לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה י
בעז"ה סיומא ע"מ ר"ה והתחלת מס' תענית
פלג א
אמרינן בשלהי ר"ה אמר ר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות משום דאניסי במלאכה אבל בעיר לא וע' תוס' שם (דף ל"ד ע"ב) ובראשונים דיש מפרשים עם שבשדות אף שלא בא כלל לביהכ"נ ומינה דבעיר לא היינו משום שלא באו אבל אם באו לביהכ"נ אה"נ שמוציאים ויש מפרשים עם שבשדות היינו שבאו לביהכ"נ ורק משום דאין להם פנאי להסדיר תפלתן לכן מוציא אותם הש"ץ אבל אם לא באו ולא שמעו איך יוציאם וכן מ"ש בעיר לא מפרשים לפי"ז דאף שבאו ושמעו מ"מ אינו מוציאם משום שיכולים בעצמם להסדיר את תפלתן ע' בב"י או"ח סי' תקצ"א מ"ש בביאור הב' שיטות הנ"ל [ופירש"י בזה נראה כסותרין שבד"ה עם שבשדות פירש שלא באו לביהכנ"ס ומשמע מזה דעם שבשדות יוצאים גם בשלא שמעו ולא כן משמע ממ"ש בד"ה אבל דעיר לא וכו' ויכולין להסדיר את תפלתן דמשמע דביכולין להסדיר תליא מילתא וע' פנ"י מ"ש ליישב זה וקצרתי]:
והנה ברמב"ם פ"ח מהלכות תפלה השמיט למימרא הנ"ל ולא הביא כלל לחלק בין עם שבשדות לאנשי העיר ובלח"מ נתקשה בזה ובב"י שם כתב לתרץ דהר"מ מפרש דמיירי בששמעו ורק שמפרש דמיירי בכל השנה לא בר"ה ויוה"כ שאז כיון דנפישי ברכות אפי' בני העיר אינם יכולים להסדירם ומשו"ה ש"ץ מוציא את הכל וכיון שפסק דרק בר"ה ויוה"כ מוציא א"כ אין נ"מ כלל לדידן ע"ש:
ולפירוש הראשון צריך להבין האיך שייך לומר שיוצא בתפלתו למי שלא שמע כלל מן הש"ץ והיכן מצינו כזאת וכבר נתקשו בזה המפרשים וראיתי למר ידידי הגאון מהרש"ך שליט"א בהגהת מראה כהן על ב"מ (ד' ק"י) ונדפס שלהי ב"ב שכתב לדון בטעמא דמילתא מה שאין הש"ץ מוציא גם בלא שמיעה מדין שליחות דהוא משום דמילי לא מימסרי ע' ביאור הגר"א חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ט"ז מש"ש דמה"ט ל"מ הרשאה על שבועה ואה"נ דלהני דס"ל דרק לשליח שני לא מימסרי מוציא שפיר גם בלא שמיעה וכתב עוד דזה תלוי באם אמרינן דמודה ר"י באומר אמרו עיי"ש ובזה כבר קדמו הגרעק"א בתוס' למשניות גיטין אות ל"ד עיי"ש אבל בכאן אין דבריו נראים דודאי גם אי מילי מימסרי לשליח א"י להוציא א"ח מדין שליחות דהוי כמו מצוה שבגופו ול"מ לזה שליחות וכמ"ש בקצוה"ח סי' קפ"ב סק"א וכ"כ ג"כ בח"ס או"ח סי' ט"ו דבמצות התלוים בפה א"א שיוציא האחד א"ח י"ח רק ע"י שומע כעונה דאז חשיב כמוציא בשפתיו וכמו עשה זאת בעצמו ובגופו אבל ל"ש בזה ענין שליחות דהוי כמו מצוה שעל גופו דאין פיו כפיו וזה לא עלה עה"ד שיהא זה מהלך בשוקים וברחובות וזה פורס על שמע בביהכנ"ס ומוציאו י"ח אמנם העיר גם הוא שם ממ"ש כאן להוציא עם שבשדות וכתב שזהו מילתא אחריתא ואכ"מ עיי"ש שלא ביאר טעמו גם בהגהת מהרצ"ח נדרים (ד' ע"ב) נתקשה בהא דעם שבשדות האיך אפשר שיוציאם אעפ"י שלא שמעו והא א"י לעשות שליח על השמיעה דהוי מידי דממילא ונדחק שם שחז"ל הקילו לגבייהו משום דאניסי עיי"ש וזה אינו כלום דאיזה קולא שייך בזה מאחר שבאמת אינם יוצאים לפי"ז וטפי הו"ל למימר שפטרום חז"ל לגמרי משום אונסם] וגם לפי' השני יש להקשות שמפרשים דאנשי העיר גם ע"י שמיעה אינם יוצאים א"כ תיקשי מ"ש לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללים וכמשה"ק הכפ"ת שם ע"ש:
והי' נ"ל לתרץ קושיתו זאת במש"כ הב"י הנ"ל בד' הרמב"ם דמפרש מש"ש דוקא עם שבשדות דקאי על כל השנה אבל בר"ה ויוה"כ גם שבעיר מוציא שפיר מקשים לדבריך למה ציבור מתפללים על ר"ה ויוה"כ וא"ש ג"כ מ"ש אמר להם כדי להסדיר ש"ץ תפלתו וכמבואר או"ח סי' ק' דרק בר"ה ויוה"כ צריך להסדיר וע' מג"א סי' קכ"ד ס"ק ג' רק דעדיין אינו מדוקדק מ"ש אח"כ ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד כו' דע"כ זה קאי על כל השנה כמ"ש הר"ן דבר"ה הא צריך ש"ץ לסדר הברכות של"א אלא בציבור ע"ש ומכל מקום בזה יש לומר משום דהא בתרתי פליגי וכמו שכתב הר"ן במתני' א"כ שפיר מקשים מתרוויהון:
פלג ב
והנראה לומר בזה עפ"י מה שנקדים איזה הקדמות בע"ה והנה ראשון תחלה נאמר במ"ש הטו"א ר"ה (דף כ"ט ע"א) ד"ה כל שהקשה על מ"ש רש"י בברכות (דף מ"ח) דאם אינו מחויב בבהמ"ז א"מ את המחויב והקשה מהא דאמרו שם דבכל הברכות כולן אף שיצא מוציא ומיישב שם דעת רש"י דס"ל דרק בדרבנן מוציא אבל לא בשל תורה רק שהקשה לפי"ז ממ"ש במתני' דחשו"ק א"מ בתק"ש ליתני רבותא דגם הגדול שכבר יצא אינו מוציא ע"ש מה שכתב לתרץ דקמל"ן גם לענין התקיעות שעיקר חיובן רק מד"ס וכ"ה בשאג"א סי' י"ג ע"ש:
והנה קושיתו מהא דמתני' דלא תנא רבותא דגם גדול א"מ אפשר הי' ליישב במ"ש הפנ"י ר"ה (דל"ד) להשיג על הטור או"ח סי' תקצ"ד שכתב בטעמא שיכול חבירו לתקוע למי שלא תקע ככל המצות שאדם מוציא א"ת והקשה ע"ז בפנ"י שם דבמצוה התלוי' במעשה אינו שייך כלל לומר שחבירו יוציא אותו רק דגבי תקיעה אין אנו צריכין לכך דהא בשמיעה תליא מילתא ופי' שם כוונת הטור דרק בשביל הברכות אתא עלה מטעם שמוציא א"ח כמו בכל המצות אבל לא משום התקיעות יעו"ש. ולפי דבריו מיושב בפשיטות קושית הטו"א הנ"ל דאף אי נימא כמ"ש בדעת רש"י דבשל תורה א"מ את חבירו מ"מ בתקיעות יוצא בשמיעתו לחוד כיון ששומע מגברא בר חיובא ואף דבחשו"ק שתקעו אינו יוצא ול"א דסגי לי' בשמיעה לחוד היינו משום דתקיעות חשו"ק אינה תקיעה כלל דהוי כמו תקיעת מתעסק או לשיר ואנן בעינן תקיעה מבר חיובא אבל כששומע תקיעה מב"ח יוצא בשמיעתו לחוד ואין התוקע מוציא אותו כלל:
איברא דדברי הפנ"י לכאורה אינם נראין כלל לומר בכוונת הטור דקאי על הברכות דלא מיירי כלל שם מענין הברכות רק בסי' תקפ"ה ובסי' תקצ"ד הנ"ל לא מיירי מענין הברכות וז"ל שם יחיד שלא תקע חבירו יכול לתקוע להוציא י"ח ככל המצות שאדם מוציא א"ח עכ"ל הרי דגם על עצם התקיעה אמר ה"ט שחבירו מוציאו וכן בדין שהרי כוון שומע ולא כוון משמיע ג"כ א"י הרי דבעינן שחבירו יכוין להוציאו י"ח של השומע כמ"ש בסי' תקפ"ט למ"ד דמצ"כ ורק למ"ד דמצות אצ"כ אולי אפשר לומר שיוצא בשמיעתו לחוד וכיון שהטור בסי' תקפ"ט פסק דצריך כונה ע"כ צריך להאי טעמא שחבירו יוציאנו ככל המצות:
פלג ג
ובעמדי בזה מצאתי להכפ"ת בר"ה (דף כ"ט) שהעיר ג"כ מחקירה זו לומר דבתקיעה יוצא ע"י שמיעה לחוד ומביא כן בשם תשובת הרמב"ם ותשובת מהר"ם אלשקר דעיקר המצוה הוא השמיעה ומתקשה שם לפי"ז למה בחשו"ק א"י ומוכיח מזה דתרווייהו בעינן התקיעה והשמיעה דעל השמיעה ל"ש שליחות דתלוי בגופו [ובמק"א העירותי בזה ממ"ש בפסחים (דף ק"ד ע"ב) בהאי עובדא דשלח רב יהודא לרב יצחק ברי' שילך לגבי' דעולא לשמוע האיך מבדיל ולא הלך בעצמו רק שדר לאביי עיי"ש והאיך לא קיים רב יצחק מצות כיבוד ושליחות ל"ש בזה דהוי מצוה שבגופו ואף אם נאמר דשא"ה משום שמ"מ נעשה רצון אביו שעיקר כונתו היתה לדעת האיך מבדיל עולא ואפשר גם ע"י אחרים אכתי תיקשי הא מצוה בו יותר מבשלוחו וע' כה"ג בהא דקידושין (דף ל"א) אר"א כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הו"ל כו' ובח"א שם הסביר שלא רצה שיפתחו לו בניו רק הוא בעצמו פתח לי' לאביו לקיים מצות כיבוד ונראה דמכאן סייעתא למ"ש הרשב"א בחי' ליבמות (דף ו') דל"ש מצות כיבוד מה"ת רק במה שיש לאביו בו הנאה וכמ"ש בקידושין מאכילו ומשקהו וכו' אבל אם אמר לו לעשות דבר שאין לו בו הנאה אין זה כבוד שנצטוה עלי' ואין בזה עשה ש"ת גם בהא גם מ"ש יכול אמר לו אביו היטמא מפרש שם ברשב"א דמיירי שא"ל שיביא לו פירות מביה"ק עיי"ש הנה כי כן א"ש מה דשדר לי' לאביי כיון דאין בזה מצות עשה דאורייתא ושם בקידושין (דף ל"א) דלהנאתו הוא והוי עשה דאורייתא לכן הי' מהדר לקיימה בעצמו וז"נ] ורק שחבירו מוציאו בענין התקיעה והוא יוצא בשמיעתו ע"ש שנדחק לפי"ז למה א"י בתקיעת חשו"ק כמו בסוכת גנב"כ משום שהישיבה היא המצוה וכ"כ היא בהא השמיעה הוי המצוה:
ולענ"ד פשוט הדבר דאף אם נימא דיוצא בשמיעתו לחוד מ"מ בעינן שישמע תקיעה חיובית מבר חיובא ואז ע"י שמיעתו יוצא ואולי י"ל הטעם בזה עפימ"ש בסוכה (דף ט') דמשו"ה לא דרשינן גבי סוכה תעשה לך לשם חובתך משום דדרשינן לי' למעוטי גזולה יעו"ש וכיון דאין דין גזל בקול כמ"ש בירושלמי פ' לולב הגזול ה"א וברמב"ם פ"א מה' שופר ה"ג ובהשגות שם א"כ דרשינן מ"ש יום תרועה יהי' לכם לשם חובתכם ומש"ש בירושלמי הנ"ל מהאי קרא לרבות יום תרועה יהי' לכם מ"מ כבר ביארו שם המפרשים דרק יהי' אתא לרבות אבל לכם ודאי דמשמע לחובתכם וממילא אינו יוצא בתקיעת חשו"ק אף אם נימא דיוצא בשמיעה לחוד אבל לא סגי עד שישמע תקיעה חיובית וע' ר"ן ובב"י סי' תקפ"ט שכתבו בשם הראשונים דס"ל דר' זירא ל"פ אדרבא בר"ה (דף כ"ח) דאף דס"ל דמצות א"צ כונה מ"מ צריך לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה ל"ב אבל בעינן כונת שומע ומשמיע ויש שדנין כן מלשון הרי"ף ע"ש וא"כ גם למ"ד דס"ל מצות אצ"כ מ"מ אפשר דס"ל ג"כ האי דרשה דלכם ומהכא יליף לי' דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר ומשו"ה א"א לצאת ע"י חשו"ק וכנ"ל:
ולפי דרכנו למדנו שהשגת הפנ"י על הטור אינה צודקת דהא לפי"ז גם למ"ד דמצות אצ"כ מ"מ אפשר שבעינן שיכוין שומע ומשמיע לשם תק"ש וע"כ שחבירו מוציא אותו אף כי כבר כתבנו דהטור לשיטתי' דס"ל דצריך כונה ודאי דהוא רק מטעם שבכל המצות האחד מוציא את חבירו ומעתה לפי"ז הדר תיקשי קושית הטו"א הנ"ל דלשי' רש"י דבשל תורה א"י ע"י מי שכבר יצא ניתני רבותא יותר דאף בגדול שיצא א"י בתקיעתו:
והנראה מסתימת דברי הפוסקים שלא הזכירו כלל דעה זו לומר דבמצות של תורה מי שיצא אינו מוציא ע"כ דלא ס"ל כן גם בדעת רש"י ואדרבה מפורש בטוש"ע או"ח סי' תקפ"ה ס"ב דגם מי שיצא מוציא בתקיעות דאורייתא בלא שום חולק ונהפוך הוא דבאמת יותר מסתבר לומר שמוציא במצות ש"ת מבמצוה דרבנן דבמצוה דרבנן ס"ל לכמה פוסקים דאין בהם משום ערבות ע' צל"ח ברכות (דף כ' ובד' מ"ח) וכמש"ש טעמא דלא נתחייבו ע"ז בערבות משום דהוי דבר שא"ק ע"ש בצל"ח וכן מצאתי בכפ"ת שכתב דמשו"ה תני כל הברכות כו' חוץ מברכת הלחם והיין כו' ול"ק פשוט חוץ מברכת הנהנין דקאי על ברכה ראשונה אבל בהמ"ז מוציא שפיר משום ערבות יעו"ש ורק בהני משום דהוי מדרבנן ולית בהו משום ערבות לכן אם יצא אינו מוציא. ולפי"ז יתיישב ג"כ משה"ק הטו"א במאי דקתני הלל ומגילה ולא נקט מצוה ש"ת ומזה רצה להוכיח דבשל תורה א"מ ולפי"ז אדרבה לרבותא נקט תנא דגם הני דמדרבנן הן מ"מ מוציא שפיר וז"ב:
ואף דבאמת טעמא בעי למה מוציא בהלל ומגילה אפי' יצא כיון דל"ש בהו ערבות דבשלמא אם עדיין לא יצא ומחויב הוא בדבר מוציא שפיר דבזה ל"ב טעמא דערבות וכמ"ש בהרא"ש פרק ג' שאכלו סי' כ"א במש"ש דברכות הנהנין אם של"ש בהו ערבות דלא ליתהני ולא ליברך מ"מ שפיר מוציא אם צריך לה המברך ואף בדאורייתא מהני ג"כ כה"ג וכמ"ש בצל"ח ברכות (דף כ' ע"ב) סד"ה אא"ב וז"ל שוב יקרא ב"ש ג"כ מחויב בדבר מה"ת ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדה והארכתי מעט בפרט זה שלהי ברכות יעו"ש וא"כ אם מחויב הוא בעצמו מוציא שפיר גם בדרבנן אף דלית בהו ערבות אבל בשכבר יצא לכאורה תיקשי למה מוציא וע"כ עלינו לומר דמעיקרא הכי תיקנו רבנן דאפשר שגם מי שכבר יצא יוציא את אחרים בדרבנן ועדיין אינו ברור:
פלג ד
עכ"פ זה ברור בלא שום חולק דבמילתא דאורייתא כיון ששייך בהו ערבות שפיר מוציא אותו אחר אף שכבר יצא וכנ"ל והי' נראה לומר דגם רש"י ובה"ג ס"ל כן בכל מצות דעלמא ורק בבהמ"ז דבריהם אמורים ועפ"י מ"ש בירושלמי פ' מי שמתו ה"ג מובא בר"ן כאן שלהי ר"ה וברא"ש שם בברכות (דף מ"ח) ובהגהת אשר"י ספ"ג דר"ה דכל הברכות כולן מוציא חוץ מק"ש וברהמ"ז ותפלה וע"ש מילתא בטעמא דכאו"א ובפנ"י שלהי ר"ה מפרש ד' הירושלמי הנ"ל דמיירי בשכבר יצא י"ח דאז אינו מוציא את אחרים בהני תלת אבל אם עדיין לא יצא מוצא גם בהני וכן ראיתי להגר"א בשנות אלי' ברכות פ"ג מ"ג שכתב כן גבי תפלה ורק בק"ש כתב שם דמשמע דא"י להוציא אף אם עדיין לא קרא וכן משמע לשון קורים עכ"ל:
(ע' לוח התיקון)
ובחי' הרשב"א בברכות (דף מ"ח) כתב דכיון דמה"ת גם בבהמ"ז מוציא אף בשכבר יצא משום ערבות רק מדרבנן א"מ לכן בזמן שהוא חייב באיזה ברכה שהיא אוקמוה בדינא דאורייתא ע"ש ועפי"ז הי' אפשר לומר דגם ד' רש"י הנ"ל הוא רק בברהמ"ז וכלפי מ"ש בירושלמי הנ"ל דבברהמ"ז א"מ את אחרים היכי דהויא אינו מחויב בדבר כלל לכן ס"ל לרש"י דבעינן שיהי' מחויב מיהת מדרבנן ואז מוציא וכמ"ש הרשב"א הנ"ל ובה"ג ס"ל דבבהמ"ז גם המחויב מדרבנן א"מ את החייב מה"ת. אבל במצוה אחרת ודאי די"ל דגם לרש"י ובה"ג שפיר מוציא את חבירו מטעם ערבות אף אם כבר הוא יצא י"ח [ובהגהות הג' רא"מ מפינסק ראיתי שכתב שם בברכות דס"ל לרש"י דגם בקטן שייך ערבות ומיישב בזה משה"ק המפרשים על רש"י מהא דנשים וזה ליתא דבקטן ל"ש ערבות וכמ"ש ג"כ במג"א סי' קצ"ט וגם זו"ז כבר ביארנו בע"ה בשלהי מס' ברכות דאינו מועיל הערבות במי שאינו בר חיובא ומעשיו דידי' קלישי שא"א שע"י הערבות יהי' מעשיו דידי' חשובין ואכמ"ל]:
ובמג"א סי' קצ"ט הביא מ"ש היש"ש דעיקרא דמילתא דאינו מחויב אינו מוציא את המחויב אינו אלא מדרבנן והשיג עליו מד' הרמב"ן פ"ג דר"ה יעו"ש בס"ק ז' אכן בטו"א כאן כתב דרש"י ס"ל כן ע"ש. ואפשר לומר בזה עפ"י דרך החידוד לפימ"ש הצל"ח ברכות (דף כ') ושם (דף מ"ח) דרק לרבא ס"ל דמי שא"מ בדבר רק מדרבנן אינו מוציא אבל לרבינא ס"ל דגם אם א"מ רק מדרבנן מיקרי מחויב ומוציא שפיר יעו"ש שמיישב בזה שי' רש"י ברכות (דף מ"ח) הנ"ל משום דהלכה כרבינא יעו"ש ולכאורה אפשר לומר דפליגי בהכי דלרבא ס"ל דהא דא"מ הוא מד"ת להכי אם אינו מחויב רק מדרבנן אינו מוציא את המחויב מה"ת אבל לרבינא ס"ל דעיקר הא דא"מ אינו אלא מדרבנן משו"ה קאמר דאם מדרבנן מיהת מחויב מיקרי מחויב בדבר ומוציא שפיר את המחויב מה"ת דעיקר מה שאינו מוציא מי שא"מ אינו אלא מדרבנן לכן כיון דמדרבנן מיהת חייב לכן שפיר מוציא וי"ל בזה עוד:
והנה בר"ן כאן שלהי ר"ה במ"ש לעיל דיחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו כתב וז"ל פי' אע"ג דקייל"ן כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בירושלמי ק"ש ותפלה ובהמ"ז וכו' ומיהו ה"מ בשיודע לברך אבל בשא"י חבירו מוציאו וכדאמרינן פ' ג' שאכלו אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא עכ"ל ובזה תבין מ"ש עוד שם הר"ן אח"כ במ"ש ר"ג כשם שהוא מוציא את שאינו בקי כך כו' דכיון שהוא מוציא את שא"ב הא עבדינן לה לתפלה כברכות ש"ח שאעפ"י שיצא מוציא וכיון שכן בדין הוא שיוציא אף את הבקי וכונתו עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל דהתם אמרינן דתפלה רחמי הוא ואינו מוציא את חבירו משים דבדין הוא שכ"א יבקש רחמים ע"ע לזה אמר ר"ג כיון דאמרינן שמוציא את שאינו בקי ע"כ דהוי כברכות של חובה לכן גם את הבקי מוציא ולית לי' לר"ג הא דירושלמי הנ"ל ופליג ואמר דגם בתפלה מוציא שפיר:
פלג ה
והנה בסוגיא שם פריך הגמ' מ"ש הני ברכות של ר"ה ויוה"כ דס"ל כר"ג אילימא משום דנפישי קראי והאמר רב חננאל א"ר כיון שאמר ובתורתך כתוב כו' שוב א"צ אלא משום דאוושי ברכות [ע' הגהות הגר"א דל"ג ברכות אלא משום דאוושי לחוד ואין כונתו מובנת ואני אגלה את הסוד שכונתו הוא מפני שצועקין ומשמיעין קול ומטעין את, חביריהן מלשון ריאה דאוושי וכן מצאתי בביאור הגר"א או"ח סי' ק"א ס"ג ובדבריו א"ש מה שיש לדקדק לפי"ד הראשונים שכתבו דרק פסוקי מלכיות זו"ש מוציא הש"ץ בר"ה ויוה"כ לא אינך ברכות א"כ לא נפישי כלל. וי"ל. אבל לפי' הגר"א ז"ל יצדק מאוד] וע' רש"י ותוס' ואינך ראשונים שנדחקו כולם בפי' ד' רב חננאל הנ"ל וביותר תמו כולם ע"ד הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ג מה' שופר ה"ח כרב חננאל הנ"ל ותמה בר"ן עלי' שמפרש אפי' אמר ובתורתך וכו' ואומר פסוק א' ש"ת והפסיק שוב א"צ כלום ותימא הוא לדברי' ר"ח א"ר דאמר כמאן דלא כר"י בן נורי ודלא כת"ק וע' ב"י סי' תקצ"א ובמגיד משנה שם והדבר צריך תלמוד:
פלג ו
ולענ"ד בע"ה לפרש בזה פי' חדש דהנה עיין בס' כפ"ת ד' ל"ב בפלוגתא דר"ע ור"א בפירושא דקראי לענין הזכרת מזו"ש דמשמע דס"ל לתרווייהו דמחויב להזכיר מלכיות זו"ש מה"ת וכ"כ בשם ס' בל"ע דרוש ו' יעו"ש ומסתייע לזה ממש"ש רחמנא אמר אידכר והקשה שם ע"ז ממה דתניא לעיל (דף ל"ד ע"ב) מצוה בתוקעים יותר מן המברכים דזה מה"ת וזה מדרבנן וכן הקשה בטו"א לעיל (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כתוב על הא דר' לוי דמשמע דס"ל לר' לוי דמחויב הוא מה"ת להזכיר וע"ש שמחלקי בין שבת לחול וא"כ איפוא לא רחוק הוא לומר דס"ל לרב חננאל א"ר ג"כ דאה"נ דצריך להזכיר מזו"ש בר"ה ויוה"כ מה"ת רק קמל"ן דבפסוק אחד יוצא י"ח מה"ת ולא תיקשי מה שהקשו ממ"ש בברייתא ב"א תוקעין וכו' שהברכות מד"ס דשם י"ל דמיירי ביודע לומר פסוק א' ובתורתך כו' וכן א"ש גם משה"ק דר"ח א"ר דלא כמאן משום דפלוגתתן דריב"נ ורבנן הוא על סדר הפסוקים מדרבנן דבעינן עשרה פסוקים לכל חד מינייהו אבל מה"ת יצא י"ח בפסוק אחד. ולא תיקשי למה לא משני בגמ' שם על הא דפריך מ"ש הני דהלכה כר"ג משום דהני חיובן מה"ת לכן שפיר מוציאם הש"ץ מדין ערבות דהרמב"ם לשיטתי' הא ס"ל דעיקר תפלה גם בכל ימות השנה הוי מדאוריתא רק שיוצא עיקר חיובו מה"ת באיזו נוסח שירצה וכמ"ש בר"מ פ"א מה' תפלה וע' מג"א סי' ק"ו ס"ק ב' ובשאג"א סי' י"ד וא"כ מאי עדיף הני דר"ה ויוה"כ דהא בכל ימות השנה עיקר התפלה הוא מה"ת ומ"ש הני אי לימא משום דנפישי קראי לכן הקילו בזה חז"ל לאוקמי אדינא דאוריתא שיוצא מדין ערבות [כלפי ד' הירושלמי ברכות הנ"ל דתפלה שאני והבן בדברים] והא אר"ח א"ר שיוצא בפסוק אחד וא"כ דמי ממש לתפלה של כל ימות השנה דעיקר חיובא הוא מה"ת ואינך מדרבנן ומ"ש הני:
וביתר ביאור יש להסביר דכבר כתבנו דבמ"ע דאוריתא מוציא שפיר בכל גווני משום ערבות ובדרבנן אף דלית בהו ערבות מ"מ אף מי שיצא מוציא משום דמעיקרא הכי תיקנו וי"ל דה"ט דירושלמי דבתפלה אינו מוציא מי שכבר יצא (כמ"ש הפנ"י שלהי ר"ה שם דד' הירושלמי אמורים רק באם כבר יצא אז א"מ בתפלה וכ"כ בשנות אלי' להגר"א וכמ"ש לעיל] אף שהחיוב דאוריתא שפיר מוציא מדין ערבות מ"מ יתר התפלה שחייב רק מדרבנן מה"ט דרחמי נינהו מעיקרא תיקנו שהבקי א"י ע"י אחר. והיינו דפריך מ"ש הני דר"ה ויוהכ"פ דאמרינן שמוציא אי נימא משום דנפישי קראי והיינו מה"ת נפישי כל הני קראי דמזו"ש וכיון שמה"ת הוא מוציא אותו שפיר מטעם ערבות והאר"ח א"ר כיון שאמר ובתורתך כו' יוצא א"כ דמי ממש לתפלה שג"כ עיקר חיובא הוא מה"ת ואינך הוי רק דרבנן ומשני משום דאוושי ברכות לכן תקנו כן מעיקרא שיוציא שפיר וביותר לפי"ד הגר"א משום שאוושי וצועקין בקול לכן תיקנו שמוציא אותם ויש להמתיק עוד וקצרתי:
ועפ"י כל הנ"ל י"ל ג"כ מ"ש דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות אף להני דמפרשי שמוציא אותם גם אם לא באו לביהכ"נ ונימא הכי דהנה כבר הקדמנו מ"ש הר"ן ובב"י סס"י תקצ"א בשם אינך ראשונים דמ"ש בירושלמי הנ"ל שא"י להוציא בתפלה וק"ש וביהמ"ז מיירי במי שיכול לברך ולהתפלל בעצמו אבל במי שא"י שפיר מוציא כמ"ש סופר מברך ובור יוצא ולשי' הרמב"ם דעיקר תפלה חיובה מה"ת הי' אפשר לומר דמשו"ה הוא דתיקנו חז"ל בהני תלת שאינו מוציא הני שיכולים בעצמם משום שחיובם מה"ת ודו"ק] ועפי"ז אפשר לומר דר"ג אזיל בזה לשיטתו דמצינו דס"ל שגם בדאוריתא יכול להוציא גם בבהמ"ז לכתחלה גם את הבקי שהרי כן מצינו בברכות (דף ל"ז ע"א) מעשה בר"ג והזקנים שהי' מסובין כו' והביאו לפניהם כותבות ואכלו ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ וברך ר"ע ברכה אחת מעין ג' ע"ש והרי מצינו לר"ג דס"ל שם דמה"ת חייב בג' ברכות גם בכל שבעת המינים ומ"מ נתן רשות לכתחילה לר"ע להוציא אותם אף שיודעים בעצמם לברך ולשיטתו דכשם שמוציא את שאינו בקי גם את הבקי מוציא כיון דחובה הוא ולית לי' הא דירושלמי הנ"ל וכנ"ל:
ולא עוד אלא שנראה להוכיח מכאן דס"ל לר"ג דגם המחויב מדרבנן מוציא את המחויב מה"ת וכמ"ש רש"י שם (דף מ"ח) וביארנו לעיל משום דס"ל כרבינא דפליג על רבא וס"ל דעיקרא דמילתא אינו אלא מדרבנן לכן גם המחויב מדרבנן שפיר מוציא וכמ"ש כן גם באו"ח סי' קצ"ז ס"ד ורק לר' יוחנן לשיטתי' ע"כ דס"ל גם אליבא דר"ג דאין המחויב מדרבנן מוציא את המחויב מה"ת וכמו שנאמר דהנה בהאי עובדא דשמעון בן שטח וינאי מלכא דיהבו לי' כסא ובריך להוציאם י"ח ברהמ"ז אמר ר' יוחנן שמעון ב"ש דעביד לגרמי' הוא דעביד דלעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופריך שם מברייתא דרשב"ג דס"ל דאפי' לא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף וכו' עיי"ש והקשה שם בצל"ח למ"ש לפרש דעיקר הקושיא הוא על מ"ש ר"י לגרמי' עביד דמשמע דאין שום תנא מודה לי' לזה וא"כ למה אותיב מברייתא דרשב"ג ולא אותבי' ממתני' דס"פ כ"מ דס"ל לר"ג דאכל תאנים וענבים מברך אחריהם ג' ברכות ולר"ג גם על יין מברך ג' ברכות כמש"ש בתוס' (דף ל"ז ע"א) ד"ה נתן וא"כ למש"כ התוס' שם (דף מ"ח) דגם שתי' בכלל אכילה לענין זה א"כ שפיר עביד שמעון בן שטח אליבא דר"ג עיי"ש מ"ש לתרץ דמאי דס"ל לר"ג דבכל הז' מינים מברך ג' אין זה אלא באכל כדי שביעה כמ"ש בקרא ואכלת ושבעת ולא החמירו ישראל ע"ע עד כזית וכביצה אלא בלחם אבל לא ביתר הז' מינין וסגי בכה"ג בברכה אחת מעין ג' ולפי"ז כתב שם דע"כ בעובדא דר"ג שנתן רשות לר"ע לברך מיירי שאכלו כולם כדי שביעה והקשה דלפי"ז ישאר קושית התוס' שם (דף ל"ז ע"א) [הוא ט"ס וצ"ל (דף מ"ד ע"א) ד"ה ר"ע] לדוכתא שהקשו למה לא בירך ר"ע ג' ברכות דהא ס"ל אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך ג' ותירצו דשאני אכל שלק שאיקבע סעודה עלי' ולפי מ"ש הרי גם בהאי עובדא ע"כ איירי שאכלו כד"ש ומחלק שם בדוחק בין איקבע סעודה ובין אכלו כד"ש עיי"ש:
ולענ"ד טפי נראה להוכיח מזה דס"ל לר"ג דגם לכתחילה יכול המחויב מדרבנן להוציא גם את המחויב מן התורה וכשיטת רש"י הנ"ל ולעולם נימא דר"ע ע"כ לא אכל כדי שביעה דאל"ה האיך ברך רק ברכה אחת מעין ג' למאי דס"ל דאפי' אכל שלק והוא מזוני מברך ג' והם שאכלו כדי שביעה דאל"ה א"ח לברך ג' ברכות וכנ"ל ולהורות נתן ר"ג רשות לר"ע לברך מה"ט ללמדנו שיכול להוציאם אף שהוא לא אכל כד"ש וכנ"ל אמנם לר' יוחנן דקאמר שם דשמעון ב"ש דעביד לגרמי' הוא דעביד ולדידי' ליכא תנא דס"ל כוותי' דשמעון בן שטח ע"כ לומר דמפרש האי עובדא דר"ג שנתן רשות לר"ע לברך להם דמיירי בשאכלו כולם כד"ש וכמו שכתב הצל"ח דאל"ה לא הי' אפשר שר"ע יוציא אותם וכנ"ל ושוב לא מוכח דס"ל לר"ג דמחויב מדרבנן מוציא את המחויב מה"ת ודו"ק:
פלג ז
ולפי"ז יש לנו לומר כמו כן גם בתפלה דר"ש חסידא דס"ל דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות מפרש להאי עובדא דר"ג ור"ע בהא דברכות (דף ל"ז) שר"ע לא אכל כד"ש ומ"מ מוציא אותם שאכלו כד"ש ומוכח דס"ל לר"ג דמחויב דרבנן מוציא את המחויב מה"ת וגם את הבקי מוציא שפיר ונפרש לפי"ז מה דמחלק בין עם שבשדות לבני העיר לאו דמוציא לעם שבשדות בשלא באו כלל לביהכנ"ס ולא שמעו כלל דזה א"א וכמשנ"ת דהאיך יוציאם בכה"ג ושליחות הא ל"ש כאן כלל רק דמיירי שלא באו לשמוע מתחילה ועד סוף אלא שבאו באמצע התפלה וקמל"ן דמ"מ מוציאם אף שהש"ץ כבר יצא ידי חובתו מה"ת בהמקצת שהתפלל כבר וכשיטת הרמב"ם דמה"ת א"צ רק להתפלל מעט איזה נוסח שירצה וחבירו שלא התפלל כלל עדיין הא חייב מה"ת ומ"מ שפיר מוציא אותם והיינו דקאמר דדוקא לעם שבשדות דאניסי מוציא אותם. בכה"ג שבאו באמצע התפלה אבל דעיר לא והיינו דאצל בני העיר שאפשר להם לבוא בעינן דוקא שיבואו וישמעו מתחילה ועד סוף ואז בתחילה מוציאם הש"ץ י"ח מה"ת משום שגם הוא חיובו אז מדאורייתא ולבסוף גם שניהם א"ח רק מדרבנן ושפיר יוצאים אבל באו באמצע שאז הלא הש"ץ כבר יצא י"ח מה"ת א"י להוציאם י"ח אף דמה"ת שפיר מוציא אותם גם אם הוא אינו מחויב אלא מדרבנן מ"מ כיון דמדרבנן מיהת חייבים הם להתפלל בעצמן את כל התפלה כיון דבקיאים הם לכן ס"ל דאין הש"ץ מוציא אותם עד שישמעו מתחילה ועד סוף. אבל לר' יוחנן לשיטתי' דפסק כאן כר"ג על כרחך דלדידי' לית לי' האי חילוקא דעם שבשדות דהא לדידי' מוכח מהא דברכות (דף מ"ח) הנ"ל דמפרש עובדא דר"ג ור"ע שאכלו כולם כד"ש ולא מוכח לפי"ז דס"ל לר"ג שהמחויב דרבנן יכול להוציא את הבקי המחויב מה"ת ושפיר י"ל דס"ל לר"ג דאין המחויב דרבנן יכול להוציא את המחויב דאורייתא וא"כ גם בעם שבשדות אינם יוצאים בכה"ג ובעינן דוקא שישמעו מתחלה ועד סוף והיינו דקאמר דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויוה"כ דהיינו דאף דבכל השנה כולה א"י בתפלה ע"י אחרים משום דרחמי נינהו וכמשנ"ת לעיל מן הירושלמי מ"מ בר"ה ויוה"כ שפיר יוציא ובלבד שישמעו מתחלה ועד סוף וכנ"ל. וא"ש מה שגם הרמב"ם אינו מזכיר כלל האי חילוקא בין עם שבשדות לבני העיר משום דלר' יוחנן לשיטתו אין לחלק כלל ביניהם וכולם אינו מוציא רק בששמעו מתחלה ועד סוף אבל לא בבאו באמצע וכנ"ל ודו"ק:
ומה מאוד יתיישב עפי"ז קושית הט"ז או"ח סי' קכ"ד ס"ק ה' משה"ק על מ"ש הב"י שם דאם טעה גם רבנן מודים דהש"ץ מוציא גם את הבקי והקשה הא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וממילא דלרבנן גם את האונס אינו מוציא ושכח הא לא עדיף מאונס עיי"ש ולדברינו ניחא דמאן דמחלק בין עם שבשדות לבני העיר מפרש דמיירי בבאו באמצע ולא שמעו מתחלה ועד סוף דבזה ס"ל לרבנן דגם באונס אינו מוציא בכה"ג אבל בששמעו מתחלה ועד סוף ודאי שאפשר הוא שיוציא אותם בגוונא שטעה או שנאנס וכנ"ל ודו"ק:
פלג ח
אחר כל החזיון הזה נוכל לבאר סמיכות מס' תענית הסמוכה לה לפי סדר הנשנה במשניות והי' לאחדים דהנה תמן תנינן מאימתי וכו' העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר ושם ע"ב תוד"ה העובר מביאין מ"ש בירושלמי דמשו"ה א"מ בערבית משום דלית תמן כל עמא ולדכרו בשחרית כו' ע"ש וברא"ש מביא מש"ש עוד בירושלמי שם דאסור להזכיר עד שיזכיר הש"ץ ופי' הרא"ש דהוא תירוץ על קושיא דלדכרו בשחרית משום שאין להפסיק בין גאולה לתפלה עיי"ש ובב"י או"ח סי' קי"ד והמבואר בטוש"ע שם ס"ב ובט"ז ובביאור הגר"א דלכו"ע מזכירין כולם במוסף אחר שמכריז הש"ץ יעו"ש ובעי טעמא למה באמת תקנו כן לבלי להזכיר עד שיזכיר הש"ץ והנראה דאפשר לומר בזה דכיון שחששו חכמים שלא יהיו אגודות אגודות והיינו שמא זה יזכיר וזה לא יזכיר משו"ה תקנו ג"כ שלא יזכיר עד שיזכיר ש"ץ והיינו שבזה אף אם ישכח מי מהם להזכיר יוציאנו הש"ץ אח"כ בתפלתו וכמ"ש בשו"ע או"ח סי' קכ"ד ס"י דבטעה מוציא גם את הבקי יעו"ש ומה"ט תקנו חז"ל לבלי להזכיר עד שיזכיר ש"ץ והיינו דתרתי בעינן שיכריז הש"ץ קודם וגם שיוציאם הש"ץ אח"כ בתפלתו למי שטעה [ובפשוטי שתקנו לבקיאים וגם לאינם בקיאים שהש"ץ יוציאם ונפרש לפירוש זה מ"ש בירושלמי כאן דאסור להזכיר כו' שמתרץ בזה שתי הקושיות על שחרית משום דבעי הכרזה ואסור להפסיק בין גאולה לתפלה כמ"ש הרא"ש ועל ערבית דל"ש ה"ט דהא מותר להפסיק שם משום דתפי"ע רשות כמ"ש במג"א סי' רל"ו ס"ק א' היינו טעמא משום דלית בה חזרת הש"ץ וחיישינן שמא ישכח מי מהם גם אחר שהכריז השמש ואין מי שיזכירנו ויוציאנו אח"כ או לענין מי שאינם בקיאים שצריכים ע"כ לש"ץ שיוציאם אח"כ וכנ"ל:
ונבין מזה מ"ש בירושלמי שם לחלק בין גשם לטל דבטל מזכירין גם קודם שמזכיר ש"ץ עי' ר"ן ריש תענית שם ובט"ז סי' הנ"ל ס"ק ג' משה"ק אהראב"ד ובאמת טעמא בעי מה שמחלקין בין גשם לטל ולדברינו ניחא דבטל כיון דאם לא הזכיר בימוה"ח או הזכירו בימות הגשמים א"צ לחזור כמש"ש סי' קי"ד ס"ג לכן לא חששו גם לשמא יטעה מי מהם ולא בעינן שיוציאם אח"כ הש"ץ בחזרת תפלתו ורק בגשם חששו לשמא יטעה ויצטרך להש"ץ שיוציאנו כפי הדין ולכן אסרו להזכיר קודם שיזכיר הש"ץ. והיינו מאחר שהוכחנו משלהי ר"ה דרק בעם שבשדות פליגי ומשום שלא שמעו לגמרי אבל אם שמעו מתחלה וע"ס שפיר יוצא גם הבקי ומה"ט מוציאין גם למי שטעה אף אם הוא בקי לכן שפיר אמרינן בריש תענית דרק האחרון מזכיר את הגשם ולא הראשון וכן אינו מזכיר במעריב מטעמא שכתבנו דבעינן שגם הטועה יי"ח ע"י הש"ץ וכנ"ל ודו"ק: