אור ברסלב
לפלגות ראובן חלק ב מערכה ג › פלג ז

לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ג · פלג ז

פלג ו

ומעתה נשוב ונחזור את דברינו בקצרה ועי"ז נבוא ג"כ להמשיך את סוף המסכת לראשיתה וגם למ' נזיר בע"ה דהנה כבר כתבנו דשיטת הרא"ש בשבועות הוא דלשון איסור הוי נדר גמור. [ובמל"מ ז"ל שם הביא ממ"ש הרא"ש בפירושיו ריש מ' נדרים דעיקר נדר הוא שמתפיס החפץ בדבר הנדור ור"ל דלשון איסור להרא"ש אינו אלא מדין יד ולענ"ד דבריו מפורשין שם בר"פ שבועות שתים כדברינו הנ"ל דהוי נדר גמור בכה"ג גם אצ"ל דהרא"ש סותר א"ע כמש"כ שם על הר"ן דפשוטו י"ל דהרא"ש שם בריש נדרים רק חדא מתרתי נקט ואה"נ דגם לשון איסור הד לחוד הוי לדידי' עיקר נדר. וביותר י"ל דלפי"ז שם בר"פ שבועות שתים הא פליגי בזה אביי ורבא דלאביי ס"ל דאיסור אינו לא לשון נדר ולא לשון שבועה אלא שאוסר ומתפיס בד"א ורק לרבא שם מפרש דאיסור דקרא לשון נדר ולשון שבועה הוא אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס וכו' עיי"ש ואף שפסק כרבא מ"מ לא רצה לפרש המשנה דריש נדרים רק אליבא דרבא. ומפרש לה אליבא דתרוייהו דהתנא איירי שם מדין נדר ע"י התפסה דו"ק ותשכח כי קצרתי] וכבר נתבאר ג"כ בשם המל"מ ומח"א ז"ל דבלשון נדר גמור אינו מגרע אח"כ את נדרו ע"י מה שהוסיף עוד לומר לשון מקולקל דהוי דבר האסור כאימא וכיו"ב ומעתה נוכל לפי"ז להבין בפשיטות טעם הסוברין דחד"א אסור מטעם נדר וגם טעם החולקין דלא ניחא להו לפרש טעם החד"א משום נדר וקאתו עלה מדין נאמנות ואיך שכולהו לשיטתם אזלי בזה דהלא כבר ביארנו לעיל בשם האחרונים ז"ל מש"כ בעיקר דין דחד"א דהוא משום שאנו מחזיקין בדעתי' שרוצה הוא לאסור את הדבר ע"ע או שכן הוא כדבריו ואז אסור עליו מדינא או אף אם אין הדבר כן כמו שהוא אומר מ"מ רצונו הוא שיאסור הדבר הזה עליו ודעתו לאסור זאת ע"ע באיזה לשון דמהני בי' וכמש"כ לעיל לדמיון ממש"כ הקצוה"ח בדין מחילה כה"ג וא"כ הרי הדבר הזה דומה ממש לאם אמר הרי אשתי אסורה עלי כסוטה וכו' דכבר הוכחנו דאם אמר לשון אסור אף אם הוסיף אח"כ לומר כאימא וכיו"ב איננו מגרע האיסור עי"ז ולפי"ז ודאי דגם במקום שמשועבדת לו מהני החד"א מדין נדר דהא כיון שמצינו ג"כ לישנא דמהני בי' כמו באם אמרה בעלי יהי' אסור עלי דאז אין מאכילין לאדם דבר האסור עליו לכן שפיר חייל החד"א מכיון שחזינן לדעתה שבאה לאסור אותו עלי' בכל לשין המועיל מחזיקינן לדברי' ומפרשינן הלשון כאילו היתה אומרת יהי' אסור עלי כאיסור סוטה וכאיסור א"א ונדה וכו' דשפיר מהני דודאי בידה לאסור את בעלה עלי' גם איסורא דלעלם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזה פשוט וא"צ לראי' כלל. לולא שראיתי בס' שלמי נדרים שלהי מסכת שהביא שם ד' התוס' רי"ד בקידושין י"ב הנ"ל דל"א שוי' אנפשי' חד"א היכי דמשעבדה לי' והקשה ע"ז ממ"ש גבי הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף שמשועבדת לו וכתב שם לחלק דשאני התם כיון דאיפשר לו בהפרה להכי חל נדרה משא"כ באומרת טא"ל דא"א בתקנה ואסורה לו לא מצית להפקיע א"ע ממנו עיי"ש ובמחכ"ת לפי דבריו גם גבי הנאת תשמישך עלי לא יחול האיסור אם יהי' באופן שאין לו הפרה וז"א כלל דהא גם אם מפקעת א"ע ממנו לשעה ג"כ אפקעתא הוא ומ"מ חייל נדרה ול"ד למה שנאמנת לומר טמאה אני באיסור נדה דהתם שאני שע"מ כן נישאת לו שתהי' נאמנת ע"ז אבל ודאי דגם הפקעה לשעה אפקעתא היא ומ"מ חייל נדרה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויכולה ג"כ לאסור אותו עלי' גם איסור עולם. ונעלם ג"כ ממנו מ"ש בשעה"מ הנ"ל דבאמת פליגי הראשונים ז"ל בזה ורק בחד"א הוא דפליגי וכפי משנ"ת דפליגי בטעמא דחד"א אבל ממש ודאי דבידה הוא לאסור אותו ע"ע אף אם אין לו הפרה וכנ"ל:

[ועיין בית מאיר אה"ע סי' קט"ו ס"ו מש"כ בפשיטות דודאי לכו"ע משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם וכו' פשיטא דל"מ מה שמשועבדת כדמש' גבי קונם הנאת תשמישך עלי כו' וע"כ צריכין לד' הרא"ש פ"ב דיבמות דכאן התירו חז"ל משום קלקול הדורות שמשקרות ע"כ ובמחכתה"ר שלא הביא מ"ש בתוס' רי"ד קידושין הנ"ל שמפורש שם להיפוך דגם חד"א ל"ש במקום שיעבוד וע"כ כמ"ש בע"ה דהפוסקים ז"ל פליגי בזה וכמ"ש בשעה"מ הנ"ל מילתא בטעמא]::

ומפורש ג"כ כדברינו דע"י נדר בידה לאסור את בעלה ע"ע איסור עולם בד' המרדכי קידושין סי' תק"ל מובא בתוס' הגרעק"א ז"ל שלהי נדרים אות ס"ט שהקשה למ"ד נדר שהודר ברבים א"ל הפרה למה אינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה במ"ש טא"ל הא יש לה מיגו דבידה לידור ברבים דא"ל הפרה ומשמע נמי דאפילו לדבר מצוה א"ל הפרה עיי"ש הרי מפורש כדברינו דנדר חל עלי' גם באיסור עולם בגונא שא"ל הפרה וכנ"ל:

**(הג"ה. ודע דקושית המרדכי ז"ל הנ"ל ל"ק רק לפימ"ש התוס' ז"ל בכתובות ס"ג דע"י מיגו נאמנת אבל למ"ש הרמב"ם ז"ל באמרה מאיס עלי דכופין לגרש וע"כ לומר לדידי' דס"ל דל"ש כאן מיגו כלל להפקיע א"ע מיד בעלה משום דה"ה כשדה הבעל שמוחזק בה והוי כמו מיגו להוציא כמ"ש בב"מ אה"ע סי' קט"ו ס"ו ע"ש ולפי"ז גם קושית המרדכי הנ"ל לק"מ. אמנם גם זו"ז לא אוכל להבין עיקר קושית המרדכי הנ"ל למ"ש בגיטין ל"ה ושם מ"ה דתנאי פליגי בנדר ברבים אם י"ל הפרה א"כ הא על תנא דמתניתין לק"מ דשפיר י"ל דס"ל דגם בהדיר ברבים י"ל הפרה. ולדינא ודאי דלא תיקשי דהא אנן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סכ"ג דנדר. שהודר ברבים י"ל הפרה עיי"ש. וע"ד החידוד יש להוכיח עוד סתמא דמתני' דס"ל כן דהנה בחידושים שבסוף ס' הפלאה הקשה במ"ש בנזיר ד' כ"א א' נימא מסייע לי' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא וכו' והקשה דילמא אתא מתני' כר' יהודא דס"ל בגיטין מ"ה דנדר שהודר ברבים א"ל הפרה ומפרש שם רב נחמן כמה רבים שלשה וכיון שנדרו כולם בתוכ"ד ע"כ שהיו ביחד א"כ אי הוי תנא תנא שלשה ואני הא הוו להו רבים ואין לזה הפרה עוד ונשאר בצ"ע ולענ"ד מאי דפשיטא לי' להרהמ"ח ז"ל מספקא לי טובא דפשוט לי' לפי"ז, דבעינן ג' או עשרה לבר מהנודר ולכאורה נראה לומר להיפוך דגם הנודר מצטרף וא"כ גם בתרתי ואני ע"כ דמתני' לא אתיא כר' יהודא וע"כ ס"ל לתנא דמתניתין שם דגם נדר שהודר ברבים י"ל הפרה ועיין חי' הרשב"א ריש נדה גבי הא דחברותי' נושאות אותה במטה דאשה ההיא כיון שטמאה היא אינה מצטרפת למיהוי רה"ר ע"י ובעינן תלתא לבר מדידה. ועתו"ס סוטה ר"פ כשם דס"ל להפוך דגם היא מצטרפת ומ"ש ביו"ד סי' רכ"ח בע"ד רבים דבעינן ג' אין ראי' לכאן כמובן דכאן עיקר הטעם רבים משום פרהסיא אפשר שגם הנודר מצטרף וע' פ"ת יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ו' לענין מחלל שבת בפרהסיא אם גם המחלל מצטרף והארכתי בזה בחוברת תומ"צ ש"ז חו"א סי' ו' וכאן קצרתי]:)**

אמנם כ"ז ל"ש רק אי נימא דלשון איסור מהני מצד עצמו ודין נדר גמור הוא אז שפיר שייך לומר דשוב אינו מזיק מ"ש אח"כ כסוטה וכנדה אבל להני דס"ל דכל עיקרו של נדר מה"ת אינו אלא דוקא ע"י התפסה בדבר הנדור כהקדש וקרבן ולדידהו גם לשון איסור ל"מ רק מדין יד והיינו שאנו מפרשין לדבריו שכונתו הוא שיהי' אסור עליו כקרבן א"כ הא ל"ש כלל לומר דיחול החד"א מטעם נדר דהא לא הזכיר כלל בדבריו דבר הנדור רק דבר האסור ובזה הא ל"ש התפסה והא לא מצינו לדידהו שום נדר שלא ע"י התפסה וזה נכון לכאורה ושפיר י"ל דה"ט דהני ראשונים ז"ל דס"ל דחד"א אינו מטעם נדר רק מדין נאמנות משום דס"ל דכל עיקרו של נדר הוא רק ע"י התפסה וכמשנ"ת:

ומעתה הדברים פשוטים. וברורים איך שרבותינו הקדמונים ז"ל אזלי לשיטתם לפימשנ"ת דהרא"ש ז"ל לשיטתו בשבועות הנ"ל דאיסור הוי נדר גמור לכן לדידי' מהני שפיר החד"א גם מדין נדר ויחול שפיר גם במקום שהיא משועבדת לו דל"מ בזה נאמנות מ"מ חייל מטעם נדר ולדידי' לשיטתו שפיר ס"ל בפ"ב דמס' יבמות דמהני חד"א גם באשה שתהי' אסורה לבעלה אי לאו טעמא דרובן משקרות וכנ"ל ובר"ן כאן שלהי מסכת דהביא שתי הדיעות אי אסורה מדין חד"א במקום שמשועבדת לבעלה כמו שביארנו לעיל דה"ט דהר"ן במ"ש בחד פירוש שאינה נאמנת דס"ל ע"כ דל"ש כאן חד"א ומשום שמשועבדת לו ולפי' הראשון ס"ל דנאמנת מדינא ומצי למשוי' אנפשי' חד"א. וי"ל דבזה פליגי לפי המתבאר לעיל דמצינו בזה שתי שיטות להר"ן ממ"ש בריש מ' נדרים למ"ש ריש שבועות שתים דלהך צד דס"ל דאיסור הוי נדר גמור מצד עצמו שפיר ס"ל דחייל חד"א גם במקום שמשועבדת לו רק להצד השני דל"ה רק מדין יד ס"ל ע"כ דל"מ החד"א במקום שיעבוד כיון דא"א לחול מדין נדר מאחר דאיסור אינו אלא מדין יד והא מסיק דבריו על איסור תורה וע"כ דמדין נאמנות הוא ול"ש כלל במקום שיעבוד וכנ"ל:

ואף דלכאורה יש להקשות לפי"ז אי נימא בטעמא דהר"ן מ"ש דמדינא נאמנת הוא משום חד"א ולהנ"ל הוא מדין נדר א"כ מאי יועיל לן מ"ש לתרץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה הא מ"מ תיאסר עליו מדין נדר אמנם י"ל בזה עפימ"ש לעיל בשם הח"ס ז"ל דבאם אמרה הריני א"א או נדה אז ממ"נ או אסורה היא באמת או שכונתה לאסור א"ע כבנדר אע"ג שלא פירשה בהדיא עיי"ש ולפי"ז במקום שאם נתפוס להאמין לדבריה ג"כ תהא מותרת ואין כאן איסור למה נאסור אותה מטעם חד"א ונדר הא טפי נוכל לומר דכן הוא האמת כדברי' ומ"מ אין כאן איסור. ובעניננו כיון דאף אם נאמין לה שזינתה תחתיו רק נימא שחז"ל הפקיעו הקידושין ונעשית פנוי' למפרע הא מותרת היא לו למה נאסור אותה ע"י מה שנחדש דבר שברצונה לאסור אותו עלי'. ול"ש עיקר הט' דנדר בחד"א רק במקום שאם נאמין לדבריו יש כאן איסור ודאי בזה י"ל אחת משתי אלה או שהאמת כן הוא ואז אסור או שבא לאסור את הדבר על עצמו וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה