לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ח · פלג ח
ולהנ"ל י"ל ג"כ במ"ש ר"ש במ' מנחות ע"ב בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו' ויליף מהקטרת קרבנות ע"כ דס"ל גם גבי קרבנות דאינה רק בגדר דחוי' ולפי"ד הכ"מ הנ"ל י"ל ג"כ דאזיל לשיטתו דס"ל ביומא ז' וכן בפסחים ע"ז דטומאה דחוי' היא בציבור ולדידי' אמרינן בכ"מ דהוא רק דחוי' ולא הותרה ומ"מ י"ל בישוב פסקי הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין דס"ל גבי עומר דנקצר שלא בזמנו כשר ומ"מ דוחה את השבת עמ"ש בע"ה שלהי חגיגה וכעת נאמר ליישב בפשוטו ועפי"ז יתיישב ג"כ משה"ק השאג"א על הש"ך בהא דמילה שכתב הש"ך דאם אפשר להקדים מע"ש א"ד שבת ובשאג"א שם כתב דז"א וכתב שם שנעלם מן הש"ך מש"כ התוס' במנחות שם ע"ב דרק גבי קרבנות הוא דאמרינן כן שם משום דלא הוי דומיא דתמיד כיון דבדיעבד כשר עיין שם ונראה דיש לומר דזה תלי במש"כ התוס' פסחים ס"ו א' ד"ה מה מועדו דתנאי פליגי בזה אי ילפינן כל הקרבנות דדוחין שבת וטומאה מג"ש מועדו מועדו מתמיד או דממשמעותא דמועדו דכתיב בעצמן ילפינן לזה דמשמעות מועדו הוא בכל האופנים בין בשבת בין בטומאה וכן כתבו שם דמנחת העומר דרשינן במנחות ע"ב דדחי שבת מתקריב תקריב עיי"ש אמנם במנחות שם סד"ה מנין כתבו דלאו דוקא עיי"ש ועיין תוס' יומא נ"א א' ד"ה דוחה שהקשו האיך יליף פ"ש דדחי שבת מפ"ר והא פ"ר גופי' ילפינן מג"ש מועדו מתמיד ונדחקו שם ואי נימא דממועדו דכתיב בגופי' ילפינן לא הקשו מידי ומש"כ התוס' שם דמשו"ה ל"ד שבת במקום שאיפשר להקדים משום דל"ה דומיא דתמיד הנה זה ל"ש רק למש"ש דילפינן מג"ש מועדו מועדו מתמיד לכן בעינן דומיא דתמיד אבל למ"ד דמגופי' דרשינן בכל הני קרבנות דדוחין שבת א"כ ל"ב כלל דומיא דתמיד ומ"מ אמרו שם נקצרי' מע"ש הרי ע"כ דכך המידה דכיון דבדיעבד כשר אינו דוחה את השבת ושפיר הקשה הש"ך לפי"ז דגם גבי מילה נימא כן דלא לידחי את השבת כיון שאפשר להקדים אלא שמ"מ לק"מ קושית הש"ך ז"ל גם לפי"ז די"ל דהסוגיא דהתם קאי למ"ד דילפינן מתמיד ומשו"ה הוא דקאמר דאם איפשר להקדים אינו דוחה שבת כיון דבדיעבד כשר משום דל"ה דומיא דתמיד ונימא דאה"נ דלמ"ד דילפינן ממועדו דכתיב בגופי' דוחה שבת גם בכה"ג:
ויתיישב בזה ג"כ פסק הרמב"ם שפסק דנקצר העומר שלא בזמנו כשר ומ"מ פסק דדוחה שבת כמ"ש פ"ז מה' תמידים עמ"ש שלהי חגיגה מזה ולפי"ז א"ש בפשיטות דס"ל להרמב"ם דמ"ש הש"ס לדחות שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ז"א רק למ"ד דס"ל דילפינן ממועדו דכתיב גבי תמיד ובאנו ללמוד מתמיד דאף שאיפשר להקדים או לדחות ג"כ דוחה משום דחביבה מצוה בשעתה ע"ז אנו אומרים דשא"ה שכבר דחתה וכו' אבל למ"ד דילפינן ממועדו דכתיב בגופי' ל"ש האי דיחוי כלל וגם דינא דבכ"מ שזמנן קבוע דוחין את השבת אף שאיפשר להקדים או לאחר משום דחביבה מצוה בשעתה ועפ"י הנ"ל נבין בע"ה בפשוטו מ"ש בסוגיא דמנחות שם שא"ה שכבר דחתה וכו' דלפי משנ"ת הא מוכח מדר"ש דסבירא לי' דעבודה אינה אלא בגדר דיחוי וכבר נתבאר דרבא ס"ל דבכ"מ שאינו אלא בגדר דיחוי אמרינן מ"ל חד דחי' מה לי שתי דחיות ורק במקום שהוא בגדר הותרה ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכמשנ"ת באורך מהא דזבחים ד' ל"ב וא"כ שפיר י"ל דשאני הקטר אברים ופדרים משום שכבר דחתה שחיטה את השבת לכן דוחין גם הן את השבת בהקטרתן ומשום דהסוגיא כאן ע"כ אליבא דרבא קיימא וכמו שנבאר לפנינו בע"ה ועיין ח"ס או"ח סי' פ"ה ושם סי' קמ"ה שכתב ג"כ דלרבא דס"ל דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"ש סברא זו שכבר דחתה אי נימא דשבת הותרה וכבר כתבנו דאדרבה מכיון דאנן קיימינן השתא בסוגיין כאן אליבא דר"ש דס"ל דעבודה בשבת דחוי' היא א"כ נהפוך הוא דמשו"ה הוא דקאמר שא"ה שכבר דחתה דבדחוי' אמרינן מ"ל חד דחי' מ"ל שתי דחיות וכנ"ל וביותר למאי דמצינו גם כן לרבא דס"ל בזבחים שם ל"ב דטומאה דחוי' היא בציבור ולפי"ד הב"י שהבאנו לעיל ס"ל נמי להאי מ"ד מה"ט גם בעבודה ופיקו"נ בשבת דאינם ג"כ אלא בגדר דחי' וא"כ ודאי הוא דמסתבר טעמי' לומר לדידי' דשא"ה שכבר דחתה וכו' ומ"ל חד דחי' ומ"ל ב' דחיות וכנ"ל ודו"ק:
ומעתה נבוא ליישב בע"ה גם ד' הרמב"ן שהבאנו לעיל במש"כ סייעתא לסברתו דאף במקום שאפשר להמתין ולקיים המצוה בהיתר מ"מ דוחה ל"ת ואין מחמיצין מהא דר"ש דהקטר חו"א דוחין את השבת אשר הקשינו עליו מסוגיא דמנחות דמדמי שם הא דאפשר להקדים להא דאפשר לאחר ולהמתין ולד' הרמב"ן הא לא דמי כלל דבדאפשר להמתין דין הוא שידחה ל"ת וכנ"ל עיין מש"כ בע"ה שלהי חגיגה ולעניננו נאמר כעת דהנה צריך להבין עוד מש"כ הרמב"ן דמדינא דוחה ל"ת אף שאפשר להמתין והא ע"כ גם כאן אינו מן הדין שהרי אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אמנם יתיישב הכל בע"ה עפ"י מה שכבר ביארנו שם מד' הרמב"ן הנ"ל דאמוראי פליגי בזה ורק לרב אשי הוא דקאמר כן הרמב"ן ז"ל אבל לחזקי' ולרבא שם בשבת כ"ד ע"כ ס"ל אדרבה דמה"ט הוא דאין ש"ק דוחה יו"ט משום שאפשר לקיים את המצוה למחר בהיתר [והנה עתה מצאתי שגם בס' באר אברהם דקדק כן בחידושיו למ' שבת ד' קל"ג דע"כ הני אמוראי פליגי בזה עיי"ש ונהניתי] וכתבנו עוד שם דהני אמוראי פליגי ג"כ בהא דר"ש אי דינא קאמר ר"ש דבכ"מ דוחה ל"ת מה"ט משום שחביבה מצוה בשעתה או דרק שמזה מסתייע ר"ש דמצינו שחביבה מצוה בשעתה ורק גבי הני שזמנן קבוע וכמ"ש רש"י שם במנחות ע"ש ולעניננו נאמר דפלוגתתם תלוי' בהא דהנה אם נאמר דר"ש ס"ל עדל"ת שיב"כ ג"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן להלכה שפיר נוכל לומר דר"ש דינא קמ"ל דמה"ט דחביבה מצוה בשעתה דוחה ל"ת לעולם ואין ממתינין בקיום המצוה אבל אי נימא דס"ל לר"ש דאין עדל"ת שיב"כ א"כ ודאי דאין לפרש דברי ר"ש דדינא קאמר מה"ט בכ"מ דהא גם התם גבי הקטר חו"א ע"כ דלא מן הדין הוא שידחה שבת דהא אין עדל"ת שיב"כ והאיך ניליף מכאן לעלמא ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש לפי"ז. והנה כי כן נראה לומר דרבא דס"ל התם דמן הדין אינו דוחה ל"ת בכה"ג ה"ט משום דרבא לשיטתו שם ביבמות דס"ל דערוה גופה ל"צ קרא משום דאין עדל"ת שיב"כ וס"ל דגם ר"ש סבר כן לדינא ומשו"ה ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש כאן אלא דלמד ר"ש מכאן דחביבה מצוה בשעתה ומשו"ה שפיר מדמה הא דאפשר להקדים לאפשר להמתין כיון דגם להמתין אינו מן הדין לא כן לרב אשי שפיר י"ל דמפרש דר"ש דינא קמ"ל בכ"מ דאין דוחין את המצוה משום דחביבה מצוה בשעתה ואה"נ דס"ל ג"כ לדינא דעשה דוחה ל"ת שיב"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן ועתו"ס יבמות ו' ד"ה שכן הכשר מש"ש דלהמסקנא בשום מקום אין עשה דול"ת שיב"כ ועיי"ש דרש"י חולק ע"ז ובמהרש"ל שם כתב ג"כ דסתמא דהש"ס סובר דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיב"כ דלא כהמהרש"א שם ועיין מהר"ם ברבי דרשה שני' לשבה"ג מש"כ דרבא ורב אשי בזבחים צ"ז גבי עשה דיקדש פליגי ג"כ בזה ומוכיח שם דרב אשי ס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ שפיר קאמרינן רב אשי לשיטתו אזיל בזה [וע"כ לומר לפי"ז דמ"ש רב אשי שם ביבמות דמתני' נמי דיקא דל"ק פטורות ופוטרות אינו אלא מדייק שם כן מד' התנא דמתניתין אבל לנפשי' לא ס"ל כן לדינא ודו"ק] וס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ג"כ ור"ש דינא קאמר דאין דוחין את המצוה ולדידי' ודאי דאין לדמות הא דאפשר להקדים להא דאברים ופדרים שאין להמתין והסוגיא דמנחות שם ע"כ לפי"ז רק אליבא דרבא קאי ולרבא לשיטתו שפיר דחי שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת לפמשנ"ת לעיל דרבא שם בזבחים ל"ב דבכ"מ דהוא בגדר דחיי' אמרי' מ"ל חד דחי' מ"ל ב' דחיות עיי"ש ודו"ק: