אור ברסלב
לקח טוב כלל ה › א

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל ה · א

כלל ה

מתוס' ב"מ דנ"ז ע"א ד"ה ומר שכתבו דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע אסור לפדות מה"ת בפחות משויו ע"ש. וא"כ מוכח מזה דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. ואולם לכאורה זה אינו דודאי מצינו הרבה איסורין שאין מעכבין מה"ת וככל הני דאמרינן בפ"ק דתמורה דאי עביד מהני והתוס' דגיטין הנ"ל כתבו רק דמה שהצריכה תורה מצד פרט מפרטי הדבר כגון תלוש בגט דאיירי בי' התם אזי בענין אחר לא הוי גט כלל וגם בדיעבד לא מהני דהוי כנייר בעלמא אבל מה שאיננו מפרטי הדבר בעצמותו רק מטעם איסור כגון אונאת הקדש זה איננו שייך כלל להא דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ושייך רק לפלוגתא דאביי ורבא אי כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ. אמנם אחרי העיון שפיר קשה דהא לאו דלא תונו ליכא בהקדש וכדיליף בש"ס ב"מ שם מקרא דלאו הנ"ל לא קאי אהקדש והתוס' דשם דקדקו דאסור לאנות ההקדש רק ממה שהצריכה תורה תשעה וכהן בשומת קרקעות הקדש א"כ מוכח דבעינן שומא לכתחלה ושיתן שיווי ההקדש ע"ש וא"כ כיון דמזה הוא דילפינן לי' ראוי לנו לומר שהוא פרט מפרטי דין פדיון הקדש וכמו שהקדש אינו מתחלל על הקרקע וכה"ג ה"נ נימא דדין פרטי ועצמותי הוא דבעינן שיווי ההקדש ובפחות משוי' אינו מתחלל וי"ל דכיון דמצינו איסור אונאה בהדיוט ע"כ אם גזרה התורה בהקדש שיתן שיווי ההקדש הסברא נותנת שהוא רק מטעם איסור אונאה שלא לאנות ההקדש וכדי שלא יהי' כח הדיוט חמור מהקדש וכל כה"ג דרשינן טעמא דקרא כיון שמצאנו כבר איסור הזה בהדיוט:

ואולם לכאורה הא גופא קשיא דנהי דמטעם איסור הוא עכ"ז מדוע לא נימא כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ובחידושי בסוגי' דכ"מ דא"ר וכו' הקשיתי קושי' זאת ותירצתי' שמה וז"ל וי"ל לפמ"ש התוס' (בתמורה ד"ו ע"א ד"ה להשתא) דבאיסור הבדוי מלב לא אמרינן דלא מהני ע"ש וה"נ נהי דאיסור הפדיון בפחות משויו איסור תורה הוא עכ"ז הואיל ובא ע"י ההקדש שהקדיש וגוף ההקדש הרי הוא בדוי מלב ע"כ שפיר מהני. אולם מהא דפריך (בש"ס תמורה שם) והרי חרמים וכו' (שאמרה תורה לא יגאל ואי עביד לא מהני) מוכח לכאורה איפכא שהרי גם החרם עיקרו בדוי מן הלב. ונלענ"ד לחלק דבשלמא בהא דשוה מנה שחיללו על ש"פ חשוב שפיר בדוי מלב דאיסור הפדיון בפחות משויו הרי הוא מפאת עצם ההקדש והבדוי מן הלב עצמו שהרי כשהוא מקדיש חפץ שוה מנה הרי הוא מתנדב בזה סך המנה לגבוה וכשהוא רוצה עתה לפדותו בפחות ולא יהי' לההקדש מנה א"כ הרי זה היפוך ההקדש שהקדיש והתנדבות שהתנדב וכשאמרה תורה שצריך הפדיון להיות בשויו הרי לא חידשה איפוא דבר בזה ורק אמרה שצריך שיתקיים התנדבות הלב אשר הי' לו בהקדישו אבל בגאולה בחרמים שרוצה ליתן שויו וא"כ אין זה מתנגד אל התנדבות הלב אשר הי' בהקדש החרמים אלא שהתורה אסרה גאולת החרמים ע"כ זה הוי שפיר איסור תורה חדש ולא איסור הבדוי מלב ושפיר אמרי' דלא מהני עכ"ל בחידושי:

ודע דאין לומר דהא דהקדש ש"מ שחיללו על ש"פ מחולל בדיעבד אע"ג דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד היינו משום דקדשים שאני דבעינן בהו שינה לעכב וכנודע דז"א דהתוס' בזבחים דף ד' ע"ב ד"ה אימא בסוף הדיבור שם כתבו דהא דבעינן שינה לעכב בקדשים ילפי' מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה עש"ה והך קרא הא כתי' רק בקדשי מזבח לענין שאין מחשבת שלא לשמה מעכבת בהן עש"ה בזבחים וא"כ אין ללמוד משם כלל אהקדש ש"מ שחיללו וכו' דאין ללמוד קדשי דמים דקילי מקדשי מזבח דחמירי וכמו דלא ילפינן חולין משם לענין דניבעי גם בחולין שינה לעכב ה"נ אין ללמוד קדשי דמים משם וכמבואר ברש"י חגיגה דכ"ג ע"ב ד"ה פסל דלא ילפינן קדשי דמים מקדשי מזבח ע"ש. [וע"ע בבכורות ד"ו ע"א דקאמר איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסוק להו קרא בתיבת פטר ע"ש ודכוותי' בבבא קמא דס"ה ע"ב דלא סגי דלא כתב תיבת את לאפסוקי בין ממון גבוה לממון הדיוט ע"ש ומבואר דכמו שצריך הפסק בין ממון גבוה לממון הדיוט ה"נ צריך הפסק בין קדשי דמים לקדשי הגוף וא"כ מוכח דכי היכי דחולין מקדשים לא ילפי' ה"נ לא ילפינן קדשי דמים מקדשי הגוף וכן מוכח עוד בדוכתי טובא וצע"ק מבכורות ה' ב' דקאמר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים ויש לישב. וע"ע ברש"י פסחים דכ"ג ע"א ד"ה שיכול דמוכח מדבריו לכאורה דיש לדון קדושת בד"ה מקדושת מזבח שהרי כ' שם דמשום דהתירה תורה חלב באכילה למזבח ע"כ ה"א שיהי' חלב מותר ג"כ למלאכת בדק הבית עש"ה. אולם הילפותא הזאת הרי היא לקולא ולקולא גם חולין ילפינן מקדשים מק"ו וכמובן וכמבואר להדיא בש"ס ריש פרק האיש מקדש דלא ילפינן שליחות בקדשים מתרומה וגירושין דמה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים אבל תרומה וגירושין מקדשים ילפינן שפיר מק"ו דמה קדשים דחמירי מהני שליחות תרומה וגירושין דקילי לא כ"ש עש"ה. ומ"ש ברשב"א חולין פרק כל הבשר דהא דדם שבישלו אינו עובר עליו זהו רק בקדשים אבל לא בחולין דחולין מקדשים לא ילפי' בין לקולא ובין לחומרא ע"ש כבר תמהתי עליו במקום אחר ואכ"מ]:

ותדע דכללא דאין למדין למד מן הלמד בקדשים ילפינן לי' נמי מקראי דכתיבי בקדשי מזבח כמבואר בזבחים דמ"ט וד"נ והתוס' בזבחים דק"ה ע"ב ד"ה מה כתבו דפרה אדומה כיון דקדשי בד"ה הוא ילפינן בה למד מן הלמד ע"ש וא"כ לענין כללא דבקדשים בעינן שינה לעכב דילפינן לי' נמי מקרא דכתי' בקדשי מזבח וכנ"ל ה"נ דאין הכלל הזה נוהג בקדשי בד"ה וכמובן. ואמנם מצינו דנוהג כלל דשינה לעכב אפי' במידי דאין נוהג בו כלל דלמד מן הלמד והוא בזבחים די"ח ע"א ברש"י ד"ה כשירין שכ' וז"ל ואע"ג דכתי' (גבי בגדי כהונה) מדו בד שתהא כמדתו היינו למצוה ולא לעכב עכ"ל וכן כתבו התוס' שם ע"ב ד"ה מסולקין ע"ש ועל כרחך הטעם משום דבקדשים בעינן שינה לעכב דאל"כ הרי אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד בדאורייתא וכנ"ל וא"כ מבואר דנוהג כלל דשינה לעכב בבגדי כהונה ואלו לענין כללא דאין למדין למד מן הלמד כתבו התוס' ביומא דכ"ג ע"ב ד"ה ילבש וז"ל וי"ל דשמא לא מיקרי קדשים אלא גופי קרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש עכ"ל וכן כתבו התוס' ג"כ בזבחים ד"נ ע"ב ד"ה אלא ע"ש וכבר דברתי מזה במקום אחר בחידושי ואכ"מ:

והנה לכאורה מהך דזבחים י"ח דמבואר דבבגדי כהונה ג"כ בעינן שינה לעכב א"כ לדעת הריטב"א קידושין דנ"ד ע"א דבגדי כהונה קדשי רק קדושת דמים לא קדוה"ג ומשום הכי לית בהו דין מועל אחר מועל עש"ה א"כ מוכח דגם בקדשי דמים בעינן שינה לעכב ואולם התוס' שם ד"ה בכתנות פליגי אריטב"א הנ"ל וס"ל דבגדי כהונה אחרי שנתחנכו לעבודה קדשי קדוה"ג ככלי שרת ואמרינן בהו מועל אחר מועל ע"ש. ובמקום אחר בחידושי הבאתי ראי' לדעת הריטב"א דבגדי כהונה קדשי רק קדושת בד"ה מהא דאמרינן בע"ז דמ"ז ע"א המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת ופריך תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא וכו' והנה רמב"ח בעי לעיל מיני' שם אי יש נעבד במחובר אצל גבוה (דבר הנעבד במחובר מי מיתסר לגבוה) ואת"ל יש נעבד מכשירי קרבן (כגון אבנים למזבח) כקרבן דמי או לא ע"ש וע"ז קאמר הש"ס דתכלת לכהנים בבגדי כהונה דמי לבעיא דרמב"ח באבנים למזבח ומוכח מזה דבגדי כהונה אית בהו רק קדושת בד"ה אלא דעכ"ז מכשירי קרבן הן כיון שאסור לעבוד ומחלל עבודה בלא בגדים וע"כ דמי שפיר למזבח החיצון דאית בי' נמי רק קדושת בד"ה והוי ממכשירי קרבן כיון שהקרבנות קרבים עליו אבל אי נימא דב"כ אית בהו קדוה"ג א"כ עדיף ממזבח דאין בו רק קדושת בד"ה וכמפורש בזבחים דכ"ז ע"ב ע"ש וא"כ אין לפשוט בעי' זאת כלל מבעי' דרמב"ח כיון דאפי' את"ל בבעי' דרמב"ח להיתרא עכ"ז כאן אפשר שאסור משום דב"כ קדושתם חמורה דאית בהו קדוה"ג ודמי לקרבן ועדיף ממזבח דהוי רק קדושת בד"ה ומכשירי קרבן ויש לדחות ולומר דכיון דרמב"ח מזבח סתמא קאמר א"כ קאי בין אמזבח החיצון בין אמזבח הפנימי וא"כ ממ"נ איכא למיפשט אב"כ דאת"ל בבעיא דרמב"ח להיתרא א"כ כיון דבמזבח הפנימי מקלינן דהוי נמי כלי שרת כמו ב"כ וכמבואר בסוגי' דזבחים דכ"ז ע"ב הנ"ל עש"ה והתוס' שם ד"ה האי כתבו דמזבח הפנימי עדיף עוד מכלי שרת ע"ש ועל כרחך דכיון שאינו קרבן ממש מקלינן אע"ג דהוא כ"ש ועדיף עוד מכ"ש וא"כ כל שכן דמקלינן בב"כ דלא הוי רק כלי שרת ומפאת זה הוא דקדשי קדוה"ג ואת"ל בבעיא דרמב"ח לאיסורא א"כ שוב יש ק"ו ממזבח החיצון דלא הוי כ"ש ולא קדוש קדוה"ג ומחמרינן בי' דכל שכן דיש להחמיר בב"כ דהוי כ"ש וקדשי קדוה"ג ודו"ק. [וע' מנחות דצ"ט ע"א דאמר ומנלן דמעלין בקודש אמר ראב"י דאמר קרא את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקיעי פחים צפוי למזבח וגו' בתחלה תשמישו של מזבח ועכשיו גופו של מזבח ע"כ ומוכח דמזבח קדושתו עדיפא מכלי שרת וזהו היפוך סוגי' דזבחים הנ"ל וגם היפוך סוגי' דע"ז הנ"ל דמדמה בגדי כהונה דהוי כלי שרת למזבח ולאו קושי' היא דהתם במנחות במזבח הנחשת של משה איירי והוא היה כלי שרת לא בנין לבד וכמבואר בזבחים דף ס' ע"א ע"ש וא"כ כיון שמקריבין עליו קרבנות ג"כ לכן עדיפא משאר כלי שרת דהם רק כלי שרת לבד ואין בם הקרבה משא"כ מזבח אבנים דהוי בנין לבד ולא כלי וכסוגי' דזבחים דכ"ז ע"ב הנ"ל ע"כ שפיר גריעא מכלי שרת וז"פ]:

והנה לכאורה יש להביא ראי' דגם בקדשי בדק הבית בעינן שינה לעכב מהא דתנן בתמורה דל"א ע"א במשנה יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית וכו' ע"ש ואי איתא ליתני נמי הא דבקדשי מזבח בעינן שינה לעכב משא"כ בקדשי בד"ה אולם בלא"ה יש עוד כמה דברים בין קדשי מזבח לקדשי בד"ה שאינם שנוים במשנה שם עיין ש"ס בבא בתרא דצ"ז ע"א ת"ר שמרים של הקדש שלישי אסור רביעי מותר וכו' ורמינהו של הקדש לעולם אסור וכו' לא קשיא כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים. וע"ע ערכין דף ד' ע"ב דמחלק הש"ס בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית לענין נידון בכבודו (היינו אי אמרי' פשטה קדושה בכולה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בו) ע"ש. וע"ע בנדרים דכ"ט ע"א דקאמר דקדוה"ג לא פקעה בכדי וקדושת דמים פקעה בכדי ע"ש. וע"ע חולין דקל"ט ע"א דס"ל לרב דמקדיש פירות שובכו ומרדו לא פקע קדושתיהו מינייהו כיון דקדשי קדושת הגוף אבל במקדיש תרנגלתו לבדק הבית ומרדה פקע קדושתה מינה הואיל וקדשה רק קדושת דמים ע"ש. וע"ע רש"י גיטין ד"מ ע"ב ד"ה הקדש שכ' דקדוה"ג מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים ע"ש. וע"ע חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף בתוס' ישנים כריתות די"ג ע"ב ד"ה ואשם אחד שכתבו וז"ל והא דחייב מעילה אנותר אע"ג דלא שוי מידי ואמרינן בפרק כל שעה דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה הרי אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל. וע"ע ברש"י גיטין די"ב ע"ב ד"ה בפחות שכ' דאין הקדש חל על פחות מש"פ ע"ש ותמהתי עליו במקום אחר בחידושי מש"ס כריתות ד"י ע"ב דקאמר דעשירית האיפה די מדינא בנכי ריבעא מפרוטה אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקום ולתרץ זה ההכרח לומר דיש חילוק בין קדושת דמים לקדוה"ג דרק בקדושת דמים דומיא דמעשה ידי עבד דאיירי בי' רש"י בגיטין שם הוא דאינו חל אפחות מש"פ כיון דהקדושה היא קדושת דמים וכמש"פ הרי לא מקרי ממון אבל הקדש עשירית האפה דהוי קדוה"ג שפיר חל גם על פחות מש"פ דבקדוה"ג אין לחלק בין ש"פ לפמש"פ. וע"ע בתוס' ב"ק דע"ט ע"א ד"ה גנב שכתבו דאם גנב והקדיש לבדק הבית חייב בד' וה' מטעמא דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים ואילו בגנב והקדיש למזבח פטור מד' וה' ע"ש. וע"ע ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב ופסחים פ"ח ה"ג דס"ל לחד מ"ד שם דרק קדשי בדק הבית אסור להקדיש בשבת ויו"ט אבל קדשי מזבח שרי ע"ש. ותלמידי האברך החריף ובקי מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני ג"כ על הירושלמי תרומות פי"א ה"ד דאהא דתנן שם במשנה הרכינה ומיצה (המערה כד שיש בו יין או שמן של תרומה והרכינו אח"כ ונתמצה בו תמצית מהם) הרי זו תרומה פריך בירושלמי תמן תנינן הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר (המוכר לחבירו יין או שמן שבכד ועירה את הכד והרכינו ונתמצה בו תמצית התמצית של מוכר) א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש (פי' דשאני התם במקח וממכר דבממון מהני יאוש וע"כ כיון שהלוקח מתייאש מהתמצית ואינו חושש לו לפיכך הוא של מוכר אבל הכא משום איסור תרומה הוא ולא שייך בי' יאוש וקושית הירושלמי הזאת ותירוצה הם ג"כ בבבלי ב"ב דף פ"ז ע"א) ואף בקודש כן (בעיא הוא אי גם בקודש אמרינן דהרכונה ומיצה אין התמצית קודש) אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף בקודש כן אמר ר' הושעיא לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין אבל בקדשים שאין להם מתירין אפי' כ"ש צריך להחזירן עכ"ל הירושלמי. ובפני משה כ' וז"ל קדשים שיש להם מתירין כלומר שיכול לפדותן דעדיין לא קידשו בכלי שרת ויש להם פדיון דקילי ואף בענין זה מקילין בו אבל אם לאחר שקידשו בכלי שרת ושוב אין להם מתירין צריך להחזיר אפי' כ"ש שנשאר בתוך הכלי ואפי' לאחר שנטף ממנו ג' טיפין משום דקודש דכה"ג חמיר הוא וקדוש קדושת הגוף עכ"ל. ומבואר בזה דיש חילוק בין קדשי דמים לקדשי הגוף לענין הרכינה ומיצה. ואולם בגוף טעמא דהירושלמי הנ"ל אמר תלמידי הנ"ל דאין כונת הירושלמי לחומרא בעלמא בקדשי הגוף כמו שהבין הפני משה כי אם כונת הירושלמי היא מדוקדקת ע"פ דברי הרשב"א חולין דקל"ט ע"א דאהא דאמרי' התם אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדישי כיון דמרדו פקעי להו קדושתייהו כ' הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת וקדושה שבהן להיכן הלכה יש לומר הקדש דמים אינו כקנין הגוף אלא כשעבוד ממון וכיון שנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוה לי' כהפקר ופקע לי' שעבוד ממון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים וכדאמרינן לענין שירא שעמד עלי' גייס דכל היכא דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימר מהפקירא קא זכינא דאלמא הפקר הוא ויצא מרשות הבעלים וזו היא דאיצטריך קרא למעוטי בקדשי מזבח לרב דאי לאו דמיעוטא קרא הוה אמינא דאפי' בקדשי מזבח יצא מרשות הקדש והפקר הוא ופקע הקדשו ואליבא דרב הוא דאיצטריך קרא למעוטי אבל בקדשי בדק הבית לא מיעט דלגמרי נפקי מרשות גבוה עכ"ל. ומבואר בדברי רשב"א אלה דבקדשי בדק הבית מהני יאוש דגזבר להוציאם מרשות הקדש ובקדשי מזבח לא מהני יאוש דידי' דיש על זה מיעוט בקרא בקדשי מזבח דלא ליהני בהו יאוש דגזבר. ומעתה דברי הירושלמי מובנים בפשיטות דאמר תחלה דהרכינה ומיצה היא של מוכר משום יאוש ועל זה אמר אח"כ דאף בקודש כן ר"ל דמקדיש יין ושמן לגבוה והרכינה ומיצה ג"כ אין התמצית קודש מטעמא דיאוש שהגזבר מתייאש ממנו ויאוש דגזבר הא מהני בהקדש כמו יאוש דהדיוט וע"ז שפיר אמר לא שנו אלא בקדשים שיש להם מתירין פי' שיש להם פדיון (כפי' הפני משה) דקדשי רק קדושת דמים ומהני יאוש דגזבר אבל קדשים שאין להם מתירין היינו קדשי הגוף דלא מהני בהו יאוש דגזבר אפי' הרכינה אחרי העירוי ונתמצה ממנו כ"ש צריך להחזירו לגבוה ע"כ דברי התלמיד ודברי טעם הם. וע"ע בקצוה"ח סי' קי"ז סק"ב שהביא בשם שו"ת הריב"ש סי' שנ"ט דגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו היינו רק בקדושת דמים אבל קדושת הגוף יכול להקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו ע"ש וכל הני מילי אינם שנוים במשנה דתמורה שם וא"כ ההכרח לומר דתנא ושייר וא"כ יכול להיות דשייר נמי הך דשינה לעכב דבעינן רק בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית:

עוד נלענ"ד דא"א לומר דהא דשוה מנה שחיללו על ש"פ דמחולל הוא מפאת דבקדשים בעינן שינה לעכב וזה דהא דבעינן בקדשים שינה לעכב נראה דהוא רק לענין איזה דין שהצריכה תורה במעשי הקודש בהיותו קודש אבל כאן שאנו דנין על הקודש אם נעשה חולין ע"י הפדיון או לא זה אין לו דין קדשים כיון דעל גוף הקדושה אנו דנין אם הוא קודש או חולין ושפיר לא בעי שינה לעכב. וראי' לזה מתוס' פסחים דס"ג ע"א ד"ה שוחט דמוכח מדבריהם שם דבקדשים לא שייך כללא דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ משום דבקדשים בעינן שינה לעכב ע"ש ואלו בתמורה, ד"ה ע"ב פריך והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה ותנן יש להם פדיון כו' חוץ מן הבכור כו' תיובתא דאביי כו' והשתא הא תיובתא דרבא נמי הוי כיון דבקדשים גם רבא מודה דמהני ועל כרחך דכיון דדנין על הפדיון אם חל ונעשה הקודש חולין או לא ע"כ לא בעינן בי' שינה לעכב ושפיר נוהג בו כללא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ:

ודע כי מה שהבאתי בשם התוס' ב"מ דנ"ז ע"א דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ דמחולל היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע אסור לפדותו מפחות משויו ע"ש וכן כתבו עוד התוס' בתמורה דכ"ז ע"ב ד"ה בין עש"ה שכתבו כן בפשיטות הנה ראיתי בפסקי תוס' חולין ריש פרק ראשית הגז וז"ל הקדש שוה מנה מחלל על ש"פ לכתחלה ד"ה ראשית עכ"ל וזהו דלא כדברי התוס' ב"מ ותמורה הנ"ל וגם נגד הסברא החיצונה והנה מגוף התוס' שציין עליו הפסקי תוס' הנ"ל את דבריו לא אבין איך דקדק ממנו את הפסק הזה וזה דאהא דאמרי' התם דקל"ה ע"א בגמ' דבעינן קרא למעט מוקדשין מראשית הגז דאי לאו הכי ה"א דליפרוק וליתב לי' לכהן ע"ש וכתבו התוס' ע"ז וז"ל ליפרוק וליתב לי' תימא אמאן קאי אי אמאן דעבר וגזז אטו קנסא הוא דקנס לי' משום דעבר וגזז לפדותו ובעלים שהקדישו נמי אמאי מיחייבי ואי אכהן לא הל"ל ליפרוק וליתב ונהי דהאי לא תקשי דמה מרויח שפודה שמרויח שפודה בש"פ אפי' מאה מנה דמחולל עכ"ל. ולכאורה דברי התוס' מטים באמת שיכול לפדות לכתחלה מה"ת שוה מנה על ש"פ דאי רק בדיעבד מחולל אכתי מאי ריוח יש לכהן במאי דאמרינן שצאן של הקדש הנגזז יש לו חלק בראשית הגז הא יצטרך לחלל בשויו כדין הלכתחלה ומאי ריוח יש לו בדבר אבל באמת אלו הי' כונת התוס' כן לא הי' להם לסיים תיבת דמחולל כי התיבה הזאת הוראתה רק בדיעבד וע"כ נראה שכונת התוס' היא דהוקשה להם דל"ל קרא דאין ראשית הגז נוהג במוקדשין בלא"ה נמי כיון שהגיזה קודש א"כ אין הכהן מיוחד בה משאר אדם כיון שצריכה פדיון וכל אדם הרי יכול לפדותה דלא עדיף זכות כהן במתנות כהונה מדבר שהוא של אדם לגמרי ואעפ"כ אם הקדישו פקע זכות בעלים שהרי הוא צריך פדי' והכל יכולים לפדותו וא"כ ה"נ נהי דיש לכהן ראשית הגז עכ"ז בראשית הגז דהקדש הצריכה פדי' והכל יכולים לפדותה א"כ לענין מאי ה"א למיטעי דיש לו זכות וריוח בעלים בראשית הגז דמוקדשין וע"ז תירצו דיש נפקותא לענין ש"מ שחיללו על ש"פ וזה לפי מה שכתבו התוס' במנחות דע"א ע"ב ד"ה ומתירין דהא דש"מ שחיללו על ש"פ מחולל הוא רק בבעלים לא באחרים ואעפ"י דכשנותן שויו גם אחר יכול לפדות עכ"ז דין דש"מ על ש"פ דמחולל הוי רק בבעלים ע"ש וא"כ שפיר יש נפקותא במה דגילתה תורה דראשית הגז אין נוהג במוקדשין דאל"כ ה"א דהכהן הוא בעלים בראשית הגז דהקדש כמו בשל הדיוט וא"כ היינו אומרים שאם פדה כהן ראשית הגז דהקדש ש"מ על ש"פ דמחולל וע"כ אצטריך קרא לגלות דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין וממילא אין הכהן בעלים בראשית הגז דמוקדשין ולא מהני פדיונו ש"מ על ש"פ ואין כונת התוס' כלל שלולי הכתוב הנ"ל הי' הכהן רשאי לפדות לכתחלה ש"מ על ש"פ רק כונתם להקשות דלאיזה ענין שייך בקודש זכות וריוח בעלים עד דאצטריך קרא דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין הא גם בבעלים גמורים שהקדישו דבר איננו שלהם עוד וצריך פדי' והכל יכולים לפדותו ואין לבעליו בו שום זכות עוד וע"ז תירצו דיש ריוח וזכות בעלים גם בהקדש לענין ש"מ שחיללו על ש"פ ושפיר צריך קרא כאן דיש נ"מ לדיעבד אלו הי' הכהן עובר ופודה ש"מ על ש"פ וזה הי' נלענ"ד ברור ופשוט בדברי התוס' הנ"ל לולי דברי הפסקי תוס' הנ"ל. ושוב ראיתי במהרי"ט אלגאזי פ"ק דבכורות סי' ח' שהביא דעת כמה מהראשונים ז"ל שהקדש שלא בא ליד גזבר מותר לכתחלה לחללו ש"מ על ש"פ עש"ה ודברי הפסקי תוס' הנ"ל לא הביא שמה וכנראה שגם הפסקי תוס' הנ"ל כונתו רק בהקדש שלא בא ליד גזבר עדיין ואין כאן מקום להאריך בזה:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה