לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה יג
בע"ה ע"מ סוכה והתחלה למסכת יבמות
פלג א
אמרינן שלהי מסכתא גבי עובדא דבילגה אלא למ"ד כו' שהמירה דתה משום ברתי' קנסינן לי' לדידי' אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא כו' עיי"ש במהרש"א משה"ק מקרא דאת אביה היא מחללת ותי' דהיינו שאומרים עליו ארור וכו' ולא לענין קנס ובהגהת הרש"ש הקשה עליו ממ"ש סנהדרין (דף נ"ב) שאם היו נוהגין בו קודש כו' ופי' המרדכי כו' דהיינו שלא לפתוח ראשון וכו':
והיה אפשר לומר בישוב דבר זה עפימשה"ק בס' טו"א מגילה (דף כ"ה ע"ב) במש"ש רב אשי דשרי לי' לבזויי בג' וש' והיינו דמותר לבזות את אמו שילדתו וע"ש בפי' ר"ח דהוא כמ"ש בסנהדרין שם דקרינן לרשיעא בר צדיקא כו' והיינו דרב אשי לשיטתו בסנהדרין שם והקשה בטו"א הא כיון דקייל"ן סקילה חמורה משריפה ע"כ דלית לן לבנין אב דר' ישמעאל בסנהדרין שם דאיהו ס"ל ארוסה בשריפה עיי"ש וע"כ דנפקא לן מג"ש דאביה אביה דבזינתה עם זיקת הבעל הכתוב מדבר א"כ שוב לא אייתר לן לדרשא דר' מאיר ואיך מותר לבזות את אביו ולקרותו רשיעא בר רשיעא עיי"ש שנשאר בקושיא ומעתה אי נימא כד' הטו"א דלא קייל"ן כד' ר"מ בזה הי' א"ש סוגיא דידן מאי דמקשה איך משום ברתי' קנסינן לי' לדידי'. אבל זולת מה שלפי"ז תיקשי מה דמשני בגמ' כאן אין כדאמרי אינשי כו' דפשטות האי שינויא משמע דבכ"מ שרי לבזות גם את האב. אף גם זאת תיקשי דהא גם לדינא קייל"ן כן באו"ח סי' קכ"ח ס' מ"א ברמ"א שם דמותר לבזות את אבי' שלא לפתוח ראשון וכו' ולנהוג בו חול וקושית הטו"א צריך ישוב הא לדידן לא אייתר לן קרא את אביה דמיבע"ל לג"ש כיון דס"ל דסקילה חמורה וכנ"ל [וכן מבואר בחו"מ סי' ת"כ סעיף ל"ח ברמ"א להלכה דקורין לרב"צ רשיעא ב"ר עיי"ש וצ"ע]:
עוד יש להקשות דהנה שם במג"א ס"ק ס"ב כתב לדון דרק באם זינתה הבת מותר לבזות ומשום שלא שמרה שלא תתייחד עם אדם אבל לא בהמירה דתה [ובאו"ח דפוס ווילנא נשמט זה מפני המבקר] והוכיח כן מסוגיא דסנהדרין [ושם הוסיף לדייק ממ"ש דוקא בת ולא בן אמנם מהא דמגילה שהבאנו מפורש דגם בבנו אם מזנה שרי לבזויי וכמ"ש רש"י שם דפי' סאני שומעני' בכ"מ כן הוא וע' תוס' מו"ק (דף י"ז ע"א) ד"ה וטרקי' אכן ע' ר"ן נדרים (דף ס"ד ע"א) ד"ה ר"א דגם בחטא אחר מותר לבזות עיי"ש ויש לדחות וקצרתי] ולד' המג"א תיקשי מ"ש בסוגיין בעובדא דבילגה דעל המירה דתה משני בגמ' אין כדאמרי אינשי כו' הרי דגם בהמרת דת שרי לבזויי דדוחק לומר דשאני הכא משום שזינתה ג"כ כמש"ש דנישאת לסרדיוט דאי פנויה היתה אין זה אלא איסור ל"ת והא לא מצינו בתורה את אבי' היא מחללת רק באיסור חמור דשריפה גם מלישנא דהש"ס דפריך אלא למ"ד שהמירה דתה כו' משמע דע"ז אנו דנין ולפלא על האחרונים שלא העירו מזה. שוב מצאתי בס' קהלת יעקב בחידושיו שלהי סוכה שהביא דברי המג"א הנ"ל ומתרץ משה"ק הא מה"ת אבי' פסול ותי' עפ"י סברתנו הנ"ל דדוקא זינתה ארוסה ונשואה אבי' פסול אבל לא פנוי' לכנעני רק שהקשה לפי"ז מאי מתרץ המג"א על המרדכי דבהמירה מסתמא זינתה דהא לא איירי שם בארוסה כלל ומ"מ ס"ל להמרדכי דפסול עיי"ש שנשאר בצע"ג ולפלא שלא ראה שהקדימו המהרש"א בעיקר קושיתו מקרא דאת אבי' גם לא העיר מכל הנ"ל עיי"ש:
אכן לכאורה קושית המג"א הלא חזקה היא שהוכיח מסוגיא דסנהדרין שם (דף נ' ע"א) דלר"ש שריפה חמורה שכן ניתן לב"כ שזינתה ומאי חומרי' שכן מחללת את אבי' הרי דס"ל שם דבזה חמור מע"ז וע"כ דבע"ז לא מחללת את אבי' ומחצית השקל שם הביא בשם השבו"י ח"ב סי' ב' דדחי קושיתו לפי המסקנא דקייל"ן כחכמים דע"ז חמירא שכן פושט ידו בעיקר וא"כ ילפינן מק"ו גם את זה דמה בזנות דקילא מחללת אבי' ק"ו בע"ז עיי"ש במחצה"ש מש"ש דלפי המסקנא גם לר"ש אפשר לומר דגם בע"ז מחללת אבי' דמסיק שם דלא יליף דשריפה חמורה משום חומרא שכן מחללת אבי' רק מדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מסקילה לשריפה עיי"ש במחצה"ש מ"ש ליישב הוכחת המג"א מיהת מהס"ד שם. וכן צריך להבין גם את זה מה דנראה מן הסוגיא שם דלר"ש אפשר להסתפק אם רק בזנות אמרינן דמחללת אבי' או דגם בע"ז אמרינן דמחללת ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וצריך להבין באיזה סברא פליגי בזה המקשן והתרצן והא נ"מ הוא לדינא אם מחויבים אנחנו בכבודו של אבי' או לאו וכמו שכתב באו"ח שם:
פלג ב
והנראה לומר בזה דהנה לכאורה אישתמיט מיני' מן הטו"א אחר בקשת המחילה מכתה"ר מ"ש בתוס' סנהדרין (דף נ' ע"ב) ד"ה כשהוא שהוכיחו דלא כרש"י שפי' שם דהאי תנא לית לי' האי דרשא דנוהגין בו חול ומסקי שם דע"כ לכו"ע אית להו הך דרשא דמחללין ומבזין את אבי' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו והרי כן הוכיחו ממש"ש גם לר"ש שכן מחללת אבי' אף דלדידי' צריך האי קרא לדרשא ומ"ש כמאן כהאי תנא הוא רק לפי שהוא הזכירה עיין שם:
אלא שנראה עוד בע"ה להוכיח כן ולהמתיק הדברים ע"ד החידוד דהנה ראיתי בס' קדמון חי' הרמ"ה על סנהדרין שכתב וז"ל ודייקינן ור' ישמעאל כו' האי את אבי' כו' מאי דריש בי' ומהדרינן מיבעי לי' לגופי' ללמדנו טעמו של דבר מפני מה החמיר הכתוב עלי' לדונה בשריפה שחמירא מסקילה לר"י וכדתני ר' מאיר כו' ויש לפרש דכי איצטריך קרא לאשמועינן דקרינן לי' רשיעא בר רשיעא לרשיעא בר צדיקא עכ"ל הרי למדנו מדברי הרמ"ה דאפשר לפרש האי דרשה בתרי אנפי או דקרא מפרש טעמא דמילתא שהחמירה תורה בדינה נמצא לפי"ז דמה שמחללת אבי' ידעינן מסברא. או דקרא ללמדנו אתא האי דינא גופה דמותר לבזות את אבי' וכנ"ל. אשר ע"כ הנראה לומר בזה ע"ד הפלפול דהני תנאי פליגי בפירושא דהאי קרא וי"ל דר"מ לשיטתו אזיל עפימ"ש בחולין (דף י"א) דילמא לאו אבי' הוא ורק אזלינן בתר רובא ור"מ הא חייש למיעוטא ויעויין בתוס' שם ובחולין (דף פ"ו) שמסתפקים אי ר"מ חייש למיעוטא מה"ת או רק מדרבנן ושם ברשב"א וחי' הר"ן כתבו להדיא דר"מ מדאורייתא חייש למיעוטא ורק היכי דא"א אזלינן בתר רובא וכמ"ש בסוגיא שם (דף י"א). הנה כי כן י"ל כאן לענין לבזות את אבי' הא ודאי מיקרי דבר שאפשר דהא אפשר הוא שלא לבזותו לכן לדידי' איצטריך קרא להשמיענו האי דינא דמותר לבזות את אבי' ולא חיישינן כאן למיעוטא דילמא לאו אביה הוא ומפרשינן קרא לדידי' כמ"ש הרמ"ה בפי' השני דקרא דינא קמל"ן דמותר לבזותו ול"ח בזה דילמא לאו אבי' הוא לא כן לדידן דקייל"ן בכ"מ דאזלינן בתר רובא ואף במקום דאפשר ול"ח למיעוט כלל אמרינן דל"צ קרא לזה ומפרשינן דקרא מפרש לטעמא דמילתא שמשו"ה החמירה תורה בדינה וכנ"ל בפי' הראשון להרמ"ה. ונ"מ רבא בין שני הפירושים דאי נימא דחיישינן למיעוטא וקרא דינא קמל"ן אפשר לומר דרק היכי דמצינו דגלי קרא בזה אמרינן דמותר לבזותו ורק בזנות וכמ"ש המג"א ל"כ לדידן דמפרשינן לקרא דרק טעמא קאמר ומסברא ידעינן שמחללת אבי' בזה שייך לומר דבכ"מ מחללת את אבי' ושרי לי' לבזויי גם בהמירה את דתה וכיו"ב ולפי"ז נפרש אליבא דר"מ מ"ש ארור שזה ילד דמדין רוב הוא מוחזק לן לאביה ארור שזה גידל אף אי לאו אביה הוא דחיישינן למיעוטא מ"מ הלא גידל אותה בביתו ולא שמרה שלא תתייחד עם שום אדם כמ"ש במג"א הנ"ל דזה שייך רק בזנות יעו"ש ודו"ק. ולמאי דכתבנו בשם התוס' דכו"ע ס"ל להך דרשא יתפרש מ"ש ארור שזה ילד על חטא המרת דת וכיו"ב וארור שזה גידל על חטא עריות וכנ"ל:
ואם כנים אנחנו בזה אפשר לומר דהיינו מש"ש דר' ישמעאל דריש לי' להאי קרא כר"מ ומשום דהא גם ר' ישמעאל חייש למיעוטא כמ"ש בבכורות (דף כ' ע"א) ולכן גם הוא לשיטתי' מפרש לקרא כר"מ וקרא דינא קמל"ן דשרי לבזותו אבל לאינך תנאי דרשי לקרא לדרשא ומפרשי טעמא דמילתא והיינו כמ"ש התוס' דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ומחללת אבי' גם בעבירות אחרות. ונבין לפ"ז גם מ"ש להסתפק שם בסוגיא אליבא דר"ש איך דריש לי' להאי קרא משום דביבמות (דף ס"ז) מצינו תרי לישני בשיטת ר"ש אי חייש למיעוטא לכן בהס"ד קאמר דס"ל לר"ש דרק גבי זנות דב"כ מחללת אביה אבל לא בע"ז ומשום דס"ל לר"ש דחיישינן למיעוטא וקרא דינא קמל"ן דשרי לבזותו ובמקום דגלי קרא גלי ודוקא גבי זנות אבל לא בגונא אחריתא ולמסקנא אסיק דר"ש ל"ח למיעוטא וכאידך לישנא ביבמות שם ול"ש לדידי' לומר מאי חומרא דב"כ שכן מחללת אבי' דכיון דס"ל דאזלינן בתר רובא גם בע"ז אמרינן דשרי לבזויי לאביה דהא מחזקינן אותו לאביה ודאי ורק יליף חומרא דשריפה מסקילה מדאפקה רחמנא ארוסה מסקילה לשריפה ודו"ק שם בסוגיא:
נמצא לפי"ז מעתה דלדידן דאזלינן בתר רובא קם דינא של המרדכי הנ"ל דנוהגין בו חול גם בשהמירה דתה וקושית המג"א מן הס"ד דר"ש לק"מ דהתם ה"ט דס"ל אליבא דר"ש דחיישינן למיעוטא ובעינן קרא להתיר לבזותו משום דילמא לאו אבי' הוא וכנ"ל ודו"ק. ולפי"ז י"ל עוד עפ"י פשוטו ליישב קושית הטו"א בהא דמגילה דרק לבזות את האב בעינן למידרש מקרא שאינו ודאי כמו אמו כמ"ש בנזיר (דף מ"ט) ושם במגילה דמיירי לענין אמו ל"ב קרא ומסברא אמרינן דמותר לבזותה וקצרתי בזה:
פלג ג
ויש להוסיף עוד וליישב עפי"ז מה שיש להקשות כאן ע"ד הפלפול עפ"י הידוע מ"ש בהפלאה ספ"ק דכתובות ליישב משה"ק בשעה"מ פ"ט מה' טומאת מת איך מחויב לפדות בן בכור שמת לאחר ל' דילמא טריפה הי' ודילמא לאו אביו הוא ובממון הא א"ה אחה"ר ואיך מחייב קנס במפותה דילמא לאו אביו הוא ויתומה ומפותה פטור דהא מחלה ובממון א"ה אחה"ר ותי' שם דכיון דכבר איתחזק לן האי רוב לכל מילי לאיסורין ולד"נ לכן מהני לסמוך עליו גם בד"מ וכן כתב בספרו המקנה קידושין (דף ל"ב) ליישב עפי"ז משה"ק על ר"ת דס"ל דממיתה דמיתה ל"א בת"ר ואיך מחייב שריפה ודילמא לאו אבי' הוא ותי' כנ"ל וכבר נשתמשו בסברא זו כמה מרבותינו האחרונים ולכאורה מצינו דפליגי בסברא זו הקדמונים ז"ל יעויין בתוס' בכורות (דף כ' ע"א) ד"ה ור"י שכתבו ומיהו תימא דלענין ללקות כו' חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ולענין נתינתו לכהן יחשב ספק הרי לכאורה מפורש בדבריהם כסברת ההפלאה הנ"ל ולא כן ס"ל שם להרמב"ן והרא"ש שפסקו להדיא דפטור מליתנם לכהן משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש ומ"מ לוקין עליו וכן מקריבין אותו למזבח הרי דפליגי על סברא זו ועיי"ש ברי"ט אלגזי רפ"ג דבכורות אות כ"ה מרחיב הדברים בפלוגתת הראשונים בסברא זו אי אמרינן כה"ג תרתי דסתרי אהדדי:
אכן לפי"ז לכאורה סתרי ד' התוס' בעצמם שבכתובות שם ספ"ק גבי תינוק מושלך כ' אליבא דשמואל דא"ה בממון אחה"ר ולא תירצו כמ"ש בהפלאה הנ"ל וע' תוס' יבמות (דף ס"ה ע"א) ד"ה נישאת [ע' ש"ש ש"א פכ"ד מ"ש לתרץ קושית התוס' שם לחלק בין איסור לממון ומביא בשם המרדכי דבכתיבה אזלינן בתר רובא דאלים מעשה ב"ד דכתיבה וכמוחזקת היא עיי"ש] ומבואר אצלי במק"א בע"ה להשוות דעת הראשונים הנ"ל דלא פליגי עפ"י הידוע לכללא דאין ודאי יכול להכריע את הודאי ואין ספק מכריע את הספק רק שהודאי יכול להכריע את הספק ע' ש"ש ש"ד פ"ד וידוע ג"כ מ"ש בשטמ"ק פ"ק דב"מ דרובא אינו ודאי רק ספק והתורה התירה עיי"ש ובש"ש שם וכן בכרו"פ סי' ק"י ס"ק י"ג ובסי' ס"ג ושם כתב דפליגי בזה רב ושמואל ספ"ק דכתובות ויומא (ד' פ"ה) דלשמואל דס"ל דאין הולכין בפיקוח נפשות אחר הרוב ומחללין שבת גם ברוב עכו"ם ס"ל לדידי' דרובא אינו אלא ספק וספק פיקו"נ דוחה שבת ל"כ לרב שם דס"ל דלהחיותו בעינן דוקא רוב ישראל מכ"ש דאין מחללין עליו את השבת וכמ"ש ברש"י ותוס' שם יומא (דף פ"ה) סבירא ליה לדידי' דרוב הוי ודאי וברוב עכ"ם הוי ודאי עכו"ם ואין מחללין עליו את השבת עיי"ש וכיון דקייל"ן כשמואל דרוב הוי ספק שפיר אפשר לומר שלא כד' ההפלאה משום דאין ספק מכריע את הספק ובאיסורא מהני הרוב מד"ת ובממון לא סגי להוציא ע"י רוב ואין הספק מכריע את הספק אלא שמ"מ שפיר תמהו שם בתוס' ודייקי בלישנא כמש"ש תחלה דמוכח מיבמות דאם איכא רובא וחזקה אז הוי כמו ודאי וס"ל דכאן איכא חזקה ג"כ דאוקי האם בחזקת שלא ילדה והיינו דמדייקי כיון דאיכא רובא וחזקה ולענין ללקות חשיב בכור ודאי א"כ האיך יפטור מליתנו לכהן דהא ודאי מכריע את הספק וכמ"ש כה"ג בבעה"מ ר"פ האשה שנתארמלה דגם לשמואל פריך משום דכאן הוי רובא וחזקה כו' אבל הרמב"ן והרא"ש הלא ס"ל שם דאין זה חזקה משום דאדרבא אוקי הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ומפורש כן בד' הרא"ש רפ"ג דבכורות סי' ב' דאין זה חשיב חזקה ועיי"ש במעי"ט אות ל' מביא שכן מסיק ג"כ בר"פ בתרא דיבמות לכן ס"ל שפיר דפטור מליתן לכהן משום דאין ספק מכריע את הספק ובאיסורא סגי ברוב אף דאינו אלא מדין ספק ובממונא מ"מ אינו מועיל להוציא ע"י רוב לחוד וכנ"ל והרבה יש לפלפל בזה בסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) דמדמי שם רובא דלאו איילונית שכבר איתחזק לרובא דטעו בעיבורא דירחי שלא הוחזק עדיין וע' ישוי"ע אהע"ז סס"י ד' ולדברינו ברובא ל"ש כלל לומר שכבר הוחזק משום שעדיין אינו אלא ספק ואין בכחו להכריע וקצרתי:
ולפי"ז אין סברת ההפלאה מוסכמת ולכל הני קושיות שהקשו האחרונים י"ל בכמה אנפי או משום דבדלא אפשר אזלינן גם בד"מ בתר רובא או כמ"ש בפנ"י כתובות (דף ע"ו) דהא דס"ל לשמואל דא"ה בממון אחה"ר הוא דוקא בטוענין ברי וברי אבל היכי דטוענין שמא והם בעצמם אינם יודעים גם לשמואל אזלינן בזה בתר רובא יעו"ש ואכמ"ל עוד בזה [וע' שם ארי' קונטרס רו"ס] היוצא לנו מדברינו דהיכי דאיכא רובא וחזקה הוי ודאי לכו"ע והיכי דאיכא רק רובא לחוד לרב הוי ודאי ולשמואל הוי רק ספק וכמ"ש בכרו"פ ואולי אזלי בזה ג"כ לשיטתם במאי דפליגי אם הולכין בממון אחר הרוב דלרב דהוי כודאי לכן מהני גם בממון ל"כ לשמואל ל"מ בממון משום דרק ספק הוא ועיין בזה:
והנה בתוס' חולין (דף י"א) הקשו דנוקמי האם בחזקת צדקת וכתב במהרש"א שם דה"ט דל"ח חזקה משום דאולי נאנסה ע"ש נמצא לפי"ז דבאשת כהן דגם אונס אסור הוי רובא וחזקה [ולפימ"ש בפנ"י גיטין (דף י"ז) דחזקת כשרות הוא חזקה דאתיא מכח רובא ולאו חזקת הגוף הוא אין זה אלא מדין רוב וכמו תרי רובי אכן בשם ארי' בקונטרס רו"ס השיג עליו ומוכיח דהוי חזקת הגוף דמעמידין אותה בחזקת שלא עשתה עבירה יעו"ש] דהא אף אם נאנסה היתה אסורה לבעלה ובודאי היתה מגדת לבעלה לבלי לעבור דהא כשם שהוא מוזהר כך היא מוזהרת כמ"ש ביבמות (דף פ"ד) ועיין תוס' נדרים (דף צ' ע"ב) ד"ה חזרו לומר מ"ש בשם הר"א ממיץ דל"מ זונה שהיא אסורה לכהן דהיא אינה מוזהרת והתוס' הקשו עליו מהא דיבמות אמנם בחי' הרשב"א שם מפרש ד' הר"א דס"ל דאין האשה מוזהרת עליו רק במקום שהוא מוזהר ובאחרונים ביארו הטעם דמשום שהוא אינו יודע ואינו מוזהר לכן גם היא אינה מוזהרת וכן מבואר שם במאירי בתוספת ביאור ולפי"ז לכאורה גם בא"כ ליכא להאי חזקה ואי משום לפ"ע כבר כתבו בריטב"א שם ביבמות דאין הנשים מוזהרות בלאו דלפ"ע באיסור שאינו שוה בכל ועיי"ש בחי' הרמב"ן ביבמות שכתב כן בתירוצו השני אכן אין זה מוכרח ובתי' ראשון שם ס"ל דעל לפ"ע ודאי עוברת מ"מ יעו"ש וע' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ק' בביאור ד' הר"א בתוס' נדרים הנ"ל וקצרתי ועיי"ש בלב ארי' חולין (דף י"א) שמתרץ עפי"ז קושית התו"ח למה לא ילפינן דאזלינן בתר רובא ממה דכהנים עבדי עבודה ודילמא לאו כהן הוא ולזה ל"מ חבושים בבית האסורים דדילמא גם אביו אינו כהן ולפי"ז מיושב שהרי בכהן איכא ג"כ חזקה בצירוף הרובא וכנ"ל וכן מיושב עפי"ז משה"ק על שי' ר"ת דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא מהא דב"כ שחייבת שריפה והבאנו לעיל ולפי"ז מיושב דשאני ב"כ דאיכא רובא וחזקה וכנ"ל:
ומעתה לכאורה יש להקשות לדידן דקייל"ן כשמואל דא"ה בפיקו"נ ובממון אחר הרוב ומשום דרובא אינו אלא ספק וכמ"ש בכרו"פ סי' ס"ג הנ"ל וא"כ אי נימא דקרא דינא אתא לאשמועינן דמותר לבזות את אבי' א"כ תיקשי מנלן דגם בישראל שרי לבזותו דילמא דוקא כהן ומשום דאית גבי' רובא וחזקה דהוי כמו ודאי שהוא אביה וע"כ כדברינו בשם הרמ"ה בפי' הא' דקרא לא אתא רק לפרש הטעם מה שהחמירה תורה בעונשה ומסברא ידענו דמותר לבזותו וכמו בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא באיסורין ובדיני נפשות וממילא דגם בישראל דינא הכי הוא וע"כ דלפי"ז מ"ש רב אשי כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא כו' ע"כ דלאו אליבא דר"מ קאמר דלר"מ דמפרש דקרא דינא קמל"ן דמותר לבזותו ומשום דחייש למיעוטא וכנ"ל א"כ ודאי די"ל דרק בכהן שרי לבזותו ומשום דברובא וחזקה הא גם ר"מ מודה כמ"ש ביבמות (דף קי"ט) ובתוס' בכורות (דף כ' ע"א) הנ"ל ורק עפי"מ שכתבנו לעיל דלר"מ רק בחטא דזנות מותר לבזות אבי' ומשום שזה גידל בביתו וכמ"ש המג"א ומה"ט גם בישראל מותר לבזותו אף דחייש למיעוטא ומשום שגדלה בביתו אבל לאינך תנאי דלדידהו אמרינן דגם בחטא אחר מותר לבזותו דמסברא ידעינן זאת ומשום דאזלינן בתר רובא וע"כ מ"ש רב אשי כמאן כי האי תנא הוא כמ"ש התוס' סנהדרין (דף נ' ע"ב) הנ"ל משום שהוא הזכירה וכן פי' שם בר"ח מגילה (דף כ"ה ע"ב) במ"ש רב אשי דהאי מאן דסאני שומעני' שרי לי' לבזויי בג' וש' כגון השותה בד' מיני זמר וכיו"ב כמ"ש גבי אחר יעו"ש הרי דפירש דס"ל לר"א גם בשארי עבירות דמותר לבזות אביו ואמו וע"כ כנ"ל דלאו אליבא דר"מ קאמר ורק אליבא דאינך תנאי [דס"ל דאזלינן בתר רובא ומסברא ידעינן זאת ודו"ק:
וא"ש היטב מ"ש בשלהי סוכה הנ"ל דלדידן דקייל"ן דאזלינן בתר רוב וקרא טעמא קאמר ע"כ דגם בעבירות אחרות מותר לבזותו והיינו דפריך אלא למ"ד שהמירה דתה כו' משום ברתי' קנסינן לי' לדידי' והיינו דס"ד דקרא רק גבי זנות קאמר דמחללת אבי' ומשני אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא וכו' או דאבא או דאמא ומשום דלדידן סמכינן ארובא ול"ח כלל למיעוטא וקרא טעמא קא משמע לן ומסברא ידעינן דמותר לבזותו וגם בשאר עבירות וכנ"ל ודו"ק:
פלג ד
ודע דלהחולקים שם באו"ח סי' קכ"ח וס"ל דרק בזנות שרי לבזויי לאביו ולא בחטא אחר לדידהו מפרשי מ"ש אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא כו' היינו דדוקא הכא קנסו לאבי' משום דמסתמא שמעה גם מאבי' שמבזה את העבודה וכמ"ש רש"י כאן ואה"נ דבכ"מ מדינא לא אמרינן דמותר לבזות אבי' בחטא אחר זולת זנות דגם לרבנן דס"ל דל"ב קרא לזה ומסברא ידענו דמותר לבזותו מ"מ מחלקינן בין זנות לחטא אחר וכמ"ש המג"א דמיסתבר דשאני זנות משום שלא שמרה מלהתיחד תדע שהרי גבי עובדא דבילגה דב"כ היתה ואיכא כאן רובא וחזקה ומ"מ פריך ומשום ברתי' קנסינן לי' לדידי' וכו' אע"כ דלכו"ע ס"ל לחלק דרק בזנות מבזין לאבי' וכאן דל"ה רק זנות דפנוי' שפיר ס"ל דלא מבזין אותו וכנ"ל:
אמנם כן לכאורה באמת תיקשי לר"מ ל"ל קרא ללמדנו האי דינא גבי ב"כ שכתבנו לעיל דהוא משום דס"ל דחיישינן למיעוטא והא גבי ב"כ איכא רובא וחזקה דהוי כודאי גם אליבא דר"מ והנראה לומר בזה דהנה יש לשדות נרגא בעיקר מ"ש האחרונים לדון דבב"כ איכא חזקה ג"כ ויש להוכיח להיפוך דהנה בתוס' רעק"א פ"א דסוטה אות ה' הקשה במ"ש הנ"י פ"א דיבמות להסתפק בא"כ שנאנסה אם צריכה חליצה והקשה מגמ' מפורשת סוטה (דף ו' ע"א) אלא א"כ שנאנסה כו' לא תתייבם ונשאר בצע"ג וכבר הקשה כן בק"נ על הרא"ש פ"ק דיבמות אות ט' וכתב שם דהסוגיות פליגי יעו"ש ועיין ב"ש אהע"ז סי' קע"ג ס"ק י' שהקשה על עיקר ספיקו של הנימוק"י הא מכיון דאמרינן ביבמות (דף נ"ו) דא"כ שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה כתיב בה ודאי היא וצרתה פטורים כעריות וכמו צרת סוטה ברצון גבי ישראל וכתבתי במק"א ליישב קושיתם עפימ"ש בנוב"י אהע"ז מ"ק סי' ע' ובמ"ת סי' י"ב דא"כ באונס היא אינה לוקה משום טומאה רק הבעל ומשום דלא דכל היכי דהוא מוזהר גם היא מוזהרת רק במאי דכ' בהאי פרשה אבל במאי דלא כתיב בהאי ענינא והוא אינו שוה בכל אין הנשים מוזהרות עליהן ושם מיישב בזה ד' הר"א ממיץ שהבאנו לעיל דאיהו ס"ל כלישנא בתרא ביבמות שם דרק משום טומאה לוקה ולא משום זונה באונס ולכן אין האשה מוזהרת יעו"ש:
פלג ה
ויומתקו דבריו עוד עפימש"כ עוד בע"ה בהאי פלוגתא דרבא ור' זירא ביבמות שם דאזלי לשיטתם לפימ"ש בשו"ת חמדת שלמה סי' ל"ח במ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת דגם בהני ג"ע דיהרג וא"י אפי' בצינעא דהוא רק משום דבדידהו נאמר מ"ע דונקדשתי גם בצינעא אבל לא משום חומר איסורן וכתב דהרמב"ם למד זה ממאי דפליגי רבא ור' זירא בע"ז (דנ"ד) גבי נעבד באונס דלרבא ס"ל שם דגם מעשה באונס הוי מעשה ובפרהסיא נאסרה הבהמה ור"ז ס"ל שם דלא מיקרי מעשה כלל באונס ומשו"ה אפי' נעבד ל"ה לאסור הבהמה ע"ש. ומתרץ שם עפי"ז ג"כ משה"ק המגיה במל"מ על הרמב"ם שהביא המ"ע של ונקדשתי למ"ע בפ"ע וראי' ממ"ש אביי ס"פ ב"ס ת"ש וכו' ואם איתא תמניא הוי הרי דהוי מצוה בפ"ע וקשה הא רבא קאמר דאינהו וכל אביזרייהו וא"כ י"ל לרבא דל"ה מצוה בפ"ע ותירץ דמרבא אין ראיה דרבא לשיטתי' דס"ל דהדרינן לכללא קאמר שפיר דהוי אביזרייהו דהיינו חומר שהחמירה התורה בגוף הדבר לענוש אפילו באונס משא"כ לר"ז דאונס לא הוי מעשה רק משום לא תחללו והרמב"ם הא פסק כר' זירא שפיר פסק כאביי דהוא מ"ע בפ"ע:
[וראיתי בס' כובע ישועה על ב"ק (ד' מ') שהביא מ"ש בס' שפת הנחל דרוש י"א דזה תלוי במאי דפליגי רב ושמואל בב"ק (דף מ') לענין שור האצטדין דלרב דס"ל אנוס הוא וכשר לגבי מזבח ע"כ ס"ל דמעשה באונס ל"ה מעשה כלל ולשמואל הוי מעשה וקייל"ן כרב דל"ה מעשה ושם בכ"י הקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם פט"ו מתפלה ה"ג דכהן שעבד ע"ז באונס או בשוגג אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות וברכה כעבודה והכ"מ שם נתעורר מנלי' להרמב"ם גם באונס דכהני הבמות ודבית חוניו ל"מ שהיו אנוסים ותירץ שם דמדמה אונס לשוגג דפסול כר"ש סוף מנחות אך לפי"ז תיקשי דהאיך מדמי אונס לשוגג דהלא להרמב"ם באונס לאו מעשה הוא כלל ודחה בזה דבריהם עיי"ש ולכאורה שפיר הקשה לפי"ד הכ"מ הנ"ל רק לענ"ד נראה בע"ה דלחנם נתקשו בזה על הרמב"ם ומצינו גמ' מפורשת כהרמב"ם דכהנים דבמות אנוסים היו ומ"מ נפסלו לכהונה מטעם קנסא וכמ"ש אך לא יעלו כהני הבמות וכו' כמ"ש הרמב"ם והוא בע"ז (דף נ"ד ע"א) דפריך הגמרא גבי מעשה בדשא"ש מנלן דאסרה אילימא מכהנים וכו' ופירש"י שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעכו"ם וכתיב ולא יגשו אלי לכהן לי ודחה לה ודילמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ופירש"י וקנסא הוא הרי מפורש דכהני הבמות אנוסים היו ומ"מ אסרום אותם מקנסא ולפלא על כולם שהעלימו עין מהסוגיא דע"ז הנ"ל וא"ש פסק הר"מ אף דס"ל דמעשה באונס ל"ה מעשה מ"מ שפיר פסק דכהנים האנוסים פסולי לעבודה ומטעם קנסא. שוב מצאתי שכבר העיר בזה בשו"ת חכם צבי סי' י"ג עיי"ש ודו"ק]:
ועפי"ז נראה להגירסא דגרסינן כאן ביבמות רבא ע"ש א"כ י"ל דרבא ור"ז אזלי לשיטתם בזה דלרבא דס"ל דגם מעשה באונס הוי מעשה לכן ס"ל שלוקה גם משום זונה ל"כ לר"ז דמעשה באונס ל"ה מעשה אין כאן משום זונה וי"ל בזה גם בד' הרמב"ם שפסק בה' אי"ב פי"ח ה"ז דא"כ שנאנסה לוקה עלי' משום טומאה דמשמע לכאורה ג"כ דמשום זונה לית בה אלא שבכ"מ שם מדייק מדבריו שם דס"ל גם משום זונה וע' ביאור הגר"א אה"ע סי' ו' ס"ק ל"ב מ"ש בשם הראב"ד והרמב"ן שכתבו דכל באונס לא מיקריא זונה וכלישנא בתרא וקצרתי:
ומה מאוד יתיישב לפי"ז מה שנתקשה בשו"ת חכ"צ סי' י"ג הנ"ל שמתפלא על האחרונים שתמהו עמ"ש הרמב"ם דאנוסים אינם נושאים כפים ופסילי לעבודה ומסיק שם דאונס גרע משוגג כיון שהדין הוא בע"ז שיהרג וא"י והוא עבר אף שאינו חייב מיתה כיון שבאונס עבר מ"מ הא עבר במזיד על מצות ד' וגרע משוגג והקשה לעצמו מ"ש דבשוגג חייב חטאת ובאונס פטור ותירץ דאדרבא קולא הוא לשוגג שניתנה שגגתו לכפרה אבל אונס לא ניתנה עבירתו לכפרה בחטאת עיי"ש ודבריו תמוהים דע"כ אונס קיל משוגג וכמו שמצינו בשארי חייבי כריתות שאונס מותר ובשוגג חייב קרבן. ומ"מ נראה לקיים דבריו הראשונים עפ"י מה שכתבנו וטעמא רבא איכא כאן להחמיר באונס טפי מבשוגג עפ"י שנתבאר שיטת הרמב"ם דמעשה באונס לאו מעשה הוא כלל א"כ דינא הוא שיפטר מקרבן רק מ"מ פסול לעבודה משום שעבר על מ"ע דונקדשתי במזיד ובזה גרע משוגג שאין בו עבירת עשה ומ"מ פטור מקרבן דעל עשה לחוד הא לא שייך קרבן וז"ב ונכון בע"ה:
ולדברי הנוב"י הנ"ל מדוקדק היטב מה שאמרו בגמ' בעלה לוקה עליה משום טומאה שמדקדק בקרן אורה שם מ"ש בעלה דנקט ונדחק שם היכן נאמר לאו זה דטומאה באחר עיי"ש ולדברינו בשם הנוב"י מדוקדק היטב דלאו למעוטי אחר אתא רק למעוטי את האשה דהיא אינה לוקה משום האי לאו דטומאה וכה"ג כתב בט"ז יו"ד סי' קפ"ה סס"ק ב' בשם הרמ"א בתשובה שמדייק כן בהא דכתובות (דף ע"ב) הוחזקה נדה בעלה לוקה עלי' וכו' ולא היא עיי"ש. ולפי"ז מש"ש עוד כה"ג לענין לאו דזונה דרק בעלה לוקה עלי' י"ל דמשום גררא דטומאה נקט כהאי לישנא ודו"ק:
עכ"פ אי נימא כדברי הנוב"י הנ"ל א"כ שפיר שייך להסתפק ספיקו של הנימוק"י הנ"ל דאפשר כיון דעל האשה ליתא להאי דינא דטומאה א"כ אם יש לו אח חלל וכמ"ש בסוגיא דסוטה שפיר מתייבמת דהא היבם מותר בה ושם טומאה לא כתיבא עלי' כלל. ובנימוק"י מסתפק רק באם היבם הוא כהן כשר דאפשר משום דל"ד לאינך עריות דטומאה כתיב בהו באשה לכן צריכה חליצה או דאפשר מ"מ כיון דלגבי דידי' כתיב לשון טומאה לכן ל"ב חליצה וזה נכון בע"ה ודו"ק. שוב ראיתי שגם במל"מ פ"ו מה' יבום העיר בקושית הב"ש והגרעק"א הנ"ל וכן בישוי"ע אהע"ז שם ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:
ולפי"ז לכאורה אי נימא כמ"ש דקייל"ן כל"ב ביבמות שם דמעשה באונס ל"ה מעשה ואין עלי' איסור זונה ושם טומאה ליתא רק גבי הבעל ולא על האשה א"כ לכאורה בא"כ באונס אין כאן חזקת צדקת עלי' כלל דהא אין עלי' שום איסור ואי נימא דגם בלפני עור אינה עוברת בדבר שאינו שוה בכל וכמ"ש הרמב"ן בתי' שני שם בד' פ"ה ביבמות א"כ אין עלי' שום איסור לשבת תחתיו דבעלה כהן אם נאנסה ואין כאן חזקת צדקת רק רובא לחוד כמו באשת ישראל ולפי"ז שפיר י"ל כמ"ש לעיל דלר"מ בעי קרא ללמדנו להתיר לבזות את אבי' כיון דחיישינן למיעוטא מה"ת לדידי' וגם בא"כ ליכא חזקה רק רובא לחוד וממילא אמרינן דרק היכי דגלי קרא מותר לבזות וכמו בזנות דב"כ ארוסה דחמיר ומשום שלא שמרה כמ"ש המג"א ונימא נמי דמשה"ק שלהי סוכה ומשום ברתי' קנסינן לי' לדידי' כו' פריך אליבא דמאן דחייש למיעוטא ומשום דסתם תוספתא הוא וכמ"ש סנהדרין (דף פ"ו ע"א) סתם תוספתא ר' נחמיה וכו' וכולהו אליבא דר"ע ור"ע הא חייש למיעוטא במכות (דף ז') ובברכות (דף כ') וע' תוס' חולין (דף י"א ע"ב) ומשו"ה הוא דמשני אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא כו' ורק משום קנסא שמסתמא שמעה מאביה שמבזה עבודת קדשים כמ"ש רש"י. אבל לדידן דאזלינן בתר רובא ל"ב קרא ומב"כ ילפינן לבת ישראל ג"כ ומשום דגם בב"כ ליכא חזקה רק רובא לחוד ול"ב כלל קרא ללמדנו זאת ורק מסברא ידעינן דמותר וכנ"ל וגם בחטא ע"ז לא זנות לבד למאן דס"ל כן כמ"ש במרדכי ורמ"א שם [ומ"מ י"ל גם לדידן דלא שרי לבזותו רק בזנות משום דלא שמרה כראוי וכמ"ש המג"א משום דזה מסתבר וכנ"ל. ולפי"ז נוכל לפרש קושית הגמ' שלהי סוכה גם אליבא דידן לפימ"ש המג"א דבחטא אחר אסור לבזותו וכנ"ל ודוק]. עכ"פ מוכח ממ"ש שלהי סוכה דבא"כ גם כן ליכא חזקת צדקת. דמשום הכי הוא דבעי קרא לר"מ דחייש למיעוטא מה"ת ומעתה שפיר מתחילין בריש יבמות חמש עשרה נשים פטורות וכו דממתני' ידענו ג"כ להני תרי מילי דחייש ר"מ למיעוטא מה"ת ודליכא חזקה בא"כ וכמו שנבאר בע"ה:
פלג ו
דהנה במאי דקתני במתני' וכולן שמתו או נמצאו אילונית הקשו בתוס' לר"מ למה אין הקטנה מתייבמת הא ממ"נ אם אילונית היא אינה א"א כו' ותי' דמיירי בקיבלו עלי' וכבר דחה הגרעק"א בדו"ח האי תי' ראשון ממ"ש לקמן (דף ס"א ע"ב) וכר"מ מי סבר לה ר"א וכו' ומאי פריך דילמא ר"א איירי בלא קיבל עלי' ומסיק שם שתי' הר"א עיקר דהכא מיירי בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל לאח"מ דילמא אם הי' קיים ל"ה מקפיד וקושית התוספות מהתוספתא תי' שם הגרעק"א שפיר דר"מ לשיטתי' חייש שמא הוא מהמיעוט דלא קפדי רק בשעה"מ פ"י מה' מקוואות כלל ג' הקשה ע"ז דהא איכא ס"ס שמא אינה אילונית ואת"ל אילונית שמא הי' מקפיד וכמ"ש בש"ש ש"א פי"ח דגם לר"מ ס"ל דסמכינן אס"ס מהא דנדה ר"פ האשה וע' בזה שו"ת שב יעקב והפלאה ספ"ק דכתובות ובשו"ת מהרי"מ ס"ס י"א מש"ש דפליגי בזה ר"י ור"ל שם בנדה (דף נ"ט) ורק לר"י הוא דס"ל דמטהר ר"מ מדין ס"ס ולשיטתי' אזיל ג"כ בע"ז (דף מ"א ע"ב) דמקשה לר"י מדר"מ וכו' ומתרץ משום ס"ס עיי"ש אכן מ"ש האחרונים מהא דנדה הי' אפשר לדחות עפימ"ש הר"ן בשו"ת סי' מ"ט דרק מיעוטא הוא דהדרי מ"ר למקור ור"מ לטעמי' אזיל דחייש למיעוטא והתם הוא דמטהר ר"מ בס"ס משום דהוי כמו מיעוטא דמיעוטא. ומשה"ק בשו"ת הגרעק"א סי' ס"ב ע"ד הר"ן הנ"ל ממאי דמסקינן בפ"ק דנדה (דף י"ד) דר"מ משום נדה מטמא ואי טעמא דחיישינן למיעוטא הוא הו"ל לטמא רק משום כתם עיי"ש הנה כבר העיר בזה בסדרי טהרה ח"ה נדה (דף נ"ט) ומתרץ לה עיי"ש וקצרתי] **(הג"ה ועיי"ש בהגרעק"א משה"ק עוד על טעמא דהר"ן הנ"ל דר' יוסי דמטהר שם ס"ל דל"ח למיעוטא והקשה מהא דביבמות (דף ס"ז) מוכח דר"י חייש למיעוטא ומתרץ עפימ"ש הרשב"א ביבמות שם לתרץ קושית התוס' שהקשו על ר"י דבתינוקת שנאנסה כתובות (דף י"ד) ל"ח ר"י למיעוטא ומתרץ דרק בדיעבד הוא דל"ח ר"י למיעוטא וא"כ גם הכא בראתה דם במ"ר אם מפרישין אותה מבעלה הוי כדיעבד ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין ממש"ש להדיא בהאי סוגיא דפריך ור"י בחד ספק מטהר בס"ס מיבעיא ומשני מהו דתימא ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמל"ן הרי דגם לכתחלה מטהר ר"י. ולמ"ש הר"ן בתשובה שם בשם הר"ח דגם ר"י לא מטהר אלא גבי טהרות דוקא אבל כל לבעלה מודה לר"מ ודאי תיקשי אכן עיי"ש בר"ן שדחה זה עכ"פ מוכח לכאורה מסוגיין דגם לכתחילה ל"ח ר"י למיעוטא:)** ותי' שם בשעה"מ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן והכא חד ספק בה וחד בבעלה:
אמנם עיין כרו"פ סי' ק"י שהקשה על האי כללא מאלמנת עיסה דסמכינן על ס"ס כהאי שמא בן ראשון הוא ושמא לא נתגרשה אמו רק בפרמ"ג סי' ק"י דיני ס"ס סס"ק ד' מתרץ לה דשאני התם דהוי רק מדרבנן דמה"ת אוקי אמו אחזקת א"א ובדרבנן סגי גם ס"ס בתרי גופי וע' ג"כ תוס' רעק"א ר"ה אות ט"ז דמוכח ג"כ דל"מ ס"ס בתרי גופי גבי דאורייתא דמש"ה טומטום אינו מוציא את מינו משום ס"ס עיי"ש ומעתה הרי מוכח דלר"מ ע"כ לפי תי' הר"א מבורגילא ס"ל דחיישינן למיעוטא מה"ת ומשו"ה אסור לייבם את הקטנה אף דהוי ס"ס משום דהוי בתרי גופי':
אכן עיי"ש בשעה"מ עוד מ"ש לתרץ דל"ס אהאי ס"ס משום דאפשר לברורי דתמצא איילונית ע"ש אך יש לדון בזה לענ"ד עפ"י מ"ש הנוב"י מ"ק יו"ד סי' כ"א וסי' מ"ג ונ"ז וכן בשו"ת הגרעק"א סי' ע"ז דהיכי דאם יתברר לא יתברר אלא ספק אחד וגם אחר הבירור לא יהי' ודאי אסור זה לא מיקרי אפשר לברר ע"ש. ומיושב אצלי בזה ג"כ דברי הרמ"א יו"ד סי' קפ"ז ס"ה שכ' לתלות במכה מכח ס"ס ובתוה"ש שם ס"ק כ"א הקשה ע"ז הא אפשר לברר ע"ש ולהנ"ל א"ש כמובן ודו"ק. וע"כ דתירוץ הא' עיקר משום דהוי ס"ס בתרי גופי וע"כ דחייש למיעוטא מה"ת לפ"ז וכנ"ל. ומוכח כן ממתני' דריש יבמות ושפיר קתני לפי"ז במתני' דנמצאת איילונית צרותיהן מותרות דהוי מק"ט ומ"מ לא תתייבם קטנה לר"מ מטעם ס"ס דהוי בתרי גופי' וכיון דהוא איסור דאורייתא ל"מ ס"ס כי האי וכמשנ"ת ודו"ק:
ויש להקשות לפי"ז במ"ש בסנהדרין (דף ס"ט) ללמוד מכאן דאזלינן בתר רובא ואמאי לימא איילונית היא וכו' ולפי"ז יקשה דאי נימא דאיכא מיעוט דלא קפדי ואיכא ס"ס כנ"ל א"כ לפמ"ש הרשב"א בתשובה דס"ס עדיף מרוב כנודע וכמ"ש בשעה"מ שם א"כ הא לא פריך מידי די"ל דשאני החם דאיכא ס"ס וי"ל ודו"ק:
פלג ז
ובספר עמו"א סי' צ"ז הק' על ספיקו של הנימוק"י הנ"ל אי נימא באשת כהן שנאנסה דהוי' כערוה ופוטרת צרתה א"כ תיקשי למה לא חשיב לה במתני' וניתני ט"ז נשים פוטרות כו' דעל צרת סוטה משני לפי שאינו בצרת צרה והא כאן משכחת לה ג"כ בצרת צרה כגון שהי' לו אח חלל וקידשה ולא בעלה דלא נתחללה ע"ש שנשאר בקושיא וכבר קדמו בזה בישוי"ע אה"ע סי' קע"ג ס"ק ב' עיי"ש שנדחק וא"כ הא לכאורה י"ל דאה"נ דמוכח ממתני' לפשוט ספיקו של הנימוק"י והיינו דמשום דעל האשה ל"כ שם טומאה לא דמיא לאינך עריות ומש"ה צריכה חליצה. וע"כ מוכח לפי"ז דבאשת כהן ליכא חזקת צדקת רק רובא לחוד וכנ"ל ושפיר נקט ותנא רק ט"ו נשים ולא ט"ז וכמשנ"ת משלהי סוכה דבא"כ ליתא לחזקה זולת הרוב ורק בעלה לוקה עלי' משום טומאה ולא היא ודו"ק:
אכן גם לדעת הנימוק"י הנ"ל שמסתפק בזה י"ל דממתני' לק"מ ומשום מש"ש ביבמות (ד' י' ע"א) גבי אמו אנוסת אביו דבאחוותא דהיתירא קמיירי ולא באחוותא דאיסורא וכמובן. עי"ל בזה עפמ"ש בס' ערוך לנר בכונת הראב"ד דס"ל דצרת סוטה דאסורה לרב אינה פטורה רק מיבום ומ"מ צריכה חליצה ע"ש ומתרץ שם משה"ק הרשב"א ע"ז אי בעי חליצה א"כ מאי פריך על רב דליתני גבי ט"ו נשים וכ' הוא ז"ל דאה"נ דהוי מצי לשנויי כן אלא דעדיפא משני לה לפי שאינו בצרת צרה ע"ש משום דבזה ניחא ג"כ הא דרב אסי וא"כ גם קושיא זו לק"מ דמה"ט אין לחשוב אותה במתני' וכמובן ודו"ק:
**(האומנם יש ליישב דברי הרשב"א יבמות הנ"ל עפימ"ש התוס' לעיל בנדה (דף י"ד ע"ב) סד"ה ור"י מטהר בשם הר"ח שפירש מ"ש כאן דמטהר ר"י גם לכתחלה דלא קאי ארישא דליכא אלא חד ספק וקאי רק אסיפא דוקא ומשום ס"ס הוא דמטהר אבל ברישא באמת מטמא גם ר"י לכתחלה ושפיר י"ל דה"ט משום דר"י חייש למיעוטא וכדברי הרשב"א יבמות הנ"ל. אבל למש"ש התוס' תחלה דר"י גם ברישא מטהר לכתחלה וכ"ה ברע"ב ותויו"ט פ"ט מ"א דנדה לדידהו ע"כ אין לתרץ כלל כתי' הגרעק"א הנ"ל רק כמש"ש עוד דבכ"מ ל"ח ר"י למיעוטא זולת היכי שאפשר שיתברר אח"כ שעשה איסור למפרע עיי"ש שבזה מתרץ ג"כ קושי' התוס' הנ"ל מהא דתינוקת שנאנסה דמש"ש עוד לתרץ האי קושיא דשא"ה משום דאיכא חזקת כשרות לכהונה אם כי כבר קדמו בזה בחי' הריטב"א שם ביבמות אינו מובן לכאורה דהא גם בעבדים שם אית להו חזקת היתר לאכול תרומה כן י"ל הרבה במשה"ק עוד שם ע"ד הר"ן הנ"ל דהא גם באשה יש לה חזקת טהרה והוי כמו מיעוטא דמיעוטא עיי"ש דגם זה אינו ברור דבאשה י"ל דז"א נחשב לחזקת טהרה כיון דמגופה קחזיא ועלולה לראות כמ"ש ריש נדה ועיין מהרי"ט ח"א סי' י"א ובש"ש ש"ג פ"ט ופ"י ואכמ"ל:)**
לוח התיקון, בדף כ"ד ע"ב בסוף ד"ה אשר צ"ל "שו"מ בס' בסה"מ שהעיר קצת מזה אבל לא דברינו דבריו":
בדף מ"א ע"ב בסוף ד"ה הנה צ"ל "ולמה חייב שוחט בשבת בחוץ לדידי' וכמש"ש בעצמו:
בדף מ"ט ע"א בסוף ד"ה ולפי"ז קודם תיבת ודו"ק צ"ל "לא כן בביצה שם דמיירי מאיסור חרישה דאינו צורך או"נ שפיר קאמר רבא דהוא ל"ת ועשה":
בדף נ"א ע"ב תיכף בשורה שניה צ"ל ביבמות (ע"א ע"ב) ותי' בשמו דמ"מ:
באותו עמוד בסוף ד"ה ועפי"ז צ"ל "נשוב לדברינו דע"כ האי סוגיא דיבמות אזלא למ"ד הבערה לחלק יצאת":
עוד שם בד"ה ומ"מ אחר תיבת כוותי' דר"א צ"ל "דס"ל ג"כ בחגיגה דף ו דעו"ר הוי דהא שמותר":
עוד שם אחר תיבת יקשה לכאורה צ"ל "דנוקמי' כר"י":
בדף נ"ב ע"א בד"ה אמנם אחר תיבת דאין לגלות זה לע"ה צ"ל "ולדידי' נאמר להיפוך כיון דמתני' דשלהי חגיגה ס"ל כר"י וע"כ לפי"ז אית לן האי סברא דשכבר דחתה וא"כ בפשוטו י"ל דאין ללמוד מפסח ותמיד דעדל"ת שיב"כ דשא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ושפיר תני תנא ט"ו נשים פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ל"ק דערוה גופה ל"צ קרא. דאין עדל"ת שיב"ב ומפסח ותמיד אין ללמוד דשא"ה שכבר דחתה. רק דהסוגיא שם דל"ק ה"ט קאזיל למ"ד דלא ס"ל ה"ט שכבר דחתה וקאמר דגם לדידי' אין ללמוד משום שכן לפני הדיבור ודו"ק:
עוד באותו עמוד בד"ה חזינן אחר תיבת דבחו"ק על שביעית צ"ל "ולא על קציה"ע דדחי שבת כמ"ש ר' ישמעאל בר"ה (דף ט' ע"א) עיי"ש":
בדף נ"ו ע"ב בסוף ד"ה עכ"פ צ"ל [אמנם עי' שאג"א סי' ד' דס"ל דגם בק"ש מוציא]:
בדף נ"ט ע"א ד"ה והנה בעונש אסר חיבת על ביטול מ"ע צ"ל כמ"ש במנחות (דף מ"א) וכאן אינו אלא מ"ע:
עוד שם בע"ב בשורה ל"ה ונ"א נדפס הוראה צ"ל "הנראה":
בדף ס' ע"א בד"ה עוד י"ל אחר תיבת הלחם בעצרת צ"ל "ואין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט":
בדף ס"א ע"ב סוף ד"ה אכן צ"ל "יעו"ש מ"ש דאזלי לשיטתם דאביי ס"ל סד"א מה"ת לקולא לכן פטור מספק מלברך ולרבא דס"ל סד"א לחומרא מה"ת לכן חייב בברכה עיי"ש":
סוף הספר