אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ד

מערכה ג

בע"ה סיומא ע"מ עירובין והתחלה למס' פסחים

פלג א

תמן תנינן שרץ הנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו' דברי ריב"ב ר' יהודא אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה וכו' ושאר כל המקומות וכו' ע"ש כל הסוגיא והנה בס' באר שבע פ"ה דתמיד הקשה ע"ז ממ"ש בביצה ר"פ משילין גבי ההוא עכברתא דאשתכח באספמרקי דר"א א"ל ר"א נקטוהו בצוציתא ואפקוהו וא"כ גם הכא אמאי לא יהי' מותר להוציאו גם משארי מקומות מפני הכבוד ע"ש וכן הקשה ג"כ בהגהת חו"י על האלפסי ע"ש וראיתי להמל"מ ז"ל פ"ג מה' ביהמ"ק ה"כ שכתב ליישב זאת עפימ"ש לפרש דל"מ במתני' מדין איסור מוקצה וטלטול אלא מטעם הוצאה מביהמ"ק דהוי רה"י לירושלים דדינה ככרמלית וניחא נמי מ"ש במתני' האי דינא דוקא גבי שבת ולא ביו"ט אלא שדחה זה מפני הא דמשמע כאן בעירובין (דף ק"א) דסתם מתני' מיירי לאחר שנפרצו בה פרצות דדינה כרה"ר ע"ש [ואין זה השגה לפמ"ש רש"י בר"ה (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ועוד זאת כו' בעודה בבנינה אשר הנראה מזה דכונת רש"י הוא בעודה בבנינה היינו קודם שנפרצו בה פרצות דל"ש האי גזירה דשמא יעבירנו דדינה כרה"י ומ"ש רש"י לעיל דאין תוקעין בירושלים מיירי לאחר שנפרצה ומיושב בזה קו' מהרש"א שם ודו"ק וע' תוס' ב"מ (ד' נ"ג ע"ב) ד"ה דנפול ובס' ראש יוסף להגר"י חתן הג' ר' משה קרעמער פסחים (ד' ס"ה) דאישתמיט מיני' ד' התוס' הנ"ל שמפלפל שם במש"ש חשכה ויצא ופירש"י דקאי על י"ד שחל בשבת של"ה רשאים לצאת עם פסחיהן לחוץ והק' דהא מותר לטלטל בירושלים קודם שנפרצו בה פרצות דאין לומר דאיירי אחר שנפרצו בה פרצות דא"כ הי' אסור ג"כ אכילת פסחים דבעי לפנים מן החומה ע"ש מש"ש ואישתמיט מיני' ד' התוס' ב"מ הנ"ל דאף לאחר שנפרצו הפרצות והי' אסור בטלטול מ"מ מותרין היו באכילת הקדשים אי נפול רק מקצתם וע' יומא (דף ע' ע"א) ברש"י ד"ה להראות חזותו במש"ש ומעיוה"כ הביאום שם וברש"א בח"א הק' הא ירושלים דלתותי' נעילות היו ע"ש שנשאר בקושיא ומשמע קצת דכוונת רש"י לאוקמי גם זה לאחר שנפרצו בה פרצות וכנ"ל אכן לענ"ד כוונת רש"י בזה למש"כ ברמ"א או"ח סי' קל"ה סי"ד לענין מ"ש שאסור להביא ס"ת כו' וכ' שם דאם מכינים לו יום או יומים מקודם מותר ובט"ז שם ס"ק י"ב כתב שלא מצאו מקור לחילוק זה ע"ש מ"ש בטעמא דמילתא ולענ"ד דזהו המקור מד' רש"י הנ"ל ואף שהיו מותרין בטלטול מ"מ דייק ואמר שהיו מביאין מעיוה"כ דאל"ה אין להביא הס"ת להם ומשום קדושת הס"ת ואף בחול אסור וזה ברור בע"ה] ושוב דחה זה ומסיק דרק מאיסור טלטול איירי במתני' וקושית הב"ש מתרץ לה דלא נאמר האי דין אלא במקום בית דירה ולא במקדש ע"ש וכן מביא ממש"ש רש"י בפי' המשנה להדיא טעמא דטלטול אמנם זה דוחק באמת וכמש"ש בשם הב"ש אחר שמ"מ נמצאים שם לעבוד עבודה ועוד וכי עדיף כח הדיוט מכח הקדש וכבוד השכינה וע"ש ברש"י סוף ע"ב ד"ה מאי לאו וכו' דל"ב שילוח מדאורייתא וכו' ומהיכל ואולם הוא דמפקינן לי' משום כבוד שכינה ע"ש:

והיטב אשר דיבר בזה ליישב קו' הב"ש בחידושים שבסוף ס' הפלאה עפימ"ש באו"ח סי' ש"ח סמ"ז דאסור לטלטל בגד שעטנז בשבת ולשי' הרמב"ם דכלאים שלא בשעת עבודה אסור והאבנט הא כלאים הוא בכהן הדיוט עיין ר"מ פ"ח מה' ביהמ"ק א"כ הרי חוץ למקדש לא חזי ובמקדש נמי ל"ח מצד הטומאה ואסור בטלטול וכונת רש"י הוא לאו משום טלטול דשרץ אלא משום האבנט וכנ"ל והנראה להוסיף עוד דלפי"ז לר"י דמוציא אותו בצבת של עץ א"כ הא לית כאן איסור כלל וע"כ עלינו לומר דמש"ש עוד מהיכן מוציאו וכו' ע"כ דמיירי באם נמצא שם שאסור להוציאו ומשום דמשם ולהלן ל"ש היתר כבוד השכינה וכמבואר ברש"י הנ"ל ובית דירה ל"ח כמש"ש במל"מ ואסור משום מוקצה אבל אם מצא אותו במקום שחייב להוציאו משם מטלטל אח"כ יותר וכמ"ש בשו"ע או"ח סי' ש"ח ס"ג בשם האגודה דאם הוא כבר בידו מותר לטלטל את המוקצה ובמל"מ נסתפק בזה והוכיח מן הירושלמי שם דבאם נמצא במקום שמותר להוציאו מוציאו גם ממקום שא"ח עליו ולפלא שלא העיר מד' האגודה הנ"ל ונראה ברור שזהו שמדייק רש"י במשנתנו ד"ה מן ההיכל שכתב וז"ל אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו וכו' משמע דדוקא אם נמצא שם אבל אם נמצא במקום שמוציאו מוציאו ג"כ משארי מקומות ומהתימא על בעל מל"מ ז"ל שם בסוף דבריו שכ' בכוונת רש"י בד"ה ושאר כ"מ דס"ל דלא הותר הטלטול אלא במקום שמוציאין אותו משם אבל במק"א לא אף אם נמצא במקום שמוציאין אותו ומוציא אותו ומניחו תומ"י במקום הסמוך ולא יטלטלו במקום שאם הי' נמצא שם לא הי' מוציאו יעו"ש ולא כן משמע מד' רש"י הנ"ל וכמשנ"ת בע"ה:

אלא שראיתי בישוי"ע סי' ש"ח ס"ק ט"ו שהקשה על האי דינא דמבואר שם לאסור טלטול **(קרב שעיר דר"ח רק שעיר ר"ה לחוד ושר"ת השיג עליו מתוספתא דחשיב י"ב שעירי ר"ח יעו"ש ונאמנו מאד דברי רבותינו בעל פנ"י וטו"א שם בר"ה שכתבו לתרץ שיטת רבינו משולם בסגנון אחד דמן התוספתא לק"מ דלהדיא מבואר שם דר"ש תני לה ור"ש לשיטתו בריש שבועות דכפרותיהן חלוקות הן דשל רגלים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושל ר"ח מכפר על טומאת מו"ק על שא"ב ידיעה בתחילה ולא בסוף וכיון שאין כפרתן שוה לכן הקריבו גם שניהם לדידי' אבל לר"מ ור"י שם דס"ל כל השעירים כפרתן שוה לכפר על טומאת מו"ק ודאי דבר"ה א"צ שעיר של ר"ת וסגי בשל ר"ה לחוד עיי"ש וכן העיר ג"כ בזה בס' מעה"ח שם אלא שנטה שם בדרך אחרת עיין בדבריו ולפי"ז הדבר פשוט מעתה דלמ"ד בניסן יגאלו ויקריבו שעיר ר"ח כדינו לכן היינו דאמרינן מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו והדר ושעירי עזים כו' כנ"ל דעולה קודמת וכו'. וזהו למ"ד בניסן. הדר קאמר למ"ד דבתשרי יגאלו וא"כ הא לא יהי' קרב כלל שעיר חטאת של ר"ח לכן אמרינן והביאנו לציון עירך ברנה ואת מוסף יום ר"ח הזה נעשה ונקריב כו' ואינו מזכיר של חטאת כלל דאז אינו קרב שעיר חטאת של ר"ח רק עולת החודש לחוד עם השעיר של ר"ה וי"ל עוד בזה וקצרתי:)** השעטנז בשבת מהאי סוגיא דידן דלפי"ז למה אמרו שם בגמ' דפליגי אי להשהות טומאה גרע או לאפושי טומאה וקשה מנ"ל זה דילמא ה"ט דהאבנט הא כלאים הוא ומכיון שנטמא ול"ח אסור בטלטול ולכן יותר טוב להוציאו בצבת של עץ והוכיח מזה ראיה לסברת האגודה דכשהמוקצה בא לידו והתחיל לטלטלו בהיתר יכול לטלטלו עד מקום שירצה וה"ה בזה כיון דהתחיל לטלטל האבנט כדי לקבל השרץ מותר להוציאו יותר אף אחר שנעשה מוקצה ע"י שנטמא עיי"ש:

פלג ב

והנה במחכתה"ר סגנון קושיתו נק"מ דהא להדיא במתני' קתני בטעמא דהני תנאי דריב"ב ס"ל שלא לשהות את הטומאה ור"י ס"ל שלא לרבות את הטומאה ורק כפשוטו אפשר להקשות על ר' יהודה גופי' דקאמר טעמא שלא לרבות את הטומאה ולמה ל"א ה"ט משום איסור טלטול של האבנט וביותר תיקשי לפי משנ"ת דאה"נ דמשום השרץ אין כאן איסור טלטול כלל וכל איסורו אינו אלא משום האבנט ודאי דתיקשי כנ"ל דבשלמא אי נפרש טעם האיסור משום הוצאה או טלטול השרץ ע"כ דפליגי בשיהוי טומאה וריבוי טומאה אבל לפימ"ש דעיקר טעמא דריב"ב הוא משום כלאים דאבנט הו"ל לר"י לומר ה"ט שמשו"ה נוטל בצבת ולא יעשה איסור כלל. ומ"ש בישוי"ע לתרץ דכאן לא יהי' שייך כלל איסור מוקצה גבי אבנט משום דהמוקצה כבר בידו וכמ"ש באגודה יש לדון בזה טובא. א' כבר נודע מ"ש באה"ע או"ח סי' רס"ו דזה לא שרי רק בכלי שמלאכתו לאיסור כיון דבלא"ה י"ל היתר לצו"ג ולצו"מ אבל במוקצה גמור לא וכ"כ בחידושיו לשבת (דף ל"ו) יעו"ש וכאן הא מוקצה גמור ודאי דאסור. גם זו"ז יש לדון עוד לפימ"ש במק"א בע"ה ליישב קושית הגרעק"א בתוס' למשניות דמאי פ"ז מ"ב אות ע"א במש"ש בירושלמי אההיא דמפרש תרומה מעכשיו ולכשאשתה ופריך ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת וכו'. והקשה הא כאן כבר המוקצה בידו ומותר לטלטלו למקום שרוצה ואף לדעת אה"ע הנ"ל מותר מפני הכוס דלא נעשה בסיס יעו"ש שנשאר בקושיא:

ולענ"ד עפ"י הנראה ליישב ג"כ משה"ק בר"ש שם על הירושלמי דמשני עם יציאתו מן הכוס הוא קדוש והקשה בר"ש דהא ע"כ לומר דמעכשיו קדשה דאל"ה נמצא, שותה טבלים למפרע וכדאמר מעיקרא מעכשיו ולכשאשתה יעו"ש שנשאר בקושיא ולענ"ד לתרץ ד' הירושלמי דהא באמת מה דקייל"ן דבדרבנן יש ברירה הא אין זה בתורת ודאי דהוברר למפרע רק מכיון דמספקא מילתא סמכינן בדרבנן להקל ואם נצטרך לומר אין ברירה להקל במילתא דרבנן ודאי דאמרינן וכמ"ש ג"כ בשאג"א סי' צ' לענין שותפת ישראל עם עכו"ם בחמץ שעבר עליו הפסח דאף דבחלק העכו"ם אמרינן די"ב ומותר מ"מ אפשר להתיר גם חלק הישראל מטעמא דאמרינן אין ברירה כי' ואין איסורו אלא מדרבנן יעו"ש ובמקו"ח סי' תמ"ח סק"א השיג עליו משום דבב"א גם בב' שבילין כו' מטמאין שניהן ע"ש ואין זה השגה למ"ש בכ"מ פ"ב מה' חמץ הי"א דבדרבנן לא אמרינן כלל הא דבב"א ובנוב"י מ"ק חיו"ד סי' ס"ה כתב להיפוך ול"ה ד' הכ"מ הנ"ל ועיין מל"מ פי"ט מה' אה"ט שהשיג עליו ממתני' דטהרות אכן ע' ישוי"ע או"ח סי' תל"ט סק"ג שמתרץ דדוקא בטומאה שייך זה ולא באיסורין ואכמ"ל ולפי"ז אף אנו נאמר כאן גבי דמאי דאף דמתירין אותו לשתות וסמכינן אברירה במילתא דרבנן מ"מ גבי איסור טלטול מוקצה דג"כ אינו אלא מדרבנן שוב אמרינן דשרי לטלטל דשמא א"ב ועם יציאתו מן הכוס הוא קדוש ובדרבנן גם איסור ב"א דסתרי אהדדי מ"מ מותר וכנ"ל אבל בלא"ה אין להתיר הטלטול משום שכבר הוא בידו דז"א שייך רק באם כבר המוקצה בידו אבל אין להתיר לכתחלה לטלטל הכוס ולשתותו בשבת כיון שידוע הוא אשר ע"כ יטלטל אח"כ מוקצה ואיך נתירנו לכתחלה דע"כ אין לומר דבמקום שהמוקצה בידו לא אסרו חכמים כלל טלטול המוקצה שהרי מצינו בשבת (דף ל"ה) שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וכתב במג"א סי' רס"ו ס"ק י"ט דאף דאם המוקצה בידו מותר לטלטלו מ"מ עכ"פ עדיף שלא יבוא לידי כך אף שנטלו בחול ודאי די"ל דאסור לכתחלה בשבת ליטול את החפץ בידו במקום שיודע שאח"כ יאסור עליו משום מוקצה ודמי קצת למ"ש הרז"ה דבאישתפיך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה כיון שיודע הוא שאח"כ יהי' מוכרח לחלל שבת ואף למ"ש הרמב"ן מובא בר"ן פר"א דמילה דדוחה שבת בכה"ג כבר כתב בח"ס חאה"ע סי' א' דגם להרמב"ן לא שרי רק במקום שאינו אלא ספק אם יצטרך כלל חמימי אבל לא בודאי יעו"ש. אכן מה מאוד תמוהים דבריו שהרי ממקום שמביא הרשב"א שם ראי' מריש ביצה שאסור לשחוט ביו"ט באין לו עפר מוכן ול"א דנשחוט ואח"כ מצות כיסוי ידחה ע"כ דאסור יעו"ש הנה מוכח דפליגי גם במקום שודאי יצטרך לדחות אח"כ ועיין. ומ"מ ל"ד להתם דשם הא יעשה אח"כ בהיתר גמור מפני פיקוח נפש דדו"ש וכאן הא אח"כ יטלטל האיסור רק מפני שנוטלו עתה בידו ודו"ק. ומיושב קושית הגרעק"א [ונדחין בזה ג"כ מ"ש במנה"ח מ' קפ"ז במש"כ הט"ז או"ח סי' תצ"ח ראי' מהא דביצה (דף ח') שמותר לכסות הדם גם באפר חם וכמש"ש דבאפר שהוסק ביו"ט בעינן דוקא שיהי' ראוי לצלות בו ביצה עיי"ש שכתב לדחות די"ל שיקח האפר חם ויחזיקנו בידו עד שיתקרר ואז יכסה דמאחר שהוא בידו מותר לטלטל גם אח"כ שנעשה מוקצה ולדברינו מאחר שיודע שאח"כ יאסר עליו ודאי דאין להתירו לכתחילה ליקח האפר ולהחזיקו עד שיקרר וי"ל עוד בזה וקצרתי] ומעתה גם בנ"ד הא ל"ש האי היתירא לכתחילה כיון שיודע הוא שיצטרך אחר כך לטלטל מוקצה וכנ"ל:

פלג ג

ולכאורה י"ל בישוב קושיא זו עפימ"ש בס' ארה"ח סי' י"ח ס"ק א' לתרץ שי' הרמב"ם במאי דס"ל דאסור לכהן ללבוש האבנט שלא בשעת עבודה ובשאג"א הקשה עליו מחטאת העוף הבא על הספק וא"נ משום דילמא חולין הוא ומליקתו נבלה ואיך לובש האבנט מספק ותי' האחרונים דמותר משום דשא"מ ועדיין תיקשי לר' יהודא דס"ל דשא"מ אסור ואיך מביאין לדידי' חה"ע הבא ע"ס ותירץ שם דע"כ ס"ל לר"י דכלאים בבג"כ מותר לגמרי לפימ"ש הב"י או"ח סי' שכ"ח דפיקו"נ בשבת הותרה או דחוי' תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ביומא (דף ו') אי טומאה הותרה או דחוי' בציבור ולר"י דס"ל טומאה הותרה גם פיקו"נ בשבת הותרה ולדידי' ס"ל דגם כלאים בבג"כ הותרה לגמרי וממילא מותר גם שלא בשעת עבודה ולהרמב"ם דס"ל דהוא רק דחוי' מותר משום דשא"מ יעו"ש באורך. ולפי"ז א"ש בפשיטות דשפיר קאמר ר' יהודא דמוציאו בצבת ש"ע משום שלא לרבות את הטומאה ול"ק טעמא שלא יטלטל את המוקצה דאבנט משום דלדידי' דאבנט מותר גם שלא בשעת עבודה א"כ אין זה מוקצה כלל לדידי' דחזי לדידי' ולובשו גם חוץ למקדש אף שנטמא ונכון בע"ה:

ואם כי יש לדון בזה עפימ"ש בס' בית הלוי סי' א' בשם הירושלמי פ"ט דכלאים דבהר הבית לכו"ע אסור ובמל"מ ז"ל שם בה' ביהמ"ק הוכיח מן הירושלמי שלהי עירובין דמוציאו גם מהר הבית א"כ תיקשי כנ"ל דהי' אפשר לי' לר"י לומר טעמא דידי' דמוציאו בצבת ולא באבנט משום טלטול מוקצה ובזה היה אפשר לומר עפימש"ש בשם התו"י יומא (דף ס"ט) ותוס' חולין (ד' ק"י) דפליגי ע"ז וס"ל לפי תלמודא דידן דגם בהר הבית מותר עיי"ש שהוכיח כן ועדיין י"ל עפימ"ש בב"ה שם וכבר כתב כן גם בס' ארה"ח סי' י"ח ליישב ד' הראב"ד ממ"ש בריש ערכין דשלא בעידן עבודה לא אישתרי וכתבו שם דבלילה דלאו זמן עבודה הוא לגמרי גם להראב"ד אסור א"כ הי' אפשר לומר דבבג"כ שנטמאו דודאי לאו בני עבודה נינהו מכ"ש דאסור בלבישה כיון דקודם טהרתן לא ניתנו לעבודה אכן הנראה בפשיטות דכ"ז ל"ש רק לפי שי' הראב"ד דס"ל דכלאים בבג"כ אינם בגדר היתר רק דחוי' וכמ"ש בב"ה שם אות ג' להשיג על הש"א בזה מדברי הראב"ד עצמו במס' תמיד ומה"ט אסור בהו בלילה וכן בהה"ב אבל לפימש"כ דר' יהודא ס"ל דהותרה לגמרי ודאי דמותר בכ"מ ובכל זמן וגם אם נטמאו חזי ללבישה חוץ למקדש וזה נכון. ואין להקשות לפי"ז דס"ל לר"י דכלאים בבג"כ הוי בגדר היתר א"כ תיקשי קושית התוס' מנחות (דף מ"ה ע"א) ממאי דאצטריך קרא לאסור נבילה לכהנים דלא נימא דמותר משום מליקה ולמה ל"כ קרא לאסור ג"כ כלאים משום בג"כ ותי' המפרשים לחלק דכלאים בבג"כ הוא מטעם עדל"ת ורק במליקה דהוי בגדר היתר הוי ס"ד לומר דגם נבילה מותר להם ע' דורל"צ ד"א ובאחרונים דזה לק"מ לר' יהודא לשיטתי' דס"ל שם במנחות דפרשה זו אלי' עתיד לדורשה יעו"ש:

**(הג"ה ושם בבית הלוי האריך במשה"ק בברית אברהם כיון דבכלאים ליכא איסורא רק לבישה דאית בי' הנאה וכיון דמללה"נ א"כ בעידן עבודה ליכא כלל לאיסור כלאים וכתב שם בב"ה לדון לפי"ז האי ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית נימא ג"כ מללה"נ וליכא לאיסור כלל ופלפל שם אי גם גבי מ"ע דציצית דלאו חובה הוא עליו אי גם בזה שייך מללה"נ כמ"ש בכ"מ פ"א הי"א מה' ציצית ובענין הנאת הגוף בהדי מצוה אי אמרינן מללה"נ וכבר העיר בכ"ז בב"א שם סי' ג':

ולענ"ד נראה להוכיח כמ"ש בכ"מ דגם במ"ע כציצית שייך ג"כ הא דמללה"נ ממ"ש בנדרים (דף ט"ז ע"ב) דפריך רבא עמ"ש אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי ופריך הא מללה"נ ושם בר"ן פי' דלא מקשה אטעמי' דאביי רק אלישנא עיי"ש והא שפיר אפשר לומר דבכה"ג אסור בסוכה כל שבעת הימים דהוי רשות כמו ציצית ואף למ"ש הר"ן בשבועות דסתם סוכה כונתו לישיבת מצוה ע' ש"ך יו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ד ודאי דגם כל שבעת הימים בכלל דהא הוי ג"כ מצוה. וכבר ידוע שיטת הרמב"ם דגבי שבועה בכה"ג הוי נשבע לבטל את המצוה וכמ"ש להדיא ברמב"ם פ"ה מה' שבועות הי"ח דנשבע שלא ללבוש בגד ד' כנפות הוי נשבע לבטל את המצוה ושם בר"מ באמת הקשה ע"ז מנלי' להרמב"ם הא דגם במצוה רשות הוי נשבע לבטל אה"מ אמנם עיין עי"ט סס"י א' מ"ש להוכיח זה ג"כ מהאי סוגיא עפימ"ש בירושלמי דסתם סוכה הוי של מצוה ולכן ל"ח עלי' שבועה משום כולל כמו גבי מצה אף דזה ודאי דגם כל הז' ימים הם בכלל ומ"מ ל"ח משום כולל הרי דבכה"ג מקרי נשבע לבטל את המצוה עיי"ש:

הן אמת שראייתו הי' אפשר לדחות עפימ"ש בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק י"א דגבי כולל בעינן דוקא שיחול השבועה על ההיתר תחלה ובכה"ג שיחול השבועה על לילה הראשונה משום השבעת ימים שאח"כ ל"ה כולל ול"ח כיון שמתחיל באיסור אכן שם בט"ז בהגהות חכ"צ השיג עליו דגם בנשבע בליל פסח דמתחיל באיסור מ"מ חיילא שבועה ועיי"ש בקצוה"ח סק"ג שמסכים להש"ך ועיין ג"כ באבני מלואים סי' ע"ב ס"ק ב' בהג"ה ובהפלאה קו"א ה' כתובות סי' קי"ח ס"ק ח' שמסכים ג"כ לד' הש"ך הנ"ל וברמ"א יו"ד סי' רל"ח ס"ו הנשבע לקדש אשה פלונית אם תרצה עד הפסח ואח"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע"י כולל שהרי אינו מחויב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ושם בט"ז ובבאה"ג דמיגו דחייל שבועה אחר הפסח חייל נמי בכולל אקודם הפסח ומשמע מזה לכאורה שלא כהש"ך ועיי"ש בגליון אמ"א מ"ש להקשות מזה על המהרי"ט)**

פלג ד

אכן לבד מה שזה דוחק לומר דפליגי תנאי בהאי מילתא דכלאים בבג"כ אי הותרה או דחוי' ולבד מה שגם הרמב"ם דפסק כר"י כאן דמוציאו בצבת של עץ נקט ג"כ נמי טעמא דר"י שלא לרבות את הטומאה ולא נקט טעמא דטלטול האבנט שהוא מוקצה לשיטתו דס"ל דשלא בעידן עבודה אסור הנה עיקר ההוכחה אליבא דר"י אזדא לה לפימ"ש בשו"ת מפרשי הים אשר בסוף ס' יה"ת על ב"ק ליישב קושית השאגת **(שמביא שם מ"ש וא"ל מיגו דחל אחר שישא בת בנים חל נמי קודם דכיון דצריך לישא ב"ב כבר נעקרה שבועתו ול"ח דאל"כ נימא נמי לעיל סי' רל"ו מתוך שחלה אחה"פ וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דאין זה דמיון כלל למ"ש המהרי"ט שם דאדרבא במהרי"ט שם מפורש לעיל מזה דס"ל דבכה"ג אמרינן כולל שהרי ז"ל שם דאין לומר דהא דהירושלמי דוקא בלא אוכל מצה משום דמשכח רווחא למיחל קודם הפסח ומיגו דחל וכו' מדלא מפליג באומר שבועה שלא אוכל בלילי הפסח דמיגו דחיילא אשאר אוכלים כו' דהא לא משכח רווחא למיחל כו' דלא משמע לי' לחלק בהכי מדלא אפלוגי רבוותא בין הא דשבועה שאוכל נבילות ושחוטות דיצאתה שבועה לשקר כו' עכ"ל הרי נהפוך הוא דקאי בשיטת הסוברים דגם בכה"ג חיילא ול"ב דוקא שיחול השבועה קודם על ההיתר ושפיר מיקרי כולל גם מימים שאח"כ ומש"ש דא"ל מיגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים ואחר שאכל כזית הני מילי דשפירין נינהו דאיך נאמר בזה כולל שיחול משום זה גם קודם שיקיים וישא ב"ב ויאכל כזית מצה וכו' דהא אמרת שא"א שתחול השני' רק משום שיקיים הקודם ויאכל מצה וישב בסוכה וע"כ יעבור שבועתו ומה דמיון הוא זה למ"ש הרמ"א הנ"ל דהתם אף אם יעבור הזמן מאיליו יותר שבועתו אחר הפסח ואינו מחויב ליקח אותה אח"כ לכן שפיר י"ל דחל בכולל ומה משל הוא לשם לומר דחל בכולל משום שיקיים המצוה ויעבור על שבועתו וכמש"ש דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו ל"ח אף לאחר מכאן ולא דמי כלל לשבועה בכולל מימים שלאחריו דאינם תלויים זה בזה ואף אם לא יאכל כזית מצה בלילה הראשונה הא אינו מחויב מ"מ לאכול אח"כ שפיר י"ל דזה מיקרי כולל:

ולפלא על הרש"א שהרכיב את הדברים והי' לי' להקשות מד' הרמ"א הנ"ל על הני רבוותא שהבאנו לעיל דס"ל דבכה"ג ל"א כולל מימים שלאח"כ גם על העי"ט יש לתמוה שלא הביא את זאת עכ"פ אי נימא דבכה"ג ל"ש כולל נידחית ראיית העי"ט הנ"ל וכמובן [ולכאורה יש להעיר בעיקר הדין ממש"ש בשבועות (דף כ"ה ע"א) נשבע שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן דפריך בגמ' מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא וקשיא להו לרבותינו הראשונים ז"ל שם דהא אפשר לו שיתן צדקתו לעני אחר וכמ"ש בנדרים (דף ס"ה) וכי כל דמעני עלי נפל וע' חה"ר שם שכ' שיש מרבותינו שאמרו דדוקא כשהי' שואל העני ממנו ונשבע הוא דהוי שבועת שוא וע' מח"א ה"ש סי' ט"ו משה"ק ע"ז ממ"ש בקידושין פ"ק התקדשי לי בככר זה תנהו לעני וכו' עיי"ש ולשי' הרמב"ם הנ"ל א"ש בפשוטו דאף שאינו מחויב לפרנס כל העניים מ"מ כיון שאם הי' נותן לו גם לעני הזה הי' מקיים מצוה הוי כמו נשבע לבטל את המצוה דלא גרע ממצות ציצית דג"כ הוי רשות רק כיון שאם הי' לובש הבגד הי' מקיים מצוה מיקרי מבטל מצוה. ולפלא על מ"ש המח"א שם לפרש ד' הרמב"ם במ"ש נשבע שלא ליתן צדקה לעניים דהיינו שנשבע על עניים כולם עיי"ש ולהנ"ל לשי' הר"מ א"ש כפשוטו. וכן יתיישב בזה משה"ק הרא"ש שם סס"י י' שהי' אפשר להש"ס לאוקמי דמיירי אחר שכבר נתן כדי השגת ידו וכו' עיי"ש ועיין בתו"י נדרים (דף ח' ע"א) סד"ה האומר ולשי' הרמב"ם א"ש דמ"מ כיון שאם הי' נותן יותר מכדי השגת ידו שכבר יצא י"ח מ"מ הי' מקיים מצוה לכן אין השבועה חלה עליו וי"ל עוד בזה וקצרתי] מ"מ חזינן מיהת להרמב"ם דס"ל להדיא דבכה"ג הו"ל נשבע לבטל את המצוה גם במצוה רשות וכנ"ל וא"כ תיקשי מ"ש רבא לאביי הא מללה"נ הא שפיר קאמר אביי דבנשבע על כל שבעת הימים הא בשבועה ל"ח שבועה עלי' דהו"ל נשבע לבטל אה"מ ובאומר הנאת סוכה עלי שפיר חל נדרו אי נימא דבמצוה רשות אמרינן דליהנות ניתנו אע"כ דגם בכה"ג אמרינן מללה"נ ושפיר פריך רבא דבהנאת סוכה עלי לעולם מותר בישיבת מצוה דמללה"נ ודו"ק:

וע' כרו"פ יו"ד סי' ח' מ"ש לדון בענין שחיטה בסכין של עכו"ם דאמרינן ג"כ מללה"נ ובחי' רעק"א שם השיג עליו ממ"ש בעירובין (דף ל"א) דאי מערבין גם לדבר הרשות אז ל"ש הא דמללה"נ ע"ש. ולפי"ז מיושבים ד' הכרו"פ דבאמת גם במצוה רשות כמו שחיטה אמרינן ג"כ הא דמללה"נ ושאני עירוב דאין העירוב מצוה כלל רק טצדקי לתקן איסורו שמוטל עליו לבלתי לכת חוץ לתחום וודאי דאם עושה כן לדבר הרשות ל"ש בזה מללה"נ וע' בזה בא"מ סי' כ"ח ס"ק ס'. גם זו"ז יש לחלק דבשחיטה הא זולת איסור אבמה"ח ול"ת עה"ד המוטל על הבהמה קודם שחיטתה הא איכא ג"כ איסור עשה שא"ז אשר היא מסתעפת ע"י חיוב השחיטה המוטל עלי' ונמצא כשעושה אותה ומקיימה לא ניתנה ליהנות רק לעול על צוארו כמ"ש בר"ה (דף כ"ח ע"א) וברש"י שם ד"ה לא ליהנות ל"כ בעירובין הא איסור התחומין אינו מסתעף מן העירוב לומר שבשביל שחייב בעירוב לכן אסור לילך חוץ לתחום ונהפוך הוא שבשביל שאסור עליו לילך חוץ לתחומו לכן נתנו לו חז"ל עצה לעשות עירוב ולהתיר עי"ז איסורו ונמצא שבאם עושה זאת לדבר הרשות שפיר נהנה עי"ז מה שמתיר לעצמו איסורא דרביע עליו אבל בשחיטה הא האיסור שא"ז מסתעף מחיוב השחיטה המוטל עליו. ולמותר להאריך בזה כי מחוורתא משנ"ת בקדמייתא בע"ה וקצרתי במה שאינו נוגע לעניננו:)** אריה הנ"ל מהא דחטאת העוף הבאה עה"ס אליבא דידן דמשו"ה הוא דל"ח לאיסור כלאים דבג"כ משום דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לי' סד"א מה"ת לקולא וכיון דאינו אלא איסור דרבנן בדרבנן מותר גם פס"ר כמ"ש בט"ז או"ח סס"י רנ"ג עיי"ש. ולפי דבריהם א"כ גם אליבא דר' יהודא אפשר ליישב כנ"ל לפימ"ש התוס' יומא (דל"ג) דבאיסור דרבנן גם לר"י מותר דשא"מ ואף לפימ"ש במל"מ ז"ל פ"א מה' שבת ה"ה בשם התוס' בכורות לחלק בין דבר שאין איסורו רק מדרבנן דבזה ס"ל לר"י דדשא"מ מותר ובין איסור שיש כמותו בתורה דאסור לדידי' יעו"ש מ"מ הא כתב שם בשם התוס' כתובות ובכורות לחלק דבמקום מצוה שרי מיהת לר"י דשא"מ בדרבנן וא"כ אין לנו כלל הוכחה מחטאת העוף הבאה עה"ס לומר דלר"י ס"ל דכלאים בבג"כ הוי בגדר היתר וכנ"ל. וקושית הישוי"ע דל"ק ר"י הטעם דמשו"ה מוציאו בצבת ולא באבנט משום טלטול המוקצה נראה ליישב בפשוטו דודאי אית לי' גם לר"י דאין שבות במקדש וכמ"ש להדיא ביומא (דף ל"ד ע"ב) לגי' התוס' ע"ש ומה"ט ל"ה קאמר ר"י להשהות את הטומאה משום השבות דטלטול מוקצה ורק משום שלא לרבות את הטומאה ס"ל דאפושי טומאה עדיף ולכן קאמר דמוציאו בצבת ולפי"ז ודאי די"ל דס"ל גם לר"י דכלאים בבגדי כהונה אינו אלא בגדר דחוי' והוי טלטול מוקצה במקום דל"ח לעבודה רק דמ"מ מה"ט לא הוי קאמר להשהות הטומאה ולא הוי חייש לטעמא דטלטול מוקצה דהוי שבות במקדש:

ועדיין צריך להבין לפי מש"כ דמשו"ה מותר לר"י בחטאת העוף הבאה עה"ס משום דבמקום מצוה ס"ל דמותר באיד"ר דהא כאן אינו אלא ספק מצוה א"כ יתסר מספק וכמו כן יקשה גם לדידן דדבר שאינו מתכוין מותר מ"מ הא המג"א חולק על התה"ד הנ"ל בסי' שי"ד סק"ה ובסי' שט"ז ס"ק ט' ומוכיח מכ"מ דגם בדרבנן אסור פס"ר [ועיי"ש במג"א סי' שי"ד מ"ש להעיר ממ"ש בשבת (ד' ק"כ ע"ב) גבי כיבוי דפס"ר אסור עיי"ש. ולמש"ש בתוד"ה פותח הי' אפשר לומר דרק משום מבעיר הוא דקאסר ולא משום מכבה ויתיישב נמי משה"ק במהרש"א שם אי נפרש דהוא משום כיבוי הרוח ואי פס"ר הוא ליכא מאן דשרי דמ"ש ממדורה עיי"ש ולהנ"ל הי' מקום לומר דשאני כיבוי דהוי משאצל"ג ואינו אלא מדרבנן וס"ל להאי תנא דברייתא דגם פס"ר מותר בכה"ג אכן מד' התוס' משמע דמפרשי דגם משום מכבה קאסר ומ"מ יש לדחות ראי' זו לפימ"ש הר"ן פ' חבית ע"ש דכיבוי אף דהוי משאצל"ג מ"מ החמירו בה חכמים יותר משאר איד"ר יעו"ש ועיין באר יצחק או"ח סי' ט"ו שמסיק כהתה"ד. ואתפלא על כבוד ידי"נ הגאון מהרש"ך שליט"א בס' בנין שלמה ה"פ סי' כ"ח שכתב לדון מעצמו בענין פס"ר באיד"ר ואישתמיט מיני' לפי שעה כל הנ"ל] א"כ להמג"א החולק על התה"ד אכתי תיקשי כנ"ל האיך שרינן לי' לכתחילה ללבוש כלאים דבגדי כהונה מספק אשר ע"ב הנראה לומר בזה דרך נכון בע"ה והוא דהנה הרמב"ם פי"א מהלכות שגגות הלכה ב כתב דמספק אסור להביא קרבן משום חוב"ע וא"ת והלא חטאת העוף באה עה"ס וא"נ מפני שהמביא אותה מחו"כ ואסור לאכול בקדשים וכו' ולכאורה תיקשי לשיטתו דכל ספק מה"ת לקולא א"כ איך אפשר לומר דלא התיר קרא רק בחטה"ע שבא להתירו בקדשים הא מה"ת מותר הוא בקדשים כדין כל ספק וא"כ אמאי התיר קרא חוב"ע וע' רי"ט אלגזי פ"ג דבכורות מ"ש דבאמת מה"ת מותר בכל ספק קרבן ורק מדרבנן אסרו משום חוב"ע וכאן במחו"כ לא אסרו בכדי להתירו לאכול בקדשים ולהיפוך אין להקשות הא מה"ת פטור הוא להביא את הקרבן מספק דשאני ספק מצות עשה דאלים מל"ת וחייב מה"ת כמש"ש וכ"כ גם בעי"ט סי' ע"א. ויתיישב בזה ג"כ מ"ש הד"מ פ"ב מהלכות חגיגה שכתב לפטור טומטום משום שהוא ספק ובשאג"א סי' ק"ד הקשה ע"ז ותי' דהסוגיא ע"כ קאי אליבא דר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות ול"צ קרא לספק רק כשביצי' מבחוץ ל"כ לדידן דקייל"ן כרבנן דנשים סומכות רשות צריך קרא לפטור את הספק ודחי לה אח"כ להר"מ לשיטתי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא ולפי הנ"ל א"ש היטב דבספק מצוה מודה הר"מ דחייב ולגבי איסור ב"ת ליכא מספק ושפיר צריך קרא לפטור את הספק ודו"ק:

ואולי יתיישב בזה ג"כ משה"ק בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות במ"ש הר"מ פ"ח מה' ביכורים גבי עיסת ספק דחייבת בחלה משום שעון מיתה הוא כמ"ש בירושלמי דמשמע דבאיסור לאו אוקי מילתא אחזקה ובמחו"כ פסק בפ"א מה' מחו"כ הי"א דספק חייב להביא אף דא"ב כרת באם נכנס למקדש ואכל קודש ע"ש שנשאר בצ"ע. ולהנ"ל א"ש דשאני חלה דהמצוה מסתעפת מן האיסור ואם מספיקא אינה טובלת לית כאן מצות חלה ולכן בעינן טעמא די"ב עון מיתה דבזה החמירו או כמ"ש בכ"מ ספ"ט מה' טו"מ דבכרת ומיתה מודה הרמב"ם עיין בדברינו שלהי מגילה ל"כ גבי מחו"כ דהוי ספק מצוה ולא תלוי כלל באיסורא דאית בי' ושני דברים נפרדים הם מה שאסור בקדשים ומה שחייב בקרבן אינו מסתעף מן האיסור לכן אמרינן דמספק חייב וע' שם ארי' יו"ד סי' ב' מש"כ בענין עשה דשא"ז דדרשינן ג"כ זבוחה ודאי אכול אבל זבוחה ספק אסור ומשו"ה הוא דמחמרינן בכל ספק בשחיטה ועיי"ש באורך וע' תוס' פסחים (דף פ"ט ע"א) ד"ה ה"מ משה"ק שם וע"כ דס"ל ג"כ דספק מצוה מה"ת לחומרא. דבלא"ה לק"מ אי נימא דפטור מה"ת לעשות פ"ש מספק שמא עשה פ"ר כהוגן וע"ש באו"ח ודו"ק. ובקונטרס תפא"י סו כרו"פ סעיף י"ז מביא ראי' מד' התוס' שם ד"ה האי דס"ל דספק מותר מה"ת ע"ש וע"כ לחלק גם אליבא דידהו דספק מצוה שאני. ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק כולם על הרמב"ם ממאי דילפינן בחולין (ד' י"א) דאזלינן בתר רובא מקרבנות דל"ח לטריפה והקשו הא לדידי' גם מספק מותר מה"ת ע' טו"א בחגיגה בא"מ שתי' משום חזקת איסור וברי"ט אלגזי פ"ד דבכורות אות כ"ו משום שעומד הוא להתברר עיי"ש ואי נימא דספק מצוה מה"ת להחמיר מיושב קושיתם בפשיטות וכמובן וקצרתי:

פלג ה

ולכאורה נדחין עפי"ז גם מה שכתבתי בע"ה במק"א ליישב דברי הפרמ"ג יו"ד סי' כ"ח ש"ד אות כ"ז שכתב שם שכל ספק טריפה פטור מכיסוי משום דאשר יאכל כתיב והקשה בלב ארי' חולין (דף פ"ו) לפי"ז מאי פריך שם בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא דגבי כיסוי מודי רבנן דפטור יעו"ש דהא לפי"ז שנא ושנא דשאני כיסוי כיון דמספק אסור ל"ק בהו אשר יאכל ופטור ל"כ גבי או"ב אסרי רבנן אף דאסור משום דס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה ע"ש וכתבתי ליישב עפימשה"ק עוד האחרונים עמ"ש בפרמ"ג שם דגם להר"מ דס"ל ספק מה"ת לקולא מ"מ פטור מכיסוי דהוי בכלל לאו דלא תסור ול"ק בי' אשר יאכל והקשה ע"ז בס' נחלת יהושע סי' ו' וכבר זכה בזה הגרעק"א בחידושיו יו"ד סס"י כ"ח מסוגיות מפורשות חולין (דף כ"ז ופ"ו) דקאמר להדיא דאי אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו חייב בכיסוי הרי דאף דמ"מ אסור מדרבנן בלא שחיטה מ"מ חייב בכיסוי יעו"ש וכתבתי לתרץ בע"ה דהנה בכל ספק טריפה כמו שיש לנו ספק על היתר אכילתה כמו כן יש לנו ספק גם על מצות כיסוי ואי לא נחלק בין ספק איסור לספק מצוה הו"ל לפטור אותו מספק ממצות כיסוי אליבא דהרמב"ם דסד"א מה"ת להקל א"כ ממ"נ אי אזלת בתר דאורייתא הרי פטור הוא מספק ממ"ע דכיסוי ואי בתר דרבנן אזלת הרי אינו נאכל מדרבנן ושוב פטור הוא ממ"נ ל"כ בעוף ע"י נחירה אי נימא דמה"ת נחירתו זו היא שחיטתו אף דמדרבנן הצריכוהו שחיטה ואסרוהו בנחירה ח"מ שפיר קאמרי דאין כח בידם להפקיע מצות כיסוי דרמא עלי' מה"ת כיון דמה"ת חייב הוא בהמצוה בתורת ודאי:

ומעתה מיושב ג"כ קושית הלב ארי' הנ"ל דלפי שיטת הרמב"ם פריך שפיר בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא דפליגי והיינו דאי נימא דמשום ספק שאסור באכילה לא קרינן בי' אשר יאכל ומכיון שגם על הכיסוי הוי ספק אם חייב או פטור משו"ה מיפטר א"כ גבי או"ב נמי יהי' מותר מה"ט דאי בתר דינא דאורייתא אזלת הא מה"ת מספק מותר כמו שפטור מן הכיסוי מה"ת ואי בתר דרבנן אזלת דמחמרינן מספיקא ומחויב לאסור באו"ב מספק כ"כ חייב בכיסוי מדרבנן דמה דאמרינן לעיל ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי משום טעמא דאשר יאכל היינו רק משום דאסור בתורת ודאי אבל הכא דאינו אלא ספק אם קלקלו בשחיטתן או לא א"כ ע"כ אחת משתי אלה או דאזלינן בתר דאורייתא או בתר דינא דרבנן וא"כ כיסוי הדם ואו"ב כהדדי רן מאי אמרת דהכא כיון דאיכא חזקת איסור גם להרמב"ם אמרינן דמה"ת להחמיר א"כ האי חזקה כודאי משוי לי' והוי כנבילה ממש וממילא פטור מן הכיסוי ומותר באו"ב ושפיר פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא:

ולכאורה יש להוכיח דאיסור דרבנן ממש פטור ג"כ מן הכיסוי ממ"ש הרמב"ם פי"ד מה"ש דשוחט חוב"ע פטור מן הכיסוי ואיהו הא ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן וכמ"ש בפ"ב מה' גניבה [וע' תוס' חולין (דף פ"ה ע"ב) ד"ה אין דאי חוב"ע דרבנן מחייב בכיסוי ע"ש מ"ש ומתני' דהכא כו' לא מייתי כו' וע' בעה"מ שם שבאמת קאי על משנתנו ומשום ה"ט גופה דאי אין איסורו אלא מדרבנן חייב בכיסוי ע"ש וקצרתי] אמנם עיין כ"מ פ"ב מה"ש שכתב בדעת הר"מ דס"ל חוב"ע אסור מה"ת וכבר האריכו בזה האחרונים ליישב הסתירות עיין מל"מ פ"ה מה' יסוה"ת ובל"מ פ"ב מה"ש והנכון בזה מ"ש בשעה"מ פ"א מה' חמץ דהר"מ ס"ל כשיטת רש"י פסחים (דף כ"ב) דאיסורי הנאה אינו מה"ת ומ"מ השחיטה והאכילה אסור מה"ת מקרא דכי ירחק ע"ש ומיושב אצלי בזה ג"כ מ"ש בנדרים (דף י"ט) אליבא דר' יהודא דכל שספיקו חמור מודאי ל"מ נפשי' לספיקא והטעם פירשו שם רש"י והר"ן משום איסור חוב"ע ובמל"מ פ"ג מה' נזיר הי"ח הקשה למה לא פירשו הטעם משום הקפה וכמ"ש בתוס' שם ובשעה"מ פי"ב מה' עכו"ם מתרץ דאיצטריכו לה"ט משום נשים דל"ש בהו איסור הקפה ונשאר שם בקושיא לפי"ז על ר' יהודא דסבירא לי' בפסחים (דף כ"ב) דחוב"ע ל"ד ורבנן הא לא העמידו דבריהם במקום תיקון גברא ע"ש שנשאר בקושיא ולפי"ז לק"מ דאף דחוב"ע ל"ד מ"מ אסור מיהת השחיטה והאכילה מה"ת וכנ"ל בשיטת רש"י והר"מ ולפלא על בעל שעה"מ שסתר משנתו ששנה בעצמו בפ"א מה"ח הנ"ל דגם לר"י אסור האכילה והשחיטה מה"ת ושפיר אפשר לקיים ג"כ ד' הפרמ"ג כדברינו דבאיד"ר גרידא ודאי דחייב לכסות וחוב"ע שאני וכנ"ל ודבריו שם רק בספק איסור דאורייתא אף אי נימא דסד"א מותר מה"ת וכנ"ל והרבה הארכתי בכל הנ"ל בחי' לאלפס חולין בע"ה ואכמ"ל:

ורק לפימשנ"ת לעיל דבספק מצוה מודה הרמב"ם דחייב מה"ת להחמיר א"כ נסתרו דברינו דכאן נמי בספק מצות כיסוי אף מספק חייב מה"ת במצוה זו ושפיר י"ל דאזלינן בתר דאורייתא דמותר מספק וחייב בכיסוי ג"כ מספק ומ"מ יש להעמיד עפ"י דברינו ד' הפרמ"ג הנ"ל ולחלק בין ספק איסור תורה שהחמירו חז"ל לתפוס הצד האוסר מספק ובין איד"ר גרידא שהטילו על הדבר הזה וכמ"ש בר"ה (דף ל"ד ע"ב) גבי תקיעת שופר ותפלות דספק תורה חמור מודאי דרבנן וע' ש"ך יו"ד סי' ק"י דיני ס"ס אות י"ז שהאריך בזה דבמקום שי"ב חשש איסור תורה אעפ"י שמדאורייתא מותר מטעם רוב וכה"ג ואסרוהו חכמים מחמת המיעוט הוי כודאי איסור משום שאסרוהו מכח אותו ספק יעו"ש ויש להמתיק עוד עפימ"ש בנתה"מ סי' רל"ד דשוגג בדרבנן א"צ כפרה אשר סברתו נראה דס"ל דאיד"ר אינו אלא איסור גברא דרמא עליו מצוה לשמוע דברי חכמים מלא תסור אבל אין בזה איסור חפצא ומשו"ה בשוגג א"צ כפרה. וכבוד ידידי הגאון מהרש"ך שליט"א מווילנא העירני ליישב עפי"ז מאי דקשיא לכאורה לפי מש"כ האחרונים לדון דין איסור כבוש בבב"ח של עוף אף דהוא אינו אלא איד"ר וראייתם מבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא יעו"ש סי' צ' ס"ג בהגהות אחרונים ומ"מ לענין חענ"נ לא אמרינן באיד"ר אף בבב"ח להרמב"ם עיין ט"ז שם ס"ק ד' גבי כחל ומשום דאין על החפץ שום איסור לכן ל"ש בו לומר חענ"נ וי"ל בזה במש"ש הט"ז דפליגי בזה הראשונים ז"ל אי אמרינן חענ"נ באיד"ר עכ"פ לפי"ז אי נימא דאין על החפץ שום איסור בדרבנן ודאי די"ל דחייב לכסות מאחר דהוא היתר בעצמותו ול"ד לספק איסור דאורייתא ודו"ק:

ויתיישב עפי"ז ג"כ משה"ק בס' עמו"א סי' כ"ט אות ה' לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ לפי מאי דמשמע מסוגיא דחולין דאי מה"ת מותר באכילה חייב בכיסוי אף שאסור מדרבנן א"כ כל טריפה יתחייב בכיסוי משום ח"ש דמותר מה"ת לד לדידי' ומ"ש לתרץ דכיון דכתיב אשר יאכל בעינן היתר אכילה בכזית יש לדחות דאכתי תיקשי דלפי"ז אם ישחוט עוף שא"ב כזית וכמ"ש כה"ג בחולין (דף ק"ב ע"ב) כעין קלניתא דעוף כחוש הוא ואין בבשרו כזית יפטר מכיסוי וזה לא שמענו ודאי די"ל דכיון דאשר יאכל רשות הוא ל"ב בי' כזית כלל וכמ"ש כה"ג הפרמ"ג בפתיחה לה"ש בענין איסור עשה דשא"ז דמשום דואכלת דכתיב בי' אינו אלא רשות משמע ג"כ כ"ש ול"ב כזית **(הג"ה ולדבריו צריך לחלק בין האי עשה לכל הני דאית בהו עשה ול"ת באכילתן כמו בבהמה טמאה עיין זבחים (דף ל"ד ע"א) דודאי לא אמרינן שם דגם בח"ש איכא האי עשה ובתוס' חולין (דף ל"ג ע"א) דס"ל דבעינן גם באיסור עשה דשא"ז כזית דוקא כבר הרגיש הפמ"ג בעצמו בס' ראש יוסף שם ותירץ דבטמאים איירי דליכא לאיסור עשה הנ"ל ע"כ דבטמאים ליכא לח"ש איסור עשה ולכאורה גם שם אפשר לומר כן דאכילה דכתיב בטהורים אותם תאכלו דמינה מפיק איסור עשה לטמאים נימא נמי דהאי אכילה רשות וכנ"ל אכן ע"ז יש לומר דשאני התם דשני האיסורים העשה והל"ת אחודים ואגודים המה זב"ז ובכ"מ דנוהג איסור הל"ת איכא ג"כ לאיסור העשה ואין סברא כלל לומר דהעשה יהי' ג"כ בח"ש והל"ת לא יהי' נוהג רק בשיעור כזית דהא ל"צ איסור עשה כלל בח"ש דכללא הוא בכ"מ שח"ש אסור מה"ת ואין לוקין וע"כ שהתורה ריבתה כאן איסור עשה נוסף על הל"ת ובכ"מ שאיכא הל"ת איכא ג"כ לאיסור העשה ל"כ הכא דאינו אלא איסור עשה לחוד וזבחת ואכלת שפיר אפשר לומר כן דהאי עשה ל"ש כלל לאיסורי הל"ת עיין תשובת הרשב"א סי' י"ח ובשו"ת הראב"ד מובא בתחלת ס' אבודרהם ובהגהת מהרצ"ח חולין (דף ל"ז ע"א) ואכמ"ל:

הן אמת שבס' עמו"א סי' ע"ג תמה על הפרמ"ג הנ"ל מסוגיא דשבועות (דף כ"ג) שהרי התוס' שם הכריחו דחלה שבועה על ח"ש אף אם אסור מה"ת והא במתני' שם קתני נבילות ובזה הא איכא איסור עשה גם על ח"ש ועל עשה הא כבר כתבו שם התוס' דל"ח איסור שבועה ועוד הא גם ריש לקיש סבירא לי' להאי עשה דשאינה זבוחה והאיך מוקי לה בחצי שיעור דאיכא איסור עשה גמורה גם בחצי שיעור ע"ש שמחמת זה השיג עליו וסתר דברי הפרמ"ג ע"ש:

ובאמת הי' אפשר לתרץ קושיותיו עפ"י מה שכתב עוד הפרי מגדים בהאי עשה דשאינה זבוחה דאינה נוהגת רק בבהמה וחי' אבל לא בעוף [ושם בהגהת מהרצ"ח השיג עליו מד' התוס' חולין (ד' ל"ג) הנ"ל ועוד חולין (דף ק"כ ע"א) תוס' ד"ה נבילה דכתבו להדיא דגם בעוף איכא להאי עשה דשא"ז ולק"מ דכבר כתב שם הפמ"ג בעצמו דמודה מיהת דאיסור שא"ז איכא גם בעוף רק דעשה ליכא ע"ש בפתיחה שורש ה' ד"ה עוד לר"מ אף דליכא אבמה"ח בעוף מ"מ איכא איסור אף דוזבחת אינו אלא תיקון הלאו ויליף לה מפסוהמ"ק ומדוקדקים לשון התוס' שכתבו איסור דשא"ז ולא הזכירו לעשה כלל ובמק"א יישבתי בזה למש"כ האחרונים גבי איסור חלב וביצים דס"ד לאסרן דהוא משום עשה דשא"ז הנ"ל עיין נוב"י מהד"ת יו"ד סי' ל"ו. ולכאורה לד' הפמ"ג הנ"ל אין בביצים איסור כלל דל"ש עשה שא"ז כלל בעופות. ולהנ"ל ניחא. ועיין תוס' רעק"א מס' מכות פ"ג מ"ב אות י"ג משה"ק דלמה ל"ח גם נבילה בריה מפני איסור שא"ז וכתב שם דמברייתא דחולין (דף ק"ב) אכל צפור טהורה בחיי' בכ"ש ובמיתתה בכזית אין ראי' רק דלענין הלאו דנבילה ל"ה בריה דמיירי שם לענין מלקות ולד' הפרמ"ג טפי תיקשי דמשום דהתם הא מיירי בעוף ולית גבי' איסור עשה כלל וכנ"ל אכן ע"ש בתי' מ"ש דאפשר דלגבי איסור עשה דקיל ל"ש כלל חשיבות בריה ע"ש ובבאר יצחק סי' ט"ז)** ולהנ"ל ניחא דטריפה שאני דאף דמותר באכילה מה"ת בח"ש מ"מ ל"ק בי' אשר יאכל כיון דבעצמותו אסור הוא באיסור חפצא ודו"ק כי קצרתי:

פלג ו

היוצא לנו מדברינו דספק מצוה חייב מה"ת להחמיר וספק איסור ל"ת אינו אלא מדרבנן לחומרא לשיטת הרמב"ם דעשה אלים מל"ת וא"כ לא תיקשי מעתה משה"ק האיך חטאת עוף באה עה"ס ולובש כלאים דבג"כ אף לשיטת המג"א דדשא"מ ופס"ר אסור גם באיסור דרבנן משום דכיון דעל קיום העשה מחויב הוא מה"ת להחמיר מספק ועל איסור הל"ת אמרי' דספיקא לקולא מה"ת. לכן שפיר מותר משום מצוה. ויש לומר דלא העמידו חכמים דבריהם מספק משום דמחויב הוא לקיים המ"ע מספק דודאי אין לומר כפשוטו דספק מ"ע דוחה לספק ל"ת דדילמא אינו מקיים המ"ע ועובר על הל"ת לחוד [ובס' זכר יהוסף להגרי"ז שטערין הביא בחי' למס' סוכה (דף ט') מ"ש בשו"ת מנחת עני להסתפק במי שנפסל לו בתים של תפילין דר"ת אם רשאי להניח הפרשיות בבתים של רש"י שכ' הפרמ"ג או"ח סי' מ"ב הא דלא דחי עשה דתפילין לאו דאין מורידין כיון דהמצוה נעשה בפסול וכאן לא שייך הכי רק שנסתפק אם ספק מ"ע דוחה ל"ת דהוא ג"כ ספק ויעו"ש שהרמ"ח הרכיב את הענינים והביא ע"ז מ"ש בפרמ"ג במ"ז או"ח סי' שד"מ בהולך במדבר וא"י מתי שבת מאי פריך בגמ' לימות והא אף אי יכול להתענות ליתי עשה דעונג שבת מספק ולידחי ל"ת דעשיית מלאכה מספק ומבואר דספק עשה דוחה לס' ל"ת יעו"ש ובמחכתה"ר אין הדמיון עולה יפה דהתם דין הוא שידחה דהא אם נאמר שעובר הל"ת והיום שבת הא מקיים המ"ע ג"כ ודין הוא שידחה ואי לא מקיים המ"ע דלאו שבת היום א"כ הא גם הל"ת ליתא ומה דמיון הוא למ"ש במנחת העני הנ"ל להסתפק דהתם איכא ספק שמא אינו מקיים המ"ע ועובר על הל"ת לחוד אי לאו הילכתא כר"ת ובכה"ג יש להוכיח דל"ד ממ"ש ביו"ד סי' רס"ו דספק מילה בזמנה א"ד אף ליו"ט שני ש"ג אם כי ודאי דחי וכן הי' חייב להניח תפילין ביו"ט שני מספק דס' המ"ע ידחה הל"ת שג"כ אינו אלא ספק אף אם נימא דבשויו"ט איכא איסורא ע' שאג"א סי' מ"א אע"כ כיון שיש לחוש שיעבור על הל"ת ולא יקיים המ"ע לכן אינו דוחה וי"ל עוד בדבריו וקצרתי] ורק משום דכיון דסד"א אינו אסור אלא מדרבנן א"כ י"ל דבספק מ"ע אי נימא דחייב מדאורייתא כמשנ"ת רשאי ללבוש הבג"כ אף לשי' המג"א שם דס"ל דפ"ר אסור באיד"ר ג"כ והבן בדברים. ואף דביתר קרבנות אמרינן דמספק אסור להביא וקיימו חכמים דבריהם להחמיר מספק בשוא"ת מ"מ כאן במחו"כ התירו מספק כדי שיהי' מותר לאכול בקדשים וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שגגות הנ"ל. והא דנקט רק איסור חוב"ע ולא הזכיר לאיסור כלאים דבג"כ משום דכאן אינו אלא דשא"מ דהא בכלאים **(חיו"ד הקשה ממ"ש בע"ז (דף ס"ז) דנבילה שא"ר לגר דשרי מיירי בסרוחה מעיקרא דל"ח עלי' איסור נבילה והקשה הא מ"מ האיך נפקע איסור דשא"ז ולד' הפרמ"ג א"ש דנוקמי למיעוטא דקרא לענין איסור נבילה וכמו בעוף דל"ש גבי' לאיסור עשה דשא"ז ודו"ק והארכתי בזה בחידושי אלפסי ס"פ בהמה המקשה בדברים נכונים בע"ה]:

רק באמת לא צריכנא לזה דעיקר השגת בעל עמו"א במחכ"ת הוא בלי עיון היטב בד' הפמ"ג שם ואין לה מקום להמעיין שהרי ז"ל שם אם נאמר בחשוד לאכול ח"ש דלאו מושבע ועומד הוא כמ"ש התוספות שבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי וכו' א"כ נאמן הוא בשבועה וזה לשיטת הריב"א דא"ב עשה דוזבחת רק תיקון הלאו משא"כ כו' עכ"ל הרי ביאר דבריו דכאן התוס' אזלי לשיטת הריב"א לפי"ז דאינו עשה כלל וכל דבריו שם לחייב גם אח"ש אינו רק אם הוי עשה גמורה ולדידהו כתב שם דס"ל דחיילא איסור שבועה על איסור עשה ומביא שם ג"כ ראי' דהרמב"ם ס"ל כן ע"ש. וא"כ גם קושיא השני' שהקשה בעל עמו"א לק"מ משה"ק דר"ל דמוקי לה בח"ש אטו חולק על איסור עשה זו הנה מעתה לק"מ דהוא משום דבאמת חיילא שבועה אאיסור עשה ג"כ ולדעתי אפשר לומר דמכאן הוציא הרמב"ם דינו דחל שבועה על איסור עשה דלשיטתו דוזבחת עשה גמורה היא מוכח ע"כ מר"ל דשבועה חיילא על איסור עשה מאחר דגם בח"ש איכא לאיסור זה ולא מצינו לר"י דפליג ע"ז ודו"ק ובכ"ז יש מקום לפלפל עוד וקצרתי:

אמנם באמת אף שמיושבים קושיות בעל עמו"א ויש מקום לד' הפמ"ג וכנ"ל מ"מ ד' הפמ"ג תמוהים מהאי סוגיא במש"כ שם הנ"מ לדינא מחקירתו זאת לענין מומר לתיאבון וכן לענין נשבע שלא לאכול ח"ש מנו"ט דאי איכא לאיסור עשה בח"ש ל"ח השבועה וכו' דזה א"א דממ"נ אחת משתי אלה מוכח בוודאי מהאי סוגיא או דאין בח"ש איסור עשה שא"ז או דשבועה חלה על איסור עשה שהרי חל שבועה לר"ל על ח"ש דנבלה וכנ"ל ואף מש"כ לעיל לתרץ דר"ל מוקי לה בנבלת עוף גם בזה יש לדון דכבר מסיק לה שם הפמ"ג בסוף שורש ב' דאיכא עשה דשא"ז גבי עוף ומביא שם לשון הרשב"א שכ' להדיא גבי בהמה בחיי' בחז"א עומדת דגם בעוף איכא עשה דשא"ז בסימן א' ומ"מ הי' אפשר לקיים את דברינו הנ"ל ולומר דר"ל לשיטתי' בנזיר (ד' כ"ט) דאין שחיטה לעוף מה"ת דלפי"ז בודאי דליכא גבי עוף איסור עשה שא"ז כמובן. רק תיקשי שם בשבועות דפריך ר"י מ"ט ל"א כר"ל (שבועות דף כ"ג סע"ב) מ"ט ל"ק משום דס"ל דישל"ע מה"ת ואיכא גם גבי ח"ש איסור עשה ואולי עדיפא מיני' משני דבעי לאוקמי מתניתין כדברי הכל ע"ש וקצרתי בכ"ז:

אמנם באמת מצינו כמה נ"מ לדינא זולת הנ"מ של בעל הפמ"ג הנ"ל לענין חולה שיב"ס באם איכא ח"ש דנבלה וח"ש דאיסור אחר טפי מאכילין אותו של האיסור האחר משום דבזה איכא ג"כ לאיסור עשה ולא עוד אלא באם מונח קמי' איסור עשה וח"ש דנבלה מאכילין אותו כזית של איסור עשה ולא ח"ש דנבלה משום דתרתי איתנייהו בי' איסור עשה גמורה וח"ש דל"ת דג"כ אסור מה"ת ועוד הרבה כיו"ב מה שיש לצייר נ"מ לדינא ומהסוגיא דשבועות הנ"ל אין סתירה לזה וכמשנ"ת בע"ה ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא בע"ה ועוד יש נ"מ לענין חשוד על ח"ש של איסור אחר א"ח על ח"ש כנבילה אי אית בה איסור עשה דחשוד על הקל א"ח על החמור וכמו שכתב כיו"ב בנה"כ סי' כ"ז ואכמ"ל בדבר שאינו נוגע לעניננו:)** האיסור הוא ההנאה וזה אינו מכוין ליהנות רק לעבוד עבודה וכמ"ש בבית הלוי סי' א' אות ה' והוי רק איד"ר דהוי פס"ר ל"כ לגבי איסור חוב"ע שכבר ביארנו בע"ה לעיל דס"ל להרמב"ם דהשחיטה והאכילה אסור מה"ת והוי ספק איסור דאורייתא:

פלג ז

עתה עפ"י כל הנ"ל נבוא בע"ה לריש מס' פסחים ונקדים תחלה לבאר פרט אחד במ"ש הכלבו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע ובשו"ת פנ"י לבעל מג"ש כתב שכ"ה דעת רש"י בריש מס' פסחים במש"ש טעמא דבדיקה משום ב"י וב"י ובתוס' הקשו הא מה"ת בביטול בעלמא סגי וכתב שם דעד שלא נבדק הו"ל כחמץ ידוע דל"מ ביטול. והנה ראיתי בישוי"ע או"ח סי' תל"ב ס"ק א' שכתב טעם לדין זה עפימש"ש להסביר מ"ש התוס' פסחים (דף מ"ו) דנימא אי בעי פריק גבי חמץ של גבוה ויעבור בב"י ותירצו דזה ל"א דהוי כמו אי בעי קנה יעו"ש ובר"ן מסביר הטעם משום שמחוסר מעשה או ממון והוא ז"ל הקשה ע"ז מעכו"ם שהלוה לישראל ע"ח דאם הגיע ז"פ קה"פ אסור מטעמי דהואיל וא"ב פריק ולכן כתב שם הטעם משום דיש להבעלים זכות בזה יותר מלאחר לכן אמרינן בי' הואיל בכה"ג אבל א"ב פריק או קנה הא אין להבעלים זכות יותר מאחר לכן ל"א הואיל וממילא לפי"ז בחמץ ידוע שעובר ול"מ הביטול משום שיש לו זכות הואיל אי בעי זכי ע"י חצירו יעו"ש ולענ"ד כל דבריו אינם צודקים משה"ק בד' התוס' משום שאין לו להבעלים זכות יותר מאחר לכאורה לפי"ד התוס' בכ"מ דהא דאמרינן הקדש ש"מ שחיללו עש"פ מחולל הוא רק לגבי הבעלים אבל לא באחר ע' תוס' תמורה (ד' כ"ז ע"ב) ומנחות (ד' ע"א) דאין סברא שיוכל לפדות הקדש חבירו ש"מ עש"פ ויקחנו לעצמו יעו"ש א"כ ליתא לדבריו וכמובן:

ולמש"כ בשו"ת מהרמ"ע מפאנו סי' ס"ג דהא דשמואל שמחולל על ש"פ הוא רק דוקא ברצון הגזבר הי' אפשר לומר כמ"ש בישוי"ע אבל לא משמע מכל הני מקומות וביותר מד' התוס' מנחות (דף ע"א) שם ודו"ק **(הג"ה ושם בטו"א מגילה (דף כ"ג ע"ב) באבני שוהם המציא טעם אחר משום שהבעלים בידם לאיתשולי על עיקר ההקדש משו"ה דין הוא שיהי' יכול לחללו ש"מ על ש"פ ל"כ אחר שוב הקשה ע"ז דא"כ למה גבי כרם רבעי נתחלל ש"מ עש"פ ומתרץ לה דילפינן ממע"ש דודאי הוא שפודין גם בש"פ עכ"ד. והנה מ"ש דבמע"ש מחולל ש"מ עש"פ הנה בתוס' יומא (דף ט' ע"א) ד"ה לא מסתפקים בזה אמנם בתוס' גיטין (דף ס"ה ע"א) ד"ה ואמה וכן בבכורות (דף ל' ע"א) ד"ה באתרי' כתבו להדיא דמחולל אכן בעיקר הדין דל"מ חילול בפחות גבי אחר ע' שטמ"ק ב"מ (דף נ"ז ע"א) שהביא כן גם משם הרשב"א והריטב"א ובריטב"א שם מביא זה ג"כ מד' הרי"ף פ"ק דע"ז גבי הקדש בזה"ז בהמה תיעקר כו' והקשה הא אית לי' תקנתא דפדי' עש"פ ותירץ דליתנייהו לבעלים ונפלאתי מאוד עמש"ש בשם הר"ש פ"ק דב"מ דהא דשמואל אינו אלא בקרקע ולא במטלטלי והוכיח מן הסוגיא דע"כ שמואל ס"ל כן גם במטלטלי רק דאנן לא קייל"ן כותי' אלא בקרקע והאריך שם בהא דההקדשות תשעה וכהן במאי מיירי אי בקרקע הא לאו בני פדי' הן ואי במטלטלי כו' וכל הנ"ל אינו אלא תימא הא במתני' דסנהדרין ומגילה להדיא מפורש דרק בקרקעות בעינן תשעה וכה ומטלטלין סגי בג' ומאי מספקא לי' ול"א כלל ההקדשות ט' וכהן רק הקרקעות ט' וכהן והא דשמואל בודאי דגם במטלטלין איתא לכו"ע וכמ"ש להדיא בבכורות (דף כ"ה ע"א) גבי פרה אדומה ושם (דף נ' ע"ב) גבי מ"ש וכן במעילה (דף י"ד ע"ב) גבי מעות הקטורת ע"ש וצ"ע ורק לענין הקדש בזה"ז מחלקי הקדמונים ז"ל בין קרקע למטלטלין ע' תוס' ערכין (דף כ"ט ע"א) ואכמ"ל:

ולענ"ד יש להקשות אטעמא דטו"א דהוא משום שאלה דאכתי תיקשי למה גבי גזבר מצינו ג"כ האי דינא דחיללו עש"פ מחולל ע' בכורות (דף כ"ה) ומעילה (דף י"ד) וכי בידו למיתשל ע"כ דלא מן השם הוא זה רק כמ"ש בתוס' משום דאין סברא וכו' ומש"ש בטו"א להוכיח כן מבכורות (ד' י"א ע"א) דקאמר שלא יהא פ"ח חמיר מן ההקדש אף דע"כ חמיר לענין שלא בשוי' דבהקדש מהני ובפ"ח ל"מ גם בדיעבד וראי' מנדמה ע"כ משום דבעלים דפ"ח כאחר דמי לענין זה וממילא א"ח מן ההקדש וע"ש ולא אבין איך ס"ד לומר דבעלים דפ"ח כאחר דמי ואדרבא מצינו להיפוך ע' רי"ט אלגזי פ"ק דבכורות אות ח' משה"ק דלמה גונב פ"ח ש"ח משלם כפל משום דחזי לי' דביני ביני והא גם גבי הקדש יש לו להבעלים לאחר מכאן דיכול לפדותו בפחות ותירוצו מוכרח דשאני פ"ח דמעכשיו קנוי לו לביני ביני שבידו למוכרו לאחר מעכשיו לענין מאי דשוה יותר משה וכמש"כ הרא"ש שם בפסקיו סי' י"א ע"ש ל"כ בהקדש דקודם הפדיון אינו שלו כלל ואסור למוכרו לאחר לענין מאי דשוה יותר מפרוטה ע"ש הרי אדרבא מוכח מזה דיותר חשיבי בעלים לגבי פ"ח מלענין הקדש ולא עוד אלא דלטעמא בתרא שכ' הטו"א ז"ל דהוא משום שבידו למיתשל א"כ גם גבי פ"ח נימא כן הא בידם לפדותו בשה בזול לכן בידו ג"כ לפדותו במילי אחריני ג"כ בשקל כמו בשה ומ"ש הא דמצי למיתשל)** ורק א"נ כהטו"א מגילה כ"ג דהוא משום הואיל ואי בעי מיתשל א"כ אין לו יתרון בזה יותר מאדם אחר דהא הכא מיירי שכבר בא ליד גזבר כמ"ש התוס' ול"מ בי' שאלה אמנם גם זו"ז אין לומר שם כהטו"א דאי טעמא דמצי פריק בפחות הוא משום השאלה א"כ היינו ממש כמו הואיל וא"ב מיתשל דהא עדיפותא דבעלים גם גבי פדיון משום הכי הוא:

אכן עיקר קושיתו מחמץ שהלוה עכו"ם ע"ח דישראל לק"מ לכאורה גם לפי"ד הר"ן דהכא גבי הקדש מיקרי מחוסר ממון שצריך ליתן ממון מכיסו בעד החמץ ל"כ התם שרק חובו צריך להחזיר היינו שמחזיר רק את הממון שקיבל מן העכו"ם זה לא מיקרי מחוסר ממון שמחזיר מה שקבל ל"כ גבי הקדש שצריך ליתן ממון שלו מחדש ודמי ממש לקנה חמץ. אלא שלענ"ד עיקר הקושיא מהואיל וא"ב פריק לק"מ והיינו מש"כ התוס' לתרץ דל"א א"ב פריק משום דאף אם יפדה החמץ הא לא יקנה החמץ רק מכאן ולהבא ולא למפרע ודמי ממש להואיל וא"ב יקנה את החמץ דודאי אין סברא לומר כלל ול"ד להואיל וא"ב מיתשל דאם ישאל על הקדישו ומשוה לדיבורא קמא טעות חשיב למפרע כשלו דבטל הקדישו למפרע לכן שייך לומר הואיל:

וממילא לפ"ז מיושב ג"כ קושית הישוי"ע מעכו"ם שהלוה לישראל ע"ח דשאני התם שאם יפדה את חמצו מן העכו"ם היינו שמשלם את החוב ויקח את משכונו נמצא החמץ למפרע שלו לכן אסור מטעמא דהואיל וא"ב פריק ול"ד להקדש. ואזדא לפי"ז עיקר מש"כ הישוי"ע לענין ביטול חמץ ידוע שיעבור משום שאפשר לו לזכות ע"י חצירו דגם בזה הא לא יקנה אותו רק מכאן ולהבא לא למפרע ובכה"ג ל"א הואיל. ויש להוסיף עוד במש"כ הפנ"י דרש"י ס"ל כהכלבו הנ"ל דזה מוכרח לרש"י לשיטתי' דהנה בכלבו מביא ראי' לדינו ממ"ש חכמים לר"י דס"ל אין ביעו"ח אלא שריפה א"ל כל דין וכו' לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וכו' ותיקשי דמ"מ יבטלנו אע"כ דלחמץ בעין ל"מ ביטול. וראי' זו אינה רק לשי' רש"י (ד' י"ב ע"ב) דמפרש מש"ש ר' יהודא אימתי שלא בשעת ביעורו היינו בתחילת שש אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד דהוא בשבע וכו' נמצא לפי"ז דעיקר פלוגתת ר"י וחכמים הוא שלא בשעת ביעורו בשש ושפיר הקשה דהא יבטלנו והוכיח דל"מ ביטול לח"י אבל למ"ש התוס' שם לחלוק על פירש"י ולדידהו עיקר פלוגתתם הוא שלא בשעת ביעורו היינו אחר שש יעו"ש לפי"ז הא לא תיקשי מידי דיבטלנו דהא לאחר שש שוב אין בידו לבטלו:

פלג ח

והנה באחרונים הקשו על הכלבו ממ"ש פסחים (דף ו' ע"ב) ולכי משכח לי' לבטל הרי דמהני ביטול לחמץ בעין ובישוי"ע או"ח סי' תל"א כתב לתרץ דבאמת לרבנן דפליגי על ר"י וס"ל דהשבתתו בכ"ד לדידהו מהני ביטול גם לח"י והכלבו ל"כ כן רק אליבא דר"י דס"ל אין ביעו"ח אלא שריפה עיי"ש וכ"כ באו"ח ריש פסחים אות ג' עיי"ש. אכן פשטא דמילתא לא משמע כן וביותר מוכח להיפוך ממ"ש בר"מ פ"ב מה' חמץ ה"ב שבנוסחא ישנה שהי' לפניו הי' כתוב ברמב"ם דאין ביטול מועיל רק לחמץ שא"י ולחמץ ידוע בעי מה"ת ביעור דוקא וכ"כ בב"י סי' תל"א עיי"ש ומ"ש הכ"מ לשבש נוסחא זו עי' צל"ח ריש פסחים שמיישב השגתו בפשיטות. והרמב"ם הא פסק כחכמים דר"י בפ"ג מה"ח הי"א ומכל מקום סבירא ליה דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והדרא קושיא לדוכתא על שיטת הכלבו מסוגיא הנזכר לעיל וכן הקשו עוד ממתני' פסחים (דף מ"ט) ההולך לשחוט א"פ וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו' וא"ל מבטלו בלבו הרי דמהני ביטול גם לחמץ ידוע. גם זו"ז יש להקשות עמשנ"ת דגם הרמב"ם ס"ל דל"מ ביטול לח"י וע"כ דהצריכה תורה ביטול לחשא"י והאיך אפשר לומר כן אליבא דהרמב"ם לשיטתו דס"ל סד"א מה"ת לקולא ובשלמא לרש"י שפיר י"ל דס"ל כהכלבו כאשר כבר האריכו האחרונים בדעת רש"י דס"ל סד"א מה"ת להחמיר וכמ"ש ביבמות (דף פ"ח ע"ב) גבי וקדשתו בע"כ ע"ש ובחולין (דף כ"ב) וע' ריט"א בכורות פ"ה אות מ"ב ובאחרונים אבל להרמב"ם הא קשה כנ"ל ושם בצל"ח ריש פסחים העיר בזה וכתב דחמץ מקרי איתחזק איסורא וכמ"ש במג"א או"ח סס"י תל"ז ומודה הרמב"ם באיתחזק איסורא ועדיין תיקשי למ"ש הרמ"א יו"ד סס"י קכ"ז דחמץ ל"מ איתחזק איסורא. והנראה בע"ה בזה עפימ"ש המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג מצוה ל"ט דהא דל"מ ביטול לחמץ ידוע הוא רק לענין המ"ע דתשביתו דבזה הוא דאמרינן דל"מ ביטול רק בחשא"י אבל לענין ל"ת דב"י ודאי דמהני גם לחמץ ידוע עיי"ש אשר בזה מיושב כל משה"ק על שיטת הכלבו וקצרתי. ובאו"ח ריש פסחים אות ט"ז אסבר לן קראי עפימ"ש הר"ן בטעמא דקרא דמשו"ה החמירה תורה גבי חמץ שיהי' עובר בב"י וישביתו משום דיש לחוש שמא יאכל וחמיר איסורו בכרת וכמ"ש אך ביום הראשון תשביתו וקאמר הטעם כי כל אוכל חמץ ונכרתה והיינו דחיישינן שמא יאכל איסור חמור והקשה לכאורה האיך אפשר לומר כן הא מה"ת סגי בביטול ועדיין יש לחוש שמא יאכל ותי' שם עפי"ד המהרש"ל הנ"ל דל"מ ביטול רק לקיים שלא יעבור הלאו דב"י **(ולבטל זכות ההקדש מהא דבידו לפדותו בזול ע"י שה. ולענ"ד נראה דבאמת גם פ"ח א"ח מן ההקדש לענין עצם הפדיון וגם בזה אמרינן הא דשמואל ורק דמ"מ בעינן התם דוקא בשוי' לענין מצות הנתינה לכהן דאף דבשה סגי בכ"ד אבל בד"א בעינן שישלם להכהן דמי שוי' אבל לאפקועי איסורא דידי' ודאי דנפקע איסורו גם בפחות ות"ל שכן מצאתי גם להג' בעל מנה"ח מ' כ"ב וכתב שם שגם הרמב"ם ס"ל כן שהרי מיקל באיבעי' דנדמה וס"ל גם שם דבדיעבד פדיונו פדוי והוא מטעם זה דנפקע איסורו גם בפחות יעו"ש ובחי' אלפס מגילה בע"ה כתבתי באורך בכ"ז וליישב עיקר קו' התוס' תמורה (ד' כ"ז ע"ב) אשר עי"ז כתבו לחלק בין בעלים לאחר וכאן קצרתי:)** אבל עשה דתשביתו אינו מקיים בביטול א"כ שפיר קאמר רחמנא ה"ט דשמא יאכל דשייך בחמץ ידוע גבי העשה דבאמת לגבי העשה ל"מ ביטול כלל וז"ש מיום הראשון עד יום השביעי והיינו דלא בדיל מיני' כולי שתא. וא"ש מה שלא נאמר מיום הראשון עד:

יום השביעי גם גבי הל"ת שם דבזה הא מהני ביטול ולא מצי למיהב בזה טעמא דשמא יבוא לאוכלה עיי"ש ודו"ק:

ולפי"ז א"ש גם דעת הרמב"ם שכתבנו דס"ל ג"כ דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והקשינו דהאיך אפשר לדידי' דחשא"י ליבעי ביטול מה"ת הא סד"א לקולא מה"ת ולפי"ז מיושב היטב עפי"מ שביארנו לעיל בע"ה דס"ל להרמב"ם דספק מ"ע מה"ת לחומרא א"כ שפיר אפשר לומר דכיון דכל עיקר החילוק שבין חמץ שא"י לח"י הוא רק בענין המ"ע דתשביתו א"כ שפיר י"ל דלח"י באמת ל"מ הביטול לגבי העשה וכל עיקר הביטול ל"מ בזה רק לחמץ שא"י ומ"מ בעי ביטול מה"ת מספק דבספק מצוה מתחייב שפיר מה"ת להחמיר. ומכאן גופה יש להוכיח דלגבי הל"ת דב"י מהני ביטול גם לח"י דא"א לומר לגבי הלאו דיהי' צריך ביטול לחשא"י דאינו מחויב בספק ל"ת מה"ת וכנ"ל ודו"ק:

ונחזור את דברינו בקצרה לפי מה שהוכחנו ממתני' דשלהי עירובין דטעם המוקצה הוא משום הכלאים דבג"כ והיינו דאסורין שלא בשעת העבודה וע"כ מה שחטאת העוף באה עה"ס הוא כמשנ"ת משום דספק מצוה לכו"ע מה"ת לחומרא א"ש מ"ש אור לי"ד בודקין את החמץ כו' והיינו גם לחשא"י דנפקא לן מתשביתו שמחויב לבערן מספק ובביטול בעלמא סגי בזה והא דצריך בדיקה כדי שלא יעבור בב"י כמ"ש רש"י וביארו הר"ן ויתר המפרשים דלשיטת רש"י הבדיקה הוא ג"כ מה"ת כשלא ביטלו ונפקא לי' מתשביתו. ויש להוסיף עוד להוכיח דע"כ משנתינו איירי מבדיקה דאורייתא שקודם הביטול דהרי אמרו מקום שאין מכניסין כו', א"צ בדיקה ותיקשי דכיון דתנא מהדר אחיובא הו"ל למיתני להיפוך מקום שמכניסין כו' צריך ולמה תני פטורה דא"צ ע"כ. וכן הקשו באמת בקול הרמ"ז ע"ש להוכיח מזה דדוקא מקום שאין מכניסים כלל א"צ אבל מספק חייב וכמ"ש לקמן (דף י' ע"א) פלוגתא דר"א ורבנן בס' על ופירש"י משום דבחמץ אינו אלא מד"ס גם רבנן מודי דספק פטור וע"כ דמתני' דידן מיירי מחיוב בדיקה מה"ת דבזה באמת גם מספק חייב ומיושב עפי"ז גם משה"ק בפנ"י על הר"ן דס"ל דגם אחר הביטול תקנו חז"ל בדיקה משום שמא לא יבטל בלב שלם ויעבור על ב"י א"כ למה לא אוקי הר"ן גם שי' רש"י כן אחר התקנה שצריך לבטל ומ"מ שפיר פירש שלא יעבור בב"י כנ"ל עי' פנ"י במתני' ולפי"ז א"ש דמשנתינו ע"כ איירי בבדיקה דאורייתא דהרי גם מספק חייב בה ודו"ק:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה