לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ח · פלג ד
ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשינו דפסק נגד ברייתא מפורשת באבל רבתי דמותר לו לכתחלה להתטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו. ונבאר ג"כ מאין הוציא הרמב"ם את דינו בזה. ולענ"ד דדברי' מפורשים בירושלמי נזיר פ"ג ה"ה שאמרו שם מתניתא פליגא על ר"י כהן שעומד בביה"ק ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא בעל בעמיו הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו וכו' עיי"ש ובת"כ פ' אמור דריש ג"כ על קרא דלא יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי כו' ע"ש. הרי דמפורש שם דרשת הר"מ הנ"ל שהמפרשים לא הראו מקורו וציינו רק סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל דשם לא הובא זה כלל. ומשמע לי' להרמב"ם דתנאי פליגי בהאי מילתא דהא מצינו לר"ט ור"ע דתרווייהו ס"ל בשמחות דמותר לכתחילה להטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו ומצינו לברייתות אחרות דפליגי בזה וס"ל לאיסור לכן מפרש לה הרמב"ם דטעם המתירין היא משום דס"ל לר"ט ור"ע דטומאת קרובים הותרה לכהנים ואינו מחויב לפרוש כ"ז שעומד ומתטמא שם לכן מותר לו להתטמאות גם לאחרים וטעם האוסרין הוא דס"ל דאינו רק דחוי' לא הותרה ומהדרינן למעט טומאתו כל מאי דאפשר וכנ"ל. ור"ט ור"ע דפליגי שם לענין נטמא בו ביום פליגי דלר"ע בעינן דוקא שיוסיף יום אחד טמא בזה מתחייב ולר"ט אף בשפירש חייב דכבר אינו מחולל ועומד מיקרי רק כהן טמא וכנ"ל בע"ה ודו"ק:
ומרווחנא להבין בזה מה דתמיהא לי מאוד על כל רבותינו הראשונים והאחרונים שהרכיבו את הענינים פלוגתת ר"ע ור"ט בהאי סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל וכתב הרמב"ן ע"ז בס' תורת האדם שם דהלכתא כר"ט דחייב בשפירש וחזר ונטמא בו ביום דסתם במתני' ומחלוקת:
בברייתא הלכה כסתם ותנן א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב עכאו"א עיי"ש עוד ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' ועוד דסוגיין פ"ב דשבועות בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא עכ"ל ונוראות נפלאתי שהבליע הרמב"ן במתק לשונו וכן הרא"ש בה"ק דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' דר"ט דא"כ תיקשה למה לא הביא הגמ' בנזיר שם שהקשו על רב הונא שם ממתניתין דמכות אל תטמא אל תטמא כו' ועוד שם למה לא הביאו שם דס"ל כר"ט במ' שמחות הנ"ל ולא עוד אלא דתיקשי עליו מר"ע שפוטר גם בו ביום ואי דס"ל דהלכה כר"ט תיקשי קושית הגמ' בכ"מ נימא הלכה כר"ט וכ"ז קשה טובא שלא הביאו שם בנזיר כלל פלוגתא זו וצ"ע:
ולפי דברינו בעזה"ש בדעת הרמב"ם מובן הדבר בפשיטות ומיושב הסוגיא דבאמת תרי מילי נינהו דשם בנזיר דמיירי בנזיר שנטמא והושיטו לו מתו או מת אחר שטימא א"ע באיסור לכתחילה וכמ"ש רש"י ד"ה דאמר ר"ה ובתוס' שם ד"ה דאר"ה דלענין נזיר מתו ומת אחר שוין דמוזהר הוא על קרובים וכיון שנטמא באיסור ומחויב כל רגע לפרוש ממתו בזה גם ר"ע מודה להא דאר"ה שחייב על טומאה וטומאה ג"כ אחר שפירש ורק קודם שפירש פטור משום דמחולל ועומד הוא וכנ"ל והגמ' לא פריך שם רק מאל תטמא אל תטמא דמעיקרא באיסור קעביד. ור"ט ור"ע לא פליגי רק בכהן שטימא א"ע לקרוביו בהיתר דבזה הוא כיון דלתרוייהו ס"ל דטומאה הותרה לקרובים ובעת מעשה שמיתטמא שרי לי' אליבא דתרווייהו להתטמאות כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן בזה ס"ל לר"ע כיון שכבר נטמא בהיתר פטרינן לי' גם כשנטמא בו ביום אם לא הוסיף יום אחד לטומאתו אף דגם לר"ע אסור לכתחלה מד"ס מ"מ לענין איסור דאורייתא לחייבי' בעינן דוקא שיוסיף יום אחד ולר"ט מכיון שפירש חייב בשחזר ונגע ונטמא. אבל כל פלוגתתם אינו רק בשנטמא בהיתר אבל בנטמא באיסור דכל שעה מחויב לפרוש כסברת התוס' שבועות הנ"ל אף דבשעת מעשה אינו מתחייב כשטימא א"ע עוד אחר שמיעטתו התורה משים דמחולל ועומד הוא אבל כשכבר פירש מן הטומאה בודאי דאסור מה"ת ומתחייב כשנטמא שנית דאינו בכלל המיעוט דלהחלו ושפיר מתחייב דהא גם מעיקרא באיסור נטמא ומחויב הי' לפרוש מטומאתו ולכן שם בנזיר לא הביא כלל פלוגתת ר"ט ור"ע דלא מענינא הוא. ולהלכה קיי"ל כר"ט לגבי ר"ע. מפני כמה טעמים שהביאו הראשונים ועוד מהגירסא המהופכת בירושלמי נזיר שם דר"ע הוא המחמיר ור"ט הודה לו. אבל לענין טומאה שנטמא באיסור תחלה לא פליגי כלל תנאי והלכה כרב הונא המחייב בשלא בחיבורין וכמשנ"ת.
היוצא לנו מזה דלענין לטמאות למת אחר בשעה שמתטמא לקרובין ענין אחר הוא ושיטת הרמב"ם להחמיר מברייתא דת"כ ומהירושלמי הנ"ל מטעם שכ' דדחוי' היא הטומאה ולא הותרה ותימה שלא הביאו את דבריו ולא נחתו להעמיק בזה ודו"ק כי זה נכון בעזה"ש:
ונמצא מעתה דפלוגתת רש"י ותו' ברכות ך' א' דרש"י ס"ל דטומאת קרובים ומת מצוה הותרה והתוס' ס"ל שם דאינם רק דחוי' פליגי תנאי בהאי מילתא לדעת הרמב"ם והר"מ פסק כהמ"ד דדחוי' הוא וכבר הוכחנו בע"ה דר"ע הוא דס"ל להדיא באבל רבתי דהותרה וכמשנ"ת בע"ה: