לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
ראש השנה
פרק א
דרושים לראש השנה ועשי״ת ויוהכ״פ
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. הנה כל החדשים נקראו חדשי השנה משא״כ תשרי נק׳ חדש סתם חידוש כללי לכללות העולמות והתהוותם מאין ליש לפי שבו ר״ה שהוא בחי׳ ראש ומוחין של השנה. כי הנה בחינת עולם שנה נפש שוה, שכמו שיש בנפש ראש ומוחין שבו גילוי כללות החיות וממנו נתפשט ונמשך באברים חיות פרטי לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך הוא בעולם ושנה, עולם בחי׳ מקום ושנה בחי׳ זמן שבר״ה הוא גילוי כללות החיות וממנו נמשך חיות פרטי לכל חודש כי כל חודש הוא התחדשות החיות מאין ליש. אך בכל חדש הוא התחדשות חיות פרטי, ובר״ה התחדשות חיות כללי לכל השנה, (ועיין בפרדס בעה״כ ערך שנה כי י״ב ר״ח הם בחי׳ י״ב בקר ור״ה הוא בחי׳ והים עליהם מלמעלה ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב ולכן הוא זמן התשובה כי התשובה נמשלה לים כמ״ש ברבות באיכה ע״פ סכותה באף ונמשלה התשובה לים כו׳ ובפ׳ ואתחנן דרפ״ט ב׳). ובכל שנה מתחדש חיות כללי אחר, וחידוש זה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ בחי׳ ממכ״ע אפילו בעולמות עליונים. אך הנה גילוי זה תלוי במעשה התחתונים וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כו׳. וביאור ענין שופר וגם ענין עשי״ת שארז״ל ע״פ דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשי״ת ולמה הימים האלו הם דוקא ימי תשובה. הנה מלכותך מלכות כל עולמים כתיב פי׳ עולמים לשון העלם שקודם התהוות העולמות היה הוא ושמו בלבד, וכדי שיתהוו העולמות מאין ליש צמצם והעלים אור שפע א״ס ב״ה שלא יהיה רק גילוי מלכותו ית׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ מנורת זהב) שמגילוי מלכותו ית׳ לבד הוא שחיים וקיימים כל העולמות עליונים ותחתונים, והנה צמצום זה אינו אלא לגבי העולמות אבל לגבי הקב״ה אין שום שינוי ח״ו וכמ״ש גם חשך לא יחשיך ואתה הוא ראשון כו׳ דכולא קמיה כלא חשיב, ונקרא המלך המרומם לבדו מאז פי׳ שהוא בבחי׳ לבדו כמאז וקודם שנברא העולם ומה שנמשך גילוי מדת מלכותו ית׳ הוא כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כו׳ שנתלבש בלבוש גיאות להיות מלך שמו נקרא שכך עלה ברצונו ית׳ להעלים ולהסתיר אור ושפע א״ס ב״ה בכדי שיתהוו עולמות בירידות והשתלשלות המדרגה עד שיהיה עוה״ז השפל הגשמי שבו נעשה משכן האדם כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ויהי׳ יתרון האור הבא מן החשך (ע׳ בס״פ תצוה קפ״ז סע״א ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ומהו תכלית היתרון הזה של האור שמתוך החשך כך הוא רצון העליון ב״ה למעלה מבחינת חכמה והשגה ונקרא בזהר בריש הורמנותא דמלכא כו׳, והנה תחלת בריאת העולמות הי׳ כשעלה ברצונו מעצמו בחסד חנם כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מאז והלאה הנה המשכת רצון זה תלוי במעשה התחתונים, והנה עיקר זמן המשכת הרצון זה הוא בר״ה שבו התחדשות החיות כללי של שנה הבאה והמשכת החיות כללי של שנה שעברה הוא בבחי׳ הסתלקות בתחלת ליל ראש השנה, ולכן ר״ה הוא יום הדין שבו דנין את האדם על מעשיו שעברו בשנה שעברה כי להיות עוד התחדשות החיות כללי של שנה זו יש ע״ז כמה קטרוגים על האדם אם ראוי הוא לכך להיות נמשך ע״י רצון העליון ב״ה בגילוי מלכותו ית׳ מפני כמה פריקת עול שיש שאינם מקבלים עליהם תמיד עול מלכות שמים באהבה וברצון כ״א לפרקים ועתים מזומנים שזוכר את ממה״מ הקב״ה משא״כ כל היום פונה למחשבתו כל אחד ואחד לפום מאי דידע בנפשיה, ובפרט מי שאינו נזהר הן בסומ״ר והן בועשה טוב כאו״א לפי מדרגתו שא״א להיות המשכת רצון העליון ב״ה לגילוי מלכותו ית׳ כשיש ח״ו פריקת עול מלכות שמים למטה מאחר שאין מקבלים עליהם עול מלכותו ית׳ ברצון (ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי בענין יפתי הוד והדר לבשת משא״כ כשיש פריקת עול זהו בחינת אלביש שמים קדרות ואזי אין גילוי רק מבחי׳ וממשלתך בכל דור ודור שהוא למטה מבח׳ מלכותך שהמלוכה היא דוקא אשר ברצון קבלו עליהם) אלא שע״ז נאמר סומך ה׳ לכל הנופלים כו׳ להיות עיני כל אליך ישברו להיות השברון והתוחלת אשר כל אדם ימשוך אחרי׳ ברצונו וחפצו הוא שיאיר ה׳ בלבו להיות מקבל עליו עומ״ש באהבה ורצון, ועי״ז פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שהוא בחינת רצון העליון לגילוי מלכותו ית׳ והוא משביע לכל חי רצון ע״י פתיחת היודי״ן כי א״ת ידיך אלא יודי״ך כו׳, ונמשך להיות צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו שאפילו בכל מעשיו שהוא בחי׳ עשייה גשמיות יומשך ויתפשט בחי׳ חסיד הוא חסד עליון ב״ה, ועמ״ש מזה בד״ה כי ההרים ימושו.
והנה הדרך להמשכת רצון העליון ב״ה להיות גילוי מלכותו ית׳ לקיום והתהוות העולמות הוא בכל השנה ע״י עסק התורה והמצות שהם הן רצונו וחכמתו ית׳ דהיינו רצון העליון המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת שהם בחי׳ טעמי המצות שיתגלו לעתיד שהוא המשכת אור א״ס ב״ה הגנוז בכל מצוה לפי בחינתה וערכה, ובדרך כלל הן המשכת אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה, ועד״ז תיקנו חז״ל לברך קודם כל מצוה בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו וצונו כו׳ פי׳ כי הברכה וההמשכה מרצון העליון ב״ה להיות הוי׳ אלקינו ולהיות מלך העולם, הוא לפי אשר קדשנו במצותיו שהמשכת קדש העליון וחכמה עילאה הוא במצותיו עלינו ולכן נק׳ רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא פי׳ אברין להיות מלכא, ואברין פי׳ המשכות כמו עד״מ שהאבר הוא המשכת והתפשטות החיות של הנפש בגוף מגילוי כללות החיות שבראש ומוחין כך המצות הם המשכת בחינת חכמה עילאה שנמשך להיות בחינת מלך העולם (ועמ״ש בד״ה והיה לכם לציצית ומ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה). וזהו ענין מצות צריכות כוונה שהמצות יש בהן ב׳ בחי׳. הא׳ שכך הוא מצות המלך שצוה עלינו. והב׳ היא כוונתה שהם טעמי המצות שבהם ועל ידם נמשך אור א״ס ב״ה המלובש בבחינת חכמה עילאה (ועמ״ש מזה בד״ה ועתה יגדל נא), והוא ענין לשם יחוד קוב״ה ושכינתי׳ שכינתי׳ הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחינת ממכ״ע, וקב״ה הוא בחי׳ קדוש ומובדל הוא בחי׳ סוכ״ע הוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה שנמשך במצוה זו, וצ״ל בבחי׳ יחוד כי נעוץ סופן בתחלתן דהיינו ע״י שעושה המצוה מפני כי היא מצות המלך שורה ומתגלה בנפשו אור א״ס ב״ה הנמשך במצוה זו:
ב אך מי שפוגם בתורה ומצות הן בסור מרע והן בועשה טוב כל חד לפום מאי דידע בנפשיה ואי אפשר לו להמשיך רצון העליון ב״ה לגילוי מדת מלכותו ית׳, הנה בזה הוא יתרון מעלת ראש השנה ועשי״ת שבהם ועל ידם יומשך רצון העליון ב״ה.
וביאור ענין זה הנה צריך להבין איך יש כח בתשובה לתקן כל הפגם שבביטול מ״ע, כי הנה במצות ל״ת שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור א׳ וכו׳ כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר שישוב אל ה׳ וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה והם בחי׳ מים טהורים שהכתוב אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכתיב אם רחץ ה׳ כו׳ שעי״ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו׳ שעי״ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו׳ כמו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר כו׳. אבל מ״ע שהם המשכות אברין דמלכא ומאחר שפגם וגרם חסרון השפעתם במה איפוא יתוקן ע״י התשובה להיות שלימות השפעתם ומילוי חסרונם. אך הנה כתיב ממעמקים קראתיך ה׳ פי׳ שלהיות קראתיך מההעלם אל הגילוי להיות בחינת הוי׳ דהיינו המשכות והשפעות בחי׳ אברי דמלכא הוא ע״י ממעמקים, דהיינו עומק העליון הוא רצה״ע שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות המתגלה באתערותא דלתתא בעומקא דלבא רצה״ע שבנפש דהיינו ע״י שיעמיק בלבו ענין המרירות בנפשו על גודל הפגם והחסרון שגרם ולצעוק אל ה׳ בצר לו בבחי׳ צעק לבם שיהא הלב צועק (וכמ״ש ברבות בקהלת) (דפ״ז א׳) ע״פ דברתי אני אל לבי הלב צועק שנאמר צעק לבם אל אדני, ועיין בזהר שמות ד״כ ע״א מקרב איש ולב עמוק מאד מאד מכאשר תוכל נפשו שאת מפני שאין כח בנפשו להכיל גודל המרירות, ולכן אין צעקה זו אלא בלב שכל מה שהנפש מכילה עדיין יוכל להוציא בשפתיו ורוח פיו משא״כ כשתגדל המרירות בנפשו במאד מאד עד שאין כח הנפש להכיל, אזי א״א לכלוא את הרוח וצועק הלוך וגעו עד שאין לו כח לדבר ולהוציא בשפתיו ורוח פיו ואין לו אלא צעקת הלב לפי שנגעה עד מיצוי הנפש ממש וכמעשה דר״א בן דרודייא שגעה בבכיה וצעקה עד שיצא נשמתו ממש, ולכן אמרו עליו יש קונה עולמו בשעה א׳ שבשעה א׳ של תשובה קונה כל עולמו בעוה״ב (ולשון קונה עמ״ש ע״פ כי תקנה עבד עברי וע׳ בפע״ח בכוונת קונה הכל), אע״פ שלא היה בידו תורה ומצות מעולם לפי שע״י בחי׳ תשובה זו מעומקא דלבא בחרטה ועקירת הרצון במסירת הנפש ממש הרי ע״י ביטול רצון זה בבחינה זו גורם ומעורר למעלה רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ השתלשלות, ולכן אמרו רז״ל במקום שבע״ת עומדים כו׳ דמשכין ליה בחילא יתיר. והענין כי רצון העליון יש לו ב׳ בחינות הא׳ המלובש בחכמה שהיא ראשית ההשתלשלות (ועמ״ש בענין עבדים היינו לפרעה ויוציאנו כו׳ שהלבישו כו׳ ע״ש) שבחינת רצון זה נמשך ע״י תורה ומצות שהן הן רצון העליון ב״ה המלובש בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת והוא נמשך ע״י מעלת ומדרגת צדיקים גמורים המקיימים תורה ומצות כל ימיהם לעולם ולא פגמו בהם ח״ו, והב׳ הוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי׳ חכמה עילאה והוא בחי׳ גלגלתא דחפיא על מוחא, עד״מ דג׳ חללי דגלגלתא הם משכן חכמה ובינה ודעת ועצם החופף על המוחין שאינו משכן המוחין כלל הוא הנקרא גלגלתא, כך עד״מ בחי׳ רצון זה הוא למעלה מעלה ממשכן חב״ד והוא המתגלה בבע״ת ע״י עומקא דלבא שהוא ג״כ בחי׳ רצון העליון שבנפש שהוא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת והוא בחי׳ רעותא דלבא שעל ידי רצון זה העליון שלמעלה מעלה מהשתלשלות המתגלה בנפשם מתמלא כל החסרונות והפגמים שבביטול מ״ע שיסודתה בהררי קדש מחכמה עילאה, וכמשל הנהר הנחרב ויבש שכשרוצין למלאותו חופרין בעומק במעיין ומקור הנובע שעי״ז חוזר ומתמלא הנהר, כך ע״י גילוי בחינת רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות מתמלא ומשלים כל החסרונות והפגמים, וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ שע״י בחי׳ ממעמקים קראתיך להיות המשכת הוי׳ מאחר שנתגלה בחינת המקור והמעיין הנובע, וזהו סלח לנו אבינו כי חטאנו דלכאורה אינו מובן מהו כי חטאנו וכי זה הוא נתינת טעם על הסליחה והל״ל סלח לנו אבינו על אשר חטאנו, אך עם הנ״ל יובן שלפי שחטאנו וחסרנו המשכת השתלשלות אור א״ס ב״ה במצותיו ותורתו לכך סלח לנו לעורר מקור הרחמים והסליחות דהיינו גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות כדי למלאות כל החסרונות, וזהו סלח לנו שהחזרת הרצון אינו אותו הרצון שהיה תחלה שהרי אותו הרצון נסתלק ע״י החטא ועון ואיך יחזור ויומשך אלא שהחזרת הרצון והסליחה נמשך מרעוא דכל רעוין היינו מה שלמעלה מעלה מבחינת רצון המלובש בחכמה ועמ״ש סד״ה ועשית ציץ, וזהו כי עמך הסליחה למען תורא כי הסליחה הוא גילוי רצון העליון שלמעלה מהשתלשלות שהוא בחי׳ עמך ממש וכעין מ״ש כי עמך מקור חיים שמקור כל החיים וחיי החיים נמשכים ממקורא דכולא למעלה מסדר ההשתלשלות ובגילוי הסליחה ורצון העליון בבחינה זו אזי למען תורא שיש קיום לבחי׳ היראה שממדת מלכותו ית׳ שמבלעדי גילוי רצון העליון ובחי׳ סליחה אין קיום לגילוי מלכותו ית׳ למי שפגם בתורה ומצות:
ג והנה גילוי בחינה זו ורצון זה הוא מתגלה בר״ה שהוא בחי׳ ראש וגלגלתא דחפיא על מוחא שהוא למעלה מעלה ממשכן חכמה בינה ודעת וגם בעשרת ימי תשובה שבכל עשי״ת אומרים המזמור ממעמקים קראתיך, ולכן תקעו בחדש שופר פי׳ תקעו תקיעה הוא קול פשוט היוצא מהבל הלב מפנימיותו והוא בחי׳ צעקת הלב היוצאת מפנימית הלב שלמעלה מעלה מהחכמה שא״א להוציא בשפתיו בדבור, שהדבור נמשך מבחי׳ חכמה כמ״ש ה׳ בחכמה יסד ארץ, ועל זה נאמר שמעה בקולי פי׳ בקולי מה שבתוך קולי דהיינו תוכיותו ופנימיותו שהוא בחי׳ פנימיות הלב משא״כ הקול עצמו נמשך מחיצוניות הלב שלמטה מן החכמה ודעת, וזהו בחדש פירוש חדוש העולמות מאין ליש המתחדשים בכל ר״ה בדבר ה׳ ורוח פיו ית׳ הוא ע״י תקיעה שהיא המשכת פנימיות עונג ורצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ החכמה המתגלה בבחי׳ שופר שהוא ענין שפרו מעשיכם בחי׳ שפרה שמשפרת את הולד (וזהו שם ה׳ אחת שפרה היינו ה׳ עילאה דשם הוי׳ ומבואר במ״א ע״פ לך לך שבבחינת ה׳, זה יש התגלות בחינה עליונה שלמעלה גם מהיו״ד וברבות פרשה שמות פ׳ א׳ ובקהלת בפסוק טוב שם משמן טוב ד״א שפרה שהעמידה ישראל כו׳ ברוחו שמים שפרה באיוב סימן כ״ו ופרש״י שפרה איהל, והרמב״ן פי׳ שפר ותקן להעביר מעליהם הענן כו׳ וכל בחינות אלו שייך בר״ה שאז הוא התגלות המדות עליונות הנק׳ שמים והיינו ע״י בחי׳ השופר. וכמו ששפרה העמידה ישראל. כך נאמר בשופר כי חק לישראל הוא וזהו שנק׳ מיילדות העבריות ששרש המשכה זו היא מבחי׳ בעבר הנהר היוצא מעדן כמ״ש בפ׳ אמור צ״ט א׳ והיינו מבחי׳ מקור התענוג עליון כי עמך מקור חיים שמשם נמשך להיות משפרת את הולד), דהיינו שבחי׳ ענג העליון ורצון העליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות יהיה בבחי׳ גילוי להיות גילוי מלכותו ית׳ למטה, וזהו עלה אלקים בתרועה הוי׳ בקול שופר פי׳ שהתעלות אלקים מלמטה למעלה יהיה בתרועה בבחינת חיבה וריעות, והמשכת הוי׳ מלמעלה למטה יהיה בקול שופר בבחינת ענג העליון להמשיך תרועת מלך בו שיהיה נמשך עלינו ענג וחיבה וריעות של מלכותו ית׳, ואזי כתיב ויהי בישורון מלך כו׳ יחד שבטי ישראל שבטי מלשון ענפים כלומר שאפילו בחינת ענפים מתפרדים יהיו יחד בחינת יחוד עליון להיות יחד לבבינו כו׳ (ועמ״ש מענין פי׳ יחד לבבינו בד״ה מי מנה עפר יעקב ועי׳ מענין תקעו בחדש שופר בכסה כו׳ בפ׳ וירא קי״ד א׳ ב׳ תצוה קפ״ד א׳ קפ״ו א׳ אמור צ״ט פנחס רל״א שופטים ער״ה א׳ נשא קכ״א ב׳ פקודי רס״ז ב׳ רבות אמור פכ״ט). אך הנה ר״ה הוא יום הדין שדנין את האדם על מעשיו משנה שעברה כי להיות ענג ורצון העליון בגילוי מלכותו צריך לפשפש על מה יחול הענג ובמה יתענג בגילוי מלכותו אם הי׳ פריקת עול מלכותו ית׳ ע״ז יש כמה מניעות וכמה קטרוגים כו׳, ולזה הם עשי״ת להיות בבחי׳ ממעמקים לעורר רצון העליון וענג העליון בל יהא מונע כו׳. ועשרה ימים אלו הם כנגד עשר כחות הנפש שהם שכל ומדות כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם וסד״ה כי ביום הזה יכפר):
בכסה ליום חגנו. פי׳ כי הנה הרצון העליון שמתגלה בר״ה הוא ע״י בכסא שהוא בחי׳ ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה שהוא זמן הסתלקות החיות כללי של שנה שעברה ובר״ה על ידי התפלות והתקיעות הוא מתחדש חיות כללי אחר ומתעלה בעילוי אחר עילוי מר״ה ועד יוהכ״פ שאז בנעילה הוא גמר העליות והוא זמן גמר הסליחה, ואזי כתיב לפני ה׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ כנ״ל עד שמזה נמשך ליום חגינו הוא חג הסוכות שהוא זמן שמחתנו התגלות השמחה, ותהיה השמחה גדולה לאלקים ביתר שאת בגילוי רצון העליון ב״ה ע״י בחי׳ בכסא שהוא ההסתלקות שבתחלת ליל ר״ה, וכמשל היוצא מן השביה ששמחתו הוא ביתר שאת ובכפלים, ולכן כתיב ושאבתם מים בששון שהוא ענין ניסוך המים בחג על המזבח שהם המשכת גילוי מים טהורים שאמר הכתוב וזרקתי כו׳:
כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. הנה ישראל הוא בחי׳ כי שרית עם אלקים כו׳ דהיינו שכבר נעשה שר ומושל על בחי׳ אלקים שהוא בחי׳ צמצום והסתר פנים להיות גילוי עוה״ז ותענוגיו שכבר נתפשטה נפשו האלקית מלבושים צואים ואתהפכא מחשוכא לנהורא ומואס ברע, ובוחר בטוב מצד רצון נפשו האלקית שהיא המושלת בקרבו ובבחי׳ זו כי חק כו׳ שנמשך לו בר״ה מבחי׳ גלגלתא ורצון עליון להיות חק ומזון לכל השנה, כי חק הוא לשון מזון כמ״ש הטריפני לחם חקי וגם חק לשון קביעות וגם חק לשון חקיקה והוא ענין גליף גליפו בטהירו עילאה שהוא בחי׳ אותיות שבחקיקה שהם בחי׳ כלים (ומשם שרש הנשמה כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא שנמשכה מבחי׳ טהירו עילאה ועמ״ש ע״פ וכעצם השמים לטהר), כך תהיה נפשו בחי׳ כלי ומשכן להשראת אור א״ס ב״ה בקרבו ובקביעות שכל ימיו תמיד ולעולם תהי׳ בבחינת ביטול אליו ית׳ ויהיה בבחי׳ מרכבה לשבתו להיות תורתו אומנתו יומם ולילה לא פסיק פומי׳ מגירסא וברשפי אש כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו בתפלה וכיוצא בזה שכל דבוריו ומעשיו ומחשבותיו יהיו לה׳ בבחי׳ התקשרות חב״ד בחב״ד כו׳ שזהו חיותו וקיומו כל ימי חלדו כמזון המחיה את הגוף ועליו יחיה האדם ועמ״ש ע״פ וככלה תעדה כליה, משא״כ בחי׳ יעקב יו״ד עקב שעדיין נפשו האלקית יורדת בעקב להתלבש בלבושי העוה״ז אלא שהוא בבחי׳ אתכפייא ויש בזה עליות וירידות ומלחמה כו׳ כי לאום מלאום יאמץ כו׳ ואלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ ובבחי׳ זו נמשך משפט דאיהו רחמי להמשיך לו רחמים עליונים על כל השנה להיות הקב״ה עוזרו לאכפייא כו׳ (ועיין ברבות באסתר בפסוק ויהי בימי. הוא ה׳ אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו לעולם ועמ״ש ע״פ ציון במשפט תפדה), וכל זה נמשך בר״ה ולכן נקרא החדש תשרי אותיות ישרת דהיינו בחי׳ ישרת לבב דהיינו ליישר הלבבות שיהיה בכל לבבך בשני יצריך שיומשך גילוי רצון העליון ב״ה למטה מטה עד שאפילו היצר הרע יהי׳ בבחי׳ אתכפייא כו׳, ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול בענין לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך:
פרק ב
תקעו בחדש שופר כו׳. פי׳ בחדש זמן חידוש לבנה שמתחדשת בר״ח הוא ר״ה שאז הוא חידוש מעשה בראשית זה היום תחלת מעשיך כו׳. והנה בכ״ה באלול נברא העולם ור״ה הוא יום ו׳ לבריאת העולם יום בריאת אדה״ר, וצ״ל למה אין עושין ר״ה בזמן חידוש העולם ממש שהוא יום ראשון למע״ב. אך דכתיב בראשית ברא אלקים אלקים מדת הצמצום שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדה״ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה״ר פי׳ מתחלה היה מדת הדין מדת הצמצום לצמצם ולהעלים אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ שיתגלה העולם ליש ודבר בפ״ע ונגלה ונראה לעיני בשר גשמי והוא ענין בראשית ברא שלשון ברא נופל על דבר שהוא נברא יש מאין, ולכאורה אינו מובן שהרי אדרבה כולא קמיה כלא וכל מה שלמטה מטה הוא יותר נחשב אצלו לאין ממש וכל מה שלמעלה מעלה הוא יותר נחשב ליש כמ״ש להנחיל אוהבי יש ולמה נק׳ השתלשלות העולמות בשם בריאה יש מאין.
והענין הוא כמ״ש כי שמש ומגן הוי׳ אלקים שהוי׳ הוא בבחי׳ מאור השמש עצמה ואלקים הוא בחי׳ מגן ומחסה שהוא להעלים ולהסתיר מאור גוף השמש בל יראה כ״א בבחי׳ זיו והארה שאם לא היה המגן והמחסה לא היה השמש מאיר בבחי׳ זיו אלא זיו השמש היה בטל למקורו בגוף מאור השמש, והיינו ענין חמה מנרתקה שע״ז ארז״ל לע״ל הקב״ה מוציא חמה מנרתקה שהוא גילוי הוי׳ הוא א״ס ב״ה בעצמו בלי מגן ומחסה המעלים ומסתיר כמ״ש ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר שראיה זו הוא ראיה שכלית בהשגת אלקות, כי חכמים נק׳ עיני העדה וכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה׳ כו׳ שלא יהיה עוד העלם והסתר חומר הגשמי המכסה ומסתיר על הרוחניות אור ה׳ וקדושתו והם שמים וארץ גשמיים וכל אשר בם רק השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה וזהו בריאת שמים וארץ מאין ליש ממש דהיינו שיהיה גילוי הזיו בבחי׳ יש מאין ואפס ממש כשהיה במקורו שאז היה בטל ונכלל במקור המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל, (ר״ל שאף גם המשכת גילוי הזיו המחיה ומתלבש בשמים וארץ הוא ג״כ בבחי׳ יש מאין ואפס ממש שהרי כשהיה כלול במקורו אז היה בטל ונכלל במקורו הוא המאור ואין עולה בשם אור וזיו כלל וזה שיהיה הזיו נראה בפ״ע בבחי׳ יש ודבר הוא ע״י הנרתק והמגן וא״כ הוא ענין יש מאין וכמ״ש והחכמה מאין תמצא שגם התהוות ח״ע נק׳ יש מאין, וזהו היש הוי׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם שם הוי׳ מאיר בנו ע״י המגן ונרתק ואזי הארה זו נק׳ יש מאין אם אין היינו שמאיר בנו מלמעלה מבחי׳ מגן דהיינו מעין מוציא חמה מנרתקה שבחי׳ זו נק׳ אין, וזהו ענין בראשית ברא אלקים. אלקים היינו בחי׳ הזיו הנמשך ע״י המגן כו׳ נק׳ בריאה יש מאין אלא שהוא ענין בריאה שבאצילות היינו בחי׳ והחכמה מאין תמצא, ובע״ח איתא שאפילו בחי׳ א״ק שהוא כתר נק׳ בריאה אדם דבריאה כו׳ ובחינת בריאה היינו יש מאין וכמ״ש בד״ה ואתחנן בפי׳ והחכמה מאין תמצא שהחכמה היא בחי׳ ראשית והיא תמצא מאין בבחי׳ התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו כו׳ ע״ש, ובחכמה יש אור וכלי אשר כח החכמה עצמה היא הנק׳ כלי ובחי׳ האור והחיות השופע בו מאור א״ס נק׳ אור החכמה. והנה החכמה עצמה שהיא הכלי נק׳ ודאי יש מאין דהיינו שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוצאו כי הוא ית׳ רם ונשא מגדר בחי׳ חכמה עד שבחי׳ חכמה נחשבת אצלו כעשייה גשמיות. לכן להיות התהוות בחינת כח החכמה הוא התחדשות ודבר חדש כמו חידוש העשייה גופניות. אך גם בחי׳ התהוות אור החכמה נק׳ ג״כ יש מאין כי האור הוא עד״מ בחי׳ זיו השמש הנמשך מהשמש, וע״ז נת׳ כאן שבחי׳ המשכת הזיו הוא ג״כ בחי׳ יש מאין מטעם הנ״ל שכשהיה כלול במקורו כו׳ כנ״ל), וכך היו כלולים כל העולמות והברואים במאצילם ב״ה בבחי׳ העלם ויציאתם מהעלם אל הגילוי להיות גילוי העולמות והברואים בבחי׳ יש ודבר בפ״ע הוא בבחי׳ זיו והארה בלבד וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳ יש מאין ממש (פירוש שהעולמות היו כלולים היינו כידוע בפי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם דבאדם המחשבה לא תפעל מאומה אבל למעלה כשעלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל הנה אז נאצל ונתהווה ממש ע״י מחשבה זו וכמ״ש בפרדס שער י״א פ״ג וכמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי. ועד״ז היו העולמות והברואים כלולים בבחי׳ מחשבה עילאה כשעלה ברצונו לברוא את העולם אך ודאי לא שייך כלל לומר שהעולם כמו שהוא היה כלול במחשבה בעת שעלה ברצונו כ״א עד״מ הכח והרוחניות שלו דהיינו שכמו שיש עשייה גשמיות כך יש עשייה שבאצילות שהיא שרש ומקור העשיה גשמיות כמו עד״מ מתיקות התפוח ממזל המכה בו וגבוה מעל גבוה שומר עד״ז הוא שרש העשייה למעלה באצילות כמו האור גשמי שרשו ברוחניות הוא החכמה שנק׳ אור כי הכסיל בחשך הולך וזהו הענין שהיה כלולים הברואים במחשבה עילאה כשעלה ברצונו כו׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם ובמחשבה אחת נתהוו ברוחניות יש מאין ושיומשך העשייה גשמיות ממש אף מבחי׳ מה שהוא כלול במחשבה הוא ודאי ג״כ יש מאין שהתהוות הגשמיות מהרוחניות אין לך יש מאין גדול מזה וזהו ב״ש והיה העולם היינו מה שנתהוו במחשבה א׳ כי הוא אמר ויהי והוא ג״כ יש מאין ע״ד והחכמה מאין תמצא שגם התהוות חכמה דאצילות נק׳ יש מאין רק שזהו יש מאין ברוחניות. ואח״כ ברוך אומר ועושה שיומשך ההתהוות אל הפועל מרוחניות לגשמיות זהו ג״כ יש מאין ממש שהתהוות הגשמיות מהרוחניות כמו אור גשמי מהחכמה שהיא רוחניות הוא ודאי יש מאין ועד״ז בכל הנבראים. ועד״ז נתבאר במ״א בד״ה אז ישיר משה בענין עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. עלמא דאתגליא הוא שנראים המדריגות מופרדים בגילוי ועלמא דאתכסיא היינו שהם בטלים במציאות במקורם כו׳ וע״ש בד״ה וירא ישראל את היד ששרש ב׳ בחי׳ התהוות הנ״ל נמשך מב׳ שמות הוי׳ ועמ״ש בד״ה יונתי גבי מ״ש נשמה שנתת בי טהורה היא ואחר כך אומר אתה בראתה כו׳ ובד״ה האזינו השמים גבי עד יעבור עמך הוי׳):
ב והנה מזה מובן ענין ירידת והשתלשלות העולמות שהוא ירידה גדולה למאד מבחי׳ ביטול והתכללות ממש בא״ס ב״ה עד שירדה פלאים להתלבש ולהשתלשל מעילה לעילה עד סוף כל המדרגות התחתונות בעשייה גשמיות וגופניות מעשה שמים וארץ וכל אשר עשה החומריות וגשמיות. אך להבין למה היה כזאת ירידה גדולה לפניו ית׳ הנה ידוע שירידה זו צורך עלייה היינו יתרון האור מן החושך דוקא שיומשך במקום חשך גשמי שהוא יש גמור ונפרד האור והזיו שלמעלה שהוא בחי׳ ביטול והתכללות בא״ס ב״ה שיהיה ביטול היש לבחי׳ אין הנמשך בתוכו, וע״ז ארז״ל נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים פירו׳ בתחתונים הגם שאין לפניו ית׳ מעלה ומטה אלא שתחתונים נק׳ מקום היש ונתאוה להיו׳ לו שם דירה והשראה דהיינו להיות שם המשכת האין כדי שיהיה היש בטל לאין ונמשך בטול זה מעולם ועד עולם מדרגה אחר מדרגה עד שיומשך ביטול זה גם למטה להיות ביטול היש גם בעשייה הגשמיות וכללות המשכה זו הוא ביום ר״ה שבו שיר של יום ו׳ ה׳ מלך גאות לבש, והענין כי הנה בחי׳ מלכותו ית׳ הוא נק׳ רק בחי׳ לבוש שנתלבש במדת גאות להיות מלך שמו נק׳ כמו דאית׳ במדרש בי׳ לבושים ברא הקב״ה את עולמו כו׳ שבריאת העולמות להיות גילוי יש מאין הוא במדה״ד וצמצום כנ״ל והיינו בחי׳ לבוש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה וצמצום האחרון הוא בחי׳ התגלות בחי׳ מלכותו ית׳ אין מלך בלא עם.
והנה מלכותו נק׳ מה שמקבלים מלכותו ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך כי בלא רצון נק׳ ממשלה וממשלתך בכל דור ודור. ולכן שיר של יום ו׳ ה׳ מלך שביום ברוא אדה״ר קיבל עליו ברצון עול מלכותו ית׳ משא״כ בשש׳ ימי המעשה היה רק בחי׳ ממשלה ולא היה גילוי מלכותו.
והנה קבלת מלכותו ית׳ ברצון הוא ענין ביטול היש כענין וצבא השמים לך משתחוים כי ענין בחי׳ השתחוואה הוא בחי׳ הביטול ולכן עושים ר״ה ביום ו׳ ביום ברוא אדה״ר שאז היה התחלת גילוי מלכותו ית׳ להיות היש בטל לאין, משא״כ חמשת ימי המעשה הראשונות היו רק סדר ההשתלשלו׳ מאין ליש יהי אור יהי רקיע תדשא הארץ וכו׳ שהוא במדת הדין וצמצום בראשית ברא אלקים, אבל המשכת הביטול להיות היש בטל לאין נק׳ שיתף עמו מדה״ר והוא יחוד הוי׳ אלקים. והיינו דרך כלל על ידי תורה ומצות (וזהו ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז כו׳ ואין עוז אלא תורה כמ״ש ה׳ עוז לעמו יתן ועיין ברבות סדר וארא פרשה ח׳ ובזח״ב ס״פ יתרו) אשר קדשנו במצותיו שהמצות יסודתן בהררי קדש עליון ונמשכו למטה להתלבש בענינים גשמיים צדקה תרומות ומעשרות להיות היש בטל לאין כו׳, כי המצות עיקרן הוא לעשותן בבחי׳ בטל רצונך סור מרע ועשה טוב לכוף את לבו הגשמי ולהכניע תחת יד הקדושה, וכן המצות עצמם הם בענינים גשמיים כמו ציצית של צמר כו׳ ונמשך בהן קדושה עליונה כדי שיהיו עניינים גשמיים ההם עולים ונכללים בקדושה ג״כ ע״י המצוה ההיא.
ולכן אומרים בכל מצוה לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה קוב״ה נק׳ מה שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין ולית מחשבה תפיסא ביה וביטול ההשגה. ושכינתיה הוא שכינת עוזו ומלכותו המתלבשת בבחינת עלמין להחיותם ולהיות מהווה אותם מאין ליש יחוד זה נעשה ע״י המצוה שהיא בעשייה גשמיות בחי׳ יש ובה נמשך קדושה עליונה להיות היש בטל לאין והרי הם כלולים ומתייחדים ביחוד גמור ואמיתי היינו ע״י האדם העושה אותן בבחי׳ ביטול רצונו למעלה מטבעו והרגלו להפוך את לבו מן הקצה אל הקצה שכל מה שלבו נוטה בטבעו לעשות לא יעשה ומה שלבו נוטה שלא לעשות יעשה שבזה ממשיך בחי׳ ביטול העליון יחוד הוי׳ ואלקים.
וזהו מצות צריכות כוונה שהמצות עצמן הם בחי׳ גוף והכוונה הוא בחי׳ נשמה והמצות עצמן הם קיום מצות המלך והם בחי׳ כלים ואברין דמלכא, והכוונה הוא מה שרוצה להמשיך יחוד העליון וביטול היש במצוה זו להיות יחוד הוי׳ ואלקים והוא בחי׳ נשמה המחיה את האיברים שהעיקר הוא החיות ואור א״ס ב״ה הנמשך על ידי המצוה להיות היש בטל לאין רק המשכה זו להיות בא מכח אל הפועל מהעלם אל הגילוי הוא על ידי עשיית המצות בפועל ממש שהן הן הכלים שבהן נמשך האור והחיות מאוא״ס ב״ה כנודע, ועל זה נאמר ואהבת את הוי׳ אלקיך כי מתחלה נאמר שמע ישראל הוי׳ אלקינו דרך כלל.
ואחר כך דרך פרט להיות הוי׳ אלקיך לכל יחיד ויחיד לנוכח לפום מה דמשער בליביה בבחי׳ גילוי ותהיה האהבה והרצון בבחי׳ היה הוה ויהיה בבחי׳ ביטול היש הוא יהיה בבחי׳ אלקיך וגם תהיה בכל לבבך בשני יצריך ביצ״ט וביצה״ר כלומר שמחמת היצה״ר שהוא המונע ומעכב תהיה האהבה יותר מזה, כמו אם יש מונע ומעכב להילוך מרוצת המים אזי המים מתגברין בהילוכן ומרוצתן ביתר שאת וכל האהבה והתשוקה הזאת היינו להיות הוי׳ בבחי׳ אלקיך בגילוי וביטול היש לאין בכל לבבך כו׳, וזהו תכלית כל התורה והמצות דרך כלל בכל ימי חיי האדם שהוא להמשיך בעסק התורה והמצות שעושה בבחי׳ ביטול הרצון למעלה ממדרגת טבעו ורצונו שבנפשו הבהמית כו׳:
ג אך הנה המשכה כללית נמשכה בכל ר״ה על כל השנה להיות המשכת הביטול בפרטיות בעסק התורה והמצות של כל השנה, שלכן נק׳ ר״ה שהוא כמו הראש והמוח שממנה תוצאות והמשכות חיים לכל אברי הגוף, וכך בר״ה נמשך חיות לכל ימי השנה.
והנה כמו למשל האחד עומד למעלה וא׳ עומד למטה ורוצים להתייחד צריך העליון לירד למטה ממדרגתו כמה מעלות והתחתון צריך לעלות ממדרגתו. כך כדי להמשיך המשכה עליונה מבחי׳ ביטול ליש כדי שיהיה היש בטל לאין צריך גם התחתון לעלות הוא נפשו ורוחו הבהמית כמ״ש אם ישים אליו לבו כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח דהיינו להיות נפשו שוקקה בתשוקה וצמאון ליחוד וביטול זה והיינו בהיות האדם ממארי דחושבנא איך שירד פלאים ממקום כבודו ית׳ שהרי נשמתו ונפשו היתה כלולה במאצילה ב״ה ותרד פלאים בצמצומים רבים ועצומים עד שנתגשמה במאד והמשכיל יבין כמה מעלות ומדרגות בענין גשמיות ורוחניות וגם כמה מדרגות ברוחניות גבוה מעל גבוה עד רום המעלות ואין ערך לא״ס ב״ה וא״כ כמה רחוק הוא מאור פניו ית׳ ועי״ז יעורר רחמים רבים ובכה תבכה נפשו.
ולכן איתא בכתבי האריז״ל כל מי שאינו בוכה בר״ה אזי אין נשמתו שלימה. ולכאורה מה ענין בכיה אל ר״ה. אך ע״פ הנ״ל יובן שהבכיה היא לנשמתו דוקא שירדה ממקום כבודה ונתגשמה.
וזהו מים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כדאיתא במדרש בשעה שהבדיל הקב״ה בין מים למים נקראים מים התחתונים בשם מי בוכים שבוכין על ירידתן בבחי׳ מים תחתונים וצועקין אנן בעינן למהוי קדם מלכא.
וזהו ענין תקיעת שופר תשר״ת תקיעה קול פשוט הוא בחי׳ התשוקה ברעותא דלבא ושברים תרועה אמרו בגמ׳ שהוא ענין גנוחי גנח וילולי יליל שהוא ענין הבכייה הנ״ל ונק׳ שברים תרועה שעל ידם מתיש ומשבר כח הקליפות וסט״א ותרועה הוא מלשון תרועם בשבט ברזל, וגם תרועה הוא מלשון רעותא דלבא כמ״ש ותרועת מלך בו, שמחמת בכייה ורחמנות זו שלמטה מעורר למעלה רצון העליון בהתעוררות רח״ר העליונים ממקור הרחמים והן י״ג מדות הרחמים עליונים שבהם נאמר ויעבור ה׳ על פניו כו׳, פי׳ ויעבור כאדם העובר ממקום למקום כך ויעבור הוי׳ מבחי׳ עליונה מאד שיתגלה על פניו פנים הם בחינת לבושים שמכסים ומסתירים ומצמצמים א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כי פנים הן עשרה שמות שאינן נמחקים לפי שהם בחי׳ שמות בחי׳ אותיות לכך הן לבושין שמכסין ומסתירין על א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו. אבל בהתעוררות י״ג מדה״ר עליונים שבהן נאמר ויעבור ה׳ על פניו וכתיב יאר ה׳ פניו שיאר הפנים שלא יעלימו ולא יסתירו כבודו, וכמו שיהיה לעתיד ונגלה כבוד ה׳ והקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתקה אלא לעתיד יהיה זה בגשמיות ממש, וקיבול שכר שהוא למחר לקבל שכרם אבל היום לעשותם ברוחניות, וסדר העבודה הקבועה בנפש האדם להיות גילוי זה ברוחניות בנפשו בעבודה תמה על ידי התעוררות הרחמנות בבכייה גנוחי גנח וילולי יליל כו׳, וע״ז נאמר תקעו בחדש שופר כי התעוררות הרחמנות זה צריך בקול שופר דוקא ולא בקול אדם עצמו כי בבריאת האדם נאמר אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית כו׳ ואינו מעורר כ״כ מדרגות עליונות של י״ג מדה״ר כמו בקול שופר של בהמה ששרשה למעלה מעלה ממדרגות האדם אלא שנפלה למטה מטה מדרגת האדם כנודע, ומזה נמשך בכסה ליום חגנו פי׳ שמבחי׳ בכסה שהוא לשון התכסות והתעלמות א״ס ב״ה בהתלבשות מטה מטה בבחי׳ עשייה גשמיות ועוה״ז הגשמי נמשך להיות ליום חגנו פי׳ חגנו מלשון אחוי ליה במחוג שהוא ענין גילוי עד שמראה עליו באצבע כמו שארז״ל עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים ומראין עליו באצבע ואומרים הנה אלקינו זה קוינו לו כו׳ שיהיה גילוי אלקותו ית׳ בעולם ולא יהיה העולם מעלים כו׳:
ד כי חק לישראל הוא. חוק מלשון ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה וכן הטריפני לחם חוקי שהוא לשון מזון כלומר השפעה והמשכה לישראל פי׳ כדי להיות בחי׳ ישראל לי ראש כמו שהרגל בטל להראש וכל מה שהראש רוצה הרגל עושה בלי שום מניעה ועיכוב בעולם שאין לה רצון אחר זולתו. כך ישראל נק׳ בנים למקום ברא כרעא דאבוה בחי׳ ביטול.
וענין משפט לאלהי יעקב היינו כי ישראל נק׳ בחי׳ בן בני בכורי ויעקב נק׳ בחי׳ עבד ופי׳ שבחי׳ בן ברא כרעא דאבוה היינו בבחי׳ ביטול ממש כרגל לגבי הראש ועבדים היינו כשיש להם רצון אחר כמו עבד שהוא זר ונפרד רק שאעפ״כ מקיים מצות אדונו אלא שהוא בבחי׳ מלחמה ויש מונע ומעכב עליו רק שהוא מתגבר ומכניע א״ע בבחי׳ אתכפיא משא״כ ישראל בבחי׳ אתהפכא ממש, ועמ״ש מזה בד״ה לא הביט און ביעקב.
והנה האדם נידון בר״ה על המשכת אלקות שבו אם הוא ראוי להיות גילוי אלקות בנפשו והיינו לפי מעשיו בשנה שעברה, וזהו משפט לאלהי יעקב שבבחי׳ יעקב שיש בבחי׳ זו מלחמה צריך להתגבר על המונע ופעמים שהוא מנצח ולפעמים הוא מנוצח כי לאום מלאום יאמץ ולכן בזה יש משפט לאלהות שבו משא״כ בבחי׳ ישראל לי ראש שהוא בחי׳ בן ברא כרעא דאבוה שם הוא חוק ומזון אך משפט איהו רחמי, שלכן נתקנו עשי״ת ויו״כ לעורר רחמים רבים ובקשות סלח לנו להיות גילוי רצון העליון בנפשו כאדם שמבקש מחבירו למחול ולסלוח לו על מה שחטא נגדו, שעיקר בקשה זו להעלות לבבו ורצונו אליו שבשעת החטא היה מהופך פניו ממנו ולא היה לבו ורצונו עמו והמחילה הוא חזרת הרצון, כך מבקשים סלח לנו שאין הבקשה על יראת העונש אלא על גילוי הרצון שלא יהיה בהעלם והסתר פנים ולא יהיה גשמיות העולם מעלים כו׳, והתעוררות רחמנות זה הוא ג״כ בבחי׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ דכתיב שני פעמים ופסיק טעמא בגווייהו מפני שהוי׳ האחד הוא בחי׳ ביטול העליון בבחי׳ הוי׳ העליון במקורו והוי׳ הב׳ היינו המשכת הביטול במקום היש שיהיה היש בטל לאין וזהו לאלקי יעקב אלקי הוא לשון המשכה כמו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב וגבי יעקב כתיב בתוספת וי״ו ואלקי כי הוי״ו הוא המשכה ונמשך כ״כ עד שביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ מדכתיב תטהרו מכלל שלא היה מתחלה טהור, וכך צריך לעורר למעלה מבחי׳ הנ״ל הגם דכתיב מקוה ישראל ה׳ והיינו שבבחי׳ הוי׳ הוא ג״כ מקוה לטהר כנ״ל מ״מ הכל לפי הדבר שצריך טהרה יש דבר קל שהוא נטהר בבחי׳ הנ״ל ויש דבר שאינו נטהר בבחי׳ זו רק צריך לעורר למעלה מעלה מבחי׳ הוי׳ שהוא לפני הוי׳ ומשם תטהרו וד״ל:
פרק ג
להבין המשנה [רפ״ד דר״ה] י״ט של ר״ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה ומפרש בגמרא משום גזרה דרבה שמא יוליכנו ד״א בר״ה וי״ט ראשון של חג היו נוטלין את הלולב אפילו במדינה בזמן בהמ״ק משום די״ט הראשון הוא דאורייתא כו׳ וכבר הקשו התוס׳ רפ״ד דר״ה ורפ״ד דסוכה דמ״ש שופר מלולב ע״ש. עוד יש לעורר ולשום לב מה ראו חז״ל לעקור מ״ע דשופר ולולב אפילו ביום ראשון בגבולין עכ״פ אפילו בזמן שאין בהמ״ק משום גזרה דרבה בעלמא והלא החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים ובפרט מצות שופר ולולב שהרבה כוונות תלויות בהם ליודעי דעת שנוגעים עד רום המעלות. אך להבין כל זה צריך להקדים תחלה שרש ענין השופר.
והוא ע״פ שיבואר ג״כ ענין בחי׳ מלכיות בר״ה שהוא ענין בחי׳ בנין הנוק׳ כידוע. דהנה נודע ההפרש שבין יחודא עילאה ליחודא תתאה בהיות שיש ב׳ מיני השתלשלות הא׳ הנק׳ בלשון הפרדס בחי׳ עילה ועלול שכל עלול מוקף מעילתו והוא ענין העיגולים שבע״ח שהעיגול העליון מקיף לכל צד להעיגול שבתוכו דהיינו שהעיגול שבתוכו הוא נכלל ובטל אליו והענין הוא עד״מ הרב שתופס ומשיג את כל השגת התלמיד המקבל ממנו מכל צד ופנה שמפני קוטן שכל והשגת התלמיד בעיני הרב נתפס ומוקף בשכל הרב המשפיע ונכלל בו כי בכלל מאתים מנה ונמצא שהשגת התלמיד אינה בבחי׳ יש ודבר נפרד לעצמה רק שהיא כלולה ובטלה בהשגת הרב והב׳ שהעלול יוצא לידי גילוי בפ״ע שזהו אינו כמו התכללות העלול בתוך העלה כמו אותיות השכל הכלולים בשכל עד״מ אלא נהפוך הוא שהעילה מתלבשת בהעלם בתוך העלול כמו כח המשכיל בשכל או שכל במדות וכה״ג שהשכל או המדות הן הם היש ומורגשים וכח המשכיל או השכל שופע בהן בהעלם בבחי׳ אין כו׳ (וזהו כענין המבואר במ״א בההפרש שבין נוני ימא שהם מובלעים תמיד במקורם ואינו דבר נפרד ממנו שבהפרדם מהים הם מתים. ובין בריות שבארץ שהם בחי׳ יש ודבר נפרד מהארץ עיין מזה בביאורי הזהר פ׳ בשלח בד״ה עוד י״ל מאמר הנ״ל באופן אחר. וע׳ באגה״ק סי׳ י״ד בפי׳ ארץ אשר כו׳ מראשית השנה. וא״ש לפי הנ״ל שעיקר בנין הנוק׳ שבר״ה הוא בבחינת היותה ארץ שהוא יחו״ת להיות מאין ליש. משא״כ בחינת ים זהו בחינת יחודא עילאה וזהו ענין כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה. וע״ש סי׳ כ׳ היש הנפרד כו׳ לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה וזהו לה׳ הארץ ומלואה כו׳ כי הוא על ימים יסדה כו׳ דהיינו להיות עכ״פ ביטול היש). והנה על בחי׳ ראשונה א רז״ל קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן קרני החיות כו׳ שכל הגבוה גבוה מחבירו מקיף את חבירו עד שהתחתון בטל אליו ונחשב כלא ממש לגבי העליון ולכן אמרו שקרסולי ושוקי החיות שהן בחי׳ נה״י שהוא הבחינה היותר אחרונה שבחיות כוללות כל המדרגות שלמטה מהם וקרני החיות הן בבחי׳ כתר שבראש הוא כולל יותר כו׳ וזו היא בחי׳ יחו״ע בע״ס דאצילות דאיהו וחיוהי חד דהיינו יחוד וביטול התחתון בעליון שהגם שיש ע״ס חכמה חסד כו׳ וחסד ענף החכמה שנמשך מבחינת החכמה להיות נאצל גם בחינת החסד אין בחינה זו מורגשת להיות יש ודבר בפ״ע רק שמ״מ חסד כלול ומוקף בבחי׳ החכמה והחכמה מקפת אותו מכל צד ופנה [וכמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות בענין אברהם אבר מה שהוא בחי׳ חסד נק׳ אבר וכלי להתלבשות בחי׳ חכמה כח מה והוא בטל לגבי החכמה כביטול העלול בעילתו] אבל בחינת יח״ת דמל׳ דאצי׳ בבי״ע הוא גילוי אור האלקי להוות הבריאה מאין ליש ודבר בפ״ע ממש שהבריאה היא יש גמור בבחי׳ מוגבל שאין לו ערוך כלל וכלל לבחי׳ הבורא שהוא בלתי מוגבל ואם היה נמשך בבחי׳ עו״ע הרי היה בבחי׳ בלתי גבול ג״כ אך אע״פ שהוא הבריאה מאין ליש גמור עכ״ז היא בבחי׳ ביטול לאין וכמו וצבא השמים לך משתחוים כו׳ והוא עיקר בחי׳ המל׳ להיות יש ושיהיה היש בטל כו׳:
קיצור ענין ההפרש בין יחו״ע ליחו״ת. כמו בין עילה ועלול שהעלול מוקף מעילתו. ובטל אצלו. ובין יש מאין. וע׳ באגה״ק סי׳ כ׳:
ב ולהבין זה בתוספת ביאור הנה נודע שבחי׳ המל׳ היא בחי׳ הרוממות וההתנשאות שבודאי בבחי׳ ההתנשאות הרי האור מובדל ומרומם בערך והעולמות מקבלים רק מבחינת המלוכה כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים והיינו דבחינת מלכות דאצילות נעשה ע״י לבריאה כו׳ וע״כ בחינת החיות של העולמות הוא מבחינת יש מאין משא״כ אם היו מקבלים מבחינת ז״א בחינות המדות דאצילות עצמן כמו החסד שהוא עצמו יורד כו׳ היה בא בבחי׳ קירוב ע״ד עו״ע וה״ז כמו יש מיש כו׳ ולא היה בבחי׳ יש גמור ודבר בפ״ע אך לפי שמקבלים ע״י בחינת המל׳ שהיא בחי׳ התנשאות והסתלקות נעשה צמצום החיות הנמשך בהם עד שנתהוו בבחי׳ יש בגבול ותכלית כו׳ ומ״מ הם בבחי׳ ביטול לאין שהיא המל׳ כי וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומחמת אימת מלכות דאצילות נעשה בחינת ביטול היש כי בחינת המלכות הם מקבלים עליהם ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך מדעתך ומרצונך כו׳ [כי ל׳ מלוכה אינו נופל רק על המקבלים ברצון עול מלכותו משא״כ בלתי רצון נק׳ ממשלה שמושל בע״כ ולכן בר״ה שאז נברא אדה״ר שהוא בעל בחירה וקיבל עול מלכותו ית׳ ברצון אז נתגלה מדת מלכותו יתברך משא״כ קודם בריאת אדה״ר שהיו רק בהמות וחיות שאינן בעלי בחירה לא היה עדיין התפשטות מדת מלכותו ית׳. וע״כ ג״כ בכל ר״ה צ״ל התחדשות מדת מלכותו ית׳] ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו׳.
והנה ע״י אתעדל״ת ביטול הרצון למדת מלכותו ית׳ לקבל מלכותו ברצון מעורר למעלה בחי׳ הרצון העליון במדת המלוכה להיות הרצון המאציל עליון ב״ה להתלבש במדת מלכותו ית׳ והוא הנק׳ התהוות כתר מלכות כידוע (ועמ״ש בד״ה תקעו בחדש. שבכל השנה המשכה זו הוא על ידי הביטול בעסק התורה והמצות שהם רצונו וחכמתו ית׳ וזהו שמברכים על כל מצוה ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם כו׳ אך רצון עליון זה הוא המלובש בח״ע. ואמנם בר״ה ההמשכה מבחי׳ עליונה יותר שברצון עליון מה שאינו מלובש כלל בח״ע וההמשכה זו הוא ע״י רצון עליון שבנפש והוא ענין קול השופר כו׳ ע״ש). וביאור הדברים הנה עד״מ בנפש האדם אנו רואים שבכל מדותיו אין עיקר התפשטותם תלוי רק ע״פ הרצון והתענוג המלובש בבהם כמו שאף שמטבע הטוב להטיב מכל מקום אם אין רצונו מסכמת בהטבת והשפעת החסד זו מטעמו הכמוס להעלות כך ברצונו לא ישפיע כלל וכמ״כ במדת המלוכה לפניו יתברך שהיא בחי׳ ההתנשאות על זולתו תלוי ברצון המאציל ב״ה וזהו אמרו לפני מלכיות שצריך לעורר רצון עליון להיות בבחי׳ המלוכה דהיינו התלבשות אור א״ס ב״ה בע״ס דמל׳ ע״כ או מרים עשרה פסוקים להביא המשכה מן התנ״ך דאורייתא מחכמה נפקת כו׳ להיות נעוץ תחלתן בסופן כ״ע איהו כתר מל׳ כו׳ והנה כדי להמשיך בחי׳ ענג ורצון זה צריך בהכרח להמשיך ממקור כל התענוגים רעוא דכל רעוין דעתיקא סתימו דכל סתימין כו׳ דהיינו שכך עלה ברצונו העליון במקור כל התענוגים הנעלם שיהיה ענג לפניו בבחי׳ מלוכה דוקא דהיינו להמשיך רצון וענג להיות רצון המאציל בזה שיהיה חפץ ומתענג בזה אנא אמלוך כו׳ ועיקר הענג שבמלוכה העליונה עד רום המעלות היינו שיהיה יש ושיהיה היש בטל בקבלת עול מלכותו ברצון כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה גבי פי׳ במלך שלמה מלך שהשלום שלו.
והנה בתחלת בריאת העולמות נמשך הענג והרצון העליון מאליו מצד עצמו כי חפץ חסד הוא אבל אח״כ במעשה התחתונים תליא מילתא בהעלאת מ״ן לעורר רצון העליון ע״י ביטול רצון שלמטה כו׳ וזה נעשה בר״ה שאומרים י׳ מלכיות להיות בחי׳ בנין המל׳ ממקור הראשון דהיינו להמשיך כתר מל׳ שעי״ז עיקר בניינה [ומטעם הנ״ל שעיקר המדה תלויה בהמשכת הרצון ב״ה ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך שזהו ענין אל מול פני המנורה כו׳ דהיינו כתר שבמל׳.
ועמ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות. גבי בחינת פני היא כתר מלכות לפי שהמלכות ל״ל מגרמה כלום ומקבלת מעשר מלכיות שלכן אומרים בר״ה יו״ד מלכיות וכתר מקבלת ממלכות שבכתר וזו היא בחי׳ פני. עכ״ל. וז״ש לך אמר לבי בקשו פני ועיין בהרמ״ז פ׳ אמור (דצ״ג ע״ב) שפי׳ כן דהיינו כתר מל׳ והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש. שהם ע״ס שמיו״ד מלכיות שבהם נעשה בנין הנוק׳. א״נ את פניך הוי׳ היינו אורות אריך ועתיק כמש״ש הרמ״ז והיינו לפי שמשם נמשך להיות הכתר שבמל׳ כנ״ל והוא הנק׳ פני. וזהו ענין ראש השנה. שנה הוא בחי׳ מל׳ וראש השנה היינו גלגלתא וכתר שבמל׳ וע׳ מזה בפי׳ הרמ״ז בפ׳ תצא (דרע״ז ע״ב) וזהו ענין תחלת מעשיך כי המל׳ היא בחינת עשייה שבאצילות ותחלת מעשיך היינו כתר דנוק׳ שהוא תחילת בחי׳ עשייה הנ״ל. וזכרון ליום ראשון י״ל דהיינו כתר הכללי בחי׳ א״א שנק׳ יום ראשון שלמעלה מההשתלשלות כמ״ש סד״ה ביום השע״צ.
והיינו שממל׳ שבכתר נמשך להיות כתר שבמל׳ כנ״ל. ועיין בע״ח שער א״א ספ״ב דהמל׳ שרשה למעלה מט״ס דא״א עצמן אלא מבחינת עתיק כו׳ וזהו זכרון ליום ראשון. ועמ״ש בפי׳ המלות ע״פ ארוממך אלקי המלך] כי הנה ר״ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וע״כ נק׳ ר״ה ראש גילוי החיות דרך כללות על כל השנה.
וכח זה ניתן לישראל להיותם מקבלים מלכותו ית׳ ברצון משא״ כ בבחי׳ שנקרא מושל וממשלתך בכל דור ודור אפילו דור המבול ודור הפלגה שמרדו בה׳ מ״מ מלכותו בכל משלה כתיב ובחי׳ ממשלה בע״כ ולכן אפי׳ בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה׳ כי רוח המושל עליו יעלה בע״כ (ועיין בפ׳ מקץ קצ״ה ע״א) אבל להיות נק׳ בשם מלך לקבל ברצון נעשה ע״י עושי רצונו דוקא [ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בפי׳ למען הקים אותך לו לעם]:
קיצור. מל׳ רוממות ומ״מ נמשך ביטול ומלכותו ברצון קבלו. ועי״ז מעוררים הרצון שיומשך להיות כתר דנוק׳ והמשכה זו צ״ל מא״א ועתיק רצון ותענוג העליון. ג והנה כל המשכת ענג ורצון עליון במדת המלוכה ממקור כל התענוגים הוא ע״י השופר שהוא של איל והענין כי הנה שרש נפש הבהמה הוא מבחי׳ פני אריה פני שור כו׳ שבמרכבה ששרשם מבחי׳ בהמות בהררי אלף שמבחי׳ התהו והנה ידוע שמפני שהאורות דתהו היו בריבוי ותוקף גדול לא יכלו הכלים לסבול האור וע״כ נפלו הכלים ונשברו ומקום נפילתן היה בעולם הבריאה והן הן המרכבה דפני אריה פני שור כו׳ ולכן טבע הבהמה בבחי׳ ביטול גדול יותר מהאדם [ועמ״ש בזה בפ׳ אמור בד״ה והניף הכהן אותם כו׳ על שני כבשים כו׳] מפני שהאדם יש לו דעת מעולם התיקון אבל הבהמה הוא למטה מן הדעת והיינו מפני שרשה שהוא למעלה מן הדעת מבחי׳ עולם התהו כו׳ ולכן תוקעין בשופר של בהמה דוקא שיש בה בחי׳ ביטול יותר לעורר בחי׳ ביטול שלמעלה מן הדעת והיא עצמו הטעם בענין התקיעה שהוא קול פשוט היוצא מהבל הלב שעדיין לא בא לידי גילוי באותיות כלל מפני שהוא מבחי׳ פנימית נקודת הלב שאינו בא כלל לידי גילוי אותיות עדיין כי האותיות שרשם בחכמה שבממוח ובחי׳ הבל הזה היוצא בבחינת קול פשוט הוא בבחינת פנימית נקודת הלב שלמעלה מהחכמה שבמוח כו׳ וביאור זה הנה ידוע שיש ב׳ מיני קול הא׳ הנקרא קול הדבור שגם הוא יוצא מהבל הלב אך הוא מבחי׳ חיצונית הלב שהן בחינות המדות שבלב הנמשכות מהמוחין דחו״ב עד למטה מן הדעת שהדעת ממשיך השכל שבמוח אל הלב. אבל בחי׳ קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דלבא שהוא למעלה מן השכל להיותו פנימית הרצון שבלתי מוגבל בשכל שלכן הוא קול פשוט וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש כמו צעק לבם אל ה׳ ובחינת צעקה זו היא למעלה משרש האותיות שבחכמה [ועמ״ש מזה באריכות ג״כ בד״ה תקעו בחדש הנ״ל] וע״י שתוקעים בו תקיעה של מצוה בקול פשוט וברעותא דלבא שבבחי׳ למעלה מן הדעת ולמעלה מבחי׳ אותיות מעורר ג״כ למעלה בחי׳ כתר שלמעלה מהחכמה ודעת ונמשך ענג בבחינת מלוכה להיות מתענג מביטול היש ולכן תוקעים בשופר שצדו א׳ קצר והב׳ רחב ע״ד שנאמר מן המצר קראתי י״ה ענני במרחב י״ה וד״ל.
והיינו תקיעה ראשונה שהיא המשכה מלמעלה למטה שמתענג מביטול היש כנ״ל אמנם תקיעה אחרונה היא העלאה ממטה למעלה ע״י קדימת השברים והתרועה שהם בבחי׳ שמאל דוחה והתעוררות רחמים רבים כמ״ש במ״א וכמ״ש בכוונת שהתקיעות והשברים הם לבטל היצה״ר כו׳ [ועכ״ז יובן הפסוק כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו. פי׳ הדבר היינו ה׳ דבר מל׳ דאצילות לעשותו להיות בנין הנוק׳ שנק׳ ג״כ עשייה שבאצי׳ כנ״ל ועמ״ש בד״ה והיה מדי חדש. כי דבור לשון הנהגה והמשכה כו׳ להתלבש גם בעשייה גשמיות כו׳ וזהו ענין ששת ימי המעשה משא״כ בשבת כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר כו׳.
ובפיך היינו ע״י השופר ובלבבך רעו״ד ואומרו כי קרוב אליך כו׳ היינו שאתם קרובים זל״ז כי הנוק׳ נק׳ אחותי לז״א שהוא הנק׳ ישראל כי שרית כו׳. וגם שבנינה הוא מט׳ מלכיות שלו. ועוד כי שרש אותיות הדבור שמח״ע היינו ג״כ מקדמות השכל שלמעלה מהשכל המושג כמ״ש באגה,ק ע״פ ויעש דוד שם וא״כ עם היות שהמשכת הרצון וכתר דמל׳ צ״ל נמשך מא״א שלמעלה גם מהחכמה עכ״פ קרובים הם זל״ז ועמ״ש סד״ה כי המצוה הזאת כו׳ מענין זה דכי קרוב אליך הדבר. א״נ כמ״ש (בזכריה סימן ד׳) והנה מנורת זהב כו׳ זה דבר ה׳ והמנורה היא כנס״י. ובמ״א נת׳ שיש במל׳ ב׳ פרצופים פרצוף הפנימי נקרא כנס״י והחיצון זהו הדבור וזהו כי קרוב אליך הדבר וזהו ג״כ ענין ישראל עלו במחשבה והמחשבה עם הדבור קרובים זל״ז]. והנה מבואר בפע״ח שסוד השופר הוא בבינה כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה וכנודע כי התגלות עתיק הוא בבינה (ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך גבי ה׳ דאברהם ע״ש] ולכן הוא בחי׳ עוה״ב והיינו מפני שהיא בחי׳ השגה ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה דוקא כמו עדמ״מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח״כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא וכמ״כ הוא למעלה שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי׳ בינה שהיא בחי׳ השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו׳. ולכן השופר הוא ג״כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע״י השופר הוא בבינה ומשם מקבל הדבור שהוא בחי׳ מל׳ בדבר ה׳ שמים נעשו להיות ענג במדת המל׳ ג״כ:)
קיצור. והמשכה זו ע״י השופר קול פשוט פנימית הלב שלמעלה מהשכל ומעורר כמ״כ רצון העליון שלמעלה מהחכמה והיינו ע״י שופר של איל דוקא הבהמה יש בה ביטול ממדרגות עליונות. ובפע״ח שהשופר בבינה כי התגלות עתיק הוא בבינה:ד ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת והוא כי ענין השבת הוא מ״ש כי בו שבת כו׳ ויכולו השמים והארץ כו׳ ויכל אלקים ביום השביעי כו׳ כמו עד״מ באדם כששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות כו׳ וכששובת אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו כו׳ ואזי נמשך לו תענוג משלימות המלאכה ולכן בסיום מסכתא עושין סעודה מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דוקא וכך עד״מ הוא למעלה שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות המדות עליונות לברוא בהן השמים והארץ וכל צבאם יום ראשון במאמר יהי אור ירד ונמשך במדת החסד [ומדת הגבורה כלולה בה להגביל שפעה ובתוכן מלובשת בחי׳ חכמה להיות ההשפעה ע״פ גזירת החכמה] יום ב׳ יהי רקיע ממדת הגבורה כו׳ ואח״כ בשבת כשוישבות ביום השביעי שנח ממלאכתו כביכול ונתעלו מדותיו וחכמתו ית׳ בעצמותו ואזי ויכל אלקים ביום השביעי ויכל הוא מלשון כלתה נפשי פי׳ שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בשימ״ב הנ״ל וכמו שכתוב והנה טוב מאד כו׳ וג״פ ביום השביעי הוא כנגד ג׳ בחינות שהתענוג מתלבש בהם בינה הוד יסוד כו׳ וז״ש בע״ח ששבת הוא גילוי מוחין דאבא וכמ״ש ושמרתם את השבת כו׳ כי קדש היא לכם כי התענוג הנמשך הוא מתלבש בחכמה שלכן נקרא עדן בכתוב והוא עד״מ הנ״ל כשנופל לאדם איזו השכלה מתמלא בתענוג כו׳ כנ״ל.
ולכן כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר כי הדבור מתעלה בחכמה שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות יהי אור יהי רקיע כו׳. ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך לשופר שהוא ג״כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה וע״כ נדחה מ״ע של שופר בשבת [ומה גם לפמ״ש בזהר בשלח (דס״ג ע״ב) ובפ׳ יתרו (דפ״ח ע״א) בענין דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ״ש במק״מ שם א״כ גם שבת הוא בחי׳ התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר]:
אך להבין מה שמן התורה מצוה וחיוב אפי׳ לתקוע בשבת אלא שחז״ל אסרו משום גזרה דרבה. הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג לאין קץ ותכלית ויותר ממ״ש בע,ח בענין סדר ההשתלשלות וכמ״ש בהקדמת הרח״ו עצמו שאינו מזכיר כ״א כטפה מן הים כו׳ דהנה גם בגשמיות אנו רואים שהתענוג בנפש הוא ביתר שאת ויתר ריבוי מדרגות משאר כחות הנפש וכנראה בעליל שיש תענוגים רבים לאין קץ ותכלית כי יש הרבה מיני תענוג בחוש הטעם בחיך יטעם אוכל או משקה בהרבה מינים מינים ממינים שונים וכל א׳ מובדל ומשונה מחבירו בטעמו וכיוצא בזה בחוש הריח וכן בדבור שמתענג מצחות הלשון והמליצה בהגיון או דקדוק או אפילו במלתא דבדיחותא וכן בשמיעה מקול נאה או כלי זמר ערב וכיוצא וכן בראיה יש תענוגים רבים שונים כנודע ועאכ״ו בכחות רוחניים כמו השכל כו׳ וכיוצא.
ומזה יכול המשכיל לצייר עוצם הריבוי בתענוג אלקי מאחר שנודע דכללות התענוג שבענינים דהאי עלמא הוא רק פסולת ותמצית דתמצית מתענוג האלקי וכמארז״ל ר״ע שחק ואמר אם לעוברי רצונו כו׳ וכמ״ש במ״א ועאכ״ו למקור התענוג העליון שהוא בודאי רב הכמות והאיכות לאין קץ ותכלית וביתר שאת ויתר עז מכל הי״ס שלמעלה עד״מ הנ״ל דחוש התענוג שבנפש שגדול מאד ורב כחו יותר מכל כחות הנפש כנ״ל.
ולכן נק׳ בחי׳ מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין לפי שמתפשט באריכות הרבה כנ״ל. ועמ״ש ע״פ ואתה מרבבות קדש. משא״כ המדות דאצילות נקרא זעיר אנפין לפי שהם מעטי הכמות ובבחי׳ קיצור בעצם מציאותן ועד״מ ממדות שבלב האדם אהוי״ר שהם כחות מצומצמים וקצרים בעצם מציאותן ואינן בערך אורך המציאות של התענוג כנ״ל.
והנה בחי׳ המשכת התענוג שיתענג ממדת המלוכה הנמשך ע״י השופר הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר בשבת שהמתענג מחמת כי וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כנ״ל כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות כנ״ל בפי׳ ושמרתם את שבת כי קדש היא כו׳ ובחכמה מתלבש חסד דא״א כידוע דאו״א מלבישים לזרועות דא״א אבא בחסד אחיד ותלי ואימא בגבורה כמ״ש אני בינה לי גבורה כו׳ אבל ע״י השופר נמשך מבחי׳ בינה דא״א שלמעלה מערך התענוג דז״ת דא״א והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר הוא בבינה כנ״ל (ועיין במק״מ ר״פ שמות) (בדף ג׳ ע״א) ע״פ תשורי מראש אמנה דא גרון. מש״ש בשם האוצ״ח ומ״ש בביאורי הזהר שם פירוש וענין בינה דא״א. ועיין בפי׳ הרמ״ז ר״פ קרח ד״ה כמה עילאין פתגמי אורייתא ועפמ״ש הרמ״ז שם יובן מ״ש במשנה פ״ג דר״ה שופר כו׳ ופיו מצופה זהב כי זהב רומז לבינה דאריך כמ״ש הרמ״ז שם ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מד״ת לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי׳ התענוג דשבת כנ״ל (ועיין מ״ש בד״ה ביום השמע״צ גבי יפה שעה אחת בתשובה שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות והשני כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע״פ שנתרחק האדם בחטאיו מ״מ ע״י תשובה נתקרב למקורו ושרשו כו׳ ע״ש ועד״ז יש לומר ההפרש בין התענוג המתגלה בשבת שמתענג מכל אשר עשה זהו כעין המין הראשון אמנם התענוג שע״י השופר שהוא בחינת תשובה זהו כענין כמשל שרואה את בנו בא ממרחק שהוא פנימיות תענוג יותר וכמו שכתוב מזה בד״ה שוש אשיש) ושרש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים וכל ממוצע יש בו בחי׳ מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה וכמ״כ הכתר יש בו בחי׳ התחתונה שבמאציל וגם הוא שרש להנאצלים והבחי׳ הא׳ שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבהה מעלתה על בחי׳ ב׳ שבו שהיא שרש הנאצלים והנה זה שהחכמה מלבשת להארת התענוג היינו מבחי׳ ב׳ שבו שהוא שרש לנאצלים שהן הן ז״ת דא״א שמתלבשות באצילות כנ״ל דאו״א מלבישים כו׳ אבל על ידי השופר ממשיכים מבחי׳ הא׳ שבו שהוא בחי׳ תחתונה שבמאציל והיינו בחי׳ חו״ב דא״א שלמעלה מערך הז״ת דא״א אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצי׳ כנ״ל:
קיצור. ולכן נדחה תקיעת שופר משום גזרה דרבה בשבת כי בשבתץ נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון. ומ״מ מן התורה מצוה לתקוע גם בשבת לפי שהמשכת התענוג שע״י השופר בר״ה הוא מבחי׳ מובדלת מבחי׳ התענוג המאיר השבת:
ה אך אעפ״כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ״ע זו בשבת והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני כנודע בגמרא שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע וגם ארז״ל ע״פ וארצה בו ואכבד״ה חסר ה׳ (בחגי סימן א׳) שה׳ דברים חסרו בבית שני בראשון ארון וכפורת ונביאים כו׳. והטעם לכל זה כי בית ראשון היה מבחי׳ ה׳ עילאה בינה [כמ״ש בזהר שמות (ד״ט ע״ב) וע״ש במק״מ שפי׳ שגם המל׳ היתה אז במדרגת הבינה שהיא ה׳ עילאה ועמ״ש מזה סד״ה ששת ימים תאכל מצות ועיין עוד מזה במק״מ פ׳ תרומה דקמ״ג ע״א ע״פ שה״ש] עלמא דחירות [ע׳ זהר תצוה דקפ״ג סע״א ופ׳ אמור דצ״ב ע״ב ור״פ קרח וס״פ לך לך דצ״ה ע״ב] חירות משעבוד עו״ג והיא בחי׳ עלמא דאתכסיא וע״כ היה בו הארון וכפורת שהם ג״כ מבחינה זו כמ״ש בע״ח שער הארת המוחין זו״נ פ״ח וכן הנביאים הם נו״ה דאימא דוקא וכמ״ש בשער היחודים פ״א בשם התיקונים ומבינה נביאים ואינון נו״ה כו׳ אבל בית שני חסר בחי׳ ה׳ עילאה ולא היה בו גילוי הה׳ דברים שהם מבחי׳ ה׳ עילאה מפני שהי׳ מבחי׳ ה׳ תתאה ולכן לא היה בו חירות כו׳ ולכן גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים משא״כ בבית ראשון בבחי׳ עלמא דאתכסייא אין שם שליטה וממשלה לס״א כלל ומפני זה גזרו גם גזרה זו בבית שני לדחות מ״ע של תורה שלפי שחסר בו בחי׳ ה׳ עילאה דבינה אזי אין מקום מוכן לגילוי והתלבשות עונג עליון דחו״ב דא״א שלמעלה מז״ת הנמשך ע״י השופר שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה דאצי׳ כנ״ל שהוא בחי׳ הכלי לגילוי תענוג זה וכמש״ל באריכות ולכן בשבת שבלא״ה נמשך בחי׳ הארת התענוג מז״ת פטור משופר כי תענוג העליון מזה דהיינו מחו״ב דא״א הנמשך ע״י השופר לא הי׳ נמשך כ״כ בזמן בית שני. אכן זהו במדינה אבל במקדש עצמו היו תוקעין דכתיב וזה שער השמים ופסוק זה נאמר על בהמ״ק בפרט שנק׳ שער השמים פי׳ כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה דאצילות וברבות בשה״ש ס״פ כמגדל דוד פי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה ולכן היו תוקעין בו גם בשבת אבל להמשיך גילוי בחי׳ בינה בכל הגבולין מבהמ״ק זה לא היה יכולת כ״כ בבית שני כמו בבית ראשון שעיקר יסודתו ושרשו היה בבחינת בינה דהיינו להמשיך בחי׳ בינה בכל הגבולין אבל בית שני לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבולין. (ועיין בסש״ב פנ״ג ההפרש בין בית ראשון לבית שני שבבית ראשון היה נמשך ומאיר מבחי׳ האור המקנן ומאיר בעולם הבריאה שהוא מבחי׳ בינה דאצילות משא״כ בבית שני כו׳ ע״ש וכמ״ש במ״א בד״ה ביאור למ״ש בסש״ב פנ״ב נ״ג ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו ועוד יובן זה ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ כח היינו המילוי של שם הוי׳ כמ״ש בפע״ח גבי כוונת אישר״מ וענין המלוי הוא להיות ההמשכה וההשפעה משם הוי״ה למטה זהו ע״י המלוי. והרי פי׳ כח כפשוטו היינו הכח שבהעלם שלמעלה מהגילוי. והוא בחי׳ סוכ״ע. והיינו שכדי להיות בחי׳ התפשטות והמשכה למטה זהו ע״י כח יותר עליון כמו וידבר שלשת אלפים משל דגבי שלמה כמ״ש בד״ה לך לך. ולכן נקרא המלוי בשם כח. ועד״ז יובן כאן שכדי להיות ההתפשטות וההמשכה דבחי׳ בינה מבהמ״ק בכל הגבולין זהו דוקא ע״י בית ראשון ה׳ עילאה כו׳ משא״כ בבית שני אף שבו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי׳ בינה אבל להמשיך ממנו בכל הגבולין בחינה זו זה צ״ל ע״י בחי׳ גבוה יותר שלמעלה מהשתלשלות ועיין בסש״ב שם גבי ובבית שני כו׳ כדרך ההשתלשלות כו׳ ועוד דוגמא לזה ממ״ש במ״א גבי ענין ברכת הזימון שבשביל ההמשכה להתחלקות לרבים צריך לעשות תחלה בחי׳ בריכה כו׳ כי כדי להשפיע לרבים צריך שיבוא האור בהארה גדולה כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן כאן ההפרש בין בית ראשון לבית שני לענין הגבולין כו׳ וד״ל) וכל זה הוא בשופר אבל בלולב בזמן בהמ״ק היו נוטלין גם בגבולין ביום ראשון של חג שחל בשבת והענין כי לולב אותיות לו לב שהוא ענין המשכה מו״ק דז״א אל הלב הוא כתר דנוק׳ שמתחיל מחזה דז״א כמו עד״מ בגשמיות מקור התהוות הדבור הוא מן החזה שממנו יוצא הבל הלב דרך הקנה ונעשה קול ומתחלק אח״כ בביטוי ה׳ מוצאות הפה להיות כ״ב אותיות אחה״ע מן הגרון כו׳ וכך הוא למעלה שבחי׳ דבור העליון הנק׳ בחי׳ נוק׳ התחלת התהוותו הוא מחזה דז״א שהוא גילוי מדות עליונות דאצילות שבהם מקור הדבור ונקרא בשם כתר דנוק׳ וד״ל.
והנה בחי׳ המשכה זו היא למטה הרבה במדרגה מהמשכה שע״י השופר הנ״ל כי גם השבת עצמו הוא יותר נעלה במדרגה מהמשכה זו כי שבת הוא גילוי מוחין דאבא כמ״ש כי קדש היא לכם והלולב הוא המשכה מז״א לנוק׳ אלא שאעפ״כ צריכים להמשכה זו גם בשבת להיות שגילוי והמשכה זו שע״י הלולב היא מבחי׳ פנימית שהוא המשכת הדעת (ועיין בפע״ח שער הלולב פ״ג בדרוש הר״ר יוסף מערבי ועמ״ש מענין הדעת שהוא בחי׳ הפנימית בביאור ע״פ מים רבים בפ׳ תולדות ובד״ה לא הביט און ביעקב בפ׳ בלק) כמ״ש במ״א אך עכ״פ מאחר שהמשכה זו היא למטה במדרגה היכולת היה אפי׳ בבית שני להמשיך בחינה זו אפילו גבולין כו׳ (כי הרי המשכה זו היא מז״א לנוק׳ אשר היא בחי׳ ה׳ תתאה משא״כ השופר עיקרו ה׳ עילאה כנ״ל אלא שממנה מקבל הדבור כו׳):
קיצור. ומ״מ בבית שני ה׳ תתאה לא היה אפשר להמשיך בגבולין מבחי׳ תענוג ההוא שע״י השופר מה שלמעלה מבחי׳ שבת כי המשכה זו בה׳ עילאה דוקא בית ראשון משא״כ בלולב. ובענין מה שהקשו עוד התוספות הא דגבי שופר התקין ריב״ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב״ד ובלולב לא אשתרי כלל יש לומר כי הענין של שרש בחי׳ הב״ד הסמוכים עם ההמשכה שע״י השופר יש להם שייכות גדול זה לזה כי שרש ההמשכה שע״י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמו״ס וזהו עצמו שרש ומקור של הב״ד סמוכין כמ״ש הרמ״ז ר״פ תשא גבי דמתקדשת ע״פ ב״ד ע״ש אבל הלולב אין לו שייכות כ״כ לבחי׳ הב״ד כי הוא המשכת החסדים וכנודע דבחינת ר״ה הוא ענין שמאלו תחת לראשי והוא יום הדין. אבל סוכות הוא בחינת וימינו תחבקני:
פרק ד
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים. יש להבין מ״ש בשופר גדול דמאי מעליותא דשופר גדול יותר על שופר שאינו גדול כמו בשופר של ר״ה של עתה וכמו שנאמר ואד׳ הוי׳ בשופר יתקע ולא נזכר בשופר גדול [וקושיא זו מבואר בזהר פ׳ ואתחנן (דרס״ו ע״ב) וע״ש. עוד נזכר פסוק זה בגמרא (פ״ט דברכות נ״ו ב׳ פ״ק דר״ה י״א ב׳. סנהדרין ק״י ע״ב מכות כ״ד סע״א). רבות לך לך פמ״ב בענין והיה. ויצא פרשה ע׳. נשא פי״ג מדרש רות ס״פ ושם האיש אלימלך ובמדרש אסתר ע״פ ויהי בימי ענין השתחואה פ׳ וירא פנ״ו. בירושלים בקהלת רבה ס״פ כל הנחלים ועוד נזכר על פסוק זה והיה ביום ההוא כו׳ בזהר ח״א בפ׳ ויגש (דר״י ע״א) ויחי (דר״נ ע״א). בשלח (דמ״ו ע״ב) ויקרא ד״ו ע״ב] הנה בר״ה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ולכאורה יש כאן סתירה דלאו רישיה סיפיה כי זה היום תחלת מעשיך משמע תחלה ממש היינו שבו מחדש בכל שנה את העולם ואח״כ אומר זכרון ליום ראשון משמע שאינו אלא זכרון לזכור את יום ראשון שנברא בו העולם בששת ימי בראשית. אך הנה באמת שניהם אמת כי הנה ענין ר״ה שנק׳ ראש הוא עד״מ כמו הראש שבאדם הוא מקור החיות לכל האברים שבו ראשית גילוי כללות החיות וממנו נמשכים לכל האברים חיותם וקיומם בפרטות שמתחלה היו כלולים בראש ומוח בהעלם כי משכן נפש השכלית היא במוח וממנה מתפשטות כחות הנפש לכל האברים מהעלם אל הגילוי לעין לראות ולרגל להלוך כו׳ כך ר״ה הוא ראשית גילוי כללות החיות של כל השנה כי ואתה מחיה את כולם כתיב ובכל יום ויום חדשים לבקרים מתחדש החיות שחיות יום זה אינו כשל אתמול וכן בפרט הימים טובים שבכל השנה שבהם נמשך חיות רב בתוספת עילוי מבימי החול כידוע הנה כל בחי׳ החיות הזה באים ונמשכים מבחי׳ ראש השנה והוא כוללם יחד (כי פסח שבועות סוכות הם כנגד ג׳ אבות אברהם הוא בחי׳ פסח לושי ועשי עגות והוא חסד דרועא ימינא. שבועות מ״ת בקול השופר אילו של יצחק. וסוכות בחי׳ ויעקב נסע סכתה והמה תרין דרועין וגופא. וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט וכ״ז הוא בחי׳ הגוף אבל ר״ה הוא בחי׳ ראש שבו נכלל חיות כל הגוף והוא כנגד אדם הראשון ויוהכ״פ נק׳ ג״כ ראש השנה בכתוב והוא בחי׳ נשמה ופנימיות. שבבחי׳ הראש ג״כ יש פנימיות וחיצוניות וכ״כ בפע״ח שנסירת יוהכ״פ בסוד הפנימית ובראש השנה בסוד החיצונית וע׳ בזהר בפ׳ אמור) (דצ״ו ע״ב) רישא וגלגלתא כו׳ ובמק״מ שם. וע׳ באדר״ז דרפ״ח סע״א כי בו הוא שנמשך החיות ממקור החיים המחיה חיים א״ס ב״ה שלמעלה מבחי׳ זמן שלנו וחיות זה הוא עליון יותר וכולל כל חלקי החיות של השנה כאחד אלא שהם בו בהעלם עדיין כנ״ל במשל ואח״כ נמשכים מהעלם לגילוי בכל פרק ופרק כפי הראוי אך שמתחלה מתחלק לי״ב חדשי השנה שביום ראשון שבחדש נמשך חיות כללי לחדש ונק׳ לכך ראש חדש שהוא חיות כללי לחדש וממנו מתחלק אח״כ לימים עד לשעות ולרגעים כו׳ וז״ש רז״ל אדם נידון בכל יום הגם שבאמת ר״ה הוא יום הדין. אך הענין כי בראש השנה הוא הדין והמשפט לכל אחד ואחד על חיות הכללי אם להמשיך ראשית הגילוי של החיות הכללי ואעפ״כ יש ג״כ משפט בכל יום אם ראוי להיות לו השתלשלות מחיות הכללי לחיות הפרטי היינו שיומשך מההעלם אל הגילוי דעם היות שכבר נדון בר״ה בהמשכת חיות כללי הנה אפשר הוא שלא יומשך מחיות הכללי אל הגילוי בפרט כמו שאפשר שלא יומשך חיות מן המוח אל איזה אבר ולא תוכל העין לראות והרגל להלוך כו׳ והחיות השייך לאותו אבר נשאר במוח בהעלם שנתעכב במוח ולא נמשך ומתפשט משם אל האברים וכך יכול להיות שיהי׳ נשאר החיות הפרטי החיות הכללי דר״ה ואז יקבל החסד ההוא בעולם העליון וע״ז הוא הדין בכל יום כו׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ קרח ע״פ ויגמול שקדים ועמ״ש בפ׳ ראה ע״פ וברכך בכל אשר תעשה) אבל בראש השנה נמשך החיות כללי לכל השנה והוא המשכת חיות חדש ממש ולכן נקרא כל ר״ה תחלת מעשיך שנמשך אור וחיות מחדש להתהוות העולם כי בראש השנה דאשתקד לא נמשך החיות רק על שנה אחת מלמעלה מהזמן בזמן וכן גם בתחלת בריאת העולם הי׳ המשכת החיות באותו ראש השנה על שנה א׳ מלמעלה מהזמן כמו שכתוב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול דהיינו שששה אלפי שנין דהוי עלמא הם ששה ימים בלבד (וע׳ בתשו׳ הרשב״א ח״א סס״י ט׳ ורס״י תכ״ג) אך גם זה הוא בחי׳ זמן ולמעלה מזה אין שום זמן כל עיקר וכולל כל הזמן שבמשך שיתא אלפי שני בסקירה א׳ ומשם נמשך החיות בר״ה על שנה א׳ ואח״כ בראש השנה שנק׳ חג שהחדש מתכסה בו היינו שהחיות הראשון עולה ומתכסה ונכלל במקורו וע״י השופר והתפלות נמשך אור וחיות חדש ממש על שנה אחת ולכן נק׳ תחלת מעשיך תחלה ממש ואעפ״כ הוא גם רק זכרון בלבד ליום ראשון כי בר״ה הראשון הי׳ כ״ז מצד עצמו כי חפץ חסד הוא אבל עכשיו באתעדל״ת תליא מילתא משנה שעברה וכמו שאנו רואים שלא כל השנים שוים יש שנה טובה ומתוקה ויש כו׳ והיינו מחמת שינוי אופן האתעדל״ת שמשנה שעברה איך ומה שהיא וא״כ הרי בחי׳ ר״ה דעתה הוא בחי׳ דין ומשפט ואע״פ שהחסד גובר על הדין שלכן קורין פרשת העקידה ויעקוד אברהם את יצחק בנו שהוא סוד התגברות החסדים דאברהם על הגבורות דיצחק והמתקת הדין אעפ״כ אינו דומה ליום ראשון ממש שהי׳ חסד ממש שהרי ההמשכה היתה מצד עצמו כי חפץ חסד הוא כי לא היה עדיין מי שיעורר כו׳ וכנגד בחי׳ זו נאמר זכרון ליום ראשון זכר בלבד ליום ראשון במה שאעפ״כ הגבורות נמתקים אבל לא כשל יום ראשון ממש (וגם יש לומר פי׳ זכרון ליום ראשון שזוכרים ומעוררים את יום ראשון ומגבירים מדת החסד שבחי׳ יצחק יוכלל בבחי׳ אברהם אוהבי כו׳ וע׳ בזהר פ׳ ויקרא) (דף י״ח ע״א) ובפ׳ הרמ״ז שם ועמ״ש לקמן בד״ה ביום השע״צ בפי׳ זכרון ליום ראשון ובפי׳ זה היום כו׳ וז״ש רז״ל אמרו לפני מלכיות בראש השנה כדי שתמליכוני עליכם אמרו דוקא שאתם צריכים לעורר זה באתעדל״ת עד שתמליכוני עליכם להיות נמשך גילוי החיות מדת מלכותו ית׳:
ב והנה פי׳ שתמליכוני הוא כי נודע שיש ב׳ בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע פי׳ ממכ״ע הוא החיות שמתלבש בעולמות לפי מדרגתם לכאו״א כפום שיעורא דילי׳ נשמות כך ומלאכים כך והוא בחי׳ כח הפועל שמלובש בהנפעל בתוכו ממש עד שגם בגשמיות אין לך עשב שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל שהוא בחי׳ המשכות החיות בפרט לעשב זה ביחוד וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ובכאו״א מהם לפי ערכו ומדרגתו כך הוא בחינת החיות מהבורא שנמשך בו כסדר המדרגות דכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג׳ עולמות בי״ע ובפרט כמה עולמות וברואים לאין קץ ותכלית ממש וכח הבורא מלובש ממש בכל אחד ואחד מהם לפי ערכו כמשל התחלקות אופן החיות הנמשך מכח הצומח שבארץ לכמה מיני צמחים רבים שבעולם שונים זה מזה ובחינה זו נקרא ממכ״ע אבל בחי׳ סוכ״ע הוא האור והחיות שלמעלה מהשתלשלות והתלבשות בעולמות וכנגד בחי׳ זו הוא שנאמר אני הוי׳ לא שניתי ואמרו אתה הוא עד שלא נברא העולם ומשנברא כו׳ בשוה ממש שלכאורה אינו מובן איך הוא מאחר שאעפ״כ העולמות חיים וקיימים ממנו והיינו שכח הבורא מלובש בהם ממש א״כ ה״ז שינוי מכמו שהי׳ קודם כו׳ אלא מפני שההארה המחיה כל העולמות כולם היא רק הארה חיצונית בלבד מעצמותו ית׳ ואינה נוגעת בכו כלל ואינה פועלת שינוי בו כלל כי חיות כל העולמות הוא רק כמ״ש אנא אמלוך שמדת מלכותו ית׳ בלבד מה שהוא ית׳ נק׳ מלך ומתנשא כביכול עליהם זהו גופא החיות שלהם ובחי׳ זו אינה נוגעת לעצמיותו כלל כמשל המלך ב״ו שהוא מהות בפ״ע ומה שנק׳ מלך על המדינות הרי אין בבחינה זו התפשטות עצמותו ממש תוך המדינות רק ששמו נק׳ עליהם וזהו ענין שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד אבל עצמותו ית׳ מופלא ומרומם מהם ונק׳ סוכ״ע ולכן נק׳ הבריאה יש מאין פי׳ כי בהשתלשלות עילה ועלול העילה מתפעל מהעלול ממנו והשפעותו בו גורם שינוי בו מפני שעצמות העילה ממש מתלבש בהעלול כמשל ההשתלשלות משכל למדות וממדות למחשבה שמהות השכל ממש מתלבש במדות וכן המדות במחשבה כו׳ אבל יש מאין אינו כן אלא שחיות כל העולמות ואשר בהם הנמשך מן המאציל אינו ממהותו ועצמותו כלל רק מאין ממש כי מדת מלכותו ית׳ בלבד מחי׳ אותם כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ יביאו לבוש מלכות גבי יחיד חי העולמים מלך כו׳) והיא הנק׳ ממכ״ע שהוא בחי׳ החיות המתלבש בעולמות כח הפועל בנפעל (וע׳ מזה בד״ה כי תצא כו׳) ובכל ר״ה היא שנמשכת מחדש כי בכל ר״ה לא נמשך בחי׳ מלוכה זו להיות אנא אמלוך רק על שנה א׳ ואח״כ חוזר ועולה ונכלל במקורו בבחי׳ המלך המרומם לבדו מאז כמו קודם שנברא העולם שהי׳ נכלל בחי׳ שמו בבחי׳ הוא לבדו הוא כו׳ וכמ״ש כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הוא פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים ולכן אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שימשיכו הרצון למדת מלוכה להיות אנא אמלוך והיינו המשכת אור חדש מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע:
ואח״כ אמרו לפני מלכיות כדי שיעלה זכרונכם לטובה לפני. פי׳ עד״מ כי הזכרון שיצטרך לזכור על הדבר אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או בערך שאז שייך לומר ע״ז לשון זכרון שיזכור עליו ולא ישכח מלבו משא״כ כשהדבר אצלו וסמוך אצלו אין שייך לשון זכרון כלל.
וכך יובן למעלה ענין זכרון שאנו אומרים בו ית׳ יעלה זכרוננו כו׳ הוא מפני שבאמת חיות כל העולמות הן עולמות התחתונים והן עולמות העליונים הרי באמת קמיה ית׳ הם כלא ממש חשיבא כטפה מאוקינוס כי כל עיקר חיותם הוא ממחשבה א׳ שעלה במחשבה לפניו להיות התהוות ואצילת העולמות ונק׳ מחשבה הקדומה וכמשל ביטול מחשבה א׳ לגבי כללות הנפש כו׳ והנה בר״ה שחוזר הכל לכמו שהיה לכן מבקשים שיזכור על המחשבה הקדומה ההיא שעלתה אז בתחילת אצילת העולמות כנ״ל כי מאחר שבאמת היא כלא ממש חשיבי ואינה ערוך אליו לכן מבקשים זכרנו שיזכור ע״ז ויחזור להתלבש בבחי׳ מחשבה הנ״ל. וז״ש זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וחותם זוכר הברית (וע׳ בפרדס בעה״כ ערך זכירה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס) (דף רל״ט ע״א) ובפ׳ עקב (דרע״א ע״א) ע״פ אזכיר את שמי ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בד״ה אסרי לגפן בפי׳ מקדשי שמך כו׳ וע׳ בזהר בפ׳ ויקהל (דף רי״ש ע״א) ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד ורזא דא שם הוי׳ שם חד הוי׳ חד ובזהר פ׳ יתרו (דף ע׳ ע״א) ועמש״ל בפ׳ שלח ע״פ וזכרתם את כל מצות כו׳ למען תזכרו כו׳ וסד״ה זכור את יום השבת בענין זכור ושמור כו׳ וע׳ עוד בזהר ח״א פ׳ וירא (דק״כ סע״ב) ע״פ ויזכור אלקים כו׳ ובפ׳ ויצא (דקנ״ט ע״ב) ובפ׳ בשלח (דמ״ז ע״א) ע״פ ויזכור ימי עולם כו׳ ובמק״מ שם וע׳ מענין ימי עולם בזח״ג ס״פ נשא (דקמ״ה ע״ב) ולכן קיי״ל דבר״ה תוקעים בשל זכרים דהיינו שופר של איל וע׳ בזהר ח״א בפי׳ ויחי (דרמ״ו ע״א) דעלמא עילאה עלמא דדכורא איהו כו׳:
ג ובמה בשופר הנה ענין השופר הוא שהוא קול פשוט שנמשך מהבל הלב ואינו כמו בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ אותיות שנמשכים מן המוח כי אותיות הדבור נמשכים מאותיות המחשבה ואותיות המחשבה נמשכים מהשכל כו׳ משא״כ הקול פשוט הוא נמשך מן הבל הלב והוא למעלה מהשכל כי בלב יש חיצוניות ופנימית והנה חיצונית הלב הוא למטה מהשכל ומקבל ממנו כמ״ש לפי שכלו יהולל איש שהתפעלות המדות שבלב הוא לפי השכל וכנודע אך התפעלות זו שבמדות אלו הוא רק בחי׳ חיצונית הלב ונק׳ רצון התחתון שהוא בחי׳ רעותא דליבא הנולד ונמשך מבחי׳ התבוננות השכל אבל פנימית הלב שהוא הנק׳ רצון העליון אינו מקבל ונמשך מהשכל כלל אלא הוא גם למעלה מהשכל וזהו שנאמר לבבי דמשמע שני לבבות והיינו בחי׳ חיצוני׳ הלב ובחי׳ פנימית הלב כו׳ (וכמ״ש במ״א פי׳ מ״ש יפה את רעיתי כתרצה. רעייתי מלשון רעותא דליבא שהוא רצון התחתון יהיה כתרצה רצון העליון שלמעלה מהשכל והיינו ע״י ויחד לבבי עמ״ש ע״פ ויקהל משה וע״פ מי מנה עפר יעקב ועמ״ש עוד מענין חיצוניות הלב ופנימית הלב בד״ה אתם נצבים ובביאור ע״פ לבבתני) ומ״ש מוח שליט על הלב היינו על חיצוני׳ הלב שנולד מהשכל כנ״ל והמוח שליט עליו אבל פנימית הבל יותר גבוה מבחי׳ המוח ולכן המוח מקבל מהלב כידוע שעיקר המזונות הם בלב ששם באים הדמים מהכבד שמקבל מאצטומכא ממובחר המאכל שמתהפך לדם בכבד וממנו נכנסים הדמים בלב והמוח מקבל חיות מהלב כו׳ (ולכן נק׳ הקב״ה צור לבבי ואורייתא מחכמה נפקת שהוא בחי׳ מוח וכדלקמן) והנה קול פשוט זה דשופר הוא מבחי׳ פנימית הלב דהיינו כמ״ש צעק לבם אל ה׳ שצעקת הלב הוא מבחינת פנימית הלב (וע׳ מזה בזח״ב פ׳ שמות) (די״ט סע״ב ודף כ׳ ע״א) ובפרדס בעה״כ ערך צעקה וע׳ במדרש רבה בשה״ש ע״פ יונתי כו׳ השמיעני את קולך כו׳ עד וכשצעקו בנ״י לפני הקב״ה מיד ויושע ה׳ כו׳ ובשמות רבה פכ״א ע״פ מה תצעק אלי כבר שמעתי צעקתם כו׳ וע׳ בזח״ב בפ׳ בשלח (דנ״ב ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ונמשך ונולד מחמת ההסתר וההפך בירידתו למטה שנתרחק מאד מאור פני מלך חיים א״ס ב״ה שמחמת זה תגבר מאד בנפשם הצעקה לה׳ ותתגלה בחי׳ פנימי׳ הלב שיש בכאו״א מישראל לה׳ ית׳ למעלה מהשגתו כנ״ל והוא בחי׳ בע״ת בחילא יתיר ולכן ארז״ל שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקומם כי דוקא מצד ההסתר תגדל הצעקה כו׳ וזהו תכלית ירידת הנשמות בגופות לאתבא צדיקייא בתיובתא כי בעוד שהיו בגן עדן היו כולם צדיקים שהיו נהנים מזיו השכינה שזהו מעשה הצדיקים שעבודתם בשכל כמו שכתוב דע את אלקי כו׳ ואח״כ בירידתם למטה בגוף ונפש הבהמית נעשו בחינת בעלי תשובה לשוב למעלה כי יש מסתיר ומעלים ומחמת זה תגדל הצעקה והיא בחינת פנימיות הלב וכמארז״ל הידוע דעיקר תשובה בלב פי׳ כי תשובה דוקא הוא התגלות פנימית הלב שהוא למעלה מבחי׳ צדיקים גמורים שהם מבחי׳ מוח כנ״ל והתשובה היא מזה עצמו בהתבוננו עוצם ריחוקו אשר ירד פלאים כו׳ ועל ג״ע התחתון ארז״ל מוטב דלידייני׳ כו׳ שכדאי כל יסורי גיהנם כו׳ וג״ע העליון הוא גבוה יותר לאין קץ וכ״ש שיש לבכות על ריחוקו מעצמות אור א״ס אשר יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳ אשר מזה יהיה לבו צועק כו׳ וזהו ענין התקיעה קול פשוט מפנימי׳ הלב ואח״כ שברים גנוחי גנח היינו בחי׳ לב נשבר ותרועה ילולי יליל הוא בחי׳ התעוררות רחמים בבכיה כו׳ ומזה נולד ונמשך התקיעה השנית שהוא בחי׳ התגלות רצון העליון מלמעלה כי הנה הקב״ה נקרא צור לבבי.