אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ח

מערכה ז

בע"ה סיומא ע"מ חגיגה והתחלת מס' יבמות וכן למס' מו"ק

פלג א

במתני' שם כיצד מעבירין כו' מטבילין כו' ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשולחן יעו"ש בגמ' ובתוס' ד"ה שלא כתבו דחיישינן לכהנים ע"ה יעו"ש וכבר ידוע מאמר העולם בזה וכן מצאתי כעת שנדפס ספר חסדי יהונתן להג' כרו"פ דמשו"ה הקפידו על השולחן משום שהשולחן א"א לטלטלו ממקומו ולהטבילו משום דכתיב בי' תמיד ובמנחות (דף צ"ט) אמרו דלר' יוסי אם סילק את הישנה שחרית כו' ג"כ קרוי תמיד ובלבד שלא ילין שולחן בלא לחם א"כ לדידי' הי' אפשר להטבילו בינתיים וג"כ מקרי תמיד ושם בש"ס אמרו דלר"י אם אדם קורא ק"ש שו"ע יוצא יד"ח ודבר זה אין מגלין לע"ה יעו"ש ומש"ה הוא דחיישינן לכהנים ע"ה משום דאף דאפשר להטבילו לר"י רק מ"מ אסור לגלות לע"ה דהלכה כר"י יעו"ש ודפח"ח:

אמנם לכאורה עדיין אינו מתיישב רק לר"י דס"ל אסור לגלות לע"ה אבל לרבא דאמר התם מצוה לאומרה בפני ע"ה יעו"ש ע"כ לומר דה"ט שהזהירו להם לבלי ליגע בשולחן משום דלא קייל"ן כר"י רק כרבנן דפליגי עליו וס"ל דאלו מושכין ואלו מניחין וא"כ יצא לנו מזה דלר' יוחנן במנחות שם אתיא מתני' שפיר כר"י ורק לרבא מוכח דסתמא דמתני' כרבנן ואין הלכה כר"י וראיתי בס' אגודת אזוב (ד' ע"ג) משה"ק על מ"ש ר' יוחנן משום רשב"י במנחות שם דמקיים מצות ת"ת בק"ש שו"ע וזה סותר למ"ש רשב"י עצמו בברכות (דף ל"ה) אפשר אדם חורש וכו' תורה מה תהא עלי' דבשלמא על ר' ישמעאל דפליגא עליו שם בזה ל"ק מש"ש במנחות (צ"ט) צא ובדוק שעה שאינו לא יום וכו' דלדידי' ס"ל והגית יומם ולילה כמשמעו ולא הותר אלא מנהג ד"א אבל לא חכמת יונית וד"א אבל הא דרשב"י קשיא ע"ש מ"ש בדברים נכונים עפי"ז לחבר שלהי עוקצין לריש מס' ברכות:

ולענ"ד לתרץ קושיתו בע"ה בפשיטות עפימ"ש התוס' ברכות שם (ד' ל"ה) ד"ה כאן דבאמת בכה"ג אינם צדיקים גמורים ולכן כתיב בהם ואספת דגנך ולכן עלייהו קאמר ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ומקיים מצות והגית כו' בק"ש שו"ע וכר"י לגבי לחה"פ דגם זה מיקרי תמיד ובברכות שם איירי בצדיקים גמורים וזוכים למדרגת ועמדו זרים כו' וע' מ"ש בזה שלהי מו"ק בע"ה אבל מדינא ס"ל לרשב"י דיוצא בק"ש שחרית וערבית וכנ"ל וקצרתי בזה:

פלג ב

ולכאורה יש לשדות נרגא בכל הנ"ל דשפיר אתא דינא דמתני' גם אליבא דר"י לפימ"ש בירושלמי פרק קמא דיומא על ההיא דר"י אמר ר"י מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום ר"ח בר' יוסי אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ע"ש הרי דגם לר"י על כרחך בעינו שיניח החלות על השולחן קודם הלילה וכן דייקא משנתנו במגילה (דף כ"א) דקאמר התם דכל שמצותו ביום כשר כל היום אתא לרבות לחה"פ וכר"י ומכל מקום משמע דרק ביום כשר וכדמדייק במנחות (דף ע"ב ע"א) קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא כו' עיי"ש הרי דגם לר"י דכשר כל היום מ"מ בעינן שיניח החלות קודם הלילה על השולחן וכיון דטומאת ע"ה צריכה הערב שמש אף שאינו אלא טומאה דרבנן וכמ"ש להדיא בר"ש פ"ק דמס' טהרות מ"ג דשאני טומאת ע"ה דנוהגת אפי' בחולין משו"ה צריכה הע"ש ועיין ר"ש פי"א דפרה מ"ה ובתוס' חגיגה (דף כ"א ע"א) ד"ה האונן וכ"ה להדיא ברמב"ם פי"א מה' מטמאי מו"מ דכל הני שצריכין טבילה מחמת מגע ע"ה צריכה ג"כ הע"ש גם זו"ז הנה שיטת הרמב"ם בפ"י מה' אה"ט דכל טומאה דרבנן צריכה הע"ש עיי"ש ועיין אבני מילואים בשו"ת סי' יו"ד ולפלא על בעל ארץ חמדה ר"פ עקב שכתב שם דגם טומאת ע"ה אינו צריך הערב שמש ובמחכ"ת אישתמיט מיני' לפי שעה כל הני דאמרן [וכן מדייק התם לומר דאי שולחן של מקדש של פרקים הי' אסור לטובלו בשבת משום בונה גם אליבא דר"י עיי"ש ובמחכ"ת הא לדידן קייל"ן כב"ה דאין בנין וסתירה בכלים כמ"ש בשבת (ד' מ"ו) ובביצה (דף כ"ב ע"א) ובכה"ג במקדש ודאי דגם לכתחילה שרי וע' תוס' ביצה שם וקצרתי ומ"ש במ"ר ר"פ עקב דחייב חטאת ע"כ כב"ש הוא דס"ל יש בנין וסתירה בכלים ולאו דינא הוא וגם זו"ז דבריו דחויין שם דודאי משמע דלר"י לאו דוקא בשבת מותר להיות השולחן באמצע היום והלילה בלא לחם אלא דאף בימי החול הי' אפשר לעשות כן וכמ"ש להדיא בתוספתא פי"א דמנחות ה"ז אבל בשאר ימות השנה מוציאין אותו חוץ לעזרה וכו' עיי"ש וז"פ] וכיון דצריך הע"ש א"כ איך יוכל להניח את החלות על השולחן קודם הלילה הא יטמא את הלחם וא"כ שוב א"א לטבול את השלחן גם אליבא דר"י:

אמנם אחר העיון לק"מ דודאי משמע ממתני' דעל טומאת הלחם לא איכפת לן כלל דאל"ה למה ל"ק תנא דמתני' דמה"ט הזהירום לבלי ליגע בשולחן משום שלא יטמאו הלחם דא"א בטבילה דאף דברגל גופי' טהור הוא מ"מ אם ישארו אחר הרגל יחזרו לטומאה ממגען ברגל וכמש"ש בחגיגה (דף כ"ו ע"א) הפותח את חביתו וכו' ע"ג הרגל רי"א יגמור וחכ"א לא יגמור ושם ברש"י שלאחר הרגל מגעו טמא למפרע אע"כ דבשביל טומאת הלחם לא איכפת לן ואפשר שלא היו גוזרין בהו טומאה כלל משום שא"א לתקוני ורק בכלים דאפשר בטבילה כמ"ש כה"ג בע"ז (דף ל"ז) גבי ס"ט ברה"ר אף דספיקו טהור מ"מ אמר התם הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו וכן משמע שהיו נוגעים ע"ה בכל הכלים זולת השולחן והמנורה ואף בכלים שהי' בהן אוכל ומשקה וי"ל נמי איפכא דאף אם היו גוזרין טומאה עלי' לא איכפת לן וכמ"ש במנחות (דף י"ד ע"ב) נטמא אחת מן החלות כו' וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל והתנא לא קפיד רק על השולחן שא"א בטבילה או אולי י"ל בפשיטות דיניחם על שולחן אחר וכמש"ש דכל הכלים יש להן שניים וכו' ובתפא"י שם דגם שולחן אחר הי' שם וע"כ כרבנן דר"י אתיא דלר"י אפשר הוא לטבול את השלחן וכנ"ל ודו"ק.

פלג ג

ונאמר עוד בסוגיא דשלהי חגיגה עפ"י הנ"ל בע"ה דהנה בגמ' שם בסוגיא מבואר דהשולחן מקבל טומאה. הא' משום שמגביהין אותו ומראין כו' והוי מטלטל מלא וריקן. והב' משום הציפוי ע' רש"י ותוס' שם ד"ה ואיב"א ובמהרש"א שם ודו"ק [ורק להרמב"ם אין הציפוי גורם טומאה ואדרבא ס"ל דגורם טהרה ולקמן יבואר בע"ה]:

והנה בטו"א שם הביא מ"ש הראב"ד רפ"ג מכלים דלא אמרו כלי עץ העשוי לנחת אלא גבי שולחן ומנורה של מקדש דהתם איכא איסורא בטלטול אבל שאר כלי עץ דליכא איסור לטלטלן אעפ"י שעשויין לנחת טמא אם אין מחזיקין מ' סאה בלח ושם כתב פי' לפירושו דשולחן אסור לטלטלו מטעמא דאמר הכא דכתיב בי' תמיד עיי"ש בטו"א [וכונתו בזה ליישב מה שהק' בכ"מ שם שאינו יודע מה איסור יש בטלטולו ולפלא על בעל פנ"י שכתב טעמא אחרינא משום שלאו תורת כלי עליו ואסור בטלטול כמש"ש ס"פ במה מדליקין גבי חלתא בת ג' כורי עיי"ש וזה אינו דהא השולחן אינו מחזיק מ' סאה בלח ול"ד לתלתא בת תרי כורי בשגם דהא בחול מיהת אפשר בטלטול לדידי' ע"כ דז"א ורק כמ"ש בטו"א הנ"ל דהוא משום דכתיב בי' תמיד וכ"ה ריהטא דסוגיא שם דאחר דמשני משום דכתיב בי' תמיד פריך והא כ"ע העשוי לנחת הוא וז"פ וברור וס"ל להראב"ד דפחות ממ' סאה לא מיקרי כ"ע העשוי לנחת אם מותר בטלטול וע' פי' הר"ש פי"ב מ"ד דכלים גבי ארון של גרוסות משום כ"ע העשוי לנחת וכשיטת הרמב"ם אף דאינו מחזיק מ' סאה והראב"ד לשיטתו מפרש לה בא"א בעדיות פ"ג מ"ח ודו"ק וקצרתי]:

עכ"פ להראב"ד ס"ל דבשולחן ה"ט דחשיב לה כ"ע העשוי לנחת משום דאסור בטלטול ובטו"א הקשה שם ממ"ש במגילה (דף כ"ו ע"ב) גבי ביהכ"נ דהוי פתוחא לההוא אידרנא וכו' וא"ל רבא דלו תיבותא אותבוה דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכו' וא"ל רבנן והא זימנין דמטלטלי לי' כדמנח ס"ת עליו והו"ל מטלטל מלא וריקן אלמא אע"ג דמותר לטלטלו כד"א והא זימנין דמטלטל אפי"ה אי לא הי' עביד לטלטל לגמרי לעולם לכו"ע הוי טהור יעו"ש והיא קושיא חמורה על הראב"ד דודאי אין לומר דמיירי התם בתיבותא המחזקת מ' סאה דאם כן מאי מהני מש"ש דזימנין דמטלטל כדמנח ס"ת עלי' מ"מ הא אינו מטלטל מלאה:

אמנם לענ"ד בע"ה ליישב דברי הראב"ד עפ"י דברינו דהנה לכאורה קשה עוד לפי משנ"ת אליבא דר"י דס"ל סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום והרי ודאי דלדידי' ל"ח לה לשולחן כ"ע העשוי לנחת אליבא דהראב"ד דהא מותר בטלטול כל היום א"כ תיקשי לדידי' ל"ל קרא דעל השולחן הטהור מכלל שהוא טמא דמשמע דבלא"ה הו"א דהוא טהור הא כיון דלר"י ל"ה כלי עץ העשוי לנחת א"כ בלא קרא נמי טמא וכמשה"ק כה"ג התוס' שם (דף כ"ז ע"א) ד"ה ואיב"א לענין ציפוי ובשלמא להרמב"ם דמפרש איפכא דהציפוי גורם טהרה וכמ"ש בתוי"ט כאן ובמל"מ פ"ד מה' כלים ה"ד דהיינו דרבנן במתני' אתמוהי קא מתמהי וכי מפני שמצופים יקבלו טומאה והלא אדרבא הציפוי דוחה את הטומאה יעו"ש לדידי' שפיר הי' אפשר לומר דמשו"ה איצטריך קרא דעל השולחן הטהור מכלל שהוא טמא דבלא"ה הוי אמינא דאינו מקבל טומאה משום דהוי מצופה אבל להראב"ד עצמו דחולק שם על הרמב"ם וכמ"ש בכ"מ שם באורך וס"ל כרש"י ותוס' כאן דהציפוי גורם טומאה א"כ כיון דלדידי' גם כלי עץ העשוי לנחת לא הוי א"כ ל"ל קרא דמק"ט:

אשר ע"כ אמינא לתרץ חדא באידך בע"ה והרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי בזה דהרי חזינא להראב"ד דס"ל דהאי דינא דכ"ע העשוי לנחת ילפינן משולחן של מקדש [דמש"ש בלשונו משולחן ומנורה כבר כתב הטו"א שם דל"ד בזה דהא המנורה של מתכת היתה ע"ש] וכמש"ש ד"ז א"י אי מאין הוציאו אלא משולחן ש"מ וכו' ואעפ"י שאינן מקבלין מ"ס בלח ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולה ע"כ ע"ש וא"כ י"ל דהיינו באמת רק אליבא דרבנן דפליגי על ר"י דלדידהו אסור בטלטול וכיון דלהראב"ד ע"כ הא דצריך קרא דעל השולחן הטהור מכלל שהוא טמא הטעם הוא משום דבלא"ה הו"א דטהור הוא מפני שהוא כ"ע העשוי לנחת דהא הציפוי לדידי' אינו גורם טהרה אדרבא גורם טומאה ורק דרחמנא קרי' עץ וכיון שהטעם הוא משום דהוי כ"ע העשוי לנחת א"כ ממילא שמענו מזה דלרבנן מיקרי כ"ע העשוי לנחת רק בכה"ג דומיא דשולחן דאסור בטלטול ורק מ"מ מקב"ט משום הא דר"ל ולר' יוסי ע"כ דגם אי מותר בטלטול מיקרי כ"ע העשוי לנחת אם עיקר עשייתו לכך והיינו דקמל"ן קרא דבכה"ג הוא דהוי כ"ע העשוי לנחת כיון שאינו עשוי לטלטל אף שמותר הוא בטלטול ודו"ק:

וממילא א"ש משה"ק בטו"ח מהא דמגילה הנ"ל דהתם הא אליבא דרבא קאי ורבא הא קאמר במנחות (דף צ"ט ע"ב) למש"ש מדבריו של ר"י נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק וכו' קאמר רבא מצוה לאומרו בפני ע"ה הרי חזינן דרבא ס"ל הלכה כר' יוסי ולדידי' שפיר קאמר התם במגילה דגם בכה"ג דשרי לטלטל מיקרי כ"ע העשוי לנחת אבל לדידן דקייל"ן כרבנן שפיר כתב הראב"ד דרק היכי דאסור בטלטול מיקרי כלי עץ העשוי לנחת דומיא דשולחן וכנ"ל ודו"ק [ואף שכתבנו לעיל דלרבא ע"כ סתמא דמתני' דחגיגה הנ"ל הוא כרבנן וא"כ לכאורה הילכתא כוותייהו לפימ"ש בתו"ח פי"א דמנחות מ"ז בטעמא דהר"מ שפסק כרבנן אף דסתים לן תנא כר"י בפ"ב דמגילה משום דבשבת פי"ט מ"ב סתים לן כרבנן וא"כ לכאורה הוי תרי סתמי כרבנן אמנם עיין קידושין (דף נ"ד ע"ב) מש"ש ואי סתמא דוקא מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי יעו"ש] והרמב"ם לשיטתו דס"ל דהציפוי גורם טהרה א"כ בפשוטו י"ל דאיצטריך קרא דעל השולחן הטהור מכלל שהוא טמא משום דבלא"ה הו"א דהוא טהור משום הציפוי ושפיר י"ל דכ"ע העשוי לנחת הוי גם בכה"ג שמותר בטלטול משום דבעינן דומיא דשק דבשולחן טעמא לאו משו"ה הוא רק משום הציפוי וכנ"ל ודו"ק:

ובב"י יו"ד סי' רס"ו הביא שבה"ע פסק כר' יוסי וכתב בב"י הטעם משום דר' יוסי נימוקו עמו וע' שאג"א סי' נ"א שמפלפל בזה ורצה לה"ר דקייל"ן כר"י ממ"ש רבא דהוא בתרא דמצוה לאומרו בפני ע"ה הרי דס"ל כר"י ודחה שם דרק לדבריו דרשב"י קאמר ולא ס"ל כותי' ולדברינו בע"ה מוכח אליבא דהראב"ד דהוא ז"ל מפרש דאה"נ דרבא ס"ל כר"י ומשו"ה הוא דאמר במגילה (דף כ"ו) דגם בכה"ג דמותר לטלטל חשיבא כ"ע העשוי לנחת אבל אנן קייל"ן כרבנן דר"י ובעינן דוקא שיהי' אסור בטלטול וכנ"ל ועש"ך יו"ד סי' רמ"ו סק"א שמפרש ג"כ דרבא אליבא דנפשי' ס"ל כן דמצוה לאומרו בפני ע"ה ופסק כותי' יעו"ש שמביא כן גם בשם הילקוט ריש יהושע דרבא פליג שם על אביי בזה וס"ל לדינא דמצוה לאומרו בפני ע"ה אבל הרמב"ם נראה דמפרש כמ"ש השאג"א דרבא רק אליבא דרשב"י קאמר כן דמצוה לאומרו בפני ע"ה אבל לית לי' הילכתא כר"י שהרי כן פסק הרמב"ם פ"ה מה' תו"מ דלא כר"י רק אלו מושכין ואלו מניחין כרבנן דר"י וכסתמא דמתניתין דשלהי חגיגה הנ"ל דג"כ מוכח אליבא דרבא דלא אתיא כר' יוסי ודו"ק [וע' פרי יצחק סי' כ"ח מש"ש להשיג על השאג"א ומוכיח דע"כ רבא ס"ל כר' יוסי משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא ולשיטתי' דס"ל כר"ע גבי אכילת פסחים מכח ההיא סתמא וכמ"ש הר"ן ס"פ ער"פ ע"ש]:

פלג ד

ונקדים לבאר עוד פרט אחד הנוגע לזה בע"ה והוא הנה בש"ך יו"ד סי' רס"ב כתב בקטן שנימול קודם זמנו בתוך ח' ללידתו דצריך הטפת דם ברית וה"ר מהא דמילה דוחה שבת ואי נימא דגם נימול תוך ח' כשר א"כ למה דוחה שבת נימהלי' מקודם כמ"ש כה"ג גבי מנחת העומר במנחות (ד' ע"ב) דאם נקצר שלא כמצותו כשר א"ד שבת ע"ש ובשאג"א סי' נ"ב הקשה עליו וליטעמיך אכתי תיקשי אמאי דוחה שבת הא מ"מ אפשר למולו אחר הש"ק ואין לחלק בין אפשר להקדים דשפיר אינו דוחה מה"ט ובין אפשר לאחר ולהמתין דאז שפיר דוחה את השבת משום דאין להחמיץ וזריזין מקדימין דא"כ מאי מדמה בסוגיא שם האי דקציה"ע דאפשר להקדים למ"ש ר"ש חביבה מצוה בשעתה גבי הקטר חלבים ואיברים דכשרים כל הלילה ואין ממתין להם עד שתחשך וע"כ דאין חילוק וטעמא מסיק התם משום שכבר דחתה שחיטה את השבת אבל בלא"ה הא דחביבה מצוה בשעתה אינה דוחה שבת ומשו"ה השיג שם על הש"ך ומחלק בין תמיד למילה ויבואר להלן בע"ה ועתה נדבר מפרט זה אם מחלקינן בין להקדים או לאחר שהוכיח השאג"א דלא מחלקינן:

ולכאורה אישתמיט מיני' לפי שעה במחכתה"ר ד' הרשב"א שבת (דף כ"ד) שכתב בשם הרמב"ן ממש להיפוך דהא דאפשר לדחותה

למחר לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ושפיר דחי והוכיח זה בראיות הרבה ע"ש רק דצריך להבין לפי"ז מ"ש במנחות שם לדמות הא דקציה"ע להא דר"ש דל"ד אהדדי דהא מן הדין אין לדחות המצוה לאחר הזמן ובקציה"ע אפשר דשפיר מקדמינן ואינו דוחה את השבת וכמשה"ק בשאג"א הנ"ל דאין לומר דמ"ש ר"ש בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה דינא הוא דמשו"ה אין לדחות ולהמתין וכמ"ש הרשב"א הנ"ל דא"כ מאי מדמה להא דקציה"ע דהתם הא אפשר להקדים וכנ"ל:

וראיתי בס' ארעא דרבנן אות ס' סי' ק"ס שהקשה במש"ש במנחות (דף צ"ז) דסידור קנים א"ד שבת משום דאפשר מע"ש והקשה מ"ש מהקטר חלבים ואברים דכשרים כל הלילה ומ"מ דוחה שבת ושם בהגהת עפרא דארעא מתרץ לחלק בין אקדומי לאחורי וכבר כתבנו דלכאורה מוכח מן הסוגיא שם להיפוך דדמו אהדדי רק עיי"ש עוד מ"ש לתרץ דשא"ה דמצותו בזמנו משא"כ סידור קנים אם עשאן מע"ש לא ביטל מצוה בזמנה עיי"ש:

פלג ה

וראיתי בס' כתב סופר עה"ת שכתב בפ' תזריע מדעתי' דנפשי' לחלק בין אפשר להקדים או לאחר וכתב שם מילתא בטעמא דשפיר י"ל דאין לאחר משום דחיישינן שמא ימות ולא יקיים המצוה עיי"ש שמיישב בזה ד' הש"ך הנ"ל דאין להקשות הא אפשר להמתין משום דחיישינן שמא ימות התינוק ולא יקיים מצות מילה ל"כ התם במנחות גבי הקטרה דקרבן ציבור הוא ול"ש חששא דמיתה עיי"ש שהאריך בזה ודפח"ח. וכן כתב ג"כ בשו"ת כתב סופר ח' או"ח סי' ל"ה עיי"ש באורך):

**(הג"ה וכה"ג כתב בס' לקט הקמח לתרץ משה"ק בס' חכ"צ סי' ק"ו על הרדב"ז שכתב בדין חבוש שנתנו לו רשות לצאת מבית האסורין שאין לו להמתין על מצוה החמורה רק עליו לקיים מצוה הראשונה הבאה לידו משום דאין מעבירין עה"מ והקשה עליו בחכ"צ מסוגיא דמנחות (דף מ"ט) דמוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר ולהרדב"ז אף אי נימא דתדיר עדיף מ"מ הו"ל להקדים מוספין דהאידנא מטעמא דא"מ עה"מ ומתרץ בס' לה"ק הנ"ל דרק ביחיד דחיישינן למיתה שייך לומר הא דאין מעבירין עה"מ אבל במנחות שם דמיירי מק"צ דאין לחוש למיתה ל"ש כלל הא דא"מ עה"מ ונכון הוא:

וראיתי בס' ספרדי דברי חפץ דרוש כ"ה שהקשה עליו ממ"ש במגילה (דף ו' ע"ב) גם גבי קריאת המגילה באדר ראשון או שני דמיירי בציבור ומ"מ אמרו שם הא דא"מ עה"מ ודחה דברי הלה"ק בזה. ובמחכ"ת טעה בדבר פשוט דסברא זו ל"ש רק גבי הקרבת קרבן והקטרת אימורין דרק חובת ציבור הוא ובודאי יקיימו המצוה זה או זה ל"כ התם במגילה דהיא מצוה המוטלת על כאו"א מישראל ודאי דשייך לחוש גבי כל יחיד האי חשש דשמא ימות ולא יקיימנה ואדרבה עוד יותר יש לחוש בזה למיתה מאצל יחיד וז"פ:

ולפלא על המג"א או"ח סי' כ"ה ס"ק ב' שכתב בענין שאין להמתין על מצוה מן המובחר ובשבו"י או"ח ח"א סי' ל"ד חלק עליו ומביא ראי' מיומא (דף ו') דמהדרינן אכהנים טהורים אף דאיכא שיהוי מצוה למ"ד דטומאה דחוי' כו' ולא הביאו מדברי הרשב"א הנ"ל דגם לענין דחיית ל"ת אמרינן דדוחה ל"ת ואין להמתין על מצוה מן המובחר. וי"ל עוד בזה ולחלק בין צריך להמתין מעט ומ"מ יקיים המצוה באותו היום או שצריך לדחותה למחר וליומא אחרא. וכמ"ש בשבו"י שם. רק דלא משמע כן דא"כ ניתנו דבריך לשיעורין וע' מל"מ ז"ל פ"א מה' מגילה מ"ש לחלק בין ב' מצות דאפשר להמתין ובין מצוה אחת דצריך לקיים תומ"י. ומה מאוד תמוהים שם ד' המגיה במ"ש ליישב עפי"ז קושית החכ"צ מהא דמנחות הנ"ל וז"א דהא גם התם שתי מצות הן וקצרתי:

וע' קצוה"ח סי' ק"ד ס"ק ב' מ"ש ליישב קושית החכ"צ הנ"ל עפ"י הסוגיא דמנחות שם וקצרתי. אחת אשר אמרתי להעיר במש"ש הקצוה"ח לדון דכיון דבמטלטלין ליכא דין קדימה ורק משום מצות פריעת בע"ח וכיון דאם אין המלוה תובעו אינו מצווה לפרוע חובו וכמ"ש בסי' ע"ג א"כ לזה שתובעו מוטל עליו היום לקיים מצות פריעת בע"ח ולזה שבמדה"י עדיין לא הגיע זמן מצותו לכן אינה נידחית המצוה המוטלת)**

ולפי"ז הי' אפשר ליישב ד' הרשב"א ומשום דשם במנחות דמיירי מקרבן ציבור שפיר הי' אפשר מדינא לדחות ההקרבה עד הלילה ורק משום חביבות מצוה בשעתה דוחה שבת וא"ל דאכתי יש לחוש שמא ימות ולא יקיים המצוה דמה שאחר יקיים אותה הא זה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם דמ"מ לגבי האי גברא א"א לקיים שניהם וכמ"ש בס' בית הלוי סי' י' ליישב בזה משה"ק הש"א לענין כלאים דבג"כ שיהי' אסור בכה"ג משום דאפשר בהדיוט וע' מ"ש ליישב הא דשבת (דף קל"ג) דמשמע להיפוך ממש"ש אי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש אמנם לבד מה שזה אינו ברור ולכאורה ממש"כ התוס' ביבמות (דף ז' ע"א) ד"ה שנאמר וכ"ה בסנהדרין (דף ל"ה) ואפי' אין שם כהן אחר כו' משמע להיפוך דאם הי' אפשר בכהן אחר הוי מקרי אפשר לקיים שניהם וי"ל בכונתם דמ"מ הי' אפשר לדחות כן מטעם זה וקצרתי הנה זו"ז ל"ש כלל בהא דקרבן ציבור דהא זה אינו דוחה שבת מה שהיחיד מקיים את המצוה רק מה שהצבור מקריבין את הקרבן שלהם ומכיון שבודאי יתקיים שפיר אפשר להמתין עוד יש לחלק בין ודאי לספק דכיון שאינו אלא ספק שמא ימות הא כמ"כ י"ל להיפוך שהאחר ימות והוא יקיים אותה ושפיר אמר ר"ש דרק משום חביבות מצוה דוחה שבת כן הי' אפשר לומר עפ"ד הכ"ס הנ"ל:

אכן במחכ"ת אישתמיט גם מיני' ד' הרשב"א שבת הנ"ל שהרי מראיותיו שם להוכיח האי דינא מפורש יוצא שאינו מחלק בין יחיד לציבור ובכ"מ אמרינן דאינו מן הדין להמתין ודוחה ל"ת ושם הוכיח מהא דס"ד דמשכן דוחה שבת אם כי אפשר לקיימו אחר הש"ק והא י"ל דשא"ה שמ"מ יתקיים מצות עשיית המשכן באחרים וכמ"כ י"ל במש"ש עוד להוכיח מהא דמיתת ב"ד דהוי ס"ד דדוחה שבת ואינו ממתין והא גם שם ודאי יתקיים המצוה אח"כ [וע' תוס' יבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה שכתבו דמיתת ב"ד מיקרי א"א להמתין משום שלא יענו את הדין ושלא ישתכחו ע"ש] אמנם בזה י"ל דיש לחוש שמא ימות הנידון ונח יקיימו בו מיתתו הכתובה בו ולא יתקיים המצוה ועיין עוי"ט בהקדמה מש"ש דבמיתה שאינה כתובה בי' לית לי' כפרה. עי"ז והוי מקלקל בשבת ובר מן דין הא אף אם יכולים להמיתו בכל מיתה מ"מ הא המצוה בודאי אינם מקיימים רק באם דנין אותו בידים אבל לא במת מאליו **(הג"ה ולא אמנע מלהזכיר כאן מש"כ במק"א לה"ר לשי' הרמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח דהב"ד א"י להמיתו רק במיתה הכתובה בו ורק העדים ושאר כל אדם יכולים להמיתו במיתה אחרת אבל לא הב"ד ע' ס' מעיין החכמה פ' משפטים והוכחתי כן ממשה"ק התוס' סנהדרין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה משום דמאי דייק בגמ' מהא דח"מ שנתערבו ידונו בקלה דמותרה לד"ח הוי מותרה לדבר הקל נימא דשא"ה דמיתתן בכל מיתה שיכול ותירוצם שם נדחים עפ"י דבריהם ריש מכות שכתבו דבמיתה מד' מיתות פשיטא דיכול להמית לכל ח"מ יעו"ש וצ"ע עכ"פ לדבריהם במכות נשאר הקושיא שהקשו בסנהדרין (דף מ"ה) מאי דייק דהוי מותרה לדבר הקל ולשי' הרמב"ם א"ש דהא הב"ד א"י להמיתו רק במיתה הכתובה בי' ומדייק התם שפיר ממש"ש ידונו בקלה דמיירי בב"ד ע"כ דהוי מותרה לדבר הקל:)** וכן מש"כ עוד שם הרשב"א לענין שריפת קדשים דדחי יו"ט בהס"ד אם כי אפשר להמתין ולדחותה למחר בזה י"ל אף אי נימא כמ"ש בנו"ב או"ח מ"ק סי' ט"ו דהוא משום לתא דקדשים ומוטל על כל אדם מישראל מ"מ הא לגבי דהאי שרוצה לקיים המצוה שפיר יש לחוש למיתה ושמא יתקיים המצוה ע"י אחרים ולא על ידו וכבר כתבנו דזה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם מה שאחר יקיים המצוה ולא הוא וז"ב:

וכן אישתמיטו דברי הרשב"א אלה מבעל פנ"י ביצה (דף ט') במשה"ק שם על מ"ע דכיסוי האיך שייך בי' הא דעדל"ת עפ"י הכלל דכ"מ שאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה לל"ת והכא הא אפשר לקיים עשה דכיסוי אחר יו"ט עיי"ש ואישתמיט מיני' ד' הרשב"א הנ"ל שוב מצאתי בשטמ"ק על ביצה שבאמת תי' קושיא זו בשם הרשב"א כנ"ל דשפיר אתי עשה ודחי ל"ת בכה"ג אף שאפשר להמתין ע"ש ובאמת מצינו להתוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה שחולקים על האי כללא וס"ל דבכ"מ שאפשר לדחות הדבר ולהמתין באמת ממתינין ואינו דוחה ל"ת כיון דלא בטל המצוה עיי"ש ובמהרש"א שבת (דף קל"ב) מתרץ עפי"ז משה"ק דמילה ידחה יו"ט כמו שדוחה צרעת ותי' כנ"ל משום שאפשר להמתין ועפי"ד התוס' הנ"ל וכן משמע מדבריהם גם בפסחים (דף ס"ט ע"א) ד"ה דתרומה במש"ש וי"ל משום דיכול לקיים מצות אכילת תרומה אחר השבת עיי"ש וי"ל אמנם כבר העיר הגרעק"א בגהש"ס יבמות שם שמהתוס' שבועות (דף ג' ע"א) ד"ה ועל הזקן משמע להיפוך דכתבו שם ששפיר דחי הקפת מצורע וא"א ימתין עד **(עליו עכשיו מפני המצוה שיבוא לו אח"כ עיי"ש ובנתה"מ שם ס"ק א' השיג עליו דודאי איכא משום מצוה אף אם המלוה שוכח ואינו תובעו ול"ד לנשבע וכו' עיי"ש. ולענ"ד צדקו דברי הקצוה"ח בזה דאף דודאי גם בשאינו תובעו מוטל עליו חיוב לקיים המצוה כשיגיע זמנה והיינו כשיתבענו וכן אם מחזיר לו קודם שתבעו ודאי דג"כ מקיים מצוה אבל מ"מ עדיין לא נתחייב בזה וכמו מצות ציצית דאף שאינו חייב לקנות בגד בת ד"כ מ"מ אם לובשו מקיים מצוה מיקרי אבל אם תבעו אז כבר הגיע זמנו ומחויב לקיימה וכמו מצות תפילין ועיין שו"ת הגרעק"א סי' ט' ובשאג"א סי' כ"ח דודאי אם אין לו על שניהם מצוה לקנות תפילין ולא ציצית מה"ט וה"נ דכוותי' שפיר כתב הקצוה"ח דהמצוה המוטלת עליו חובה לקיים עתה מכיון שתבעו אינה נידחית מפני המצוה שלא הגיע זמן חיובה לקיימה וכמ"ש בש"ך חו"מ סי' פ"ו סק"י דיכול הלוה לומר אחזיק עד שיתבעני וע' ג"כ ש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק י"א ואכמ"ל בדבר שאינו נוגע לעניננו:)** שימצא עכו"ם או אשה וראי' משה"ק דא"א ימתין עד שימצא אחר עיי"ש וע' שאג"א סי' צ"ו בדרך רביעי וקצרתי ולפלא שלא הביא ד' הב"י או"ח ה' ציצית סי' י"א התמוהים שכתב שם להיפוך דאף דעתה א"א לקיים שניהם מ"מ כיון דבמציאות הוא מיהת לקיים שניהם לא דחי וז"א וכנ"ל בשם התוס':

פלג ו

אמנם לפי"ז לבד מה שהקשינו מסוגיא דמנחות הנ"ל על הרשב"א דהתם משמע דלאו דינא הוא ורק משום חביבות מצוה בשעתה הנה גם זו"ז קושית התוס' צריכה ישוב שהקשו ביבמות דנילף מש"ק דעשה ל"ד ל"ת ותירצו דשא"ה משום שאפשר להמתין ולקיים המצוה אח"כ יעו"ש הרי מיהת בכה"ג דאפשר להמתין ולקיים המצוה אח"כ שפיר אפשר ללמוד מש"ק דאין עשה דוחה ל"ת למ"ד דיו"ט הוי ל"ת לחוד:

ולכאורה הי' אפשר לתרץ בפשיטות עפימ"ש התוס' עירובין (דף ק') דעשה הבאה ע"י פשיעה ל"ד ל"ת ובנותר או קדשים טמאים מיקרי עשה ע"י פשיעה. אמנם ז"א דאי נימא דלעולם האי עשה דש"ק מיקרי עשה ע"י פשיעה א"כ שפיר דוחה ל"ת בכה"ג וכמ"ש בדו"ח הגרעק"א כתובות (דף מ') ממש"ש גבי עשה דולו תהי' לאשה דאי לאו טעמא דא"א ל"ב מי איתא לעשה הוי דחי ל"ת אף דבאה עי"פ ותי' שם דכיון דלעולם באה עי"פ מה שאנס אותה לכן דוחה ל"ת משום דאי לאו הפשיעה לא הי' לעשה כלל עיי"ש [וע' תוס' מכות (דף ט"ו ע"א) גבי אונס שגירש אם כהן הוא לוקה וא"מ שהקשו ג"כ למה לא אתי עשה ודחי ל"ת ותי' ג"כ מטעם א"א לא בעינא כו' ולכאורה הא התם באה עתה ע"י פשיעה שגירשה ודוחק לומר דכיון דעיקרה של העשה הזאת באה ע"י פשיעה שאנס אותה לכן שפיר הוי דחי ל"ת אף שנולד עתה פשיעה חדשה ע"י שגירשה] ואי משכחת לה להאי מצוה דש"ק גם בלא פשיעה וכמו מוח שבעצמות המבואר בפסחים (דף פ"ג) ומ"מ גלי קרא דאין שורפין ביו"ט א"כ הדר קושיא כנ"ל דנילף מהכא דבמקום שאפשר להמתין מיהת לא דחי:

**(הג"ה גם זו"ז הלא נודע משה"ק הטו"א ר"ה (דף כ"ח) על האי כללא שכתבו התוס' בעירובין (דף ק') הנ"ל מהא דזבחים (דף צ"ז) גבי יקדש דמשמע להיפוך ובמפרשים תי' דפליגי בזה אמוראי ע' באר אברהם ביבמות שם וע' מהר"ם ברבי דרשה שני' לשבה"ג ושם כתב דמ"ד דב"כ הבכ"א מלמדין יליף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מנדרים דחלים עד"מ עפי"ד הרא"ה בחינוך יעו"ש ושם הא באה ע"י פשיעה וע"כ דס"ל דגם בבאה ע"י פשיעה שפיר דוחה ל"ת לחוד יעו"ש. ולפלא מה שתמה עליו בס' מה"ר ערך עדל"ת דשם ל"מ באה ע"י פשיעה דרק העשה דנדרים באה עי"פ אבל העשה הדוחה שלא עי"פ באה וא"כ אדרבה א"נ דעי"פ ל"ד פשיטא דיליף מכאן דאין עדל"ת ועשה בעלמא עיי"ש. ובמחכ"ת הוא שגה דהא גם בהאי דינא דזריקת הדם בעירובין להא דמיא דהא האי עשה דוזרקו את הדם אינה באה ע"י פשיעה ובלא התערובות מחויב הוא לזרוק אותה מתן ד' רק מכיון שע"י פשיעתא שנתערבו צריכה לדון דחיית ל"ת לכן אינה דוחה וכמ"כ גם בהא דנדרים דאף דעשה דסוכה ולולב עשה גמורה היא ומחויב בהו מ"מ כיון דע"י פשיעתו שנדר עליו בא לדין דחי' לכן אינה דוחה רק עיין שעה"מ פ"ג מה' נדרים ה"ו מ"ש לתרץ קושיתם מהא דזבחים עפ"י סברא ואכמ"ל בזה עוד:)**

פלג ז

והי' נראה לומר וליישב קושית התוס' יבמות הנ"ל על פי מה שכתב בס' נחלי מים להגאון מהרי"מ מבריסק זצ"ל בדרוש ט"ו לתרץ קושית התוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) דהתם ס"ל לרבא דיו"ט ל"ה אלא ל"ת לחוד ובביצה (ד' ח') משמע דס"ל לרבא דיו"ט הוי ל"ת ועשה ותי' שם דלמ"ד דהבערה ללאו יצאת ודאי דל"ה לגבי הבערה רק איסור ל"ת לחוד דכיון דלאו שם מלאכה עלה וכמ"ש הריב"א בתוס' פסחים (דף ה') ובביצה (דף כ"ג ע"א) ל"ק ע"ז איסור עשה דשבתון דשבתון דכ' בקרא ל"ק רק לשבות ממלאכה ומשו"ה בשבת שם דאיירי לענין ש"ק דרק איסור הבערה הוא שפיר ס"ל לרבא דאינו אלא איסור ל"ת לחוד ל"כ שם בביצה דאיירי מאיסור חרישה דודאי מלאכה גמורה היא לכן הוי ל"ת ועשה ועיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז סוגיא דפסחים (ד' ה') דמשו"ה מוכח שפיר לר"ע דס"ל הבערה לחלק יצאת דאל"כ אינו אלא ל"ת לחוד ועשה דתשביתו דחי לה עיי"ש ודפח"ח וכן ראיתי שגם בס' עמו"א סי' כ"ו כתב לפרש כן הסוגיא דפסחים ומשום דודאי דשבתון דכתיב בקרא לא קאי רק אשביתה ממלאכה ולא על תחומין וכיו"ב למ"ד דאסור ביו"ט עיין בדבריהם ולפלא עליהם שלא הביאו ד' הרשב"א בחי' ליבמות (דף ו') שכתב כן בשם מורו יעו"ש וכפיה"נ גם דעת הר"ח בפירושיו מטין כן שהרי כן מפרש שם להדיא האי סוגיא דאי ס"ד ללאו וכו' ידחה העשה לל"ת דהבערה וע"כ דס"ל דעשה דשבתון ל"ק על הבערה כיון שאינה מלאכה ורק ללאו יצאת:

שוב מצאתי שגם בישוי"ע כתב לפרש כן באו"ח סי' תמ"ו ס"ק ג' עיי"ש שמיישב גם הוא ז"ל בזה קושית התוס' שבת (דף כ"ד) הנ"ל דרק להבערה שאינו אלא ל"ת לחוד בעי רבא קרא דאך הוא לבדו ועיין בהגהת מהרצ"ח יומא (דף ס"ו) מביא כן בשם הריטב"א ליבמות ומיישב עפ"ז קושית השאג"א סי' ע' במש"ש עתי אפי' בשבת כו' למאי הילכתא כו' והאיכא איסור תחומין ואיסור מחמר עיי"ש ולפי"ז א"ש דבהני פשיטא לי' דמותר מטעם עדל"ת כיון דלית בזה עשה דשבתון דאינם בכלל מלאכה גמורה עיי"ש אכן מד' הרמב"ן עה"ת פ' אמור משמע להיפוך והוא כתב שם דעל כל עמל וטורח דליתא בכלל מלאכה מ"מ אסור בעשה זאת דשבתון שבות ומובאים דבריו בהה"מ ולח"מ פ"ב מה' שבת יעו"ש:

אמנם גם לדבריהם ז"ל עדיין יש להקשות במש"כ לתרץ עפי"ז קושית התוס' שבת (דף כ"ד) דבעי רבא ללמוד הא דש"ק אינו דוחה יו"ט מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנה וש"ק להא דמיא הא במילה ע"כ אתיא לל"ת ועשה דמלאכה גמורה היא בין אי נימא דטעמא דאיסור חובל הוא משום מפרק כמ"ש ברמב"ם פ"ט מה"ש ובין לשיטת רש"י דהוא משום צובע ולהירושלמי דהוא משום נטילת נשמה [ומשום דבמפרק הי' בעינן שיעורא כגרוגרות ע' באחרונים] דבכולהו הני איכא מלאכה גמורה ורק דבעינן קרא דלא דחי משום דאתיא בק"ו מעבודה כמ"ש בשבת (דף קל"ג) אבל אכתי תיקשי האיך מדמי לה הא דש"ק דאין בה אלא ל"ת דהבערה לחוד ושאני מילה דאיכא ל"ת ועשה:

ולענ"ד יותר נראה לומר בזה עפי"מ שראית בסוף ספר שו"ת מהריא"ז ענזיל מה שמדייק מלשון הרמב"ם פ"א ה"א מה' יו"ט שכתב דכל השובת ממלאכת עבודה קיים מצות עשה וכ"כ שם דכל העושה מלאכה שאינה לצאו"נ בטל מ"ע הרי דמדייק דדוקא בהני מלאכות שאין בהן צורך או"נ הוא דאיכא מ"ע זו דשבתון והמה בכלל מלאכת עבודה וכמ"ש הרמב"ן פ' אמור וכן ביאר שם כגון בנה והרס וארג אבל הני מלאכות שיש בהן צורך או"נ אינן בכלל מלאכת עבודה וה"ה בכלל כל מלאכה לא יעשה בהם והעובר עליהם שלא לצורך או"נ לוקה ומ"מ אינו עובר עליהם בעשה דל"ק שביתה על אותן מלאכות שהותרו מכללן לצורך או"נ עיי"ש ודפח"ח:

פלג ח

ולפי"ז יתיישבו היטב כל הני דאמרן סוגיא דפסחים שהבאנו ולפי פי' הר"ח דהוא מטעם עדל"ת דהתם דאיירי מביעו"ח ע"י הבערה ודאי דאין בזה אלא ל"ת לחוד ועשה דביעו"ח דחי לה שפיר וכן יתיישב ג"כ קושית התוס' שבת (דף כ"ד) הנ"ל דצריך קרא לרבא דש"ק א"ד ל"ת משום דמיירי בהבערה דל"ה אלא ל"ת לחוד וכנ"ל וכן גם הא דמלאכת חובל דאיכא במילה ג"כ מצינו דהותרה במלאכת או"נ גבי שחיטה וג"כ אינה אלא ל"ת לחוד לפי"ז ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:

ויש ליישב ג"כ עפי"ז מה שנתקשו כולם בסתירת ד' רש"י שבביצה (דף כ"ז ע"ב) פירש"י דאסור להאכיל תרומה טמאה לכלבים ביו"ט משום דזהו ביעורו והוי כמו הבערה וכאן בפסחים (דף ה') כתב רש"י דש"מ דס"ל אביעו"ח אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד לוקמי' ביו"ט ויבערנו בד"א יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים והקשו בצל"ח ופנ"י דנימא גם גבי חמץ דרחמנא אחשבי' ואסור לבערה ביו"ט גם ע"י ד"א ע' נובי"ק או"ח סי ט"ו ומה שכתבנו בע"ה בישוב דבר זה באורך בהתחלה למס' ברכות אמנם גם עפ"י הנ"ל א"ש דהא אף אי נימא דרחמנא אחשבי' גם את האכילה לכלבים כמו הבערה ודאי דמ"מ אינה בכלל מלאכה ולא עדיפא מהבערה עצמה דאינה רק ל"ת לחודא וא"כ גבי חמץ מותר לבערה מטעם עדל"ת דהא א"א לדחותה משום שלא יעבור בב"י וב"י ל"כ התם גבי תרומה טמאה אף דס"ל לרש"י דמקיים עשה ע"י האכלתה לכלבים הא מיהת אפשר לדחותה ולקיימה לאחר זמן וס"ל לרש"י דבכה"ג לא דחי ל"ת וי"ל עוד בזה וקצרתי:

ותמוהים ד' הישוי"ע שם סי' תמ"ו סק"ג מש"כ ג"כ לתרץ סתירת ד' רש"י הנ"ל עפימש"כ המג"א דאתי עשה ול"ת דחמץ ודחי עשה ול"ת דיו"ט ולר"י דצריך דוקא שריפה לגבי קיום המ"ע א"כ מה דדחי יו"ט הוא רק המ"ע לבד לכן אין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט עיי"ש ולפלא שהרי זה סותר למש"כ בעצמו מקודם שם דגם בהבערה עצמה ליכא אלא ל"ת לחוד גם זו"ז הלא המג"א בעצמו דחה זה ממ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דאין הל"ת מועיל כלל לענין הדחי' ודבריו תמוהים בזה וקצרתי:

עכ"פ אי נימא דשבתון ל"ק על הבערה למ"ד ללאו יצאת יש ליישב קושית התוס' ביבמות (דף ה') למה לא ילפינן מש"ק דאין עדל"ת וכן יתיישב ג"כ משה"ק שם עוד להיפוך דנילף איפכא דאינו דוחה ל"ת מדאיצטריך קרא לאסור ש"ק משום שאפשר להמתין וכו'. ולמ"ש א"ש דלדידן דקייל"ן הבערה לחלק יצאת וכמ"ש ברמב"ם פי"ב מה"ש א"כ שם מלאכה עליה ואית בש"ק עשה ול"ת ביו"ט ואין ללמוד מזה כלל לענין עדל"ת דלתי' התוס' שתירצו שם משום דה"א שא"ה שאפילו אוכל נפש מותר וכו' אכתי נשארו שם בקושיא למ"ד דנו"נ א"ק ביו"ט יעו"ש ולדברינו א"ש דהאי מ"ד ס"ל דהבערה לחלק יצאת תדע שהרי ר"ע דס"ל בשבת (דף קי"ד) נו"נ א"ק ביו"ט ס"ל בפסחים (ד' ה') דלחלק יצאת וא"כ הוי ש"ק ביו"ט עשה ול"ת ולא ילפינן מיני' ושפיר אפשר מעתה לקיים ד' הרשב"א הנ"ל דגם במקום שאפשר להמתין מ"מ דחי ל"ת וש"ק דלא דחי לאו מה"ט הוא משום שאפשר להמתין וכד' התוס' רק משום דבאמת הוי לדידן עשה ול"ת וגם הני אמורא דמתרצי שם בשבת הא דש"ק באופן אחר י"ל דמודים בזה ורק דמתרצי שם למ"ד דס"ל דהבערה ללאו יצאת ואולי י"ל דבאמת פליגי בזה הני אמוראי בשבת שם דמר חשיב גם להבערה ל"ת ועשה וכשיטת הרמב"ן הנ"ל ומר ס"ל דהבערה דלאו שם מלאכה עלה אין בה רק איסור ל"ת לחוד וכולהו אמוראי פליגי בזה למאן דאמר דס"ל דהבערה ללאו יצאת וקצרתי:

[וע' עטרת פז ביצה (דף י"ב ע"א) מ"ש לתרץ קושית התוס' שם מה דלא קאמר השוחט עולת חובה ביו"ט לוקה לב"ש ותי' שם דלכאורה עשה דובאת שמה דוחה לל"ת ואף דהוי ג"כ ל"ת ועשה נ"מ לענין מלקות כהריב"א וע"כ משום פשיעה דקודם יו"ט אבל לאו משום שאפשר להקריבו אח"כ בחוה"מ משום דאין מחמיצין וכהרשב"א וזה שפיר דחי לכן דוקא בעו"נ לוקה ומשום אתמול אבל בעו"ח דא"א מאתמול אינו לוקה ודפח"ח. וכבר נתבאר דהתוס' ביבמות ס"ל איפכא דבכה"ג שאפשר לדחות ג"כ לא דחי ל"ת בשגם כי לדבריו אם נדר היום של"ה אפשר מאתמול גם בעו"נ אינו לוקה והוי לי' לפרש וקושית התוס' הנ"ל י"ל בא"א וקצרתי]. ועדיין נשאר לנו לתרץ קושית השאג"א הנ"ל ממש"ש במנחות לדמות בין אפשר להקדים או לאחר דלהרשב"א הנ"ל קשה מאוד וצריך ישוב:

פלג ט

ונקדים תחלה עוד פרט אחד הנוגע לעניננו בע"ה והוא הנה ידוע מה דמקשי האחרונים ז"ל על הרמב"ם פ"ו מה' תמידין ומוספין ה"ה דמצות העומר להקצר בלילה בין בחול בין בשבת וכו' ואם קצרוהו ביום כשר והקשו דזהו היפוך הסוגיא דמנחות (דף ע"ב) דמסיק שם דאם נקצר ביום כשר א"ד את השבת וקוצרין אותו מע"ש עיין במפרשים ובבה"ז ובח"צ סי' קס"ו מביא מקורו מן הירושלמי ספ"ק דר"ה דדחי קצירת העומר שבת גם ביום עיי"ש ואכתי צריך ליישב לפי דבריו הסוגיא דמנחות הנ"ל שמפורש להיפוך ועש"ך יו"ד סי' רס"ב ס"ק ב' וצריך אני להאריך קצת בזה:

דהנה כבר כתבו האחרונים ז"ל ליישב ד' הרמב"ם ז"ל בזה עפ"י סגנון אחד דכיון שאמרו שם בסוגיא ס"ל כאידך דר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואימורים כשרין כל הלילה וכו' ומטעם חביבות מצוה דחי שבת רק דשם דחי לה בטעמא דשא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ומשום דהתם בסוגיא בעי לאוקמי תלמידים דר"ש דס"ל כר"ע רבו של ר"ש דמצינו לר"ע דס"ל סברא זו בפסחי' ס"ט ואינך תנאי י"ל דלס"ל סברא זו והקחו"א שאין ממתין עד הליל' ודו"ש ע"כ מטע' דחבי' מצו' בשעת' ושפיר פסק לפי"ז הרמב"ם כהני סתמי דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת וכן כתב ג"כ בס' בית הלוי סי' ל"ח ע"ש:

ועדיין עלינו לבאר עיקר סברא זו שכבר דחת'. ובמאי פליגי' הסוגיות דמר אית לי' האי סברא ומר לית לי' שעדיין לא ביארו בזה כל הצורך וראיתי בס' אחד שכתב לפימ"ש התוס' בשבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה חוץ דלהכי ל"ה שחיטה מקלקל משום שתיקונו בא מיד שמוציא מידי אבמה"ח וכ"ז בחולין אבל בקדשים כ"כ רכ דלא זריק דם לא משתרי בשר וכמ"ש כה"ג בחולין (דף פ' ע"ב) לענין דהוי מה"ט שחיטה שא"ר א"כ אין תיקונו בא מיד ול"ש כלל לומר שכבר דחתה כו' דהוי מקלקל ורק לר"ש לשיטתו דס"ל מקלקל בחבורה חייב קאמר שם במנחות האי סברא אבל לא לדידן:

ולענ"ד הא ליתא כלל דכיון דאח"כ שזורק הדם ומתיר הקרבן נמצא דהוי מתקן למפרע שפיר מיקרי כה"ג דהתיקון בא מיד דל"ד למ"ש התוס' שם גבי חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לעפרו שאין התיקון בא מיד דרק אחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר דהתם אין זה מתקן למפרע רק מכאן ולהבא אבל בכ"מ שצריך לכל מעשיו מתחילתו ועד סופו ודאי דחשיב אח"כ מתקן למפרע ויש לחלק בין הא דמתקן למש"ש בחולין (דף פ' ע"ב) לענין שחיטה שא"ר ולבד זה הנה מסיק שם בחולין דלא כר' אושעיא בזה ועיי"ש (דף פ"א ע"א) רש"י ד"ה הי' מ"ש מכיון שנשחט ראשון ונזרק דמו הו"ל שחיטת הראשון ראוי' דלית לן הא דלעיל דר' אושעיא עיי"ש הרי דחשיב גם התם בכה"ג שחיטה ראוי' כיון שזרק אח"כ ואינו מובן ג"כ עפי"ז מה שראיתי להגרעק"א בחי' יו"ד סי' ב' ס"ה וכ"ה בדו"ח במערכה ג' משבת שכתב לפרש ד' הר"ן בחי' דס"ל גבי שוחט בשבת דמתחילת שחיטה הוי מקלקל ופטור אף דהוי מקלקל ע"מ לתקן וכתב דס"ל להר"ן כתי' ב' שבתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) שכתבו הטעם דשוחט חייב ול"ד לחובל וצריך לכלבו משום דשם התיקון בא מיד וא"כ ממילא בתחילת השחיטה דעדיין לא בא התיקון פטור ע"ש ולענ"ד ז"א דשחיטה כיון דכל השחיטה כולה מראשיתה עד סופה צריכה להיתרא דבהמה להוציאה מידי אבמה"ח בוודאי דהוי מתקן מתחילת השחיטה ואף דאם פסק קודם שגמר השחיטה פטור דלא תיקן כלום אבל אם גמר שחיטתו בוודאי דהוי מומר מתחילת שחיטה למפרע דמיקרי מתקן גם מתחילת שחיטתו וא"כ עדיין תיקשי דיפסל למפרע מטעם שחיטת מומר תדע שכן הוא שהרי גם בקורע על מתו אינו מתקן כלל בתחיל' הקריע' והתיקון הוא אחר שקרע טפח דהוא שיעור קריע' כמ"ש ביו"ד סי' ש"מ ולהדיא כתבו התוס' שם בשבת דבשעת קריעה בא התיקון תומ"י ע"כ כמ"ש בע"ה וגם התם גבי קריעה כיון דבעינן, טפח א"כ למפרע הוי מתקן מראשית הקריעה:

ובזה מיושב אצלי מאי דקשיא לי מכבר במש"כ התוס' סנהדרין (דף ל"ה ע"א) ד"ה אין ובשאר חייבי מיתות נמי כו' הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה. ושם בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) קאמר דמיתה וקבורה בעינן לכפרה ולמר בעי נמי עיכול בשר ולר"א שם מ"מ צערא דקברא פורתא בעי לכפרה וא"כ אין תיקונו בא מיד. ולפי דברינו מיושב דגם שם פירש"י ד"ה מיתה וקבורה דהיינו אם יקברו מכפרת מיתתן עליהן הרי דעיקר כפרתן נמשכת מתחילת מיתתן רק נגמרת אח"כ לכל חד כדאית לי' וזה ברור בע"ה:

פלג י

ובכרו"פ סי' י"א הקשה בסוגיא דב"ק (דע"א) דפריך אלא שבת שחיטה ראוי' היא וכו' ס"ל כר"י הסנדלר כו' והקשה דכיון דמיירי ע"כ במזיד מאחר שאסור במוצ"ש א"כ הוי שחיטת מומר והוי נחירה ע"ש שנדחק ובאמת במחכתה"ר דזה תי' לקושיתו מכיון שהוי כנחירה א"כ גם לר"מ יפטר וע"כ דמיירי שטבח בצינעא וא"כ שפיר פריך הגמ' ולק"מ רק אי קשיא הא קשיא לפימ"ש הר"ן בשם היש דוחין דאף אי הוי שחיטת מומר מ"מ אינו מטמא במשא א"כ אינו כנחירה רק שאסור באכילה וא"כ הוי שחיטה שא"ר בזה תיקשי דא"כ מאי פריך הגמ' הא דפליגי בזה ר"מ ורבנן בשחיטה שא"ר וכן הקשה הגרעק"א רק שהוכיח מזה דע"כ שלא כסברת היש דוחין הנ"ל אע"כ דשחיטת מומר מטמא במשא ג"כ ולענ"ד דלהרמב"ם א"א כלל לומר דשחיטת מומר תטמא כנבילה מכיון שפי' בפי' המשניות כאן בחולין הטעם דשחיטת עכו"ם מטמא דהוא משום דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם א"כ הא באפיקורוס ומומר ל"ש כלל הטעם הזה שאינו עובד עכו"ם כלל אלא שפורק עול וכופר בעיקר ומ"מ שפיר אפשר לומר דמדרבנן מטמא גם במשא וכדמשמע מלשונו בפ"ד מה"ש דשחיטת מומר הוי ממש כשחיטת עכו"ם אבל הא ליכא למימר דשפיר הוכיח דא"א לאוקמי במזיד ומיתסר משום שחיטת מומר דא"כ בשוחט לעכו"ם דקתני ג"כ התם דר"מ מחייב תיקשי דאמאי חייב הא הוי כנחירה דג"כ מטמא דבזה אפשר למימר דאיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכדמוקי לה התם:

שוב מצאתי שגם רבותינו האחרונים העירו בסברא זו דחשיב מתקן למפרע ובס' לב ארי' שם תלי לה בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא ע"ש גם בח"ס חלק ששי סס"י ל"ט ובחוו"ד סס"י י"ד העיר מזה ושם כתב דד' פי' המשנה הוא רק לר' יהודא דס"ל בהוריות (דף י"א). דגם בעבר אעבירה דרבנן הוי מומר [לעכו"ם] ל"כ לדידן אף דהוי מתקן למפרע מ"מ מומר עדיין לא נעשה עד הגמר משום דבכל רגע אמרינן שימלך ויפסוק באמצע ע"ש בדבריו ולפי דבריו יתיישב ג"כ הקושיא מהא דב"ק הנ"ל וכמובן וצריך לחלק בין הא דאינו נעשה מומר מטעמא דשמא מימלך ובין הא דנהרג ול"ח שמא ימלך ולא יגמור כמ"ש גדולה מזה בתוס' חולין (דף ל"ט ע"א) ד"ה ר"ל דגם שוחט ע"מ לזרוק דמה כו' אמרינן דנהרג ול"ח דילמא מימלך מאחר שכבר עשה מעשה השחיטה ע"ש ובתוס' רעק"א ריש מסכת שבת דשא"ה שקיבל ההתראה ואין לך מומר לעכו"ם גדול מזה כמ"ש חולין (דף מ"א ע"א) דהא גם בעבירות לאו בעינן קבלת התראה כמבואר בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) ולחנם נסתפקו בזה האחרונים ואכמ"ל לכן בודאי אמרינן שיגמור מעשיו אחר שקיבל עליו התראה ל"כ בעובר עבירה בלא התראה אף אם מזיד הוא מ"מ מומר עדיין לא נעשה עד הגמר ובחידושי הארכתי בזה בע"ה וכאן לקצר אני צריך:

פלג יא

והנה בדברינו שלהי קידושין בע"ה הארכנו להסביר האי סברא שכבר דחתה דהוא בגדר הואיל ואידחי אידחי שמצינו בכ"מ ושם ביארנו לענין עבודה בשבת אם הוא בגדר הותרה או דחוי' דאיפלגי בה רבוותא ומצינו לאמוראי בזבחים (דף ל"ב) דפליגי אם בדבר שהותרה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ואין להכפיל הדברים עיי"ש ותרוה נחת. ולעניננו נאמר בע"ה באופן אחר. דהנה בס' בית הלוי סי' ל"ח כתב לדייק לישנא דהש"ס יומא (דף מ"ו) דשבת הותרה בציבור סופו נמי דחי ומדייק שם דבאמת שחיטת הקרבנות שא"א בענין אחר ומצותן בכך הוי בגדר הותרה ל"כ הקטרת האימורים דאפשר להמתין עד הלילה אינו אלא בגדר דחוי' [ולפלא עליו שלא הביא ד' הרמב"ן שקדמו בהאי כללא דדבר שא"א בע"א הוי הותרה ובאפשר אינו אלא דחוי' ה"ה בספרו תורת האדם ענין הכהנים יעו"ש] ומיישב עפי"ז משה"ק התוס' ביבמות (דף ה') דרצה הש"ס ללמוד מפסח מילה ותמיד דדו"ש ע"כ דעדל"ת שיב"כ ודחי שאני הני שישנן לפני הדיבור והקשו בתוס' למה לא יליף משארי קרבנות שדוחין שבת ובזה מיושב דבש"ק גם הקרבת האימורים אין להמתין ולמ"ד דלינה מועלת בראשו של מזבח ע' זבחים (דף פ"ז) ע"כ מקריב גם את האימורים קודם זריקת דם התמיד של בה"ע משום עשה דהשלמה ע' תוס' יומא (דף כ"ט). א"כ גם הקרבה הוי בהו כמו הותרה ורק מהקרבת התמיד יליף וכן מפסח הבא אחריו דאפשר להמתין ומוכיח מהאי סוגיא דע"כ לא ס"ל האי סברא שכבר דחתה דאל"ה הא אין ללמוד מהקטרה דשא"ה שכבר דחתה עיי"ש ודפח"ח:

היוצא לנו מזה דזה ודאי דשחיטת הקרבנות הוי הותרה דמצותן בכך. דודאי אין סברא לומר דהא אפשר שיעשה גם השחיטה בהיתר למ"ד בחולין (דף ל') דשנים שוחטין זבח אחד. ע' ס' מעין החכמה מצות העומר שמיישב עפי"ז שי' הרמב"ם הנ"ל. דרק לר"ש קאמר התם שכבר דחתה משום דס"ל מקב"ח חייב ומה"ט גם בשנים שעשאו חייבין עיי"ש דאינה נראה כלל דממ"נ אם נחשוב לגבי כאו"א שלא עשה את המלאכה משום סיוע חבירו שמסייע ע"י א"כ נימא נמי לגבי כאו"א שלא קיים את המצוה בעשותם בשנים וע' באי"צ או"ח סי' י"ד מ"ש בא"א דגבי מצוה אמרינן להיפוך דכיון דרחמנא אחשבי' למלאכה לגבי קיום מצוה ממילא נחשבת נמי למלאכה לענין איסור שבת עיי"ש באורך. ורק הקטרת האימורין שאפשר להמתין עד הלילה ע"כ אינו אלא בגדר דחוי' וכנ"ל:

והנה כבר ידוע מ"ש רוב הראשונים ז"ל במשמעות הסוגיא דיבמות שם דלפי המסקנא אין עדל"ת שיב"כ וא"כ י"ל דהיינו דקאמר שם במנחות בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטרת אימורין כו' ואינו ממתין כו' היינו דגם אי נימא דדינא הכי הוא שאין להמתין ודוחה ל"ת מ"מ אין זה שייך רק בדבר שמדינא דוחה וכמו בכל ל"ת דעלמא אבל כאן בשבת דהוי ל"ת שיב"כ הא מדינא לא דחי ולא עוד אלא דגם זו"ז א"א לומר דמדינא תדחה ההקטרה איסור שבת דהא הקטרה אינה אלא מכשירי מצוה וכמ"ש בפסחים (דף ס"ט ע"א) יעו"ש בתוד"ה אם דחו. ורק שחיטה דוחה שפיר שבת משום דא"א בע"א והוי בגדר הותרה אבל הקרבת האימורין כיון דאפשר להמתין א"כ מדינא לא דחי דהא אין עדל"ת שיב"כ ומכל מקום מקריבין ע"כ משום דחביבה מצוה בשעתה.

ויתיישבו מעתה דברי הרשב"א בפשיטות דהרשב"א שם הא מיירי בכל הני מילי דדחי מדינא דגם מ"ש להוכיח שם ממשכן ומהבערת ב"כ היינו לפי הס"ד דס"ל שם דעשה דוחה גם ל"ת שי"ב כרת ובמסקנא שם מסיק בלאו דמחמר דהוי ל"ת בעלמא ומדינא דחי להו עשה בזה שפיר כתב דאין להמתין ואין למצוה אלא מקומה ושעתה ודוחה עכשיו אף שאפשר לקיימה אח"כ בלא דחי' אבל שם גבי הקרבת אימורין דמדינא לא דחי שבת משום דהוי ל"ת שיב"כ ע"כ עיקר הטעם משום דחביבה מצוה בשעתה ושפיר מדמה כאן אקדומי לאחורי דהא כאן אינו מן הדין שידחה שבת דהוי ל"ת שיב"כ ולפי"ז עלינו לפרש דמ"ש ר"ש בוא וראה כו' כונתו רק על איברי התמיד של בה"ע דמקריבין בשבת ואינו ממתין אבל מאימורי מוספין וכיו"ב לא יליף מידי דהא בדידהו הקטרת איברים דא"א בע"א הוי בגדר מצותן בכך והותרה וכמ"ש בתוס' יומא (דף כ"ט) ד"ה אלא ולכאורה זהו שלא כפירש"י שם במנחות שפירש על ר"ש דיליף מתרוויי' מתמידין ומוספין:

אכן מ"מ נראה לומר דרש"י פירש שם למ"ד דאין לינה פוסלת בראשו של מזבח דלדידי' שפיר גם בכל הקטרת איברים אפשר להעלותן על המזבח ולהקריבן מחר אחר התמיד ש"ש ומ"מ מקרי' בשב' וע"כ משום חביבות מצוה ורק למ"ד דלינה פוסלת גם בראשו של מזבח לדידי' ע"כ דרק מהקרבת התמיד יליף ולא מיתר הקרבנות דבהו הוי מצותן בכך משום דא"א באופן אחר והבן בדברים:

כן הי' נראה בע"ה לתרץ ד' הרשב"א מסוגיא דמנחות שם בדרך נכון מאוד רק ראה זה מצאתי לד' הרמב"ן עצמו שהביא הרשב"א הנ"ל והוא בחי' הרמב"ן ע"מ שבת שכתב כדברים האלה ועוד מוסיף שם לומר וז"ל דמ"ע שאין לקיימה היום כיון דחביבה מצוה בשעתה וכמ"ש במנחות אר"ש בוא וראה וכו' וע"כ א"א לקיים את שתיהן מיקרי ואעפ"י שאפשר למחר שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשיו א"א לקיים את שתיהן עכ"ל. הרי דמסתייע לדינו הנ"ל מהאי סוגיא דמנחות ומשמע דמדינא קאמר ר"ש משום דמן הדין אין להמתין וא"כ הדר תיקשי משה"ק בשאג"א הנ"ל דא"כ מאי מדמי שם הא דקציה"ע דלהקדים הוא להא דר"ש דהקטר חלבים וכו' דהוא להמתין על לאחר זמן וצ"ע לכאורה:

ולכאורה הי' אפשר ליישב ד' הרמב"ן הנ"ל בדרך נכון בע"ה ונאמר דמפרש מש"ש בסוגי' דס"ל כאידך דר"ש כו' היינו דאה"נ דלפי הס"ד ס"ל דלהקדים או לאחר שוין הן ואי לאו דחביבה מצוה בשעתה אה"נ דהיו ממתינין מלהקטיר אברים ופדרים עד הלילה ולא הי' דוחה שבת. רק לבתר דמסיק דשא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת. והיינו דמשו"ה דמקטיר אימורים משום דמדינא מותר מטעם שכבר דחתה וכמו שנתבאר לקמן בע"ה טעמא דמילתא וכיון דמדינא שרי לכן אינו ממתין ומקטיר אימורים בשבת משום דמדינא אין לדחות המצוה כל כמה שאפשר להקדים אבל כאן בקציה"ע דאפשר להקדים מע"ש אה"נ דמשום חביבה מצוה בשעתה א"ד שבת והיינו דלפי המסקנא מפרש הרמב"ן דבאמת מחלק תלמודא בין אפשר להקדים או להמתין דדינא הוא דאין לדחות המצוה על אחר זמן ומשו"ה דוחה ל"ת בעלמא ושבת ה"ט דדחי משום סברא שכבר דחתה וכו' אבל דברי הרמב"ן גם פשטות הסוגיא אינם מורין כן ועיין מה שכתבנו ליישב ד' הרמב"ן שלהי קידושין בע"ה:

פלג יב

ולעניננו נאמר בע"ה ליישב דברי הרמב"ן הנ"ל בדרך נכון וקיים והוא דהנה שם בחי' הרמב"ן שבת (דף כ"ד) במאי דפריך הגמ' על ש"ק דאסור ביו"ט ופריך מה"מ הקשה מהיכי תיתי דשרי דבעית קרא למיסר ותי' דהוא משום דסד"א דיו"ט ל"ת הוא ואתי עשה ודחי ל"ת מדקא מתרץ ר"א בהדיא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא וכו' אלמא מעיקרא לא ס"ד הכי אלא ל"ת בלחוד הוא וכו' וכפירש"י בגמ' שם שוב כתב וז"ל ואיכא דק"ל ותיהוי נמי יו"ט ל"ת וש"ק עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זו להתקיים למחר וכו' וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי ור"א נמי ל"ל למימר שבתון עשה הוא ואם באנו לפרש דהכא בקדשים שא"א לשהותן כגון או"פ שנתיתרו מעיו"ט וכעין פירוקא דאביי שאעפ"י שאפשר שמעלן ומלינן בראשו של מזבח כיון דאם ירדו פסולין מ"ע הוא לשורפן היום ולא יפסלו בלינתן [ומ"מ שפיר כתבנו לעיל דלמ"ד אין לינה מועלת בראשו ש"מ מיקרי ההקרבה דחוי' ולא הותרה משום דאף שאפשר שיפסלו בירידתן מ"מ אין לקרותם שוב א"א בע"א ומצותן בכך דאפשר ליזהר שלא ירדו ולא יפסלו וז"פ] ולא יספיק לנו פירוקו זה לטעמא דחזקי' ורבא דמהתם להכא לא משמע אלא שאין ש"ק שנפסלו שאפשר לשהות דוחה יו"ט הלכך ק"ל ל"ל קרא ולדידי הא ל"ק לי משום דל"א ר"ל אפשר לקיים שניהם אלא כו' אבל מ"ע שאין לקיימה היום וכו' וכמ"ש במנחות (ד' ע"ב) בוא וראה כמה חביבה מצוה וכו' והרי עכשיו א"א לקיים את שתיהן עכ"ל:

חזינן מדבריו ומפירושו דבאמת בהכי פליגי הני אמוראי לפימש"ש דעיקר הקושיא הוא מה"מ היינו לימא אתי עשה ודחי ל"ת ומשום דס"ל להש"ס דגם בכה"ג שאפשר להמתין למחר דחי ל"ת כיון שעכשיו א"א לקיים שניהן וע"ז משני חזקי' אמר קרא ולא תותירו וכו' בוקר שני כו' ורבא אמר א"ק הוא לבדו וכו' דהיינו ששריפת קדשים שנפסלו שאפשר לשהות וכן מילה שלא בזמנה שאפשר להמתין אינן דוחין יו"ט וכמ"ש רש"י וכן ברמב"ן א"כ הרי ע"כ ס"ל לחזקי' ורבא לפי תלמודא דידהו במסקנא דבכה"ג שאפשר להמתין אינן דוחין לל"ת ורק דבהס"ד דפריך מה"מ ור"ל דעשה ידחה הל"ת ס"ל דגם בכה"ג דחי אבל לפי המסקנא אסיק דלא דחי בכה"ג לל"ת ורק לרב אשי דמשני דה"ט דלא דחי משום דהוי ל"ת ועשה מפורש יוצא דלדידי' אה"נ דבמקום דליכא רק ל"ת לחוד שפיר דחי ל"ת גם בכה"ג שאפשר להמתין ולשהות וכנ"ל וכמ"כ לאביי מסתפק שם ברמב"ן דאיירי בקדשים שא"א לשהות ולדידי' אפשר לומר דבמקום שאפשר להמתין מיקרי אפשר לקיים שניהם וכנ"ל ע"ש הרי חזינן להדיא דלדינא פליגי בזה הני אמוראי דלחזקי' ורבא ע"כ בכה"ג שאפשר להמתין לא דחי ל"ת וכמש"כ התוס' ביבמות הנ"ל ורק לרב אשי הוא דס"ל דבכה"ג ג"כ דחי ל"ת ואולי גם לאביי אפשר להסתפק האיך ס"ל ודו"ק:

ומעתה שוב לק"מ מהאי סוגיא דמנחות שהרמב"ן מסתייע מזה דחביבה מצוה בשעתה ואין ממתינין ודחי לל"ת. ומן הסוגיא שם משמע דמדמה אפשר להקדים לאפשר להמתין דלפי"ז ע"כ הני אמוראי פליגי גם בהא דר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חו"א כו' ואין ממתין כו' דלחזקי' ולרבא ע"כ דלאו מדינא הוא דדחי ל"ת בכה"ג שהרי אפשר להמתין ורק משום דחביבה מצוה בשעתה מקטירין בשבת כמ"ש רש"י פסחים (דף ס"ח ע"ב) דכתיב עולת שבת בשבתו וכו' ע"ש ולר"א דס"ל דבכה"ג מדינא דחי ל"ת ואינו ממתין לשהות את המצוה לדידי' ע"כ מפרש בהא דר"ש דדינא קמל"ן ר"ש בוא וראה כמה חביבה כו' דהיינו דמשו"ה הוא מקריבין בשבת ודחי ל"ת בכ"מ בכה"ג ואליבא דידי' הוא שמסתייע הרמב"ן מהא דר"ש הנ"ל וע"כ לפי"ז דשם בסוגיא דמנחות דמדמה אפשר להקדים להא דלאחורי ע"כ דלא אתיא כרב אשי רק אליבא דאינך אמוראי דס"ל דבכה"ג אינו דוחה ל"ת מן הדין בעלמא ורק בקרבנות צבור אמרינן דחביבה מצוה בשעתה כו' ומשו"ה גם אם אפשר להקדים קציה"ע מ"מ דחי שבת משום חביבות מצוה בשעתה דהא האי דאפשר להמתין אינו גורם לדחות ל"ת מן הדין ודוק ואליבא דידהו הוא דדחי שם דשא"ה שכבר דחתה וכו':

פלג יג

והנה כבר הבאנו מ"ש האחרונים ז"ל ליישב ד' הרמב"ם דלא ס"ל האי סברא שכבר דחתה וכו' וממילא קם דינא דמשום חביבות מצוה בשעתה דחי שבת וכפשטות הסוגיא דריש יבמות שהוכיח בס' ב"ה דע"כ לא ס"ל האי סברא שכבר דחתה ורצה ללמוד מהקרבת התמיד דדחי שבת ע"ש ולפי המבואר אצלנו בע"ה שלהי קידושין דלרבא אין לפרש מ"ש שכבר דחתה דהוא משום הואיל ואישתרי אישתרי למאי דס"ל בזבחים (דף ל"ב) דהואיל ואישתרי לא אמרינן וכבר הוכחנו דשחיטה בשבת כיון שא"א בע"א מיקרי מצותו בכך והותרה וכ"כ ג"כ בח"ס או"ח סי' קמ"ה וע"ש בסי' פ"ה והא קייל"ן שם כרבא בהא ע' ח"ס שם וא"כ באמת צריך להבין עיקר סברא זו שכבר דחתה אשר בזה נבין ג"כ במאי פליגי הסוגיות דמר אית לי' סברא זו ומר לית לי':

ומצאתי דבר נחמד בזה בספר פרי יצחק סס"י כ"ח שכתב להסביר עיקר סברא זו עפ"י הסוגיא דשבת (דף קל"ג ע"ב) גבי ציצין שאינן מעכבין דקאמר שם בגמ' דלר' יוסי דס"ל גבי לחה"פ דנוטלין שחרית ומניחין ערבית הוי לדידי' גמר מילתא ואף אם פירש חוזר ולרבנן דפליגי עליו הוי פירש התחלה לנפשי' עיי"ש בסוגיא. ועפ"י דרכו מיישב שם ג"כ דעת הרמב"ם הנ"ל דס"ל דנקצר ביום כשר ומ"מ דוחה את השבת ומשום דהתם הסוגיא קאי אליבא דר"ש דאיהו ס"ל במנחות (דף צ"ט) אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש וא"כ ס"ל כר' יוסי לכן שפיר קאמר ה"ט דשא"ה שכבר דחתה כו' והיינו דההקטרה הוי כמו גמר מילתא דשחיטה שהותרה בקרבן. וכן סתמא דמתני' שם ספ"ב דמגילה הא מוקמינן לה כר' יוסי ולכן שפיר מדייק בגמ' שם במנחות מהאי מתני' דלילה ביום נמי לא והיינו דאין ללמוד מהקטר חו"א דשא"ה שכבר דחתה וכו' דלר"י הוי גמר מילתא ל"כ להר"מ דפסק כרבנן דר"י דאלו מושכין ואלו מניחין א"כ אין סברא כלל לומר דשא"ה שכבר דחתה וע"כ דהא דחביבה מצוה בשעתה דחי שבת לכן ס"ל גם בקצירת העומר דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה את השבת משום חביבות מצוה בשעתה עיי"ש ודפח"ח. ומעתה נבין בפשיטות ה"ט דסוגיא דיבמות לא ס"ל האי סברא שכבר דחתה דהא ז"א רק אליבא דר' יוסי ומכיון שאין הלכה כר"י רק כרבנן דפליגי עליו לכן לא ס"ל ג"כ האי סברא וכנ"ל:

ולכאורה יש להקשות לפי משנ"ת דלדידן לית לן האי סברא שכבר דחתה א"כ תיקשי משה"ק בשם הח"ס ז"ל בהאי סוגיא דיבמות שם למה לא יליף מפריעת מילה דדוחה שבת ובזה אין לומר משום דהוי קוה"ד דהא לא ניתנה פ"מ לא"א כמש"ש (דף ע"א ע"ב) ותי' בשמו דמפ"מ אין ללמוד משום די"ל שא"ה שכבר דחתה מילה את השבת וא"נ דלית לן סברא זו תיקשי כנ"ל. אכן י"ל בזה לבד מזה שאין זה ברור עדיין והא בירושלמי פ' הערל מבואר דלר"ע ור' ישמעאל אמרינן דפריעה ניתנה לא"א יעו"ש וגם זו"ז י"ל לפימ"ש התוס' ביבמות (דף ע"א ע"ב) שם ד"ה לא דאי ל"נ לא"א ע"כ הוא מהלמ"מ וא"כ הא שוב לק"מ לפי מאי דקייל"ן דאין דנין ק"ו מהלכה. ומבואר ברש"י בשבת (דף קל"ב דלאו דוקא ק"ו רק דכל הי"ג מידות שהתורה נדרשת אין למידין מהלכה יעו"ש. שוב ראיתי שגם בהגהות הרש"ש במקומו שם הביא הקושיא בשם ס' אור יקרות עיי"ש מש"כ לתרץ בא"א וקצרתי]:

פלג יד

וניתן להוסיף עוד דלפי"ז ע"כ הסוגיא דיבמות שם דרצה ללמוד מהקטרת התמיד ע"כ הוא רק אליבא דמ"ד דס"ל דהבערה לחלק יצאת דאי ללאו א"כ הא אין ללמוד כלל מזה דדחי ל"ת שיב"כ דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אין בהקטרה רק איסור לאו כמ"ש ביבמות (דף ל"ג) ע"ש:

וע' בית הלוי סי' ט"ז במש"ש לפלפל דהא איכא בהקטרה גם איסור כיבוי כמ"ש בשבת (דף קל"ד) גבי בישרא אגומרי ושם ביבמות רק אליבא דר' יוסי קאמר לשיטתו דס"ל כחס על הנר דפטור משום משאצל"ג ולשיטתו ליכא רק איסור הבערה עיי"ש ולפלא שלא הביא מ"ש בחו"י סס"י קל"ב לדון דלמ"ד דס"ל הבערה ללאו יצאת ס"ל דגם בכיבוי נמי אינו אלא לאו עיי"ש וכן מטין ד' התוס' ביצה (דף כ"ג) גבי נר של בטילה ומיושב בזה קושית הדו"ח שם ודו"ק. אמנם עתוי"ט פ"ז דשבת במ"ש במשנה המכבה קודם להמבעיר משום דבהבערה איכא מאן דס"ל דאינו אלא לאו וכו' הרי מבואר להיפוך וע' ס' נר תמיד ספ"ד דכריתות וקצרתי:

ובחי' אלפסי חולין כתבתי בע"ה במ"ש במל"מ ז"ל פי"א מה' שבת להקשות במ"ש במנחות (דף כ"א) במלח תמלח אפי' בשבת והקשה ל"ל קרא הא אין עיבוד באוכלין עיי"ש ובשעה"מ פ"ג מה' יו"ט שדחה דבריו והקשיתי דלכאורה נעלם מהם במחכתה"ר לפי שעה מ"ש הר"ן ז"ל ס"פ השוכר את הפועל סד"ה נעוה ארתחו דבמליחה בשבת יש בזה איסור מבשל ע"ש מ"ש להשיג בזה על הרמב"ן ז"ל אכן לכאורה תמוהים הם ד' הר"ן הנ"ל מסוגיא דיבמות (דף ל"ג) הנ"ל גבי זר ששימש בשבת דפריך במאי אי בהקטרה כו' הבערה ללאו יצאת כו' וכיון דצריך למולחן קודם הקטרה א"כ יש בזה משום מבשל וע"ש בגהש"ס ובאחרונים מ"ש מן הירושלמי דכיון שרוצה בעיכולן חשיב מבשל ולפי"ז בלא"ה יש בזה משום מבשל בשביל המליחה וצ"ע ולכאורה גם מן הירושלמי הנ"ל שם דפריך מה בישול יש כאן ומשני כיון דרוצה בעיכולן כו' משמע להיפוך דבשביל המליחה ליתא לאיסור מבשל וע' באי"צ סי' כ"ב שהאריך בד' הירושלמי וג"כ לא הביא ד' הר"ן הנ"ל:

אמנם ניחא לי ליישב ד' הר"ן הנ"ל עפימ"ש במנה"ח מוסך שבת אות ה' במש"ש לחייב מולח בשבת משום מפרק הדם ודחה דבריו משום שהאימורים א"צ מליחה גמורה ואין לשהותן במלחן משום דהוי כצלי' ואיברים שצלאן והעלן אינו ריח ניחוח ע"ש אשר ע"כ ניחא ליישב גם ד' הר"ן בזה דבאימורים שאינו משהא אותן במליחתן אין בהן משום מבשל ג"כ ושם הארכתי במ"ש האחרונים להקשות על הרמב"ם דאוסר אומצא בלא מליחה ובמנחות (דף צ"ט) אמרו הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי עתוי"ט שם במנחות מש"ש דל"ג על שבות במקדש אחר שאינו אלא איד"ר דאין עיבוד באוכלין ואישתמיט מיני' שכבר כתבו כן הרשב"א והרא"ה חולין (דף קי"ב) וע' שעה"מ שם שהביא דבריהם לדחות ד' המל"מ ז"ל במ"ש להתיר גם חלק הכהנים מהאי קרא דתקריב ואפי' ע"ג העור ופשיטא לי' דגם איסור דאורייתא מותר משום מצות המליחה שהתירה התורה בפירוש ומהראשונים ז"ל משמע דרק איד"ר התירו ובאמת א"ז השגה דאף שמה"ת מותר גם במליחה ע"ג העור מ"מ מדרבנן בודאי אסרו היכי דאפשר להמתין עד הלילה או למלוח הבשר לחוד כמ"ש בשבת (דף קי"ז ע"א) דשקיל לי' בברזא וא"כ בודאי דבכה"ג אסרו מדרבנן וע"ז אמרו הקדמונים ז"ל דמשום דל"ג שבות במקדש לכן התירו את המליחה כל שאינו אסור אלא מדרבנן וזה ברור:

ועפי"ז מיושבים ד' הרמב"ם דבאמת א"צ קרא דתמלח על האימורים שאינו משהא אותן במליחתן וא"ב איסור תורה ורק על חלק הכהנים בעי קרא להתיר ואף במקום שעושה איסור תורה ע"י מליחתו ומדרבנן מיהת אסרו במקום שאפשר בהיתר ושם בבבליים שאכלוהו חי כיון שא"א בע"א לא העמידו דבריהם וכנ"ל וקצרתי כאן בזה:

ומ"מ אין להקשות לפי"ז במשה"ק התוס' שם ביבמות אליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוי ותי' בהגהות הגר"א דלא אפשר לאוקמי כב"ש דס"ל ע"ר הוי דהם הא מתירים הצרות לאחים ובדבריו מיושב ג"כ דלא אוקי כותי' דר"א דשמותי הוא ג"כ מתלמידי ב"ש ע' שבת (דף ק"ל ע"ב) ברש"י שם אבל לפימש"ש בחגיגה דר' ישמעאל ג"כ ס"ל ע"ר הוא יקשה לכאורה ואיהו הא ס"ל הבערה לחלק ע' יבמות (דף ו' ע"ב) ובדברינו שלהי נדה בע"ה וביותר יקשה לפימשנ"ת דזה תלוי בהא דר"י ורבנן גבי לחה"פ ושם במנחות (דף צ"ט ע"ב) קסבר ר' ישמעאל דלא כר' יוסי וקא"ל לאותו תלמיד צא ובדוק שעה שאינה לא יום ולא לילה והיינו דבעינן דוקא תמיד ונוקמי ברייתא דמצריך קרא דעלי' כותי' דר' ישמעאל ומתני' דדייקא פוטרות ול"ק פטורות ופוטרות דמשמע דל"צ קרא לערוה גופה כמ"ש לקמן הא לא אתיא כותי' דר' ישמעאל כמו שהוכיחו התוס' במשנתנו וכיון דפליג על ר' יוסי הא אפשר ללמוד מתמיד דלית לי' לפי"ז סברא שכבר דחתה ושפיר איצטריך קרא כן הי' אפשר להקשות לכאורה אבל באמת ז"א דכבר מסיק שם בחגיגה סמי מכאן ר' ישמעאל יעו"ש וס"ל ג"כ דעולת תמיד הוי ותל"מ:

פלג טו

אחר כל החזיון הזה נבוא להמשיך הענינים בע"ה והוא מכיון שהוכחנו משלהי חגיגה דסתם מתני' שם ע"כ לא אתי' כותי' דר' יוסי אליבא דרבא דס"ל דמצוה לאומרה בפני ע"ה ואשר ע"כ כתבנו שם בטעמא דהרמב"ם דפסק כרבנן דר"י דאלו מושכין ואלו מניחין ומעתה א"ש מ"ש בסוגיא דיבמות לדחות מהא דפסח מילה ותמיד דאין ללמוד מהם דעדל"ת שיב"כ משום דהוי קודם הדיבור וכבר כתבנו דעיקר הלימוד הוא רק מהקטרת התמיד וא"כ לכאורה תיקשי למה לא משני טפי דשא"ה שכבר דחתה דיתיישב גם לאינך תנאי דס"ל שם דעולת ראי' הוא. אמנם למשנ"ת א"ש היטב משום דהסוגיא כאן ביבמות ג"כ ס"ל דלא כר' יוסי בהא דלחה"פ ולדידהו ל"ש כלל האי סברא שכבר דחתה וכמשנ"ת והיינו שלפי שאמרו לקמן (דף ח') לדייק ממתני' דקתני פוטרות ול"ק פטורות ופוטרות משום דס"ל דערוה גופה ל"צ קרא דאין עדל"ת שיב"כ והיינו דלא יליף מהקטרת התמיד ומכיון שמוכחינן משלהי חגיגה דתנא דמתניתין ס"ל כרבנן דר' יוסי והלכתא כוותייהו לכן בעי לאוקמי גם תנא דמתניתין דריש יבמות ג"כ כרבנן דר' יוסי ולדידהו הא לית להו סברא שכבר דחתה לכן משני שינויא אחרינא דשא"ה שכן לפני הדיבור ודו"ק היטיב כי נכון הוא בע"ה:

פלג טז

אמנם כ"ז לא א"ש רק אליבא דרבא דס"ל במנחות (דף צ"ט) דמצוה לאומרה בפני ע"ה ולדידי' מוכח ממתני' דשלהי חגיגה דלא כר' יוסי אבל לר' יוחנן שם דס"ל אסור לגלותה לע"ה כבר כתבנו בריש דברינו דא"ש מתני' גם אליבא דר' יוסי ורק שהזהירו לע"ה שלא יגעו וכו' למען לא ילמדו מזה דהלכה כר' יוסי וכנ"ל ולדידי' אדרבא י"ל דמכאן הוכיח את דבריו דאסור לגלות לע"ה משום דס"ל לדינא כר' יוסי ותיקשי מתניתין דשלהי חגיגה למה הזהירו שלא יגעו בשולחן וכו' ע"כ דאין לגלות זה לע"ה. ולשיטתי' נראה להמשיך מכלתין בע"ה לריש מו"ק בטו"ט וכמו שנאמר דהנה התם תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית א ובגמ' שם ע"ב פריך בין למ"ד משום זורע ובין למ"ד א משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי וכו' לל' ומשני מתניתין בשביעית בזה"ז וכו' ולכאורה קשיא בשלמא למ"ד משום זורע שפיר פריך אבל לרבה דאמר משום חורש מאי פריך ומנין פשיטא לי' דאסור וברש"י פירש משום דסמיך אקרא דבחריש ובקציר תשבות ועדיין י"ל דס"ל להאי תנא כמ"ד דהאי קרא דבחו"ק תשבות מידרש לשבת ולקציה"ע דדחי שבת ולא על שביעית וכן הקשה בס' תועפות ראם אכן עיין בס' טל חיים מ"ש לתרץ דלרבה בע"כ ס"ל דלוקין על חרישה דאל"כ תיקשי הא דתנן במכות דחייב משום חורש בשביעית האיך משכחת לה הא איהו ס"ל דגם במחפה ליכא איסור לרבנן משום זורע רק אליבא דר"ע חייב משום מקיים וע"כ דלדידי' צ"ל דחורש בשביעית לוקה ורבי סתים לן במכות שם כר"ע דס"ל דחורש בשביעית לוקה ומסתמא גם מתני' דריש מו"ק ג"כ כר"ע מתוקמא דדריש קרא דבחו"ק על שביעית דאל"כ תיקשי סתמא אסתמא אע"כ דאתיא כר"ע ומשו"ה פריך שפיר ומשני בשביעית בזה"ז וכו' ע"ש:

חזינן מזה דס"ל לרבי כר"ע דדריש קרא דבחו"ק על שביעית ולא על שבת והוא משום דר"ע לשיטתי' דס"ל בפסחים (דף ה') דהבערה לחלק יצאת וא"כ לא מבע"ל האי קרא דבחו"ק על חילוק מלאכות ע' בסוגיא דשבת (דף ע' ע"א) ובמה שכתבנו ריש ברכות מזה באורך וי"ל דס"ל לר"ע דנקצר ביום כשר ומשום הכי ל"ד שבת וכמש"ש במנחות (ד' ע"ב) כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ומשו"ה דריש לי' לקרא דבחו"ק על שביעית ולשיטתי' ג"כ דבפסחים (דף ס"ט) אית לי' לר"ע האי סברא דשכבר דחתה שחיטה את השבת וס"ל ג"כ כר' יוסי דהוי גמר מעשה ואין ללמוד לדידי' מהקטר חלבים ואימורים דחביבה מצוה בשעתה ידחה את השבת דשא"ה שכבר דחתה וכו' והיינו כנ"ל דמשום דמוכחינן אליבא דר' יוחנן האי סתמא דשלהי חגיגה כר' יוסי אלא שהזהירו לע"ה אל תגעו בשולחן משום שאין לגלות להן והלכה כר' יוסי וממילא לפי"ז אין ללמוד דחביבה מצוה בשעתה ידחה את השבת מעתה אין לדרוש קרא דבחו"ק על קציה"ע שידחה שבת כיון דנקצר ביום כשר וע"כ דהאי קרא קאי על שביעית וחרישה בשביעית אסורה ומתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית ע"כ קאי על שביעית בזה"ז וכדמוקמינן לה בגמ' ודו"ק:

פלג יז

ולא עוד אלא שעפי"ז אפשר נמי לפרש מאי דמסיימינן מס' מו"ק במ"ש ר' לוי כל היוצא מביהכנ"ס ונכנס לביהמ"ד וכו' זוכה ומקבל פני שכינה דאתיא ג"כ כותי' דר' יוסי הנ"ל דמדינא יוצא בק"ש שו"ע ורק מאן דמחמיר ע"ע ולא סגי לי' במה שקרא בביהכנ"ס ק"ש שו"ע לחוד ונכנס ג"כ לביהמ"ד ללמוד תורה משו"ה זוכה ומקבל פני שכינה דאי דינא הכי הוא א"כ מאי עדיפותא דידי' וע"כ דס"ל להלכה כר' יוסי ואית לי' ג"כ סברא דשכבר דחתה וחביבה מצוה בשעתה לחודא אינו דוחה את השבת ולא מידרש קרא דבחו"ק על קצירת העומר שידחה את השבת ורק קאי על שביעית וחרישה בשביעית אסורה ומתני' דמשקין בשביעית בזה"ז וכנ"ל ויחדו יהי' תמים סוף המסכת לראשיתה ודו"ק:

פלג יח

וביום טובה היינו בטוב לחבר עפ"י כל הנ"ל סיומא דמשניות לריש מס' ברכות בע"ה עפימ"ש בספר אגודת אזוב דרוש ב' לחג השבועות מ"ש לבאר הא דרשב"ח שם דאמר לא מצא הקב"ה כו' אלא השלום דהוא עפימ"ש ר' ישמעאל בביצה (דף כ"ה) שאלמלא נתנה התורה לישראל ל"ה כל אומה יכולה לעמוד בפניהן לפי שעזים הם וז"ש בזבחים (דף קט"ז) שנתקבצו כולם אצל בלעם וכו' יברך כו' בשלום היינו שמשום שד' עוז לעמו יתן שעזים הם לכן יתן להם התורה שהיא ג"כ עוז ועי"ז יהי' שלום בעולם [וכבר פירשו ג"כ המפרשים מ"ש רחב"ע רצה הקב"ה לזכות כו' היינו לנצח את ישראל כמ"ש בנדה (דף נ"ב ע"ב) זכינהו ר"ח לרבנן היינו שנצחן וברצונו לנצח עזותן לפיכך הרבה להם תו"מ]:

וממילא לפי טעם זה ודאי שצריכין לעסוק בה יומם ולילה דע"י ק"ש שו"ע לחוד לא יכניעו רוחם ולבם ור' ישמעאל לשיטתו דס"ל במנחות (דף צ"ט) דצריך ללמוד יומם ולילה וא"ל לב"ד צא ובדוק שעה וכו' וז"ש רשב"א ל"מ הקב"ה כלי מחזיק ברכה כו' אלא השלום וע"י התורה יתקיים השלום וע"כ שחייבים הם ללמוד תמיד וממילא קרא דובשכבך ובקומך בק"ש כתיב דבד"ת חייבים תמיד רק למ"ד ק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב ופי' תלמידי ר"י ז"ל דר"ל שצריך לעסוק בד"ת בזמן שכיבה וקימה מה"ת באיזה ד"ת שיהי' רק שחז"ל תקנו שיקרא ק"ש דוקא לדידי' ס"ל דמצות ת"ת סגי בשחרית וערבית לחוד דהא כאן לא כתיב יום ולילה רק ובשכבך ובקומך זמן שכיבה וקימה ומוכח לפי"ז להאי תנא דשלהי עוקצין דמחויב בת"ת כל היום וע"כ ק"ש דאורייתא וז"ש מאימתי קורין כו' תנא אקרא קאי והיינו ע"כ דק"ש דאורייתא וכמ"ש בפנ"י שם דלהאי תירוצא ע"כ דס"ל לתנא דידן דק"ש דאורייתא:

ולדברינו הלא הוכחנו משלהי עוקצין דחיוב מצות ת"ת הוא כרבנן דר"י דחייב בת"ת יומם ולילה ומשו"ה הוא דס"ל דק"ש דאורייתא ויתיישב עפי"ז מה שהקשה עוד בשאג"א סי' ד' וכן בטו"א מגילה (דף כ"א) על מ"ש רש"י ריש ברכות דהקטר חו"א לא עשו בו סייג כלל ונקט הכא רק דמצותו כל הלילה והקשה דא"כ אמאי לא נקט נמי קציה"ע דג"כ מצותה בלילה והוכיח שם דע"כ ר"ג דס"ל בריש מו"ק דתוס' שביעית הלמ"מ א"כ ע"כ דדריש קרא דבחו"ק לדרשא דר"י דקציה"ע דוחה שבת [עיין בדברינו ריש ברכות מש"כ בזה באורך בע"ה] וע"כ דנקצר ביום פסול וע' תוס' ראשון לציון כאן וקצרתי ולדברינו א"ש היטיב דכיון דמוכח דס"ל לתנא דמשנתינו ק"ש דאורייתא וחיוב ת"ת כל היום כרבנן דר"י ממילא לא ס"ל להאי סברא שכבר דחתה וכנ"ל וא"כ מוכח מהקטר חלבים ואברים שכשירין כל הלילה ודוחה שבת ע"כ דחביבה מצוה בשעתה סגי לדחות את השבת וא"כ שוב לא מוכח מידי מהא דר"ג דס"ל דקציה"ע הוא דוקא בלילה ואפשר דגם נקצר ביום כשר ומשו"ה לא תנא לי' במתני' לקציה"ע ומ"מ ס"ל להאי דרשא דקציה"ע דוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה ויש להאריך עוד בזה וקצרתי:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה