לפלגות ראובן חלק ב· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב · פלג ד
ובהיותי בזה מצאתי להעיר עוד דהנה ידוע מה דפליגי הראשונים ז"ל באה"ע סי' ק"כ שהטור שם כתב בשם הרא"ש ז"ל שצריך דוקא שהסופר יקנה את הנייר והדיו להבעל קודם כתיבת הגט וכפי' הב"י שם דבעינן וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל ומשמע דאפילו בדיעבד פסול.
אמנם פליגי בזה אינך הראשונים ז"ל וס"ל דאינו צריך גם הביאו ראי' ממי שהי' מושלך בבור וכו' הרי דא"צ הקנאה כלל וכתבו לדחות גם זה דאפשר שבאמת איירי שהקנו לו את הנייר וכו' ע"י אחר עיין בדבריהם מ"ש בזה והנה בחי' הרי"מ ז"ל על אה"ע סי' הנ"ל הקשה על שי' הרא"ש ז"ל ממ"ש בריש זבחים להוכיח דבגירושין סתמא לאו לשמה מהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הרי דסתמא פסול ולפי"ז הא י"ל דה"ט דמשום דאין הנייר של הבעל בשעת כתיבה דהא א"י מי יגרש בו שידע להקנות לו בשעת כתיבה ולפיכך צריך שיניח מקום התורף כדי שיקנה לו אח"כ קודם כתיבת התורף דאף אם יקנה לו ע"י אחר לאותו שיבוא לגרש בו אח"כ ג"כ ל"מ משום דא"ב וכמ"ש הרמב"ן ז"ל גבי משעבדנא לכל מי שיוציאנו דאי א"ב לא משתעבד עיי"ש מ"ש לתרץ עפימ"ש להוכיח לכאורה מן הקרא דלא בעינן שיקנהו להבעל קודם הכתיבה לפימ"ש התו' דוכתב דקרא קאי על הסופר א"כ להפוסקים דס"ל אומן קונה בש"כ הא יש להסופר זכות בגוף הגט וצריך שיקנה אח"כ להבעל קודם הנתינה שיהי' של הבעל לגמרי הרי דגלי קרא דל"ב שיהי' של הבעל קודם הכתיבה דהא אף אם הנייר הוא של הבעל מ"מ הא יש לו גם להסופר חלק בו ומ"מ גלי קרא דמהני מה שנעשה שלו בשעת הנתינה ושוב אין חילוק ומהני גם כשכל הנייר נעשה שלו קודם הנתינה אמנם כתב שם לדחות דל"ש בזה אומן קונה בש"כ עפימ"ש התוס' ב"ק ע"א לחלק דבשורף שט"ח חייב והוי גורל"מ משום ששוה לכל העולם למכור ל"כ בנגמר דינו בבית שומר דל"ה ממון רק לההוא גברא לחוד עיי"ש וא"כ י"ל דבשטרות ל"ש כלל לומר אומן קונה בש"כ דל"ד למשביח חפץ שגופו ממון ושטר הא לא הוי רק גורם לממון ואי לאו כממון דמי א"כ מה זכות יש לו בגוף השטר רק מ"מ הל שוה ממון לכל העולם דאפשר במכירה וכנ"ל ל"כ בגם דל"ח רק להאי גברא וכו' וממילא ל"ק הסופר ואין להוכיח שוב מקרא דוכתב שא"צ שיהי' הנייר של הבעל קודם הכתיבה דאפשר דקרא מיירי בשהנייר והדיו כו' הוא של הבעל והסופר הא לא קנה בגוף הגט וא"צ להקנות הא מיהת ז"א רק לדידן דמסתמא לאו לשמה וכשנכתב לשם זה, א"ר לאחר לגרש בו אבל למאי דס"ד בזבחים שם דגם סתמא לשמה קאי א"כ בטופסי גיטין הי' כשר לכל מי ששמו כשמו וכו' ואפשר במכירה ושפיר קונה הסופר בש"כ ודמי לשאר שטרות דבכה"ג אמרינן גורל"מ כממון דחי ושוב מוכח מקרא דוכתב דל"ב שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה וסגי בהקנאה שלאח"כ וממילא מיושב הקושיא מריש זבחים דא"ל דסתמא כשר רק הטעם בהא דטופסי גיטין משום שצריך להקנות להבעל קודם הכתיבה דז"א דאי סתמא כשר א"כ שוה למכור ויש כאן שבח וחשיב ממון והסופר קונה בש"כ ומוכח דא"צ שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה כלל עכ"ל והעתקתי הכל כי נעמו מאוד ודפח"ח:
ונבוא מעתה לדון בדבריו ז"ל דלכאורה יתיישב עפי"ד קושית הקצוה"ח והפנ"י בהא דחשו"ק דא"ל בהו שיקנה בשבח הכלי משום שא"ר למכירה ול"ח ממון וכנ"ל ומה מאוד ירוח לי ליישב ג"כ קושית הפנ"י מהא דזקן הנ"ל שהוכיח מן הסוגיא דע"כ מיירי מדין אומן קונה בש"כ ותיקשי על ר"ת ז"ל דהא גם בגט יקנה החשו"ק וכנ"ל ולפי"ז י"ל דשאני התם בשטרות כיון דאפשר במכירה לכל אדם לכן הוי כממון ושפיר אמרינן בי' דאומן קונה בש"כ אבל בגט ל"ה כממון ולא קנו החשו"ק כלל וכנ"ל ולפלא שלא הביא ד' הפנ"י והקצוה"ח הנ"ל משה"ק במתני' דחשו"ק אי נימא גם בגט אומן קונה בש"כ] אמנם לא נהירין דבריו במ"ש לדון דבגט ל"ש אומן קונה בש"כ משום דל"ח ממון ובכל שטרי דעלמא ה"ט דאמרינן קונה בש"כ משום דישנן במכירה והוי כממון גמור וכמ"ש כן התוס' לחלק בב"ק ע"א דז"א שהרי התוס' לא כתבו כן רק אליבא דמאן דס"ל דבר הגורל"מ כממון דמי ואליבא דידי' הוא שכתבו לחלק דבשור הנסקל שנגמר דינו בבית שומר י"ל מ"מ דמודה דלאו כממון דמי ומשום דל"ח לכו"ע רק לההוא גברא אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגורם לממון לאו כמ"ד וגם אם הוי שוה ממון לכו"ע כמו שטרות הרי חזינן דגם בכי הא גוונא אין גופו ממון והשורף שטר דחייב הא אינו אלא משום דינא דגרמי א"כ לפי סברתו הא ל"ש כלל גבי שטר לומר שיקנה האומן הסופר בש"כ כיון שלא השביח חפץ שגופו ממון ול"ד לכל אומן שמשביח חפץ ששוה בעצמו ממון ואין סברא כלל לחלק לדידן בין גט לשטר מטעמא דידי' שכתב דבכל שטר הוי כממון ומכיון דמוכחינן מהא דזקן דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ א"כ גם בגט הו"ל למימר כן והדר קשיא כנ"ל:
גם בעיקר הוכחתו מהאי קרא דוכתב אי קאי על הסופר הרי דל"ב שיהי' קנוי להבעל בשעת כתיבה יש לדון לפימ"ש הקצוה"ח שם דבכותב בחנם ל"ש הא דאומן קונה בש"כ א"כ אין להוכיח כלל מן הקרא די"ל דקרא איירי בכותב הסופר בחנם דל"ק כלל או במתנה בפירוש שלא יקנה את הנייר וכמ"ש ג"כ במקנה קידושין מ"ח ע"א תוד"ה דכו"ע דבכי ה"ג אינו קונה וכן מסתבר לכאורה אמנם צע"ק מהא דבב"ק צ"ט פריך ואי ס"ד אומן קונה בש"כ אמאי עובר משום בל תלין ודחיק לשנויי שם ולמה לא משני דאיירי בכה"ג ועיין:
אמנם פשיטא לי דבלא התנה שלא לקנות ודאי קונה האומן בסתמא ואף בלא כונת קנין ושלא כמ"ש בס' יה"מ פ"ג מה"ג לתרץ קושית הפנ"י הנ"ל דקטן אינו קונה בלא דעת אחרת מקנה דז"א כיון דל"ב כונת קנין כלל וקני מאיליו ע"י השבח ששיבח במעשיו וז"ב ופשוט:
שבתי וראיתי דיש לדחות עיקר הוכחתו שהוכיח מהקרא דוכתב אי נימא דאומן קונה בש"כ וכו' דהא התם בסוגיא בזבחים רבא הוא דקאמר לה להוכיח מהני מתניתין דסתמא לאו לגירושין ורבא לשיטתו הא ס"ל, בב"ק צ"ט ע"ב דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ ואליבא דידי' הא אין להוכיח כלל מן הקרא לפי"ז וקצרתי:
ואחר שדחינו תי' הגרי"מ הנ"ל על קושיתו מהא דזבחים ע"כ עלינו לקיים מש"ש לעיל מזה לתרץ קושיתו זאת דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב דקרא אבעל אז שייך טעם הב"י דוכתב משמע שכל הכתיבה תהי' שלו אבל להפוסקים דס"ל דל"ב שליחות בכתיבה וכתב קאי אסופר א"כ הא ל"ש כלל טעם הב"י דהא ל"ק כלל אבעל ושם בזבחים ע"כ ס"ל בהס"ד דל"ב שליחות כלל בכתיבה וכמ"ש הרשב"א והרא"ש דאל"ה לא הוי דייק כלל וכיון דל"ב שליחות ממילא ל"ב ג"כ שיהי' שלו בשעת כתיבה כלל משא"כ לדידן יעו"ש וזה נכון מאוד ואתפלא בזה על מש"כ הפנ"י שם בגיטין ך' לפרש הסוגיא גם להני דס"ל דל"ב כלל שליחות בגט אלא מפרש שם מילתא דרבא דלאו אונתן קאי רק דוכתב משמע שצריך שיהי' שלו וכמ"ש הב"י לדייק לשון הרא"ש בסה"ג ומשו"ה א"א לומר כלל דאיהי אקניתה לי' דאכתי במאי זכה בשעת כתיבה לכך הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני לי' רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו המעות תיכף בשעת הכתיבה עיי"ש מ"ש שזה נכון מאוד ואנכי לא אבין דלכאורה אחז את החבל בשני ראשין דהא אי נימא דל"ב שליחות בכתיבת הגט וכתב בקרא ל"ק כלל על הבעל רק על הסופר א"כ א"א כלל לדייק האי וכתב לומר דבעינן שיהי' של הבעל משעת כתיבה דעד כאן ל"כ כן הרא"ש ז"ל אלא לדידן דבעינן נמי שליחות בכתיבה ומפרשינן האי וכתב דקאי על הבעל וכנ"ל וד' הפנ"י הנ"ל צע"ק בזה ודו"ק כי קצרתי:
אמנם הי' נראה לתרץ מה שהקשינו על הנתה"מ והרי"מ הנ"ל דמהאי סוגיא דזקן מוכח דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ ונימא דלא כהפנ"י שמפרש דרק מכח הא דאומן קונה בש"כ הוא דפריך רק די"ל דס"ל לאביי דע"כ מיירי שהי' כותב את השטרות על נייר ודיו שלו ומשמע לי' כן ממאי דתני תנא שבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואי בנייר ודיו שלהם א"כ אין כאן שום סברא כלל למיפסלי' לדברי האחרונים ז"ל הנ"ל משום דל"ש לומר כלל בזה הא דאומן קונה בש"כ אי מטעמ' דהנתה"מ דעיקר השבח הוא מן הדיו והסופר אגר ידי' הוא דקשקיל או כמ"ש בחי' רי"מ דהוי רק כמו גורל"מ ולאו כממון דמי וע"כ דמיירי בשהי' הנייר והדיו של הזקן הרי דידע לאקנויי וכן אפשר. נמי להוכיח דע"כ אין לפרש כלל הסוגיא דפריך מכח הא דאומן קונה בש"כ שהרי רבא הוא דדחי לה דילמא זקן שאני דידע לאקנויי ורבא לשיטתי' הא ס"ל דאין אומן קונה בש"כ כלל א"כ מעיקרא לק"מ מההיא דזקן לדידי'. אע"כ דפריך מכח מה דפשיטא לי' דאיירי שכתב ג"כ על הקלף ודיו שלו וכנ"ל ודו"ק:
ולפי"ז הי' אפשר נמי לתרץ בפשיטות שיטת ר"ת ממשה"ק עליו הפנ"י ז"ל למ"ש לפרש סוגיא דגיטין כ' יכילנא למיפסל לכולי גיטא כו' דלאו מטעם שליחות פריך דא"כ תיקשי מכתבו חשו"ק ליקשי איהו לנפשי' דעדיין יקשה אף למ"ש דאקרא דונתן סמיך הא חשו"ק קנו להגט מדין אומן וכנ"ל ולהנ"ל א"ש דהא התם רבא הוא דקפריך מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא כו' ולרבא לשיטתי' אין להקשות כלל מהא דליקנה קטן מדין אומן כיון דלדידי' ס"ל דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ וכמ"ש בב"ק צ"ט ע"ב ושפיר קאמר ר"ת דרק מדין שליחות תיקשי בחשו"ק לשיטת רבא אבל לא מדין אומן קונה בש"כ וזה נכון. ויתיישב נמי מה דבסוגיא שם גבי טבלא כתבו התוס' בד"ה אשה דמה"ט לא פשיט לה ממתני' דהאשה כותבת את גיטה משום דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל ורב אשי דפשיט מינה משמע לי' דאיירי בקלף שלה ולהנ"ל י"ל דה"ט דרבא שם לא פשיט ממתני' דכותבת משום דלדידי' כיון דאף אם האשה בעצמה כתבה את הגט על הנייר ודיו של הבעל הא ל"ק בש"כ לכן אין לפשוט ממתני' הנ"ל ור"א אפשר דס"ל דאומן קונה בש"כ וא"כ אם כתבה האשה בעצמה אפילו על הנייר של הבעל מ"מ קנתה וכנ"ל ומש"ש רבא לדחות האי דזקן ע"כ דלאו מדין אומן קונה בש"כ איירי רק משום דמשמע להו ממ"ש והכשירוה דהי' כותב נמי על הנייר ודיו של עצמו וכנ"ל ודו"ק כי נכון היא:
אמנם גם למ"ד דס"ל אומן קונה בש"כ י"ל דלא תיקשי ממתני' דחשו"ק ונימא דמיירי כשהתנו שלא יקנה ע"י שבחו וכמ"ש לעיל בשם המקנה קידושין מ"ח דבכה"ג ודאי דל"ק. ויש לדון עוד ולהרבות דברים דאי נימא דהסופר קונה ע"י שבחו שכתב את הגט וצריך אח"כ להקנותו להבעל א"כ לכאורה הוי מחוסר קנין וכמ"ש הר"ן במתני' דהאשה כותבת את גיטה שהקשה דהוי מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה עיי"ש מ"ש לתרץ דאין פוסל מחוסר רק כשהוא בגוף הגט כמו קציצה ובאחרונים הקשו עליו ממ"ש בחולין גבי כיסוי הדם דא"נ במוקדשין משום שמחוסר פדי' וכו' וכן גבי ראשית הגז ע' ב"מ אה"ע סי' קכ"ג ובתו"ג סי' ק"כ ס"ק א' ובמש"כ ג"כ האחרונים לחלק בין פדיון הקדש דחשיב מעשה משום דבעי שלשה ובשם הגט מקושר ראיתי מביאים לתרץ דע"כ בגט לא קפדה תורה אמחוסר קנין דהא למ"ד דאומן קונה בש"כ א"כ הא כל גט מחוסר קנין אחר כתיבה ע"ש ולהנ"ל אין זה הוכחה דאפשר דאיירי בשהתנו שלא יקנה אותו ע"י שבחו או כמ"ש בקצוה"ח דבחנם אם עושה ל"ש כלל הא דאומן קונה בש"כ אלא שלא נפניתי עוד להאריך בזה לכן קצרתי: