לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה יב · פלג ה
ונשוב לדקמן דהראב"ד ס"ל דספק מצוה חייב לברך וטעמא דהראב"ד ממ"ש רבא דרק בדמאי פטור משום דרוב ע"ה וכו' ועיין בתוס' הר"י פ"ג דברכות בסוגיא דס' קרא ק"ש שהוכיח מהאי סוגיא דשבת דדוקא אמרו ספק דבריהם א"צ ברכה אבל ספק דאורייתא לכו"ע בעי ברכה יעו"ש ובחי' אנ"ש הקשה עליו דאדרבא מהכא משמע איפכא ע"ש וכוונתו דהא דמאי ג"כ ספק תורה הוא וכן הקשה ג"כ בלח"מ פ"ג מה' מגילה ה"ה על הר"י והרא"ש שכתב כן בשמו ר"פ כה"ד דספק תורה חייב בברכה ולכאורה קושיא חמורה היא. רק לענ"ד ליישב עפימשה"ק עוד שם הגרעק"א בדו"ח לשיטת ר"ת דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת א"כ איך רצה להוכיח מדמאי דרבנן א"צ ברכה א"כ תיקשי ודאי נמי עיי"ש:
[ובמק"א העירותי להקשות על שיטת הריב"ם דס"ל דדוקא קודם מירוח פטור לוקח אבל כשנתחייב ביד המוכר תו לא פקע כמ"ש התוס' ב"מ (דפ"ח) דא"כ למה צריך קרא למעט במעשר ראשון שהקדימו בשיבולין דפטור הלוי מתרומה גדולה תיפוק לי' דפטור מטעם לקוח מאחר שנותנין לו קודם מירוח בשיבלים ואולי י"ל בזה עפימ"ש התוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה אתיא שהכהן והלוי נחשבים לשותפים בהתבואה יעו"ש וכן מטין ד' הרא"ש בפי' לנדרים (די"ב) שכתב דמשו"ה מיקרי תרומה דבר האסור דלאו דאמרינן דע"י הפרשתו אסר את התרומה אדרבא מתיר את הטבל ע"י הפרשתו את התרומה הנמצא בתוכה עיין שם ובמקום אחר יבואר בע"ה א"כ כיון דשלו הוא נוטל אין זה בכלל לקוח וקצרתי]:
ולענ"ד י"ל דהיינו מאי דשני לי' ודאי דדבריהם בעי ברכה דהא עיקר חיוב תרו"מ דידי' אינו אלא מדרבנן משום לקוח וא"ח רק משום דמאי דהוי ספק דדבריהם ושפיר כתב תוס' הר"י להוכיח מכאן דספק תורה לכו"ע חייב בברכה:
ויתיישב ג"כ בזה משה"ק שם בס' אשי ישראל הא ס"ת חמיר מודאי דרבנן והעיר שם מכ"מ ולהדיא מפורש כן בר"ה (דף ל"ג ע"ב) וע' בדברינו שלהי עירובין בזה והאיך קאמר ודאי דדבריהם בעי ברכה וספק דהוא ספק תורה מיפטר מברכה יעו"ש. ולדברינו נכון מאוד דרק על ס' דרבנן קאמר דפטור וכנ"ל ומאי דפריך הגמ' מיו"ט ב' מקידוש היום שפיר פריך כמ"ש במ"מ פכ"ט מה' שבת הי"ח ומובא במג"א סי' רע"א סס"ק א' דקידוש יו"ט אינו אלא מדרבנן וכ"כ גם בטו"א ר"ה (דף כ"ט ע"א) ד"ה כל ע"ש והוי ג"כ רק ספק דדבריהם וע' מנה"ח מ' ל"א שכ' בשם הפרמ"ג דאיכא מ"ד דקידוש יו"ט הוא מה"ת ואינו מוכרח ומתפרש הסוגיא אליבא דהראב"ד כמין חומר בע"ה דלא פליגי רק בספק דדבריהם ובספק תורה לא פליגי כלל:
עתה נתיישבתי שגם הרמב"ם ע"כ מפרש הסוגיא כנ"ל דפליגי רק בספק דדבריהם שהרי כן השיב לחכמי לוניל מובא בכ"מ פ"ג מה' מילה שכתב ללמוד האי דינא דספק מצוה ש"ת אין מברכין עלי' ממ"ש גבי סוכה בשמי"ע מיתב יתבינן ברוכי מברכינן והאי סוגיא דשבת אינו אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך ולכך כו' בין שהי' ודאי דדבריהם כגון נ"ח ומ"מ בין שהי' ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו וכו' וכל מצוה שעיקרה מה"ת ונסתפק לנו אם אנו חייבין בה לא תקנו לה חכמים ברכה אעפ"י שנראית מה"ת כמו שנתבאר מדבריהם בסוכה בשמו"ע וכו' עכ"ל בקצרה ושם הביא בשם הרמ"ה שהשיג עליו בזה. א' הקשה והא קדושת יו"ט גם היא ודאית מה"ת אלא שנסתפק לנו אם יום זה הוא יו"ט כמו שנסתפק לנו בסוכה ועוד הקשה מדמאי הרי המעשר עיקר מצותו מה"ת אלא שנסתפק לנו אם פירות הללו חייבים במעשר כו' ואפי"ה טעמא דרוב ע"ה מעשרין הן הא לא"ה מברכין עיין שם ולמשנ"ת נכונים דברי הרמב"ם מאוד דהסוגיא רק במילי דרבנן איירי ומה לי אם קדושת יו"ט הוא ספק תורה הא עיקר מצות הקידוש ביו"ט אינו אלא מדרבנן וכן ולגבי דמאי ודאי דאינו אלא מדרבנן לשיטתו דס"ל כשיטת ר"ת בפ"ב מה' מעשר ה"ב וז"ל וכן הלוקח פטור מה"ת כו' בד"א בשלקחן אחר שנגמרו מלאכתן ביד מוכר וכו' ושפיר כתב דהסוגיא דשבת אינו אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה כו' אבל במצוה שעיקרה מה"ת כמו מצות סוכה בשמי"ע דספק אם מקיים מצוה דאוריתא בישיבתו לא תקנו חכמים בזה ברכה וכמ"ש בסוכה בשמי"ע ול"ד כלל לקידוש יו"ט ב' דאף אם קדושת יו"ט הוא דין תורה אבל מצות הקידוש גם בודאי יו"ט אינו אלא מדרבנן וזה נכון מאוד בע"ה: