לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ח
חילוקא דרבנן ע"מ קידושין והתחלה לראש המסכת ולמ' בבא קמא
פלג א
במתני' שלהי קידושין ר' נהוראי אומר וכו' מצינו לאאע"ה שקיים כה"ת כולה וכו' והקשו כולם על א"א שלא מל א"א קודם שנצטוה ועיין במקנה שתי' דהוא משום איסור חובל דשייך גם בב"נ לכן ל"ע ע"ז קודם שנצטוה עיי"ש ובהקדמת ס' תרומת הכרי תי' בטו"ט דהוא משום שאמרו בע"ז כ"ז דבעינן דוקא שימול ישראל משום המל ימול או משום ברית עיי"ש והרי אברהם קודם שנצטוה אם הי' מל א"ע הי' נימול שלא ע"י ישראל עיי"ש ודפח"ח. ואכתי תיקשי למ"ד שם דמילה בעכו"ם כשירה למה לא מל ועיין כ"מ על הרמב"ם פ"ב מה' מילה ה"א במש"ש טעמא דהרמב"ם דס"ל באם מל נכרי א"צ להטיף ממנו ד"ב וכתב שם בכ"מ דהוא משום דמספקא לי' אי מילה בנכרי כשירה וס"ל דבכ"מ שלא יצא צריך לחזור ולהטיף ממנו ד"ב הרי דס"ל דלמ"ד כשורה יצא ידי מצוה לגמרי וא"צ גם הטפת ד"ב ותיקשי לדידי' מאי איכא למימר למה לא מל אאע"ה א"ע קודם שנצטוה וע' שאג"א סס"י נ"ד מש"כ להשיג על ד' הכ"מ הנ"ל וכ' שם דהוא משום דפשיטא לי' כמ"ד שהיא פסולה והוי מעוות שא"י לתקון אבל ודאי דלמ"ד כשירה משמע דכשירה לקיים המצוה:
ואם היינו אומרים דסוף דברי מתני' דידן הוא ג"כ דברי ר' נהוראי ונימא דר' נהוראי הוא ר"מ כמ"ש בעירובין י"ג הי' אפשר לומר דר"מ לשיטתי' דס"ל בע"ז שם למש"ש אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא נמצא דס"ל לר"מ דמילה בעכו"ם פסולה לכן שפיר י"ל דמשו"ה לא מל אאע"ה א"ע מקודם מה"ט אבל משמע שם דלאו מטעם גזה"כ הוא דס"ל לר"מ דפסול מילה בעכו"ם רק מטעמא דאמר התם דזימנין דמצלו סכינא וכו' והדר קשיא כנ"ל גם זו"ז כבר מסקי האחרונים דר' נהוראי לאו היינו ר"מ ומביאים ראי' ממשנתנו דפליג ר"נ על ר"מ ע' סה"ד ערך ר' נהוראי ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"א ובדברנו שלהי נזיר וקצרתי וע' מהרש"א ס"פ נושאין ביבמות ק' שבאמת ל"ק אאע"ה כה"ת כולה רק אחר שמל אבל כבר הביא שם ד' האומרים שקיים גם מקודם שמל איברא דלפי"ז צריך ליישב ג"כ משה"ק שם עוד האיך נשא אאע"ה את הגר שהיתה מצרית ראשונה ואסורה ועפ"י דברינו יתיישב גם זה בע"ה:
וקודם שנבוא לכלל ישוב נקדים בע"ה לבאר איזה דברים ב וראשון תחלה נאמר לבאר מה דמצינו דפליג השאג"א סי' נ"ב על הש"ך יו"ד סי' רס"ב במש"כ לענין קטן שנימול תוך ח' ללידתו דפליגי אי צריך הטפת ד"ב והקשה הש"ך אי נימא דא"צ הטפת ד"ב וקיים מצוה א"כ תיקשי האיך מילה דוחה שבת נקדמי' ונימהלי' קודם ח' וכמ"ש כה"ג במנחות ע"ב גבי קצירת העומר. ולכן הוכיח שם דצריך הטפת ד"ב ובשאג"א שם השיג ע"ז ונבאר דבריהם כסדר בע"ה וניישב תחלה קושייתו הראשונה משה"ק וליטעמיך נדחה את המילה לאחר ח' דודאי מקיים מצוה מיקרי והוכיח מסוגיא דמנחות הנ"ל דאין לחלק בין אפשר להקדים או אפשר לדחות את המצוה אלאחר זמן דשוין הן שהרי מדמה שם הא דאפשר לקצור מע"ש. למ"ש ר"ש בוא וראה כו' שהרי הקטר חו"א כשרים כל הלילה ואינו ממתין כו' עיי"ש וע"כ מחלק שם בין הקרבת קרבנות למילה ויבואר לקמן בע"ה:
וכבר הקשינו בשלהי חגיגה בע"ה על הוכחת השאג"א הנ"ל ממ"ש הרשב"א שבת כ"ד בשם הרמב"ן דבאמת מן הדין עשה שאפשר לדחות ולקיימה אח"כ אינה דוחה ל"ת וא"כ בודאי דחילוק גדול יש בין אפשר להקדים או לאחר רק דלפי"ז צריך ישוב משה"ק בשאג"א דמן הסוגיא שם מוכח דדמי להדדי וע' מש"כ בע"ה שם שלהי חגיגה ולעניננו כאן נאמר באופן אחר בע"ה. ונבין ג"כ מש"ש בסוגיא שם לדחות מהא דר"ש שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת וכבר הוכחנו שם דלאו כו"ע ס"ל האי סברא שכבר דחתה ונבין בע"ה עיקר סברא זו ובמאי פליגי בה ועיי"ש בדברינו מה שהסברנו זה בא"א:
פלג ב
ונקדים תחלה מה דמצינו דפליגי אמוראי בזבחים ל"ב דאביי ועולא ס"ל דבדבר שהותרה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ובדחוי' ל"א סברא זו. ורבא ס"ל שם להיפוך דאדרבא בהותרה ל"א הואיל ואישתרי אישתרי ורק בדחוי' אמרינן כן. ונעתיק כאן קונטרס אחד מענין מת מצוה הנוגע לעניננו ואח"כ נבוא לדקמן הנה בטו"א מגילה ג' במש"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו וכו' אבל מטמא הוא למ"מ והקשה הא לא מייתר קראי כלל לזה דהא צריך קרא לגופי' למידרש דאפילו כהן ונזיר אל יטמא דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומאריך שם לומר דכל קושיתו אינו רק לאביי ועולא דסברי בזבחים ל"ב דהאי הואיל אמרינן גבי דבר שהותרה בו לגמרי ובדחוי' לא אמרינן סברא זו דהא גם כאן היתר הוא ולכן כתב דאליבא דרבא דס"ל להיפוך שם דבהיתר ל"ש לומר הואיל ואישתרי לק"מ עיי"ש בטו"א:
ונפלאתי עליו שבמחכתה"ר אזיל בתר איפכא לכאורה שהרי אדרבה איפכא קשיא רק לרבא ולא לאביי ועולא. דהנה זה לשון הרמב"ם ספ"ב מה' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' כו' עיי"ש הרי דהטומאה לקרובים אינם רק בגדר דחוי' לא היתר ולא מצינו מאן דפליג עליו בזה וא"כ לפי"ז נהפוך הוא דתיקשי רק לרבא דס"ל דגבי דבר הדחוי' אמרינן מה לי חד דחיי' מה לי ב' דחייות לדידי' תיקשה דצריך קרא לגופי' לכהן ונזיר שלא יטמא ולאביי ועולא ניחא וכמובן:
ולכאורה הי' אפשר ליישב קושיתו שהקשה אליבא דר"ע בזבחים ק' דדריש לה כן עיי"ש והי' אפשר לומר דלר"ע לשיטתו מודה רבא דל"א מה לי חד דחיי' מ"ל ב' דחיות שהרי על דרשא זו גופא דולאחותו דפליגי בה ר"י ור"ע בנזיר מ"ח ע"ב קאמר שם דר' ישמעאל ס"ל דכ"ג והוא נזיר ל"צ קרא דמשום דמצינו גבי חד לאו דמותר לי' לטמאות או לנזיר לחודי' או בכ"ג לחודי' לכן אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאווין ור"ע שם פליג ובעי קרא לכ"ג ונזיר ולית לי' האי סברא דמה לי חד דחיי' מ"ל ב' דחיות א"כ לדידי' לכאורה לא תיקשי כלל. אמנם זה אינו דא"כ תיקשי לאמוראי בזבחים שם דפליגי בפלוגתא דתנאי בנזיר הנ"ל וע"כ דל"ד כלל לפלוגתא זו דאמוראי שם בזבחים ל"ב הנ"ל דכל עיקר האי כללא דהואיל ואישתרי ל"ש רק במקום שכבר הותר לו חד איסור וכמ"ש ביבמות ח' ע"א דזה ל"ש אלא בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דחזיא לי' דביני ביני ובמקום אחר ל"ש כלל האי סברא רק דפליגי האמוראים אם סברא זו אמרינן במקום שהותרה או בדחוי' אבל במקום דלא הותר לו כלל תחלה חד איסור ל"ש כלל סברא זו וכדמוכח שם בסוגיא:
ומה מאוד תמוהים ד' בעל עונג יו"ט סי' צ"ד שכתב שם לד"פ אחר שהביא האי סוגיא דיבמות ח' כתב שם דזהו דוקא אם ראה קרי קודם שחל היתר הכנסת ידיו לבהונות כגון בליל ח' כו' אבל אם באו בב"א שפיר אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ע"ש שבנה ע"ז יסוד לתרץ סוגיא דשבת קל"ג מש"ש באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין **(הג"ה עיי"ש בחי' הרשב"א מה שתמה על הא דקרי לי' בכה"ג דשא"מ הא מתכוין הוא לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא משאצל"ג הוא וכו' כמו מכבה גחלת ברה"ר בשביל שלא יוזקו בה וכו' ותי' וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת. כהן וכו' והלכך כשזה קיצץ לשם מילה הו"ל דשא"מ אצל טהרה עכ"ל. ותמוהים לי מאוד ממקומו ממש"ש קל"ב ב' תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מא"ל עיי"ש בפירש"י שפירש כגון בהק ופרחה בכולי')** ואחרי המחילה מכתר"ה הנה ממקומו מפורש להיפוך דהא גם בנשא מת ולא מת ואח"כ נשא חי באין ג"כ בבת אחת אחר שמת אחיו ונפלה לפניו ליבום ובעצם האיסורין הנה איסור אשת אח שיש לה היתר קדים ואתא ולא אמרינן הואיל ואישתרי רק באם יצא כבר האיסור הקודם להתיר שעה אחת ואף דלענין קציצת הבהרת שם נראה כונתו לחלק דהתם שאני משום שאפשר לו לקיים המצוה ע"י אחר או שלא יכוין הוא לקציצת הבהרת ורק למולו לחוד ואז הא ודאי מותר מטעם עדל"ת ושפיר נאמר הואיל ואישתרי ול"ד לאחות אשה כיון דהשתא דאסורה עליו הא לא אפשר להפריד שני האיסורין זה מזה וכמובן אבל מש"ש דגם במצורע שראה קרי אם באו בב"א אמרינן הואיל ואישתרי זה ודאי תמוה דהא התם א"א לחלק האיסורין וזו"ז לא מיסתבר כלל לומר דמה שאפשר לו לקיים בלא דחיית האיסור השני הנה זה יגרום ההיתר ולומר הואיל ואישתרי אישתרי. והברור הוא דלא אמרינן האי סברא דהואיל ואישתרי אישתרי אלא במקום שיצא שעה אחת להתיר איסור האחד ואח"כ נולד האיסור השני וכמו בזב שראה קרי בעה"פ שכבר חלה עליו היתר הכנסת ידו לבהונות בזה אמרינן שמותר גם לקרא וכמש"ש אבל לא בבאו בב"א שי"ל דהאחד מחזק את השני ולא אשתרי כלל וז"ב ודו"ק:
והאי מילתא דמה לי חד לאו או ב' לאוין דפליגי תנאי כנ"ל מילתא אחריתא היא ובבאין כאחד ולענין דינא כמו לגבי עשה דדחי ל"ת אי אמרינן דדוחה גם לשני לאוין או לא הנה עיין פנ"י ביצה ח' גבי כיסוי דכתב בפשיטות דדחי ועתו"ס נזיר מ"א ב' ד"ה ואי שכתבו דפליגי בזה תנאי והביאו להאי סוגיא דנזיר ובשושנת העמקים כלל ב' מסתפק בדין זה ואחרי המחילה מכתר"ה הנה לא הביאו דהתו"ס ביבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת שכתבו דילפינן מכלאים בציצית דדוחה גם לב' איסורין ותימה שלא הביאו שם מסוגיא דנזיר דלר"ע ל"א כן ועיין דורל"צ דרוש ו' ז' בהגה שם בשם ס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין עיי"ש וקצרתי:
והי' אפשר ליישב בזה ג"כ קושית הטו"א ר"ה ט"ז שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמ"ע דטומאת קרובים אינה רק בכהנים דאיתנייהו בבל יטמא ולא בישראל דאינם שייכים כלל באיסור טומאה. דלפי"ז היכי מדריש קרא למת מצוה דמטמא והא איצטריך קרא לגופי' דאפילו כהן דמצוה עליו לטמאות לקרוב מ"מ אם נזיר הוא אינו מטמא דה"א דלידחי עשה ול"ח דנזיר דאיתנייהו בשאלה עיי"ש ולפי"ז הי' מקום ליישב קושיתו אליבא דר"ע בפשיטות דכיון דטומאת קרובים אינה אלא דחוי' וחזינן אליבא דר"ע דס"ל לכללא דלא אמרינן מה לי חד לאו וכו' ומשו"ה איצטריך קרא לכהן גדול ונזיר דלא ילפינן מכהן גדול דמותר לטמאות למת מצוה ולידחי גם איסורי נזיר משום דאיתא בשאלה א"כ לק"מ לדידי' דנצריך קרא לכהן ונזיר שלא ידחה עשה דכהונה לאיסורי כהונה ונזירות וקושיתו לכאורה תיקשי רק אליבא דר' ישמעאל דחזינן דס"ל מה לי חד לאו כו' א"כ בעי קרא לכהן ונזיר דהו"א דמ"ע דטומאת קרובים לידחי כנ"ל שבתי וראיתי דקושיתו קשה גם לר"ע לפי מה שהוכחנו במק"א בפלוגתת רש"י ותוס' ברכות כ' אי טו"ק הותרה או דחוי' דפליגי תנאי בזה וצריך אני להאריך קצת בזה:
פלג ג
הנה ז"ל הרמב"ם פ"ב מה' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחוי' הוא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא כו' שלא יאמר הואיל ונטמאתי כו' לפיכך כהן וכו' צריך להיזהר ולקוברו בסוף ביה"ק כדי כו' עכ"ל:
ומה מאד אתפלא על כל הפוסקים הטוש"ע וב"י יו"ד סי' שע"ג וברמ"א שם סעיף ז' שכתבו מפורש להתיר לכתחילה לכהן הטמא בטומאת מת קרובו שמותר ליטמאות גם לאחרים כ"ז שלא פירש שלא הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל דס"ל לאיסור אפי' קודם שפירש שהרי זה לשונו אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו ואם אמנם רבו המתירין בפירוש שהרי כן כתב הרמב"ן בס' תורת האדם שער הכהנים ד' ל"ג ע"ב והביא ברייתא מפורשת באבל רבתי פ"ד הט"ו שכתוב בה מפורש דמותר לכתחילה לקבל מאחרים ולקבור בשעה שעומד בתוך הקבר וכ"כ הרא"ש בה"ק ה"ט סי' ו' אלא שתמיהתי במ"ש הב"י שם וכן שם במפרשים שכתבו דגם הרמב"ם בשיטה זו קאי במה שכתב דצריך לקוברו בסוף ביה"ק כדי וכו' ולא כר"ת שמתיר לגמרי וכולם במחכתה"ר העלימו עין מראשית דבריו שהחמיר מלטמאות גם קודם שפירש וצע"ג. עתה מצאתי לבאה"ג שם סי' שע"ג או"ק כ"ב שכתב ג"כ דנראה לו מלשון הרמב"ם שאוסר גם קודם שפירש וכמשמעות סוגיא דנזיר דבחיבורין חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא ע"ש וכ"כ שם בדג"מ סי' שע"ב וע' ח"ס יו"ד סי' של"ט מ"ש בזה ע"ש ולענ"ד בע"ה דרך אחרת בכל הנ"ל ונקדים תחלה להבין ד' הרמב"ם במה שפסק נגד ברייתא מפורשת בשמחות הנ"ל ונבאר את דבריו דהנה במנחת חינוך מ' רס"ד תמה ג"כ ע"ד הרמב"ם אלה במש"כ דמשום דדחוי' היא ולא הותרה לכן כו' דמשמע דאם הי' הותרה הי' מותר ג"כ להתטמאות לאחרים ולמה גבי קרבנות ציבור או מילה וכיו"ב דאף שהותרו מ"מ אסור לחלל שבת אף בעת מעשה ואי משום דכאן דוקא משים שמחולל הוא הא באמת הדין כן דמותר לטמאות לאחר ואף אם טימא א"ע למת אחר באיסור ורק לאחר שפירש דאסור בזה הא גם בקרובים אסור לאחר שפירש ונשאר בצ"ע ע"ש:
ונבאר תחלה מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ד וז"ל כהן שנכנס לאהל המת כו' בשגגה ואחר שידע התרו בו כו' אם ישב שם כדי השתחואה ה"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא כו' לוקה על כל כניסה וכניסה וכן אם נגע במת וכו' ופירש וחזר ונגע כו' לוקה עכאו"א הי' נוגע ולא פירש אעפ"י שהתרו בו כו' אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כ"ז שלא פירש עכ"ל וכ"פ ג"כ בפ"ה מנזירות הי"ז וכתב שם בכ"מ דהוא עפ"י הסוגיא דנזיר מ"ב כרב יוסף אליבא דרב הונא דאף בטומאה וטומאה חייב ודוקא שלא בחיבורין וכמש"ש בסוגיא שם דבחיבורין פטור. וטעמא דמילתא כתבו התוס' בנזיר שם וכ"כ ג"כ הרמב"ן בס' תורת האדם שם דהוא משום דבחיבורין כל הנוגע בו טמא טומאת שבעה ולכן מוסיף טומאה אם פירש וחזר ונגע דבשעת נגיעה טמא יותר ומטמא לשבעה ל"כ בלא פירש שלא הוסיף טומאה כלל עיין בדבריהם **(וכו' הרי מבואר להדיא דגם בטהורים ממש איכא להאי איסור דקציצת בהרת ואיך נימא דעיקר האיסור הוא הטהרה ואף אי נימא כמ"ש בתוס' שבועות ד' ד' ע"א ד"ה בקוצץ לפרש נגעים טהורים היינו כגון דעמד בעיני' בזה ובזה או כהה וכו' ואין מחוסר טבילה שכבר טבל עיי"ש וע' מל"מ ז"ל פ"י מה' טו"צ ה"א הא מיהת כיון שטהור הוא ומ"מ עבר עלה ע"כ שעיקר האיסור הוא עצם הקציצה ולא הכונה ליטהר עי"ז וד' הרשב"א צע"ג לכאורה ובמק"א הארכתי ליישב קצת ומצוה לפרוק]:)** ולפ"ז תמוהים לי ג"כ דברי הרמב"ם אחר דאיהו ז"ל ס"ל להלכה דאין נ"מ כלל בין טומאה בחיבורין ובין שלא בחיבורין שכך כתב בפ"ה מה' טומאת מת ה"ב אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת ה"ז השני טמא טומאת ערב כו' זהו ד"ת אבל מד"ס כו' וחילק שם לגבי תרומה וקדשים בין חיבורין לשלא בחיבורין מד"ס עיין בדבריו ובמל"מ ז"ל שם שהביא האי סוגיא דנזיר וד' התוס' דשם ואתפלא שלא העיר מזה דצריך להבין טעם הרמב"ם לפי"ז מכיון שאין נ"מ כלל בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין א"כ למה בפירש וחזר ונטמא חייב ובשלא פירש אם הוסיף ליגע במת אחר פטור הא גם בפירש לא הוסיף כלום ולמה יתחייב הא מחולל ועומד הוא. וצ"ע שלא העירו מכ"ז המפרשים על הרמב"ם וראה זה פלא הוא. והתוס' בשבועות י"ז ע"א ד"ה נזיר הקשו שם על מש"ש בגמ' דנזיר שנטמא בשוגג צריך שהי' למלקות אמאי יתחייב הא אינו מוסיף כלל טומאה על טומאתו עיי"ש שתירצו דהא דפטור בהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר עכ"ל (ותימה על הרשב"א שם בחידושיו שהקשה ג"כ קושית התוס' דמאי הוסיף טומאה איכא הכא ותירץ דהאי סוגיא אתיא כר"ט דמחייב בו ביום ותימה הוא דהא מ"מ בשלא פירש גם ר"ט פוטר משום שלא הוסיף טומאה כלל וכמ"ש בעצמו שם לקמן מסוגיא דפ' ג' מינין וצ"ע להבין את דבריו] והרמב"ם דסתים לה סתומי בכל הני מקומות שהבאנו דאיירי בהאי ענינא ולא חילק כלל בין סיפק בידו להשליך המת הראשון ובין אין סיפק בידו להשליכו מעליו משמע פשוט דלית לי' חילוק התוס' ולעולם פטור בחיבורין א"כ תקשה לנו עוד זולת מה שהקשינו דצריך להבין את טעמן אחר דגם כשהוא בחיבורין לא הוסיף כלל טומאה קשיא לנו עוד קושית התוס' שבועות הנ"ל דהא גם הרמב"ם פסק שם האי דינא בנטמא בשוגג דצריך שהי' למלקות ולמה יתחייב אף בששהה הא לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו וגם לא פירש מן הטומאה עדיין ומשום טעמא דכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הטומאה כמ"ש התוס' הלא לא מתחייב אליבא דהרמב"ם דא"כ בכ"מ שלא פירש יתחייב בנגע עוד במת אחר אם יש סיפק בידו להשליך את הראשון וא"כ מאי שנא הכא דמחייב לי' מלקות כששהה וצ"ע לכאורה:
והנראה לכאורה בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה דפסק גבי נזיר שנטמא בשוגג דלוקה בשהה אף שלא פירש דס"ל כר"ה בנזיר מ"ב שם דדריש מקרא יתירא דכתיב תחלה לא יטמא ואח"כ לא יבוא דמוזהר אפי' בטומאה על טומאה שלא בחיבורין ורק דמכיון דמיעט קרא דלהחלו פרט למחולל ועומד ס"ל דמחולל לא מיקרי אלא מי שטימ' א"ע באיסור וחילל קדושת כהונתו או נזרו לזה ממעטינן מהאי קרא דשוב לא מתחייב בכל רגע קודם שפירש דגם בלא זה מחולל הוא ורק אחר שפירש דאז באותה שעה אינו מחולל מיקרי רק מחולל מכבר אבל לא מחולל ועומד לכן מתחייב ולפיכך בנזיר שנטמא בשוגג שלא חילל א"ע בוודאי מתחייב בטומאתו אם שהה דמאחר שבשוגג נטמא אינו מחולל מיקרי וחייב על שמחלל א"ע עתה בשהייתו וטעמא דמילתא ע"כ כסברת התוס' הנ"ל דהא מחויב לפרוש כל שעה ורק מ"מ גבי מטמא למת שמחולל ועומד הוא באיסור אין נ"מ לנו אם סיפק בידו לפרוש ממת הראשון או לא דמיעט' קרא דלהחלו דאינו חל חילול על חילול בשעה שמחולל ועומד וכמ"ש הרמב"ם סוף ה"ד פ"ג מה' אבל וז"ל שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל ומשמע דאחר שפירש לא מיקרי תו מחולל ועומד רק טמא מיקרי והטעם פשוט דהא אחר שפירש מתחיל להיטהר ויש תקנה לטומאתו שלא יעמוד בה ויטהר בקרוב לכן אין לכנותו בשם מחולל ועומד רק בשעה שאוחז הטומאה דאין לו טהרה עולמית בזה מיקרי מחול ועומד ולכן בתרומה טמאה שפיר מצינו בחולין קי"ג פרט לזו שמחוללת ועומדת על הטומאה לחוד אף שכבר נפרש מן המטמא משום דאין לה טהרה עולמית וגבי אדם אינו נקרא מחולל ועומד רק כ"ז שלא נפרש מטומאתו. ולכן לא בעינן לדידי' כלל שיוסיף טומאה לדידי' ואף דאין נ"מ בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין כלל מ"מ בשפירש חייב כשנגע שנית משום גזה"כ דלא יטמא ולא יבוא מכיון שאינו מחולל ועומד ובנזיר שנטמא היינו טעמא דחייב בששהה כדי השתחוי' משום דנטמא בשוגג אינו מחולל כלל רק טמא ושפיר מתחייב מאחר דמצוה לפרוש בכל שעה זהו הנראה בדעת הרמב"ם בעזה"ש ברור ונכון:
ומעתה יתיישב לישנא דהרמב"ם ז"ל ספ"ב מה' אבל הנ"ל שכתב הטעם דמשום דטומאת קרובים דחוי' ולא הותרה לכן אין לו להתטמאות אף בשעה שמתטמא לקרוביו דלפי"ז אם הי' טומאת קרובים הותרה ושרי לי' להתטמאות אף שלא לצורך כלל [וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף ה' די"א דוקא לצורך הוא דמטמא וי"א דאפילו שלא לצורך ולענ"ד דבזה פליגי אי טומאת קרובים הותרה או דחוי' היא ועיין שו"ת מקום שמואל סי' וקצרתי] וכמ"ש הרמב"ן בתה"א סוף שער הנ"ל וז"ל ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כ"ז שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה עכ"ל בזה הא ל"ש תו סברת התוס' גבי נזיר שנטמא משום דמחויב כל שעה לפרוש משם דבזה שמטמא א"ע בהיתר מותר לשהות כמה שירצה ואף שלא לצורך פשיטא דמותר לי' להתטמאות גם למת אחר קודם שפירש מטומאתו וכמובן. ולכן שפיר כתב הטעם דמשום דדחוי' היא ולא הותרה דלכן גם במתו אינו מטמא רק לצורך ומחויב ג"כ לפרוש משם כ"ז שאפשר לפיכך בוודאי דאין לו להתטמאות גם בשעת מעשה למת אחר ודו"ק:
פלג ד
ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשינו דפסק נגד ברייתא מפורשת באבל רבתי דמותר לו לכתחלה להתטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו. ונבאר ג"כ מאין הוציא הרמב"ם את דינו בזה. ולענ"ד דדברי' מפורשים בירושלמי נזיר פ"ג ה"ה שאמרו שם מתניתא פליגא על ר"י כהן שעומד בביה"ק ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא בעל בעמיו הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו וכו' עיי"ש ובת"כ פ' אמור דריש ג"כ על קרא דלא יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי כו' ע"ש. הרי דמפורש שם דרשת הר"מ הנ"ל שהמפרשים לא הראו מקורו וציינו רק סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל דשם לא הובא זה כלל. ומשמע לי' להרמב"ם דתנאי פליגי בהאי מילתא דהא מצינו לר"ט ור"ע דתרווייהו ס"ל בשמחות דמותר לכתחילה להטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו ומצינו לברייתות אחרות דפליגי בזה וס"ל לאיסור לכן מפרש לה הרמב"ם דטעם המתירין היא משום דס"ל לר"ט ור"ע דטומאת קרובים הותרה לכהנים ואינו מחויב לפרוש כ"ז שעומד ומתטמא שם לכן מותר לו להתטמאות גם לאחרים וטעם האוסרין הוא דס"ל דאינו רק דחוי' לא הותרה ומהדרינן למעט טומאתו כל מאי דאפשר וכנ"ל. ור"ט ור"ע דפליגי שם לענין נטמא בו ביום פליגי דלר"ע בעינן דוקא שיוסיף יום אחד טמא בזה מתחייב ולר"ט אף בשפירש חייב דכבר אינו מחולל ועומד מיקרי רק כהן טמא וכנ"ל בע"ה ודו"ק:
ומרווחנא להבין בזה מה דתמיהא לי מאוד על כל רבותינו הראשונים והאחרונים שהרכיבו את הענינים פלוגתת ר"ע ור"ט בהאי סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל וכתב הרמב"ן ע"ז בס' תורת האדם שם דהלכתא כר"ט דחייב בשפירש וחזר ונטמא בו ביום דסתם במתני' ומחלוקת:
בברייתא הלכה כסתם ותנן א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב עכאו"א עיי"ש עוד ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' ועוד דסוגיין פ"ב דשבועות בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא עכ"ל ונוראות נפלאתי שהבליע הרמב"ן במתק לשונו וכן הרא"ש בה"ק דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' דר"ט דא"כ תיקשה למה לא הביא הגמ' בנזיר שם שהקשו על רב הונא שם ממתניתין דמכות אל תטמא אל תטמא כו' ועוד שם למה לא הביאו שם דס"ל כר"ט במ' שמחות הנ"ל ולא עוד אלא דתיקשי עליו מר"ע שפוטר גם בו ביום ואי דס"ל דהלכה כר"ט תיקשי קושית הגמ' בכ"מ נימא הלכה כר"ט וכ"ז קשה טובא שלא הביאו שם בנזיר כלל פלוגתא זו וצ"ע:
ולפי דברינו בעזה"ש בדעת הרמב"ם מובן הדבר בפשיטות ומיושב הסוגיא דבאמת תרי מילי נינהו דשם בנזיר דמיירי בנזיר שנטמא והושיטו לו מתו או מת אחר שטימא א"ע באיסור לכתחילה וכמ"ש רש"י ד"ה דאמר ר"ה ובתוס' שם ד"ה דאר"ה דלענין נזיר מתו ומת אחר שוין דמוזהר הוא על קרובים וכיון שנטמא באיסור ומחויב כל רגע לפרוש ממתו בזה גם ר"ע מודה להא דאר"ה שחייב על טומאה וטומאה ג"כ אחר שפירש ורק קודם שפירש פטור משום דמחולל ועומד הוא וכנ"ל והגמ' לא פריך שם רק מאל תטמא אל תטמא דמעיקרא באיסור קעביד. ור"ט ור"ע לא פליגי רק בכהן שטימא א"ע לקרוביו בהיתר דבזה הוא כיון דלתרוייהו ס"ל דטומאה הותרה לקרובים ובעת מעשה שמיתטמא שרי לי' אליבא דתרווייהו להתטמאות כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן בזה ס"ל לר"ע כיון שכבר נטמא בהיתר פטרינן לי' גם כשנטמא בו ביום אם לא הוסיף יום אחד לטומאתו אף דגם לר"ע אסור לכתחלה מד"ס מ"מ לענין איסור דאורייתא לחייבי' בעינן דוקא שיוסיף יום אחד ולר"ט מכיון שפירש חייב בשחזר ונגע ונטמא. אבל כל פלוגתתם אינו רק בשנטמא בהיתר אבל בנטמא באיסור דכל שעה מחויב לפרוש כסברת התוס' שבועות הנ"ל אף דבשעת מעשה אינו מתחייב כשטימא א"ע עוד אחר שמיעטתו התורה משים דמחולל ועומד הוא אבל כשכבר פירש מן הטומאה בודאי דאסור מה"ת ומתחייב כשנטמא שנית דאינו בכלל המיעוט דלהחלו ושפיר מתחייב דהא גם מעיקרא באיסור נטמא ומחויב הי' לפרוש מטומאתו ולכן שם בנזיר לא הביא כלל פלוגתת ר"ט ור"ע דלא מענינא הוא. ולהלכה קיי"ל כר"ט לגבי ר"ע. מפני כמה טעמים שהביאו הראשונים ועוד מהגירסא המהופכת בירושלמי נזיר שם דר"ע הוא המחמיר ור"ט הודה לו. אבל לענין טומאה שנטמא באיסור תחלה לא פליגי כלל תנאי והלכה כרב הונא המחייב בשלא בחיבורין וכמשנ"ת.
היוצא לנו מזה דלענין לטמאות למת אחר בשעה שמתטמא לקרובין ענין אחר הוא ושיטת הרמב"ם להחמיר מברייתא דת"כ ומהירושלמי הנ"ל מטעם שכ' דדחוי' היא הטומאה ולא הותרה ותימה שלא הביאו את דבריו ולא נחתו להעמיק בזה ודו"ק כי זה נכון בעזה"ש:
ונמצא מעתה דפלוגתת רש"י ותו' ברכות ך' א' דרש"י ס"ל דטומאת קרובים ומת מצוה הותרה והתוס' ס"ל שם דאינם רק דחוי' פליגי תנאי בהאי מילתא לדעת הרמב"ם והר"מ פסק כהמ"ד דדחוי' הוא וכבר הוכחנו בע"ה דר"ע הוא דס"ל להדיא באבל רבתי דהותרה וכמשנ"ת בע"ה:
פלג ה
ומעתה נחזור לעניננו הנה כבר הבאנו קושית הטו"א בר"ה ט"ז שהקשה דהא בעי קרא לגופי' דאפי' כהן שמצוה להתטמאות לקרובים מ"מ אם נזיר הוא אינו מטמא ומנין למת מצוה דמותר וכבר הוכחנו בע"ה דלר"ע לק"מ דבין אם נאמר דהותרה לדידי' טו"ק וטומ"מ ובין אי דחוי' הוא מ"מ הא חזינן דמסברא פשיטא לי' גבי טומאת נזיר ג"כ אף דאיתא בשאלה דל"א מה לי חד לאו מ"ל ב' לאוין וא"כ בלא קרא לא הו"א כלל דלידחי. ואדרבה בעי קרא מיוחד שמותר לטמאות למ"מ היכי דמיתוסף עוד איסורי נזיר וכל קושיות הטו"א לא תיקשי רק אליבא דר' ישמעאל דלדידי' פשיטא לי' מסברא חיצונה להיפוך דאמרינן מ"ל חד דחי' וכו'. נימא דבעי קרא לכהן ונזיר דלא יטמא אף דמצוה לטמאות והנה לר"י פשיטא דלק"מ דהא ר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בריש סוטה וכן בזבחים ק' ע"א דלה יטמא רשות א"כ לא עדיף כהן מישראל כלל וזה נכון מאוד בעזה"ש:
אף גם מה שהקשה שם עוד בר"ה ט"ז הנ"ל על הרמב"ם מסוגיא דסוכה כ"ה דפריך תיפוק לי' דעוסק במצוה פטור כו' מהא דויהי אנשים אשר היו טמאים למ"ד דטמאי מ"מ הי' וכבר הוכיחו שם התו' דע"כ לאו מ"מ ממש הי' דא"נ אינה ראי' כלל דשאני מ"מ דמותר גם לכה"ג ונזיר שהולך לשחוט פסחו ולמול בנו. ודוחה כל המצוות. וע"כ דמטו"מ איירי ואז שלא היו כהנים כלל רק אהרן ובניו ל"ה עליהם שום מצות טומאת קרובים כלל לדעת הרמב"ם עיי"ש ולפי דברינו בעזה"ש יתיישב גם קושיא זו בפשיטות וכמו שנאמר:
[וראיתי בס' מנה"ח מ' רס"ד דהקשה דאכתי האיך מוכיח הש"ס מזה דעוסק במצוה כו' הא מכיון שכל ישראל ל"ה יכולים להתטמאות מחמת מצות הפסח הדר הו"ל מ"מ ודוחה הכל ויפה הקשה לכאורה וכן כתבתי גם אנכי בע"ה סברא כזו במק"א דהנה הקשה לי רב גדול אחד להאי לישנא בתרא דיומא ו' ע"ב דס"ל דאף אי איכא טהורין וטמאין בהאי בית אב מ"מ עבדי טמאים ולא מהדרינן אטהורים למ"ד דהותרה בציבור. א"כ תיקשי לרש"י דס"ל דטומ"מ הותרה מהא דפליגי ר"י ור"ע בנזיר ר"פ כה"ג אי כהן מטמא או נזיר והא כיון דמ"מ הותרה א"כ אף דלפי הדין איכא טעמא דעדיף יותר שזה יטמא מ"מ מותר לי' גם לחבירו להתטמאות כמו התם ביומא דלא מהדרינן כלל אטהורים אפי' מהאי בית אב והשבתי לו תומ"י בעז"ה דל"ד כלל דכללא דמת מצוה הוא כל שקורא ואין עונין לו ואף לפי המבואר באבל רבתי פ"ד ה"ל דלעולם הוא מ"מ עד שיהי' שם כדי נושאי המטה וקוברי' ועיין בטוש"ע יו"ד סי' שע"ד ס"ג ע"כ מיירי בנזיר שחסר עוד אדם א' לשיעור כדי נושאי המטה וע"ז אנו דנין מי יתטמא. וא"כ שפיר מהדרינן לדינא מי עדיף דנמצא אם נאמר שזה עדיף יותר להתטמאות א"כ יש להם עונין ונתמלא שיעור דידי' ולגבי השני אינו מ"מ כלל דיש לו קוברין לבר מדידי' וז"פ ומ"מ נראה דקושית המנה"ח הנ"ל לק"מ דבעם רב בישראל בוודאי דהיו אנשים טמאים וכיו"ב של"ה אפשר להן בל"ז לעשות הפסח ויטמאו הם. וע"כ מוכח מן הגמ' דלאו מת מצוה ממש הי' וכמ"ש התוס' וא"כ שפיר הקשה הטו"א לכאורה דמוכח שלא כד' הרמב"ם וגם ישראלים מצווים להתטמאות לקרובים] ולפי"ד בעזה"ש יתיישב גם זה ונקדים תתלה ליישב קושית הטו"א במגילה ג' הנ"ל שהקשה דאיצטריך קרא דלא נימא גבי כהן הואיל ואישתרי אישתרי וכבר כתבנו דמש"כ שם דלרבא ניחא לכאורה תמוה דהא אדרבה טומאת קרובים דחוי' וכמש"כ הרמב"ם אכן לפי דברינו שפירין דבריו דהא לר"ע לשיטתו באמת ס"ל דהותרה וא"ש לרבא לשיטתו אכן לאביי ועולא קשיא ולדידי קשיא לי גם לרבא מאחר דמבואר בנזיר מ"ח ב' דגם ר' ישמעאל דריש ליה לקרא דולאחותו כדר"ע לנזיר ועושה פסח ועל ר' ישמעאל הא לא מצינו דס"ל דהותרה. ולכאורה יפלא מדוע לא הזכיר הטו"א רק שם ר"ע המוזכר בזבחים שם ולא הביא מסוגיא דנזיר דגם ר' ישמעאל קדריש כן אמנם שפיר עביד הטו"א לענ"ד שלא הזכיר ברייתא דר"י דר' ישמעאל לשיטתו דס"ל לה יטמא רשות לדידי' לא תיקשי כלל קושיתו דע"כ א מצינו כללא דהואיל ואישתרי אישתרי לכ"א כדאית לי' בדחוי' או הותרה רק במקום שמצוה עליו לעשות הדבר כמו התם גבי מצורע וביבמות גבי יבום אבל לא במקום דאינו אלא רשות בוודאי אם נתוסף עוד איסור אחר דל"ש כלל לומר סברת הואיל ואישתרי אישתרי וז"פ וברור ולכן לא הקשה רק מדר"ע וכבר כתבנו דלר"ע שפיר תירץ לרבא לשיטתו דבהותרה ל"א הואיל ואישתרי כלל:
ונראה לומר דמדברי רבא אלה הוציא הרמב"ם דינו לחדש דהברייתות החלוקות פליגי בזה אי הותרה או דחוי' דהנה נודע שיטת הרמב"ם שהשמיט האי ברייתא דולאחותו לענין הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולא הביאה כלל בהלכותיו ורק בה' כלאים פ"י ה"ט הביא להאי דרשא לענין טומאת כהן ונזיר למ"מ אבל לא להולך לפסח ומילה ועיין צל"ח ברכות ך' מ"ש בטעמו באורך. ולפי דברינו ש יובן ג"כ בפשיטות עפ"י הנ"ל אחר דס"ל ברבא דהלכה כוותי' לגבי אביי שם בזבחים ל"ב דבהיתר לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ובדחוי' אמרינן הואיל ואישתרי וכנ"ל ומברייתא דר"ע כבר כתבנו דמתורץ כפשוטו עפ"י הנ"ל משום דחזינן דר"ע ס"ל הותרה הטומאה לא דחוי' ואיהו הא פסק דאינו רק דחוי' וכהאי ברייתא דת"כ שהבאנו וא"כ לפי"ז א"א עוד למידרש הא דולאחותו לענין עושה פסח והולך למול את בנו דאיצטרך קרא לכהן ונזיר דלא נימא הואיל ואישתרי אחר דס"ל דדחוי' היא ובדחוי' ס"ל כרבא דאמרינן הואיל ואישתרי כו' לכן השמיט האי ברייתא לגבי נזיר ועו"פ ורק ר"ע לשיטתי' דריש לה כן משום דסבירא לי' הותרה וכנ"ל ורבא דס"ל האי דרשה דולאחותו במגילה ג' הוא משום דס"ל כר"ע דהותרה הטומאה במת מצוה ודו"ק:
ומעתה מיושב ג"כ קושית הטו"א ר"ה ט"ז הנ"ל שהקשה מהא דסוכה כ"ה אחר שמוכח בוודאי דמיירי ר' יצחק מטומאת קרובים הרי מוכח דגם בישראלים איכא טומאת קרובים ולפי דברינו מיושב היטב דבאמת דוחק גדול הוא לומר דר' יצחק דאמר שם טמאי מת מצוה היו יהי' כוונתו על טומאת קרובים [ואף גם זאת קשה קצת קושית המנה"ח דהא כיון דכל ישראל אסורים לטמא ת בשביל הפסח ממילא הוי מת מצוה וכנ"ל] ולפי"ד הרמב"ם מיושב היטב סוגיא דסוכה וכפשוטה דמיירי באמת ממת מצוה ומ"מ מוכיח שפיר מזה דין דעוסק במצוה כו' דלדידי' מת מצוה ומצוה אחרת שוין אחר דלא מידרש לי' לדידי' קרא דולאחותו לענין זה רק לטומאת כהן ונזיר הלא מוכח לפי"ז דר' יצחק פליג אברייתא דולאחותו ושפיר פסק הרמב"ם כוותי' דהאי תנא דפליג אדרשא דולאחותו וכמ"ש ג"כ כה"ג גם בצל"ח ברכות שם באמת דלהרמב"ם מוכח דאין מצוה נדחית מפני מת מצוה וכ"פ רמ"א או"ח סי' תרפ"ז דגם קריאת מגילה אינה נדחית מפני מ"מ ובמג"א ס"ק ו' שם הקשה דהא גם פסח דמצוה דאורייתא נדחית מפני מת מצוה ולהנ"ל ניחא דבאמת לא נדחה שום מצוה מפני מ"מ ע"ש ודו"ק] ומיושב קושית הטו"א בע"ה, ודו"ק היטב כי נכון הוא:
**(הג"ה [ואעתיק כאן מש"כ בחי' אלפסי מ' חולין ר"פ כל הבשר והוא בר"ן שם על מתני' ר"פ כ"ה הקשה למ"ד דכל היכא דאאכילה לה לא לקי אבישול נמי לא לקי הו"ל לאשמעינן שאם בישל בשר גבוה בחלב ואכלו דלוקה כו' לפי שאיסור בב"ח חייל על איסור מוקדשין כו' ולכאורה לפי מאי דאוקי רב אשי מתני' כר"ע בפרקין ק"ד א' א"כ הא אדרבה י"ל דלהכי לא תנא במתני' דחייל על מוקדשין משום דס"ל לר"ע דאין אחע"א גם בכולל וב"א כמ"ש התוס' לעיל ק"א ע"ב ד"ה ר"ע לרבא דלדידי' אצ"ל איפוך וס"ל לעולם דאין אחע"א ע"כ דס"ל להר"ן כפירש"י לעיל שם דאיפוך והיינו דלפי"ז ס"ל לר"ע דאחע"א. וכמ"ש ג"כ לקמן קט"ז. וע' בבעה"מ דמפרש ג"כ שלא כפירש"י ודו"ק:
ובמק"א הבאתי סמוכין לשי' רש"י אליבא דר"ע מסוגיא דזבחים ק' ע"א דדריש לי' ר"ע לקרא דולאחותו לכהן ונזיר דמטמא למ"מ ולכאורה האיך חל קדושת נזיר על קדושת כהן אליבא דרע"ק א"נ דס"ל אאחע"א גם באיסור ב"א ובס' שאג"א סי' ס' הקשה כן במתני' דמכות כ"ב דיש חורש תלם א' כו' כהן ונזיר והא האי תנא ל"ל איסור כולל. ותי' משום דמיירי במופלא סמוך לאיש דהוי איסור ב"א באם קיבל שיחול הנזירות עליו ברגע שיביא ב"ש ובשו"ת א"מ סי' ט"ו תי' דחל משום כולל ורק באיסור הבא ע"י עצמו ל"ל איסור כולל א"כ לכאורה אליבא דר"ע ליבא למימר כל הני ותיקשי כנ"ל. ע"כ דס"ל גם לר"ע דאחע"א מיהת בכולל וב"א. ולפלא כי שם בהג"ה הרגיש ג"כ מהאי קרא דולאחותו ותי' ג"כ ע"י איסור ב"א ולא זכר שם דלר"ע לפי שיטת התוס' אליבא דרבא ל"ל גם כולל וב"א ותיקשי כנ"ל וצ"ע לכאורה. [ועיי"ש בא"מ מ"ש בשם המהרי"ט דאיסור נזיר אינו איסור גברא ולא א"ח רק איסור תורה דרמא רחמנא על מי שקיבל עליו נזירות ע"ש ולענ"ד ראי' לזה מזבחים קי"ז דרבנן ס"ל דנזירות אינן קריבין בבמה משום דחלב הוא ושם ע"ב דבחטאת ואשם כו"ע מודו ושם בפירש"י ד"ה נזירות דהא לא התנדב כו' רק אסר עצמו ביין ותגלחת ומאיליו נתחייב בקרבנות יעו"ש ודאי דנימא כן גם לכל איסורי נזיר דהא לא קיבלן עליו רק איסור תורה הוא כמו כהן] ועיין בס' מנה"ח מ' שע"ב מש"כ להיפוך דל"ש בנזיר שיחול משום בולל ואדרבה אמרינן דמיגו דל"ח קצת מאיסורי נזירות על איסור הקדום גם אינך ל"ח משום דאין נזירות לחצאין ודפח"ח לכאורה א"כ בודאי תיקשי כנ"ל וביותר אי נימא דגם מופלא סמוך לאיש אינו אלא מדרבנן וכשיטה הראב"ד ה' נזירות ודאי דתיקשי כנ"ל דאאחע"א:
וכמשה"ק שם ונשאר בצ"ע ולענ"ד נראה די"ל בעיקר קושיתם דלק"מ דלא מצינו בכה"ת כולה מצוה אחת שיהי')**
פלג ו
ולהשלים הענין אמרתי להביא כאן מה שכתבתי עוד בהאי ענינא ושייך קצת לעניננו והוא מה שאמרתי ליישב קושית הט"ז אהע"ז סי' ד' ס"ק ט' שהקשה בהאי סוגיא דס"פ נושאין ביבמות דפריך הגמ' דלראשון לטמא ממ"נ דאי לאו ברי' הוא הרי חלל הוא ושפיר מטמא כו' והקשה הט"ז שם דלמה לא משני כמו שפירש"י ב"מ י"ח גבי אשתו ארוסה כו' ולא מיטמאה לו דהיינו שאינה מחויבת לטמא לו וגם כאן נפרש כן עיי"ש מ"ש לתרץ בדוחק:
ולענ"ד נתרץ בפשיטות עפימ"ש הרמב"ן בס' תה"א לסייע לד' הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון הוי מה"ת ממ"ש בא"ר דספק אחיו או בתו כו' מתאבל ואונן ואינו מטמא הרי דספק אבילות להחמיר אלמא ספק תורה הוא וזו שהקשינו ממה שהקילו בספק וולדות לאו משום ספק הקילו כו' אלא משום שכל ספק ב"ק אין לבו ש"א ד. עליו ולא מקיים בו ואחריתה כיום מר וכו' ומסיים שם דהא דאמרינן לה יטמא דדוקא על הוודאי מטמא וא"מ על הספק ואמרינן דמתאבל ואונן על ספק לענין ספיקות ליכא למיגמר אבילות ואנינות מטומאה דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ול"א ספק עשה ודחי ל"ת וודאי משא"כ נפלים דודאי בנו ובתו הן ומיעטן הכתוב. עכ"ל הרמב"ן בס' תה"א סוף שער ענין האבילות עיי"ש:
היוצא לנו מדבריו דהא דאינו מטמא על הספק הוא רק משום האיסור דטומאת כהנים איסור ל"ת הוא ול"א ספק מצוה ודחי לה וממילא לפי"ז לפמ"ש הראשונים ז"ל דגם בישראל איכא האי עשה ממילא דמחויב לטמא א"ע מספק ג"כ כמו כל ספק תורה דלחומרא דהא איסורא ל"ש בי' כלל ומעתה מיושב קושית הט"ז הנ"ל בפשיטות דכאן ביבמות א"א לומר דהפירוש הוא שאינו מחויב לטמא דהא בספק בן ראשון מאחר דרשאי לטמא ממ"נ בוודאי דמחויב להתטמאות לו כמו כל ספק מ"ע ורק שם באשתו ארוסה שייך לפרש כן ודו"ק כי זה ברור דהא כאן גם לדעת הרמב"ם איכא ספק מצוה דהא ספק כהן הוא והבן היטיב ומצאתי להגאון בעל בית דוד בקו"א סי' ב' שכתב ג"כ חילוק כנ"ל בין ישראל לכהן לענין אחר שכתב לתרץ קושית המה"פ על הירושלמי יבמות ס"פ נושאין הנ"ל ה"ז דתני ר"ח אוננין ומטמאין על הספק והקשה מהא דבתו"כ אמרינן לה יטמא כו' דאינו מטמא על הספק והוא ז"ל הוסיף להקשות דבמתני' דידן קתני דאינו מטמא על הספק ותי' שם לחלק בין ישראל לכהן ג"כ כמ"ש דישראל מחויב מספק מאחר שמותר והא דתני ר"ח מיירי בישראל ע"ש. ואישתמט מיני' במחכ"ת שכבר כתב כן הרמב"ן מפורש דרק בכהן א"מ על הספק משום איסורא דאית בי' [וע"ש שמצדד לומר דישראל גם לדעת הרמב"ם מצוה על טומ"ק דכ"מ מלשונו בסה"מ מ' ל"ז מובא בר"מ פ"א מה' אבל ה"א וכ"מ מלשונו פ"ב מה"א ה"ו. והיינו כתי' השני שכתב הרמב"ן מובא בכס"מ שם ע"ש ואם היינו אומרים כן מיושב בפשיטות קושית הטו"א מגילה הנ"ל אליבא דאביי ועולא וכמ"ש לעיל דכל עיקר הקושיא אינו רק אי נימא דישראל א"מ על טו"ק אז שייך לומר הואיל ואישתרי גבי כהן משום מצוה דאית בי' אבל לא אי נימא דגם בישראל איכא האי מצוה ומ"מ חזינן דאסרה התורה וקצרתי גם בזה] ומדברי הרמב"ן אלה שהבאנו נסתר ג"כ הוראת הב"ד שם במה שמוכיח שם מן הירושלמי לפי פירושו שם דבמת לו בן תוך ל' ללידתו יש לו עליו אנינות והשיג שם על הברכ"י בשם הדבר משה סי' פ"ג מובא בפ"ת סי' שמ"א ס"ק א' שמוכיחים מן הירושלמי הנ"ל להיפוך דאין לו עליו אנינות וכבר הבאנו בשם התה"א שמפורש בו להיפוך דקאי שם על אבילות ואנינות יום ראשון וכתב דלא ילפינן אבילות ואנינות מטומאה לענין ספיקות ורק לענין ספיקא דנפלים כתב דבתורת וודאי מיעטו קרא משום שאין לבו דווה עליו. ולגמרי מיעטינהו רחמנא עי"ש. [אמנם עיין שאג"א החדשות סי' ז' וסי' ט' מ"ש להשיג על הרמב"ן ז"ל בזה משום דאזלינן בתר רוב כמו בכה"ת והוי כוודאי ב"ק ובוודאי דישראל מחויב מספק להתטמאות לו ורק לכהן אסרוהו חכמים משום המיעוט שמא נפל הוא אמנם אין בזה כדי השגה דאף אי נימא דרוב משוי וודאי מ"מ הכא בטעמא תלוי משום דמ"מ הא אין לבו דוה עליו כ"ז שלא איתחזק לבן קיימא] **(הגה [ואשר מסתייע שם מד' הירושלמי לפי מה שדחה פירוש הק"ע אשר אמנם אתו הצדק בדחיותיו אבל גם פירושו תמוה ולענ"ד בע"ה פי' דברי הירושלמי כפשוטו כאשר נאמר אף שאין מקומו כאן:
ז"ל הירושלמי תני ר"ח אוננין ומטמאין על הספק אר"י מתני' אמרה כן הוא אונן עליהן והן אוננין עליו. [משה"ק בש"ק דתיקשי לי' סיפא דמתניתין דקתני דאינן מטמאין על הספק כבר תירצו דשם מיירי בכהנים וכאן בישראל וכנ"ל וזפו"ב] ר' אשייאן בר יקום הנ"ל עובדא שאל לר' יסא א"ל לית צריך א"ל והתנינן אר"ח אוננין ומטמאין על הספק סימנין היו ניכרין לא כן אמרין חבריא בשם ר' יוחנן סימנין בן ח' אין עושין מעשה סימן הי' לו שבעל ופירש עכ"ל הירושלמי. ומפרשים הם ז"ל דביאור הירושלמי הוא שר"ח מיירי בכלו לו חדשיו דאז מטמאין ודחה דא"כ איך קרי לי' ספיקות ומאי רבותא הוא בוודאי דינו כולד גמור לכ"ד ועוד מה זה דמיון למתני' דמיירי בספק גמור. ולפי המסקנא תיקשי באמת דממתניתין משמע דאוננין על ספק ועוד צ"ל לדבריהם דר"י דשאיל קמי' הוא ר"י אחר ולא ר"י שאמר תחלה דמתניתין אמר כן. ומאי פריך מר"י דמיירי בוודאי בן ח' עיי"ש שהאריך משום זה לפרש ד' הירושלמי ככוונתו דהך דמשני סימנין היו ניכרי' ל"ק על ר"ח רק על העובדא דהוי. ופי' שם הירושלמי ג"כ בדוחק גדול ולא)** **(נוהג בישראל ולא בכהנים היכי דלא מיעטי' קרא בהדיא וכמ"ש בריש ערכין בכהן שפטור מן השקלים ממיעוטא דקרא דכל העובר על הפקודים. אבל בלא"ה כללא הוא דכל התורה כולה לכל ישראל נאמרה והוי כמו דגלי קרא בהדיא דכהן מדיר א"ע בנזירות ומש"ש הכל חייבין כו' כהנים איצטריכא לי' כו' היינו דשם אף אי נימא דבשעת עבודתן פטירי מן המצוה מ"מ הא עיקר המצוה נוהגת בהו אבל לא לפוטרן לגמרי מן המצוה בלא מיעוטא דקרא ושפיר י"ל דס"ל לר"ע דאאחע"א ולא מוכח מהכא מידי. והר"ן ע"כ דס"ל כפירש"י בפי' הסוגיא וס"ל לר"ע בעלמא דאחע"א אף כי יש למצוא ג"כ באיסור בב"ח על מוקדשים איסור מוסיף בקדשים הנאכלים לכהנים ואסורין לישראל דמיגו דאיתוסף איסור בב"ח על הכהנים איתוסף נמי לישראל וכן איסור כולל אם בישל ג"כ בצירוף חתיכת חולין דמיגו דחייל על חתיכת חולין כו' וכמ"ש רש"י ותוס' שבועות כ"ד ב' ד"ה יש אוכל ע"ש וקצרתי שוב ראיתי בס' לב ארי' שהקשה ע"ד הר"ן הנ"ל דילמא ס"ל להאי תנא דאחע"א ע"ש ולא העיר מהא דר"ע והנלענ"ד בע"ה כתבתי]:)**
פלג ז
ונקדים עוד לבאר מה שמצינו שנחלקו רבותינו הקדמונים בהא דעבודה בשבת גבי ק"צ אי הוי בגדר הותרה או רק דחוי' דהנה הראב"ד בפי' לתמיד פ"א כתב וז"ל לכאורה קשה מ"ש דאמרינן בבג"כ הואיל ואישתרי בעידן עבודה כו' א"כ נימא הואיל ואישתרי מלאכת יו"ט בתמידין ומוסיפין אישתרי ג"כ בנו"נ ותי' דל"א הואיל ואישתרי רק בכלאים כו' דהותרה לגמרי משא"כ הני דמתורת דחיית עשה לל"ת אתינן עלה וע' זבחים ל"ב דאמרינן הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עכ"ל וכן מפורש בדהתו"ס ברכות ד' כ' ע"א ד"ה שוא"ת וע' ביאור הגר"א יו"ד סי' רס"ו ס"ק כ"ה מש"כ דעבודה בשבת הותרה ומביא מד' הגמ' יומא מ"ו ע"ב וכונתו למש"ש לרב חסדא ל"ק סופו כתחלתו לית לי' שבת דהותרה היא בציבור כו' וע' כ"מ פ"ב מה' שבת ה"א מש"ש דכמו דקיי"ל טומאה דחוי' היא אצל ציבור **(הג"ה [בכאן הנה מקום אתי לציין מש"כ בחי' לזבחים ליישב קושית הג' רעק"א בגליון הש"ס שם ד' ק"ד ע"ב במאי דבעי התם לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ובעי למיפשט ממאי דתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן וכו' מאי לאו פסול לינה ודחי לא פסול טומאה ופסול יציאה והקשה הגרעק"א לפי מה שהקדים שם דהא דנקיט פסול יציאה משום דלמ"ד טומאה הותרה בציבור ל"ש טומאה והקשה לפי"ז האיך נפרש מ"ש לוי נפסל אחר זריקה שריפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם א"ב פסול לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשריפתו בבירה עיי"ש שנשאר בקושיא ולענ"ד לק"מ דנראה שהקדמתו אינה צודקת כלל דהא שפיר משכחת לה פסול טומאה גם למ"ד דהותרה בציבור דז"א רק בטומאת מת אבל לא בטומאת שרץ וכה"ג דלמ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ובעי ריצוי ציץ הא מבואר בזבחים כ"ג ע"ב דאין הציץ מרצה על טומאת שרץ וכן למ"ד דטומאה הותרה בציבור ול"ב ריצוי ציץ כמ"ש בפסחים ע"ז מ"מ הא מבואר שם בפסחים ס"ז ע"א דכי עבדי ציבור בטומאה רק בטו"מ אבל שאר טומאות לא עבדי וכ"ה ברמב"ם פ"ד מהלכת ביאת מקדש הי"ב עיי"ש וז"ב ופשוט וע' ג"כ תוס' ב"ק ע"ז א' סד"ה פרה ועוד מפרש ר"י מה שמיטמא ע"י קבלת טומאה מן השרץ נפסלת בכך ואי לאו דהיתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא היתה נפסלת וכו' וי"ל בזה עוד וקצרתי].)** ה"ה בחולה לענין שבת אינו אלא דחוי' ולא הותרה וכ"כ בב"י או"ח סי' שכ"ח ועשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט ובר"ן פ"ב דביצה וע' רמב"ן בס' תורת האדם ענין הכהנים דקבורת מת מצוה דא"א בלא טומאה זהו בגדר הותרה ומוסיף שם עוד וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיב"כ משום דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתא ללאו בהאי יעו"ש וי"ל בדבריו מסוגיא דריש יבמות דרצה ללמוד מכאן דעשה דוחה לל"ת **(אעתיק פירושו רק מאי דקשיא לפי דבריו ז"ל דמפרש סימנין הי' ניכרין היינו של"ה לו סימנין נכרין ולא גמרו שערו וצפרניו כמ"ש יבמות פ' ב' דזהו סימנין ב"ח לרבי דע"ז ל"ש לשון סימנין הי' ניכרין דאדרבה ע"ז שייך לומר דלא הי' סימנין ניכרין לכן ב"ח הוא וגם זה דוחק גדול לומר דמעיקרא ס"ל כרבי ואח"כ מסיק כרבנן דפליגי על רבי וכל הפירכא הוא ממה דלא קיי"ל כרבי מחביריו דגם זה דוחק כנראה להמעיין לכן נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי בעזה"ש כפשוטו דהעובדא דהוי לר' אשייאן בר"י ל"ק כלל על ספק בן קיימא דהיינו נפל שמת קודם שלשים שלא הוזכר כלל שם תחלה בהירושלמי רק דמיירי לפי הענין שם בספק בן ט' לראשון וספק בן ז' לאחרון והו"ל עובדא שאשתו ילדה לח' והו"ל ספק אם בנו הוא או שהיתה מעוברת מתחלה ובן ט' לראשון הוא ושאיל לר"י א"ל דלית צריך להתאבל עליו. ופריך מברייתא דר"ח דאוננין על הספק וכמשנ"ת בשם הרמב"ן ז"ל דעל כל הספיקות אוננין ומטמאין על הספק רק בספק ב"ק פטור] ומשני דכאן סימנין הי' ניכרין לו שהוא בן ט' ומשום שנגמרו שערו וצפרניו ומילתא חדא היא מה דמסיק אח"כ לא כן אמרינן חברייא כו' דסימנין ב"ח אין עושין מעשה סימן הי' לו שבעל ופירש וזהו מסקנת התירוץ דמשני שהי' לו סימנין דבן ט' מאחר שנגמרו שערו וצפרניו ומאחר דחברייא ס"ל דבבן ח' לא אמרינן היכא דאית לי' סימנין שבן זיי"ן הוא רק דאישתהוי' אישתהי כרבה תוספאה יבמות פ' דכבר כתבו התוס' בנדה כ"ז א' ובד' ל"ח א' דרוב האמוראים פליגי על רבה תוספאה וא"כ אין לנו לחוש דילמא בן זיי"ן הוא ושלו הוא רק דאישתהוי' אישתהי לא מחמרינן כ"כ כאן באבילות ואנינות להצריכו להיות אונן עליו מהאי טעמא ומאחר דסימן הי' לו שבעל ופירש ע"כ לומר עליו דבן ז' הוא ואישתהי. ולזה ל"ח וא"כ מאחר דסימנין הי' לו שנגמרו שערו וצפרניו בשעת לידה נתברר שבן ט' לראשון הוא וא"צ להיות אונן עליו וא"ש ד' הירושלמי כפשטן בע"ה ודו"ק היטיב כי זה נכון ואמת בע"ה ואף להדיעה באהע"ז סי' ד' סעיף י"ד דס"ל כרבה תוספאה שם ע"ש ברמ"א מ"מ כאן גבי אבילות שפיר נראה לומר דפטור ול"ח לחששא רחוקה כזה גבי אנינות אבל בספק שקול בוודאי דאונן עליו מספיקא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ורק בספק בן קיימא הקילו חכמים וחששו למיעוטא או כמ"ש הרמב"ן ז"ל משום שאין לבו דוה עליו. וכבר יצאתי מגדרי כאן שהארכתי מענין לענין אחר שאין זה כוונת חיבורי זה בעזה"ש לכן קצרתי בכ"ז:
ורק פליאה עצומה אחת אמרתי לציין עוד פה מה שנפלאתי מאוד בראותי קושיא אחת בענינא דמת מצוה בספר עמק הלכה להגאבד"ק זעטיל בסי' קמ"ב בח' או"ח בהג"ה שם שהקשה אהאי דרשא דולאחותו דדרשינן שמת מצוה דוחה לכל המצוות. א"כ האיך מבעיא לן בסנהדרין מ"ו ע"ב באמר אל תקברוני אם שומעין לו תפשוט מהכא דא"כ היכי דחי לכה"ת והא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמ"ש בכתובות מ' ע"א ועוד למה התירה התורה כ"כ גבי מ"מ אחר דברצונו הדבר תלוי ונשאר שם בצע"ג ע"ש:
ואתפלא על גברא רבה דכוותי' שיקשה קושיא כזאת ומה זה ענין להא דכתובות הנ"ל דהתם כיון שהתורה ציותה לעשה שיקחנה לטובתה ולתועלתה ואי אמרה ל"ב בתקנתא דידי ליתא לעשה שפיר אמרינן דמלמדין אותה לדעת רש"י או להתוס' שם שמחוייבת היא גם כן לומר כן משום איסור ל"ת דאית בה והמ"ע ליכא גבה. ל"כ הכא אף דאם אמר לא בעינא דליקברי' שומעין לו אי משום כפרה הוא היינו כמ"ש רש"י שם ד"ה הא דאי נמי קברינן לי' לא מתכפר כלל וא"כ תמה על עצמך איך נאמר על אדם מישראל דיאמר לא בעינא בכפרה ולא ליתכפר לי' מיתתו אתמהה. ולמותר להרבות דברים בזה כמובן למעיין ותו לא מידי. ודוק בכל הנ"ל]:)** שיב"כ וקצרתי עכ"פ לפי"ז לכאורה לפי משנ"ת דהרמב"ם ס"ל גבי טומאת מת מצוה דאינה אלא דחוי'. וכן גבי מילה כבר הוכיחו התוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא דמילה דחוי' היא בשבת עיין שאג"א סי' נ"ט ובשעה"מ ה' ע"ז פי"ב ה"א משה"ק לפי"ז למ"ד דמילה בעכו"ם כשירה למה דחי שבת ימול עכו"ם ע"ש מ"ש בביאור ד' התוס' שבועות ד' ג' ע"א [ולק"מ דמ"מ הא לא יקיים הוא המצוה כשימול אותו ע"י עכו"ם וטפי מבואר בב"ה סי' י' דגם מה שאחר יקיים המצוה ולא הוא אין זה בכלל אפשר לקיים שניהם עיי"ש מ"ש לבאר ד' התוס' שבועות ג' הנ"ל דשאני התם לפימש"ש דמקשינן ניקף למקיף א"כ הא מוכרח להיות המקיף בן פטור כדי שהניקף לא יעבור על הל"ת דהוא הא יקיים המצוה גם אם יקיפנו אשה או קטן ע"ש ודאי דלפי"ז לא מיקרי אפשר לקיים שניהם מה שימול אותו ע"י עכו"ם וז"ב ומצאתי אח"ז רב שגם בח"ס ח' יו"ד סי' שכ"א העיר לתרץ כן קושיא זו עיי"ש] וקצרתי גם בזה וכן מבואר להדיא בפ"ב מה' שבת דגם פיקו"נ דחוי' היא אצל שבת וכן ס"ל ג"כ גבי טומאה בציבור דדחוי' היא כמ"ש בפ"ד מה' ביאת המקדש הט"ו א"כ לפי"ז ודאי דגם עבודה דחוי' היא בשבת בציבור ומשה"ק כולם מהאי סוגיא דיומא מ"ו דאמרו לר"ח דשבת הותרה. הנה הארכתי בע"ה במק"א ליישב בטו"ט עפימ"ש הפנ"י ברכות כ' וכ"ה ג"כ בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ה ליישב שי' רש"י ברכות שם דס"ל לחלק דבמקום שההיתר כתיב בחד קרא עם האיסור שם אמרינן דהוי בגדר הותרה וכמו במת מצוה אבל במקום שההיתר הוא מקרא אחר עיין בדבריהם וא"כ י"ל דר"ח אזיל לשיטתו דיליף בשבת ד' כ' ע"א מקרא דלא תבערו להתיר אברים ופדרים בשבת עתו"ס שם בשבת וביומא מ"ו ע"א ד"ה אבל ובמל"מ פ"א מה' תמידין ה"ז. הוכיח שם דלדידן ע"כ דילפינן מקרא דעולת שבת בשבתו עיי"ש מ"ש מסוגיא דקידושין ל"ז א"כ שפיר י"ל דלר"ח לשיטתו הוי בגדר הותרה מאחר דההיתר נלמד בחד קרא דכתיב בי' האיסור ל"כ לדידן דתרי קראי נינהו שפיר אמרינן דאינו אלא בגדר דחוי' ועוד הוספתי לפלפל בזה דרבה ור"ח לשיטתם אזלי במאי דפליגי בזבחים פ"ז א' כמ"ש בתוס' שם ד"ה מה חצות דר"ח ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח והיינו דנפסלין גם בראשו של מזבח א"כ בלתי אפשר להעלותן שם שלא יפסלו ע' כ"מ פ"א ה"ז מה' תמידין בשם הריטב"א דאותן איברים של תמיד מע"ש נותן על המזבח ושם אינם נפסלין בלינה לעולם אבל אין זה עצה רק אליבא דרבה דס"ל התם דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וכיון דיש לנו עצה להקריבן בהיתר א"ד שבת אבל לר"ח דגם התם פוסלת לינה אין לנו שום עצה וע"כ דוחה שבת וכמ"ש ג"כ בס' ב"ה שם דבשארי קרבנות לבד תמיד ופסח ע"כ דגם ההקטרה הותרה למ"ד דלינה פוסלת בראשו של מזבח דא"א בענין אחר דהא צריך להקטירן קודם התמיד שבה"ע משום עשה דעלי' השלם עיי"ש מ"ש לדקדק לשון הש"ס ביומא שם מ"ש סופו נמי דחי הרי דהקטרה אינו אלא דיחוי משום שאפשר להעלותן ע"ג המזבח למ"ד דאין לינה מועלת אמנם דקדוקו זה לא יתכן רק לפי' קמא ברש"י שם דקאי על איברי התמיד של שבת אבל לפי מש"ש בלשון ב' דקאי על של ע"ש ותוס' שם תפסו כן לעיקר הא ליתא לדבריו כלל. ולדברינו א"ש מאוד דאין עצה להעלות את האיברין על המזבח שהרי גם שם יפסלו לכן מותר להקריבן בשבת בין אלה שניתותרו מע"ש או מן התמיד דיומי' דלדידי' היתר גמור הוא ל"כ לרבה דס"ל שם דאין לינה מועלת בראשו ש"מ יש לנו עצה להעלותן ע"ג המזבח לכן ס"ל לדידי' דאינו דוחה את השבת. וי"ל עוד בזה ולפי שאחר זמן רב מצאתים על הספר לכן קצרתי בזה [אחת אשר אמרתי לציין לפלא על האו"ח פסחים ע"ו ע"א שמביא שם הפלוגתא הנ"ל בלשון אי לינה פוסלת אי לינה מועלת ומפרש שם עפי"ז ד' הירושלמי בטו"ט אמנם ע"י ששינה את הלשון בא לידי שגיאה במחכתה"ר במק"א והוא בספרו או"ח על קידושין י"ב דסבר שם דר"ח ס"ל דלינה מועלת היינו דס"ל דאין הלינה פוסלת וז"א דלר"ח ע"כ דפוסלת הלינה ומ"ש לינה מועלת היינו מועלת לפסול ע"ש]:
פלג ח
ולהנ"ל י"ל ג"כ במ"ש ר"ש במ' מנחות ע"ב בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו' ויליף מהקטרת קרבנות ע"כ דס"ל גם גבי קרבנות דאינה רק בגדר דחוי' ולפי"ד הכ"מ הנ"ל י"ל ג"כ דאזיל לשיטתו דס"ל ביומא ז' וכן בפסחים ע"ז דטומאה דחוי' היא בציבור ולדידי' אמרינן בכ"מ דהוא רק דחוי' ולא הותרה ומ"מ י"ל בישוב פסקי הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין דס"ל גבי עומר דנקצר שלא בזמנו כשר ומ"מ דוחה את השבת עמ"ש בע"ה שלהי חגיגה וכעת נאמר ליישב בפשוטו ועפי"ז יתיישב ג"כ משה"ק השאג"א על הש"ך בהא דמילה שכתב הש"ך דאם אפשר להקדים מע"ש א"ד שבת ובשאג"א שם כתב דז"א וכתב שם שנעלם מן הש"ך מש"כ התוס' במנחות שם ע"ב דרק גבי קרבנות הוא דאמרינן כן שם משום דלא הוי דומיא דתמיד כיון דבדיעבד כשר עיין שם ונראה דיש לומר דזה תלי במש"כ התוס' פסחים ס"ו א' ד"ה מה מועדו דתנאי פליגי בזה אי ילפינן כל הקרבנות דדוחין שבת וטומאה מג"ש מועדו מועדו מתמיד או דממשמעותא דמועדו דכתיב בעצמן ילפינן לזה דמשמעות מועדו הוא בכל האופנים בין בשבת בין בטומאה וכן כתבו שם דמנחת העומר דרשינן במנחות ע"ב דדחי שבת מתקריב תקריב עיי"ש אמנם במנחות שם סד"ה מנין כתבו דלאו דוקא עיי"ש ועיין תוס' יומא נ"א א' ד"ה דוחה שהקשו האיך יליף פ"ש דדחי שבת מפ"ר והא פ"ר גופי' ילפינן מג"ש מועדו מתמיד ונדחקו שם ואי נימא דממועדו דכתיב בגופי' ילפינן לא הקשו מידי ומש"כ התוס' שם דמשו"ה ל"ד שבת במקום שאיפשר להקדים משום דל"ה דומיא דתמיד הנה זה ל"ש רק למש"ש דילפינן מג"ש מועדו מועדו מתמיד לכן בעינן דומיא דתמיד אבל למ"ד דמגופי' דרשינן בכל הני קרבנות דדוחין שבת א"כ ל"ב כלל דומיא דתמיד ומ"מ אמרו שם נקצרי' מע"ש הרי ע"כ דכך המידה דכיון דבדיעבד כשר אינו דוחה את השבת ושפיר הקשה הש"ך לפי"ז דגם גבי מילה נימא כן דלא לידחי את השבת כיון שאפשר להקדים אלא שמ"מ לק"מ קושית הש"ך ז"ל גם לפי"ז די"ל דהסוגיא דהתם קאי למ"ד דילפינן מתמיד ומשו"ה הוא דקאמר דאם איפשר להקדים אינו דוחה שבת כיון דבדיעבד כשר משום דל"ה דומיא דתמיד ונימא דאה"נ דלמ"ד דילפינן ממועדו דכתיב בגופי' דוחה שבת גם בכה"ג:
ויתיישב בזה ג"כ פסק הרמב"ם שפסק דנקצר העומר שלא בזמנו כשר ומ"מ פסק דדוחה שבת כמ"ש פ"ז מה' תמידים עמ"ש שלהי חגיגה מזה ולפי"ז א"ש בפשיטות דס"ל להרמב"ם דמ"ש הש"ס לדחות שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ז"א רק למ"ד דס"ל דילפינן ממועדו דכתיב גבי תמיד ובאנו ללמוד מתמיד דאף שאיפשר להקדים או לדחות ג"כ דוחה משום דחביבה מצוה בשעתה ע"ז אנו אומרים דשא"ה שכבר דחתה וכו' אבל למ"ד דילפינן ממועדו דכתיב בגופי' ל"ש האי דיחוי כלל וגם דינא דבכ"מ שזמנן קבוע דוחין את השבת אף שאיפשר להקדים או לאחר משום דחביבה מצוה בשעתה ועפ"י הנ"ל נבין בע"ה בפשוטו מ"ש בסוגיא דמנחות שם שא"ה שכבר דחתה וכו' דלפי משנ"ת הא מוכח מדר"ש דסבירא לי' דעבודה אינה אלא בגדר דיחוי וכבר נתבאר דרבא ס"ל דבכ"מ שאינו אלא בגדר דיחוי אמרינן מ"ל חד דחי' מה לי שתי דחיות ורק במקום שהוא בגדר הותרה ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכמשנ"ת באורך מהא דזבחים ד' ל"ב וא"כ שפיר י"ל דשאני הקטר אברים ופדרים משום שכבר דחתה שחיטה את השבת לכן דוחין גם הן את השבת בהקטרתן ומשום דהסוגיא כאן ע"כ אליבא דרבא קיימא וכמו שנבאר לפנינו בע"ה ועיין ח"ס או"ח סי' פ"ה ושם סי' קמ"ה שכתב ג"כ דלרבא דס"ל דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"ש סברא זו שכבר דחתה אי נימא דשבת הותרה וכבר כתבנו דאדרבה מכיון דאנן קיימינן השתא בסוגיין כאן אליבא דר"ש דס"ל דעבודה בשבת דחוי' היא א"כ נהפוך הוא דמשו"ה הוא דקאמר שא"ה שכבר דחתה דבדחוי' אמרינן מ"ל חד דחי' מ"ל שתי דחיות וכנ"ל וביותר למאי דמצינו גם כן לרבא דס"ל בזבחים שם ל"ב דטומאה דחוי' היא בציבור ולפי"ד הב"י שהבאנו לעיל ס"ל נמי להאי מ"ד מה"ט גם בעבודה ופיקו"נ בשבת דאינם ג"כ אלא בגדר דחי' וא"כ ודאי הוא דמסתבר טעמי' לומר לדידי' דשא"ה שכבר דחתה וכו' ומ"ל חד דחי' ומ"ל ב' דחיות וכנ"ל ודו"ק:
ומעתה נבוא ליישב בע"ה גם ד' הרמב"ן שהבאנו לעיל במש"כ סייעתא לסברתו דאף במקום שאפשר להמתין ולקיים המצוה בהיתר מ"מ דוחה ל"ת ואין מחמיצין מהא דר"ש דהקטר חו"א דוחין את השבת אשר הקשינו עליו מסוגיא דמנחות דמדמי שם הא דאפשר להקדים להא דאפשר לאחר ולהמתין ולד' הרמב"ן הא לא דמי כלל דבדאפשר להמתין דין הוא שידחה ל"ת וכנ"ל עיין מש"כ בע"ה שלהי חגיגה ולעניננו נאמר כעת דהנה צריך להבין עוד מש"כ הרמב"ן דמדינא דוחה ל"ת אף שאפשר להמתין והא ע"כ גם כאן אינו מן הדין שהרי אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אמנם יתיישב הכל בע"ה עפ"י מה שכבר ביארנו שם מד' הרמב"ן הנ"ל דאמוראי פליגי בזה ורק לרב אשי הוא דקאמר כן הרמב"ן ז"ל אבל לחזקי' ולרבא שם בשבת כ"ד ע"כ ס"ל אדרבה דמה"ט הוא דאין ש"ק דוחה יו"ט משום שאפשר לקיים את המצוה למחר בהיתר [והנה עתה מצאתי שגם בס' באר אברהם דקדק כן בחידושיו למ' שבת ד' קל"ג דע"כ הני אמוראי פליגי בזה עיי"ש ונהניתי] וכתבנו עוד שם דהני אמוראי פליגי ג"כ בהא דר"ש אי דינא קאמר ר"ש דבכ"מ דוחה ל"ת מה"ט משום שחביבה מצוה בשעתה או דרק שמזה מסתייע ר"ש דמצינו שחביבה מצוה בשעתה ורק גבי הני שזמנן קבוע וכמ"ש רש"י שם במנחות ע"ש ולעניננו נאמר דפלוגתתם תלוי' בהא דהנה אם נאמר דר"ש ס"ל עדל"ת שיב"כ ג"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן להלכה שפיר נוכל לומר דר"ש דינא קמ"ל דמה"ט דחביבה מצוה בשעתה דוחה ל"ת לעולם ואין ממתינין בקיום המצוה אבל אי נימא דס"ל לר"ש דאין עדל"ת שיב"כ א"כ ודאי דאין לפרש דברי ר"ש דדינא קאמר מה"ט בכ"מ דהא גם התם גבי הקטר חו"א ע"כ דלא מן הדין הוא שידחה שבת דהא אין עדל"ת שיב"כ והאיך ניליף מכאן לעלמא ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש לפי"ז. והנה כי כן נראה לומר דרבא דס"ל התם דמן הדין אינו דוחה ל"ת בכה"ג ה"ט משום דרבא לשיטתו שם ביבמות דס"ל דערוה גופה ל"צ קרא משום דאין עדל"ת שיב"כ וס"ל דגם ר"ש סבר כן לדינא ומשו"ה ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש כאן אלא דלמד ר"ש מכאן דחביבה מצוה בשעתה ומשו"ה שפיר מדמה הא דאפשר להקדים לאפשר להמתין כיון דגם להמתין אינו מן הדין לא כן לרב אשי שפיר י"ל דמפרש דר"ש דינא קמ"ל בכ"מ דאין דוחין את המצוה משום דחביבה מצוה בשעתה ואה"נ דס"ל ג"כ לדינא דעשה דוחה ל"ת שיב"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן ועתו"ס יבמות ו' ד"ה שכן הכשר מש"ש דלהמסקנא בשום מקום אין עשה דול"ת שיב"כ ועיי"ש דרש"י חולק ע"ז ובמהרש"ל שם כתב ג"כ דסתמא דהש"ס סובר דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיב"כ דלא כהמהרש"א שם ועיין מהר"ם ברבי דרשה שני' לשבה"ג מש"כ דרבא ורב אשי בזבחים צ"ז גבי עשה דיקדש פליגי ג"כ בזה ומוכיח שם דרב אשי ס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ שפיר קאמרינן רב אשי לשיטתו אזיל בזה [וע"כ לומר לפי"ז דמ"ש רב אשי שם ביבמות דמתני' נמי דיקא דל"ק פטורות ופוטרות אינו אלא מדייק שם כן מד' התנא דמתניתין אבל לנפשי' לא ס"ל כן לדינא ודו"ק] וס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ג"כ ור"ש דינא קאמר דאין דוחין את המצוה ולדידי' ודאי דאין לדמות הא דאפשר להקדים להא דאברים ופדרים שאין להמתין והסוגיא דמנחות שם ע"כ לפי"ז רק אליבא דרבא קאי ולרבא לשיטתו שפיר דחי שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת לפמשנ"ת לעיל דרבא שם בזבחים ל"ב דבכ"מ דהוא בגדר דחיי' אמרי' מ"ל חד דחי' מ"ל ב' דחיות עיי"ש ודו"ק:
פלג ט
עתה אחר שיישבנו בע"ה דברי הרמב"ן ז"ל נשוב לבאר יתר דברי השאג"א ז"ל במש"כ להשיג על הש"ך ז"ל עוד כלפי מש"כ הש"ך למ"ד דנימול תוך ח' א"צ הטפת דם ברית משום שקיים מצוה ולא כן סבירא לי' להשאגת ארי' ז"ל שם אלא דהיינו טעמא מה שאינו צריך הטפת דם ברית משום דהוי כמו לכרת הגיד וכמ"ש בשבת ד' קל"ו דאם מל של אחר השבת בשבת לא עשה מצוה כלל יעו"ש. ובקונטרס אחרון שם מביא מש"כ בצל"ח פסחים ד' ע"ב די"ל דאה"נ לכשיגיע שמיני נתקיימה מצית מילה למפרע ורק בתוך ח' ודאי לא עשה מצוה כלל יעו"ש ולענ"ד בע"ה לקיים דברי הצל"ח ז"ל כי נכונים הם בטעמם כמו שנאמר דהנה עיין בטו"א ר"ה כ"ח במש"ש כפאו ואכל מצה יצא כו' אילימא כפאו שד והתניא כשהוא שוטה כו' ומבואר שם דא"י ידי חובת מצוה אה קיים אותה בשעה שהי' פטור ממנה והקשה שם בטו"א ממ"ש ביבמות ד' ס"ב הי' לו בנים בגיותו ונתגייר רי"א קיים פ"ו כו' ואע"ג דב"נ א"מ על פו"ר עיי"ש [ע' תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה לא מש"ש ועוד פ"ו אכולהו ב"נ כתיב ועיי"ש במהרש"א ובשו"ת שבו"י ח"ב סי' קל"ד ובבאה"ט אה"ע סי' א' ס"ק י"א וקצרתי] ובס' מנה"ח מצוה א' מתרץ לה ברווחא ומחלק בין מצות מצה וכיו"ב שמקיימה רק בזו הרגע שאוכל אותה ובזה שפיר אמרינן דאם קיים אותה בשעה שהי' פטור דל"ק מצוה לא כן במצות פו"ר שעיקר המצוה הוא מה שיש לו בנים וכדמוכח מהא דר"י דס"ל בהי' לו בנים בגיותו יצא והוא בעצמו ס"ל דהי' לו בנים ומתו לא קיים המצוה הרי דהמצוה הזאת היא מצוה נמשכת ומקיים אותה בכל רגע בזה שפיר אמרינן שמקיים ויוצא י"ח המצוה בשעת חיובו אף אם עשה אותה בזמן שהי' פטור עיי"ש ועיין ג"כ מש"ש במנה"ח עוד בזה במצוה ש"ו לענין ספירת העומר ביתר ביאור [ועיי"ש מה שתמה על הטו"א במש"כ דר"י סובר אם הי' לו בנים ומתו דקיים פ"ו ומ"מ כאן מודה וכו' ובאמת הוא העלמת עין דאדרבה מבואר שם בסוגיא דיבמות דר"י ס"ל בהי' לו בנים ומתו דלא קיים דשבת בעינן עיי"ש ולחנם תמה על הטו"א ונזדמן לו נוסחא מוטעת בטו"א ובטו"א שלפנינו כתוב להדיא איפכא דאע"ג דר"י ס"ל בהי' לו בנים ומתו דל"ק פ"ו מ"מ בהי' לו בנים ומינכרי מודה דהא איכא שבת עיי"ש ותמצא כן.] ולפי"ז נראה דמצות מילה ג"כ דמיא להא דפו"ר דגם היא מצוה נמשכת דמלבד מעשה המצוה בשעת המילה מקיים ג"כ מצוה כל ימי חייו מה שאינו ערל וכמ"ש בשו"ת מהרי"ח א"ז סי' י"א ולפי שאינו מצוי אעתיק את לשונו והוא ומענין המילה נראה דאין האב חייב למול בנו בידו אלא לעסוק שיהי' נימול דומיא דכל הני דקחשיב התם ללמדו תורה כו' כל הני עיקר מצותן אינה העשי' אלא שהמילה חתומה בבשרו וכן ישיבתו בסוכה וכן תפילין המונחים בראשו ובזרועו ומילה גם היא עיקר מצותה כן שאל"כ דהע"ה שהי' מצטער כשנכנס למרחץ כו' ואם לא הי' מצות המילה אלא העשי' למה שמח עליה יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות אלא מילה הוא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל ולפי"ז הוי גם מילה מצוה נמשכת כמצות פו"ר שאף אם עשה אותה בשעה שהי' פטור ממנה מ"מ מקיים המצוה בהגיע זמן חיובו ורק קודם הזמן הוא דאמרו בשבת שם שלא עשה מצוה:
וכמ"ש בצל"ח הנ"ל וראיתי בס' בית הלוי סי' מ"ז שהביא ג"כ ד' הצל"ח הנ"ל ומחדש שם סברא זו בדעת הטור דמקיים מצות מילה כל ימי חייו ומשו"ה הוא דס"ל ביו"ד סי' רס"ד דבחול צריך לחזור על ציצין שא"מ ג"כ אף דאחר שפירש ע"כ הוי התחלה אחריתא יעו"ש ולדעת הרמב"ם הוא להיפוך דרק בשעת המילה מקיים מצוה זו עיי"ש ולא ראה דברי המהרי"ח או"ז הנ"ל [אמנם יש להעיר לפי"ד המהרי"ח הנ"ל עפימש"כ הרא"ש פ"ק דפסחים בשם ר"ת לחלק בענין ברכת המצות דרק במצוה שיש בה שהיות מברכין בל' ובמצוה שאין בה שהיות מברכין בעל א"כ לכאורה תיקשי מ"ש מילה דמברכין בעל מהא דמזוזה דמברכין בל' ולמ"ש לקמן בשם הבית הלוי דב' מצות יש במילה וכל ימי חייו אינו מקיים אחר שנימול רק מצוה בשוא"ת מה שאינו ערל א"ש רק ד' המהרי"ח לא משמע כן וצריך להבין במ"ש המהרי"ח דאין על האב חיוב למול בנו בידו אלא לעסוק שיהא נימול א"כ מה זה שאמרו בפסחים ז' אבי הבן מאי איכא למימר ומשום חיוב ההתעסקות לבדו לכאורה אין לחלק בענין הברכה וקצרתי]:
ועפ"י הנ"ל יתיישב ג"כ משה"ק בשאג"א שם לפי"ד דבתוך ח' ל"ע מצוה כלל א"כ הקשה למה חייב באם מל שלאחר השבת בשבת הא הוי מקלקל כיון שלא עשה מצוה ותירץ שם דע"כ מתני' לא אתיא כר"י רק כר"ש ועדיין נשאר בקושיא על הרמב"ם שפסק ג"כ בפ"ג מה' שגגות דחייב בכה"ג אף דס"ל בפ"א מה"ש דמקלקל בחבורה פטור ונשאר בקושיא ולדברינו בע"ה ניחא שפיר דאף שלא עשה מצוה היום מ"מ מתקן מיקרי דהא לכשיגיע זמנו נמצא מקיים מצוה ע"י מעשיו והוי מתקן ועדיין יש לפלפל בזה דזה תלי בשני תי' התוס' שבת ק"ו בטעם החילוק לר"י בין חובל וצריך לכלבו דפטור לבין שוחט דעלמא או משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו או משום דבחובל וצריך לכלבו אין תיקונו בא מיד משא"כ בשוחט עיי"ש דאי נימא כתי' השני:
הנ"ל עדיין לא מיקרי כאן מתקן בכה"ג דהא אין תיקונו בא מיד דעתה הא אינו מקיים מצוה עדיין וע' בחי' הגרעק"א יו"ד סי' ב' ובמערכה ג' לח' שבת מ"ש לפלפל בהני שני התירוצים לדינא וע' מש"כ בע"ה שלהי חגיגה וקצרתי ומשה"ק שם עוד בשאג"א אי נימא דגם בנימול תוך ח' מקיים מצוה א"כ בכל ספק מילה בנולד ביה"ש למה נימול לט' לי"א לי"ב כמ"ש בשבת קל"ז נקדים ונימהלי' מספק קודם ח' כדי שלא להשהות את המצוה יעו"ש שהוכיח מזה דע"כ תוך ח' אינו מקיים מצוה כלל ולכאורה הי' איפשר לדחות בפשיטות דלבד מה דנ"מ לענין הברכה דאם נימהלי' קודם ח' הא אין לברך מספק דקיי"ל כהרמב"ם דעל ספק מצוה אין מברכין עיין בדברינו שלהי מ' מגילה וקצרתי דבזה הא י"ל דמ"מ הא אין הברכה מעכבת רק דגם זו"ז נראה לומר דא"א להקדים המילה קודם זמנו משום איסור חובל כיון דהשתא מיהת לא מקיים מצוה איפשר שאסור למולו משום ל"ת דחובל בחבירו וכמ"ש כה"ג בס' המקנה שלהי קידושין דמה"ט לא מל א"א ע"ה קודם שנצטוה משום איסור חובל דגם ב"נ נצטוו ע"ז מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש עיי"ש ומיושב בזה נמי משה"ק הש"ך למה ידחה מילה את השבת נמהלי' מע"ש ולהנ"ל י"ל דכיון דהשתא לא מקיים מצוה כלל יתסר משום חובל. אמנם יש לדחות דל"ד למ"ש המקנה דשאני הכא גבי קטן כיון דסוף סוף יתחייב במילה ואם לא נמהלי' היום ע"כ ימולו אותו למחר איפשר דל"ש בזה איסור חובל אף דעדיין לא הגיע זמן חיובא דידי' [ועדיין י"ל דהשתא מיהת קודם דמטא זמנו למולו מיקרי חבלה ואסור לחבול בו וכמ"ש ביומא פ"ה שמחללין את השבת משום חיי שעה ועתו"ס ע"ז כ"ז ע"ב ד"ה לח"ש מש"ש דהכא והתם עבדינן לטובתו ואף למ"ש הגר"ש קלוגר ז"ל בס' החיים דבספק חיי שעה אין מחללין עליו את השבת עיין שם ארי' אה"ע סי' קי"ז שחולק עליו בזה. מ"מ גם אם נימא דמשום ספק חיי שעה אין לחלל את השבת מ"מ ודאי די"ל דאסור לחבול בו גם מספק קודם דמטא זמן חיובו] ורק התם גבי א"א שפיר קאמר המקנה שלא מל א"ע קודם שנצטוה משום איסור חובל דהא לא הי' יודע שיתחייב גם אח"כ במצוה זו דמילה אמנם גם זו"ז י"ל לפימ"ש בס' בית הלוי שם דב' מצות יש במילה עיקר מצות מעשה המילה כדכתיב המול לכם כל זכר וגם מצוה שנהי' נימולים ולא להיות ערל כדכתיב והי' בריתי בבשרכם ומצוה זו נמשכת לעולם והאי מצוה השני' מקיים גם בנימול תוך ח' אבל עיקר המצוה של מעשה המילה ודאי אינו מקיימה באם נימול תוך ח' עיי"ש וא"כ שפיר יש לתרץ קושית השאג"א הנ"ל למה אינו מקדים המילה בספק דהוא משום כדי לקיים גם עיקר מצות מעשה המילה דזה הא לא יתקיים אם יקדים אותה לפני זמנה ורק מ"מ ל"ה מקלקל אם מל שלאחר השבת בשבת דכיון דמ"מ מקיים המצוה השני' מה שאינו ערל הוי מתקן גמור ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק הש"ך למה דוחה שבת יקדים המילה קודם השבת דז"א כיון דמ"מ הא לא יתקיים עיקר המצוה אם יקדימנה קודם ח' לכן שפיר דוחה את השבת היוצא לנו מדברינו דאם מל תוך ח' לדעת השאג"א ז"ל לא קיים מצוה כלל דהוי כאלו נכרת הגיד ואף לדברינו לדעת הצל"ח דאח"כ קיים מצוה מיקרי בהגיע הזמן מ"מ אינו מקיים רק פלגא דמצוה מה שאינו ערל אבל מ"מ לא קיים עיקר מעשה המצוה וכנ"ל וע' בכנסת יחזקאל סי' מ"ב מ"ש לה"ר דבדיעבד יוצא ידי המצוה ממ"ש ברש"י נדריה ד' ל"ב ד"ה מפני שנתעסק במלון שפירש שם דהתינוק לא הי' באותה שעה אלא בן ח' ימים ומשמע לכאורה דבצאתו ממדין הי' בתוך ח' וא"כ תוקשי מ"ש משה אמול ואצא סכנה הוא הא גם בלא סכנה האיך ימול אותו תוך זמנו וע"כ מוכח מזה דבדיעבד יוצא גם בנימול תוך ח' ומשום מצות השם שאמר לו לך שוב מצרימה הי' רוצה למול גם תוך ח' דהו"ל כמו דיעבד עיי"ש. ולדברינו בפשוטו ניחא דאף שאינו מקיים מצות מילה מ"מ כיון שמקיים מיהת פלגא דמצוה מה שאינו ערל שפיר סלקא אדעתא דמשה למולו משום האי מצוה שצוה לו ד' ללכת מצרימה וכמובן אמנם גם זו"ז עיין בס' קרן אורה שם מ"ש לפרש כונת רש"י בפשוטו דבאותה שעה היינו באותה שעה שיצא ממדין דאם הי' כבר שמנה ימים קודם שא"ל הקב"ה ללכת מצרימה מדוע נתרשל משה ואיחר לעשות את המצוה עיי"ש ודו"ק:
ויש לפרש ג"כ עפי"ז מ"ש בקהלת תן חלק לשבעה וגם לשמנה ושם בפירש"י הביא מ"ש רבותינו תן חלק לז' לנוח בשבת וגם לשמנה אלו שמונת ימי מילה [ע' עירובין מ' ע"ב] ד"א לשבעה וגם לשמנה אלו ק"צ של ז' ימי הפסח וח' ימי החג כי לא תדע מה יהי' רעה אם יחרב הבית וכו' עיי"ש. ולפי' הראשון דקאי על שבת ומילה צריך להבין ג"כ השייכות דסיפי' דקרא לזה ועיין שו"ת כ"ם או"ח סי' ל"ה מ"ש לפרש עפימש"ש שאין דוחין את המצוה על אחר הש"ק משום שמא ימות התינוק והיינו כי לא תדע מה יהי' רעה וגו' אמנם השגנו על עיקר דבריו בשלהי מ' חגיגה עיי"ש ולדברינו נוכל לומר דינ"ה בפשיטות יותר. דהיינו דקאמר דאף שמצווין אנו לשמור את השבת תן חלק לז' מ"מ מילה דוקא בשמיני ואף בשבת. ושלא תיקשה למה דוחה את השבת הא איפשר למולו מקודם ע"ז קאמר כי לא תדע מה יהי' רעה וגו' דהא מ"מ אינו מקיים מצות מילה תוך ח' וכנ"ל ונמצא מבטל עשה ובעידן ריתחא ענשינן אעשה כמ"ש במנחות מ"א עיי"ש בתוס' ודו"ק כי קצרתי:.
פלג י
ולפי"ז יש ליישב משה"ק כולם במשנתנו שלהי קידושין על שלא מל אאע"ה קודם שנצטוה דאיפשר דקודם שנצטוה, הוי דינו כמו תוך זמנו כיון שעדיין לא הגיע הזמן לקיים את המצוה. ויש להוסיף עוד שהוכיח זאת ממה דמצינו דמילה דוחה שבת הרי ע"כ לומר דבנימול תוך ח' אינו מקיים המצוה כתיקונה גם בהגיע זמנה אח"כ וכקושית הש"ך דאין להקשות מ"מ נמתין עד לאחר הש"ק דזה מדינא אסור לדחות את המצוה אלאחר הזמן ושפיר דוחה שבת ואין מאחרין וכשיטת הרמב"ן אבל למה אינו מקדים ע"כ דבתוך ח' ל"ק מצוה וכנ"ל. אכן אי נימא כשיטת הרמב"ם דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה א"כ הא לא מוכח מידי דשפיר י"ל דמקיים המצוה בהגיע זמנה ומ"מ דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה וע"כ דלא כהרמב"ם ומחלקינן בין איפשר להקדים לבין איפשר להמתין דרק בהקטר חלבים ואיברים אמרינן האי סברא דחביבה מצוה בשעתה ומשו"ה דוחה שבת ואין מאחרין את המצוה אבל באיפשר להקדים שפיר מקדימין וס"ל לפי"ז דמ"ש ר"ש בוא וראה כו' היינו דדינא קאמר ר"ש בכ"מ דמשום ה"ט דחביבה מצוה בשעתה אינו ממתין בקיום המצוה ושפיר דוחה ל"ת וכמו שכתבנו אליבא דרב אשי והיינו משום דס"ל דעדל"ת שיב"כ וילפינן מכאן לעלמא נמצא דמוכח מזה דעדל"ת שיב"כ ומה"ט אין מאחרין את המצוה אבל אין ללמוד מזה לענין איפשר להקדים ומכיון שמצינו דמילה דוחה שבת אף שאיפשר להקדים תוך ח' ע"כ מוכח דאם מל אותו תוך ח' לא קיים המצוה כתיקונה אף בהגיע הזמן אח"כ ומשו"ה לא מל אברהם אע"ה מקודם שנצטוה:
ובתוס' יבמות ד' ז' ע"א ד"ה ומה עבודה כתבו דהק"ו דהתם הוא רק לר"ט דס"ל דל"א דיו היכא דמיפרך ק"ו אבל לרבנן דפליגי על ר"ט ע"כ דאין זה ק"ו ומוכח לדידהו מדאיצטרך קרא דלא תבערו דעדל"ת שיב"כ דע"כ מדין עדל"ת איצטריך קרא ולא מדין ק"ו דהא נימא דיו ומוכח אליבא דרבנן דר"ט דעדל"ת שיב"כ ומינה נמי להיפוך דכיון דהוכחנו מהא דשלהי קידושין דע"כ ס"ל עדל"ת שיב"כ ע"כ דפליג על ר"ט וס"ל דאמרינן דיו אפילו במקום דמיפריך ק"ו [ואם נפרש נמי דמ"ש מצינו לא"א ע"ה וכו' לאו ר' נהוראי קאמר לה רק רבי דסתים המשניות ע"כ מוכח מזה דפליג על ר"ט בזה לפימ"ש בדורל"צ ד"ז דמאן דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ע"כ דפליג על ר"ט וס"ל דאמרינן דיו אפי' אי מיפריך ק"ו עיי"ש שהוכיח כן מן הסוגיא דב"ק כ"ה גבי מפץ במת דמפורש שם כן וכבר מצינו לרבי דס"ל דון מינה ואוקי באתרה בזבחים צ"א ובמנחות ק"ז עיי"ש ולפי"ז ע"כ דפליג על ר"ט. ואף אם נימא דר' נהוראי הוא דאסיק למילתי' מ"מ ע"כ לאו היינו ר"מ דס"ל בשבועות ל"א דון מינה ומינה כמש"ש בסה"ד להוכיח ממשנתנו דר"נ פליג על ר"מ ע"כ דר"נ לאו היינו ר"מ וע' נוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"א ובמש"כ בזה שלהי נזיר ואכ"מ ושפיר י"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרה וכרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' במקום דמיפרך ק"ו] ובאמת בענין זה האיך ס"ל לר"ש בהאי דינא אם עדל"ת שי"ב כרת לפימשנ"ת דזה תלי בהא אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרה וא"כ יש להסתפק ג"כ בהא איך ס"ל לר"ש בזה הנה מצינו להגאון בעל דורל"צ דרוש ז' שהוכיח דע"כ ס"ל לר"ש דון מינה ומינה דאל"ה תיקשי גם לר"ש מצרי שני במאי יטהר דהא ס"ל בספרי קהל גרים איקרי קהל וכמ"ש ר' יוחנן אליבא דר' יהודה שם ביבמות ע"ח ורק דתירץ שם דס"ל דון מו"מ וא"כ ממזרת אחר עשרה דורות מותרת ויטהר בממזרת ורק לר' יהודא פריך דס"ל בשבועות דאוקי באתרה עיי"ש ולפי"ז ע"כ דס"ל כר"ט ולא אמרינן דיו במקום דמיפרך ק"ו ואין עדל"ת שי"ב כרת וקרא דלא תבערו איצטריך שלא נלמוד מדין ק"ו אבל מ"מ אין זה הוכחה גמורה דשפיר י"ל דס"ל ג"כ דעדל"ת שיב"כ וכרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו וס"ל דון מינה ואוקי באתרה וקושית בעל דורל"צ בהא דמצרי שני במאי יטהר איפשר לתרץ בגוונא אחרינא וכמש"ש בד' י"ג שם דהיינו שישא פילגש בלא קידושין וכשי' הרמב"ם פט"ו מה' אי"ב דכל הני ח"ל אין איסורן רק ע"י קידושין אשר בזה מתרץ שם ג"כ קושית המהרש"א ביבמות האיך נשא א"א ע"ה להגר שהיתה מצרית ראשונה עיי"ש שג"כ נשאה לפלגש ומבואר אצלינו במק"א באורך בע"ה:
וא"כ שפיר י"ל דס"ל דון מינה ואוקי באתרה והייני דפליגי אמוראי אליבא דר"ש אי דינא קאמר דמה"ט משום שחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת ומשום דס"ל עדל"ת שיב"כ וילפינן מיני' ג"כ לעלמא או דאין זה מן הדין ורק גבי קרבנות הוא דמצינו כן ומשום דבלא"ה הא ע"כ דאינו מן הדין כיון דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ וכנ"ל:
וכ"כ י"ל ג"כ אליבא דרבי דמסתפק שם אליבי' בסוגיא דמנחות ע"ב אי ס"ל כהא דר"ש או כאידך דר"ש ומשום דגם לרבי מצינו דפליגי אמוראי אליבא דידי' אי ס"ל דון מו"מ או דו"מ ואוקי באתרה עיי"ש בזבחים ד' צ"א ע"ב ובמנחות ס"ב וק"ז וקצרתי א"כ גם אליבא דידי' יש להסתפק בכל הנ"ל וכנ"ל:
ויומתק לן מאוד לפי"ז מה דמצינו לרב פפא דמוקי לה בב"ק ד' מ"ח ע"ב דס"ל לרבי כר"ט ומשום דאיהו אזיל לשיטתי' דס"ל אליבא דרבי דאית לי' דון מינה ומינה בזבחים שם ד' צ"א ע"ב לכן לשיטתו מוקי נמי רב כר"ט וכנ"ל ודו"ק:
**(הג"ה [ובזה כתבתי במק"א ליישב ג"כ סתירת הסוגיות בהא דסנהדרין כ"ב ע"ב ותענית י"ז ע"ב גבי פלוגתת רבי ורבנן אם כהנים מותרים לשתות יין בזה"ז דמשני ר"א שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא מחלי עבודה ל"ג רבנן ופריך מברייתא ואלו שבמיתה פרועי ראש ושתויי יין וכו' דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש וכו' ומינה מה שתויי יין דמחלי עבודה אף פרועי ראש דמחלי עבודה ואסיק שם בסנהדרין בקשיא והעיר בהגר"א שם בגהש"ס מה דבתענית משני כי איתקש למיתה הוא דאיתקש אבל לאחולי עבודה לא איתקש עיי"ש שנתקשו בזה ולהנ"ל נראה ליישב בע"ה לפימ"ש ברש"י בחולין ד' ק"כ ע"ב ד"ה בדון מינה דגם במ"מ אמרינן דון מינה ומינה והלא כבר מצינו לאמוראי הנ"ל דפליגי אליבא דרבי ורבנן דפליגי עליו האיך ס"ל בהאי פלוגתא דדון מו"מ כמש"ש במנחות ס"ב ע"א וע"ב דלחד מ"ד ס"ל לרבנן דרבי דון מו"מ ולאידך מ"ד ס"ל אוקי באתרה א"כ שפיר י"ל דבזה פליגי נמי הני סוגיות דסנהדרין כ"ב ותענית י"ז דאי נימא דס"ל דון מו"מ ע"כ כיון דאיתקוש להדדי ילפינן נמי להא דמחלי עבודה ג"כ ודו"ק כי נכון הוא: