לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה יב
בע"ה סיומא על מס' מגילה והתחלת מסכת יבמות
פלג א
שלהי מגילה ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג ובב"י ריש הלכות פסח הקשה ממ"ש בפ"ק דפסחים ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום יעו"ש שתירץ דשאני פסח דדיניו מרובין לכן בעינן ל' יום קודם והקשו ע"ז ממ"ש רש"י סוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ב"ש בטעמא דסוכה שעשאה שלשים יום קודם החג דכשרה אליבא דב"ש משום ששואלין בה' החג קודם לחג ל' יום הרי דגם בחה"ס אמרינן כן ובס' זכי"צ סי' ל"ה כתב לתרץ דדוקא לב"ש פירש"י כן משום דבאמת י"ל דדוקא בפסח מתחילין שלשים יום קודם משום חומר איסורו דבכרת הוא דהא יליף ממשה שהזהירם על פסח שני דבכרת הוא אבל לא בשארי איסורי ל"ת אמנם הא דורשין גם בדיני בדיקת חמץ וביעורו דז"א אלא מטעם ב"י אליבא דרש"י ריש פסחים הרי דגם באיסור לאו מקדימין לדרוש ממילא גם בשאר יו"ט הדין כן אכן עיין ר"ן ריש פסחים מש"כ בטעמא דאסרה התורה בב"י משום דחמיר איסורו דהוא בכרת א"כ גם דיני בדיקה וביטול הוא מטעם כרת ובריש ביצה אמרינן דלגבי איסור אכילה תרווייהו ס"ל דבכזית ורק בביעור פליגי ולב"ש לא ילפינן ביעור מאכילה ע"ש א"כ ע"כ לב"ש אין מקום לומר טעמא דהר"ן הנ"ל דמשום כרת הוא דא"כ אמאי א"ע עלי' רק בככותבת הא איסור כרת באכילה הוא בכזית וע"כ דלדידי' לאו משום ה"ט דאיסור כרת הוא ולכן לב"ש גם בשארי רגלים מקדימין ל' יום קודם ל"כ לב"ה שפיר אפשר לומר דשאני פסח משום דחמיר איסורו דהוא בכרת וכטעם הר"ן דגם ב"י הוא משום חומר כרת וכנ"ל ורק בפסח צריכין להקדים ולא ברגל אחר דרק דורשין הלכות החג בחג ולא קודם ונכון הוא:
אמנם הניחא אליבא דרב נחמן דס"ל ביבמות (דף קי"ט ע"א) לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת אבל לרבא שם דאמר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו הדר קשיא כנ"ל ועיין נוב"י מ"ק חאו"ח סי' כ"א מסתפק להלכה אם אמרינן מ"ל איסור לאו או כרת ע"ש ובמל"מ פ"א מה' יו"ט ומוכח מכאן לכאורה דקייל"ן כרב נחמן לחלק ביניהם וכנ"ל ובפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות מביא בשם הפמ"א שכ' דבספק השקול לא מוקמינן אחזקה וא' מהראיות שהביא הוא מחולין (דף קל"ד) דגר שנתגייר והי' לו עיסה ספק חייב בחלה ע"ש ודחה הפרמ"ג דהתם הוא משום דעון מיתה הוא וכן מבואר ברמב"ם ה"ט בפ"ח מהלכות בכורים ע"ש [ומשה"ק בפרמ"ג שם על הרמב"ם פ"ג מה' ביהמ"ק דס"ל דמחו"כ שנכנס למקדש פטור מכרת א"כ למה ס"ל בפ"א מהל' מחו"כ דחייב מספק בילדה קודם שנתגיירה ע"ש כבר כתבנו ליישב בע"ה שלהי עירובין דהתם שאני משום דהוי ספק מצוה ומודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא ושם הארכנו בזה ואכ"מ]:
ולכאורה הי' נראה דהא דאמרינן בריש יבמות (דף ז' ע"א) אטו עדל"ת לאו ל"ת חמור מעשה ומ"מ דחי לכן גם ל"ת שיב"כ נמי דחי אתיא ג"כ כמ"ד דמ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת [ע' יד מלאכי כללי הש"ס סי' תקט"ו משה"ק מכאן עמ"ש הרמב"ן פרשת יתרו שמ"ע גדולה ממל"ת ולכך אמרו אתי עשה ודחי ל"ת וכאן אמרו דל"ת חמיר מעשה ואפי"ה דחי לה ולק"מ דכונת הרמב"ן הוא שגדולה קיום מ"ע בקו"ע מקיום מל"ת שהיא בשוא"ת אבל לא בעבירת ל"ת בקו"ע שזה אמנם חמור יותר רק מ"מ נדחית שפיר מפני קיום המ"ע שהיא ג"כ בקו"ע ועפ"י דרך הדרוש ביארתי במק"א טעמא דהא מילתא משום דבמ"ע הא גם המחשבה מצטרפת לכן דוחה הל"ת שבזה הא אין המחשבה מצטרפת וקצרתי] אלא דא"כ תיקשי מש"ש (דף ח' ע"א) רבא אמר ערוה גופה ל"צ קרא דאין עדל"ת שיב"כ הא רבא ס"ל שם ביבמות (דף פ"ב ובד' קי"ט) דל"ש איסור לאו ול"ש אי"כ ובנוב"י שם מוכיח דרבא גרסינן וקשיא לכאורה וכן יש להוכיח לכאורה דרבא לא ס"ל לחלק בין איסור לאו לכרת ממשה"ק בס' אשי ישראל על שבת (דף מ"ו ע"ב) במה דמתיב רבא ממוכרי כסות והא הכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא וכו' ופריך על איסורי שבת ולמה לא משני דשאני שבת דהוי איסור כרת וכמ"ש כה"ג בסנהדרין (ד' פ"ד) אחר הוי שגגת לאו ברי' איכא שגגת חנק עיי"ש שנשאר בקושיא ואי נימא דרבא לא ס"ל לחלק בין לאו לכרת א"ש וכן מצינו ג"כ לרבא שם בשבת (דף פ"א ע"ב) דקשיא לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן מי אמר ר"י כו' אלמא דבר שאינו מתכוין אסור והאמר ר"י הלכה כסתם מתני' ותנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק כו' הרי דמדמי איסור כרת דשבת לאיסור נזיר דאינו אלא לאו ולא משני דשאני נזיר דקיל אכן בהני מצינו ג"כ לומר איפכא דאדרבא לענין דשא"מ קיל איסור שבת משארי איסורים דכתיב בי' מלאכת מחשבת וכמ"ש התוס' בשבת (דף מ"א ע"ב) ד"ה מיחם ושם (דף ק"י ע"ב) ד"ה ת"ל עיי"ש וקצרתי:
ועיין ג"כ פסחים (דף ע"ט ע"א) אר"ח ל"ש אלא שנטמא הסכין בטמא מת כו' דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד אבל כו' ורבא אמר אפילו טמאין נמי עבדי כו' דמשמע נמי דרבא לא ס"ל לחלק בין לאו לכרת אמנם שא"ה דמפרש טעמא כל היכי דלא קרינן בי' והבשר אשר יגע וכו' ועיי"ש ודו"ק:
פלג ב
אכן כבר כתב הגאון רצ"ה אורינשטיין בקו"א לה' פסח בישועת יעקב ס' ה"פ לבאר הטעם מה דאין עדל"ת שיב"כ דהוא משום שגם שוגג צריך כפרה הרי דקפדה התורה על עצם המעשה לבלי תעשה ל"כ באיסור ל"ת דעיקר איסורו הוא כונתו ורצונו לעבור על ד"ת ולכן היכי שמכוין לקיים מ"ע שפיר דוחה ל"ת ע"ש שמה"ט מסיק דעדל"ת שי"ב מיתה ביד"ש ואם אמנם בשאג"א סי' צ"ו כתב להיפוך דאין עדל"ת שיב"מ ע"ש מכל מקום נראין דברי הגאון הנ"ל ונכונים בטעמן למ"ד מה לי איסור לאו מ"ל איסור כרת יעו"ש:
ובמק"א כתבתי לתרץ קושית הטעה"מ בה' לולב למה לא נימא דעשה דתקיעת שופר דוחה ל"ת דמעילה [זולת מה די"ל בזה דמעילה מיקרי דין ממון של הקדש ע' ש"ש ש"ו פד ואין עשה דול"ת של גזל ומבואר אצלנו בע"ה שלהי מעילה ואולי אית בזה ג"כ משום מ"ש דאין עדל"ת שבמקדש] דכיון דמעילה אית בי' דין מיתה ביד"ש במזיד עיין סנהדרין (דף פ"ג) לכן אין עשה דחי לי' אכן גם לד' הישוי"ע הנ"ל דס"ל בל"ת שי"ב מביד"ש שפיר דוחה א"ש דהא כאן במעילה דצריך כפרה בשוגג שחייב קרבן מעילה ודאי דגם לדידי' אין עשה דוחה ל"ת זו ונכון הוא בע"ה:
נחזור לעניננו דלפי"ד הישוי"ע הנ"ל יתיישב קושיתנו אליבא דרבא דאף דס"ל לרבא מ"ל איסור לאו או כרת מ"מ טעמא רבא איכא בהא דאין עדל"ת שיב"כ [ולפלא מה שראיתי בס' שואל ומשיב ושכחתי באיזה מקום שהשיג עליו ממ"ש ביבמות למילף מפסח ומילה אף דבהו ל"ש קרבן בשוגג כמ"ש במכות (דף י"ג ע"ב) ובמחכתה"ר הגמ' בעי למילף מפסח ומילה דדוחין שבת ובשבת הא איכא קרבן בשוגג] ומ"מ עדיין חוזר וניעור דנראה פשוט דדברי הישוי"ע נכונים ונראין רק לאחר דילפינן דאין עדל"ת שיב"כ ע"ז שפיר י"ל בטעמא דקרא דמשו"ה ל"ד אף דאין לחלק בין לאו לכרת ונימא דהוא משום דבזה צריך כפרה גם בשוגג והתורה קפדה על עצם המעשה אבל רבא דקאמר ערוה גופה ל"צ קרא דאין עדל"ת שיב"כ ע"כ דלאו משום האי טעמא לחוד קאמר לה דנימא שכ"כ פשוט הוא מסברא עד דלא צריך קרא ע"ז וע"כ לדידי' הוא משום דס"ל לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וע"כ נימא דשם ביבמות (ד' פ"ב ודף קי"ט) גרסינן רבה לא רבא וכמו שהוכיח ג"כ באו"ח קידושין (דף י"ב) ד"ה אם הקלנו ע"ש ובחי' הרשב"א ודו"ק א"כ שפיר י"ל דס"ל לרבא לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת והיינו דקאמר דערוה] גופה ל"צ קרא וכו':
ונראה להוכיח עוד דרבה גרסינן דמצינו דס"ל מה לי איסור לאו וכו' דהנה בב"מ (דף כ' ע"ב) א"ל ר"ח לרבה פוק עיין בה וכו' א"ל רב עמרם לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן וכו' ובתוס' שם ד"ה איסורא הקשו וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דא"ה בממון אחה"ר וי"ל דמ"מ בא"א החמירו כו' ובהגהות פורת יוסף שם הקשה א"כ מאי קאמר שטרי חליצה ומיאונין תנן ונדחק שם בזה ולענ"ד לק"מ עפימש"ש בפנ"י באמת דה"ט דרב עמרם שמחלק בין איסור לאו דחליצה ומיאונין לאיסור א"א וע"ש וא"כ לפי"ז ע"כ לומר דרבה דפשיט איסור א"א מחליצה ומיאונין אזיל לשיטתו דס"ל מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת ומיתה ודו"ק:
וע' יבמות (דף ל' ע"ב) ואילו בגירושין כו' אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וכו' א"ל אביי א"ה בקידושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת וכו' ולכאורה גם התם הא י"ל דשאני גירושין דלהתירה לשוק הא ליכא אלא איסור לאו אבל בספק קידושין הא לגבי יבם איכא איסור כרת ולהנ"ל ניחא שפיר דאביי פריך כן לרבה לשיטתו דלא מחלק בין איסור לאו לכרת וכנ"ל. וכן מצינו ג"כ דרבא פליג וס"ל לחלק בין לאו למיתה עיין ב"מ (ד' נ"ו ע"א) אמר אביי ר' אליעזר שפיר קא קשיא לי' וכו' ורב ששת לא שפיר קא מותיב לי' דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו וכו' רבא אמר שמואל שפיר קא משני לי' שם מיתה בעולם הרי דרק על מיתה קאמר דשם מיתה בעולם אבל במ"ש אביי על רב ששת דלאו שפיר מותיב מאיסור לאו על איסור מיתה ל"פ רבא ע"כ דס"ל לחלק בין לאו למיתה ואביי ורבא לשיטתם אזלי בקידושין (דף י"ב ע"ב) שאמרו שם דלא ס"ל הא דר"ח אם הקילו בשבוי' נקל בא"א ובתוס' שם ד"ה אם בשם י"מ דהוא משום דבשבוי' ליכא אלא איסור לאו וכו' יעו"ש ובאו"ח שם הוכיח מזה דביבמות גרסינן רבה ולא רבא וכן הביא שם מחי' הרשב"א ושפיר י"ל דאביי ורבא בזה אזלי לשיטתם בהא דב"מ (דף נ"ו) דס"ל לחלק לתרווייהו בין איסור לאו למיתה. אלא במ"ש אביי לחלק גם ממיתת ב"ד למיתה ביד"ש בזה פליג רבא כנ"ל ואמר דשמואל שפיר קא משני וכו' ודו"ק:
אכן לא משמע כן לכאורה לפימ"ש בספר מרכבת המשנה פ"ט מה' טו"מ בטעמא דר"נ דס"ל ביבמות (דף קי"ט) לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וכתב שם דס"ל לר"נ דסד"א מה"ת לקולא ורק ספק איסור כרת ס"ל דלחומרא מה"ת וכמ"ש בכ"מ ספ"ט מה' טו"מ הנ"ל ולפי דבריו ע"כ לומר דרבא ס"ל מ"ל איסור לאו מ"ל כו' דהא כבר החליטו המפרשים דרבא דס"ל בכריתות (ד' י"ח) טעמא דבעי ב"ח משום גזה"כ דמצות ס"ל סד"א מה"ת לחומרא ועיין ש"ש ש"א פ"ד מש"כ להוכיח כן מסוגיא דחולין (דף י') דפליגי שם בזה אביי ורבא ועמ"ש בזה שלהי ב"ק בע"ה ובס' חוט המשולש כתב הגאון רא"י ז"ל מוואלאזין שם סי' ב' דלשיטתם אזלי ג"כ במאי דפליגי בשבת (דכ"ג) לענין ספק מצוה אי חייב בברכה דלרבא חייב מספק ורק בדמאי פטור משום דרוב ע"ה מעשרין הן ולאביי פטור ורק ביו"ט ב' חייב משום טעמא דלא ליתי לזלזולי בי' יעו"ש:
(ע' לוח התיקון)
פלג ג
ובמק"א בע"ה הרביתי חזון בהאי ענינא לפרש הסוגיא דשבת הנ"ל אשר עפי"ז נדחה הוכחתו ונעתיק כאן מעט מהרבה והוא דהנה ידוע פלוגתת הר"מ והראב"ד פ"ג ה"ו מהלכות מילה ופ"ג ה"ה מה' מגילה ופ"ו ה"ג מה' סוכה דלהר"מ ספק מצוה פטור מברכה ולהראב"ד חייב וטעמא דהרמב"ם נראה דאזיל לשיטתו במאי דס"ל בפ"א מה' ברכות דברכה שא"צ אסור מה"ת כשבועת שוא וע' תוס' ר"ה (דף ל"ג ע"א) דס"ל דבנוסח ברכה אין איסורו אלא מדרבנן וע' מג"א או"ח סס"י רט"ו וא"כ לשיטתו דגם בנוסח ברכה הוי איסור דאורייתא שפיר ס"ל דאסור לברך בספק מצוה דילמא לאו מצוה קעביד ואף לפי מש"כ שלהי עירובין דבספק מצוה מודה הר"מ דמחויב מה"ת להחמיר מ"מ כיון דעיקר חיוב הברכה אינה אלא מדרבנן לכן אין לברך מספק. דמ"ש הפנ"י וכן בישוי"ע או"ח סי' ס"ז דיש סברא לומר בספק מצוה דכיון שמחויב לקיימה ולברך אין זה לשוא. הנה זה שייך רק אי נימא דאינו אסור אלא מדרבנן וכשיטת התוס' ר"ה הנ"ל דבזה שפיר אמרינן דהם אמרו והם אמרו כיון שחייבוהו חכמים רשאי לברך אבל א"נ דאסור הוא מה"ת האיך נימא דהקילו חכמים מספיקא והחולקים עליו ומחייבים לברך בספק מצוה אזלי בשיטת התוס' ר"ה הנ"ל דהוא אינו אלא מדרבנן בנוסח ברכה וקצרתי:
ובחידושי אלפסי מס' מגילה כתבתי עפי"ז להוכיח שיטת הרמב"ם בתשובה שהביא הב"י יו"ד סי' רע"ט שכתב לברך על ס"ת פסולה ואף שבספרו ס"ל להיפוך כתב שם הב"י לתרץ דבריו עפי"ד הר"ן פ"ב דמגילה שכתב לחלק בין מצות כתיבת ס"ת דא"י בפסולה ובין לענין קריאה דקורין ומברכין שפיר גם אם יש בו טעות או חסר והלא כן נראה ג"כ דעת רבותינו בעלי התוס' מגילה (דף ט' ע"א) ד"ה בשלמא ע"ש שכתבו דדוקא יריעה שחסר פוסל אבל לא איזה תיבות ועיין דברי חמודות על הרא"ש הלכות קטנות הס"ת אות פ"ח מ"ש בזה. וע' שאג"א סי' ל"ו מ"ש לפטור ממצות כתיבת ס"ת בזה"ז מטעמא דאמרו בקידושין (דף ל') דאנן לא בקיאין בחסירות ויתירות וס"ת שחסר או יתיר אות אחת הרי פסולה א"כ אין בידינו לקיימה. ורק מ"מ מחויבים לכתוב משום שלא תשתכח וכו' ע"ש. וכונת דבריו ע"כ ג"כ כשיטת הרמב"ם והר"ן הנ"ל לחלק בין מ"ע של כתיבה ובין קריאה דאל"ה תיקשי אלא מעתה האיך אנו מברכין וקורין והא הוי ברכה לבטלה דבשלמא מיתר הקדושות שאנו מחמירין בקדושת ס"ת י"ל דרק מספק מחמירין אבל האיך אנו מברכין מספיקא וע"כ כנ"ל:
ומיושב אצלי בזה ג"כ מ"ש בח"ס ח' או"ח סי' נ"ב לדון בטעמא דאין מברכין על מצות עשה דכתיבת ס"ת ומסיק הטעם משום דאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות ולכאורה תיקשי לדבריו האיך אנו קורין ומברכין ע"כ כנ"ל. ויש להוסיף עוד בזה דלהחולקים וס"ל דאין לברך על ס"ת פסולה ע"כ יסברו כהרא"ש ודעימי' שכ' השאג"א שם דס"ל דמצות כתיבת ס"ת הוא משום מצות ת"ת ולפי"ז ודאי דאין לברך על כתיבתה דדמי למזוזה ותפילין המבואר במנחות (דף מ"ב) דמשו"ה אין מברכין משום דעדנה לא נגמר עשייתה וכמש"ש בעצמו דלפי"ז לק"מ. ולהרמב"ם שאינו תלוי בת"ת כלל ע"כ הטעם שאין מברכין משום דאף דכשירה לקריאה מכל מקום לענין מצות כתיבה מעכב והוי רק ספק מצוה ודו"ק:
ולמ"ש הנה שי' הרמב"ם הנ"ל מוכרח עפ"י שיטתם דכיון דלדידי' על ספק מצוה אין מברכין א"כ ע"כ מוכח דגם על ודאי חסר מברכין על קריאתה דאל"ה הא גם מספק אין מברכין דהוי ספק איסור תורה לדידי' גם בנוסח ברכה. ומכיון שאמרו חז"ל דאין אנו בקיאין בחסו"י א"כ האיך אנו מברכין לכתחילה על קריאתה ע"כ דגם על ס"ת פסולה מברכין:
פלג ד
ולכאורה יש להוכיח כשיטת התוס' הנ"ל דבנוסח ברכה אינו אסור אלא מדרבנן ממשה"ק הגאון רי"פ בס' אומר השכחה אות מ"ג לפימ"ש נדרים (דף י') דלא יאמר אדם לד' קרבן משום דילמא גייז לי' לדיבורי' וכתבו המפרשים וכ"ה בשל"ה דהטעם הוא משום שחיישינן שמא ימות כו' [ומפרשים עפי"ז מ"ש במתני' יומא (דף ל"ט) ואומר לד' חטאת רי"א א"צ לומר כו' כונתו דמשום שא"צ לומר חטאת רק לד' לחוד סגי לכן מותר לומר לד' תחלה ואח"כ חטאת ולא פליג על ת"ק רק מפרש דבריו ומיושב בזה קושית התו"י שם שהקשו מהא דנדרים הנ"ל ועיין ישוי"ע יו"ד סס"י קמ"ח וקצרתי] א"כ למה תקנו בכל המצות לברך עליהן עובר לעשייתן ניחוש ג"כ שמא ימות ולא יקיים המצוה ולפי שיטת התוס' הנ"ל דבנוסח ברכה אינו אלא איד"ר לק"מ דהוי רק ספק דרבנן ול"ח:
ולפי"ז אמרתי להוכיח ג"כ כמ"ש בנוב"י מ"ת יו"ד סי' קכ"ג שכתב לפרש מש"כ התוס' כתובות (דף ע"ב ע"א) ד"ה וספרה במש"ש דמשו"ה אינה מברכת על ספירת זבה משום שאם תראה תסתור ומפרש שם דלאו דמשום ה"ט דחיישינן לברכה לבטלה אלא דמשה"ט ע"כ דא"א לחשבה למצוה כלל ע"ש מילתא בטעמא ולפי משנ"ת ע"כ מוכרח כדבריו ז"ל בפי' ד' התוס' הנ"ל דהרי להתוס' בעצמם אין זה אלא ספק דרבנן דל"ח לה ולפי"ז כתבתי לדון לענין ספירת העומר שמבואר בתוס' מנחות (דף ס"ו ע"א) ד"ה זכר בשם הבה"ג דכולהו חדא מצוה הוא א"כ האיך מברכין כל יום שמא ימות ולא יקיים המצוה ולזמן מרובה הא לכו"ע חיישינן שמא ימות וע' פי' הרא"ש נדרים (דף ג' ע"ב) דשלשים יום מיקרי זמן מרובה ולשיטת התוס' הנ"ל ניחא וקצרתי וע' חכ"צ סי' ק"ו ובשעה"מ פ"ד ה' סוכה ובנשמת אדם כלל ס"ח לענין א"ח לשמא ימות בזמן מועט ואין כאן מקומו:
וע"ד הדרוש יש ליישב גם לשיטת הרמב"ם משה"ק באומר השכחה הנ"ל דהאיך תיקנו לברך עובר לעשייתן עפימ"ש בס' דעת קדושים להגאון בעל ושב הכהן דמשו"ה מברכין עובר לעשייתן משום דבזה אנו מובדלין מאוה"ע שאנו בשביל שאנחנו מצווין ועושין מקבלין שכר גם על המחשבה. ל"כ אחר המעשה הא גם הם מקבלין שכר עיי"ש. והלא ידוע מ"ש חז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס כו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה א"כ שפיר מברכין עובר לעשייתן ול"ח לשמא ימות דאף אם ימות יחשב כעושה מצוה וכאלו קיים אותה. לא כן התם גבי קרבן דהוי רק הכשר מצוה אף אי נימא דיקבל שכר על מחשבתו הטובה מכל מקום הא הקרבן עדיין לא נתקדש ולא הועילו דבריו והו"ל ש"ש לבטלה ודו"ק:
פלג ה
ונשוב לדקמן דהראב"ד ס"ל דספק מצוה חייב לברך וטעמא דהראב"ד ממ"ש רבא דרק בדמאי פטור משום דרוב ע"ה וכו' ועיין בתוס' הר"י פ"ג דברכות בסוגיא דס' קרא ק"ש שהוכיח מהאי סוגיא דשבת דדוקא אמרו ספק דבריהם א"צ ברכה אבל ספק דאורייתא לכו"ע בעי ברכה יעו"ש ובחי' אנ"ש הקשה עליו דאדרבא מהכא משמע איפכא ע"ש וכוונתו דהא דמאי ג"כ ספק תורה הוא וכן הקשה ג"כ בלח"מ פ"ג מה' מגילה ה"ה על הר"י והרא"ש שכתב כן בשמו ר"פ כה"ד דספק תורה חייב בברכה ולכאורה קושיא חמורה היא. רק לענ"ד ליישב עפימשה"ק עוד שם הגרעק"א בדו"ח לשיטת ר"ת דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת א"כ איך רצה להוכיח מדמאי דרבנן א"צ ברכה א"כ תיקשי ודאי נמי עיי"ש:
[ובמק"א העירותי להקשות על שיטת הריב"ם דס"ל דדוקא קודם מירוח פטור לוקח אבל כשנתחייב ביד המוכר תו לא פקע כמ"ש התוס' ב"מ (דפ"ח) דא"כ למה צריך קרא למעט במעשר ראשון שהקדימו בשיבולין דפטור הלוי מתרומה גדולה תיפוק לי' דפטור מטעם לקוח מאחר שנותנין לו קודם מירוח בשיבלים ואולי י"ל בזה עפימ"ש התוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה אתיא שהכהן והלוי נחשבים לשותפים בהתבואה יעו"ש וכן מטין ד' הרא"ש בפי' לנדרים (די"ב) שכתב דמשו"ה מיקרי תרומה דבר האסור דלאו דאמרינן דע"י הפרשתו אסר את התרומה אדרבא מתיר את הטבל ע"י הפרשתו את התרומה הנמצא בתוכה עיין שם ובמקום אחר יבואר בע"ה א"כ כיון דשלו הוא נוטל אין זה בכלל לקוח וקצרתי]:
ולענ"ד י"ל דהיינו מאי דשני לי' ודאי דדבריהם בעי ברכה דהא עיקר חיוב תרו"מ דידי' אינו אלא מדרבנן משום לקוח וא"ח רק משום דמאי דהוי ספק דדבריהם ושפיר כתב תוס' הר"י להוכיח מכאן דספק תורה לכו"ע חייב בברכה:
ויתיישב ג"כ בזה משה"ק שם בס' אשי ישראל הא ס"ת חמיר מודאי דרבנן והעיר שם מכ"מ ולהדיא מפורש כן בר"ה (דף ל"ג ע"ב) וע' בדברינו שלהי עירובין בזה והאיך קאמר ודאי דדבריהם בעי ברכה וספק דהוא ספק תורה מיפטר מברכה יעו"ש. ולדברינו נכון מאוד דרק על ס' דרבנן קאמר דפטור וכנ"ל ומאי דפריך הגמ' מיו"ט ב' מקידוש היום שפיר פריך כמ"ש במ"מ פכ"ט מה' שבת הי"ח ומובא במג"א סי' רע"א סס"ק א' דקידוש יו"ט אינו אלא מדרבנן וכ"כ גם בטו"א ר"ה (דף כ"ט ע"א) ד"ה כל ע"ש והוי ג"כ רק ספק דדבריהם וע' מנה"ח מ' ל"א שכ' בשם הפרמ"ג דאיכא מ"ד דקידוש יו"ט הוא מה"ת ואינו מוכרח ומתפרש הסוגיא אליבא דהראב"ד כמין חומר בע"ה דלא פליגי רק בספק דדבריהם ובספק תורה לא פליגי כלל:
עתה נתיישבתי שגם הרמב"ם ע"כ מפרש הסוגיא כנ"ל דפליגי רק בספק דדבריהם שהרי כן השיב לחכמי לוניל מובא בכ"מ פ"ג מה' מילה שכתב ללמוד האי דינא דספק מצוה ש"ת אין מברכין עלי' ממ"ש גבי סוכה בשמי"ע מיתב יתבינן ברוכי מברכינן והאי סוגיא דשבת אינו אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך כו' בין שהי' ודאי דדבריהם כגון נ"ח ומ"מ בין שהי' ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו וכו' וכל מצוה שעיקרה מה"ת ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אעפ"י שנראית מה"ת כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמו"ע וכו' עכ"ל בקצרה ושם הביא בשם הרמ"ה שהשיג עליו בזה. א' הקשה והא קדושת יו"ט גם היא ודאית מה"ת אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יו"ט כמו שנסתפק לנו בסוכה ועוד הקשה מדמאי הרי המעשר עיקר מצותו מה"ת אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כו' ואפי"ה טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן הא לא"ה מברכין עיין שם ולמשנ"ת נכונים דברי הרמב"ם מאוד דהסוגיא רק במילי דרבנן איירי ומה לי אם קדושת יו"ט הוא ספק תורה הא עיקר מצות הקידוש ביו"ט אינו אלא מדרבנן וכן ולגבי דמאי ודאי דאינו אלא מדרבנן לשיטתו דס"ל כשיטת ר"ת בפ"ב מה' מעשר ה"ב וז"ל וכן הלוקח פטור מה"ת כו' בד"א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר וכו' ושפיר כתב דהסוגיא דשבת אינו אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה כו' אבל במצוה שעיקרה מה"ת כמו מצות סוכה בשמי"ע דספק אם מקיים מצוה דאוריתא בישיבתו לא תקנו חכמים בזה ברכה וכמ"ש בסוכה בשמי"ע ול"ד כלל לקידוש יו"ט ב' דאף אם קדושת יו"ט הוא דין תורה אבל מצות הקידוש גם בודאי יו"ט אינו אלא מדרבנן וזה נכון מאוד בע"ה:
פלג ו
נחזור לענינינו דאף דמסוגיא דשבת אין להוכיח לפי"ז דרבא ס"ל סד"א לחומרא מה"ת כמ"ש בחוהמ"ש הנ"ל הא מיהת סוגיא דחולין (דף י') מוכרחת דס"ל סד"א לחומרא מה"ת וכמ"ש בש"ש הנ"ל וכן מתבאר בחי' הרשב"א שם עיי"ש א"כ ע"כ ס"ל דלדידי' דאמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל אי"כ לפי"ד המרכבת המשנה הנ"ל ותיקשי לן מ"ש רבא בעצמו ריש יבמות דערוה גופה ל"צ קרא משום דאין עדל"ת שיב"כ הא אף אי נימא כסברת הישי"ע הנ"ל עדיין תיקשי איך פשיטא לי' כ"כ לומר דל"צ קרא כלל לזה ולמה לא ניליף מכל עדל"ת דעלמא כיון דאין לחלק בין לאו לכרת לדידי':
ואשר ע"כ הנראה באמת שלא כמ"ש במרכבת המשנה הנ"ל ופלוגתתם בהאי אי מחלקינן בין ל"ת לכרת לא תלי כלל בהא דסד"א אי מה"ת אסור או מדרבנן תדע שהרי ר"נ גופי' דס"ל לחלק ביבמות (דף קי"ט) בין איסור ל"ת לכרת איהו ס"ל בכריתות (דף י"ח) דבעי דוקא איקבע איסורא לחייב אשם תלוי ומתבאר מד' האחרונים דלדידי' ע"כ ס"ל דסד"א להקל מה"ת גם באיסור כרת דדוקא איקבע בעינן אע"כ דלאו בהכי תליא מילתא ופלוגתתם בהא אי מחלקינן בין ל"ת לכרת מילתא אחריתי הוא ולא תלי כלל בהא דסד"א אי מה"ת אי מדרבנן וכמו שנבאר בע"ה:
דהנה יעויין מהרי"ט ח"ב סי' א' שדחה ד' הכ"מ פ"ט מטו"מ הנ"ל להוכיח ממ"ש הרמב"ם דבין בעריות ובין באיסורי שבת ספיקו להקל מה"ת ע"כ דאפי' באיסור כרת ס"ל דלהקל יעו"ש ועיין בס' כפות תמרים שלהי יומא שהוכרח ג"כ כן ע"ש ולכאורה באמת צריך להבין טעמא דידי' נהי דבאיסור ל"ת שפיר מצינו לומר דאין למילף מחויב אשם תלוי דבא על כרת מ"מ באיסורי כרת מיהת הא י"ל דאסור מה"ת מספק ורק א"ת גזה"כ הוא דא"ח רק על ח"א מב"ח וכמ"ש בכ"מ שם טענת החולקין על הר"מ מדחייבה התורה א"ת על ספיקא ע"כ דאסור מה"ת וע' מהרי"ט שם שכ' וז"ל וראיתי לרב מהרי"ק ספ"ט מה' טו"מ כו' שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת כו' ובודאי דלא מיתוקים מילתי' כלל דמלבד דבאיסורי תורה היכי דלא איתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרינן ביבמות פ"ב מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת עכ"ל וא"כ ודאי צריך להבין לפימ"ש מהא דיבמות לחלק בין כרת ללאו למה ס"ל להר"מ באמת דגם באי"כ אמרינן דספיקו מותר מה"ת:
אשר ע"כ אמינא דטעמא ע"כ כמ"ש בחוו"ד יו"ד סי' ק"י משום האי כללא דכייל לן רב גידל בסוטה (דף כ"ט) דהתורה בכ"מ מדברת על הודאי ולא על הספק. וע"ש שמשיג ג"כ על הכ"מ הנ"ל. ולפי"ז אין לחלק כלל בין איסור ל"ס לאיסור כרת דמידה הוא בתורה דרק על הודאי איירי ולא על הספק בין איסור קל בין איסור חמור והדברים אמתיים וכ"ה גם בס' ים התלמוד ב"ק (דס"ו) ע"ש ולדברינו הנה מכאן יש להוכיח כן דהא כיון שמוכח מריש יבמות דלרבא ס"ל לחלק בין ל"ת לכרת א"כ תיקשי להיפוך לדידי' למה ס"ל גם בספק ל"ת לחומרא מה"ת אי מאשם תלוי יליף ע"כ דלא מן השם הוא זה רק משום דס"ל להמחמירים דהתורה איירי גם על ספק. ומכיון דס"ל להרמב"ם כמ"ש רב גידל דרק על הודאי איירי התורה לכן ס"ל בכ"מ להקל ולרבות גם באיסורי כרת וכנ"ל:
ולכאורה יש להקשות ע"ד החוו"ד הנ"ל ממ"ש ביומא (ד' פ"ה) אמר שמואל א"ה התם וכו' לשמואל לית לי' פרכא כו' ותיקשי הא י"ל ולא שימות בהם ודאי אבל ספק לית לן בה. אמנם בזה י"ל דאדרבא דרשינן במאי דכתיב בקרא וחי בהם שהתורה מיירי על ודאי והיינו שיהי' חי בהם ודאי אבל לא במקום שיש ספק שמא ימות בהם דאז מותר ודו"ק:
ולחזק החוו"ד הנ"ל עלינו לדבר עוד מעט ליישב אשר ראיתי בס' קרן אורה יבמות (ד' ל"ז) שדחה דבריו וכתב על ד' החוו"ד כי במחכתה"ר שלא בעיון כתב כן ע"ש משה"ק ע"ז. א' דלדבריו שהתורה לא אסרה אלא ודאי חלב א"כ אפי' איקבע איסורא לישתרי וכמ"ש בירושלמי כ"כ ס"פ נושאין דלר"י פטור אפי' בהכה שניהם משום דכתיב אמו ודאי ואבא ודאי ע"כ. ואנכי לא אבין קושיתו אף כי עוד מצינו כיו"ב ג"כ בנדה (דף כ"ח ע"ב) לענין אנדרוגינוס דגם בלובן ואודם כאחד א"ח על ביהמ"ק משום דכ' מזכר ודאי כו' מ"מ כאן הרי גזה"כ הוא דבאיקבע איסורא מחייב א"ת א"כ שפיר נוכל לומר דבאמת התורה איירי רק על ודאי חלב ומ"מ משמיענו תורה דעל ספק איסור כרת היכי דאיקבע איסורא חייב א"ת וכפיה"נ עיקר יסודו לסתור ד' החוו"ד הנ"ל הוא עפ"י משה"ק עוד שם מהא דספק א"א שיש לו בנים אמאי שריא למ"ד בעינן ב"ח הא הכא התירא דאין לו בנים כתיב כו' משמע דלא הותרה רק בודאי אין לו בן אבל לא בספק ע"כ ולענ"ד ג"ז לק"מ דהא באין לו בנים חובה לא רשות והיתר רק מצוה א"כ שפיר י"ל דהיינו דקאמרה תורה ובן אין לו ודאי חובה ובספק חובה הוא דליכא אבל מ"מ אינה אסורה מספק וכמובן וז"פ:
עוד הקשה שם ועוד דלמ"ד דספק חלב ג"כ אסור אפי' בח"א אם יחלוק על הא דרב גידל. ולענ"ד ג"ז יש ליישב בפשוטו אי נימא דבאמת למ"ד דספק אסור מה"ת ס"ל דבכ"מ כונת התורה הוא גם על ספיקות ומ"מ גם לדידהו ס"ל דרשה דרב גידל הנ"ל לחלק מסתירת הני קראי בין י"ב דעת לישאל לאין בו רק לדידהו דרשינן איפכא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמשמע דגם ספק טמא לא יאכל וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר משמע דגם ספק טמא וס' טהור יאכל וע"כ כאן ביש בו דעת לישאל וכו' רק מדחזינן לרב גידל דדריש להיפוך דממעטינן ספק מקרא והתורה רק על ודאי הקפידה ע"כ דס"ל דספק מותר וכנ"ל:
גם משה"ק שם עוד על מ"ש החוו"ד דלפי"ז ספק טריפה אסור בקרבנות מה"ת גם אליבא דהר"מ הנ"ל משום דכ' כל אשר יעבור תחת כו' דודאי עוברת והקשה דלפי"ז ספק טריפה אף שמותר להדיוט מ"מ לגבוה אסור א"כ מאי פריך הש"ס במנחות ל"ל כל אשר יעבור הא ממשקה ישראל נפקא ולפי"ד הא איצטריך כל אשר יעבור לאסור גם ספק טריפה ע"כ. הנה בפשוטו יש לומר דאפשר גם ממשקה ישראל הוי ממעטינן גם ספק טריפה דנידרוש גם כן ממשקה ישראל ודאי בעינן אבל לא ספק משקה ישראל אף דמספק מותר להדיוט מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא וכאן הקפידה התורה דבעינן משקה ישראל ודאי ולא ספק וד' החוו"ד שרירין וקיימין [ובמק"א העירותי ראי' לשי' הר"מ דס' מה"ת לקולא ממ"ש הוריות (ד' ו' ע"א) מי דמי שעיר ר"ח דילמא לא מייתי הרי דמותר מספק. רק י"ל בזה עפימ"ש להקשות דליבטלו הני זוזי וע"כ לומר דלא בטל משום דהוי ד"ח וכמ"ש התוס' שלהי מעילה ושוב לא הוי רק ספק דרבנן ומבואר אצלינו בע"ה שלהי מעילה ואכמ"ל]. מסקנת הדברים דמהא דשלהי מגילה מוכח לחלק בין ל"ת לכרת והיינו דקאמר תנא בריש יבמות חמש עשרה נשים פוטרות כו' ופטורות לא קתני דערוה גופה ל"צ קרא ואין ללמוד ל"ת שי"ב כרת שתהי' נדחית מפני עשה מכל עדל"ת דעלמא דאיסור כרת חמיר וכנ"ל ומ"מ לגבי ספיקות שפיר פסק הרמב"ם דגם בכרת מותר ספיקו מה"ת דהתם טעמא אחרינא איכא דהתורה איירי רק מודאי ולא מספק. והדבר מוכרח מהא דרבא ריש יבמות דאיהו ס"ל לחלק בין לאו לכרת ומ"מ ס"ל דספק מה"ת להחמיר ע"כ דלאו מאשם תלוי יליף דזהו רק בכרת ואיך יליף ל"ת מיני' ע"כ דאיהו ס"ל דהתורה מדברת גם מספיקות ומצינו לרב גידל וכן אביי ורב שימי בחולין דפליגי ע"ז וס"ל דרק בודאי איירי תורה לכן פסק כוותייהו ובכל איסורין סבירא ליה דספק להקל מן התורה והדברים נכונים בע"ה ודו"ק:
ואפשר להוסיף עוד וליישב עפ"י דברינו מה דלכאורה יש להקשות על הא דלא ילפינן בסוגיא דחולין דאזלינן בתר רובא ממ"ש יבמה יבוא עלי' וניחוש דילמא לאו אחיו הוא כיון דאין אפוטרופוס לעריות וביבמות (דף י"ז ע"ב) יליף מקרא דלא בעינן עד דמייחדי באבא ובאימא ולפי"ז אדרבה תיקשי לאידך גיסא נימא דוקא אחים מן האב ולא מן האם לייבמי משום האי חששא דילמא לאו אחיו הוא. וכשהוא אחיו מאמו יש כאן איסור א"א שכן אמו ודאית. ואף דמהאי ג"ש דאחוה אחוה מבני יעקב יש ללמוד דגם אחים מן האב ומן האם מייבמין מ"מ ע"כ הטעם הוא משום דאזלינן בתר רובא א"כ למה לא יליף מיבום דאזלינן בתר רובא. ואין לומר דנוקים לקרא באחים תאומים דודאי מאב אחד הם וכמ"ש בנדה (ד' כ"ז ע"א) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ועיין ירושלמי פ' החולץ ה"ב דאכתי תיקשי דא"כ ל"ל מיעוטא לא"א של"ה בעולמו ודו"ק [ולמ"ש בכרו"פ סי' נ"ז ס"ק ח' וכ"ה באו"ת סי' ז' ס"ק ז' לפרש מש"ש בחולין דשאני היכי דאפשר מהיכי דא"א דהיינו שיעקר מ"ש בתורה וזהו מיקרי לא אפשר ובאם יצוייר באופן רחוק גם זה מיקרי אפשר יעו"ש א"כ כאן יקשה אף לפי המסקנא דהא כאן אפשר לקיים מצות יבום באחים מן האב ולא מן האם אלא שדבריו נפלאים ובפשוטו משמע דהפי' הוא אם אפשר למיקם ולברר הדבר זה מיקרי אפשר והיכי דא"א לברר היינו אי אפשר כמ"ש רש"י שם בחולין וקצרתי]:
אכן לפי דברינו וכפמ"ש החוו"ד הנ"ל י"ל בזה דאף דלגבי מצות יבום דרשינן אחיו ודאי ולא ספק מ"מ הא לגבי איסור אשת אחיו מאמו נמי דרשינן לאיסור גם באין לו בנים ביבמות (דף נ"ה) הא ג"כ נידרוש כן דרק אשת אחיו מאמו שלא מאביו ודאי אסור גם באין לו בנים. אבל ספק אשת אחיו גם מאביו מותרת. וא"כ אדרבא נימא דמ"ש ביבום אחיו ודאי היינו דודאי מחויב הוא במצות יבום וספק רשות אבל מ"מ מותרת וכנ"ל דגם בספק איסור כרת אמרינן דספק מה"ת להקל והיינו דאמרינן ט"ו נשים פוטרות כו' וא"א מאמו ומ"מ לא תיקשי האיך תתייבם א"א מאבא ומאמא ניחוש שמא לאו אחיו הוא דכבר הוכחתי דע"כ התורה מיירי בודאי ולא בספק ולכן מותרת גם מספק משום מצות יבום וא"ש ודו"ק: