לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב · פלג ח
וזה יצא ראשונה ליישב משה"ק האחרונים ז"ל על טעמא דיאוש שפירש כאן רש"י ז"ל בדברי ר"ש דמשו"ה ס"ל דכל מה שאין העליון יכול ליטול בפשיטות ידו ה"ה של התחתון משום שמתייאש ממנו לגבי התחתון והקשו האיך מהני כאן יאוש הא הוי כמו יאוש ברשותו דהא לא הפקיר בהדיא ואין זה אלא יאוש בעלמא וכבר נודע שיטת הרמב"ן ז"ל בפ"ב דב"מ המובא בקצוה"ח רס"י רנ"ט ובנתה"מ שם דברשותו ל"מ יאוש ועמ"ש בנתה"מ סי' קס"ז לתרץ מה שהשמיטו הפוסקים האי דינא דהעיקר שייך להעליון וכתב שם דלר"ש דס"ל הטעם משום יאוש והפקר כיון שא"י לכנוס ולטלו שפיר אמרינן דמפקיר גם את העיקר ע"ש ולדבריו ז"ל יקשה גם לדינא הא כיון שהעיקר ודאי ברשות העליון הוא הא הוי יאוש ברשותו דלא מהני:
וביותר יקשה לדברינו שהוכחנו דע"כ צריכין אנחנו לטעמא דיאוש אליבא דכולהו תנאי דגם לר"מ ולר"י מוכרחין אנו לומר דבעל המיעוט מתייאש מחלקו לגבי מי שרוב הגידולין הוא שלו ואי נימא דיאוש ברשותו ל"מ מה יועיל לן היאוש:
ולכאורה יש להוכיח מכאן כשיטת רבותינו הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ן וס"ל דמהני יאוש גם ברשותו וכמ"ש בס' תרומת הכרי סי' רס"ב להוכיח מד' התוס' והרא"ש ב"מ כ"ו דפליגי בזה על הרמב"ן שהרי כתבו שם גבי כותל חדש דמשו"ה הוא מחציו ולפנים דבעה"ב משום דלא מתייאש הרי דאם הי' מתייאש הי' מועיל יעו"ש ואי כהרמב"ן הא אף אם מייאשי ל"מ והרי הרשב"א בשטמ"ק שם באמת מתרץ כן דל"מ היאוש מה"ט עיי"ש ובנתה"מ רס"י רנ"ט כתב ליישב ד' התוס' שם ב"מ כ"ו ד"ה ליזל בתר בתרא דקיימי ג"כ בשיטת הרמב"ן רק דשא"ה דכיון דאיכא ג' בני אדם הוי כחצר שאינה משתמרת עיי"ש אבל מה יענה לד' התוס' שם לעיל בהא דכותל חדש דמשמע דפליגי על הרמב"ן ז"ל בזה ולכאורה יש להוכיח כן גם מד' התוס' ב"ק ס"ו ע"א ד"ה הכא שכתבו שם לתרץ דמאי דיליף דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' מיאוש דאבידה אעפ"י שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידי' היינו משום דבמציאה נמי מועיל מיהת היאוש גם אח"כ לענין גוף החפץ ורק דמים חייב לשלם עיי"ש ומשמע דס"ל להתוס' דמהני יאוש גם ברשותו דהא באבידה כיון דנעשה עליו שומר הוי כמו יאוש ברשותו והאיך מהני היאוש [ומ"מ לדעת הרמב"ן לא קשה קושית התוס' דשפיר יליף גזילה דמהני בי' יאוש כמו דמהני באבידה מקמי דאתא לידי' והא דל"מ יאוש באבידה בתר דאתא לידי' טעמא אחרינא אית בי' משום דנעשה שומר וידו כיד הבעלים דבגזילה ל"ש זה וכמ"ש התוס' בב"ק ד' נ"ו ע"ב דבגזלן ל"ש דין שומר וז"פ] אמנם נראה לדחות וליישב דברי התוס' גם לשיטת הרמב"ן דל"מ יאוש ברשותו לפימ"ש במח"א ה' קנין חצר סי' ח' לדקדק מלשון הרמב"ן ז"ל דרק בשומר שכר ס"ל דל"מ בי' יאוש משום דדמי לפועל דידו כיד הבעלים אבל בש"ח שפיר מהני בי' יאוש גם להרמב"ן עיי"ש וע"כ דהרמב"ן ס"ל להלכה כר"י דשומר אבידה הוי כש"ש הא מיהת שפיר כתבו התוס' שם בב"ק ס"ו הנ"ל דקיימא אליבא דרבה דמספקא לי' ביאוש דגזילה אי ילפינן מיאוש דאבידה דרבה לשיטתו כיון דס"ל דשומר אבידה כש"ח דמי ודאי דלדידי' מהני בי' יאוש גם בתר דאתא לידי' לענין לקנות גוף החפץ דל"ד ליאוש ברשותו גבי ש"ח וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בע"ה ובתרומת הכרי שם הקשה ג"כ על הרמב"ן הנ"ל ממ"ש בכריתות כ"ד גבי שוה"נ שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה והתם ע"כ ל"ה הפקר רק יאוש ומ"מ מהני אף שהוא ברשותו ורצה לתרץ דשא"ה משום דהוי אבודה מכל אדם דמהני גם ברשותו וכמו מציל מפי ארי בבית בעלים ושוב דחה זה ממש"ש עוד בסוגיא אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר ואי נימא דהוי כמו זוטו של ים כי אינו מפקיר לי' מאי הוי עיי"ש וכן במגיה לא תירץ קושיא זו רק משה"ק מאבידה שא"ב סימן תי' דל"ה אבודה מכל אדם ומזה לא הזכיר כלום ולענ"ד זה לק"מ ובפשוטו נראה דעיקר מאי דמחשבינן לי' כמו אבודה מכ"א הוא משום דע"י הגמ"ד ממילא נתייאשו הבעלים ומחמת זה הוי ג"כ אבודה מכל אדם אבל באם אמרו שהוא בעצמו רבע שורו מכיון דאמרינן דהוא אינו מתייאש משום דטרח ואייתי עדים א"כ ל"ה אבודה מכ"א כלל ואם אחרים מתייאשים ממנו כיון שאינם יודעים את האמת מה לנו ביאוש דאחרים הא הבעלים אינם מתייאשים ממנו כלל וז"פ וברור לענ"ד ונמצא שפיר מתקיים לטעמא דשוה"נ לאחר דנעשה הפקר משום דהוי כמו אבודה מכל אדם וכן מבואר ג"כ בנתה"מ סי' רס"ב סס"ק ג' ע"ש:
ועפי"ז יש לדון ג"כ במ"ש הקצוה"ח בסי' ת"ו לתרץ משה"ק בב"ק צ"א ב' במש"ש וכי קדמו ודנוהו ד"נ נמי ליהדר ולדייני' ד"מ והקשו הא כיון שלאחר גמ"ד נעשה הפקר הוי כמו נגח ואח"כ הפקיר עיי"ש שתירץ דל"מ הפקר דידי' באיסוה"נ דאינו ברשותו להפקיר ורק בשוה"נ שהוזמו עדיו שפיר אמרינן דהוי הפקר משום דאינו נאסר בהנאה כלל מאחר שהוא עיי"ש:
ולכאורה נכון הוא מאוד אבל לפי משנ"ת דלאחר גמ"ד דנעשה הפקר הטעם הוא משום דהוי כמו אבודה מכל אדם א"כ הא אין אנו צריכין כלל להפקרו דבעלים ולא שייך כלל לומר דאינו ברשותו להפקיר דממילא נעשה הפקר ואבוד מכל ע"י שנאסר בהנאה:
ובישוב הקושיא כבר הארכתי במק"א בקונטרס מיוחד ואכ"מ [ועיין ג"כ מה שנדפס בשמי בחוברת תומ"צ ש"ו ח"א סי' א' וקצרתי]:
ויש לדחות נמי עפי"ז מ"ש בתרומת הכרי שם עוד להוכיח מהא דכריתות שאין הבעלים יכולין לחזור בהן אחר שנתייאש שהרי גם התם בשוה"נ שהוזמו עדיו ודאי חזרו בהן הבעלים אח"כ ומ"מ זכה בו המחזיק עיי"ש ולפי"ז י"ל דשאני התם דדינו כהפקר גמור משום דחשיב כמו אבודה מכל אדם וכנ"ל:
אמנם גם זו"ז י"ל דהעדים הוזמו בפני הבעלים ולא ידעו כלל הבעלים מהזמת העדים שיחזרו בהן ודו"ק:
נשוב לעניננו דא"כ תיקשי לשי' הרמב"ן ודעימי' דל"מ יאוש ברשותו למה מהני כאן היאוש גבי העליון הא ברשותו הוא:
אמנם ליישב זה נקדים עוד מה שיש להקשות כאן בהסוגיא דהנה בגמ' שם בעי רב ענן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מגיע לעיקרו וא"מ לנופו מאי תיקו וברא"ש לא גרס רק פלגא קמייתא דמיבעי לי' רק אי מגיע לנופו ולא לעיקרו עיי"ש ובב"י סי' קס"ז ועיי"ש עוד ברא"ש שתמה על איבעיא זו הא כיון דטעמא דר"ש הוא משום יאוש א"כ שפיר מיפשט הך בעיא דכל שהעיקר יתלש עם הנוף ה"ה של העליון והשאר לתחתון ונשאר בתימא וביע"ד נתקשה ע"ד הרא"ש אלה דהא כאן אינו אלא פסקי הלכות לא קושיות ותירוצים ולמה כתב זאת כאן עיי"ש מ"ש להסביר כונת הרא"ש בזה לתרץ מה שהשמיט פלגא בתרייתא דהאיבעיא בהא דמגיע לעיקרו ולא לנופו דבזה אין להסתפק כלל דודאי לא נתייאש בכה"ג כיון דלעולם הא מגיע לעיקרו ורק באם אינו מגיע לעיקרו אלא לנופו בזה י"ל שכבר נתייאש מתחילתו תיכף בצמיחת הנוף טרם שנתגדל ועלה למעלה שאז לא הי' יודע שיתגדל באופן שיהי' ביכלתו ליטלו עיי"ש וכ"כ ג"כ באו"ת בקיצור ת"כ סי' ט' עיי"ש ולכאורה תיקשי לפי"ז לאידך גיסא דאכתי מאי מיבעי לי' במגיע לנופו ולא לעיקרו הא ודאי נתייאש כבר טרם שידע שיעלה הנוף למעלה וכנ"ל אמנם י"ל בזה דהיינו דמיבעי לי' משום דהוי יאוש בטעות דאי הוי ידע שיעלה הנוף אח"כ עד שיהי' בידו ליטלו לא מתייאש ואיפשר דבכה"ג ל"ה יאוש כמו דהפקר בטעות ל"ה הפקר כמ"ש בתוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה אדעתא אמנם עיין באר יצחק יו"ד סי' כ"ג מ"ש דיאוש בטעות נמי מהני ול"ד להפקר ומשום דכל יאוש דאבידה הוי ג"כ בטעות דאילו הי' [יודע[ מקום האבידה היכן היא ל"ה מתייאש ומ"מ זכה המוציא עיי"ש וכבר קדמו בזה בקצוה"ח סי' קמ"ב עיי"ש ובבאי"צ שם מביא מ"ש בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח דפליגי ר"י ור"ל בשוה"נ שהוזמו עדיו דלר"י ס"ל דכל המחזיק בו זכה בו וכמ"ש בבבלי בכריתות כ"ד ור"ל ס"ל שם דהפקר בטעות הוא ול"ה הפקר והתם לאו הפקר ממש הוא רק מדין יאוש הרי דלר"ל ל"מ יאוש בטעות וקייל"ן כר"י דס"ל דמהני יאוש גם בכה"ג דהוי בטעות עיי"ש:
אמנם עדיין אינו ברור כ"כ דבהא דכריתות איפשר לומר כמ"ש ברא"ש ב"ק פ' הגוזל ומאכיל סי' כ"א דשאני התם כי מיד שנגמר דינו נאסר בהנאה **(הג"ה עיין חוברת תומ"צ מה שנדפס בשמי שם בחו"א ש"ח סי' ך' אות ה' קושיא עצומה במ"ש התוס' בסנהדרין פ' בשם ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים רק לכשישחטו או ימותו יהי' אסורים בהנאה)** ואסוחי אסחי בעלים דעתייהו מיני' דלא שכיח דליתי סהדי וליזמי להו וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיני' עכ"ל והיינו דבשעה זו חשוב כמו אבודה מכל אדם. וכמ"ש ג"כ בנתה"מ סי' רס"ב ס"ק ג' דמה"ט חשיב כמו הפקר גמור ואפילו לא אתא ליד זוכה עיי"ש. ותדע שהרי ממקום שהביא בבאי"צ שם מד' התוס' גיטין ד' מ"ז דהפקר בטעות ל"ה הפקר הא יש להוכיח ג"כ דיאוש בטעות ל"ה יאוש דאל"ה תיקשי דיפטור ממעשר מדין היאוש דמהני גם בטעות וכמש"ש בעצמו בענף ד' מד' התוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל שלקטו דגם יאוש פוטר ממעשר עיי"ש והרבה יש לדון בזה ויבואר במק"א בע"ה עכ"פ שפיר יש להסביר עפי"ז ד' האו"ת הנ"ל ולומר דהיינו דמיבעי לי' כאן במגיע לנופו ולא לעיקרו אם מהני היאוש שנתייאש כבר בשעה שלא הגיע לעיקרו כיון שנודע לו אח"כ שאיפשר לו ליטלו ע"י הנוף שהגיע למעלה אבל באידך גיסא שמגיע לעיקרו ודאי י"ל דלא נתייאש כלל מעולם וכנ"ל:
אמנם לענ"ד נראה דלכאורה הלא בלא"ה תיקשי למאן דס"ל דאין יאוש לקרקע עתוס' ב"ב מ"ד ע"א ד"ה דוקא ובחו"מ סי' שע"א ס"א א"כ האיך מהני כאן היאוש הא מחובר הוא לקרקע ודוחק לומר דהיאוש ל"מ רק בשעה שעומד ליתלוש דאז דינו כמטלטלין כמ"ש בחו"מ סי' צ"ה ס"ב עיי"ש [ויתיישב נמי בזה קושית האו"ת הנ"ל שהקשה באינו מגיע לעיקרו דכבר נתייאש תחלה דז"א לפי"ז דמתחלה בשעה שהי' מחובר וצריך לקרקע עדיין לא הועיל היאוש וכנ"ל] דזה דוחק ופשטות הסוגיא משמע דאף בעומד וצוח העליון בכל שנה קודם שהתחיל לצמוח שאינו מתייאש מן הירק מ"מ שייך הוא להתחתון וע"כ דהוא משום שמחזקינן לה בסתמא ליאוש ודאי לעד לעולם ובטלה דעתו אצל כל אדם אף אם יטעון שהוא אינו מתייאש אינו נאמן ולעולם אמרינן דזכה בה התחתון וע"כ עלינו לומר דבאמת מחזקינן שהעליון נתייאש מזה על כל הגידולים שיעלו לעולם בקרקע שא"י ליטלו בפשיטת ידו עוד קודם שהתחיל לצמוח כלל וביע"ד הוכיח שם דאין לומר כן משום דאין אדם מקדיש ומפקיר דשלב"ל וע"כ שמתייאש כל שנה בשעה שכבר נצמחו עיי"ש ובמחכתה"ר ז"א לענ"ד דודאי לא דמי יאוש להפקר והקדש בהאי מילתא דאף שא"י להפקיר ולהקדיש דשלב"ל מ"מ שפיר איפשר לו להתייאש גם מדשלב"ל וכמו שמצינו ג"כ שחלוקין הן דין היאוש מדין ההפקר מדבר שאינו ברשותו דא"י להפקיר ולהקדיש דבר שאינו ברשותו וכמ"ש בגזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' וביאוש הא מצינו דדוקא בדבר שאינו ברשותו מהני היאוש וברשותו ל"מ היאוש וכמשנ"ת לעיל. ודין היאוש בזה כמו דין הסילוק שמפורש הוא בחו"מ סי' ר"ט ס"ח ברמ"א שם דאף שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ מצי לסלק עצמו וכחו מדבר שלא בא לעולם ועיי"ש בט"ז מה שהשיג על הסמ"ע ס"ק כ"א שהצריך גם לגבי דין סילוק שיהי' עליו שיעבוד ובלא"ה גם סילוק ל"מ בזה ובט"ז שם משיג עליו דודאי מהני לעולם הסילוק וכמו בכותב לה ועודה ארוסה שעדיין ל"ח השיעבוד ועיי"ש בקצוה"ח ונתה"מ שדחו ראייתו דהא מיהת קודם אירוסין ודאי ל"מ סילוק הא מיהת בנידון דידן שהירק עבידי דאתו בקרקע שלו ודאי שאיפשר לו להסתלק מהם גם קודם שצמחו אף להחולקים על הט"ז שם וזה עדיף יותר ממה שיש לו זכות בנכסי ארוסתו ושפיר מתייאש ומסלק זכותו גם בדשלב"ל וכנ"ל וז"פ וברור:
ומעתה נראה עוד לחדש דבר בע"ה ולומר דבכה"ג שמתייאש מן הדבר קודם שזכה בו אלים יותר ומהני גם בכה"ג אף שאם הי' היאוש אח"כ לא הי' מהני ומשום שמחובר הוא לקרקע או משום שהוא ברשותו דלא מהני היאוש מ"מ כיון דמחזקינן שנתייאש קודם שבא לעולם עדיף טפי ומהני גם בכה"ג ועתו"ס הגרעק"א במתני' פ"ח דפאה מ"א מש"ש במ"ש דאחר שהלכו הנמושות מותרין כל אדם בלקט משום דכבר נתייאשו העניים מאותה שדה והקשה הא יש גם לעניים קטנים חלק בזה ולגבייהו הוי כמו יאוש של"מ ותי' שם עפי"ד התוס' ב"ב קמ"ג ע"ב ד"ה ואם שכתבו הכא כיון דאין מפסידין ולא בא הריוח לידם שפיר מחלו עיי"ש והיינו ג"כ כנ"ל שכיון שלא זכו עדיין בזה מועיל היאוש גם למי שלא הי' מהני היאוש אח"כ ואף אנו נאמר כמו כן לענין הדברים דל"מ בהו יאוש כמו קרקע וברשותו דמ"מ קודם שזכה בזה חל היאוש גם בהני והרי **(עיי"ש וקשה לי ממ"ש שם בסוגיא אימא אם עד שלא נגמר דינה וכו' ואם משנגמר דינה עיברה וילדה ולדה אסור ושם הניחא למ"ד זוז"ג אסור דאסור ולשיטת ר"ת הנ"ל תיקשי מהיכא יאסר הולד כיון דהפרה בחייה עדיין לא נאסרה כלל היאך יאסר הולד הבא מכח היתר והרי גם החלב צריך להיות מותר בחייה ולמה יאסר הולד הבא ממנה בשעה שהיא עצמה מותרת דבשלמא לרש"י ז"ל אמרינן טעם האיסור משום דמירבא רבי באיסור וכמו ולד טריפה אליבא דר"א (ולדידן טעם ההיתר משום דטריפה א"ח והולד י"ל חיות בפ"ע וכמ"ש הקדמונים ז"ל עיין ר"ן פ' א"ט ד' נ"ז) אבל לר"ת ז"ל דהוא היתר גמור ורק דינא הוא דרביע עלה שתיתסר אח"כ לאח"ש או מיתה אף אם נדחוק ונאמר דגם על הזרע מוטל איסור זה מ"מ הי' צריך להיות מותר דהוי פירשא בעלמא ופ"ח באו לכאן וכמ"ש ג"כ בעמו"א סי' מ"ט להשיג על האחרונים בענין ולד זכר טריפה דלכו"ע מותר מה"ט דפירשא בעלמא הוא וכמ"ש בתמורה ל"א גבי אפרוח הנולד מביצת טריפה ורק באם טריפה שאני שהולד עיקרו מכחה בא שנתגדל עיקרו באיסור ולשי' ר"ת דהשתא היתר גמור ורק שיש ע"ז דין איסור למיתסר אח"כ במה יתסר ועדיף טפי לענ"ד מזרע זכר טריפה ועתו"ס ע"ז כ"ד א' ד"ה ישראל בתירוצם שם הואיל ונשתנה והדבר צ"ע לענ"ד]:)** הדברים ק"ו דמה התם אמרינן שבשביל שלא זכה בו עדיין מועיל היאוש גם בקטן שאינו בר יאוש כלל אחר שזכה בו ק"ו לנידון דידן שהחסרון הוא משום שהוא מחובר וברשותו ודאי דמהני היאוש שמתייאש קודם שזכה בו שאז עדיין אינו מחובר ואינו ברשותו ושוב לא תיקשי מידי מעתה כל מה שהקשינו לעיל על עיקר דין היאוש מה שמועיל כאן ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: