אור ברסלב

לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

נצבים

כי תבוא

פרק א

 אתם נצבים היום כלכם וגו׳. הנה פרשה זו קורין לעולם קודם ר״ה ומרומז במלת היום דקאי על ר״ה כי זה היום תחלת מ מעשיך זכרון ליום ראשון. שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי׳ ראשיכם שבטיכם וגו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך פרט הכתוב עשר מדרגות שכמו שיש עשר מדרגות בנפש האדם דהיינו ג׳ שכלים וז׳ מדות כך הנה כל ישראל הם קומה אחת שלימה וכללות נשמתותיהן נקרא כנסת ישראל שנחלקת לעשר מדרגות ובראש השנה מתעלים כל המדרגות אפילו מחוטב עציך עד שואב מימיך שהם בחינות ומדרגות התחתונות [ועיין מענין אתם נצבים ברבות בא פט״ו וז״ל במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו ובנשמות נאמר אתם נצבים היום ועמ״ש מענין שרפים עומדים ממעל לו בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל ועד״ז יובן ענין אתם נצבים היום לפני ה׳.

ועיין עוד מענין אתם נצבים ברבות באיכה ס״פ אני הגבר וס״פ דוב אורב ובקהלת בפסוק אני קהלת ובזהר פ׳ יתרו דף פ״ב ע״א] להיות כולם מתעלים למעלה במקור חוצבם. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (ע׳ בזהר שמות די״ו ע״ב) פי׳ שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד. כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחי׳ נעוץ סופן בתחלתן שאין לו בחינת ראש וסוף והוא בחי׳ עגולים שנמשך מבחי׳ סובב כל עלמין (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ויהי קול מעל לרקיע) ולכן אמרו רז״ל הוי שפל רוח בפני כל אדם לפי שיש בכל אחד ואחד בחי׳ ומדרגות מה שאין בחבירו וכולם צריכין זה לזה. ונמצא שיש יתרון ומעלה בכח אחד ואחד שגבוה מחבירו וחבירו צריך לו וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים שאף שרגלים הם סוף המדרגה ולמטה והראש הוא העליון ומעולה ממנו מ״מ הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם וגם הם מעמידי הגוף והראש וגם כשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כך הנה כל ישראל קומה אחת שלימה.

ונמצא אפילו מי שמחשב בדעתו שהוא בחי׳ ראש לגבי חבירו הרי אין לו שלימות בלי חבירו וימצא חסרון בנפשו מה שחבירו משלימו ועי״ז יהיה בטל ושפל רוח לגבי חבירו מבלי ימצא האדם ראש וסוף וע״י ביטול זה יתאחדו להשראת יחודו ית׳ שמסטרא דקדושה בלי ראש וסוף משא״כ מי שמחשב בדעתו נפרד במעלתו לגבי חבירו ועושה ראש וסוף נפרדים הרי הוא נופל בעלמא דפרודא שמסט״א והנה בראש השנה הוא בחי׳ התשובה שכללות נשמות ישראל תשובנה למקורם ושרשם.

וזהו בהתאסף ראשי עם ראש הוא בחי׳ המחשבה וראשי עם הם בחינות המחשבות של כללות ישראל שהם מתאספים מעלמא דפרודא שנפלו מחשבותם להיות זה פונה לכאן וכו׳ ונעשים רשות היחיד ליחודו ית׳ (ועד״ז הוא פי׳ שמע ישראל שמע לשון אסיפה מלשון וישמע שאול וכמ״ש במ״א וע׳ בפע״ח שער ר״ה פ״ג) וזהו דרך כלל:

 ב אך דרך פרט איך הוא דרך היחוד ומהו ענין התשובה ולמה דוקא בראש השנה. ביאר הכתוב אח״כ לעברך בברית והענין כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם שאלו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה או שמא יגרום איזה מניעה מבחוץ.

וע״י כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ. והיינו מפני שעושין ביניהם קשר אמיץ וחזק שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא ולמעלה מן הטעם והדעת שאף שע״פ הטעם והדעת היה צריך לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה אעפ״כ מחמת הכריתות ברית מוכרח להיות אהבתם לעד קיימת ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה לפי שבאו בברית והתקשרות כאלו נעשו לבשר אחד.

וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו על עצמו כך לא יפסוק מעל חבירו. ולכן נק׳ בלשון כריתת ברית כמ״ש אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים.

והנה ככל המשל הזה עשה לנו ה׳ אלהינו דכתיב הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות פי׳ למעלה מן הטעם ודעת וכמו שאמר דוד ליהונתן נפלאתה אהבתך וגו׳. כי על ידי יגמה״ר שהמשיך משה רבינו ע״ה נעשה כביכול כריתת ברית והתקשרות להקב״ה עם ישראל לעורר את האהבה וסלחת כו׳ שלא יהיו עונותיכם מבדילין כו׳ כי חלק ה׳ עמו:

ג והנה אמרו רז״ל אמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. כי הנה ראש השנה הוא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון שנברא בו אדם הראשון בר״ה ואמר ה׳ מלך גאות לבש וגו׳ לפי שאז נתגלה מלכותו ית׳ והיה זה באתערותא דלעילא בלבד ועכשיו צריך להיות זכרון ליום ראשון ע״י אתערותא דלתתא לעורר התגלות מלכותו ית׳ עלינו ע״י זכרון הברית וההתקשרות שבין ה׳ ובינינו והיינו על ידי השופר שהוא בחינת תשובה עילאה בחינת צעקת הקול מעומקא דליבא מנקודת פנימית הלב עד שאין כלי הדבור יכולים להגבילה מפני שהיא קול בלבד ולכן אין אומר ואין דברים אלא בחינת תקיעה קול פשוט ושברים הוא ג״כ אינו אלא קול אלא שיש בקול עצמו כמה בחינות ותנועות גנוחי גניח כו׳.

וביאור הדבר דכתיב לך אמר לבי בקשו פני וגו׳ פני היינו פנימיות הלב. כי הנה יש בבחי׳ צעקת הלב ב׳ בחינות בחי׳ פנימית גם בחי׳ חיצונית חיצונית הלב הוא נמשך מן הדעת והתבוננות בגדולת ה׳ והתפשטות אור א״ס ב״ה על הנבראים להוות מאין ליש כל צבא השמים העליונים והארץ וכל אשר בה ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואתה מחיה את כולם כו׳ אשר בהרחיב דעתו בדברים האלו וכיוצא באחן נמשך לאדם בחי׳ צעקת הלב לצעוק לבו אל ה׳ ולמשוך אחריו לדבקה בו ית׳ בתשוקה וצמאון כו׳.

וזהו  אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג שיש בחי׳ שאגה בבחי׳ חיצוניות הלב הוא בחי׳ אחרי ה׳ ילכו כאריה שבמרכבה עליונה פני אריה אל הימין כו׳ והם כל מחנה מיכאל שעבודתם ושאגתם הוא אל הימין בחי׳ אהבה וגודל אהבתם ותשוקתם להבטל ולהכלל באור א״ס ב״ה המהווה והמחיה אותם מחמת השגתם התהוותם מאין ליש וחיותם וקיומם והשפעתם שנמשך להם בכל רגע כל זה נקרא חיצוניות הלב שנלקחה מבחי׳ התפשטות זיו והארת ית׳ על הנבראים ששם עלו השגת הנבראים כל אחד ואחד לפי ערכו ואין זה אלא זיו (ועמ״ש בפ׳ ראה בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ובד״ה כי תשמע בקול בענין מפתחות החיצונית ומפתחות הפנימיות) אבל הקב״ה בכבודו ובעצמו רם ומתנשא כו׳ וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו שאפילו בחנית שמו הוא בבחי׳ לבדו דלית מחשבה תפיסא ביה ואני ה׳ לא שניתי כתיב כמו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבדו כו׳ כמ״ש במ״א.

וכמאמר המלך המרומם לבדו מאז המשובח כו׳ פי׳ מאז קודם שנברא העולם היה בחי׳ המלך שהוא בחי׳ שמו בבחי׳ לבדו ומובדל כו׳. וגם עתה שיש ימות עולם מ״מ הרי הוא משובח ומפואר ומתנשא מהם שאינו מתפשט ומתלבש בתוכם בבחינת גילוי וכדכתיב כי ה׳ אלהיך אש אוכלה הוא פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה ע״ד משל ואינו יורד ומתפשט. (וע׳ בזהר תרומה דקל״ב ע״ב) כי הנה כל השפעה והמשכה מאור א״ס ב״ה בעולמות הוא בחי׳ ירידה והשתלשלות ממקום גבוה למקום נמוך בחי׳ מים ולא שייך זה אלא אחר כמה מיני צמצומים והתלבשות האור במדריגות שונות ומסכים רבים להעלים ולהסתיר גילוי אלהותו ית׳ בעצמו ובכבודו שלא יהיו העולמות בטלים והיו כלא היו ויחזרו לאין ואפס כשהיו אבל בגילוי אלהותו ית׳ בעצמו ובכבודו לא שייך שום השפעה לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב. ולכן נקרא אל עליון כלומר שהוא רם ונשא וגבוה מאד (וע׳ בפרדס בעה״כ בפי׳ אל עליון דפי׳ שהוא בבחינת כתר שהוא עליון על כל האצילות ועמ״ש בשיר השירים בד״ה לסוסתי בפי׳ כמראה אדם אדמה לעליון משא״כ עליון ממש הוא בחי׳ כי לא אדם הוא ע״ש). ומשם נמשך להיות לאדם בחי׳ צעקה בפנימית הלב למעלה מן הדעת שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ולהיות לבו בוער כרשפי אש שלהבת העולה מאליה ומעצמה בלי טעם ודעת להשתפך נפשו אל חיק אביה ולמסור נפשו באחד כי חלק ה׳ עמו וישראל עלו במחשבה בבחי׳ פנימית כו׳ כמ״ש במ״א.

וזהו לך אמר לבי בקשו פני פנימית הלב היינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש כי מבחי׳ אחרי הוי׳ ילכו בחי׳ אחרי היינו זיו והארה מזה נמשך להיות כאריה ישאג שהוא הצעקה דחיצונית הלב ולהיות בקשו פני הצעקה שמפנימית הלב הוא הנמשך מבחי׳ את פניך הוי׳ אבקש שהוא הקב״ה בכבודו ובעצמו וכנ״ל. והוא בחי׳ ובכל מאדך וזהו ממעמקים קראתיך ה׳ מעמקי הלב (ולכן אומרים מזמור זה בעשרת ימי תשובה) כי ע״י תשובה עילאה מעומקא דליבא כי רע ומר עזבו את ה׳ וריחוקו מאור פניו ית׳ אשר נגעה עד הנפש ממש בקרב איש ולב עמוק. עי״ז מעורר ג״כ למעלה להיות קראתיך ה׳ מהעלם אל הגילוי שיתגלה בחי׳ פנימיות מלכותו ית׳ (עיין בד״ה שוש אשיש גבי וזהו תגל נפשי באלקי כו׳ להיות נגלה כבוד הדר מלכותו בחי׳ מל׳ דא״ס כו׳ ומשם נמשך במלכות דאצילות כי ממלכות שבכתר נעשה כתר שבמלכות כמ״ש בד״ה יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת ע״ש) עלינו וכמ״ש מרחוק ה׳ נראה לי (ועמ״ש בביאור ע״פ כי המצוה הזאת בפי׳ ולא רחוקה היא וע׳ בזהר ויקרא דף כ׳ סע״ב ובפ׳ צו דל״ה סע״ב) וזהו ענין זכרונות שלשון זכרון נופל על דבר שהוא רחוק לכך אומרים אתה זוכר מעשה עולם וכו׳ שהם רחוקים מאור פניו ית׳ ואנו מעוררים את זכרון האהבה פנימיות מעצמותו ומהותו ית׳ על ידי השופר שהוא קול היוצא מפנימיות הלב כנ״ל:

 ד וזהו הללו יה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו הללוהו בגבורותיו הללוהו כרוב גודלו הללוהו בתקע שופר. פי׳ בקדשו בקדש העליון שהוא מרום וקדוש מובדל בבחינת לבדו מכל בחי׳ וגדר השפעה (וגם פירוש בקדשו היינו כענין מ״ש בד״ה כי כארץ תוציא צמחה בענין המלך הקדוש קדושתי למעלה מקדושתכם כו׳ וזהו בקדשו דייקא) שהוא בחי׳ אש אוכלה ומאל עליון הנ״ל נשפע האור והחיות ע״י רקיע עוזו שהם המסכים רבים שמעלימים ומסתירים גילוי אלקותו ית׳ בהעלם אחר העלם (עמ״ש בביאור ע״פ שמע ישראל בענין יהי רקיע כו׳ ויעש אלקים את הרקיע כו׳ ועיין עוד בזהר בראשית דף ל״ב ע״ב ובפ׳ ויגש דרי״א ע״א) ובגבורותיו הן הם הצמצומים אשר אחר ההעלם והתלבשות אור א״ס ב״ה בכמה מיני לבושין ומדרגות שונות אזי נשפע האור והחיות קו לקו זעיר שם זעיר שם כדי שיוכלו כל העולמות עליונים ותחתונים לקבל חיותם כו׳ וכרוב גודלו פי׳ שאחר המסכים והצמצומים נתהוו ונאצלו ונבראו ריבוי רבבות עולמות לאין קץ ותכלית כמ״ש ועלמות אין מספר ובכל עולם אין מספר לגדודיו ובגדוד אחד אלף אלפים כו׳ (ולכן כתיב כרוב גודלו ולא כגודל גודלו שלשון רוב מורה שיש כמה מיני ריבוי התחלקות בבחי׳ גדולת התפשטות החיות בכמה מיני עולמות וכמ״ש בד״ה ענין ק״ש בפ׳ ואתחנן) וכל זה הללוהו להמשיך בתקע שופר שהוא בחי׳ תשובה עילאה בחי׳ פנימיות נקודת הלב קול פשוט תקיעה כו׳ בלא התחלקות אותיות להיות בחינת דיבור כנ״ל. משא״כ ע״י חיצוניות הלב שהיא צעקה הבאה מבחי׳ טעם ודעת היא באה לכלל דיבור והתחלקות האותיות כי מכח השכל נחצבו האותיות כי אבא יסד ברתא כמ״ש בזהר. (ועמ״ש מזה בד״ה תקעו בחדש שופר ויש לומר שכנגד ב׳ בחי׳ צעקה אלו ארז״ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳. עד שקראה אמי. כי בחי׳ בתי היינו אבא יסד ברתא שהיא הצעקה הבאה מבחי׳ טעם ודעת. אבל הצעקה שמפנימית הלב נק׳ אמי שהיא למעלה מהשכל הנמשך בהמדות ועיין בזהר שמות) (ד״כ ע״א) ובפרדס ערך צעקה:

ה אך הדבר הגורם ההמשכה מבחי׳ אש אוכלה בחי׳ קדשו ובחי׳ אל עליון ולהיות ישראל עלו במחשבה וחלק ה׳ עמו שיוכלו לעורר התגלות פנימיות מלכותו ית׳ מעצמותו ומהותו כנ״ל הנה הוא להיות אין מלך בלא עם. (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד גבי והנה תכלית המכוון הוא מ״ש כו׳ למען תורא כו׳ ע״ש). פירוש שהם נקראו במדרגות עמו שהם אנשים כמותו. ומתייחסים אליו בערך מה רק שהם הפחותים שבמדרגות והוא גבוה מעליהם ולכן נקרא מלך עליהם. משא״כ לגבי קוב״ה בעצמו ובכבודו אין ערוך אליו וכמשל אלו נאמר שמלך על עצים ואבנים שאינם מן המין והסוג שיתייחס ותפול עליהם שם המלך להיות מלכותו נקרא עליהם. אבל הוא הברית אשר כרת ה׳ עמנו כמו במשל הנ״ל שעושה מצד הברית וההתקשרות אשר הכריח את עצמו להיות לו לאוהב נאמן אף שעל פי השכל אינו כדאי לו. כך הנה עשה ה׳ לנו שהכריח את עצמו כביכול לקשר נפשותינו בו ית׳ להיות ישראל עלו במחשבה ושיתגלה אור פנימיות מלכותו עלינו וזהו לעברך בברית עד״ שכתוב עד יעבור עמך ה׳ דהיינו לעבור ממדרגה למדרגה ממטה למעלה מאהבה שלמטה מן הדעת עד אהבה העליונה שלמעלה מן הדעת שהיא רק בחינת ברית אשר כרת ה׳ למען הקים אותך היום לו לעם פי׳ כי אין מלך בלא עם וצריך לכריתות ברית להקים ולרומם אותך כדי שתהיה בבחי׳ עם להיות ישראל עלו עד בחי׳ מחשבה העליונה והוא ית׳ השפיל את עצמו כביכול להיות לך לאלהים ובזו הבחינה הוא הקישור והיחוד בינו ית׳ ובין ישראל עם קרובו (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי כארץ תוציא צמחה  ע״ש. ועמ״ש בפסוק שיר השירים בפי׳ אשר לשלמה ומ״ש ס״פ בראשית בד״ה צאינה וראינה בפי׳ במלך שלמה). אך הנה כתיב משפט לאלקי יעקב שיש משפט למעלה מי יזכה להיות במדרגה זו להיות גילוי אלהותו עליו ושיתקשר נפשו בקשר אמיץ וחזק בה׳ לכן צריך לעורר זה בראש השנה תחלת מעשיך ואז הוא בחי׳ ויהי בישורון מלך (וכמ״ש במ״א שבחי׳ ישורון זהו בחי׳ גבוה מאד וע׳ בזהר שמות) (דף ט״ז ע״ב) ובפ׳ אחרי (דס״א סע״ב) וגם ישורון מלשון שיר שהוא מבחי׳ עגולים שנמשך מבחי׳ סוכ״ע ואפשר דהיינו בחי׳ הנשמות כמו שעלו במחשבה כו׳ וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתשמליכוני עליכם שתוכלו להמליכו מפנימיות מלכותו ית׳ ויתעלה ויעלה זכרוניכם לפניו לטובה שיזכור ויעורר בחי׳ הברית והקשר שישראל עלו במחשבה וגם כי עתה רחק ממנו בעונינו ועונותיכם מבדילין כו׳. מ״מ ע״י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ובמה בשופר דהיינו ע״י פנימיות הלב כנ״ל לעורר מעומקא דליבא להתחרט בעקירת הרצון מנקודה אמיתית שבלב כו׳ ואזי יתגלה כו׳ כנ״ל:

ו וזהו ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים כי הנה הרים וגבעות הם בחי׳ ומדריגות האהבה כי ב׳ בחינות הם הרים וגבעות גבעות הם במדריגתן למטה מבחי׳ הרים כי גבעות אינון אמהן שמקבלין מן ההרים והוא בחי׳ אהבה בחיצוניות הלב הנלקח מטעם ודעת והתבוננות בגדולת ה׳ כי רב הוא והנה כדי לזכך נפשו להאירה באור אהבה זו צריך להמשיך עליו אור תורה ומצות כי רמ״ח פיקודין הם רמ״ח אברים דמלכא והם בחי׳ אברים החיצונים ותורה היא בבחי׳ אברים הפנימים ולכן ת״ת כנגד כולם שחיות הנפש תלוי יותר באברים הפנימים שנקיבתן במשהו והם הם כמשל כף מאזנים ששוקלין בכף זו ונותנים משא בכף השניה להכריע כך ע״י משא התורה והמצות מכריע כף האהבה להאיר על נפשו (וכמ״ש במ״א שזהו ענין מחצית השקל ומ״ש ע״ז ברע״מ אבנא למשקל בה דא י׳ ועמ״ש בד״ה השמים כסאי בענין והארץ הדום רגלי ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בפי׳ מאזני צדק) אבל בחי׳ ומדרגות הרים הם בחינת הרים הגבוהים שהיא בחי׳ האהבה שלמעלה מן הטעם ודעת שהיא למעלה מבחי׳ תורה ומצות דאורייתא מחכמה נפקת וא״א להגיע אליה ע״י תורה ומצות כ״א ע״י תשובה מעומקא דליבא שלמעלה מן הדעת מחמת ריחוקו מאור פניו ית׳ שאז מרחוק דוקא ה׳ נראה לי כנ״ל. וזהו ענין פלס פי׳ שהוא המשקל של עץ ארוך ורצועות תלוין בראשו (שקורין בעזמין) ששם שוקלין את הדבר הניתן בו ואריכות וכובד העץ ומרחקו הוא המכריעו. וכך ע״י המרירות שבנפשו על ריחוקו מאת ה׳ אשר רחק ממנו בתכלית וע״י עקירת הרצון ממה שהיה תקוע בו בתחלה הוא מעורר את האהבה רבה העליונה שלמעלה מן הדעת. (ובזהר נזכר ענין ושקל בפלס כו׳ ס״פ תרומה) (דקע״ה סע״ב). ובמאורי אור פי׳ פלס הוא בינה הובא בספר עה״כ ויש לכוונו עם מש״כ ע״פ מ״ש בפרדס ש״ח פ״א שהבינה נקרא תשובה כי שם עיקר תליית הסליחה והכפרה בכח כתר עליון השופע עליה. וע׳ בזהר ויקרא (דט״ז א׳) ועמ״ש בפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י מענין התשובה גבי ובכח התשובה שהיא הארה מבחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש והמשכה זו היא ע״י המרירות מהריחוק וע׳ בד״ה כי המצוה הזאת גבי וזהו אנכי אנכי הוא כו׳ והכח הזה שיש בתשובה כו׳ ע״ש.

ומכ״ז יובן ענין הפלס שהמרירות מהריחוק זהו בחינת נעוץ סופן בתחלתן ועי״ז ממשיך האהבה רבה העליונה. וזהו הרים הגבוהים ליעלים פי׳ שבחי׳ הרים הגבוהים נמשך למטה ע״י יעלים שהוא בחי׳ קול השופר כי שופר של ראש השנה של יעל פשוט שהוא בחינת תשובה מעומק הלב כנ״ל.

ולשון יעל הוא לשון עלייה שמעלה את האדם  לבחינת ומדריגת האהבה שלמעלה מן הדעת ופשוט דכל מאי דפשיט ליבי׳ טפי עדיף דהיינו לפשוט את האהבה מהתלבשותה בגוף להיות צועק לבו בקרבו למסור נפשו להד ולהתכלל באחד.

וזהו וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב שהם בחי׳ הרים הגבוהים כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם. ונהר הוא היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד כו׳ שהוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה להיות שם השגת הנבראים כו׳ כמ״ש במ״א אבל מעבר הנהר הוא למעלה מן הדעת בחינת הרים הגבוהים שם הוא שרש בחי׳ ומדריגות האבות ומשם היתה השבועה והכריתת ברית להיות לך לאלהים בבחי׳ פנימית כנ״ל (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם):

קיצור. (א) פי׳ נצבים כולכם ע״ד בהתאסף כו׳ יחד כו׳ להיות לאחדים מבלי ימצא האדם ראש וסוף: (ב) והיינו כדי לעברך בברית. דהיינו כאלו נעשה לאחדים ועד״ז נאמר כי חלק ה׳ עמו וע״ז נאמר הנה אנכי כורת ברית וגו׳: (ג) וזהו ענין מלכיות וזכרונות שבר״ה לעורר התגלות מלכותו ית׳ עלינו ע״י זכרון הברית. ובמה בשופר. שהוא בחי׳ תשובה עילאה בקשו פני פנימית הלב. ונמשך ע״י ע״י את פניך ה׳ אבקש. כי מבחינת אחרי ה׳ ילכו בחי׳ זיו והארה נמשך להיות כאריה שבמרכבה ישאג שנק׳ עדיין צעקה מחיצוניות הלב. אבל הקב״ה בכבודו ובעצמו הוא רם ומתנשא מימות עולם. וזהו ענין אש אוכלה הוא. וזהו ענין פניך הוי׳. ומזה נמשך הצעקה מפנימית הלב. ועי״ז מעורר למעלה גילוי פנימית מלכותו ית׳ עלינו. וזהו ענין זכרונות זכרון האהבה פנימית מעצמותו ומהותו ית׳: (ד) וזהו ענין הללו אל בקדשו כו׳ עד בתקע שופר: (ה) וכ״ז הוא למען הקים אותך היום לו לעם כי אין מלך בלא עם. ובזו הבחינה הוא הקישור והיחוד והברית אשר כרת ה׳ עמנו. אך כתיב משפט לאלהי יעקב. וצריך לעורר זה בר״ה. וזהו ענין אמרו לפני מלכיות וזכרונות ושופרות: (ו) וזהו ענין וכאשר נשבע לאבותיך כי בעבר הנהר יוצא מעדן ישבו אבותיכם והוא בחי׳ לעברך בברית עד יעבור עמך כו׳ ונק׳ הרים הגבוהים ליעלים ועד״ז שופר של ר״ה של יעל פשוט וע״ז נאמר ושקל בפלס הרים כו׳:

פרק ב

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה כו׳. להבין מהו המצוה הזאת דלא קאי על כל התורה כולה דהל״ל כי כל המצות כו׳ וגם מהו אשר אנכי כו׳. הנה כל המצות נק׳ בשם מצות הוי׳ כי רמ״ח מ״ע הן רמ״ח אברים דמלכא ומלכא היינו בחי׳ הוי׳.

והנה בתחלת דבר ה׳ בעשרת הדברות פתח אנכי ה׳ אלקיך. ולכאורה אינו מובן איך שייך עליו ית׳ לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי׳ אלקיך דזה לא שייך כ״א באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע אשר יאמר עליו כי הוא זה משא״כ הוא ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכתיב כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר כו׳. אך הענין כי הנה ידיעת אלקותו ית׳ שהוא ברא הכל מאין ליש והוא הבורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומהוה ומחיה את כולם כבר היה נקבע ידיעה זו בלב כל ישראל מאמינים בני מאמינים גם קודם מ״ת שידיעה זו היא בחי׳ הרגשה בנפש כמו ראייה שהרי אין רואין את השמים והארץ וכל אשר בה ואין הדבר עושה א״ע ומבשרי אחזה אלוה כמו שמגישין נשמתו של אדם בראות חיות הגוף וקיומו [וכמ״ש בפ׳ ואתחנן בד״ה וידעת היום כו׳] ומה שהודיע במ״ת אנכי ה׳ אלהיך הענין הוא כי הנה פי׳ הוי׳ שהוא המהווה כל ההוויות כי הוי׳ לשון הוה והיו״ד שבראש התיבה להורות על התמדת  הפעולה כמו ככה יעשה איוב כל הימים. כלומר שתמיד מהוה ומחדש מאין ליש.

והנה הגם שלגדולתו אין חקר כתיב שהתפשטות גדולתו הוא למעלה עד אין קץ כו׳ מ״מ הרי העולמות והנבראים הן בבחי׳ גדר וגבול ומספר אלף אלפין כו׳ מן הארץ לרקיע ת״ק שנה כו׳ ואעפ״כ אני ה׳ לא שניתי כתיב שאינו כדמיון הנשמה שמחיה את הגוף שמקבלת שינויים ממאורעי הגוף כו׳ והיינו מפני שאין אור א״ס ב״ה עצמו כביכול הוא שמתלבש בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש אלא בחי׳ זיו והארה משמו ית׳ בלבד וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ וכו׳. ואף גם זאת על ארץ דוקא וככה התהוות כל המדרגות עליונים מריש כל דרגין אינן אלא בבחי׳ זיו וכמ״ש והחכמה מאין תמצא מבחי׳ שהוא אין ואפס. ואינו תופס מקום (ועמ״ש מזה בד״ה וירא ישראל את היד הגדולה כו׳ ובביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו) דהיינו בחי׳ זיו בלבד וזיו זה נמשך ע״י בחי׳ צמצום והתפשטות שהוא בחינת יו״ד ובחי׳ ה׳ לצמצם ולהעלים שלא יתגלה אלא בחי׳ זיו כו׳ ואח״כ המשכה והתפשטות בחינת ו״ה כו׳. הרי בחי׳ הוי׳ שהוא כללות ההשתלשלות של כל העולמות וכן בפרטיות בכל ההשתלשלות מעילה לעילה כו׳ הכל בבחי׳ הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳. אך הגורם להיות צמצום זה ובחי׳ הוי׳ זו שהרי כתיב אני הוי׳ הוא שמי שאין זה אלא בחי׳ שם שהוא לזולתו ואינו ממהות עצם הדבר כלל אלא אנכי מי שאנכי היינו בחי׳ עצמותו ומהותו כביכול כלומר אנכי בעצמי ולא שמי שאינו קורא בחי׳ זו בשם כלל ולהיות אנכי הוי׳ דהיינו שלהיות נמשך בחי׳ הוי׳ להוות העולמות בבחי׳ שם הוי׳ ממכ״ע בהשתלשלות וירידות המדרגות כו׳ מבחי׳ אנכי שאינו נתפס בגדר עלמין והוא קדוש ומובדל ואינו נק׳ בשם כו׳ כ״ז הוא מפני כי אלקיך אנכי שע״י שאתה ישראל ממשיך בקרבך אלקות הרי בזה ממשיך ג״כ להיות הוי׳ מבחי׳ אנכי כי באתערותא דלתתא תליא מילתא והיינו ע״י המצות שהמצות הם מצות הוי׳ פי׳ שתלוים ורמוזים בשם הוי׳ יש שרמוזים ביו״ד ויש שרמוזים בה״א כו׳ וכמו אשר יעשה אותם האדם למטה כך יעורר למעלה בחינת יו״ד כו׳.

וממשיך וכו׳ [ועמ״ש בד״ה רני ושמחי בת גבי וזהו ה׳ צלך] וכמ״ש וזכרתם את כל מצות הוי׳ ועשיתם אתם אתם כתיב וכמו ויעש דוד שם כו׳ [וע׳ בזהר ח״ג פ׳ בחקתי דף קי״ג ובאגה״ק על פסוק זה ועמ״ש בפ׳ בענין וזכרתם כו׳]:

ב והנה כתיב תמים תהיה עם ה׳ אלהיך. פי׳ כשיהיה הוי׳ נמשך להיות אלקיך דהיינו ע״י המצות אזי תהיה תמים ושלם בכל אברי הנפש [וע׳ בזהר פרשה שלח דקס״ו א׳ קס״ג ב׳ וברע״מ פ׳ פנחס דף ר״ל סע״א] משא״כ אם חיסר מצוה א׳ או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר כי שלימות אברי הנפש תלוי בהמשכת אברין דמלכא שהן המצות שהן הן חיות אברי הנפש ובלעדן אין להם קיום וחיות. אך אם כבר חטא על הנפש ופגם באיזה מצוה הן שעבר על ל״ת או שביטל מ״ע וצריך לתקן הפגם והחסרון מה תהיה תקנתן הנה ע״ז נאמר כי המצוה הזאת דקאי על התשובה דלעיל מיניה כתיב כי תשוב אל ה׳ כו׳ כי תשובה תשוב ה׳ וה׳ זו יש בה מילוי יו״ד והיא המצוה אשר אנכי מי שאנכי מצוך כו׳ (וכ״כ בר״ח פ״א משער התשובה בשם הרמב״ן דפסוק כי המצוה הזאת קאי על מצות התשובה):

וביאור ענין זה הנה תשובה היא בחי׳ רפואה וכמ״ש ארפא משובתם (ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה ס״פ בראשית) וכמו שהרפואה גשמיות לחולי הגוף היא יקרה יותר ועליונה ממאכלי הגוף שעליהם יחיה האדם מאחר שהיא המתקנת את כל החיות להיותן חיים מתוקנים כו׳ כך תשובה היא במדרגה עליונה יותר מכל המצות שהן המשכות חיות הנפש משם הוי׳ ומאחר שפגם בשם הוי׳ ע״י שחיסר מצוה התלויה  ביו״ד של שם או בה״א כו׳.

והתשובה היא באה לתקן ולהמשיך הוי׳. לכך צ״ל התשובה מגעת למעלה מעלה לבחי׳ אנכי הוא עצמותו ית׳ להמשיך בחי׳ הוי׳ משם למלאות הפגם והחסרון. וכמ״ש ממעמקים קראתיך ה׳ עומקא דבירא שכמו מעיין שנתמעטו מימיו עד״מ שצריך לחפור בעומק עד המקור שמשם נובעין המים להמשיך משם כך ממעמקים בחי׳ עומקא דבירא ומקורא דכולא (ע׳ בזהר ח״ב בשלח דס״ג ע״ב) דהיינו בחי׳ אנכי משם קראתיך הוי׳ כלומר שעי״ז קורא וממשיך שם הוי׳ להיות חידוש התהוות החיות והיינו בחי׳ ר״ה זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון שהוא זמן התחדשות החיות כללי של כל השנה כו׳.

והנה עיקר התשובה בלב ממעמקים מעומקא דליבא לצעוק אל ה׳ בצר לו וכמ״ש צעק לבם לבם דוקא וצעק לשון אסיפה כמו ויצעק איש אפרים שיאסוף אליו ית׳ לבו רוחו ונשמתו מקרב איש ולב עמוק וממעמקים לשון רבים כי יש עומק למעלה מעומק ומבקשי ה׳ יבינו כל כי כאשר ישים האדם אל לבו אל תוכו ותוך תוכו נקודת לבבו האמיתית עוד יוסף אומץ פנימיות הלב עד אשר אין שליט ברוח לכלוא כו׳ והוא בחי׳ בכיה שנאמר לע״ל בבכי יבואו שבוכה מעצמו ומאליו הלוך וגעו והוא בחי׳ תעלומות הלב.

וזהו מ״ש בכתבי האריז״ל שמי שאינו בוכה בימים נוראים אין נשמתו שלימה. וזהו ענין תשוב ה׳ במילוי יו״ד שהה״א היא בחי׳ תשובה עילאה שהיא מעומק הלב ומילוי היו״ד היא בחי׳ תעלומות לב שבהעלם כו׳ (וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו בענין עומקא דבירא ועומקא דכולא וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ג ע״ב גבי לך אמר לבי ולשון תעלומות לב הוא בתהלים סי׳ מ״ד ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני שלח) וזהו אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני ב״פ אנכי כנגד ב׳ מעמקי הלב שבהם וע״י מתלבש אור א״ס ב״ה בעצמו כביכול בבחי׳ הוא (עיין בפרדס בעה״כ בערך הוא ובע״ח דפוס דובראוונא של״ג ספ״ב ובזח״ג קרח דקע״ח ב׳ ע״פ ועבד הלוי הוא אמור ק׳ ע״ב. האזינו דר״צ ע״א תרומה דקע״ז ב׳ ע״פ הוא עשנו ועמ״ש ע״פ לך לך מענין הוא עשנו) להיות מוחה פשעיך ע״י המשכת י״ג מדה״ר נושא עון ועובר על פשע והכח הזה שיש בתשובה הוא מפני כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן שע״י התשובה שממטה למעלה הרי נעוץ סופן בתחלתן ועי״ז נמשך בחי׳ מלמעלה למטה הוא בחי׳ נעוץ תחלתן בסופן (וכמ״ש בזח״ג ויקרא דט״ז ע״א מאן ישוב כו׳ ועמש״ל מזה בפ׳ פנחס בד״ה צו כו׳ את קרבני כו׳) ולכן נאמר על מצות התשובה אשר אנכי מצוך היום כי כל המצות הם מצות הוי׳ משא״כ תשובה היא למעלה בבחי׳ אנכי. וביאור ענין היום כי מה שאנכי מצוך לשון צוותא והתקשרות היינו בהיום לעשותם כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא הוא גילוי בחי׳ אנכי בעוה״ז עולם המעשה ולא למחר לקבל שכרם כי ביו״ד נברא העוה״ב והיינו יו״ד משם הוי׳ ולכן שם אין בחירה ביד האדם כו׳:

ג והנה כתיב לא נפלאת היא ממך כו׳ שלא יאמר האדם הואיל והוא מדרגה גבוה מאד נעלה בחי׳ אנכי מי שאנכי איך אגיע לזה. לכך אמר לא נפלאת נפלאת מלשון כי יפליא לנדור נדר כו׳ שהוא לשון הפרשה והבדלה כלומר שאין מדרגה זו מובדלת ומופרשת ממך ולא מופרדת ממך שאינך בבחי׳ נפרד ממנה ולא רחוקה היא בריחוק ההשגה:

לא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא. שמים הוא בחי׳ מקיף עליון כמו שמים לרום שאינו נראה על הארץ כי גוון תכלת הנראה לעינינו הוא מראה האויר ולא מראה השמים (ועמ״ש בד״ה בעצם היום הזה נמול בענין מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה וס״ת הוי׳ ע״ש] ועבר לים הוא ג״כ בחי׳ מקיף כי ים הוא ים החכמה ועבר לים הוא המקיף שעליו כי הגם שבאמת בחי׳ אנכי כו׳ הנ״ל הוא בבחי׳ מקיף  ומקיף דמקיף כו׳. עכ״ז אינו דומה לשמים ועבר לים כי אעפ״כ קרוב אליך הדבר כו׳ ה׳ דבר בחי׳ ב׳ ההי״ן מחשבה ודבור הוא דברה׳ במאמר אחד יכול להבראות בפיך היינו ע״י התורה דברי אשר שמתי בפיך כי כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו והיינו המשכת אור א״ס ב״ה להיות נמשך ומתגלה בבחי׳ קורא ושונה קורא הוא בחי׳ חכמה עילאה תושב״כ. ושונה תורה שבע״פ היא בחי׳ ח״ת) (וכמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י כו׳ והבאתי אתכם) שכל המשכות אלו מא״ס ב״ה תלויות בעסק התורה של ישראל למטה כי לולי זאת הרי הקב״ה מצד עצמו רם ונשא אפי׳ מבחי׳ ח״ע וכמ״ש כולם בחכמה עשית שהיא עשיה גשמיות כו׳ כנודע במ״א. וזהו ודברי אשר שמתי בפיך כלומר שבפיך הדבר תלוי אם פיך ידבר בד״ת אזי גם אני קורא ושונה כו׳ ובלבבך שהמשכה זו תלוי בלבבך שיהאחושק ומתאוה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח ואם ישים אליו לבו כו׳ (וכמש״ש סד״ה לכן אמור הנ״ל) והיינו בחי׳ תשובה כי עיקר התשובה בלב ועי״ז לעשותו דהיינו לעשות את הדבר האמור למעלה. כי קרוב אליך הדבר עושי דברו להיות את ה׳ האמרת כו׳ שהם הם העושים וממשיכים את דבר ה׳ כו׳ (ועמ״ש מזה סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו׳ וע׳ בזהר פ׳ בלק דקצ״א ע״א) וגם בפיך בבחי׳ שופר בראש השנה ע״י פה התוקע והממשיך הקולות קול השופר כמ״ש במ״א:

פרק ג

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך וגו׳. (פ״ה דעירובין נ״ד א׳ רבות כי תשא פ״ז וס״פ נצבים תד״א ח״א פכ״ז ח״ב פי״ד) להבין כפל הלשון במה שנאמר תחלה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. אך הנה נפלאת עם שהוא לשון פלא הוא ג״כ לשון הפרשה. כמו לפלא נדר (בפ׳ אמור כ״ב כ״א). ותרגומו לפרשא וכן פרש״י שם להפריש וכנזכר מזה בד״ה ואכלתם אכול גבי להפליא (ואפשר שהם ענין אחד כי מה שהוא מופרש ומובדל הרי זה כענין הפלא שהוא ג״כ ענין המכוסה ונעלם ואינו מושג וכ״כ בשרשים) והענין כי תלת דרגין אינון מתקשראן דא בדא קודשא ב״ה ואורייתא וישראל וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא פי׳ שכל אחד הוא בבחי׳ סובב וממלא. ממלא הוא בבחינת הלבשה והשגה ונק׳ גליא וכמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בני ישראל בפי׳ וענין עלמא דאתגלייא.

וסובב הוא למעלה מהדעת וההשגה ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי דעת ואמונה. ומ״ש בד״ה וירא ישראל את כו׳ ויאמינו בה׳. ובתורה יש ג״כ גליא וסתים וכמ״ש בד״ה תורה צוה. ובנשמות ישראל יש ג?״כ גליא וסתים כמבואר לעיל ע״פ כי תצא ובד״ה היום הזה מצוך ובד״ה יונתי בחגוי וישראל מתקשראן באורייתא שהשגת התורה מלובשת בכל אחד ואחד מישראל. כמ״ש וזאת לפנים בישראל ואין זאת אלא תורה שהיא מלובשת בפנימיות כו׳ (עמ״ש סד״ה ראה אנכי נותן ובד״ה ויהי מקץ ועיין מענין וזאת לפנים ברות ר״פ נשא וברות ע״פ זה זח״ג חקת ק״פ סע״א) ואורייתא מתקשראה בקודשא בריך הוא דאורייתא וקוב״ה כולא חד ע׳ בפ׳ בשלח (ד״ס סע״א). והיינו שהתורה היא הממוצע המחבר ומקשר בחינת אלהותו ית׳ בנש״י בבחינת ממלא ובבחינת סובב שיהא התקשרות בחי׳ גליא שבנש״י לבחי׳ גליא דהקב״ה בחי׳ ממכ״ע. ובחינת פנימיות וסתים שבנש״י לבחי׳ סובב כל עלמין והיינו ע״י דאורייתא ג״כ סתים וגליא (ועמ״ש בד״ה ולא תשבית מלח וסד״ה שובה ישראל ועמ״ש בביאור ע״פ ועשו להם ציצית בענין עוטה אור כשלמה ובענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה דהיינו שיש בה פנימיות וחיצוניות כו׳) וזהו כי המצוה הזאת כו׳ לא נפלאת וגו׳ ר״ל שאינו מופרש ממך כלל דהיינו שהיא בחינת ממלא שמתלבש בתוך עצמות נשמות ישראל. ולא רחוקה היא בחינת סובב שאינה מתלבשת אבל אינה רחוקה שמאיר דרך מקיף.

ופי׳ אשר אנכי מצוך היום היינו כי בכל יום יהיו בעיניך כחדשים  כי התורה נצחית ובכל יום אנו אומרים היום וכן והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום אמרו רז״ל שיהיו בעיניך כחדשים.

ועמ״ש מזה בד״ה ציון במשפט תפדה. וכמאמר היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שכל עוה״ז עד למחר שהוא קבול שכר נק׳ היום. ובראש השנה אנו אומרים זה היום תחלת מעשיך שכל ר״ה נעשה בבחי׳ היום מחדש ונמשך על כל השנה. אך צריך להבין מה שאמרו רז״ל אדם נדון בכל יום גם ראש חדש נקרא ראשי חדשים וכן שבת מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו.

והענין שהוא ית׳ למעלה מהזמן לכן כל בחינת זמן של ששת ימי בראשית במחשבה אחת נברא צופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה והארה אחת כמ״ש ויצא כברק חצו שהוא בדרך סקירה והארה אחת כל שבעת ימי בראשית וימות המשיח ותחיית המתים.

וכן חמשים אלפים יובלות שהם גילוים ועליות בעילוי אחר עילוי כולם נבראו במחשבה אחת שהוא חיות כללות [עמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי בחגוי הסלע] כמ״ש פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון שיש כמה בחי׳ חי כמ״ש חי חי הוא יודוך לכן נאמר לכל חי שכל עולם מקבל חיותו בפרטיות אבל הכל הוא בחי׳ רצון אחד פשוט ובהשתלשל לדיבור עליון נעשה עשרה מאמרות ע״ד משל מבשרי אחזה אלוה שהדיבור נחלק לפרטי פרטים ובמחשבה הוא כולל כל הדבורים במחשבה אחת מכ״ש למעלה ככל הפרטים נכללים בחיות כללי אחד:

והנה כל החיות של כל השנה הוא נמשך בר״ה כי אדם נברא בראש השנה. והעולם נברא בכ״ה באלול וביום וי״ו נברא אדם בצלמנו כדמותנו שהוא כולל כל הנבראים כולם כמ״ש ויפח באפיו נשמת חיים שהיתה נשמתו כוללת כל הנשמות. לכן בכל ר״ה נעשה צירוף חדש שהוא הארה מהמקור שהוא הסובב חיות כללי על כל השנה וכל שנה ושנה הוא צירוף לחיות חדש ואח״כ נתחלק לפרטים שהם י״ב חדשים וכל חדש מקבל חיות מהארת הכלל והיום הוא הפרט מכלל החדש ומקבל ממנו חיותו.

ולכן אמרו רז״ל איזה חג שהחודש מתכסה בו הוא ראש השנה שהוא המקור הכולל לכן הארת החודש מתבטל בו כביטול זיו השמש בשמש [ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות גבי ולכן ארז״ל הנביאים והכתובים עתידים להבטל כו׳ ע״ש] כמאמר ברוך שאמר והיה העולם הוא חיות כללי לכל העולם וזהו שארז״ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות שהוא החיות כללי [ועמ״ש הרמ״ז בפ׳ תולדות בדף קל״ה ע״א בפי׳ במאמר אחד ע״ש] ברוך אומר ועושה הוא הפרט שהוא צירוף חדש לכל יום [ע׳ בזהר בשלח דס״ג ע״ב ובפ׳ יתרו דפ״ח ע״א ועמ״ש בד״ה לבאר ענין יוה״כ גבי כאשר יתבונן המשכיל כי באמת חדשים לבקרים כו׳ יעו״ש] וכן חיות של שנה זו אינו החיות של שנה שעברה.

וזהו שאומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך שנעשה הארה מחדש מהכלל וכן אצל התורה נאמר אשר אנכי מצוך היום כי באמת צריך לירד דרך השתלשלות להתלבש בזמן [ועמ״ש בפ׳ עקב בד״ה ולהבין שרש כו׳ גבי פי׳ על תורתך שלמדתנו] ובכל יום יורד הארה חדשה מהתורה להתלבש.

וזהו שאנו מברכין בכל יום נותן התורה מחדש. [ועוד יובן זה עפמ״ש לעיל סד״ה כי המצוה הזאת גבי כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו ועמ״ש בד״ה אני ישנה ולבי ער גבי והנה באתעדל״ת זו אתעדל״ע כו׳ וכמ״ש ויקם עדות ביעקב כו׳ ע״ש ובד״ה צאינה וראינה ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה ויאמר משה אכלוהו היום] וכן כנסת ישראל חדשים לבקרים רבה אמונתך שבכל יום צריך לקנות בנפשו אמונה חדשה מהמקור כי ימים יצרו כל ימי האדם שהם שבעים שנה הם יצרו וקצובים לאדם ולא אחד בהם שהקרי הוא בוי״ו שהימים הנקצבים הוא בשביל שיתגלה ויתרבה הארה באמונה בתוספת חדש בכל יום וזהו רבה אמונתך מבחי׳ סובב ע״י שרואה בכל יום ערב ובקר תמידין כסדרן מזה יכיר למעלה מהזמן:

ב והנה הארה שבנפש האדם היא בשני בחי׳ ממלא וסובב ממלא נקרא שמתלבש ונתפס במוחו השגת אלהות. כמ״ש ובחרת  בחיים לאהבה את ה׳ וגו׳ כי הוא חייך כי הבחירה בשכל לבד לבחור בטוב ולמאוס ברע ואהבה הוא בלב והבחירה קודם לאהבה שצריך להרגיל א״ע בשכלו שיהיה מוסכם אצלו לבחור בחיים [ועמ״ש מזה בד״ה שמע ישראל בפ׳ ואתחנן] כמאמר ראה נתתי לפניך היום וגו׳ ובחרת בחיים שהוא החיות של שמים וארץ שאנו רואים ולא לבחור בגשמיות שהן כל תענוגי עולם הזה הכלה ונפסד שנקרא מות ואחר שיסכים בשכלו הבחירה בטוב שהוא החיים יתבונן לבוא לבחינת אהבה וכמ״ש מזה בהד״ה שמע ישראל כי הוא חייך שהוא החיים האמיתים כמ״ש כי עמך מקור חיים וזהו בחינת ממלא שבנפש האדם שהאהבה נתלבש ונתפס בשכלו והוא בחינת בכל לבבך ובכל נפשך ובחינת סובב הוא בחינת ובכל מאדך למעלה מהכלי שהוא השכל.

ועיין מ״ש בד״ה ועתה יגדל נא. [ועד״ז גם בתשובה יש ב׳ בחינות תשובה תתאה ותשובה עילאה] אך להסביר הענין איך אפשר להיות עבודה בבחינת סובב למעלה מהשכל. אך הענין הוא על ידי תשובה במסירת נפש שהוא למעלה מהדעת וכמ״ש במ״א שלכן לא נאמר בתורה טעם על מס״נ כמו שנאמר טעם על אהבה כדכתיב לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך והיינו לפי שהאהבה נמשכה מבחי׳ שכל וטעם דדרך השתלשלות משא״כ על מס״נ לא נאמר טעם לפי שהוא למעלה מהשכל [וכמ״ש בד״ה כי טובים דודיך. בפ׳ שמות ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא] והיא בחינת אמונה שלמעלה מהדעת שנמשך מבחי׳ סובב [ועמ״ש בביאור ע״פ ואלה המשפטים גבי כי תקנה עבד עברי. ששרש הנשמות מבחי׳ בעבר הנהר היוצא מעדן שהוא מבחי׳ עגולים וסוכ״ע.

והנה גילוי בחי׳ זו בנפש האדם זהו הגילוי מבחי׳ סובב והוא שלא כסדר ההשתלשלות משכל למדות כו׳ כ״א מלמעלה מסדר ההשתלשלות. וכענין אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי. שהמשכה זו מבחי׳ מזליה בפנימית הוא הגילוי מלמעלה מבחי׳ השתלשלות עילה ועלול שכל ומדות כו׳] לכן במקום שבעלי תשובה עומדים כו׳. אך להבין טעם הדבר הנה כתיב אני ראשון ואני אחרון וכתיב בדבר ה׳ וגו׳. פירוש שהבריאה היא על ידי דבור וכתיב בראשית ברא אלהים שהבריאה היא יש מאין והענין שבריאת העולמות אינו בדרך השתלשלות מעילה לעלול. ע״ד משל אצל האדם שהמדות מהשכל והדיבור מהמדות הוא דרך השתלשלות שע״י המדה נעשה הבל הלב.

ואחר כך קול ודבור שהדבור נמשך מהקול והקול וכו׳ הכל בדרך המשכה והשתלשלות עילה ועלול. אבל בבריאת העולמות אינו דרך השתלשלות והמשכה שמאמר יהי רקיע אינו ערך של המאמר שיהיה נמשך ממנו רקיע שאף ריבוא רבבות צמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה דרך עילה ועלול לא יועילו שישתלשל ויתהוה חומר גשמי אפילו כמו חומר הרקיע מהשתלשלות הרוחניות כו׳ אלא שהוא כח א״ס ב״ה הכל יכול לברוא הרקיע ע״י המאמר יהי רקיע יש מאין וזהו שלא כסדר ההשתלשלות כ״א בבחי׳ דלוג וכן כל הנבראים כו׳ מהבורא הוא מאין ולא דרך השתלשלות כי א״א להיות נמשך בחי׳ נברא גם בחי׳ חכמה שבהם אפילו מבחי׳ דבור שלמעלה שהוא בחינת התגלות שלמעלה שהבורא הוא היפך הנבראים ואפילו גם על התהוות חכמה עילאה מא״ס ב״ה נאמר והחכמה מאין תמצא שאפילו להיות נמשך בחינת אנת חכים ולא בחכמה ידיעא היינו התלבשות אור א״ס בחכמה אינו בבחינת השתלשלות וכל מה שנזכר בספרים השתלשלות עילה ועלול אינו על הנבראים מהבורא [כ״א בהשתלשלות רוח הבהמה מפני שור שבמרכבה משא״כ בהתהוות הגשמיות ממש וכן בהתהוות הרוחניות מא״ס ב״ה הוא יש מאין ממש וכמ״ש כ״ז באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי].

וזהו אני ראשון פי׳ שלהיות התהוות ראשית ההתהוות היינו חכמה עילאה הוא שלא ע״י השתלשלות אלא והחכמה מאין תמצא. וזהו אני ראשון אני אותיות אין ועד״ז גם כן אני אחרון היינו להיות התהוות שמים וארץ גשמיים מן המאמר הרוחני אינו דרך השתלשלות כ״א יש מאין והוא מבחינת סוכ״ע.

ועמ״ש מזה ע״פ יביאו לבוש מלכות ולכן כל המשכות צריך להיות מהמקור שהוא האין.  ולכן כדי להמשיך הארה והמשכה זו ומה גם בר״ה שאזי נמשך חיות כללי לכל השנה לכן צ״ל העבודה ג״כ בבחי׳ סובב שבנפש וזהו דוקא ע״י תשובה שכאשר האדם מוסר נפשו לה׳ כמו רבי אליעזר בן דרודייא שהוא מסירת הרצון.

ועד״ז עכ״פ מסירת הרצון לה׳ בכל עניני רצונות הנפש להיות בטל רצונך להיות עוצם עיניו וכנ״ל. וכן בשמיעה ודיבור וכן לא תתורו אחרי לבבכם ביטול רצון כנ״ל. וכן בעשיית טוב בעל כרחך דוקא לעשות הכל בהיפוך רצונו.

וזהו ג״כ בחי׳ מס״נ כי מה לי קטלא כולה כו׳ שהוא אתכפייא סט״א ע״י לב נשבר ונדכה אדם ובהמה תושיע שיעשה עצמו כבהמה ולא יחפוץ ברצון ותאוות גשמיות כמ״ש ועמך לא חפצתי דהיינו אפילו מה שעמך הוא היודע הוא המדע איהו וגרמוהי חד כ״א כלה שארי ולבבי אליו ית׳ ממש וכמאמר בכל קראנו אליו ולא למדותיו מכש״כ וק״ו רצונות גשמיים כו׳.

ועי״ז יוכל לבא לבחי׳ ובכל מאדך להמשיך מבחי׳ סובב כי ע״י ביטול הרצון הוא מגיע להמקור שהוא האין וכתיב קרוב ה׳ לכל קוראיו וגו׳ באמת וזהו קורא בתורה שקורא להמקור להיות נמשך בתורה כי אורייתא מכחהמ נפקת והחכמה מאין תמצא וע״י מסירת נפש ממשיך מהמקור וכל מה שלומד וקורא אח״כ הוא נקרא תורה לשמה לשם התורה שממשיך הארה מהמקור להתורה.

וזהו ועשיתם אתם אל תקרא אותם אלא אתם וכו׳ שנקרא עשיית המצוה ולא קיום בלבד כי אם עשיה מחדש שהוא בחינת התפשטות המחיה כל העולמות וז״ש כי קרוב אליך הדבר כו׳ לעשותו. לעשותו דוקא להמשיכו מחדש מהמקור וכמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו נעשה בפי׳ עושי דברו.

ולכן נאמר במוסף דר״ה ועשיתם עולה בחי׳ לעשותו. דהנה כי נשגב שמו לבדו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שהשם אינו עצמותו כמו אצל האדם שם ראובן ושמעון אינו אלא הארה מעצמותו.

ועמ״ש מזה בד״ה את שבתותי תשמרו. וכן ביו״ד נברא עולם הבא ובה״א נברא עולם הזה הכל בבחי׳ שם לבד. וע״י מסירת נפש הוא ממשיך בחי׳ סובב שמגיע עד המקור. וזהו כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. אני ממש שהוא מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ שם והארה כו׳ ולכן נקרא עשייה מחדש והיינו ע״י בפיך הוא תורה.

ובלבבך הוא תשובה. וזהו לעשותו פי׳ שזהו שעושים ממש כביכול בחי׳ דברו ולא קיום בלבד כנ״ל וכענין ויעש דוד שם כמ״ש במ״א. וז״ש בקרבן מוסף דר״ה ועשיתם עולה כי ר״ה הוא תחלת מעשיך שעושים ובונים בחי׳ דברו ית׳ והיינו מהמקור שהוא האין.

וזהו שאומרים במלכיות כה אמר הד צבאות מלך ישראל וגואלו אני ראשון ואני אחרון כו׳. ועמ״ש מזה בשה״ש בד״ה צואך בחרוזים. וע׳ בזהר ס״פ פנחס דרנ״ח ע״ב מענין ועשיתם עולה. וגם פי׳ לעשותו ע״ד מ״ש בזהר פ׳ וירא דקט״ו ע״א ע״פ ויעש ה׳ לשרה כו׳ עשייה איהו לעילא.

והיינו כי משם נמשך ג״כ להיות העשייה וההתהוות יש מאין שזהו למעלה מהשתלשלות ועמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את הכבש האחד תעשה כ׳ו והיינו ע״י ועמך לא חפצתי. אשר פי׳ חפץ הוא התשוקה הפנימית וכמ״ש בד״ה ושמתי כדכד גבי לאבני חפץ והיינו ע״י שיתבונן שכל העולמות הוא רק בחי׳ זמן שהוא בחי׳ התפשטות הארה אחת כנ״ל וכלא חשיב לגמרי לגבי מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מעלה מבחי׳ זמן.

וע׳ מ״ש בד״ה מי אל כמוך. ולזה נתקנו עשרת ימי תשובה שיש עשר ספירות בנפש האדם ג׳ שכליים וז׳ מדות וצריך להעלותם כולן לה׳ בבחי׳ תשובה עד יוה״כ שהוא למעלה כדכתיב לפני ה׳ תטהרו והיינו ע״י תשובה.

ודרך פרט שי בתשובה ג״כ ב׳ מדרגות תשובה תתאה ותשובה עילאה תשובה תתאה היא בבחינת ממלא שבנפש היינו במחשבה דבור ומעשה הנמשכים מהשכל ומדות לקשרן כולן אליו ית׳ כל אחד לפי ערכו וזהו ענין בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך. אך תשובה עילאה הוא בחי׳ סובב שבנפש בחי׳ בכל מאדך וגם בחינה זו הוא קרוב אליך כמ״ש כי קרוב אליך הדבר מאד וכנ״ל בפי׳ ולא רחוקה היא כו׳ כי קרוב כו׳:

פרק ד

 שוש אשיש בה׳ תגל נפשי באלקי. כי הלבישני בגדי ישע וגו׳. (במדרש הובא פסוק זה בויקרא רבה בפ׳ צו ס״פ עשירית וס״פ ואתחנן. ובשה״ש רבה בפ׳ נגילה ונשמחה בך ועיין בזח״ב בפ׳ יתרו ד״צ ע״ב נשא קל״ג א׳ בלק קצ״ט ב׳) הנה ההפרש שבין שמחה לגילה הוא כי השמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמ״ש וגילו ברעדה שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ רק תוכו צוף השמחה ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה והוא בחי׳ ר״ה וכמשי״ת (וזהו ה׳ מלך תגל הארץ והיינו בחינת ימים נוראים שנקרא הקדוש ברוך הוא המלך הקדוש המלך המשפט הנה אז הוא בחינת גילה תגל הארץ. וזהו גם כן בני ציון יגילו במלכם. ועיין מ״ש לקמן סד״ה ביום השמיני עצרת מענין גילה) והנה הכתוב אומר שוש אשיש ולא פי׳ מי הוא האומר והיינו לפי שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל. וביאור הענין הנה כתיב תקעו בחדש שופר. ופשטיה דקרא אינו מובן לכאורה שאמר בחדש ולא פי׳ באיזה חדש והל״ל בחדש השביעי.

וגם מאי דכתיב שופר בשופר מיבעי ליה. אך הענין כי הנה חדש הוא מלשון התחדשות שעל שם זה נק׳ כן כל חדש מפני חידוש הלבנה שמתחדשת בכל חדש ואמר תקעו בחדש שופר פי׳ בחידושו של שופר שהשופר מתחדש בכל שנה ושופר של שנה זו אינו שופר של שנה אחרת ולבאר זה צריך להקדים ביאור ענין ר״ה שנקבע באחד בתשרי שבו נברא האדם הוא יום ששי למע״ב. כי בכ״ה באלול נברא העולם.

וצריך להבין למה אין קובעין ר״ה ביום א׳ למע״ב. ויום א׳ למע״ב הי׳ צ״ל א׳ בתשרי ולמה היה תחלת בריאת שמים וארץ בכ״ה באלול. ור״ה שהוא יום א׳ בתשרי היה ביום ברוא אדה״ר. אך הנה על תחלת בריאת שמים וארץ לא היה צריך לקבוע ר״ה יום מיוחד בשנה כי בריאת שמים וארץ היא בריאה מאין ליש גשמי להיות נראה גשמיות העולם וחומריותו ליש ודבר.

וע״ז נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב שבריאה זו מתחדשת תמיד בכל יום ולא בר״ה בלבד אלא על בריאת האדם ביום ששי למע״ב ולא על בריאת גופו אלא על נפשו שנא׳ ויפח באפיו נשמת חיים שנשמת אדה״ר היתה כלולה מכל נש״י וכמ״ש אדם אתם והיא תכלית עיקר בריאת העולמות כמ״ש בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית הנה התחדשות בריאה זו שהיא מאין ליש רוחני היא מתחדשת בכל ר״ה. (וענין זה הוא מ״ש בע״ח שער הנסירה רפ״ב ובפע״ח שער הק״ש פ״ה כי ב׳ יחודים יש למעלה בחכמה ובינה האחד להחיות העולמות ולקיים קיום הכרחי והמשכה זו ויחוד זה הוא תדירי ואינו נפסק לעולם כי אם יתבטל רגע אחד יתבטלו כל העולמות. ויחוד ב׳ להולדת מוחין שהם נשמת זו״נ פנימית העולמות וזה היחוד וההמשכה אינו תדיר כו׳. והנה פי׳ יחוד חו״ב הוא ענין ההמשכה מאין ליש כי החכמה מאין תמצא ובינה נק׳ יש כנודע ממ״ש להנחיל אוהבי יש. והנה בחי׳ הא׳ להחיות העולמות ע״ז נאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד כו׳ שאינו נפסק ההמשכה מאין ליש תמיד כו׳ ומזה נמשך התהוות חיצוניות העולמות. וזהו ענין מאין ליש גשמי כו׳ ר״ל חיצוניות העולמות דאבי״ע כו׳. אמנם מאין ליש רוחני היינו הולדת הנשמות שהם פנימי׳ העולמות ומקורם לידת זו״נ שהם בחי׳ אדם וחוה כו׳ והיינו ע״י יחוד עליון דחו״ב שמקבלים ההשפעה מא״א ועתיק ומלמעלה מעלה עד א״ס כו׳ וכמ״ש בלק״ת פ׳ וירא וכללות המשכה זו הוא בר״ה שאז הוא לידת והמשכת מוחין דזו״נ כו׳) שלכן נק׳ בשם ר״ה כמו ראש האדם עד״מ ששם ראשית גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש אשר בעצמות הנפש כל פרטי התחלקות החיות כלולים בהעלם וראשית יציאתן מההעלם אל הגילוי הוא ע״י שנמשך תחלה גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש במוחין שבראש ומהם מתפשט  לכל אבר לפי מזגו ותכונתו כך בר״ה נמשך גילוי כללות החיות של כל השנה וממנו נמשך חיות להתחלקות פרטים שלש רגלים וארבע תקופות ובארבעה פרקים שבהם העולם נידון וי״ב חדשים ואח״כ לימים אחדים להיות מחדש בכל יום תמיד מע״ב ואדם נידון בכל יום ואח״כ גם לרגעים וכמ״ש לרגעים תבחננו מפני שראשית גילוי ההמשכה הכללית היא מבחי׳ סוכ״ע שאינו בגדר עלמין כלל דהיינו שאין שם בחי׳ גילוי עלמין כלל רק שכל בחי׳ עלמין הם שם בהתכללות בהעלם כמו עד״מ בעצמות הנפש הנ״ל.

ואין פי׳ סובב ומקיף מלמעלה שהרי כתיב את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש אלא שאין שם בחי׳ גילוי לשיוכלו העולמות לקבל ולא יבטלו במציאות שהרי כל העולמות הם בע״ג ת״ק שנה ואפילו המלאכים שהם שכליים נבדלים הרי יש גבול להשגתם ואין יכולין לקבל אור א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ועל ידי התחדשות גילוי כזה שהוא למעלה מן ההשתלשלות לבחינת וסדר ההשתלשלות דהיינו מבחי׳ אני מלא אני ממש לבחי׳ מכה״כ כבוד הוא בחינת התלבשות בבחי׳ ממכ״ע נמשך תחלה ראשית הגילוי בכללות החיות בר״ה על כל השנה ואח״כ לפרקים וחדשים וימים ורגעים בדרך השתלשלות.

וזהו ענין יחוד קוב״ה ושכינתיה פי׳ קוב״ה היינו בחי׳ קדוש ומובדל. וכענין הגבל את ההר וקדשתו דהיינו בחי׳ סוכ״ע ושכינתיה הוא בחי׳ ממכ״ע והיחוד היא ההמשכה שמבחי׳ סוכ״ע בחי׳ אני מלא לבחי׳ ממכ״ע להיות מכה״כ וזה נמשך בר״ה בכללות (וזהו ובכן תן כבוד ה׳ לעמך כו׳ שיומשך מבחי׳ סוכ״ע בחי׳ אני מלא לבחי׳ ממכ״ע שנק׳ כבוד. וזהו ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו׳. ועמ״ש במ״א בד״ה כי על כל כבוד חופה וע׳ מזה ג״כ בד״ה כי כארץ תוציא צמחה):

ב והנה בעת בריאת אדה״ר היה בחי׳ כי חפץ חסד הוא ועכשיו באתעדל״ת תליא מילתא (וכמ״ש בע״ח שם שיחוד הפנימי להולדות נשמות אינו נעשה אלא על ידינו) כי כח זה ניתן לאדה״ר כמ״ש ויהי האדם לנפש חיה שהוא לכאורה כפל לשון שהרי כבר נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ולמה נאמרה ונשנית עוד ויהי האדם לנפש חיה. אלא פי׳ חיה הוא שם דבר ומקור כלומר דבר שיש בו חיות להחיות כל חי דהיינו כמו שהנפש היא חיה שיש בה חיות להחיות הגוף בהתלבשותה בו כך ויהי האדם להיות כמו נפש זו המחיה.

וזהו וירדו בדגת הים ובעוף השמים כלומר שהם יורידו וימשיכו החיות לכל דגת הים ולכל עוף השמים שחיות כל חי תהא תלוי במעשה האדם וכח זה הוא ממאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומה הוא ית׳ כתיב ביה ואתה מחיה את כולם כך ניתן לאדם כח זה.

והנה אדה״ר הי׳ כלול מכל נש״י לכן כל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדה״ר שלכן נאמר אדם אתם אתם קרוים אדם ולכן באתעדל״ת שלנו תליא מילתא להמשיך בר״ה כללות החיות מאור א״ס ב״ה הסכ״ע להיות גילוי אלקותו ית׳ על כל השנה (וזהו ואמרתם כה לחי ופי׳ בזח״ב ר״פ וארא) (דכ״ג ע״ב) יו״ט דר״ה הוה לקשרא כה לחי כו׳. וכן משמע בגמרא פ״ק דר״ה (די״ח ע״א). והנה ארז״ל כל הנביאים נתנבאו בכה היא בחי׳ מל׳ שנקרא אספקלריא דלא נהרא בחי׳ כדמותנו. וזהו ענין בכ״ה באלול נברא העולם בבחי׳ כה כדמותנו להיות נראה העולם ליש ודבר ואח״כ צ״ל ביטול היש ע״י קבלת עול מלכות שמים ועי״ז לקשרא כה לחי והיינו כמ״ש ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וכנ״ל. וזהו ענין יחיד חי העולמים מלך כו׳. וע׳ בזח״א תולדות (קל״ה ב׳) בענין באר לחי רואי (וישלח קע״א ב׳) בענין כה לחי. והתקשרות ויחוד זה זהו בר״ה שבו נברא האדם שבו נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ע״כ הוא יכול להמשיך יחוד זה דבחי׳ כה לחי. והיינו ע״י ואמרתם ע״ד כי אמרתי עולם חסד יבנה אמ״ר ר״ת אש מים רוח תורה עבודה גמ״ח כמבואר בד״ה לסוסתי בשה״ש וכן קול השופר כלול מג׳ בחי׳ אמ״ר. והנה בט״ב איכה ישבה בדד אי כ״ה כמ״ש בפ׳ תרומה (דף קמ״ג ע״ב ע״ש) וברבות ע״פ איכה ישבה אוי לכה. ופי׳ ישבה בדד היינו ההפך מבחינת כה לחי כ״א  ובפשעיכם שולחה אמכם. כמ״ש ברבות בראשית (ס״פ י״ט) בשלוחין כו׳ בגרושין כו׳ איכה ישבה כו׳. ועיין בת״ז סוף תיקון י״ט. ועמ״ש בד״ה ואשה כי תדור נדר גבי איכה תרעה אך הנה על ידי הבכייה רחל מבכה כו׳ מעוררים רחמים להיות נמשך אח״כ באלול יג,מ הרחמים שעי״ז יומשך בר״ה להיות ואמרתם כה לחי כ נ״ל ועמ״ש במ״א בד״ה ת״ר נר חנוכה בש״א כו׳ איך שיש מעלה באספשא״מ שיכולים לראות בה מה שאין רואים באספה״מ. ולכן אמר ישעי׳ ואראה את ה׳ לפי שנתנבא בכה שהוא אספשא״מ ומשה שנתנבא בזה אמר כי לא יראני כדאיתא בגמ׳ ספ״ד דיבמות (דמ״ט). ומה יובן איך שאע״פ שבחי׳ זה ובחי׳ חי הוא למעלה מבחי׳ כה עכ״ז יש ג״כ מעלה יתירה בבחי׳ כה ואספשא״מ שעי״ז יבוא לבחי׳ בכל מאדך ועיין ברבות פ׳ וירא פ׳ נ״ו ע״פ נלכה עד כה.

וזהו ענין התשובה כמ״ש סד״ה הראיני את מראיך וזהו ענין ואמרתם כה לחי כו׳ להיות התחברות ב׳ הבחי׳ יחד ואומרים אתה זוכר מעשה עולם וזכרנו לחיים ומקדש ישראל ויום הזכרון כי לשון זכירה נופל על דבר קטן ופחות הערך אשר נקל בעיני האדם לשכוח עליו ולאבדו וצריך לזכור עליו כך הנה המשכה זו להיות ראשית גילוי החיות בבחי׳ ממכ״ע הוא רק בבחי׳ זכר רב טובך יביעו להודיע לבני האדם גבורותיו הן הצמצומים רבים ועצומים עד אין מספר שצממם אא״ס ב״ה הסוכ״ע דכולא קמיה כלא ממש חשיבי ואינו אפילו ערך טפה מים אוקיינוס רק מלכותך מלכות כל עולמים בחי׳ מל׳ בלבד וכנודע ממאמר יחיד חי העולמים מלך וכו׳ כמ״ש במ״א ולכן כל מעשה עולם אינם רק בבחי׳ זכירה כאדם שזוכר על החפץ קטן שיש לו שנקל לאבדו ואפילו כל יצורי קדם הן העולמות העליונים כו׳. (ועמ״ש מזה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי). וזהו השבח שמשבחים לפניו ית׳ אתה זוכר כי כל סידור שבחיו של מקום הוא ע״ד במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ״ש במ״א ואותה אנו מבקשים זכרנו לחיים להיות בחי׳ זכירה זו לפניו ית׳ להיות המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע לבחי׳ ממכ״ע.

והנה בר״ה אומרים זה היום תחלת מעשיך הגם שר״ה הוא יום ברוא אדה״ר והוא יום ו׳ למע״ב הוא מפני כי סוף מעשה במחשבה תחלה וכמ״ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ישראל עלה במחשבה ופי׳ במחשבה זו הוא עד״מ כמו שבאדם עיקר הנהגתו הוא ע״י המחשבה שאחריה נמשכו כל האברים ונשמעים לה כך המחשבה העליונה הקדומה אנא אמלוך היתה ע״י ישראל שבשביל ישראל שנק׳ ראשית כו׳ וביום ברוא אדם ביום ו׳ נגמרה תחלת המחשבה ולכן נק׳ תחלת מעשיך שהמחשבה היא כמעשה לגבי הקב״ה שאף המחשבה נחשבת אצלו לבחי׳ עשיה.

וכמ״ש ביום עשות הוי׳ אלקים כו׳ ובע״מ נברא העולם ובמדרש איתא במחשבה אחת כו׳. אך הכח הזה הניתן לישראל באתעדל״ת להיות זה היום תחלת מעשיך להמשיך מבחי׳ סוכ״ע לבחי׳ ממכ״ע ביארו מסדרי התפלה כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב דמלת כי פירושו נתינת טעם על מה שקדם לומר זה היום תחלת מעשיך כו׳.

וביאור הענין הוא כי הנה התורה נק׳ חוק ומזון לישראל שהיא המשכת אור א״ס ב״ה בפנימי׳ הנפש שא״א להנשמה שהיא בע״ג לקבל אור א״ס ב״ה שאין לה ערוך אליו ית׳ כ״א ע״י התורה שהיא היא חכמתו ורצונו ית׳ והתורה נק׳ חק שהיא נתפסת ונקלטת בפנימיות הנפש והמצות נק׳ משפטים לפי שהמצות הן בבחי׳ חיצוניות רק משפט לשון הילוך כתרגום על כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא דהיינו שמ״מ יש בהן בחי׳ התפשטות והילוך ההמשכה מאור א״ס ב״ה והוא נמשך ומתפשט עד בחי׳ אלקי יעקב יו״ד עקב עקב בחי׳ חיצוניות (שע״י התומ״צ נמשך מאור א״ס הסוכ״ע בנשמות וי״ל כי אורייתא מחו״ב נפקא וכבר נתבאר שע״י יחוד חו״ב נמשכו נשמות זו״נ כו׳. עוי״ל עפמ״ש בזח״א תולדות) (קל״ד ב׳) והובא בע״ח שער הפרצופים שכ״ט סוף דרוש א׳:

 ג אך לקרב אל השכל איך תהיינה התורה והמצות ממשיכות גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע להיות בבחי׳ ממכ״ע בנשמת האדם הנה יובן ע״פ מה שנודע שהשמחה גורמת ענוה ושפלות וכמשל המלך שבשעת שמחתו הוא מתגלה לכל עבדיו ומשים א״ע כהדיוט עמהם. וכמ״ש ודוד מכרכר כו׳. (בשמואל ב׳ סימן ו׳). משא״כ שלא בשעת השמחה הוא סגור ומסוגר ומרומם על בני אדם ומאן חשוב ומאן ספון כו׳. והרי הענוה והשפלות מתגלה מצד השמחה. והנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כו׳.

ופי׳ מרוב כל אפילו מחיי העוה״ה שיש בה שמחה יותר מבחיי העוה״ב. ולכאורה מאין יבא לאדם בחי׳ זו בשמחה בחדות ה׳ ותהי השמחה הגדולה הזאת לאלקים בבחי׳ זו מרוב כל. אך הנה נודע שהשמחה היא התגלות התענוג שהעונג כשבא לידי גילוי אזי נולדה ונתהוה השמחה בהתגלות הלב וכל מה שיש גילוי תענוג יותר הוא שש ושמח יותר.

והנה נודע בכל תענוגי עוה״ז שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והמזל ההוא רוחנית התענוג ואין ערוך התענוג גשמי לגבי רוחני שהתענוג שברוחני גדול מאד מערך תענוג הגשמי. וכ״ז הוא בעניני עוה״ז שהם נשפעים מפסולת ושמרים דקדושה כמ״ש ונשב בגיא מול בית פעור והתענוג שבקדושה הוא נפלא לאין קץ במעלה יתירה ונפלאה עד מאד וגם בקדושה יש עילוי אחר עילוי ג״ע תחתון ועליון ועדן הוא למעלה מג״ע שהוא מענג העליון מאד ונחל עדניך תשקם ועדן הוא בחי׳ חכמה ושם מתגלה תענוג. אך עצמיות התענוג הוא עליון יותר כמו שנראה בחכמת האדם שיש בה תענוג והתענוג ההוא הוא בחי׳ עליונה מהחכמה שבחכמה זו שנפלה לאדם מלמעלה מהשכל היינו מכח השכל נופל ונמשך התענוג משא״כ בחכמה מצד עצמה אין התענוג מורגש שם אלא שמחמת התחדשות גילוי החכמה מאיר בו התענוג וכ״ז אינו אלא זיו והארה מעצמיות התענוג וכך ההארה הנמשכת בעדן העליון הוא רק זיו והארה מעצמיות התענוג הוא אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שהוא מקור התענוגים ואין לכנות לו שם רק בשם עצמיות התענוג הפשוט מאחר שהתענוג הוא יותר עליון מכל המדרגות רק שהתענוג נפלא עד מאד ואינו מושג אפילו לעולמות העליונים ונק׳ סתימא דכל סתימין שאפילו לגבי עולמות הנעלמים הוא סתום ונעלם והנה שם הוא שרש התורה והמצות כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת מ״מ שרשה למעלה מהחכמה והמצות הן תרי״ג דאורייתא וז׳ דרבנן בגי׳ תר״ך שהם אותיות כתר מלשון כותרת ומקיף ששם הוא השראת ענג העליון מקור התענוגים בבחי׳ כותרת ומקיף שאינו בא לידי גילוי רק בבחי׳ מקיף (ע׳ בע״ח שכ״ב ספ״ו בחי׳ מקפת עליו כו׳ אור רוחני מקיף עליו) ואף גם זה ע״י רבוא רבבות מדריגות צמצומים רבים ושונים כמ״ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר שכדי להיות המשכת נפלאותיך אלינו בבחי׳ פלא ומקיף הוא ע״י צמצומים רבים עד אשר עצמו מספר כי פלא העליון נקרא לגבי אור א״ב ב״ה עצמו עושה פלא בחי׳ עשייה כו׳ והיינו התלבשות התענוג ברצון שהרצון אינו אלא בחי׳ כותרת ומקיף בבחי׳ חיצונית ולא גילוי פנימית התענוג ומשם מושרש שרש המצות שהן הן רצונו ית׳ ובקיום המצות נמשך ענג העליון המלובש ברצון נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני שבקיום המצות שורה נח״ר ותענוג העליון המלובש ברצון העליון שאינו בא לידי גילוי בעדן שאינו אלא זיו כו׳.

והנה מגילוי עונג העליון הזה במצות נמשך בחי׳ שמחה שהוא גילוי התענוג להיות עוז וחדוה במקומו והשמחה היא הגורמת ענוה ושפלות לכן בה וע״י יומשך אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בנשמת האדם להיות בחי׳ ממכ״ע בהגלות נגלות עוז וחדות ה׳ מעונג העליון ב״ה (ועיין מ״ש בד״ה ביום השמיני עצרת גבי אשר קדשנו במצותיו אשר נשבעת כו׳. ועיין בר״ח שער  הענוה פרק א׳ בשם הרע״מ פ׳ פנחס) (דר״ל) שמדת מלכות נקרא ענוה. והיינו כמש״ל בד״ה אתם נצבים שהרי אין מלך בלא עם פי׳ שהם נקראו במדריגת עמו שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו בערך מה כו׳ והרי לגבי הקב״ה אין ערוך אליו כו׳.

ולכן זה שאעפ״כ נשפל ונמשך להיות בחי׳ מלך וכמ״ש ה׳ מלך כו׳. וכתיב למען הקים אותך היום לו לעם כו׳. זהו ענוה והשפלה גדולה. וזהו שע״י השמחה בקיום התורה ומצות ממשיכים ענוה זו להיות בא״י אמ״ה כו׳ וע׳ שם עוד בר״ח מענין הענוה בהקב״ה.

וזהו שוש אשיש בה׳. פי׳ אשיש הוא לשון הפעיל כמ״ש כן ישיש ה׳ עליכם כו׳. וארז״ל הוא אינו שש אבל אחרים משיש כי הוא פועל יוצא לאחרים. ופי׳ שכנס״י אומרת שהיא מפעלת השמחה בהוי׳. דהיינו להיות גילוי הוי׳ צמצום והתפשטות כו׳ שהוא ע״י בחי׳ השמחה של הוי׳ דהיינו גילוי עונג העליון ב״ה למטה (וזהו מ״ש במדרש רבה פ׳ צו ספ״י בענין כפל לשון שוש אשיש נחמות כפולות דהיינו שמפעיל השמחה והגילוי בסוכ״ע וממכ״ע. ועמ״ש במ״א מענין ההפרש בין שמחת פורים לשמחת יו״ו שהוא לפי שע״י המס״נ שהיה להם אז הגיעו למעלה מעלה בעצמות אור א״ס ב״ה להמשיך משם גילוי האור והנס ולכן השמחה מגילוי זה הוא ביתר שאת ויתר עז כו׳ ואפשר עד״ז י״ל ענין כפילת השמחה שוש אשיש כו׳ וע׳) (זח״ג קל״ג א׳) ע״פ שוש אשיש ובשה״ש רבה ס״פ נגילה ונשמחה בך והוא בקיום התומ״צ שישראל עושים למטה שבזה ממשיכין המשחה הוא גילוי ענג העלין ב״ה שכל המצות הם המשכות מההעלם אל הגילוי (וזהו ויספו ענוים בהוי׳ שמחה) (בישעי׳ סי׳ כ״ט) פי׳ שהם מוסיפים כביכול שמחה בשם הוי׳ וכנ״ל בפי׳ אשיש שהיא מפעלת השמחה בהוי׳ כו׳. וסיום הפסוק (בישעיה שם) ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו יתבאר לקמן:

ד אך הנה המשכה זו של תומ״צ אנו ממשיכין בכל השנה אבל בראש השנה שמתחדש חיות כללי על כל השנה מבחי׳ סוכ״ע אין המשכת תומ״צ מספקת להמשיך התחדשות אור חדש ובפרט מי שפגם בעשותו אחת ממצות ה׳ אשר לא תעשינה או שלא קיים מצוה אחת ממצות ה׳. אשר לזאת נקבע ר״ה יום מיוחד להמשיך אור חדש הזה ע״י השופר.

וזהו בחדש שופר בחי׳ התחדשות. והענין כי הנה השופר הוא ג״כ המשכת בחי׳ ענג העליון אלא שהוא המתגלה בבחי׳ פנימיות ע״י גנוחי גנח וילולי יליל בחי׳ בכיה לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים שהן י״ג מדה״ר שבכתוב והן הן המשכת פנימית ענג העליון שהוא למעלה מעלה מבחי׳ ענג העליון המלובש בתומ״צ שאינו מתגלה אלא בבחי׳ חיצוני׳ ובחי׳ מקיף בלבד ולכן מתקן כל הפגמים וממלא כל החסרונות שבהמשכת התורה והמצות אך הגילוי הזה הוא ע״י בחי׳ גנוחי גנח וילולי יליל כי הבכיה היא על ריחוק אור א״ס ב״ה בבחי׳ גילוי רק זכר רב טובך יביעו להודיע לבני האדם גבורותיו רק הצמצומים רבים ועצומים ריבוא רבבות מדריגות עד אין חקר וכמ״ש אגידה ואדברה עצמו מספר שצמצם אור א״ס ב״ה להיות נראה ונגלה כבוד הדר מלכותו ומלכותך מלכות כל עולמים שמזה חיות העולמות וקיומם כי אין מלך בלא עם.

וכאשר יתבונן המשכיל על ריחוק זה מגילוי אור א״ס ב״ה שכמה צמצומים ועולמות אין מספר המעלימים ומסתירים גילוי אור א״ס ב״ה מקור התענוגים ירבה בבכיה מאד כי יש לו לבכות יותר מאשר בוכים עוברים בגיהנם שעליהם אמר הכתוב עוברי בעמק הבכא (תהלים סימן פ״ד) שהרי הגיהנם הוא רק מירוק נפשו וכמו שאמרו על אחר מוטב דלידייני׳ וליתי לעלמא דאתי. ואם על הסתלקות עונג עוה״ב בוכים שאינו אלא זיו. ומכ״ש וק״ו שיש לבכות על סילוק גילוי אור א״ס ב״ה מקור התענוג (וזהו רחל מבכה על בניה כו׳ כי איננו וכדפי׳ בזח״ג ויקרא) (דף כ׳ ע״ב) בגין דקב״ה סליק לעילא לעילא ולא  אשתכח בגווה. הה״ד כי איננו פי׳ שהוא הסתלקות ההמשכה והגילוי מבחי׳ סוכ״ע בבחי׳ ממכ״ע. ומחמת זה כרחל לפני גוזזיה נאלמה היינו ירידת הנשמה ושעבודה לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף ותאוות נפש הבהמית החיונית מה שהן מותרות כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי. והנה מזה נמשך בחינת מבכה ע״ד מבכה אחרים עמה שהוא התעוררות הבכיה בלב האדם על סילוק גילוי אור א״ס ב״ה כו׳. והנה על בכיה זו נאמר קול ברמה נשמע וכדפי׳ זח״א ויגש (דר״י ע״א) מאי ברמה דא הוא עלמא דאתי כו׳ וכמ״ש ותתפלל חנה על הוי׳ ובכה תבכה כו׳ שע״י התעוררות רחמים בבחי׳ בכה תבכה הנ״ל הוא מעורר בחי׳ על הוי׳ למעלה מבחי׳ ומדריגת שם הוי׳ הנמשך ע״י קיום המצות ובבחי׳ בכיה זו ממשיך גילוי בחי׳ פנימיות עונג העליון המלובש ביג״מ הרחמים המתגלה ע״י ריבוא רבבות ומדרגות צמצומים בחינת גבורתך.

וזהו תגל נפשי באלהי כי שם אלקים הוא בחי׳ הצמצום ומגן לשם הוי׳. כמ״ש כי שמש ומגן הוי׳ אלקים הוא וענין חמה בנרתקה כמ״ש במ״א. ולהיות כל המשכות הללו שבבחי׳ פנימית הם בבחי׳ צמצומים וגבורות (וזהו גם כן ענין ממעמקים קראתיך עשרה עומקים דעשי״ת עומק גימטריא רי״ו גימטריא גבורה כמו עד״מ עומק המעיין שהוא יוצא ונמשך ממקורו שהנביעה דקה ביותר כקרני חגבים עד״מ ורה״ג דאל״כ היה כמו במבול כשנבקעו מעינות תהום כו׳. וכך עד״מ הגילוי וההמשכה מעומקא דכולא צ״ל ע״י בחי׳ גבורה וצמצומים כו׳ וזהו דעומק גימטריא גבורה דייקא וזהו ענין רי״ו הנז׳ בפע״ח בכוונות ראש השנה ויוהכ״פ. וזהו שעל זה נאמר תגל נפשי באלקי שלהיות ההמשכה מבחי׳ על הוי׳ צ״ל ע״י צמצום וגבורה כו׳ ולכן במ״ת נאמר ג״כ וידבר אלקים לפי שצ״ל גילוי והמשכה מבחי׳ אנכי מי שאנכי כו׳ וז״ש ג״כ בברכת יצחק ויתן לך האלקים כי להיות ההמשכה מבחינת טל השמים טלא דבדולחא פנימית עונג העליון צ״ל ע״י שם אלקים מטעם הנ״ל וע׳ בזח״ג פ׳ פנחס דרל״ט ע״ב גבי ואתר דא אתקין האלקים תדיר כו׳ מאין סוף ומאין חקר ובמק״מ שם בשם נ״ב מהרח״ו ובפ׳ ואתחנן) (דרס״ז ע״ב) ע״פ עין לא ראתה אלקים זולתך כו׳ ע״ש ועמ״ש בביאור ע״פ כן אד׳ הוי׳ יצמיח צדקה ותהלה שהוא שם הוי׳ בניקוד אלקים ובד״ה אתם נצבים בפי׳ למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים שהוא להיות נגלה כבוד הדר מלכותו בחי׳ מל׳ דא״ס שאין העולמות יכולים לקבל הארה זו בפנימיותם רק כמ״ש שום תשים עליך מלך עליך דייקא.

ולכן המלאכים זעות מחיל כסא וחיל ורעדה יאחזון מפני שמשיגין התלבשות מל׳ דא״ס ב״ה ואין יכולים לקבל הארה מזה בבחי׳ פנימיותם רק כמ״ש שום תשים עליך מלך עליך דייקא. ולכן המלאכים זעות שמ״מ מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומזה תפול עליהם אימה ופחד.

וכך המשכת השופר שהוא המשכת פנימיות עונג העליון א״א לבא לידי גילוי הנפש בבחינת פנימיות כ״א בבחי׳ חרדה ורעדה. ולכן קול השופר גורם חרדה וכמו שכתוב וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם כו׳.

וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר וירא העם וינועו כו׳. אך מבפנים נמשך גילוי פנימית ענג העליון. וזהו תגל נפשי בבחי׳ גילה שאין השמחה נראית ונגלית מבחוץ אלא שמבחוץ הוא התגלות החרדה ורעדה ותוכה רצוף הגילה והחדוה בפנימית עונג העליון הנמשך ע״י השופר ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ גבי וכדי להבין ענין תשובה כו׳ הנה עד״מ יש שני מיני תענוג לפני המלך כו׳ ע״ש וגם ע״ד ההוא יובן ענין שוש אשיש ותגל נפשי שהן שני מיני תענוג הנ״ל:

ה אך בכסה ליום חגנו. פי׳ בחי׳ בכסה שהוא התכסות והסתר השמחה שלא נראית ונגלית בר״ה כי חרדה ורעדה הם המעלימים ומסתירים את השמחה שלא תהא אלא בבחי׳ גילה. הנה התכסות הזאת תתגלה ליום חגנו הוא חג הסוכות שהוא סתם חג  שבגמרא שאז תתגלה השמחה בגילוי כי בר״ה החרדה היא בחי׳ שמאל דוחה ולא דוחה לגמרי ח״ו אלא כמ״ש שמאלו תחת לראשי שבחי׳ שמאל דוחה גורם נשיאות ראש להתגלות בחג הסוכות בחי׳ וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו מאהבה ואינו מניחו להפרד ממנו. כך בחג הסוכות הסכך וג׳ דפנות הן בחי׳ חיבוק וקרבת ה׳ ממש שסובבו ומקיפו מכל צד ואינו מניחו להיות בבחי׳ פירוד ח״ו (ועמ״ש מענין סוכות סד״ה האזינו השמים) וזהו מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה שמן המצר שבר״ה נעשה מרחב בחג הסוכות (כי מן המצר היינו שופר דראש השנה שהשופר צדו א׳ צר כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ וכל העם רואים את הקולות כו׳ והמרחב שבחג הסוכות הוא התגלות בחי׳ ורב חסד כו׳ בחי׳ כי חפץ חסד הוא וזהו וחסדי מאתך לא ימוש כו׳) ולכן נאמר ושאבתם מים בששון שהי׳ ניסוך המים ע״ג המזבח בשמחה גדולה שמחת בית השואבה. כי בכל השנה היו מנסכין יין ששם שורה בחי׳ שמחה מצד עצמיות אין שמחה אלא ביין משא״כ בחג הסוכות היה גילוי השמחה במים שאין בהם שמחה מצד עצמותו רק מפני גילוי השמחה עליונה (ועמ״ש כה״ג ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית שבחי׳ בית ומקיף עליון לא שייך בו שמחה מצד עצמו שהוא למעלה מהשגה כו׳ וממשיכים בו שמחה ממקום עליון יותר כו׳ וכך הוא בענין השמחה שבניסוך המים ולכן נקרא בית השואבה) אך התגלות השמחה זו שבחג הסוכות אינה בהתגלות פנימית הנפש כ״א בבחי׳ מקיף. כי מצד שהמשכות שמחה זו מי״ג מדה״ר הממשיכות מענג העליון המרומם ומתנשא מימות עולם א״א לבא לידי גילוי כ״א בבחי׳ מקיף וכמאמר המלך המרומם כו׳ ברחמיך הרבים כו׳ צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו הם הן ג׳ בחי׳ מקיפין כי משגב ומגן הם בחי׳ מקיף כנודע (וכ״ז נמשך מבחינת ברחמיך הרבים כו׳ היינו ע״י יג״מ הרחמים דעשי״ת שמהמצר ענני במרחב כו׳) וזהו כי הלבישני בגדי ישע בגדים היינו בחי׳ מקיפין ונק׳ בגדי ישע כי ישע מלשון וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שהוא מלשון פונה ממקום למקום שהמקיפין הן מושכין את האדם ופונים אותו ממקום למקום. כמו הסוכה שהיא בחי׳ חיבוק כנ״ל.

ובה ועל ידה תמשך נפש האדם לדבקה בו וכל כחות הנפש אפי׳ מה שעוסק בצרכי העולם תהיינה עולות לה׳ וכמשל האדם החובק את חבירו מאחוריו שאפי׳ בחי׳ אחוריים מקיף ומסבב להיות כולו עולה לה׳. וגדול כח המקיף בזה להעלות נפש האדם שלא כדרך השתלשלות בסדר המדרגה וכמ״ש מדלג על ההרים כו׳:

ו ומעיל צדקה יעטני. הנה הצדקה היא ג״כ בחי׳ לבוש אלא שגדול כח ומעלת הצדקה יותר משאר המצות. שצדקה וגמ״ח הם מהדברים שאוכלים פירותיהן בעוה״ז שיש בה המשכה וגילוי למטה בעוה״ז יותר מבשאר מצות ולכן נקרא בשם מעיל שתלוים בו זגים ורימונים להשמיע קול ונשמע קולו בבואו אל הקדש וקול הוא המשכה וגילוי:

כחתן יכהן פאר. פי׳ כחתן מלשון חות דרגא מזה ימשיך בחי׳ כהן וחסד בחי׳ אתה כהן לעולם הוא חסד ה׳ הנמשך מעולם ועד עולם ולהיות בבחי׳ פאר היינו בחי׳ חוק ומזון לישראל אשר בך אתפאר:

וככלה תעדה כליה. [ע׳ בזח״ג בלק (קצ״ט ב׳)] כליה אלו הן נש״י שהן בבחי׳ כלים ומקבלים אוא״ס ב״ה הנמשך מתורה ומצות. ודברי אשר שמתי בפיך. והם בחי׳ כלים הבטלים לאורו כו׳ והכלה היא כנס״י ומקור נש״י תעדה אותן בעדי עדיים בעטרה שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתנו בראש כל צדיק.

וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן. וכוונת הפסוק שכמו החסד הנמשך מעולם ועד עולם בבחי׳ פנימית לתפארת ישראל בהמשכת התורה וכמו בחי׳ העטרות של צדיקים בגן עדן שהן בחי׳ מקיפים שכ״ז הוא נמשך מזיו התורה ועבודה כן ויותר מכן שוש אשיש בהוי׳ עצמו ותגל נפשי באלקי כי  הלבישני כו׳ הן המשכות פנימיות ומקיפין של התורה והמצות עצמן שהן בבחי׳ אלקות ממש:(ולתוספת ביאור ענין וגלו ברעדה. הנה הוא בחי׳ גבוה יותר מבחי׳ התגלות השמחה ע״ד שעלמא דאתכסיא גבוה מעלמא דאתגליא. וזהו ענין לוחות אחרונות שביוהכ״פ שניתנו בחשאי כו׳ כמ״ש לקמן בד״ה האזינו השמים ולעיל בפ׳ תבא ע״פ היום הזה כו׳ ושם בד״ה ענין ראש השנה שהוא בחינת חסדים המכוסים וחסדים המגולים ומבואר במ״א דחסדים המכוסים הם בחי׳ עץ החיים משא״כ) (מקום) [חסדים] המגולים נקרא עץ הדעת טו״ר כו׳ עלמא דאתגליא כו׳ וזהו ענין והצנע לכת כו׳ וע׳ בזהר הרקיע ריש ספרא דצניעותא. ועמ״ש ג״כ לקמן סד״ה ביום השמיני עצרת שהגילה נמשכה מבחי׳ עליונה יותר מהשמחה כו׳.

וזהו ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו פי׳ אביון שתאב לכל. והיינו בחינת רחל מבכה כו׳ שהוא המרירות על כי איננו הסתלקות האור והגילוי ולכן נקרא אביוני אדם כי על הכסא דמות כמראה אדם כו׳ ובהסתלקות האור והגילוי דבחי׳ אדם לבחי׳ כי לא אדם הוא נק׳ היסוד ומל׳ אביונים כו׳ שהם תאבים לגילוי האור כו׳.

והוא בחי׳ בעלי תשובה שהתשובה אינה על עבירות דייקא רק המרירות על ריחוקו מה׳. ונודע שבמקום שבעלי תשובה עומדים כו׳ כי ע״י מרירות זו מעוררים י״ג הרחמים כמ״ש לעיל וכמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו ובד״ה כי כארץ תוציא צמחה כו׳.

וזהו בקדוש ישראל יגילו כלומר בבחי׳ שהוא קדוש ומובדל מבחי׳ ישראל דלעילא דהיינו כמו שכתוב על הוי׳ למעלה משם הוי׳ דהיינו למעלה מבחי׳ ומדרגת צדיקים כו׳ ואפשר שזהו ג״כ ענין ותגל נפשי באלקי שהוא כענין מ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים כמ״ש ע״פ זה בפרשת ויצא ובד״ה שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך ובד״ה ביום השמיני עצרת בפי׳ צור לבבי וחלקי אלקים לעולם וזהו בחינת ומדרגת עשי״ת שאז זוכים כל ישראל לבחי׳ תשובה והרי נק׳ אביוני אדם כמו שאומרים בכל הוידוים אשמנו בגדנו כו׳ חטאנו עוינו פשענו כו׳.

והיינו בחי׳ אביונים מבחי׳ אדם רמ״ח מ״ע רמ״ח אברין דמלכא כו׳ וע״י שתאבים ומתאוים לשוב אל ה׳ מעומקא דליבא עי״ז בקדוש ישראל יגילו בחינת כי לא אדם הוא ולא ישב אדם שם וזהו ענין המלך הקדוש שאומרים בעשי״ת וזהו ענין לקדוש ה׳ מכובד שנאמר ביוהכ״פ ופי׳ מכובד שמשם יומשך בבחי׳ ממכ״ע להיות מלא כל הארץ כבודו כו׳ כמבואר ענין זה בד״ה כי כארץ תוציא צמחה כו׳ הנ״ל. וזהו ענין תגל נפשי באלהי וכנ״ל.

והנה מבואר למעלה שהשמחה למעלה גורם ענוה להיות המשכת אור א״ס ב״ה הסוכ״ע בנשמת האדם להיות בחי׳ ממכ״ע כו׳. ולפ״ז הגילה שהיא חדוה ושמחה פנימית יותר דהיינו מפנימית עונג העליון שלמעלה מבחי׳ עונג העליון המלובש במצות כו׳ היא גורמת ג״כ ענוה ושפלות יותר והוא ענין המשכת י״ג מדות הרחמים וכמ״ש בר״ח שער הענוה שם בשם הרמ״ק שי״ג מדה״ר הם מורים על הענוה כו׳ ע״ש באריכות.

והיא ענוה גדולה ועצומה להשפיל עצמו למטה מטה גם למקום העוונות להיות נושא עון ומגביהו שיהיה אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳ ועמ״ש מזה על פסוק ועתה יגדל נא והיינו לפי ששרש י״ג מדות הרחמים נמשכו מפנימית עונג העליון כנ״ל. וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך. הטוב הוא בחינת עמך מקור חיים עמך הסליחה היינו מה שהוא עמך ממש שמשם דייקא לוקחה הסליחה והיינו ע״י המשכת י״ג מדות הרחמים נושא עון כו׳ ועיין מ״ש בד״ה שובה ישראל עד ועמ״ש עוד מענין ענוה בביאור מאמר פ׳ פקודי (דף רל״ג) ע״פ והנה איש מראהו כו׳ בסוף הדרוש ע״ש:

פרק ה

ביאור ע״פ שוש אשיש

ולתוספת ביאור להבין ענין השופר צריך להקדים תחלה ענין  ממלא וסובב כי לכאורה אינו מובן מאחר שפי׳ סובב אין פירושו שסובב ומקיף מלמעלה אלא שהוא נמצא למטה כמו למעלה רק שההפרש הוא בבחי׳ העלם ובבחי׳ גילוי וכמ״ש במ״א א״כ איך יתקרב אל השכל מה שנודע שיש רבוא רבבות בחי׳ בחי׳ ומדרגות וצמצומים רבים ושונים עד שבא מבחי׳ סובב שהוא בבחי׳ ההעלם לבחי׳ ממלא שהוא בחי׳ גילוי מאחר שהכל במקום׳ ואין ביניהם ריחוק מקום וכלום חסר רק יציאה מההעלם אל הגילוי ואיך שייך לומר כ״כ רבוא רבבות מדרגות וצמצומים רבים ושונים עד אין קץ ותכלית כנודע. אך הענין יובן עד״מ מבשרי אחזה שנראה בחוש באדם הגשמי שיש לו שכל וחכמה להשכיל כל דבר אשר יעשה ולפי מה שהסכימה חכמתו כך נוטה רצונו לעשות הדבר ההוא שחייבה חכמתו שכמו שחייבה חכמתו לדבר ההוא כך יש לו רצון ותשוקה לאותו דבר שהחכמה מנהגת את הרצון כנודע וע״פ הרצון מחשב ומהרהר איך לגמור מה שעלה ברצונו שפעולת הדבר אינה נגמרת אלא ע״י הרהור אותיות מחשבתו שאותיות הללו הן למטה ממדרגת הרצון כנודע.

תוכן העניינים

לקוטי תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה