אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ה

מערכה ד

בע"ה סיומא ע"מ פסחים והתחלתו כראי המס' ולמס' ביצה.

פלג א

תמן תנינן בירך ברכת הפסח וכו' ובגמ' שם לד' ר"ע לא שפיכה בכלל זריקה וכו' ר"ש איקלע לפדה"ב בעו מיני' פשיטא על פדה"ב אקב"ו עפדה"ב אבי הבן מברך ברוך שהחיינו כו' דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן וכו' א"ל אבי הבן מברך שתים והילכתא וכו':

והנה ראשון תחלה נאמר ליישב סמיכת האי עובדא דר' שמלאי למשנתינו וברשב"ם נדחק וראיתי בס' חוט המשולש בד' הגאון מהרא"י סי' ג' שם דיבר בזה עפ"י משה"ק האו"ח על טעמא דירושלמי כאן דמשו"ה ס"ל לר"י דפסח פוטר את הזבח משום דפסח עיקר וזבח טפל והקשה הא הזבח ע"כ נאכל תחלה דפסח נאכל על השובע ומבואר ברמ"א או"ח סי' רי"ב ס"א דבכה"ג אין העיקר פוטר את הטפל והאריך שם בקושיתו עפ"י טעם הירושלמי מ"ט דר"ע הא ודאי חגיגת י"ד אינה אלא מדרבנן ועפי"ז הסמיך המאמרים דקרי לה טפל משום שאפשר בלא חגיגה. אף דעתה המצוה בשניהם וכמ"כ הבעה"ב פוטר את הכהן בברכתו כיון שאפשר בכהן אחר עיי"ש:

והנה לענ"ד נראה די"ל דאף שעיקר חיוב החגיגה אינה אלא מדרבנן מ"מ אחר שהביא אותה הוי מצות אכילתה מה"ת ולא גרע משלמים דמבואר ברש"י פסחים (דף נ"ט ע"א) ד"ה בשאר שהוא מ"ע מה"ת גם על אכילת בעלים וכ"ה בפי' הרא"ש נדרים (דף ד' ע"ב) ד"ה קשריא וברמב"ן על סה"מ מ' א' ולחנם נסתפק בזה בצל"ח ביצה (דף י"ט) ואכ"מ. וא"כ הא באכילת החגיגה מקיים ג"כ מ"ע כמו באכילת הפסח ושפיר י"ל דמשו"ה הוא דגמ' דידן שביק לה"ט דירושלמי דלאו שם טפל עלה ופשיטא די"ל דה"ט דפליג ר"ע על ר"י לפי"ד הירושלמי וי"ל עוד דהירושלמי לא פליג על טעמא דתלמודא דידן דס"ל לר"י דזריקה בכלל שפיכה אלא שמוסיף לומר דפסח עיקר וזבח טפל דאי לא"ה הו"ל שלא לצאת אף דבדיעבד יוצא בשפיכה מ"מ כיון דלכתחילה בעינן זריקה דוקא צריכה ברכה בפי' אי לאו ה"ט דפסח עיקר וכו' ויתיישב עפי"ז גם פסקי הרמב"ם שיתקשה בלח"מ פ"ח מה' חו"מ דס"ל כר"ע דל"ז פוטרת את זו ובפ"ב מה' פסוהמ"ק ס"ל דניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא ולפי"ז א"ש דמ"מ א"י משום דאין שם טפל עלה מאחר דאכילתה מ"ע דאורייתא וי"ל גם בזה וקצרתי:

ולענ"ד י"ל הסמיכות בע"ה באופן פשוט עפ"י משה"ק שם שברכת הזבח הוי ברכה כוללת ושל פסח הוי ברכה פרטית וצריך לצאת כמו שאמרו בברכות על כולן אם אמר שהכל נ"ב יצא ונשאר בקושיא וע"כ עלינו לומר דה"ט שא"י משום דכיון דזבח בא תחלה ובשעה שמברך על הזבח עדיין אינו מקיים מצות אכילת פסח הבאה עליו אח"כ א"י בברכה שבירך עלי' קודם שקיים את המצוה הזאת ע"י שבירך על מצוה אחרת הדומה לה בברכתה ול"ד לברכת הנהנין משום דהוי מ"ע בפ"ע וצריכה ברכה. וגם ר' ישמעאל לא פליג ע"ז רק דס"ל להיפוך שאם בירך על הפסח רשאי לאכול גם את הזבח הבאה תחלה על סמך ברכה זו משום דהוי טפל לפסח. אבל לא שיפטור את הפסח הבאה אח"כ ע"י שבירך על הזבח הבאה תחלה לידו ואז עדיין אינו מקיים מצות הפסח:

ומעתה מובן הסמיכות להא דר' שמלאי לכאן עפימ"ש ברמ"א יו"ד סי' רס"ה ס"ז דמברך על מילת בנו הבכור ופוטר בברכתו שהחיינו גם על מצות פדיון הבן עיי"ש בש"ך ס"ק י"ז דפליג עליו מהאי סוגיא דשלהי פסחים הנ"ל דמוכח מכאן דלעולם אבי הבן מברך שהחיינו בשעת פדיון [דודאי דוחק הוא לאוקמי בגונא שלא בירך בשעת מילה או שנולד מהול ושמתו אחיו מ"מ וכה"ג וע' ר"ן שלהי סוכה בטעמא דמברך שהחיינו על פדה"ב משום דמצותה דוקא לאחר ל' הוי כמו מזמן לזמן ולפלא על המג"א או"ח סי' כ"ב שלא הביאו. וראיתי בס' זר זהב על ס' המכריע שנדפס מחדש בסי' ט"ו שהקשה מד' הר"ן אלו על ד' הרמ"א הנ"ל דלהרמ"א שמברך בשעת מילה שהחיינו גם על פדה"ב א"כ לא הוי מזמן לזמן ולא משכחת שהחיינו כלל. וטעה בדבר פשוט דאף דאפשר לו לברך מקודם מ"מ הא עדיין המצוה של פדה"ב אינה מתקיימת רק בזמנה לאחר ל' ושוב הוי כמו מזמן לזמן כד' הר"ן הנ"ל וז"פ] והיינו דקסמיך האי עובדא דר' שמלאי לכאן דכמו דאמרינן הכא דאין ברכת הזבח הבאה מקודם פוטרת את הברכה שצריך לברך על הפסח אח"כ בשעה שמקיים את המצוה אף דברכת הזבח ברכה כוללת היא כמ"כ אמרינן דע"כ בפדה"ב מחויב לעולם לברך ברכת שהחיינו ואף אם מברך גם על המילה שהחיינו אינה פוטרתו ומחויב אח"כ לברך גם על הפדיון בזמנה וזה נכון בע"ה:

פלג ב

ומעתה נבאר בע"ה את המאמר אשר נתקשו בו המפרשים. א' הקשה הצל"ח למה לו להקדים מאי דפשיטא לי' דעל מצות פדה"ב יברך האב ולמה האריך עוד בנוסח הברכה. [ובחוהמ"ש שם סי' ח' כתב לתרץ עפימ"ש בשם הריב"ש דהאב חשיב כמו שליח מבנו על מצות הפדיון ומאחר דאין השליח מב שהחיינו לכן מיבעי' לי' אחר שהקדים דמברך בעל ול לפדות וחשיב כמו שליח מי מברך שהחיינו עיי"ש אבל ז"א וכבר הוכיח הח"ס בחיו"ד סי' רצ"ג דא"א כלל לומר כן דהאב חשיב כמו שליח על מצות בנו רק מחויב הוא בעצם המצוה עיי"ש] וכתב בצל"ח לתרץ זה עפימ"ש דפליגי ביו"ד סי' ש"ה אי פדה"ב אפשר ע"י שליח והביא מ"ש השואל להריב"ש סי' קל"א שהקשה עמ"ש הרמב"ם דהפודה את בנו מברך בעל והא עיקרו על אב רמיא וע"י שליח וב"ד לית לן וכונת השואל עפימ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים לכללא דכל מצוה שאפשר ע"י שליח מברך בעל ושא"א לקיימה ע"י שליח מברך בלמ"ד ומאחר דפשיטא לן דאבי הבן מברך אקב"ו על פדה"ב ע"כ דאיתא ע"י שליח ולכן מיבעי' לי' מי מברך שהחיינו משום די"ל דמשו"ה תקנו שהכהן יברך משום שיברך בכל זמן אבל כשאבי הבן יברך ברכה זו א"כ אם יפדה ע"י שליח יבוטל ברכת שהחיינו לכך הי' מסופק מי יברך דמסברא נראה דאין השליח מברך שהחיינו וכתב דזהו מסברא וא"צ ראי' ע"כ תוכן דבריו וע' כעין זה בח"ס יו"ד סי' רצ"ד וסי' רצ"ו בא"א קצת. והנראה מה דנאיד הח"ס מד' הצל"ח הנ"ל לטעמי' אזיל דכתב שם בתשובה סי' רצ"ח דאה"נ שגם השליח מברך שהחיינו עיי"ש מילתא בטעמא אבל נראין ד' הצל"ח דס"ל בפשיטות להיפוך וכן מורין פשטות ד' הרמב"ם פי"א מה' ברכות ה"י דאין העושה מצוה לאחרים מברך שהחיינו וכן בדין דברכה זו לא נתקנה אלא על השמחה דל"ש זה בשליח:

ולענ"ד מדוקדק מאוד עפי"ז ד' הגמ' שם דמסיק אבי הבן מברך שתים. דלכאורה הוא מיותר מ"ש מברך שתים דהא על ברכת פדה"ב לא מיבעי' לי' כלל והול"ל רק דאבי הבן מברך רק עפ"י הנ"ל י"ל דהיינו דקאמר דאף דע"י שליח יתבטל ברכה זו מ"מ מסיק דאבי הבן מברך ולא הכהן ומדייק דרק אבי הבן מברך שתים אבל אה"נ דאם יפדה ע"י שליח לא יברך רק ברכה אחת על פדה"ב ולא שהחיינו ודו"ק:

וטעמא דמילתא דלא איכפת לן הא דאפשר שיתבטל ברכת שהחיינו ע"י שיברך האב באם יפדה ע"י שליח אפשר לומר דלעומת זה נרויח באם יהי' הפדיון במתנה עמ"ל דאז להיפוך אם הי' הכהן מברך שהחיינו לא היה אפשר לי' לברך ברכה זו באם לא מטי הנאה לידי' רק ע"מ להחזיר. אבל אבי הבן ודאי שיברך גם במתנה על מנת להחזיר דעביד מצוה. ובס' יד אלי' להגאון מהר"א קאלישער חלק הכתבים אות ז' העיר שם לפרש ד' הגמרא הנ"ל עפי"ז דמספקא לי' אי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא עיי"ש ואינה נראה דהלכה פסוקה היא דשמה מתנה ועיקר הספק הוא כמ"ש הצל"ח משום שאפשר שיתבטל ברכה זו ע"י שליח ומ"מ מסיק דאבי הבן מברך ובזה י"ל דה"ט דמתנה ע"מ להחזיר הוא דאהני לי' לפסוק דאבי הבן מברך דאז אפשר לברך גם במתנה עמ"ל וכנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי:

וזה אין להקשות דהא גם אי נימא דהכהן מברך מ"מ אפשר שיבוטל ברכה זו להני דס"ל דגם הכהן מצי למיעבד שליח לקבל מת"כ ע' כרו"פ ופ"מ יו"ד סי' ס"א בשם הפר"ח ובח"ס יו"ד סי' רצ"ב דמ"מ נראה דהכהן יברך שהחיינו אח"כ בשעה דמטי הנאה לידו ואף שהמצוה כבר נעשית בשעה שקיבל השליח בידיעת הכהן מ"מ יברך אח"כ ברכה זו לפימ"ש בשו"ת הרשב"א סי' של"ח דעיקר ברכת הכהן הוא על הנאה דמטי לידו. ואף לפימ"ש הצל"ח שם אח"כ דלאו על ההנאה לחוד מברך רק בצירוף מה שהמצוה נעשית ע"י ונימא דכיון שכבר נעשית המצוה ע"י קבלת השליח שוב אינו מברך הכהן מ"מ לא תיקשי לפימ"ש המח"א ה' זכיה ומתנה סס"י ל"ג דבעינן דוקא שיהי' השליח כהן כמש"ש בשם הירושלמי שאין אדם זוכה לחבירו אא"כ ראוי הזוכה לזכות לעצמו וזה ודאי מילתא דל"ש היא שיהי' הכהן שליח לפדות ע"י הכהן אחר וכמ"ש כה"ג בח"ס סי' רצ"ו דאפשר שגם אינו בדין שנראה כמזלזל בכהונת עצמו עיי"ש. ואם מ"מ בדרך רחוקה יצוייר כה"ג ג"כ ל"ק דהתם הא הישראל מבטל בידים ברכה זו במה שנתרצה לפדותו ע"י שליח קבלה ולא ע"י שליח להולכה וביותר במה שלא פדהו אצל הכהן השליח ואין אנו אחראין לעשות תקנה למילתא דל"ש כי האי ל"כ במ"ש לענין שליח הישראל דשפיר יש לחוש שמא אין כאן כהן ויהי' מוכרח לפדותו ע"י שליח שיוליך הכסף אל הכהן ואז יבוטל ברכת שהחיינו וכנ"ל וכ"ז ברור בע"ה:

והנה ראיתי בס' יד אלי' שם שהשיג על הצל"ח במש"כ דע"י שליח יבוטל ברכת שהחיינו והשיג עליו דע"י שליח גם ברכת פדה"ב יבוטל דאיך יברך השליח וצונו שאין המצוה מוטלת עליו ורק במילה וכיסוי הדם שפיר שייך לומר שיברך העושה שהמצוה על כל העושה והביא ד' המג"א סי' תל"ב ס"ק ו' דא"א שיברך הבודק מאחר שאינו מצווה ע"ז יעו"ש:

פלג ג

וצריך אני להרחיב הדברים בביאור הענינים בע"ה דהנה בדגול מרבבה שם השיג על המ"א במאי דמדמה למילה ובאמת שאני מילה שמצוה היא על כל אדם ואדרבא ממאי דתנינן גבי תרומה דאילם לא יתרום מפני הברכה ע"כ דהשליח מברך דאל"ה יתרום האילם ויברך המשלח יעו"ש:

וסבור הייתי לומר דשאני תרו"מ משום שברכתן אינה אלא ברכת הודאה שאסר לנו את הטבל וכל ישראל שייכים באותה ברכה וכמ"ש בט"ז ה' שחיטה סי' א' ס"ק י"ז גבי ברכת השחיטה אלא שהט"ז מחלק שם בין שחיטה לתרומה וס"ל דתרומה הוי מצוה חיובית דחייב בה אף אם אינו רוצה לאכול וכבר הקשה עליו הגרעק"א בחי' שם דמסתבר לומר דאינה מצוה חיובית רק אם רוצה לאוכלן מחויב להפריש עיי"ש ומפורש כדבריו ברש"י גיטין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מדאורייתא דא"ח להפריש אא"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' יעו"ש ומשה"ק שם בהגהות מצפה איתן ממ"ש בר"ה (ד' ו') דקעבר על מעשר משום ב"ת הרי מפורש דלא כרש"י והביא שם גם ד' התוס' ר"ה (דף ד' ע"א) ד"ה ומעשרות שגם בתרומה הדין כן עיי"ש לחנם נדחק כי, דבריו תמוהים דחיוב ב"ת אינו רק באם אפריש ולא נתנם לכהן וללוי ולא בדלא אפריש כלל ולהדיא מפורש כן שם בד' התוס' הנ"ל שהביא וז"ל וכ"ז שלא הפריש לא קאי בב"ת עכ"ל אם אמנם בטו"א שם הקשה ע"ז שהתוס' מביאים ראי' מהא דלקמן בעי תרי קראי חד ללא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ובמעשרות ליכא אלא חד קרא וכתב הוא ז"ל דשא"ה דבעי תרי קראי משום דס"ד דדיבורא לאו כלום הוא ל"כ הכא דמצוה דרמיא עלי' הוא ובע"כ רמיא עלי' ע"ש ובאמת קושיתו לק"מ דבודאי די"ל דהתוס' שם קיימי בשיטת רש"י גיטין הנ"ל דגם תרו"מ לאו מצוה דרמיא הוא עלי' כלל וכנ"ל ומשו"ה בדלא אפריש שפיר כתבו התוס' דליכא ב"ת:

ובמק"א כתבתי ליישב עפי"ז גם מ"ש רש"י בנדרים (דף ט' ע"ב) דבנדבה ליכא ב"ת משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והמפרשים הקשו ע"ז ממ"ש בר"ה שם להדיא דגם בנדבה עובר בב"ת וכן הוא להדיא במגילה (ד' ח' ע"א) הא לענין ב"ת זה וזה שוין יעו"ש ועשו"ת פמ"א ח"א סי' צ"ט ובשבו"י ח"ב סי' ג'. ולענ"ד בע"ה ליישב עפ"י הנ"ל והוא דהנה מצינו ב' מיני נדבה. א' באומר הרי זו קרבן. ב' באומר הרי בהמה זו עלי קרבן או הרי עלי להקריבה ע"מ שלא אתחייב באחריותה כמ"ש בר"ה (דף ו' ע"א) דהוי נדבה. ולכאורה משמע דבאופן הראשון שאמר הרי זו קרבן ולא אמר עלי לא נתחייב בהבאתה כלל עיין מנחות (דף ק"ח ע"ב) ודילמא עלי להביאו קאמר הרי דבלא עלי אין עליו שום חיוב הבאה וכן בערכין (דף כ' ע"ב) עלי להביאו קאמר מפורש לכאורה דבל"ז ליכא חיוב הבאה כלל. אמנם ע' תמורה (דף י"ג ע"ב) נדבה נמי כיון דקבלה עלי' כו' משמע לכאורה להיפוך דבכל נדבה איכא חיוב הבאה דבלא"ה לא הי' צריך לדחוקי התם לא נצרכה אלא לעולה הבאה מן המותרות היינו באשם שניתק לרעי' וכו' והא אפשר לומר דנצרכה לנדבה כי האי דליכא עליו שום חיוב הבאה וצע"ג וי"ל ודו"ק. עכ"פ מכל הני משמע לכאורה דבסתם נדבה דהרי זו ליכא עליו שום חיוב הבאה כלל וע' קצוה"ח ונתה"מ סי' ר"ג ובחולין (דף קל"ט ע"א) שור זה עלי עולה כו' מת השור כו' דליתנייהו אבל היכי דאיתנייהו כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא משמע ג"כ כן א"כ י"ל דמ"ש רש"י שם בנדרים דבנדבה ליכא ב"ת כונתו על נדבה דהרי זו סתמא ולא אמר עלי שלא נתחייב כלל בהבאה כלפי מ"ש שם דכשרים לא נדרי ופריך נדבה נמי לא דילמא אתי בי' לידי תקלה ולכאורה הא י"ל דשפיר איכא נדבות כשרים בגונא דלא קיבל עניו שום חיוב הבאה וכנ"ל שאמר הרי זו סתמא וליכא ב"ת כלל ולכן מדייק רש"י דאף בכה"ג דליכא ב"ת משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא מ"מ איכא תקלה דגיזה ועבודה ומשני כהילל הזקן דגם חשש זה ליכא ודו"ק:

ומ"ש בת"כ ר"פ ויקרא ע"פ אל פתח אה"מ דיליף מזה שמטפל בהבאתו עד העזרה ושם בק"א אות י"ג כתב דיליף ממ"ש אל פתח ול"כ בפתח וכן גם בספרי פ' ראה ע"פ רק קדשיך וגו' תשא ובאת עיי"ש ודאי די"ל דכ"ז מיירי בהני דשויא אנפשי' חובה להקריבן וכמו בהרי עלי. אבל ודאי דמודה רש"י בנדבה שקיבל עליו חיוב הבאה וכמו בהרי זו עלי או הרי עלי כו' ע"מ שלא אתחייב באחריותה דודאי עובר בב"ת כיון דמחויב בהבאתן ומהני הוא דמיירי שם בר"ה ובמגילה הנ"ל וכמש"ש דרק חיוב אחריות לית בהו ע"ש:

ויתיישב ג"כ עפי"ז מ"ש רש"י בתמורה (דף י"ח ע"א) ד"ה גזירה שפירש הטעם משום שמא יגדל מהם עדרים וכו' ואתי לידי תקלה גיזה ועבודה ובתוי"ט שם פ"ג מ"א הקשה שלא פירש"י הטעם משום ב"ת. והי' אפשר לומר דנקט טעם דמהני גם גבי נשים למ"ש בשאג"א סי' ס"ו דא"ע בב"ת גם גבי חטאת יולדת ועיי"ש בקו"א מ"ש בשם טו"א דמשכחת לה ב"ת בקרבן יולדת באם איש אחר קיבל עליו לפטור היולדת מחטאתה. ולפלא שלא הביא ד' התוס' ב"ב (ד' קס"ו ע"א) ד"ה נכנס שכתבו להדיא דאית בהו ב"ת עיי"ש ואכ"מ. ולדברינו בפשוטו ניחא דרש"י לשיטתו כתב ה"ט דשייך גם גבי נדבה דהרי זו סתמא דא"ע בב"ת כלל וכנ"ל:

פלג ד

עוד שם במצפה איתן כ' דהתוס' בגיטין (דף מ"ז ע"ב) סד"ה טבל פליגי ארש"י ודמסקי שם דצריך ליתנו לכהן אף דאינו רק ספק והממע"ה הוא משום דאית בי' ספק איסורא דב"ת ולחומרא ורק בדמאי פטור משום דרוב ע"ה מעשרין הן ושם בנה יסודו ע"ד המהרש"א שכתב כן ומסיק שם דהספיקות צריך ליתנו לכהן משום ספק איסורא דאית בי' לענין ב"ת. ולענ"ד כל דבריו בזה אינן אלא תימא דנראה פשוט דספק מת"כ כמו תרו"מ אף אי נימא דאחר הפרשה איכא גם בתרו"מ משום ב"ת מ"מ פשוט דמספק פטור ליתנם לכהן וכל הש"ס מלא מזה. אחת אשר אמרתי לציין כי כבר הוכיח כן בטו"א בא"מ ר"ה (דף י"ד) גבי אתרוג שנהג בו ב' עישורין כי בכל מת"כ כמו. בכור אדם ובהמה וס' מ"ע וכיו"ב אף כי בכל הני איכא ב"ת בכ"ז מספק פטור וע' תוס' ב"ב (דף פ"א ע"ב) ד"ה אלא ודבריהם סתרי למ"ש בבכורות (דף ט' ע"ב) ד"ה לאפקועי וע' רי"ט אלגזי שם פ"ק אות ה' ובשעה"מ פ"ט מה' מעשר ה"ב נתקשה בד' התוס' ב"ב הנ"ל ולא העיר מד' התוס' בכורות הנ"ל וע' נתה"מ דיני תפיסה ס"ק ב' שכתב ג"כ לדון דהיכי דאיכא ס' בל יחל וב"ת אזלינן לחומרא אבל כבר השיג עליו בעמ"י סי' ט"ז ומסיק שם להיפוך דב"ת ליכא רק באם מחויב ליתן אבל אם מספק פטור ליכא ב"ת ע"ש וד' התוס' שם בגיטין לק"מ וכבר כתב כן גם במהרמ"ש דעל הספיקות באמת פטור וכ"מ קצת כשי' רש"י ז"ל הנ"ל ממ"ש גיטין (דף נ"ב) אפוטרופוס תורם להאכיל אבל לא להניח וע"כ דל"ד למצוה אחרת כמו צדקה דקיימל"ן דפוסקין על חשו"ק ויש לדחות ודו"ק. [וע' ג"כ קידושין (דף נ"ח ע"ב) קנסוהו רבנן דלא איבעי' לי' לשהויי לטיבלי' וי"ל עוד בזה מהא דחזקה ע"ח שא"מ מת"י דבר שאינו מתוקן ומד' הירושלמי פ"ג דמעשרות ה"א במש"ש דדוקא מת מתוך הישוב מובא ג"כ בתוס' ע"ז (דף מ"א ע"ב) רק אפשר דשא"ה דל"ב זה רק באם הכניסום בו ביום וכמש"ש ויתיישב בזה מה שהרמב"ם השמיט זה וקצרתי וע' ג"כ בדברינו שלהי ברכות מזה בע"ה] וע"כ נראה דגם ברכת תרומה הוי ברכת הודאה לכן שפיר מברך העושה. ואדרבא ד' הט"ז תמוהים דאם היינו אומרים שמצות התרומה הוי מצוה חיובית ודאי די"ל דאין השליח מברך כיון דבעי שליחות וכמ"ש לקמן בע"ה וע"כ ד' הרא"ש מתישבים כמ"ש בב"י יו"ד סי' א' דמתני' לא תנא תקנתא ומיירי בדליכא אחר ולפלא על הדג"מ שלא הביא ד' הרא"ש והב"י אלה שכתבו דאה"נ דבהפרשת תרומה אפשר שיברך אחר גם לכתחילה וגם אחר ומכ"ש המשלח ורק דאיירי בדליכא אחר ואין הדג"מ כעת ת"י לעיין בו:

פלג ה

ולפי"ז הי' נראה לומר לכאורה דרק בתרומה שייך שיברך השליח העושה דהוי כברכת הודאה אבל לא במצוה אחרת דל"ש לומר וצונו וכקושית המג"א אכן להדיא מבואר ברמב"ם פי"א מה' ברכות הי"ג עשה מעקה וקבע מזוזה לאחרים שיברך בעל הרי דגם מצוה חיובית מברך אחר העושה וכן יש לתמוה על המג"א שהוכיח מכאן דמשמע שהאחר יברך ולהדיא מבואר שם ברמב"ם הט"ו דאחר הבודק לאחרים מברך על ביעור חמץ וכ"כ שם בר"ן פ"ק דפסחים דלא פליגי אמוראי בברכת הבדיקה רק אם בודק לעצמו אבל בודק לאחרים לכו"ע מברך בעל. עמ"ש הטור או"ח סי' תרמ"א בשם הירושלמי ברכות דעושה סוכה לאחרים מברך ובמג"א סי' שס"ו ס"ק כ' הוציא מזה דלאחרים מברך דאף דלא קייל"ן כן זהו משום דלדידן גם בעושה סוכה לעצמו נמי אינו מברך. אכן בזה י"ל דשאני התם שהרי ס"ל להירושלמי דגם על הכשר מצוה מברך א"כ הא זה ודאי שייך על כל אחד מישראל שכ"א יכול לעשות סוכה לאחרים ואין זה מצוה דאחרים כלל וכן שם בירושלמי בעושה לולב לאחרים וכה"ג אבל בעושה עצם המצוה המוטלת על אחר לא על העושה אותה עדיין אין להוכיח מכאן על מי לברך וכמובן. ולפלא על הגאון בעל קהלת יעקב בשו"ת סי' א' ב' שנסתפק בדין זה מי המברך אם עושה המצוה או המצווה לעשות ולא הביא ד' המג"א הנ"ל וכל הני דאמרן:

פלג ו

וליישב קושית המג"א האיך שייך שיברך האחר וצונו ע"כ עלינו לומר בפשיטות עפימ"ש בח"ס או"ח סי' קס"ז ליישב קושית הגרעק"א בתוס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה ותוקעים דמדמי דין תקיעה לב"כ דאף שכבר יצא י"ח מ"מ מיקרי זמנו משום הואיל ואיתרמי לי' ציבורא אחרינא והקשה דל"ד דגבי ב"כ הא הכהן בעצמו מקיים המצוה ל"כ גבי תק"ש שאינו אלא להוציא אחרים י"ח ותי' בח"ס דהא דאעפ"י שיצא מוציא כיון דהוא משום דכל ישראל ערבין זל"ז הוי כאילו הוא בעצמו חייב עדיין במ"ע ולא סגי לי' דלא תקע משא"כ בב"כ דאפשר שאין מ"ע על הציבור כלל עיי"ש והארכנו בזה בע"ה במק"א ועיין בדברינו שלהי ברכות עכ"פ לפי"ז מובן איך שייך שיברך האחר בלשון וצונו משום ה"ט גופי' שיקיים המחויב בדבר את המצוה ע"י מעשיו לכן יכול לומר וצונו משום דכל ישראל ערבין זל"ז וכנ"ל ולפי"ז נבין לחלק את הענינים דבמצוה שאפשר לקיים אותה גם בלא שליחות ושלא מדעת המחויב בדבר וכמו מזוזה ומעקה וכיו"ב שגם אם יעשה אחר בביתו בלא ידיעתו ג"כ האי בעה"ב הדר בה מקיים המצוה ע' מח"א ה' שלוחין סי' י"א דמה"ט מברך גם בעושה מעקה ע"י עכו"ם עיי"ש א"כ משום הערבות מיקרי גם הוא מחויב בדבר ושפיר מברך ואומר וצונו לא כן במצוה דבעי דוקא שליחות א"כ באמת איך יאמר השליח וצונו דהא ע"י השליחות מיקרי המשלח המקיים את המצוה ולא השליח ובלאו שליחות הא א"א שיעשה אז ודאי המשלח מברך **(הג"ה וע' יו"ד סי' קכ"ו סעיף ט"י בט"ז ס"ק י"ז משה"ק לענין טבילת כלים ע"י א"י האיך יברך על מה שיטביל העכו"ם והישראל אינו עושה כלום כו' עיי"ש ובהגהת זהב מזוקק העיר להקשות אי טבילת כלים כשר ע"י עכו"ם א"כ איך יברך הישראל אף אם יטבול בעצמו למ"ש במנחות פ' התכלת דכל מצוה שעשייתה ע"י עכו"ם אין ישראל מברך על עשייתה אפי' אם ישראל עושה זה ע"ש שנדחק ליישב דשא"ה משום שע"י עכו"ם אינו כשר רק בדיעבד ובמחכתה"ר ז"א תי' כלל דהא מבואר שם דלכתחלה דאינו רשאי הוא רק משום הברכה. אלא דלק"מ שהרי שם בסוגיא דמנחות (דף מ"ב ע"ב) פריך עלה ומשני אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כמו מילה אע"ג שכשירה גם ע"י עכו"ם מברך עלי' וסוכה ה"ט משום שאין עשייתה גמר מצוה דגנב"כ כשירה עיי"ש וז"ב. וצ"ע מ"ש המג"א סי' רס"ג ס"ק י"א בשם הר"ש דאשה המדלקת נרות ש"ש ביה"ש ע"י א"י מברכת עיי"ש והא אפי' אם עשאן ע"י ישראל ל"ח כאן כמו עשאן בעצמו ומשום דהאי מילתא ל"ב שליחות לפי מ"ש התוס' שבת (דף כ"ה ע"ב) ד"ה חובה דאם היו דולקין א"צ לכבותן ולהדליקן מחדש יעו"ש וא"כ דמי למצות מעקה שהביא המח"א ה' שלוחין שם בשם הכנה"ג דמה"ט דא"צ שליחות אין בעה"ב מברך ע"ז רק האומן המתקן ושם כתב דמה"ט מכ"ש אם עשאו א"י ודאי ל"ח כמו עשה בעצמו כדי שיברך אי לאו טעמא דבפועל יש שליחות עיי"ש וה"נ לזה דמיא. אבל אה"נ דאם הדליקן ע"י ישראל מברך שפיר לפי שיטת ר"ת שם דצריך לכבותה ושלא כמ"ש בקהלת יעקב שם וקצרתי:)** וכן מביא ג"כ המח"א ה' שלוחין סי' י"א בשם הכנה"ג דבדבר של"ב שליחות ע"כ העושה הוא המברך. ויובן ג"כ מעתה דבנ"ח אם ידליק ע"י אחר יברך המשלח דודאי אם אחר ידליק בביתו שלא מדעתו אינו מקיים המצוה וכן ראיתי לבעל יד אפרים סי' תל"ב באו"ח שם שהביא כן בשם הב"ח ונדחק בטעם הדבר ומה שהסברנו הוא הנכון בע"ה ודו"ק. ולפי"ז ע"כ עלינו לקיים מש"כ לעיל דתרומה שאני מכל הני דהא בתרומה בעינן שליחות דוקא ומ"מ התורם מברך וע"כ דה"ט משום דחשיבא כמו ברכת הודאה וכנ"ל:

אכן להני דס"ל דהאיבעיא בנדרים (דף ל"ו) איפשיטא ויכול אחר לתרום משלו על של בעה"ב גם שלא מדעת בעה"ב וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דל"ב מה אתם לדעתכם רק בתורם משל בעה"ב וכמש"כ בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' א"כ בפשיטא ניחא דאפשר לפי"ז מיקרי גם מצות הפרשת תרומה כמו דלא בעי שליחות דהא אפשר להפריש בלא דעת הבעלים ויתקיים המצוה לכן התורם מברך וכ"ז נכון בע"ה:

פלג ז

ומעתה בוא נבוא לענין בדיקת חמץ שנסתפק בה המג"א וביד אפרים שם נדחק אם המצוה על גוף האדם שיבדוק או שהרשות יהי' בדוק ע"ש וכבר כתבתי דמפורש הוא ברמב"ם ובר"ן שהבודק יברך אמנם נראה לבאר עפי"ז סוגיא דפסחים ומאי דפליגי אמוראי שם (בדף ז') אם מברך לבער או על ביעור שכבר נתקשו בה הראשונים למה פליגי דוקא בברכת על ב"ח ולא בשאר מצות. כן משה"ק התוס' והר"ן למה באמת מסיק לברך על ב"ח כיון דאמרינן דבלבער כו"ע ל"פ ע' בדבריהם:

ונקדים ליישב משה"ק הר"ן שם על הרמב"ם שפסק לחלק דבעצמו מברך בלמ"ד וע"י אחר מברך בעל ובסוגיא שם אמרו כן רק אליבא דמאן דס"ל לבער אבל למ"ד עב"ח לא מחלק מידי ואנן הא קייל"ן דמברך עב"ח עיי"ש שהשיג עליו ובכ"מ כתב אליבא דהרמב"ם דס"ל דמ"ד לבער פירושו אף לבער ובעל ודאי דמברך ומ"ד על ביעור פירושו דוקא על ביעור ואין זה אלא תימא שזהו נגד מאי דמפורש בגמ' דבלבער כו"ע ל"פ רק פליגי בעל ופירושו דחוק לגירסתנו בגמ' אליבא דהרמב"ם גם הטעם שחידש הרמב"ם דמשו"ה מברך בעל משום שמשעה שגמר בלבו לבטל כבר נעשית המצוה לא משמע טעם זה מן הסוגיא דשמעתין:

והנראה בע"ה בדעת הרמב"ם כפשוטו דאיהו מפרש דלאחר דמשני בגמרא הקושיא ממילה דמברך בעל ומתרץ התם לא סגי דלאו איהו מהיל וכו' מפרש הרמב"ם דמעתה חזר בו הגמ' ממ"ש לעיל דפליגי במשמעות הלשון אי מעיקרא משמע או להבא משמע רק דודאי תרווייהו להבא משמע ולאו בהכי פליגי רק דעיקר הדבר תלוי מי הוא העושה אם עושה הוא בעצמו מברך בל' ואם עושה אחר זולת הבעלים מברך בעל וכמש"ש אבי הבן כו' אה"נ דהרמב"ם הוא אינו מחלק בין אפשר לעשות ע"י שליח ובין א"א רק בין עושה בעצמו לעושה ע"י אחרים וכיון שכן יש לפרש אליבא דידי' דלמסקנא ס"ל מעתה דלא פליגי כלל רק דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל דמ"ד דמברך לבער איירי בבעה"ב שבודק בעצמו ואידך מיירי באחר העושה ואיהו מברך בעל. ופריך תו פסח וקדשים כו' אה"נ וקיימא הכא [ולחנם תמה הלח"מ פ"ג מה' חו"מ ה"ו שלא הזכיר הרמב"ם דבשוחט בעצמו פו"ק מברך לשחוט ע"ש ולהדיא מבואר כן בר"מ כאן בה' ברכות פי"א סוף הי"ב] ופריך מלולב ומשני דמדאגבי' נפיק בי' והיינו דמשו"ה מברך בעל דאפשר לפרש גם על לשעבר. אבל בלמ"ד טפי משמע להבא. אח"כ מסיק והלכתא על ביעור כו' ומפרש הרמב"ם דה"ט דפסק הילכתא כן משום האי סברא דלולב דגם הכא כבר יצא ידי מצות ביעור משעה שגמר בלבו לבטל והיינו דמה"ט אסיק לברך על ביעור חמץ אף בבודק בעצמו וכנ"ל ודו"ק כי זה נכון בע"ה:

פלג ח

ועפ"י דרך הנ"ל אף אנו נאמר מעתה להני ראשונים ז"ל דמפרשי הסוגיא בין הני מילי דאפשר בשליחות ובין הני דלא אפשר בשליחות ונפרש גם אליבא דידהו דאחר דמשני הגמ' לא סגי דלאו איהו מהיל הדר בי' ממ"ש לעיל דפליגי במשמעות הלשון אלא דקמשני דלא סגי דלאו איהו מהיל והיינו דאפשר באחרים ונימא דמ"ד דס"ל דמברך לבער ס"ל דבדיקת חמץ א"א ע"י אחרים כלל. והוא דהנה הר"ן כאן בפסחים אחר שמחלק דהני דאפשר בשליחות מברך בעל כו' הקשה מתוספתא דברכות דמפריש תרומה מברך אקב"ו להפריש תרומה והא הכא שאפשר להתקיים ע"י שליח ואפי"ה לא מברכין בעל ותירץ דכיון שהשליח אינו יכול לתרום אלא מדעת בעלים כו' וכיון שכן הוא אינו יכול להיפטר ממנו אלא ע"י עצמו ול"ד לביעור ומילה שאמר יכול לפטרו מהם שלא מדעתו עכ"ל. הרי דבכללא כייל לנו הר"ן דאימתי מברך בעל רק בהני מילי דאפשר לעשותן גם שלא מדעת הבעלים:

וניחזי אנן בענין בדיקת החמץ דהנה לפימש"כ התוס' ריש מסכת פסחים דטעם הבדיקה הוא רק תקנת חכמים כדי שלא יבוא לאכלו ודאי דגם בבא אחר ובדק חמצו של חבירו והוציא החמץ מרשותו קיים תק"ח שלא יבוא עוד לאכלו. אבל לשיטת רש"י לפי מאי דאסביר לן הר"ן ז"ל ריש פסחים דמצות תשביתו מתקיימת בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כו' או אם לא ביטלו כו' צריך מה"ת שיבדוק אחריו בכ"מ שהוא רגיל להמצא שם עיין שם וע' צל"ח ריש מסכת ושם (דף ז' ע"ב) שהוכיח כן שי' רש"י ובפנ"י ריש פסחים ובאחרונים ולפי"ז לכאורה פשוט אם יבוא אחר ויבדוק רשותו של אחרים ויבער חמצו אינו מקיים העשה כלל דהוי כמו שאין לו חמץ מכבר דודאי אינו מקיים מ"ע דתשביתו לפי"ז:

ולהדיא מפורש שם בר"ן לפי דעת זה וז"ל אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה וכו' עכ"ל ודאי דלפי"ז אם בא אחר ובדק בלא ידיעתו לא קיים מצוה כלל ובעינן שיקיים המצוה בקו"ע או ע"י שלוחו וא"כ לפי"ז אפשר לומר דבזה גופא פליגי הני אמוראי דמאן דס"ל לבער ס"ל דבעינן דוקא שהוא יעשה זאת בעצמו או אחר בשליחותו ומדעתו וכשי' רש"י ז"ל ומשו"ה מברך בלמ"ד והיינו דקאמר דשאני מילה דבאחר המל אמרינן לא סגי דלאו איהו מהיל ופריך אבי הבן מא"ל ומשני אה"נ והיינו דמצות מילה המוטלת על האב אי אפשר להתקיים ע"י שליח [ע' ש"ך חו"מ סי' שפ"ב ובד"מ יו"ד סי' רס"ד משה"ק באמת למה לא נימא גם כאן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה כולה ואמנם ע' חכמת אדם בב"א שער או"ה סי' ז' מ"ש בטעמא דמילתא דכאן ל"מ שליחות ולפלא שלא הביאו מש"כ הרמב"ן בחי' על פסחים דמפרש אבי הבן מא"ל דעליו המצוה ואפשר בשליחות גם לכתחילה עיי"ש. אבל להסוברים דל"מ במילה שליחות שפיר י"ל לדידהו כמ"ש דמפרשי אה"נ היינו דמשום דמצוה זו המוטלת על האב א"א לקיימה ע"י שליח לכן מברך בלמ"ד ודו"ק] לכן מברך בלמ"ד ומסיק והילכתא דמברך עב"ח והיינו משום דאפשר לקיימה גם ע"י שליח ושלא מדעתו וכשי' התוס' דעיקר הוא משום תק"ח בכדי שלא יבוא לאכלה ושפיר נתקיים התקנה גם ע"י אחר הבודק רשותו שלא מדעתו וכנ"ל [ולהסוברים דבעי מה"ת בדיקה משום מ"ע דתשביתו נימא דה"ט דתקנו בעל משום סברת הרמב"ם משום שכבר קיים המצוה משגמר בלבו לבטל וקסמיך על מ"ש תחלה גבי לולב האי טעמא וכנ"ל אליבא דהרמב"ם וקצרתי]:

ומעתה מיושב כל מאי דקשיא להו בהאי סוגיא דלפי"ז רק גבי חמץ פליגי בעיקר הדין אם הוא בכדי שלא יעבור בב"י וכו' או מדין מ"ע דתשביתו ומשו"ה מסיק לברך על ביעור מדינא משום דל"ב שליחות או מה"ט שכ' הרמב"ם דהא חזר בי' ממ"ש תחלה דפליגי במשמעות הלשון והבן בדברים:

פלג ט

ונבוא לדקמן מעתה לענין פדה"ב ע' ח"ס יו"ד סי' רצ"ז מ"ש דלענין אם האב רוצה לפדות ע"י שליח ולשלוח ע"י ה' סלעים משלו ודאי דלית מאן דפליג דאפשר ומותר לכתחלה כיון שהכהן יודע ומקבלו בתורת פדיון בנו [ויתיישב בזה משה"ק בשעה"מ ספ"ו מה"א למ"ד דאין פדה"ב ע"י שליחות למה מהני מעמ"ל גבי פדיון והא מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי עיי"ש ולק"מ דודאי איתא בשליחות וכנ"ל ולפלא על ההפלאה שם ובא"מ אהע"ז סי' ל"ח סק"ה שכתבו ג"כ לתרץ דמעשה הנתינה אפשר בשליח רק האמירה ליתא ע"י שליח ותמוה וכי איזה אמירה צריך בזה וכמש"כ בח"ס הנ"ל דא"צ אמירה כלל רק שיהי' הכהן יודע שמקבלו בתורת פדיון בנו וכנ"ל] ועיקר מאי דפליגי הקדמונים ז"ל בפדה"ב ע"י שליח היינו שפודהו אחר שלא מדעת אביו ונותן ה' סלעים משלו ובזה ס"ל ג"כ דמהני ומבואר כן בר"ן בפ"ק דפסחי' שם דמשו"ה מברך גבי מילה ופדה"ב בעל משום שיכול לפטור ממנה ע"י אחר ושלא מדעתו דמשו"ה ל"ד לתרו"מ דבעי שליחות וכן הוכיח במח"א ה' זכי' ומתנה סי' ז' באורך ע"ש וברי"ט אלגזי פ"ק דבכורות אות ז' אלא שכ' שם דלכתחלה צריך דעת האב ואעפ"י שפודהו מממונו ע"ש. וכיון שכן שפיר מתפרש מ"ש שלהי פסחי' בעובדא דר' שמלאי כמ"ש הצל"ח דמשו"ה מקדים פשיטא דעל פדה"ב אבי הבן מברך והיינו בעל ומשום שאפשר לפדותו גם ע"י אחר ושלא מדעת אביו כלל וכנ"ל ומשו"ה מבע"ל שהחיינו מי מברך והיינו דאפשר שתקנו חז"ל שהכהן יברך ברכה זו דלא יבוטל לעולם דמטי הנאה לידי' אבל א"נ דאביו יברך א"כ לפעמים יבוטל ברכת שהחיינו אם אחר יפדהו דודאי ל"ש אצלו שהחיינו על שמחת המצוה שאינו חייב בה ורק מדין ערבות יכול לברך על פדה"ב וכנ"ל ולק"מ קושית היד אלי' והיינו דמסקי אבי הבן מברך שתים אבל לא אחר הפודה הן בשליחות והן שלא ע"י שליחות וכנ"ל ודו"ק:

פלג י

ומוכחינן משמעתין מדברך בעל דאפשר לקיימה וגם ע"י אחרים וא"כ גם גבי בדיקת חמץ דמברכין בעל כמ"ש בפסחים (דף ז') והילכתא עב"ח ע"כ ה"ט דאפשר להיפטר גם ממנה ע"י אחרים ואף שלא מדעתו אם בא א' ובדק. ומוכח מזה דעיקר חיוב הבדיקה הוא משום שלא יבוא לאוכלה וכמ"ש התוס' ולכאו' יקשה על שי' רש"י מזה אכן ליישב פירש"י ניישב עוד משה"ק המפרשים דרש"י סותר א"ע לכאו' דשם (ד"ד ע"א) גבי איבעי' דהמשכיר פירש"י להדיא דהבדיקה אינה אלא מדרבנן דמה"ת סגי בביטול עיי"ש:

אכן היטב אשר דיבר בזה בס' מאורי האש לבעל או"ח עה"ת פ' בא ומדקדק עוד מה שהקדים רש"י לפרש מ"ש לאור הנר ואח"כ מ"ש בודקין כו' והקדים המאוחר. דלמ"ש הר"ן בשי' רש"י דמה"ת בעי או בדיקה או ביטול יקשה למה לא השמיענו התנא דין ביטול שהוא קולא יתירה ושנה משנתינו בגונא דלא ביטל ע"כ כ' שם דע"כ גם רש"י מודה דבדיקה שהוזכר במשנתינו היינו אף אחר שביטל ובכדי שלא יבוא לאוכלה ומ"ש רש"י שלא יעבור בב"י וב"י ל"כ כן לפרושי מ"ש בודקין במתני' דהו"ל לציין תחלה קודם לאוה"נ רק שהוק' לרש"י ז"ל מ"ש לאוה"נ ובגמ' יליף לה מג"ש והק' הר"ן דא"נ דעיקר הבדיקה אינה אלא מד"ס א"כ האיך יליף מג"ש דל"ש לומר אסמכתא עיי"ש ובפנ"י. וז"ש רש"י ז"ל דיש לנו ג"כ בדיקה מה"ת היינו בשלא ביטל בכדי שלא יעבור בב"י וב"י ועל אותה הבדיקה נתקבלה הג"ש דצריך דוקא אוה"נ ומשו"ה גם אותה הבדיקה שתקנו חז"ל שלא יבוא לאוכלה צריך להיות ג"כ לאוה"נ מה"ט וז"ש רש"י שם (ד"ד) דהאיבעיא על החיוב בדיקה מדרבנן וכמש"ש מהרש"ל דעל החיוב דאורייתא ודאי דעל המשכיר מוטל עיי"ש ורק אחר שביטל דצריך מדרבנן בדיקה ע"ז הוא דמיבעיא ע"ש וז"נ [וא"כ הוא י"ל עוד בא"א קצת דהיינו דפליגי אמוראי האיך מברך דמ"ד לבער הוא דס"ל דעיקר הברכה הוא על מצות בדיקה שהיא מה"ת בלא ביטל דבזה אין לקיים ע"י אחרים וכנ"ל ופסקינן הילכתא על ביעור דנתקנה על הבדיקה שתקנו רבנן בכדי שלא יבוא לאוכלו ומתקיימת גם ע"י אחרים ושלא מדעתו ומיושב שי' רש"י ג"כ דהא מודה רש"י דצריך בדיקה מדרבנן גם אחר שביטל ומשום שלא יבוא לאוכלו וזהו מתקיים גם ע"י אחרים ומשו"ה מברך בעל וז"ש אור לי"ד כו' ע"כ כוונת התנא על אותה הבדיקה שתקנו רבנן משום שלא יבוא לאוכלו דזה ע"כ מתקיים גם ע"י אחרים שלא מדעתו מדמברכין בעל וכמו שהוכחנו משלהי מס' דמה"ט מברכין בפה"ב בעל משום שאפשר ע"י אחרים וכנ"ל ודו"ק:

ועפ"י דברינו יש להמשיך ג"כ למ"ש ריש ביצה דב"ה אומרים זו"ז בכזית והיינו דס"ל דילפינן ביעור מאכילה וכמ"ש שם (ד"ז ע"ב) וכבר כתב הר"ן ריש פסחי' בטעמא דמילתא מה שכ' הראשונים דהא דהצריכו חכמים בדיקה בחמץ טפי משארי איסורין דהוא משום דחמיר איסורי' דאית בי' כרת ולא בדילי מיני' ושם הוסיף עוד לומר דמפני טעם זה החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא עיי"ש ועמ"ש בחידושינו שלהי מגילה בשם הזכרון יצחק דע"כ לב"ש אין לומר טעם זה דהא ס"ל דשאור בכזית וחמץ בככותבת ולא ילפינן ביעור מאכילה ואי טעמא משום הכי הוא הו"ל לעבור גם בב"י בכזית ע"ש אמנם לב"ה דיליף ביעור מאכילה ודאי דטעם הר"ן טעם לשבח הוא וכיון דמוכחינן משלהי פסחים דחיוב הבדיקה הוא משום שלא יבוא לאוכלה וע"כ דהוא משום חומר איסורו דבכרת הוא מסתבר נמי לומר דמה"ט הוא שאסרה תורה בזה לעבור בב"י וע"כ דביעור ואכילה ילפינן מהדדי והיינו דקאמרי ב"ה זו"ז בכזית וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה