לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ז · פלג יא
והנה ברמב"ם פ"ב מה' שגגות ה"י כתב השוחט את הפסח בי"ד שחל בשבת ונודע לו אח"כ שמשכו הבעלים את ידיהם או שנמצא טריפה בסתר ה"ז פטור מפני ששחט ברשות ובלח"מ שם תמה ע"ז דהא הרמב"ם ס"ל שם דטעה בד"מ ול"ע מצוה חייב ואין לומר דפטור מטעם אנוס כמו שהוכיחו התוס' מן הסוגיא שם דפריך ואי ר"א חטאת נמי ליחייב וא"כ יתחייב גם כאן דהא ל"ע מצוה ונשאר בצ"ע:
ובאמת נראה ברור דטעם הרמב"ם הוא משום שאנוס הוא וכמ"ש רש"י במתניתין שם ואף דס"ל להרמב"ם בתינוק שנשבה בין העכו"ם או נתגייר קטן והוא בין העכו"ם שחייב בקרבן ודינו כשוגג וכמ"ש בפ"ב מה"ש ה"ו ובפ"ז שם ה"ב מ"מ כאן ודאי אנוס גמור חשוב לי' וחילוק גדול ביניהם דהתם הא מ"מ אינו מחייב לעשות אשר עשה ושפיר י"ל כמ"ש הרמב"ם שם פ"ה ה"י לחלק בין אנוס ושוגג וז"ל שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות ל"ה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדו"ח ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה וכו' אין זה אלא אנוס וכאן נמי כיון שהי' מחויב לשחוט את הפסח ואף בפסח של אחרים כיון דמ"מ מצוה קעביד וכמ"ש ברש"י פסחים ע"ב ע"א דיה בפסח שאין לו קצבה וזה שמצא טלה זה עומד בעזרה כסבור שהוא אבוד מבעליו ושחטו לשם מי שהוא ע"ש והרי מבואר להדיא ברמב"ם שם פ"ב מה"ש ה"ח גבי מילה דפטור מה"ט דזמנו בהול ומבואר שם בכ"מ דגם בלא עשה מצוה פטור מה"ט וכן כתב ג"כ בפ"י מה' תרומות פי"ב דאוכל תרומת חמץ ערה"פ פטור מלשלם הואיל וזמנו בהול ומבואר טעמא דמילתא משום דאנוס הוא עפ"י טעותו ומכ"ש בכה"ג דנמצא טריפה בסתר דודאי מהני ה"ט דאנוס לפוטרו וע' ג"כ בצל"ח פסחים ע"ג שם שכתב דהרמב"ם פוטר גם בשוחט את הפסח לשם אימורי ציבור אף של"ע מצוה כיון דטעה בד"מ שזמנה בהול עיי"ש שהכריח כן ואי קשיא ממש"ש עוד הרמב"ם בספ"ב מה' שגגות הט"ז מי שהי' לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר שהוא חייב אף דלכאורה גם בזה זמנה בהול ופטור מטעם אנוס לדעת הרמב"ם לכאורה הנה כבר עמד בזה בצל"ח בפסחים שם מה ששינה כאן הרמב"ם לשון הגמ' דבגמ' לא נזכר צלי של פסח אלא סתם צלי ואף דודאי מיירי בצלי של קדשים דאל"כ פשיטא דחייב אם לא נתכוין לעשות מצוה באכילתו אבל אכתי אפשר דבשאר קדשים מיירי שזמנן יום ולילה אבל לא בפסח שזמנו בהול ביותר שאינו נאכל אלא בלילה עד חצות ומנ"ל לרבינו שחייב בזה ודמי לתרומה בערה"פ שפטור משום שזמנו בהול ונשאר בצ"ע:
וסבור הייתי לומר דמשו"ה מדייק הרמב"ם ונקט דוקא צלי של פסח לפימ"ש התוס' בסוכה מ"ב א' ד"ה מהו דתימא גירסא אחריתא שם בגמ' לחלק בין מ"ע דלולב דלא סגי לי' דלא שקיל לי' ובין מצות אכילת חטאת דאיפשר שיאכלה אחר עיי"ש וע' בשאג"א סי' כ"ו שהכריח כגירסא זו ועי' יבמות מ' ע"א ובתבו"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד ושפיר י"ל דמשו"ה נקט הרמב"ם צלי של פסח דודאי מצוה דרמיא עלי' הוא אף דאכילת פסח לא מעכבא מצות עשיית הפסח אבל מ"מ מצות אכיל' הפסח מצוה אחרית' הוא וכנודע ותמוהים בזה ד' המהרש"א בתוס' פסחים ק"ז ע"ב עיי"ש וכונת התוס' הוא שם כפשוטן דמשום ביטול מ"ע ס"ל דל"ה רשע עיי"ש וקצרתי. אמנם בכדי לתרץ משה"ק עוד הצל"ח דהא מצות אכילת פסח זמנה בהול נראה לומר דע"כ מיירי כאן הרמב"ם בשכבר קיים מצית אכילת הפסח שמקיים מצוה זו באכילת כזית וכמ"ש בר"מ פ"ח מה' ק"פ ה"ג ואח"כ אף שאם אוכל עוד מקיים מצוה באכילתה מ"מ ודאי דל"ש עוד לומר בזה דזמנו בהול אחר שכבר יצא י"ח המצוה דאח"כ ודאי אפשר שיאכלנה אחד מבני החבורה דל"ד למילה. שרוצה לקיים את המצוה וגבי תרומה בערה"פ ודאי זמנו בהול שירא פן יעבור אח"כ בב"י אבל הכא כיון שכבר קיים מצות אכילת הפסח שיב אין זמנו בהול ולית לי' להרמב"ם ז"ל מש"כ שם התוס' בסוכה מ"ב ד"ה עולת העוף דאיפשר דזה ג"כ מיקרי זמנו בהול מה שלא יבוא לידי נותר לא מיבעי למש"כ במל"מ ז"ל פ"א מה' חו"מ דבלאו הנל"ע אם בדעתו מתחילה לקיים העשה אפילו איסורא ליכא כלל לדעת ר"י ז"ל בתוס' פסחים כ"ט א"כ ודאי דאינו בהיל שלא יבוא לידי נותר דודאי בדעתו לשרוף אם יתותר ואף למ"ש בשאג"א סי' פ"א להשיג ע"ז דודאי בכל לאו הנל"ע אסור לעבור לכתחילה ע"מ לקיי' העשה אח"כ ואף בלאו שאב"מ עיי"ש וע' עמ"י ס"ה מ"ש דגם ר"י ז"ל ל"כ כן אלא גבי חמץ משום דשייך בו העשה גם קודם שעבר הל"ת וע"כ דהוא מצוה בפ"ע ולכן מותר לי' לעבור לכתחלה כדי לקיים המצוה העקריית אבל לא בכל לאו הנל"ע שהעשה ל"ש בהו אלא לאחר עבירת הל"ת ע"ש וא"כ ודאי דגבי נותר אסור לו להותיר ע"מ לשרוף אח"כ מ"מ ל"ש לקרותו בהול וטרוד מה"ט שאף שאסור, לו להותיר לכתחלה ע"מ לקיים העשה הא מיהת אינו מחויב ג"כ להיפוך לזרז הרבה ולחשוש שמא יתותר תדע שהרי מבואר בתמורה כ"ג ע"א במ"ש ואכלוה מה ת"ל שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת על הגסה ומבואר שם בגמרא הטעם משום שעשו תקנה בקדשים שלא ילכו לאיבוד והיינו שלא תבוא לידי נותר וכמ"ש ברש"י שם ואם איתא יקשה מאי מוכיח בגמ' מזה דעשו תקנה בקדשים דלמא הטעם משום שלא יעבור בלאו דלא תותירו הנוהג בכל הקדשים כמ"ש בר"מ פי"ח מה' פסוהמ"ק ה"ט וביותר יקשה מ"ש בגמ' שם דלרבי אה"נ דמותר משום דל"ת לתקנה בקדשים הרי דלית כאן טעמא שלא יעבור בלא תותירו כלל וכ"ה ג"כ ברמב"ם פ"ו מה' מעה"ק הי"א כדי שלא תהא נאכלת על הגסה עיי"ש וע"כ דלא מן השם הוא זה שאינו מצוה אלא שלא יכוין להותיר אבל ודאי דאין עליו חיוב לאנוס א"ע ולחשוש פן יתותר אי לאו משום ה"ט דהפסד קדשים שעשו תקנה בקדשים וכנ"ל וכפיר י"ל דאחר שכבר יצא י"ח אכילת כזית שוב אין לקרותו זמנו בהול וכנ"ל וכן מדויק לשון הרמב"ם שהרי לעיל שם בה"י נקט המוציא את הלולב ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ד"א ברה"ר פטור וכו' כתב הכ"מ שמשו"ה מדייק ונקט כדי לצאת בו להשמיענו מ"ש בגמ' ל"ש אלא שלא יצא בו עדיין אבל יצא קודם שהוציא חייב וכאן לא נקט כהאי לישנא ונתכוין לאכול צלי כדי לצאת בו וכו' רק ונתכוין לאויל צלי שהוא מצוה וכו' ושפיר י"ל דמיירי בשכבר קיים המצוה באכילת כזית אלא שרצה לאכול עוד צלי של מצוה ושגג ואכל הנותר ולכן חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה ואין זמנו בהול עוד וכנ"ל ודו"ק:
ומאי דנקט הרמב"ם דיקא צלי של פסח ולא קדשים סתמא י"ל דרצונו למינקט דינא שייך בכל ישראל ומשמע דס"ל להרמב"ם דאין באכילת קדשים מצוה אלא לכהנים בשלהם אבל לא לישראל האוכלים בקק"ל ע' צל"ח ביצה י"ט שמסתפק בזה וברש"י פסחים נ"ט א' מבואר דהוי מ"ע גם גבי ישראל בשלהן וכ"ה ברמב"ן בסה"מ מצוה א' אמנם ע' מנה"ח מ' ק"ב דמשמע דדעת הרמב"ם הוא דרק גבי כהנים הוי מ"ע ולא בישראל ומביא שם שכן משמע ג"כ מדברי הר"ן ריש נדרים עיי"ש ומשו"ה מפרש לה הרמב"ם דמיירי באכילת הפסח דודאי מצוה דרמיא היא על כל ישראל ומ"מ חייב כיון שלא עשה מצוה וכנ"ל ודו"ק: