אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ו

מערכה ה

בע"ה סיומא על מס' ביצה והתחלתה

פלג א

תמן תנינן אין משקין ושוחטין את המדבריות וכו' ל"ל למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורח' קמל"ן דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא ופירש"י והר"ן כדי שתהא נוחה להפשיט העור ועש"ך יו"ד סי' ל"ט סקל"ב ובנק"ה שם בשם פי' המשניות להר"מ דמשקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ע"ש וכן פי' הרי"ף כאן דאי איכא סרכא משתמטא וע' תוי"ט כאן ובאחרוני' הקשו מה שד' הרמב"ם סותרי' א"ע דבתמיד פ"ג מ"ד אמרו השקו את התמיד בכוס של זהב ופי' שם בר"מ כדי שיהא ממהר להפשיטו ולא הזכיר שם כלל תועלת הסרכות ע' שו"ת עין יצחק יו"ד סי' ט' הביא קו' זו בשם הבית אפרים ושם בענף ג' כ' לתרץ דה"ט שלא הזכיר הר"מ גבי תמיד תועלת הסרכות משום דס"ל בפ"ב מה' אי"מ ה"י דס"ל דעיקר איסור הקרבת טריפה ע"ג המזבח אינו אלא איד"ר א"כ מאחר דגם עיקר טריפות הסירכא אינו לעולם אלא ספק טריפה וכמ"ש בתבו"ש סי' ל"ט א"כ א"צ להשקותה שם גבי קרבן תמיד משום תועלת הסירכות דגבי עולה אף אם ימצא סירכא גמורה ג"כ יוכשר קרבנו דל"ה רק סד"ר ומביא ראיה לזה ממ"ש בפסחים (ד' כ') כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים עיי"ש ברש"י הטעם דנקט שלמים דוקא משום שהעור לבעלים ושם בצל"ח הקשה על הני דמפרשי סוף ביצה הטעם משום סירכות א"כ מ"ש זבחי שלמים דנקט ולפי"ז א"ש דבקרבן אחר שא"ב אכילת בעלים לא איכפת לן לענין הקרבה דהויא רק סד"ר ואכילת כהנים אינה מעכבת ורק בשלמים מקפידים הבעלים שיהיה כשר להם לאכול ועיי"ש:

ובחידושי בע"ה ע"מ חולין הארכתי בשיטת הר"מ הנ"ל במ"ש דאיסור טריפה למזבח אינו אלא מדרבנן אשר בשעה"מ פי"א מה' שחיטה הקשה ע"ז מסוגיא דחולין (דף י"א) דיליף דאזלינן בת"ר מקרבנות הרי דמה"ת אסור. ובח"ס יו"ד סי' ע"ב כתב לתרץ דעל איסור דרוסה מודה הר"מ שאסור מה"ת. ורק גבי אינך טריפות שאינם רק הלמ"מ בזה הוא דס"ל דלמזבח אינו אסור אלא מדרבנן ובחולין שם פריך רק מספק דרוסה יעו"ש. ודבריו א"ש אליבא דהר"מ לשיטתו דאף דס"ל דגם לודאי דרוסה מהני בדיקה ע' ב"י יו"ד סי' נ"ז מ"מ הא איהו ס"ל דהבדיקה הוא לאחר שחיטה א"כ הא א"א להקריבה רק משום רוב עש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק ל"ו. ועפי"ד הש"ך הנ"ל יתיישב משה"ק המהרש"א שם בחולין (דף כ"ח ע"ב) תוד"ה אתא שכתבו דפריך לר"מ משום שיש חולי כמו דרוסה שמאדים והקשה מה שלא פירשו על חשש דרוסה עצמה ולפי"ז מיושב דלגבי דרוסה אפשר בבדיקת חוץ והרבה הארכתי בזה בע"ה ואכ"מ:

ונראה עוד ליישב עפי"ז דברי הרמב"ם במק"א שהקשו עליו המפרשים במ"ש בפ"ה מה' עבודת יוה"כ שעיר המשתלח טריפה פסול משום קרא דיעמד חי ובסוגיא דחולין שם מבואר דהוא מטעמא אחרינא דבעינא שיהא ראוי לשם אמנם לשיטתו דס"ל דכל עיקר פסול טריפה לקרבן אינו אלא מדרבנן א"ש דצריך לטעם דיעמד חי דהוי מה"ת למעט כל טריפות ובסוגיא דחולין דס"ד דל"א בתר רובא יש לחוש ג"כ למיעוט דרוסה דאסור מה"ת ולכן סגי במ"ש דבעינא שיהא ראוי לשם ואפשר דס"ל טריפה חיה ואין ללמוד כלל ממקרא דיעמד חי ודו"ק. וזו"ז י"ל דלפי מאי דס"ד דל"א בתר רובא ולעולם יש לחוש על כל בהמה שמא טריפה היא א"כ הא אין למילף כלל מקרא דיעמד חי דע"כ דגם זה מיקרי חי דהא אין לברר בירור גמור דלאו טריפה היא כיון דל"א בתר רוב ומשו"ה ילפינן רק מטעמא דבעינא שיהא ראוי לשם וכנ"ל. אבל הרמב"ם לשיטתו ע"כ יליף מקרא דיעמד חי דהא לדידי' גם טריפה מיקרי ראוי לשם מה"ת ודו"ק:

[ואולי יתיישב עוד לפ"ז משה"ק על שי' הרמב"ם דס"ל סד"א מדרבנן לחומרא א"כ האיך יליף מהכא דאזלינן בתר רוב דילמא מספק מותר ע' טו"א בא"מ מס' חגיגה ומבואר אצלי במק"א בע"ה. ולפי"ז י"ל בפשיטות כיון דע"כ לא פריך רק מספק דרוסה וכנ"ל א"כ אפשר לומר דאולי באיסור דרוסה גם הר"מ מודה דס' אסור מה"ת וכמ"ש בכרו"פ סי' נ' סס"ק א' לפרש ד' הר"מ שכ' בפ"ה מה"ש דמש"ה מחמרינן בספק דרוסה משום שהוא מפורש בתורה וכונתו ליישב בזה משה"ק התוס' חולין (ד' מ"ג) אמאי בספק דרוסה לא נוקים אחזקת היתר ותירצו משום דדרוסה שכיח ולכאורה מנלן דזהו שכיח וה והיינו שכתב הרמב"ם דממה שבחרה התורה לפרש טריפת דרוסה יותר מאינך ח"י טריפות מזה ידעינן דדרוסה שכיחא ומצויה יעו"ש א"כ אפשר לומר דמה"ט חיישינן לספיקא דדרוסה גם מה"ת. ומכיון דבסוגיין ע"כ מספק דרוסה פריך א"כ שפיר יליף דאזלינן בתר רובא דמספק הו"ל למיתסר וכנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי]:

פלג ב

אכן הראיה שהביא בעי"צ מהא דפסחים (דף כ') דמשו"ה נקט שם זבחי שלמים דוקא הנה לפימ"ש בקצוה"ח סי' ת"ו ס"ק א' ליישב דמשו"ה הוא דנקט שלמים משום דלשיטת הר"מ בעינן גבי הכשר רצון בעלים דוקא ובאינך קדשים ליכא בעלים יעו"ש א"כ אין כאן ראיה לדין זה יעו"ש בקצוה"ח. אכן בס' עוי"ט סס"י ל"ב דחה לד' הקצוה"ח עפימ"ש במס' מכשירין דכל משקה שתחלתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון מכשיר א"כ שפיר משכחת לה הכשר אף היכי דל"ה ממון בעלים והיינו במשקה שהי בתחלתו לרצון וכו' יעו"ש ובמחכתה"ר דבריו דחויין דהאי דינא שתחלתו לרצון אינו מועיל רק באם החפץ הוא שלו ואם היה רוצה עכשיו בהכשרו הי' מהני אז אמרינן דסגי לן בניחותא דידי' שהי' רוצה מתחילתו אעפ"י שאין סופו לרצון אבל מכיון שעתה אין החפץ שלו ולד' הרמב"ם אין מן הדין שרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם א"כ אם היה רוצה עכשיו בהכשרו אמרינן דלא מהני רצונו מכיון שאין זה שלו מכ"ש דל"מ רצונו דמעיקרא שהי' ניחא לי' מתחילה וז"פ וברור:

ומשה"ק שם דא"כ האיך מהני הכשר גבי איסוה"נ כמ"ש מנחות (דק"א) והא איסוה"נ לית להו בעלים הנה בזה י"ל דבאמת גבי הכשר לא בעינן דוקא שיהי' שלהם וכי לכם כתיב גבי הכשר מים ורק כונת הרמב"ם דלחפץ אחרים שיש להם בעלים ל"מ רצון אחר מכיון שהבעלים אפשר להם לעכב ולהקפיד הא מיהת באיסוה"נ שאין להם בעלים אחרים שיקפידו ודאי מהני רצין בעל החפץ אעפ"י שאינו שלו וחשיב כהפקר. ורק גבי הקדש שפיר כתב הקצוה"ח דהא רשות הקדש רשות אחריתא הוא. ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו האחרונים על שי' הר"מ הנ"ל ממ"ש הרמב"ם עצמו גבי אתרוג של מע"ש הטעם מפני שמכשירה אף דס"ל דמע"ש ממון גבוה הוא ע' ח"ס חיו"ד סי' ל"ט ולק"מ דמע"ש אף דאינו ממונו אבל מ"מ בעליו הוא ואין להם בעלים אחרים שיעכבו על ידו לכן שפיר מהני וז"ב:

[ע' א"מ בתשובותיו סי' כ' משה"ק עמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף צ"ז) דבמשקין כמו יין ושמן ל"ב ניחותא דבעלים והקשה עליו מהא דשבת (ד' י"ז) וטפי הו"ל להקשות ממתני' דעדיות פ"ד מ"ו מובא ביבמות (ד' ט"ו ע"ב) ובה"א צריכה לנקב אמנם י"ל דרק בסתמא מחלק הרשב"ם בין מים לשאר משקין אבל לא במקום שמגלה דעתו בפירוש דלא ניחא לי' וכן שם בשבת איירי בקופות שאינן מזופפות ומעיקרא לאיבוד אזיל כמש"כ בשבת (דף קמ"ד ע"א) שאני סלי זיתי' וענבי' כיון דלאיבוד כו' מפקיר כו' ודוק כי קצרתי]:

ומשה"ק שם עוד בעוי"ט ממ"ש הרמב"ם פ"י מה' טו"א הט"ז וז"ל הואיל ודם קדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שנפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים ואח"כ כתב פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עלי' ה"ז מוכשרת ע"כ הרי שכתב בהדיא דמשכחת הכשר בבשר קדשים במשקין שנפלו על הבשר חוץ לעזרה ולד' קצוה"ח לא משכחת שיפלו על הבשר חוץ לעזרה ויכשירו דהא כשהבשר הוא חוץ לעזרה כבר אינו ממון בעלים וכו' אע"כ דמשכחת לה במשקין שתחילתו לרצון וכו' הנה במחכתה"ר לק"מ דהא שפיר משכחת לה הכשר גם בבשר קדשים קלים אחר שחיטה לפני זריקה דאז עדיין לא זכו הבעלים משלחן גבוה והוי דידהו וכמש"כ הקצו"ח שם דהא קייל"ן דבשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה הזריקה מועלת גם לבשר היוצא להתירן באכילה ע' השגת הראב"ד פ"א מה' פסוהמ"ק ה' ל"א ובכ"מ שם שכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם וכר' יוחנן בזבחים (דף פ"ט ע"ב) ואף גם לר"ל דמיפסל הבשר מ"מ נ"מ לענין הכשר לקבל טומאה דהא גם איסוה"נ מטמאין טומאת אוכלין וכמ"ש בר"מ ספ"א מה' טומאת אוכלין יעו"ש:

פלג ג

ולפי דברינו יש לי לומר פרפרת נאה ליישב ג"כ משה"ק רש"י בפסחים שם דלא פריך אקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ותי' משום דנאכלין בכל העיר ואיכא משקין טובא דמדיחין אותן ומבשלין אותן ובקצוה"ח הקשה דבחולין (דף ל"ו ע"ב) באמת פריך אקרא ג"כ וכן הקשה בצל"ח ואשר ע"ז תי' בקצוה"ח דהבשר אחר הזריקה ג"כ משולחן גבוה קזכו וע"כ דוקא מחיים מקבל הכשר ודוקא קדשים קלים. ולכאורה לפי"ז תשאר קושית רש"י מה דבפסחים לא פריך אקרא דוהבשר ורק אמתני' שם ולענ"ד בע"ה א"ש מאד דבחולין שם אליבא דרשב"ל קאי לפרש טעמא דר"ל דס"ל חיבת הקודש דאורייתא ור"ל לשיטתי' דס"ל בזבחים שם דבשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקה פסול א"כ א"א לאוקמי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דמשמע דלא יאכל משום טומאה דלר"ל תיפוק לי' דבלא"ה אסור משום פסול יוצא דבעי שריפה ולכן מוקי לקרא ע"כ שהעבירה בנהר מחיים דלאחר זריקה הא כבר אינו של הבעלים דזכי משולחן גבוה וקודם זריקה הא מיפסל ביוצא ומשקה בי מטבחייא הא אינו מכשיר ובפסחים שם קאי הסוגיא אליבא דר"י דקייל"ן כוותי' בזבחים שם דבשר קדשים קלים היוצא לפני זריקה מותר גם באכילה אחר הזריקה אם לא יצאו חוץ לחומת ירושלים ורק חוץ לעזרה ומשום הואיל וסופן לצאת א"כ על הקרא שוב א"א להקשות דשפיר משכחת לה הכשר בשיצא הבשר חוץ לעזרה קודם הזריקה ורק על מתני' פריך דנמצא בעזרה כמ"ש רש"י בפסחים שם מהיכן איתכשר וכנ"ל:

וביותר יש להמתיק עוד דאין לומר גם לר"ל דאף דמיפסל הבשר באכילה מ"מ צריכה למיתסר גם משום טומאה דהא לרבא דקייל"ן כוותי' בזבחים (ד' ל"ד) ס"ל דמחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה וכמ"ש בר"מ פי"ח מה' פסוה"מ הי"ב א"כ מכיון שאינו לוקה על טומאת בשר קודם זריקה ל"ש לאוקמי בלאוי יתירי וכמ"ש התוס' ב"מ (דף ס"א ע"א) ד"ה לעבור אכן בכ"ז אין דברי העי"צ נראים נכונים במ"ש דמשו"ה גבי קרבן שאין בו אכילת בעלים אין להקפיד על בדיקת הריאה משום דאף בסירכא מטרפת כשירה ג"כ להקרבה דהוי סד"ר שהרי ידוע מ"ש הרדב"ז בתשובה דאם אנחנו מסופקין במילתא דהוי איסורא דאורייתא ואיסורא דרבנן יחד אז מדינא להחמיר גם בדרבנן משום הדאורייתא ע' מג"א סי' קפ"ד ס"ק ז' וע' ישוי"ע או"ח סי' תל"ח סק"א ובכ"מ ובחי' על האלפס מס' חולין כתבתי לתרץ עפי"ז משה"ק הגרעק"א בחי' ליו"ד סי' פ"ז ס"ק ב' במ"ש המרדכי פ' א"מ להוכיח דכבוש בבב"ח מותר בהנאה ממ"ש שאסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה ואמאי אינו אסור בהנאה אע"כ משום דהוי דרך כבישה דרבנן והקשה הא כבר הקשו התוס' דלמה לא נקט דמעמידים בעור קיבת כשירה דהוי בב"ח ותי' דהוי רק בב"ח דרבנן ל"ח לספיקא או משום דהוי באמת ס' בחלב ואיסורו רק משום מעמיד וע"י מעמיד לא נעשה בב"ח וכיון דהמרדכי לא ס"ל להנך תירוצים א"כ ישאר קושית התוס' למה לא נקט עור קיבת כשרה ונשאר בצ"ע. ולענ"ד לתרץ עפ"י הנ"ל ונאמר דס"ל להמרדכי כשיטת הראשונים דס"ל דגם בנבילה בחלב אסור בהנאה ע' דגול מרבבה שם בסי' פ"ז ובפרמ"ג בפתיחה ובמ"ז סי' פ"ז ס"ק ב' וא"כ באמת אפשר לתרץ כתי' התוס' דמשו"ה ל"ק משום קיבת כשירה דאינה רק מדרבנן. רק כיון דחיישינן לקיבת נבילה משום דהוי חששא דאיסור דאורייתא שפיר הקשה המרדכי ניחוש ג"כ לזה לאסור בהנאה משום זילזולא וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל ושפיר הוכיח מזה דכיון דאינו אלא איד"ר שרי בהנאה ודו"ק. וביותר מדוקדק כי המ"ד שם טעמא דמעמידין בעור קיבת נבילה הוא שמואל ולשיטתו בחולין (דף קי"ג) שם ס"ל בפירוש דבנבילה בחלב איכא משום בב"ח וזה נכון בע"ה] וא"כ הא מכיון שעלינו להחמיר באכילה משום ספק טריפה גבי סירכא משום דהוי ספק דאורייתא וגם גבי עולה דלאו לאכילה קיימא מ"מ עלינו להחזיק הקרבן בספק טריפה ונ"מ שלא ללקות על הפיגול דידי' ולהצריכה שריפה כדינה כמ"ש בר"מ פ"ב מה' אי"מ הי"א ולכל דין קרבן פסול וא"כ ע"כ עלינו להחמיר גם בענין הקרבתן אף שאינו אלא איד"ר וכנ"ל ודאי שאין להקריב על המזבח גם ספק טריפה לפי"ז:

פלג ד

גם מש"כ עוד שם בעי"צ דמשו"ה נקט דוקא פרה של זבחי שלמים משום דגם בחטאת שיש בהו אכילת כהנים וטריפה אסורה להם באכילה מ"מ הא אכילת כהנים אינה מעכבת וקייל"ן דאף בנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם לכתחילה כמ"ש פסחים (ד' ע"ז) ועיקר הכשר הקרבן אינו תלוי באכילת כהנים עכ"ל הנה לענ"ד יש לדון גם בזה דהא כבר הקשו התוס' בפסחים (דף נ"ט ע"ב) סד"ה יכול גבי נטמא בשר האיך זורק את הדם הא אין לבשר שעת היתר לכהנים ותי' דכ"ז דחזי בשר לאכילה לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים אבל אם נטמא אח"כ או יצא או נעשה נותר מתכפרי בעלים. וא"כ לבד מה שי"ל דגם בספק טריפה אפשר שיעכב אכילת הכהנים מספק שמא כשירה היא וחזיא לאכילה דודאי י"ל דמשו"ה חייב בבדיקת הסירכא. ביותר יקשה דאם באמת אסורה מספק לכהנים לאכול אפשר שיעכב דרק בנטמא אח"כ לא איכפת לן כיון דמ"מ הי' להן שעת היתר תחילה הא מיהת גבי טריפה דאיגלאי מילתא למפרע שא"א לקיים בה מצות אכילת כהנים ודאי די"ל שמעכב הכפרה דראוי לאכילת כהנים ודאי דבעינן וכמ"ש כה"ג בתוס' גיטין (דף כ"ח ע"ב) סד"ה והא שהקשו על ערל וטמא האיך משלחין קרבנותיהן הא בעינן מיהת ראוי לסמיכה אף שאין הסמיכה מעכבת ותי' דגלי קרא דל"ב גם ראוי לסמיכה עיי"ש וכן הוא בתוס' מנחות (דף ס"ב ע"ב) ד"ה וכן. וכבר הוכיח השאג"א בתשובה סס"י צ דגם אינו ראוי מספק מיקרי ג"כ א"ר וכמש"ש מסוגיא דב"ב (דפ"א) ועוד מכ"מ ודאי די"ל דמעכב הכפרה היכי דמתחילה א"ר לאכילת כהנים וכנ"ל:

פלג ה

אשר מכל הנ"ל נראה דאין מקום לתי' זה בישוב סתירת ד' פי' המשניות להרמב"ם הנ"ל ומחוורתא כמש"ש תחלה שם בעי"צ ענף ב' דשאני קרבן תמיד דהוי בן שנה ובטלאים דל"ש סירכות בהו כמ"ש ברמ"א סי' ל"ט סוף ס"ב לכן אין לתקן בהו השקאה מה"ט ורק גבי בהמה שייך לומר תקנה משום סירכות דשכיח בהו וכבר קדמו בזה הג' ח"ס יו"ד סי' ל"ט עיי"ש [ורק שבעי"צ שם מצדד לומר דאפשר דגבי תמיד כיון דבטלאים הסירכא רכה היא ויכולה גם סירכא גמורה להנתק בקל לכן משום הסירכא אסור להשקותה משום הערמה ולכן כתב הרמב"ם שמשקין אותה משום הפשט העור ואף שממילא נותקין הסירכות עכ"ז כיון דאינו עושה במכוון עבור הסירכות אין זו הערמה עיי"ש שלבד שאין דבריו מוכרחים אף גם למותר הוא ובפשיטות ניחא כמ"ש בח"ס הנ"ל ודו"ק] ושם בח"ס מוסיף לומר דמשו"ה קמל"ן תנא האי מילתא גבי יו"ט אי נימא דרק משום העור נקט וכבר אשמועינן זה גבי תמיד אע"כ משום סירכות הריאה הוא ומשום שלא יבוא לשחוט ביו"ט וימצא סירכא ויהי' ספק טריפה ונמצא שחט ביו"ט שלא לצורך גם אתי לאמנועי משמחת יו"ט ונהי דאין איסור לשחוט בלא השקאה מכל מקום עצה טובה הוא לכתחילה ביו"ט טפי עכ"ל:

פלג ו

ולענ"ד היה נראה לדון דאפשר לומר לכאורה דדינא נמי קמל"ן תנא גבי יו"ט עפימ"ש בשאג"א סי' ס"ד להלכה דכל בהמה הצריכה בדיקה מה"ת אסור לשוחטה ביו"ט ובמקום דשכיח סירכות וטריפות מצויות כמו כשירות אסור מדינא לשוחטן ביו"ט והביא שם מ"ש הג"א בשם א"ז בפ"ד דביצה וז"ל אבל במקום שהטריפות מצויות כמו הכשירות אסור לשחוט בהמה ביו"ט עכ"ל ומבאר שם בשאג"א דהיינו בטריפות מדינא לא מחמת חומרא יעו"ש באורך בראיות ברורות ודבריו א"צ חיזוק לולא שראיתי שבס' עוי"ט סי' מ"ד הרבה להשיב עליו. ולענ"ד אין דבריו נכונים לכן מוכרח אני להאריך מעט. הנה שם בשאג"א מביא שהר"ן פסק באיבעיא דעוף הנדרס שאין לשוחטו ביו"ט משום דהוי ספק דאורייתא. ובשאג"א הוכיח דהאי בדיקה לאחר ששהתה מעל"ע ושחטה אינו אלא מדרבנן ומשו"ה פסקי הראשונים בבעיא זו להקל ורק הר"ן פסק לחומרא משום דאיהו ס"ל דצריך בדיקה מה"ת הא מיהת בדבר הצריך בדיקה מה"ת לכו"ע אסור לשחוט ביו"ט זהו תוכן ד' השאג"א שם:

ובעוי"ט מוכיח קצת דהאי בדיקה אחר מעל"ע בנפולה הוי מה"ת ומביא מהא דזבחים (דף ע"א) דמוקי למתניתין דתערובות בנתערבה בנפולה וס"ל דהלכה צריכה בדיקה והקשה לד' הש"א אי נימא דהאי בדיקה אינה אלא מדרבנן א"כ הכא גבי קדשים נוקמי אדאורייתא ויקדיש גם בהמת חולין הנפולה שנתערבה כיון דא"א למיקם עלה דמילת א ומשום הפסד קדשים וכו' הנה בזה אמינא לבד מה שמפורש בכ"מ דגם בקדשים העמידו חכמים דבריהם שהרי כל עיקר מה שאינו בטל גבי בע"ח אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יקח מן הקבוע וכמש"ש בסוגיא (ד' ע"ג) יעו"ש הנה גם זו"ז אף אם יהיבנא לי' דמשם מוכח דצריך בדיקה מה"ת הנה יעוין בח"ס חיו"ד סי' ס"ו שהאריך קצת בהאי דנפולה אחר מעל"ע אי צריכה בדיקה מה"ת או רק מדרבנן והעיר מהא דזבחים הנ"ל ומפרש ג"כ דהיינו דמיבעי' לי' בש"ס כאן בהאי סוגיא דביצה אי עדיין נשאר חזקה להנדרס והבדיקה הוא רק מדרבנן משום דאיכא לברורי וביו"ט שוחטין משום שמחת יו"ט או דילמא כיון שנדרס לית לי' חזקה כלל וכסתימת התוס' ריש נדה ד"ה דאיכא ריעותא מגופה יעו"ש וא"כ צריך הכא בדיקה מה"ת ואין שוחטין ביו"ט והיינו דכתב הר"ן דאזלינן לחומרא בדאורייתא יעו"ש ומעתה לפי"ד הח"ס ז"ל לק"מ משה"ק בעוי"ט הנ"ל דאדרבא מוכח לפי"ז מכאן דאי בעי בדיקה מה"ת אסור לשחוט ביו"ט דכל עיקרי של צד ההיתר הוא משום דס"ל דעיקר הבדיקה כאן אינה אלא מדרבנן:

ומ"ש בעוי"ט שם עוד להקשות מליבון רעפים לפי"מ דאמר אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דמשמע דמפני שצריך לבודקן לא איכפת לן ול"ח שמא פקעי וליבן אותם שלא לצורך או"נ אלא ודאי משמע מהכא דהא דשרינן לשחוט עוף הנדרס לאו משום דמדרבנן בעלמא בעי בדיקה אלא אפילו אי בעי בדיקה מה"ת נמי בעי להתיר ביו"ט משום דאוכל נפש ביו"ט היתר גמור הוא ומשום שמא ימצא כשירה מותר לשחוט הואיל והוא אינו יודע וסבור שכשירה היא וכמו דאמרינן מתוך והואיל גבי יו"ט יעו"ש. הנה משה"ק מליבון רעפים כנ"ל לענ"ד לק"מ עפי"מ דקייל"ן באו"ח סי' תק"ח כשיטת הר"מ דגם בישנים אסור מה"ט דמחסמן ורק בקדירה ע"י בישול צריך חדשה דוקא עיין במחצה"ש שם ס"ק ב' וא"כ שפיר י"ל דהיינו דקאמר שם אנן מפני שצריך לחסמן כו' והיינו דמשו"ה גם בישנים אסור ואפשר עוד דאה"נ דבישנים ל"ש כלל חשש דלבודקן דודאי לא פקעי וכן מצאתי ג"כ אח"כ בצל"ח שם שכתב כן והביא גם בשם שעה"מ כנ"ל וכנ"ל וז"ב. ומ"ש עוד בעוי"ט ראי' מביצה (דף כ"ה) מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח וכו' והתנן כדר"ה כו' מאי לאו מבית טביחתה ממש וכו' והקשה ל"ל לאתויי מדר"ח דתני מבית טביחתה ממש תיפוק ליה דאי מחזקינן לס' טריפות ואסור לאכול מהן קודם בדיקה א"כ בהמה ביו"ט היכי שחטינן וכו' א"ו דמספק מותר לשחוט ביו"ט יעו"ש הנה במחכתה"ר הרי כבר זכה בזה השאג"א שם בעצמו בראי' זו ודחי לה שפיר די"ל דמסתמא דגמ' נמי ספוקי מספקא לי' אי מחזקינן לה ריעותא ביו"ט או לא ואת"ל קאמר. את"ל אין מחזיקין ריעותא ביו"ט אפשר לומר ממקום שטובחת אכילה ולא תסייע לר"ה מהא יעו"ש:

אכן לפלא על השאג"א שלא דחה עפ"י דרך זה גם הראיה שהביא שם מסוגיא דחולין (דף נ"א) גבי בית הרחם א"ב משום ריסוקי איברים דמשני הבמ"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע והא מ"מ צריך בדיקה ומ"מ מותר לשוחטה ביו"ט הרי דשרי יעו"ש ולפי הנ"ל אינה ראי' דשם דאין מכאן סייעתא לר"נ דאפשר לאוקמי שהפריס ע"ג קרקע ונימא באמת דאין מחזיקין ריעותא ביו"ט ומצאתי שגם בצל"ח שם דחה ראי' זו כנ"ל יעו"ש:

פלג ז

ומש"ש עוד בעוי"ט להביא ראיה דמותר לשחוט ספק טריפה ביו"ט מהא דביצה (דף ו') גבי אפרוח שנולד ביו"ט דפריך וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט שתק רב וכו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כו' והקשה הא כיון דלאו ממתני' או מברייתא פריך רק משום דלא אשכחן מאן דאסר א"כ תיקשי מה בין זה לעגל שנולד מספק טריפה דאסור לשחוט אמו לאוכלה ולאו מוכן לכלבים דשמא היא כשרה כו' יעו"ש מ"ש לדחות ראי' זו בעצמו וגם זו"ז הנה יעויין להגאון ר' יהונתן בס' על ה' יו"ט פ"ב ה"א שכתב להדי דמברייתא פריך וכן מצא בירושלמי פ"ג במתני' בכור שנפל לבור וכו' תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר יעו"ש ולפי זה לא קשה מידי מה דלא פריך מעגל שנולד מספק טריפה ואולי באמת תיתסר בספק טריפה אי ס"ל כנ"ל. ועיי"ש עוד בעוי"ט שרצה לדון דעוף הנדרס אפשר דמשו"ה פסקו להקל משום דהוי מקלקל בחבורה דבעוף ל"ש מתקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ דאין ב"נ מוזהר על אבמה"ח של עוף ותיקון אחר ליכא יעוי"ש:

הנה לבד שלפימ"ש הכ"מ פ"ט מהלכות מלכים סוף ה"י דאף דאין ב"נ נהרג עליו מכל מקום איסורא איכא ואם כן שפיר חשיב מתקן לכאורה. אכן כבר העיר בעצמו שאכתי ד' הרמב"ם אין לתרץ בזה שהרי להדיא פסק בפ"ב מהלכות יו"ט ה"ד דגם בבהמה נפולה דצריכה בדיקה מותר לשוחטה ביו"ט ומאוד תמוהים לי דברי הח"ס שם בסימן ס"ו שמחלק ג"כ בין עוף לבהמה דרק בעוף שחיותו מועט ורובא דעופות שנתרסקו איבריהם אינן חיים מעל"ע וזה כיון שהוא חי מעל"ע יצא מספק ריסוק עיי"ש שמיישב עפי"ז קושית המג"א סי' תצ"ח מ"ש עוף הנדרס ביו"ט דמותר מעגל הנולד ביו"ט דבעי הפריס עיי"ש ולפלא שהרי להדיא פסק הרמב"ם לקולא גם גבי בהמה וכנ"ל ומש"ש עוד דאפשר גם בבהמה פטור דהוי מקלקל משום שאין תיקונו בא מיד כיון שהבהמה טריפה ואסורה לישראל באכילה אסורה לב"נ עד שתמות וכמ"ש הגרעק"א בשו"ת סי' קס"ה יעו"ש. לפלא גם זה שהרי הרמב"ם ס"ל בפ"ח מה' שבת בחובל וצורך לדם חייב דמשמע להדיא דגם בצריך לכלבו חייב אף דאין התיקון בא מיד שהרי לר"י כתבו התוס' מה"ט דמיפטר בכה"ג וכן מוכרח. גם זו"ז הרי הרמב"ם הא פסק בפ"ט מה' מלכים דמפרכסת אסורה לב"נ עד שתמות ולית לי' מי איכא מידי כלל א"כ הא לעולם במקום שאסור לישראל אין תיקונו בא מיד:

(ע' בלוח התיקון

ורק מ"מ מש"ש ליישב עפי"ז משה"ק האחרונים מבהמה מסוכנת אמאי מותר לשחוט הא צריכה בדיקה. ותי' עפ"י הנ"ל בשם ס' באר אברהם דמסוכנת שאני דאם לא תפרכס א"כ הרי בידוע שנטולה נשמתה קודם לכן וא"כ אין זה מתקן כלל ותיקון מאבמה"ח ליכא דבלא"ה היתה עומדת למות יעו"ש הנה זה תי' נכון ומה שדחה שם לומר דמ"מ הוי תיקון דאם מתה מאילי' לא הוי אכיל לה עכו"ם שאין דרכו לאכול נבילה שמתה מאיליה ומביא ראי' ממ"ש לא ימכור לו נו"ט מפני שמתעהו יעו"ש הנה אין זה השגה דשאני גבי דין אונאה דחשיב לה מ"מ אונאה וכמ"ש להדיא ברמב"ם פי"ח מה' מכירה ה' ג' שהוסיף לומר אעפ"י שנבילה אצלו כשחוטה יעו"ש ומ"מ מיקרי מאנהו אבל אין זה בכלל מתקן עדיין וי"ל עוד בדבריו שם וקצרתי:

פלג ח

נהדר לדידן דדברי השאג"א ברורים מאוד דבספק טריפה באמת אסור מדינא לשחוט ביו"ט וד' הא"ז בהגהת אשר"י שרירין וקיימין וכיון שכן היה מקום לומר בפשוטו דהיינו דקאמר בגמ' שלהי ביצה מילתא אגב אורחא קמל"ן דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא וכפי' הרי"ף והרמב"ם דעי"ז יתפרקו הסירכות ומשום דאפשר דבלא השקאה מיקרי שכיח טריפות גבי ריאה. דאולי לא תעבור ע"י מיעוך ויקרע הקרום וכה"ג. א"כ אפשר דמדינא יהי' אסור בלא השקאה דאולי ימנע מלאכול ע"י הסירכות ונמצא מחלל יו"ט שלא לצורך וכמשנ"ת דל"צ שיהא התיקון בא מיד דוקא ודו"ק. אמנם מה שכ' בעוי"ט שם דמשום מתוך והואיל מותר לו לשחוט גם דבר הצריך בדיקה זה ודאי שריר וקיים וכ"כ שם בצל"ח (דף ל"ד ע"א) גבי האי איבעיא דעוף הנדרס וכ' דגם זה מיקרי צורך היום קצת משום שדעתו לשחוט כדי לאכול אם יוכשר. [ויש לפלפל בזה בדעת הרמב"ם אי גם גבי שחיטה אמרינן מתוך עי' שעה"מ פ"א מה' יו"ט דבדבר שהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרינן מתוך וכמו שחיטה יעו"ש אכן ע' בחי' הגר"י על ה' יו"ט מ"ש בדעתו דדוקא בהוצאה והבערה ס"ל דאמרינן מתוך ומשום דכ' בהו ביום השבת יעו"ש וקצרתי בזה] וכ"כ גם בישוי"ע או"ח סי' תצ"ח ס"ק י"א דשרי מה"ט דאמרינן מתוך והואיל ע"ש שמיישב בזה ד' השו"ע וזה ברור לדינא:

ומעתה נראה דמ"ש בסוגיא דמילתא אגב אורחא קמ"ל דלשקי אינש בהמתו והדר לשחוט דפירושו דרק עצה טובה קמ"ל אבל מדינא מותר גם בלא השקאה דהנה לקמן שם אמרינן בגמ' ומי אית לי' לרבי מוקצה והא בעא מיניה ר"ש ברבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד אב"א הני נמי כגו"צ דמי ואב"א כו' ואיב"א כו' לדידי אין מוקצה כו' [ולכאורה הוה קשיא לי דלא משני בגמ' על קושיא זו מהא דפצעילי תמרה דשאני מוקצה דבע"ח דחמיר כמ"ש התוס' ריש ביצה ד"ה דלמא יעו"ש ותירצתי לעצמי דאולי היינו דקאמר בחדא תי' דהני נמי כגרוגרות וצמוקין דמי שהרי גם התוס' שם מדמי מוקצה דבע"ח לגרוגרות וצמוקין יעו"ש דמה"ט הוא דאמרו דמוקצה דבע"ח חמיר. ומעתה לפי"ז ע"כ עלינו לומר דלאידך תירוצא דאמרינן דלרבי באמת גם הכא מותר ע"כ דגם מוקצה דבע"ח שוה לאינך מוקצה ויתיישב בזה קו' מהרש"א שם ריש ביצה ע"ד התוס' הנ"ל ממש"ש לקמן ליפלגי בתרנגולת עיי"ש במפרשי' ולפי"ז מיושב דרק לפי הס"ד שפיר מתרצי התוס' דס"ל כהך תירוצא כאן דס"ל דמוקצה דבע"ח דמי לגו"צ אבל שם פריך שפיר ליפלגי בתרנגולת ליתר תירוצי דמשני כאן בגמ' דמוקצה דבע"ח ל"ד לגו"צ ודו"ק] נמצא להני תרי תירוצי קמאי מוקי לה הש"ס האי מתניתין כרבי:

והנה עיין בצל"ח פסחים (דף מ"ח ע"א) במה דפסק שם רבי הלכה כר"א דעובר עליו בב"י וע"כ דלאו משום דטו"ה ממון דהא קייל"ן דטו"ה אינו ממון [וביותר י"ל דהא רבי עצמו מקיימינן לה בקידושין (ד' נ"ח) דס"ל דטו"ה א"מ יעי"ש] ורק משו"ה פסק כר"ח משום הואיל והיינו דמשום הואיל מתיר האפיי' ביו"ט עיי"ש בצל"ח שהוכיח כן מן הסוגיא וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בחי' לשבת (דף ל"ט ע"ב) דמאן דלית לי' מתוך לית לי' הואיל וא"כ לפי"ז ע"כ לרבי ס"ל גם שניהם מתוך והואיל גבי יו"ט. ולפי"ז שפיר קאמר בגמ' שם דהא דתנא משקין וכו' דרק עצה קמל"ן דלשקי אינש כו' משום הסירכות אבל מדינא שרי משום דכיון דקיימא לפום הני שינויי דרבי סתם לה למתני' אליבא דנפשיה ואיהו הא ס"ל מתוך והואיל גבי יו"ט ומדינא שרי אף בלא השקאה וכנ"ל:

ומישך שייך מעתה החתימה להפתיחה דאתחיל תנא בהא דביצה שנולדה ביו"ט דס"ל לב"ה דלא תאכל ובגמ' שם אמר רבה טעמא דב"ה משום הכנה יעו"ש בתוס' ד"ה והי' מה שהקשו דא"כ האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת אם הכנה דאורייתא ותירצו שם דרבה לטעמי' דאית לי' הואיל. וא"כ ע"כ דגם לב"ה ס"ל דאמרינן הואיל וכן מתוך לפי"ד הרשב"א שבת שהבאנו דמאן דל"ל מתוך ל"ל נמי הואיל וכנ"ל וע"כ דא"ל לב"ה מתוך והואיל ביו"ט וכמו דמסקי' נמי משלהי מכילתין ודוק כי קצרתי. ונאמר עוד בדרך אחרת בתוס' דברים בע"ה:

פלג ט

דהנה במהרש"א כאן הקשה קו' חמורה בהא דפריך הגמ' ומי אית לי' לרבי מוקצה והא בעא כו' להני פוסקים דפסקי כר"נ בריש מכילתין דביו"ט סתם לן רבי כר"י דאסור מוקצה ובשבת שרי א"כ הא לא פריך מידי דמתניתין גבי יו"ט איירי משו"ה ס"ל דמוקצה אסור והאיבעיא איכא לאוקמי גבי שבת ע' צל"ח ופנ"י שכיונו לד"א דלר"נ גופא הא ס"ל בביצה (דף ל"ד ע"ב) דשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ הא צריך להפריש מאתמול והוי הזמנה יעו"ש אכן היטב אשר השיג ע"ז בס' שמחת יו"ט דהא משכחת לה האי איבעיא במעושר קודם שנגמרה מלאכתו וכמ"ש לעיל (דף ל"ה) וכן משכחת לה בשביעית שא"צ לעשר עיי"ש עוד מה שכתב לדחות דבריהם ותי' הוא ז"ל עפימ"ש בבעה"מ ריש ביצה דרק במידי דאסור בשבת מטעם אחר הוא שאסרו מוקצה ביו"ט כגון ביקוע עצים וכדומה אבל בדבר שמותר בשבת ע"כ דאין לאסור ביו"ט דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור וכמ"ש בביצה (דף י"ח ע"ב) ליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור. והרמב"ן במלחמות שם דחה דבריו דלא אמרינן כן רק בשבת ויוה"כ שקדושה אחת להן ומעתה הוסיף לומר דז"א רק לדידן דשבת ויו"ט שתי קדושות הן אבל לרבי דס"ל בעירובין (דף ל"ח) ובתוס' ביצה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה רבי דשויו"ט קדושה אחת להן א"כ לא יתכן כלל לחלק בין שבת ליו"ט לענין מוקצה יעו"ש. ובמחכתה"ר השיא כונת הרמב"ן לדרך אחרת והמעיין יראה שלא לכך נתכוון הרמב"ן במש"ש דשבת ויוה"כ קדושה אחת להן ולא אתי לזלזולי ביוה"כ יותר משבת לפיכך השוו אותן וכו' עכ"ל והיינו משום שיוה"כ חמור וכל האסור בשבת אסור גם ביוה"כ לכן לא אתי לזלזולי בי' ולכן לא רצו חז"ל לחלק בין שבת ויוה"כ ולהתיר בשבת ולאסור ביוה"כ וכן ביאר ג"כ בר"ן שלהי ביצה לתרץ קושית הרז"ה ולחלק בין יוה"כ ליו"ט ורק גבי יו"ט משום שהרבה דברים מותרין בי' לכן חששו דלא ליתי לזלזולי בי' ולכן אסרו מוקצה וא"כ מה זה ענין אי חדא קדושה הוא או ב' קדושות. אתמהה:

והנראה לומר בזה בע"ה וניישב קושית המהרש"א ג"כ עפ"י דברי הבעה"מ הנ"ל ובפשיטות דהנה בר"ן כאן שלהי ביצה מפרש דמאי דפריך למה לי' למימר משקין דלענין השקאה ודאי אלו ואלו מזונותם עליך אלא משום שחיטה נקט ול"ל השקאה יעו"ש אכן אנן לא קייל"ן כד' הר"ן בזה וכמ"ש בשו"ע או"ח סי' תצ"ז ס"ב דאין משקין המוקצין ביו"ט וכ"כ בפי' המשנה להרמב"ם בר"פ אין צדין דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לפניהם מזונות. ובספרו היד ה' יו"ט פ"ב הי"ז ז"ל דגים ועופות וחי' שהן מוקצה אין משקין אותן ביו"ט ואין נותנין לפניהן מזונות שמא יבוא ליקח מהן וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביו"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו הרי דס"ל איסור נתינת המזונות לפני המוקצין הוא משום איסור הטלטול ושם בכ"מ כתב וז"ל ודע שאעפ"י שאסור באלו שבמינן ראויין לאכילה אלא שהן מוקצין אינו אוסר בבהמה טמאה ועופות טמאין עכ"ל משמע שטעמו בפשיטות דמשום שטמאין הן לא אסרו ליתן לפניהם מזונות משום שלא יבוא ליקח מהן אכן לא כן כתב הר"ן ר"פ אין צדין לחלק אחר שכתב שבירושלמי מוכח כמ"ש רש"י דמשו"ה אין נותנין לפניהן מזונות לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן והקשה מ"ש מהא דתנן מחתכין וכו' ואת הנבלה לפני הכלבים ומטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים והא עורבים וכלבים אינן ראויין כלל ואפ"ה נותנין לפניהן מזונות ותי' דמ"מ מוכנים הם לצורך האדם ומאתמול הי' דעתו עליהן כיון שהן ברשותו משא"כ בדגים חו"ע בזמן שהן מחוסרין צידה שכיון שאינן מזומנים לאדם אין נותנין לפניהן מזונות עכ"ל ומאי דלכאורה דבריו סותרין למ"ש כאן שלהי ביצה דמותר להשקות את המדבריות אעפ"י שהן מוקצות ע' מג"א סי' תצ"ז ס"ק ב' מ"ש בזה:

ולפי"ז י"ל כפשוטו דהיינו דקא פריך הגמ' ומי אית לי' לרבי מוקצה וכו' ולא משני דשאני יו"ט וכו' והאיבעיא מפצעילי תמרה מיירי בשבת לפי שיטת הבעה"מ דע"כ א"א שיהא בשבת מותר וביו"ט אסור ורק מילתא דאסורה בשבת משום איסור אחר אפשר לאסור ביו"ט משום מוקצה וכ"כ שם להדיא וז"ל וכגון חיתוך נבילה לפני כלבים וכגון תמרי דעיסקא זהו מוקצה שמותר בשבת כר"ש ואצ"ל ביו"ט עכ"ל וא"כ י"ל דלאו מאיסור שחיטה פריך בגמ' רק מאיסור השקאה דאיירי בה דהא התוספתא דאיירי בה רבי ואמר אלו הן מדבריות וכו' אמתני' קאי דקתני בה אין משקין וכו' וא"כ תיקשי אי נימא דבשבת שרי וכמו דסתים לן רבי כר"ש מחתכין את הדלועין כו' ואת הנבילה לפני הכלבים הרי דשרי ליתן מזונות לפני המוקצה וכאן אמר דאסור הרי כאן דנתינת מזונות הוא דבר המותר בשבת א"כ גם ביו"ט הו"ל להיות מותר דבהא אין לחלק ומי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור ומשני אב"א הני נמי כגו"צ דמי וא"כ אפשר דלפי"ז אה"נ דבהני גם בשבת אסור ליתן לפניהם מזונות וכמ"ש הר"ן ר"פ א"צ הנ"ל דרק התם מותר מפני שמ"מ מוכנים הם לצורך האדם ומאתמול הי' דעתו עליהן כיון שהם ברשותו עכ"ל וכנ"ל אבל מדבריות הואיל ודחי' בידים אין דעתו עליהן ואסור ואב"א לדבריו דר"ע וכו' ואב"א וכו':

ולפי"ז הנה מוכח מהאי סוגיא דקיימינן בשיטת בעה"מ דאי נימא כר"נ דמוקצה בשבת שרי וביו"ט אסור ע"כ דאינו אסור רק בדבר שגם בשבת אסור וכנ"ל ולפי"ז יתיישב היטב מ"ש בריש מכילתין ביצה שנולדה ביו"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל. דהנה בתוס' שם ד"ה ביצה הקשו על הא דתני לא תאכל דמשמע לטלטל שרי והא קייל"ן דאף לטלטל אסור וכו' ובצל"ח שם כתב דעיקר הקושיא הוא רק לר"נ דטעמא משום מוקצה וגבי יו"ט סתים לן תנא כר"י אף לענין טלטול גבי אין מבקעין עצים וכו' אבל לאינך אמוראי אפשר באמת דמותר בטלטול עיי"ש ולר"נ תי' עפי"ד הבעה"מ הנ"ל שם שהקשה אדנפשיה מהא דביצה אסורה בטלטול והרי בשבת מותר לגומעה חי' ותי' שם משום דביצה עיקרה לאכילה דרך הנאתה עומדת והיינו לבשלה וד"ז אסור בשבת משום מלאכה ולכך אסורה ביו"ט משום מוקצה באכילה ואח"כ משום האכילה אסרו גם הטלטול וכיון שעיקר איסור הביצה הוא משום שעיקרה לאכילה לכן נקט תנא לשון לא תאכל להודיע טעם האיסור עיי"ש וכבר הוכחתי משלהי מכילתין דע"כ בשיטת הבעה"מ קיימינן וא"ש מ"ש ריש מכילתין לשון לא תאכל וכנ"ל:

ויש להוסיף עוד ולהמתיק הדברים דהנה כבר כתבו האחרונים ליישב שי' הבעה"מ מקושיא זו שהקשה אליבא דנפשי' מהא דביצה בפשיטות משום דכיון דהתרנגולת אסורה ביו"ט דהא גם בשבת אסורה א"כ ע"כ דגם הביצה אסורה דהא הו"ל נולד גמור דל"ש שוב לומר דא"ב שחיט לה ואכיל כל מה שבגוה כמ"ש בישוי"ע או"ח סי' תצ"ה ס"ק ה' ועיין בד' הגר"י על ה' יו"ט פ"א הי"ז שכתב בא"א קצת משום דדנין תחילה על התרנגולת ואסרינן אותה דבלא"ה אסורה בשבת א"כ ע"כ דגם הביצה אסורה שיוצאת ממעי' עיי"ש ובזה יתיישב משה"ק האחרונים על שי' בעה"מ שמפרש בהך דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל היינו שהביצה עצמה עומדת לגדל אפרוחים שנולדה ביו"ט הא אף אם נולדה בחול אסורה מה"ט דמוקצה עיין צל"ח שכתב דלרבותא דב"ש נקט נולדה ביו"ט דמ"מ מותר יעו"ש שזה דוחק. אכן לפי הנ"ל א"ש דבביצה הנולדה קודם יו"ט שאין אנו דנין רק על הביצה בזה שוב אמרינן מי איכא מידי דבשבת שרי דהא אם נולדה קודם שבת שרי ולכן גם ביו"ט שרי וכן העיר בזה בישוי"ע שם וא"ש מאוד לפי מ"ש שלהי מכילתין דמ"ש מילתא אג"א קמל"ן דלשקי אינש וכו' משום סירכא כו' דמוקי לה מתני' כרבי ומשום הואיל מותר מדינא רק עצה טובה קמל"ן וכנ"ל ובתר פריך ומי אית ליה לרבי מוקצה וכו' והיינו דאין לומר דדוקא ביו"ט ס"ל מוקצה דא"כ תיקשי הא דאין משקין וכנ"ל דקאי לפי שיטת הבעה"מ ואי דקשיא ביצה למה אסורה ביו"ט התי' הוא משום דהתרנגולת אסורה וא"ש דוקא ביצה שנולדה ביו"ט כו' לא תאכל אבל נולדה מעיו"ט מותר ומשום דמותר כה"ג בשבת אם נולדה מע"ש ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה