לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ז · פלג א
תמן תנינן בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ער"ד וכו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמ' שם תניא אמרו ב"ה לב"ש וכו' ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה הייתי אומר משום דבר תינשא לאחר ומשום ערוה לא תינשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי לי' נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר וכו' מה להלן בב' עדים וכו':
והנה דברי ב"ה צריכין ביאור במאי דאמרי דלהכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי דהיינו כמ"ש רש"י דלענין שכופין אותו להוציא בעינן דוקא עדות ברורה ומ"מ דרשינן נמי לדבר בפ"ע דגם משום דבר לחוד יכול לגרשה דהוא כמו סכינא חריפא דמפסקא לקראי דאטו כפי' ורצון כתיבי בהאי קרא. וביותר צריך להבין למ"ש דגם ב"ה דרשי האי דבר לג"ש דבר דבר מממון דבעי שנים ע"כ אערות קאי והאיך דרשינן לי' לדבר בעלמא. ואף גם זאת כיון דקרא אתי ללמדנו דדבר שבערוה אינו פחות משנים א"כ הו"ל לרמז האי ג"ש בתיבת ערות ולא בדבר דמשמעו רק דבר בעלמא:
עוד הקשה בדורל"צ דרוש י"ב במאי דתפשו כולם בטעמא דב"ה דלהכי כתיב ערוה דלא נימא משום ערוה לא תינשא והקשה באמת למה צריך להו לב"ה להשיב טעם זה כיון דטעם זה לחוד הא לא מספיק עדיין דהא יקשה דהו"ל למיכתב או ערוה או דבר וע"כ צריך לטעם השני דמשו"ה כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי וטעם זה לחוד הא מספיק להשמיענו דאף דמרצונו סגי בדבר מ"מ לענין כפי' אין כופין אותו להוציאה אלא בעדות ברורה א"כ למה השיבו כלל טעם הראשון עיי"ש שנדחק בישוב קושיא זו דאי לאו טעם הא' מפני טעם השני לחוד הו"ל למיכתב האי דבר גבי סוטה בעדות הראשון וזה דוחק:
וליישב כ"ז וכן לבאר ג"כ איך שב"ש וב"ה דפליגי כאן בהאי דינא דגירושין אזלי נמי לשיטתם בהא דפליגי בריש מ' קידושין דלב"ש בעינן דוקא דינר ולב"ה סגי בפרוטה כאשר כן הואילו לבאר כמה מרבותינו האחרונים וגם בפנ"י בפתיחה ע"מ כתובות כתב כן עיי"ש ואינהו בדידהו ואנן בדידן רק נקדים תתלה לברר איזה פרטים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין ואין דשב"ע פחות משנים מה שמצינו דנחלקו בהם רבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים וכמה הילכתי גבירתי איכא למישמע מינה בע"ה:
והנה ראשון תחלה נאמר במאי דפליגי הקדמונים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין אי נאמן גם במקום חזקה או לא דדעת התוס' והרא"ש והמרדכי דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא. אא"כ בדבר שבידו. וכ"ה ג"כ להלכה ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג ומשם בארה דכ"ש נגד חזקת היתר דודאי אין ע"א נאמן לאסור ודעת הרמב"ן בחי' ליבמות פ"ח ובריש מ' גיטין וכן דעת הרשב"א ביבמות שם ובריטב"א קידושין ס"ה דע"א נאמן גם נגד חזקה ואף אם איתחזק איסורא נאמן להתיר וכמש"ש בחי' הרמב"ן שם וז"ל אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק ובא ישראל ואמר כשירה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואעפ"י שהוחזקה באיסור שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והרי אם נבילה היא אינו בידו לתקן וכו' אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנ"ל ולעולם ע"א נאמן באיסורין עכ"ל וע' ברשב"א שם ביבמות מ"ש לתרץ הסוגיא בא"א ומסיק ג"כ להלכה דנאמן ע"א אפי' נגד חזקה בין לאסור בין להתיר עיין בדבריו בחי' קידושין ד' ס"ה והדברים ארוכים:
**(הגה [ושם ברשב"א מבואר עוד דלאסור ודאי דנאמן דלא אמרינן בשום דוכתא דאיתחזק היתירא עיי"ש ואם אמנם אין זה מובן לכאורה דהא מצינו בכ"מ בש"ס דחזקת כשרות שפיר חשיבא חזקה. עכ"פ חזינן מדעתי' ז"ל דיותר נאמן לאסור מלהתיר שלא כד' התוס' בקידושין ס"ה ב' ד"ה נטמאו ובריש גיטין ד"ה מידי דס"ל להיפוך דלהתיר נאמן יותר מלאסור ועיין ג"כ ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שהוכיח כן מן הרא"ש והמרדכי דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור ואולי י"ל דזה תלוי במה שנחלקו רבותינו ז"ל בדין סד"א אי הוא לחומרא מה"ת או רק מדרבנן ועיין פנ"י ריש גיטין שם שהקשה במש"ש דע"א נאמן באיסורין בחתיכה ס' חלב ס' שומן דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק שקול היכא דליכא חזקה מותר מה"ת א"כ מה צורך לנאמנותו של העד אמנם לענ"ד זה לק"מ דודאי דגם לשיטת הרמב"ם אסור לו לאדם ליכנס בבית חבירו ולבלי לשאול אותו יעשה לעצמו ספק בהאי חתיכה ללא הודע לו ולאכול דודאי אסור בכה"ג די"ל דלבעה"ב וכן לכו"ע אין זה בגדר ספק כלל והם יודעים שהוא חלב ואיך יתיר לעצמו לאכול והיינו דאמרינן דע"א נאמן באיסורין אם מעיד שזה ודאי שומן או דגם אם מעיד שספיקא הוא ע"י תערובות וכה"ג דגם בזה מהני נאמנותו של העד להתיר לשי' הרמב"ם ז"ל ולחנם נדחק שם בפנ"י לפרש דמיירי שם ממעשים בכל יום עיי"ש וז"פ ולפלא מה שראיתי בס' תורת גיטין שתירץ קושית התוס' בריש גיטין שם שהקשו אי ע"א נאמן גם בדאיתחזק למה צריך וספרה לה גבי נדה ע"ש מש"כ לתרץ דצריך קרא דנאמנת אפילו לאיסור להמשיך הספירה וכו' ובדאיתחזק היתר ודאי דאין ע"א נאמן לכו"ע עיי"ש וז"א וכנ"ל דלאו כו"ע מודי בה. ורבו החולקים וס"ל להיפוך דאם נאמן להתיר נגד חזקה כ"ש לאסור וכנ"ל ועמ"ש לקמן בע"ה בישוב קושית התוס' הנ"ל:
ובמקנה קידושין ס"ה הביא משה"ק בש"ך ז"ל ביו"ד סי' קכ"ז עמ"ש הרא"ש דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור והקשה דלענין מה נאמן לאסור הא בלא"ה אסור מספיקא וכן הקשה שם במקנה ע"ד התוס' שכתבו דלאסור אינו נאמן הא בלא"ה אסור מספק עיי"ש מ"ש לדחות תירוץ הש"ך ז"ל דנ"מ לענין ס"ס ודחה זה יעו"ש ולענ"ד י"ל בפשוטו לבד מה דמהני עדותו לעשותו ודאי דלוקין אח"כ כיון שהוחזק תחילה על פי ע"א וכמ"ש ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין עפ"י הירושלמי פ"ח דנזיר ה"א ופ"ו דסוטה ה"ב ובזה"ז נ"מ הוא לענין שיפסול עי"ז לעדות וכה"ג גם זו"ז נ"מ לענין חולה שיב"ס שמאכילין אותו הקל הקל וכמ"ש באו"ח סי שכ"ח סי"ד דחמיר איסור ודאי מספק וכה"ג ואכמ"ל:
ומשה"ק שם באו"ח על מ"ש בגיטין נ"ד גבי טהרות ופיגול אמאי אינו נאמן כשאינו בידו ולא אמרינן מתוך שנאמן)**
ולפי מה דתפסו כולם פליגי בפירוש ד' הגמ' שאמרו ריש גיטין וביבמות פ"ח אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין וכו' אבל הכא איתחזק איסורא והוי דבר שבערוה אי חדא ועוד קאמר דבאיסורין א"נ בדאיתחזק ובדשב"ע א"נ גם בדלא איתחזק וכנ"ל או דחדא מילתא היא וגם בדבר שבערוה דא"נ ע"א הוא רק באם מעיד כנגד חזקה וכן מצינו לקמאי דס"ל דבאמת בזה חלוק דין דשב"ע משארי איסורים דאינו פחות לעולם משנים ואף בדלא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן בזה. אמנם מצינו דפליגי הקדמונים ז"ל גם בזה ובשו"ת מהרי"ק שורש ע"ב האריך להוכיח דגם בדשב"ע במקום דלא איתחזק איסורא נאמן ע"א להתירה עיי"ש וע' ש"ש ש"ו פ"ג מה שהביא עוד ראי' לזה מתשובת מיימוני בה' אישות סי' ג' [ובאמת נמצא כן גם במרדכי פ' האומר בקידושין סי' תקכ"ב עיי"ש] ומצינו לרבותינו ז"ל סתירות בענין זה וכבר הקשה הגרעק"א בתשובה סי' קכ"ד שד' הר"ן סתרי אהדדי דבקידושין פ' האומר גבי קדשתי את בתי וא"י למי כתב הר"ן בטעמא דרב אסי דאם בא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן לכנוס **(להפסיד שהרי יתחייב לשלם נאמן לפסול כמש"ש גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן נמי לפוסלה הנה מש"ש לתרץ עפי"ד הט"ז סי' קכ"ז ס"ק ד' שהקשה על האי כללא מתוך שנאמן וכו', ממ"ש בקידושין ס"ה אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומיתסרה וליתסר הוא בקרובותי' קמ"ל ול"א שם האי סברא דמתוך שהיא אסרה נפשה נאמנת גם על אחרים והוכיח מזה דבמקום חזקה מבוררת ל"א האי סברא עיי"ש הנה ד' הט"ז תמוהים ממש"ש ביו"ד סי' קכ"ז ס"ב גבי נתנסך יינך דמתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' אף דיש להיין חזקת כשרות ועיקר קושית הט"ז לק"מ דשאני התם דהוי דשב"ע ובעינן דוקא עדות ולא סגי בהוכחה בעלמא כמו בשארי איסורים רק דלגבי דידה אמרינן דשוי' אנפשה חד"א וכן מצאתי גם בחוו"ד שכתב כן ומעתה הדר קשיא לכאורה קושית האו"ח נימא גבי טהרות ופיגול גם בחנם מתוך שחייב לשלם יהי' נאמן לפסול. אכן כמו כן הלא נוכל להקשות גם בהא דנתנסך יינך הנ"ל דמבואר שם בס"ב דאם עושה עמו בחנם אינו נאמן בשאינו בידו נימא ג"כ מתוך שיפסיד שכרו וכו' אמנם האמת יורה דרכו וכיונתי בזה לדעת החוו"ד לעיל שם דל"ש האי סברא לומר מתוך שנאמן להפסיד ולשלם בעד היין נאמן ג"כ לאוסרו דנהפוך הוא דכיון דאמרינן דאינו נאמן לאוסרו והיין מותר ממילא אין עליו שום חיוב ממון ואיך נימא מתוך שמפסיד וכו' אדרבא נימא להיפוך שאינו נאמן ואין כאן חיוב והפסד רק גבי שכר פעולתו ושמירתו דממ"נ מפסיד אף אם לא נאמינו דמ"מ הא מודה בעצמו שלא שמר יפה לכן אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' וז"ב:
ויתיישב בזה גם מ"ש ביו"ד סי' רפ"א ס"ה גבי ס"ת דאם כתב לו בחנם כגון במתנה וכה"ג אינו נאמן לפוסלה כמש"ש בש"ך ס"ק ט' מן הסוגיא שם ולא אמרינן מתוך שיתחייב לשלה בעד הגוילין יהי' נאמן כמו בשכר וע"כ כנ"ל דבזה ל"ש מתוך דאדרבא אמרינן דאינו נאמן לפוסלה אחר שיצא מת"י ופטור מלשלם בעד הגוילין ורק בשכר מלאכתו שמפסיד ממ"נ וכמש"ש ביו"ד שם אינו נאמן לפוסלו אבל נאמן הוא להפסיד כל שכרו מפני שדומה שאינו מפסיד בזה אלא שכר האזכרות עיי"ש [ודרך אגב אמינא לדייק מה שמתבאר מן הסוגיא הנ"ל דאם מפסיד כל שכרו מהימן ואם אינו מפסיד רק הפסד מועט כמו שכר האזכרות לחוד אמרינן דאינו נאמן ומשום דחיישינן שכונתו להזיק לחבירו וניחא לי' לדידי' להפסיד הפסד מועט בכדי שחבירו יפסיד הרבה. אבל אינו חשוד כ"כ שיפסיד הרבה גם הוא בעצמו למען להזיק את חבירו ומיושב אצלי בזה מה שנתקשו האחרונים ז"ל במש"כ התוס' ריש ב"ב וכן ב"ק ד' ק' ע"ב גבי מחיצת הכרם שנפרצה וכו' דאין לקונסו משום שלא יהא וכו' כיון שבעל הכרם נמי מפסיד וכו' עיי"ש והקשו בזה ממ"ש בחולין מ"א דפריך למ"ד אא"א דשא"ש ממתני' דהמנסך וכו' ומשני דאית לי' שותפות בגוי' ולפי"ז יקשה הא כיון דהמנסך נמי מפסיד א"כ הא ל"ש ה"ט שלא יהא וכו' ויפטר דהא השא"נ הוא. ולפי הנ"ל ניחא שפיר דבפשוטו י"ל דמיירי בגוונא שאין לו להמנסך בזה רק שותפות מעט וכיון שחלקו נאסר ממילא נאסר הכל משום התערובות וכמ"ש בתוס' שם דהאיסור הוא משום תערובות עיי"ש ול"מ לשיטת הרשב"א המובא בב"י יו"ד סי' קל"ד דיי"נ לעולם אוסר בכל שהוא אפילו איסורא לגו היתירא דודאי א"ש. אמנם גם לדידן דקיי"ל שם ביו"ד דאין יי"נ אוסר בכ"ש אלא בהיתירא לגו איסורא מ"מ בכה"ג שבאו בב"א שנאסר המעט בתוך החבית יש להסתפק ולאסור גם בכ"ש והדבר צ"ע עכ"פ הא גם לפי"ז י"ל דמיירי בגוונא דאין בו שיעור לבטל וכיון שאינו מפסיד אלא מעט שפיר ניחא לי' לאסור את שלו כדי שחבירו יפסיד הרבה. ומה מאוד יתיישב בזה משה"ק עוד בס' פרי יצחק סי' נ"ח מהא דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין ואי השא"נ ל"ש היזק ע"כ ה"ט משום שלא יהא כאו"א וכו' והא התם גם הכהנים הלא יפסידו את המתנות שלהם וא"כ ל"ש שלא יהא וכו' עיי"ש מה שנדחק ולדברינו לק"מ לפי המתבאר מהסוגיא דגיטין הנ"ל ומשה"ק עוד שם ממ"ש בגיטין מ' עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו וכו' במאי קמפלגי בהשא"נ ת"ק סבר לא שמי' היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר וכו' והקשה הא מ"מ יתחייב משום שלא יהא וכו' והוכיח מזה דע"כ כסברת התוס' ב"ב הנ"ל דכיון דגם הוא מפסיד אין לחייבי' מה"ט עיי"ש. בזה י"ל דאפשר דכאן כיון שאינו בידו להזיק לחבירו אם לא שיעשהו רבו אצלו אפותיקי ל"ש כלל ה"ט שלא יהא כל אחד ואחד וכו' דז"א אלא במקום. שהדבר הוא בידו לגמרי. גם זו"ז י"ל כיון דא דאיסורא הוא לשחרר את העבד וע"כ להנאתו הוא עושה וכמ"ש ברשב"א דבכה"ג א"ע משום דעיקר האיסור אלא משום גדר דלא תחנם כנודע וכבר כייל לן הראב"ד ז"ל בפ"ז מה' חובל ה"ד דבמקום שהוא עושה לטובתו פטור בהשא"נ עיי"ש וקצרתי] ומשו"ה הוא דאמרינן מתוך וכו' וכנ"ל:
ומרווחנא נמי ליישב עפי"ז מה שראיתי בס' קובץ על הרמב"ם ז"ל פ"א מה' תפילין שהקשה בשם המהר"ם ברבי במש"ש בגיטין כה"ג ביום הכיפורים יוכיח שפירש"י דפריך מפר ושעיר והקשה הא הפר של כה"ג הוא משלו וא"כ אם אמר שהוא פיגול מחויב להביא פר אחר שפיר נאמן על שלו כמ"ש גבי ס"ת מתוך שנאמן וכו' ולהנ"ל לק"מ דודאי אם מדינא לא הי' נאמן הכה"ג על הפיגול ודאי לא הי' מחויב להביא פר אחר אף גם לא היינו מניחים לו להביא חולין בעזרה וגם מטעם בעלים ל"ש להאמין לו בזה וע"כ דנאמן על הפיגול גם בקרבן של אחרים ומשו"ה הוא דמחויב להביא אח"כ פר אחר כיון שנאמן לפסול את הקודם אבל איך נימא להיפוך מתוך שמפסיד וכו' וז"פ וברור ואין להאריך עוד בזה]:)** אע"ג דאין דשב"ע פחות משנים וע"א דמהימן לומר מת בעלך וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן הרי דשלא במקום חזקה ס"ל להר"ן דנאמן גם ע"א בדשב"ע ובגיטין פ' התקבל גבי מת שליח בדרך השיג על הרמב"ן דס"ל דנאמנות הקרובות לומר שלא נתקדשו וכתב דאין דשב"ע פחות משנים ואי לאו משום קנסא בלחוד האיך הוא מותר בעדות ע"א וכו' [אמנם עיין שם בהגהת הב"ח שהגיה דצריך לומר האיך הוא נאסר בעדות ע"א וכו' ולפי"ז מתאימים המה דברי הר"ן ודו"ק] וע"ע תוס' הגרעק"א קידושין פ"ג אות מ"א מ"ש לתרץ סתירה זו עפי"ד התוי"ט שם דבבא לומר דאין זה בכלל הספק אין ע"א נאמן ושאני התם גבי אני קדשתי' שהוא מעמידה על חזקתה ואינו מובן דלכאורה א התם הא כיון שאסורה היא על כל העולם ובא להוציא ע מכלל הספק הול"ל דאינו נאמן ומ"ש מוציא א"ע מן הספק או מוציא את האשה מן הספק וע"כ דהתם ה"ט דנאמן ליכנוס משום דלא חציף דמירתת שמא יכחישנו, האב וכמש"ש בר"ן ודו"ק כי קצרתי אמנם ל דשאני התם בהא דמת שליח בדרך דכיון דמחזקינן דודאי קידש אחת ולא נדע איזה הוי כמו איקבע איסורא ולכן א"נ ע"א אף דלא איתחזק איסורא גבי אשה זו ודו"ק כי קצרתי:
וכן יש לתמוה גם במש"כ הר"ן בשם הרמב"ן שם גבי מת שליח בדרך דנאמן ע"א גם בדשב"ע כיון דלא איתחזק וכנ"ל ולא כן כתב בחידושיו ריש מ' גיטין להדיא דבדשב"ע אפילו לא איתחזק איסורא נמי דאין פחות מב' ע"ש וכן כתב ג"כ בחי' ע"מ יבמות פ"ח ומפרש מש"ש מי דמי התם לא איתחזק איסורא וכו' ואין דבשב"ע פחות מב' דחדא ועוד קאמר חדא דבאיתחזק א"נ אפי' בשארי איסורים ועוד דהוי דבר שבערוה. ואפילו לא איתחזק אינו נאמן שאפילו להחמיר אינו נאמן כגון שתו זנתה בע"א אפילו מקדש בע"א וכו' עיי"ש. [אמנם יש לתמוה בזה דהא גם התם מעיד כנגד חזקת היתר דידה וצ"ע]. הרי לפנינו דפליגי בזה רבותינו הקדמונים ז"ל ולפלא על הגרעק"א ז"ל שכתב שם בסי' קכ"ד להוכיח מד' התוס' ריש גיטין ממש"כ דאיצטריך וספרה לה דס"ד דהוי דשב"ע דמבואר מזה דאילו הוי דשב"ע לא היתה נאמנת אף דליכא חזקת איסור לפי דבריהם לעיל עיי"ש ובמחכתה"ר העלים עינו לפי שעה מדברי המהרי"ק שורש ע"ב הנ"ל שכבר הקשה זאת ותירץ בטו"ט שכונת התוס' הוא לענין מה שנאמנת לאחר שבעה אף שעדיין עומדת בחזקת איסור קודם שטבלה ומ"מ מותרת מטעם דהוי בידה לטבול ואי לאו קרא דוספרה לה הוי אמרינן דהוי כמו דשב"ע דודאי בכה"ג בדשב"ע בדאיתחזק איסורא א"נ אע"ג דבידו [ועדיין קשיא דאף דזה אמת דבדשב"ע בדאיתחזק גם בדבר שבידו אינו נאמן וכמ"ש ג"כ בש"ש ש"ו פ"א הא מיהת מסיק שם בש"ש דמטעם מיגו נאמן בדבר שבידו על להבא כמו בממון ורק דלמפרע א"נ כמו בשארי איסורין משום דהוי מיגו למפרע אבל להבא הא מצינו דנאמן כמו בבעל שאמר גירשתי את אשתי דנאמן על להבא מה"ט וגם כאן הא כיון דבידה לטבול צריכה להיות נאמנות להבא אף דהוי דשב"ע ועיין ג"כ בנימוק"י פרק מצות חליצה במתני' שם ד' ק"ד במעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין והכשיר ר"ע דמוקי בגמ' דעדים רואין אותם מבחוץ ובלא"ה אינן נאמנים דאין דשב"ע פחות משנים כמו בבעל שאמר גירשתי דמסקינן זיל חוש לה וא"נ אעפ"י שבידו השתא לגרש עיי"ש בנימוק"י ובחי' הרשב"א ובנחה"מ סי' ל"ו סק"י בשו"ת שם אמנם הא מבואר בגמ' שם בב"ב קל"ה בראשונים וכן באה"ע סי' קנ"ב בב"ש ס"ק א' דטעמא הוא משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה למילתא הא לא"ה ודאי דצריך להיות נאמן להבא מטעם מיגו דבידו לגרשה ולמה לא תהי' נאמנת האשה לומר שטבלה אף אי הוי חשיבא כמו דשב"ע מה"ט דהוי בידה דל"ש ה"ט דקלא אית לה וע"כ דס"ל דגם במקום דל"ש ה"ט דקלא ג"כ א"נ בדבר שבידו לגבי דשב"ע וכמו התם בחלצה בבית האסורין דג"כ ל"ש ה"ט דקלא והדבר צריך תלמוד מ"ש מממון דמהני מיהת מטעם מיגו] ומ"מ שפיר יליף מיני' דנאמן ע"א באיסורין היכא דלא איתחזיק ולאו בידו ולא אמרינן דשאני נדה דהוי ביד' משום דכ"ש הוא דכיון דשמעינן מנדה דמשום שבידה נאמנת אף בדאיתחזק איסורא כ"ש בדלא איתחזק אף שאינו בידו דנאמן דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהי' לה עכ"ד המהרי"ק עיי"ש ויתיישב ג"כ בזה משה"ק הגרעק"א שם עוד ע"ד התוס' הנ"ל שתירצו דס"ד דהוי דשב"ע ולמה לא תירצו דזהו גופה האבעי' אם הא דוספרה לה מקרי איתחזק או לא עיי"ש ולפי"ד המהרי"ק הנ"ל לק"מ דודאי אין להסתפק כלל בזה דנדה מיקרי איתחזק איסורא ונאמנת גם אחר שבעה שמוחזקת באיסור ורק דמיקרי אח"כ דבר שבידו והאבעיא שם הוא לענין איתחזק איסורא ואינו בידו ודו"ק ולפלא על הנוב"י אה"ע מ"ק סי' י"א ומ"ת סי' פ"ה שנסתפק בהאי דינא אי נאמן ע"א בדשב"ע במקום דלא איתחזק ולא הביא כל דברי הקדמונים ז"ל הנ"ל:
**(הג"ה ושם בנוב"י אה"ע מ"ק סי' י"א כתב לדון דנאמן ע"א להתיר אפי' דשב"ע ולא איתחזק איסורא וק"ו להחזיר סוטתו דאין כאן אלא איסור לאו ולא מיקרי דשב"ע עיי"ש ובאבני מילואים אה"ע סי' י' ס"ק ב' תמה עליו שנעלם ממנו סוגיא מפורשת בקידושין ס"ה גבי עובדא דההוא סמיא דאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות משנים ועיקר דבר דבר דילפינן מממון בסוטה הוא דכתיב יעו"ש ולענ"ד להצדיק ד' הנוב"י ז"ל וחלילה לגאון כמוהו לשגות במקרא כתוב אלא דס"ל לפי מש"ש דאיסור סוטה שאינו אלא לאו לא מיקרי דשב"ע ע"כ מפרש דה"ט דאין ע"א נאמן לאיסור ולהעיד שזינתה משום דהא מעיד על דשב"ע והיינו שמעיד שזינתה ועברה על איסור מיתה דזה ודאי מיקרי דשב"ע וע"ז הא א"נ וממילא אין כאן גם איסור סוטה לבעלה ומצאתי בע"ה שגם הגאון בעל נתה"מ העיר לפרש כך והוא בשו"ת הגרעק"א סי' קכ"ה וז"ל ומ"ש מעכ"ת על מה שכתבתי דהא סוטה אינו רק לאו ומ"מ הוי דשב"ע ע"ז כתב מעכ"ת בזה"ל לענ"ד ל"ד דשם עיקר העדות על האשה שזינתה והיינו דשב"ע ממש וכיון דא"נ עלי' שזינתה ממילא מותרת לבעלה הרי שגם הוא ז"ל מפרש כדברינו ונהניתי שכונתי לדעתו. אף כי תמוה מאוד ראייתו שהבי' לזה ממאי דמייתי בגמ' שם ראי' משבוי' לכהן לדין אשתך זינתה וכאן הא לכהן ל"כ טומאה כעריות אע"כ כל שמעיד על ערוה שזינתה עם האסור לה שלא תפסי עמו קידושין הוי כמעיד על דשב"ע וכבר תמה עליו הגרעק"א בזה דבאמת מפורש ביבמות)**