לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ח · פלג יא
ומסתבר טפי להוכיח מזה כמ"ש בשעה"מ שם בשם הריטב"א בחידושיו למ' יומא נ"ג דס"ל דע"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב עיי"ש מ"ש דהוא היפך דעת הריב"א הנ"ל עיי"ש ודבריו נראים נכונים מאוד לפי סוגית הש"ס דלא מצינו האי לישנא דשנה עליו הכתוב לעכב גבי קדשים אלא במקום דכתיב בלשון עשה ע' פסחים ד' ס"א וביבמות מ' ע"א שנסמן שם כל הני מקומות המובאין בתלמוד הא דשנה עליו הכתוב לעכב ובכולן לא מיירי אלא במקום דכתיב בלשון עשה אבל במקום דכתיב בתורה בלשון אזהרה ול"ת ודאי משמע דתלי בהאי פלוגתא דאביי ורבא [וכמ"ש ג"כ בשעה"מ דרק לרבא לשיטתו כתב כן הריטב"א ז"ל דבמקום ל"ת לא בעינן שנה עליו הכתוב אבל לא לאביי ע"ש] ולרבא ודאי דלא מהני גם בדיעבד לכאורה אף דלא שנה עליו הכתוב וטעמא רבא איכא לחלק בזה דאף דבכה"ת כולה ודאי דינא הכי הוא דגם בלאו הבא מכלל עשה נמי ס"ל לרבא דל"מ וכמ"ש האחרונים ז"ל להוכיח כן מן הסוגיא דתמורה שם ממאי דפריך מהתורם מן הרע על היפה עיי"ש **([הג"ה ותמוהים בזה מש"כ בס' עי"ט על דרוש עיי"ש מש"כ בדרוש לפ' זכור לתרץ מה שמצינו שהרג שמואל לאגג ואת הבהמות לא הרג גם את השלל לא החרים כמו שהי' ביריחו וכתב שם הטעם דכיון דכבר זכו העם בבהמות של עמלק א"כ כבר יצאו מרשות עמלק ונעשה שלהם ושוב אין בהם מצות החרמת עמלק דלאו דעמלק נינהו לא מיבעיא למ"ד אע"מ דודאי מהני זכי' דידהו אלא אפילו למ"ד איעל"מ היינו דוקא בדבר שבא הציווי בתורה בשוא"ת וכו' אבל לא בקו"ע ומביא ראי' לזה מהא דמשחרר עבדו דהוי משוחרר אף שעובר בעשה וכו' ובמחכתה"ר הא מוכח להיפוך מהא דתורם מן הרע על היפה וכמ"ש הגרעק"א ז"ל בשו"ת סי' קצ"ד ושם הרגיש ג"כ בקושיא זו שהקשה במשחרר עבדו נימא דלא מהני עיי"ש ובחידושי אלפסי כתבתי לתרץ קושיא זו עפימ"ש בשו"ת פמ"א ח"א סי' ל"ד לחדש דבר דעיקר מ"ש איעל"מ אינו אלא באם זה שעשה בעבירה איני נוגע רק לעצמו דבזה אמרינן שהתורה קנסה אותו דלא יהני מעשיו כיון שעשה בעבירה אבל באם שנים עשו מעשה אחד והאחד עבר עבירה במעשה ההוא והשני, עשה אותה בהיתר כמו במוכר ולוקח אם אין האיסור אלא לגבי אחד מהן גם רבא מודה בי' דאמרינן איע"מ משום)** מ"מ י"ל דבקדשים היכי דכתיב בלשון עשה אין זה אלא למצוה בעלמא משום חומרא דקדשים אבל לא לעכב משו"ה בעינן נמי שישנה עליו הכ' לעכב גבי קדשים משא"כ בכה"ת כמ"ש בתוס' מנחות ל"ח ע"א ד"ה ואם ובפסחים ד' י"א ע"א ד"ה קוצרין עיי"ש [ועיין ג"כ מש"כ התוס' בגיטין ד' ג' ע"ב ד"ה וכי דמדאוריתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכן כתב ג"כ בחי' הריטב"א סוכה י"א ע"ב ע"ש וע' ר"ש רפ"ב דפרה ובמל"מ **(שאין לנו להפקיע זכותו של זה שעשה בהיתר מפני השני שעשה בעבירה עיי"ש וע' מנה"ח מצוה ל"ח וממילא לק"מ גם במשחרר את עבדו דאין לנו לקנוס את העבד שלא פשע וזכה בשיחרורו בהיתר מפני רבו שעבר עבירה במה ששחררו וזה נכון בע"ה:
ואולי יתיישב בזה גם משה"ק בס' חמדת שלמה בחי' על הש"ס פסחים ד' ו' במאי דפסק הרמב"ם דאם קנה חמץ בפסח לוקה נימא אעל"מ ולא קני ואין לו חמץ ולא ילקה דהא כאן ל"ש לומר דמ"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא דהא לא כתיב בתורה נא תקנה חמץ אלא לא יראה לך וכיון דל"מ הקנין ואינו שלו לא עבר עיי"ש מ"ש לתרץ דהא דא"ע אם אין החמץ שלו היינו דוקא אם לא גילה דעתו שרוצה בקיומו רק שנשאר ברשותו ממילא שאפי"ה עובר משום שעשאן הכ' כאילו הוא ברשותו אבל אם עשה מעשה וקונה חמץ גלי דעתי' שרוצה בחמץ ההוא א"כ לדידי' ודאי הוי גורל"מ ולא גרע מחמץ שקיבל אחריות דלשיטת הרמב"ם אפילו אם האחריות הוא שלא עפ"י הדין אפי"ה עובר (כמ"ש באו"ח סי' ת"מ ס"א ע"ש ולענ"ד י"ל שהרמב"ם הוציא כן ממ"ש בחולין ל"ט ע"ב אי אינש אלמא הוא עיי"ש ברש"י דאי ל"מ האי ישראל לדחוי' וכו' אשתכח דקני' גמורה הוא וכ"ש דהוי חיוב אחריות גמור בכה"ג] וכ"ש היכי שקונה החמץ ורוצה בקימו אף דמצד הדין ל"ק מ"מ כיון דלדידי' הוי גורל"מ עובר עליו ע"ש והנה דבריו המה נגד כל רבותינו שנתקשו בהא דאין זכי' באיסוה"נ שנתקשו כולם למה ילקה הקונה חמץ בפסח והא אין זכי' באיסוה"נ ע' נובי"ק או"ח סי' י"ט ומתרצי לה האחרונים ז"ל בכמה אנפי וכבר העיר בזה הר"ן ז"ל פ' כל הצלמים בהא דאמר רבב"ח וכו' פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"א הקפר וכו' וכתב שם דאי הוי מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ז דישראל ואע"ג שאסורה בהנאה אין בה ד"מ אפי"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של נכרי דאיפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ ש"י ואסור לעולם עיי"ש ולדברי החמ"ש הא א"צ שיהי' בגדר זכי' כלל מן הדין ומ"מ מתחייב ועובר ומיתסר. ומשה"ק דנימא איעל"מ הנה י"ל עפימש"כ בשם הפמ"א הנ"ל דהא כאן נמי ע"כ איירי בשקנה מן העכו"ם לפימש"כ הר"ן ובקנה מן הישראל כיון דאסור גם לאחה"פ הא אין לו דין ממון כלל ואין זכי' באיסוה"נ וע"כ מיירי הרמב"ם בשקנה מן הא"י א"כ הא המוכר לא עשה שום איסור כלל ואיך נפקיע זכותו מה שמכר בהיתר משום האי איסורא שעבד הישראל הקונה וכנ"ל אמנם גם זו"ז יתיישב קושיתו עפימ"ש האחרונים לדון דל"ש איעל"מ במקום שהאיסור הוא מצד הזמן ע' ט"ז חו"מ סי' ר"ח וא"כ י"ל דאיסור חמץ נמי להא דמיא דאיסורו תלי בהזמן וי"ל עוד בזה וכאן לקצר אני צריך:
עוד הביא שם בעי"ט ראי' לדבריו מהקוצץ את בהרתו דטהור אע"ג דאמר רחמנא השמר בנגע הצרעת אלא ודאי כיון דאזהרה דקו"ע הוא ל"ש לומר אעל"מ וכו' עיי"ש וזה ודאי תימא שהרי קייל"ן דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ולהדיא תנינן במתני' דנגעים פ"ז מ"ד מובא בשבת צ"ד ב' דהתולש סימני טומאה וכו' עובר בל"ת וכ"ה ברמב"ם פ"י מה' ט"צ דלוקה והיטב דבר שם בעצמו דמכאן לק"מ משום דלא גרע מאלו נקצץ מעצמו ודמי לצורם אוזן בכור דמהני לכו"ע מה"ט וכמ"ש בתוס' תמורה שם וז"פ:
ושם האריך הרחיב לבאר ענין שאול ושמואל במה שחידש דכל עיקר דין מחיית השלל לא נאמרה אלא אחר שנמחו זכרם ונהרגו כולם אז צוה הקב"ה להחרים גם את השלל והבהמות אבל כ"ז שיש עדיין אנשים ונשים מזכר עמלק לא מחייבי במחיית השלל ולכן אמר ואביא את אגג מ"ע חי והיינו כיון שהשאיר את אגג חי עדיין לא חלה עליהם מצות איבוד השלל וכיון שזכו שוב הוי שלהם וכ"כ ג"כ בהקדמת ס' שו"ת עי"ט ומדייק שם דהיינו דקאמר ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם ומתרגמינן קדם די חרמין היינו שזכו בצאן ובקר קדם די חרמין את האדם שהרי אגג עדיין חי אלא ששמואל השיב לו שעדיין בטלו מצוה ע"י טצדקי והתחכמות כמו מכניס פירותיו דרך גגות לפוטרן מן המעשר עיי"ש ולענ"ד קשה הדבר לאומרו שכ"ז שעדיין נשאר חי אחד מזרע של עמלק לא יתחייבו עדיין במצות מחיית השלל אמנם מודינא למש"ש דאם לקחו דבר מעמלקי קודם שהרגו דמותר דהא כ"ז שהעמלקים הבעלים חיים ודאי שאין שום איסור על רכושם ועיקר האיסור חל על בהמתו וממונו אחר שנהרג וכמש"ש מהא דסנהדרין נ"ד שלא תהא עוברת בהמה בשוק ויאמרו וכו' וה"נ שלא יאמרו זו משל של עמלק אבל ודאי מסתבר שאין לנו להביט רק על הבעלים של החפץ אבל לא מאדם לאדם והעמלקי הזה שכבר נהרג יחרם כל רכושו ואסור בהנאה ומה יועיל לנו מה שעדיין נמצא עמלקי חי במדה"י להתיר איסורו של זה וכך היא המדה לכאורה שכאו"א נידון לעצמו בשעה שנגזר עליהם להחרים גם רכושם שכל עמלקי שנהרג רכושו אסור. ויתפרש לפי"ז מ"ש שאול ויקח העם צאן ובקר ראשית החרם כפשוטו שלקחו קודם שהרגו להבעלים וכדמתרגם קדם די חרמין וז"פ ומה שמסתייע ממ"ש במגילה ד' י' ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני)** פ"א מה' פרה מ"ש דא"א לומר שיפסול ר"א לכתחלה פרה יותר מבת ב' שנים אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאוריתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' מנלי' לחלק בין לכתחילה לדיעבד יעו"ש אמנם עיין ב"מ נ"ז ע"א מ"ס שחיללו אין לכתחלה לא וברש"י שם ד"ה לכתחלה לא ודבר תורה דערכך שווי' משמע וצע"ק ובכ"מ מצינו דמחלקין גם בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד כמו בהא דאין דנין בלילה דבדיעבד דינו דין כמ"ש בחו"מ סי' ה' ס"ב אף דהוא מה"ת דצריך יום ועיין ברמב"ם פ"ג מה' תרומות מ"ש דבדיעבד אם תרם שלא מן המוקף שפיר דמי אף שבתוס' גיטין ד' ל' ד"ה לתרום כתבו דהוא מה"ת ואולי ס"ל להר"מ כמש"ש בתוס' דרש"י ס"ל דת"ג נמי ל"ב מוקף אלא מדרבנן ודו"ק כי קצרתי] אבל במקום דכתיב בלשון אזהרה ול"ת היכי נימא דדין קדשים יגרע מחולין דלרבא לא מהני בכל התורה כולה אם עבר ועשה ובקדשים נימא דמהני יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ונהירין דברי הריטב"א ז"ל דגבי לא תעשה לא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב ותלי בפלוגתא דאביי ורבא כמו בכ"מ דלאביי מהני ולרבא ל"מ וכנ"ל **([הג"ה ולכאורה הי' איפשר לומר דל"ש כלל האי דינא דאיעל"מ גבי קדשים לפימ"ש התוס' בתמורה ד' ו' ע"א ד"ה והשתא גבי נשבע שלא לגרש דבאיסור שהוא בדא מלבו מודה רבא דמהני א"כ גם קדשים נימא דכל עיקר איסורן אינו אלא ע"י שהוא הקדישן והוי כמו בדא את האיסור מלבו וכבר העיר בזה בשו"ת נוב"י מ"ת יו"ד סי' ט' עיי"ש שהתחיל לחלק ביניהם ולא סיים את דבריו ורק בנו הגאון מהר"ש לנדא נדחק שם לחלק בתרי אנפי ולענ"ד לא מן השם הוא זה ובפשיטות מובן ההבדל דל"ד כלל דבהקדש אין נעשה ע"י רק עצם ההקדש אבל האיסורים שמסתעפים אח"כ ע"י הקדשו ודאי המה נקראים איסורי תורה דהא הוא לא קבל עליו איסור שחיטתו בחוץ וכו' אלא שהתורה אסרה אסר על ההקדש לבלי לשחוט בחוץ וכו' ושוב הוי דינן ממש כמו איסורי תורה לא כן בשבועה שאין עליו יותר ממה שקיבל עליו בפירוש בזה שייך לומר דהוא בדא מלבו את האיסור וז"פ וע' בא"מ על אהע"ז שם בתשובה סי' ט"ו מ"ש בשם המהרי"ט כה"ג גבי איסורי נזיר שאינן אלא איסור תורה וכמו שאסרה תורה כמה איסורין על קדושת כהן ומיישב עפי"ז סוגיא דמכות כ"ב עפימ"ש הריטב"א שם דהאי תנא איסור כולל לית לי' היינו דלית לי' איסור כולל באיסור הבא)** וערבאין אנו ליישב דברי הריטב"א הנ"ל **(האלקים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן הרי שהי' מותר בשללו של המן הנה זה בפשוטו ניחא לבד מה שהי' מהרוגי מלכות שי"ל דגם במלכי או"ה נכסיהן למלך הנה כבר מבואר במגילה ט"ו א' שהמן מכר א"ע למרדכי לעבד ושם ט"ז א' עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי נמצא שמן הדין הי' מותר למרדכי ושלו הי' מדינא:
ונעים לי להזכיר כאן מה שאמרתי בע"ה דבר נחמד בדקדוק המגילה במאי דכתיב בספרים הראשונים להשמיד להרוג וגו' בשלשה עשר לחודש שנים עשר וגו' ושללם לבוז ובספרים האחרונים שינו וכתבו אשר נתן המלך ליהודים וגו' להשמיד וגו' ושללם לבוז ביום אחד וגו' בי"ג לחודש שנים עשר ולמה הקדימו בספרים הראשונים הזמן והיום קודם שכתבו ושללם לבוז ונהפוך הוא באגרות השניות שהקדימו הא דושללם לבוז קודם הזמן ואמינא בה טעמא מעלייתא לפי מש"כ לעיל דהנה הראשונות ישמיעונו בפשיטות שרצו להחניף את כל הקמים עלינו למען יתחרו בנקמתם וגזרו אומר שכל ההורג איש יהודי יזכה בשלל שלו ולכן הקדימו שתחלה עליו להורגו וכל הורג נפש אחת מישראל הנה שכירות משתלמת לבסוף ויהי' לו שללו לבוז ולמען לא יאבדו את הזמן הקצוב להרוג ולאבד כתבו תחלה את הזמן ואח"כ ממילא נשאר להם זמן הרבה על ביזת השלל ולמה יאבדו הזמן בלקיחת השלל לכן כתבו ושללם לבוז אח"כ. אמנם בספרים האחרונים שע"כ הי' להם להזכיר את כל אשר הי' כתוב בספרים הראשונים והי' להם להזכיר גם ושללם לבוז השכילו להקדים זאת קודם הזמן דהיינו שידעו באם ימצא מי מבני ישראל שירצה לקחת את השלל לעצמו עליו לדעת ולהיות נזהר שלא יקחם רק קודם שיהרג את העמלקי ורק בו ביום מותר להציל אם ירצה והיינו מקודם בעודם הבעלים עדיין בחיים שאח"כ הא יהי' אסור בהנאה לכן הקדימו ושללם לבוז קודם הזמן והיום אמנם מעיד עליהם הכתוב אח"כ שלא נתנו עיניהם ברכושם וחסו על הזמן היקר ונקהלו ועמד על נפשם וגו' ושוב ובבזה לא שלחו את ידם כי הלא כבר נאסר וכנ"ל וזה נכון בע"ה:
ונמצא דכאן ל"צ כלל להא דחידש דל"ש הא דאיעל"מ רק באיסור ל"ת דאם לקחו העם קודם שהרגו להבעלים מדינא הי' מותר שהרי בשעה הזאת עדיין אין עליהם שום חיוב מצוה כלל להחרים אותם רק אם היו לוקחים אותם אח"כ אלא שחיסרו מצוה והיינו שהוכיח אותו שמואל שלא שמע לקול ד' וכו' ובדרוש לפ' זכור הארכתי בזה ובמש"ש עוד בעי"ט שם ששאול בעצמו הא לא לקח את השלל רק העם זכו בשביל ציבור וחשיב להו כמו שותפין שגנב לדעתו ולדעת חבירו וה"ר לדעת התוס' ב"מ ח' דגם בשותפין אמרינן אשלד"ע מהא דב"ק נ"א דפריך בור של שני שותפין היכי משכ"ל ולא מוקי בכה"ג שעקר חוליא בשבילו ובשביל חבירו עיי"ש דז"א וסברת רש"י אינו אלא בגניבה וכה"ג דשייך בי' זכי' וקנין ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל לא בבור וכה"ג דאין שם שום קנין רק חיוב נזק ודאי דל"ש בי' שום מיגו דזכי וכבר העיר בזה בשע"מ סי' קע"ו ואין להאריך עוד בזה]:
)** ממשה"ק עליו השעה"מ מסוגיא דמנחות נ"ג הנ"ל דפריך בגמ' ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו אפסולי לא מיפסל הרי מוכח דאע"ג דאיכא אזהרה מ"מ לא משמע עכובא ע"ש שנשאר בצ"ע ונלענ"ד דלק"מ ובפשוטו יש לפרש ד' הגמ' דלא פריך שם להכשיר המנחה בחמץ במקום שעבר על ל"ת דבזה ודאי ע"כ לפסול גם בדיעבד משום דעבר אמימרא דרחמנא וכנ"ל רק דפריך שם על מנחה שנתחמצה מאילי' דודאי פסולה ג"כ להקרבה אף שלא עבר עלי' כלל והיינו דפריך על הא דיליף לעכב מקרא דלא תאפה חמץ מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא היינו שאם אופה אותה חמץ עובר בלאו אבל מ"מ איפסולי לא מיפסלא אם נתחמצה מאילי' ויוצא בה י"ח מנחה וביותר עוד י"ל דצריך קרא להשמיענו משום מנחת הסולת לפימ"ש במל"מ ז"ל בפי"ג מה' מעה"ק ה"י דס"ל להרמב"ם ז"ל דמנחת הסולת ליכא חיוב באפייתה ולאחר בלילה היתה מתחלקת לכהנים וכל כהן וכהן הי' אוכל חלקו כרצונו יעו"ש והו"א דשפיר יוצא בה י"ח אף שנתחמצה ומשני ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה דאין מנחה באה חמץ כלל ואף אם נתחמצה מאילי' וז"נ מאוד לענ"ד [עוד יש לפלפל בזה עפימ"ש לדון בס' שושנת העמקים כלל י"ט דבשוגג י"ל דאיע"מ גם לרבא עיי"ש אמנם עי' נוב"י מ"ת סי' ט' דפשיטא לי' להיפוך שם דגם בשוגג ל"מ ומוכיח כן מן הסוגיא ע"ש וע' לקמן בדברנו פלג י"ב בהגה מש"כ בזה] ובזה נראה נמי ליישב ג"כ משה"ק המל"מ ז"ל בפ"א מה' ק"פ ה"ה מובא בשעה"מ שם וז"ל ודע שמה שקשה אצלי בדברי הירושלמי הללו דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על החמץ ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא ותירצו מצה תהי' הכתוב קבעה חובה ע"כ הרי דאיצטריך קרא להכשיר וצ"ע עיי"ש בשעה"מ מ"ש לתרץ זה ויבואר לקמן ולדברינו ניחא ולק"מ דודאי שפיר קאמר בירושלמי דאיצטריך קרא להכשיר את הפסח ששחטו עה"ח כיון דעבר אלאו דלא תזבח אבל שם במנחות לא פריך להכשיר המנחה במקום שעבר אהורמנא דמלכא אלא דמצריך קרא למיפסל את המנחה גם בנתחמצה מאיליה שלא עבר עלי' שום ל"ת כלל וכנ"ל ודו"ק:
עוד הקשה שם בשעה"מ על דברי הריטב"א הנ"ל ממ"ש במנחות די"ט ע"ב דפריך התם לרב דאמר כ"מ שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה ר"ה הרי מלח דלא תנא בי' קרא ומעכבא דתניא ברית מלח וכו' והשתא מאי קושיא התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל היכא דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לד' הפר"ח ז"ל שכתב דלרבא דס"ל איעל"מ פסח ששחטו עה"ח פסול אע"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל דכל היכי דהוי אזהרה ממילא משמע עיכובא זה לא נאמר אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמי' דס"ל איעל"מ אבל לאביי דס"ל אע"מ ה"נ דאפילו באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור"ה דפריך התם במנחות והרי מלח וכו' ס"ל כאביי אך אכתי קשה דלרבא דס"ל איעל"מ היכי קתני במתני' לא מלח כשר דהא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב וכו' עיי"ש מ"ש לתרץ דס"ל להריטב"א דלאיבע"א התם ס"ל דמתני' לא פליגא אהא ומיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפירש הרע"ב שם ורבא ס"ל כהאי ואבע"א אלא שתמה על פי' הרע"ב דאי בכל המנחה מיירי מתני' הא אפילו לכתחילה נמי ל"ב מליחה ונשאר בצ"ע עיי"ש והנה קושיתו על פי' הרע"ב ודאי קושיא אלימתא וכן הקשה ג"כ בתוס' הגרעק"א שם במקומו וטפי הו"ל להזכיר מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם לפרש מתניתין דלא מלח כהן אלא זר ומשום דס"ל באמת דמליחה מעכבת גם בדיעבד במנחה כמ"ש בפ"ה מה' אי"מ הי"ב ועיין במפרשי הש"ס מש"כ לתרץ אליבי' מ"ש בסוגיא שם ד' כ' וכי תעלה ע"ד שזר קרב לגבי מזבח דמ"מ י"ל בעבר ועשה ומלח או בשוגג אמנם גם זו"ז נראה ליישב קושיות השעה"מ הנ"ל בחדא מחתא עפ"י המבואר ברמב"ם שם פ"ה מה' אי"מ הי"ב דרק במנחה מעכבת מליחה בדיעבד אבל בקרבן כשר והורצה אעפ"י שלוקה עיי"ש ובכ"מ שם הקשה עליו מן הסוגיא דמשמע דבכל הקרבנות מעכב מלח וכמש"ש במנחות ד' ק' דתניא ברית מלח עולם הוא שתהא ברית אמורה במלח דברי ר' יהודה ר"ש אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כך א"א לקרבנות בלא מלח וכו' ומשמע מהכא דבכל קרבנות מעכב מלח ועיי"ש מ"ש לתרץ דס"ל להרמב"ם דבאמת בהכי הוא דפליגי ר"י ור"ש לאפוקי מפירש"י שפירש דלא פליגי אלא במשמעות דורשין והרמב"ם מפרש דר"י ס"ל דלא מעכב אלא במנחה דכתיב בי' לא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך אבל לא בקרבנות ור"ש פליג דמעכב בכל הקרבנות ופסק כר"י משום דר"י ור"ש הלכה כר"י עיי"ש מה שדחק ג"כ לתרץ הא דלא פסק הרמב"ם גם גבי מנחה כסתם מתני' דלא מלח כשר ולענ"ד לק"מ לפי"מ שהבאנו לעיל מ"ש הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה לפרש הא דלא **(ע"י עצמו וכמ"ש ר"ל בפ"ב דשבועות ונזיר וכהן ל"ח איסור הבא ע"י עצמו אלא כמו שארי איסורי תורה ורק בשבועה שלא אחרוש ודאי הוי איסור הבא ע"י עצמו ובזה לית לי' להאי תנא כולל עיי"ש שזה מוכרח מן הסוגיא וקצרתי ופשיטא דבהקדש ודאי חשיב כמו איסור תורה ול"ד לשבועה ודו"ק כי נכון הוא]:)** מלח כשר דלא מלח כהן אלא זר וכנ"ל וס"ל לפי"ז דבלא מלח כלל פסול גם לתנא דמתניתין וז"פ והנה בלח"מ שם הקשה כיון דהלאו כתיב גבי מנחה א"כ מנלן מלקות גם בקרבנות ואי ילפינן ממנחה א"כ ניליף גם עיכובא ממנחה דכתב בה ברית וכו' ומנין לו לרבינו ז"ל להשוותם לענין המלקות ולחלקם לענין עיכובא עיי"ש שנשאר בקושיא ובאמת לק"מ דהא כיון דקייל"ן בכל הקרבנות כולן דגם בלא הקטיר את האימורים הקרבן כשר דהא גם בנטמאו האימורים קודם זריקת הדם תנינן במתני' פסחים ע"ח ע"ב דנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם ומכ"ש בנטמאו אימורין או שנאבדו אחר זריקת הדם דודאי הקרבן כשר אף שלא הוקטרו האימורים וכמ"ש להדיא בזבחים ז' ע"ב הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר ועיין ג"כ פסחים נ"ט ע"ב יכול נטמאו אימורין או שאבדו לא יהו הכהנים זכאין בחזה ושוק ת"ל וכו' ע"ש וז"פ מאוד וא"כ ודאי דאין לפסול את הקרבן באם הקטיר את האימורין בלא מלח ולא גרע מאם לא הקטירן כלל ושפיר כתב הרמב"ם לפי"ז דבכל הקרבנות כשר והורצה אם הקריבן בלא מלח אעפ"י שלוקה זולת במנחה שהקטרת הקומץ מעכבת דהוי כמו זריקה בקדשים כמ"ש בפירש"י במנחות ד' ז' ע"ב סד"ה קידוש קומץ מאי ע"ש ואדרבה דברי ר"ש צריך להבין מאי דס"ל לפי"ד הכ"מ דגם בקרבנות המלח מעכב וע"כ צ"ל לפי"ז דר"ש ס"ל דהקטרת האימורים בלא מלח גרע טפי מאם נאבדו ולא הוקטרו לגמרי ואף דלא הקטיר את האימורין כשר הקרבן מ"מ אם הקטיר בלא מלח מעכב ופוסל עכ"פ מבואר בכ"מ להדיא דלר"ש המלח מעכב בדיעבד גם בקרבנות ופשיטא לי טובא דע"כ לא שייך כלל לר"ש ה"ט דאי על"מ ולומר דמשו"ה הוא דמיפסל לדידי' הקרבן באם הקטיר את האימורים בלא מלח וכמבואר דע"כ ל"ש לומר איעל"מ אלא במילתא דבעי מעשה דידי' דבזה שייך לומר דכיון דעבר אמימרא דרחמנא מסלקינן את המעשה שלו והו"ל כאילו נעשה המעשה הזה מאיליו או כמו לא נעשה כלל המעשה הזה במקום שאפשר לומר כן אבל כאן דגם אם לא הוקטרו האימורים כלל ג"כ כשר ודאי דל"ש לומר כאן הא דאיעל"מ דהא אף אם נסלק את מעשיו ונחשוב זאת כמו הוקטרו מאיליהן הא ודאי לא גרע מאם לא הקטירן כלל דג"כ כשר וא"כ הא לר"ש ע"כ ל"ש למיפסל בקרבנות גם בדיעבד בלא מלח משום ה"ט דאי על"מ וע"כ דלא פסל ר"ש אלא משום דיליף מן הקרא דגם בד בדיעבד מעכב דבשלמא לר' יהודא דלא איירי אלא במנחות שפיר י"ל דכיון דעבר בלאו דלא תשבית מלח על הקומץ מפסל בדיעבד משום דאיעל"מ וחשוב כמו לא הקריב את הקומץ דמסלקינן את מעשיו הואיל ועשה באיסור אבל בקרבן הא ל"ש כלל סב סברא זו [והי', אפשר לפלפל עוד בזה וליישב ג"כ קושית השעה"מ על הריטב"א הנ"ל אף אי נימא דפריך גם אליבא דר' יהודה ומשים דר"י לשיטתו דס"ל אי עביד מהני כפי"מ שכתבנו לעיל בעינן גם בל"ת שנה עליו הכתוב לעכב אלא שאין רצוני עוד להאריך בזה משום שיש לי ליישב בדרך קרובה ופשוטה לפי הקדמתינו הנ"ל וכמו שנאמר להלן בע"ה]: