לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ג
בע"ה סיומא ע"מ שבת והתחלה למס' עירובין
פלג א
תמן תנינן מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת ופוקקין את המאור וכו' ומדבריהם למדנו שפוקקין וכו' ובגמ' שם איבעי' להו הפרה בין לצורך ובין שלא לצורך וכו' או דילמא הפרה נמי לצורך אין וכו':
והנה ברי"ף שם ז"ל וש"מ דמפירין נדרים בשבת בין לצורך ובין וכו' והיכי דנדרה שלא בפני בעלה והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפיר לה הפרתו הפרה וכו'. וצריך להבין מאי שיאטי' דהאי ענינא לדהכא:
ולכאורה הי' נראה לומר בכוונת ד' הרי"ף מה שסמך ענין לו עפי"מ שהקשו רבותינו האחרונים ז"ל להסוברים דגם אחרי הקמת הבעל יכול החכם להתיר ע' יו"ד סי' רל"ד סכ"ג א"כ למה מפירין גם שלא לצורך השבת מטעם שלא יעבור זמן ההפרה הא מכל מקום יש לה עצה גם אחר כך לשאול לחכם:
וראיתי בישוי"ע או"ח סי' שמ"א שתירץ משום שהחכם עוקר את הנדר אין נפשה חפץ להיתר החכם רק להפרת הבעל שמיגז גייז רק מכאן ולהבא עיי"ש וכונתו פשוטה לפימ"ש הר"ן בנדרים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה נדרת דבדבר מצוה אם תתחרט מעיקרא תאבד שכר תעניותיו שהתענה אם הי' תוהא על הראשונות וא"כ י"ל גם הכא דנ"מ לענין נדרי מצוה דאין רצונה לבטל למפרע ע"י חרטה דמעיקרא רק ע"י הפרת הבעל או אפשר דבאמת אינה מתחרטת ונדרה גם ע"מ כן דבכה"ג הא אין התרתו התרה ע' יו"ד סי' רכ"ח ס"ד ודו"ק **(הג"ה ויתיישבו בזה ד' הש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו' במ"ש לתרץ קושית הרמב"ן בשכ"מ שהקדיש דנאמן לומר מנה לפלוני בידי ובריא א"נ והקשה הרמב"ן ז"ל למה א"נ משום מיגו דא"ב מיתשל אהקדשו ותי' הש"ך ז"ל דמיירי באומר מנה לפלוני בידי בפקדון והוי מיגו במקום חזקה שכל מה שתח"י אדם הוא שלו ובשע"מ שם סק"א השיג עליו דמ"מ יש להאמינו גם בפקדון ולא מטעם מיגו רק משום דלא שביק אינש היתרא ואכל איסורא כמ"ש כן גבי פרוזבול דנאמן אדם לומר הי' לי ואבד מה"ט וה"נ הא אפשר לו בהיתר ע"י שאלה. לכן אמרינן חזקה דלא משקר דלא שביק היתרא למיתשל עלה ועביד איסורא עיי"ש. ולהנ"ל ל"ד כלל לפרוזבול לפימ"ש במח"א ה' צדקה סי' ה' דבהקדש בעינן דוקא פתח שיהי' טעות ולא ע"י שאלה א"כ ודאי די"ל דבאמת אין לו פתח וחרטה על עיקר הקדשו ורק, מ"מ אפשר לו למיתשל אף אם ישקר לפנינו וע"כ דאתינן עלה רק מטעם מיגו דאם נחשדנו למשקר הלא אפשר לו למיתשל על כל ההקדש אבל מה זה דמיון לפרוזבול ודו"ק כי קצרתי:)** וע"כ צריכה היא להפרת הבעל עוד כתב שם לתרץ דנ"מ לענין נדר עד"ר שא"א בשאלה ומ"מ אפשר בהפרה עיין יו"ד סי' רל"ד סל"ד עיי"ש. אבל לפי זה עדיין יש להקשות במאי דפריך שם בסוגיא שלהי שבת מתניתין אברייתא דתני רב זוטי דבי רב פפי דס"ל דאין מפירין נדרים בשבת רק לצורך השבת ומוקי כתנאי ולפי"ז תיקשי נוקמי כאן בנדרים שאפשר בשאלה לחכם לכן אין מפירין רק לצורך השבת ומתני' מיירי בנדרים עד"ר וכה"ג שא"א בשאלה ולכן מפירין גם בשלא לצורך אע"כ דאין לחלק בהכי דמתניתין סתמא קתני דמפירין גם בשלא לצורך ומשמע דכל מיני נדרים מפירין וגם הני דאפשר בשאלה והדר קשיא כנ"ל ומצאתי להר"ן בחי' שלהי שבת שהרגיש בזה ותירץ דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד עיי"ש אבל עדיין אין תירוצו מספיק לפי ההלכה דקייל"ן ממש להיפוך ע' כתובות (דף ע"ה ע"ב) וברא"ש שם:
עוד קשיא לי להסוברים ביו"ד סי' רל"ד סמ"ט שהבעל יכול לשאול על הקמתו גם לאחר כמה ימים ומיפר לה אח"כ דמעתה ניחא מה דסתמא קתני שאין נשאלין דמשמע ודאי שגם הבעל א"י לשאול על הקמתו בשבת אכתי תיקשי למה מפירין נדרים גם בשלא לצורך הא אי נימא דמצי למיתשל על ההקמה גם לאחר כמה ימים ולהפר א"כ הא לעולם יש לו עצה להבעל לקיים כהיום את נדרה דזה ודאי מותר בשבת דהא גם קיים בלבו קיים ולאחר הש"ק יתשל על הקמתו ויפר לה דאין לחוש שמא לא יזדקק לו חכם כמש"ש בסוגיא דשבת (דף מ"ו) אי לא מזדקיק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות ופתחו בצידו שהרי עיקר הקמתו היתה כדי להפר לה אחר כך ולפלא לא העירו מזה האחרונים ז"ל:
פלג ב
אשר ע"כ הי' נראה לומר דהיינו מה שמכוין הרי"ף במה שסמך כאן הא דהבעל מיפר גם שלא בפני' דבאמת יש ללמוד זה מדיוקא דמתניתין דקתני מפירין נדרים ונשאלין לנדרים דבהפרה נקט לישנא מצד הפועל ובשאלה תנא לישנא מצד הנפעל עיין תוי"ט במשנתנו והיינו משום דבהפרה לא בעינן דעתה כלל לא כן בשאלה דבעינן דעתה שתתחרט ותשאל וכונתו בזה לתרץ דמשו"ה משמיענו התנא בזה כאן דהפרה אפשר גם שלא בפני' ושלא מדעתה כדי ללמדנו הטעם דמשו"ה מיפר גם בשלא לצורך השבת אף שאפשר שתישאל לחכם או שיקיים לה ואח"כ ישאל על הקמתו משום דמ"מ יש לחוש שמא תעבור על נדרה בין כה וכה והפרתו הא אינה מועלת רק מכאן ולהבא ואין תקנה לזה שעברה ותלקה דבשלמא בבע"ד עצמו הנשאל על נדרו אין לנו לירא שמא יעבור דאף אם יעבור הא אם ישאל אח"כ לחכם נעקר למפרע וגם באכלה כולה נשאלין עלי' וכמ"ש בשבועות (דף כ"ח) (ועיי"ש ברא"ש סי' י"ז מ"ש דאף בלא התרו בו מ"מ נשאל על העונש ע"ש ולפלא על שו"ת שער אפרים סי' ע"ב מ"ש להיפוך דבדלא אתרו בי' אינו נשאל וכ"כ בישוי"ע או"ח סי' תרי"ט ס"ק א' בשמו ולא הביאו ד' הרא"ש הנ"ל ובמק"א הארכתי בזה] דהא מיירי בשיש לו פתח וחרטה ורוצה הוא לשאול עליו ויכול לשאול גם אחר השבת לא כן באשה שנדרה שפיר י"ל דבעלה חייש שמא לא תישאל אח"כ ושמא תעבור אדהכי והכי עיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד סק"ב דמה שעבר על נדרו אין זה מועיל לפתח וחרטה ורק דצריך חרטה בעיקר הנדר מצד עצמו ועיין ישוי"ע או"ח סי' תרי"ט בזה ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' ט"ז והארכתי בזה במק"א] לכן מותר להפר גם בשבת ולא דחינן הפרתו ע"י עצות מרחוק שיקיים וישאל אח"כ על הקמתו או שתישאל היא לחכם תדע שהרי סתמא קתני דמפירין גם בשלא לצורך השבת דמשמע דגם בגוונא שלא נדרה רק על אותו היום ולמחר תישתרי. ממילא ע"כ כנ"ל דיש לחוש שמא תעבור ותלקה ותיענש לכן שרי להפר גם בשבת ואף דבסוגיא שם אמרינן דאי הפרת נדרים כל מעל"ע אסור להפר בשבת הרי דל"ח לשמא תעבור וע"כ לומר דמיירי שהיא בפניו ורואה הוא שלא תעבור ולכן אפשר לו להמתין עד הלילה אבל מ"מ י"ל דשפיר אסביר לן הרי"ף טעמא דתנא דמשנתנו דדייק ואמר מפירין דמשמע גם שלא בפני' דבזה הא יש לחוש שמא תעבור ולכן שפיר מיפר אף שאפשר ע"י שאלה אח"כ. כן הי' נראה לומר בכוונת דברי הרי"ף ז"ל:
(ע' בלוח התיקון)
אבל אחר העיון זה אינו דא"כ הדר תיקשי מאי דפריך שם מתני' אברייתא דתנא רב זוטי למה לא משני דברייתא איירי בגונא דהיא בפנינו ואין לחוש לשמא תעבור לכן אינו מיפר בשבת כיון שאפשר בשאלה אח"כ גם בלא"ה דרך רחוקה היא מאוד בכונת הרי"ף ז"ל אשר ע"כ נלענ"ד לכוין את דבריו ז"ל בדרך פשוט בע"ה:
פלג ג
ונקדים תחלה ליישב משה"ק הגרעק"א ז"ל בתוס' למשניות שבת שם אות קפ"א על מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ע"ז ע"ב) טעמים על הא דאין נשאלין על הנדרים שלא לצורך והפרה מותרת. א' משום דכיון דבשאלה צריך חכם או ג' הדיוטות מיחזי כדין א"נ שאין שעה עוברת לשאלה והקשה הא ע"כ מוכח כטעם הב' דאילו לטעם הראשון א"כ בהפרת הבעל דלא מיחזי כדין מותר להפר אף אם אין השעה עוברת ובסוגיא דנדרים (דף ע"ז) וכן שם (דף ע"ט) מוכח [ממאי דפריך שם גבי ה דמפירין בשבת ליהוי כשותק ע"מ למיקט עיי"ש ולפלא על הגאון מהרמ"ז בנו של הגאון ישוי"ע בקונטרסו הב' לאו"ח סי' תקפ"ו שהקשה קושיא זו בעצמו ומדמי לה למ"ש ביו"ד סי' רל"ד סכ"א באם לא הפר לה מחמת שחשב שא"י להפר דאין זה הקמה. ואישתמיט מיני' לפי שעה במחכתה"ר שזו היא קושית הגמ' הנ"ל והתם שאני משום דל"ח שמיעה כלל בכה"ג וכמש"ש בר"ן ס"פ נערה ע"ש ודו"ק] דאי אין שעה עוברת. גם גבי בעל דלא מיחזי כדין א"י להפר ונשאר בצ"ע עיי"ש. ובס' תפארת ירושלים תירץ דתלוי בהני ב' לישני בגמ' שם דלל"ק עיקר הטעם משום שצריך ב"ד [לפלא מה שלא העירו ג"כ מד' הרא"ש בפ"י לנדרים שם דה"ט דהפרה מותר משום דא"צ פתח וחרטה אינו אלא דיבור בעלמא ע"ש] ולל"ב ע"כ עיקר הטעם משום שיעבור הזמן ע"ש וזה דוחק:
ולענ"ד י"ל דמ"מ גם בהפרת נדרים איכא לאשכוחי טעמא לאסור בשבת אי לאו דהתירו חז"ל מה"ט דהשעה עוברת דהא יש בזה משום מתקן וכמו שאסור להפריש תרו"מ משום מתקן או להעלות את המדומע דפריך בגמ' בשבת (דף קמ"ב) והא קמתקן וכן אסרו להתיר בכור שנולד בו מום מעיו"ט מה"ט כמ"ש באו"ח סי' תצ"ח שאין חכם יכול לראותו ביו"ט דמיחזי כמתקן כמש"ש בט"ז ס"ק ט' בשם המ"מ ובמג"א שם ס"ק י"ז וי"ל דדוקא בשאלה הוא דצריך לטעמא דמיחזי כדן את הדין ומשום דהתם כיון דחכם עוקר את הנדר למפרע י"ל דל"ח כמתקן דהא נמצא דלא הוי עליו איסור כלל כיון דעיקר הנדר הי' בטעות ועמ"ש בצל"ח ביצה (דף ו' ע"א) להשיג על המהרש"א שחידש שם דין חדש בעגל שלא נודע שכלו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט אסור לשוחטו ביו"ט דלא הי' מוכן מאתמול עיי"ש שהשיג עליו דכיון דעיקר איסורו הי' משום ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותר הי' גם ביום אתמול לכן אין בזה שום מוקצה ואין זה דומה לבכור שאין רואין מומו ביו"ט ואם עבר וראהו אין שוחטין עליו דשם אמרינן מי יימר דמזדקק לי' חכם וכו' יעו"ש:
**(הג"ה ובמק"א כתבתי כיו"ב לדחות מ"ש בכרו"פ סי' נ"ז ס"ק ו' לפרש ד' התוס' זבחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה שהקשו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ מאי מועיל ירעו וכתבו למ"ד דרוסה יש לה בדיקה לאח"ש אם האדים בשר כנגד ב"מ או כנגד סימנים א"ש והקשה הא ושט אין לו בדיקה מבחוץ ותירץ שם כיון דמועיל בדיקה בדרוסה רק דילמא במקום נקב קשחיט א"כ אם ימתין יב"ח ה"ה מותר רק המשנה דקאמר ירעה או דמיירי באותן קדשים דבעינן דוקא תוך שנה או אתיא כר"י דס"ל בע"ח נידחין וממילא אידחי מהקרבה כיון דאידחי לי' תוך יב"ח עיי"ש:
ולענ"ד דיחוי כזה חוזר ונראה כיון דאחר יב"ח הא איגלאי מילתא למפרע של"ה נדחה מעולם כלל ורק אנחנו לא ידענו מספק שמא נטרפה אבל אח"כ שנתברר למפרע שלא נטרפה הא ראוי' היתה מעיקרא אמנם עיין ברש"י בזבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אי מקריב מ"ש דבתערובות אפי' הוכרו לבסוף מ"מ אסורין הואיל ונדחו אמנם כבר מחקו זה האחרונים אלה הדברים מרש"י שם ומן הסוגיא לק"מ דהתם הא אסור מדרבנן משום גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ הא נדחה בתורת ודאי ודו"ק. וכן העירותי במק"א בע"ה בכה"ג לענין משה"ק בס' תפארת יעקב על מס' גיטין (דף ע"ד ע"א) על שיטת הה"מ בדעת הרמב"ם בדיני תנאי שחידש לן דס"ל דקיום וביטול התנאי בעינן דוקא בפועל ולא בכח והרי בקובע זמן ל' יום ס"ל להרמב"ם דמתייבמת והא ע"כ אינה מתייבמת רק אחר ל' אפי' מת בתוך ל' דהא עדיין לא נתבטל רק בכח ולא בפועל וא"כ אין אנו קוראין בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' וא"ע ליבום גם אח"כ ע"ש ולענ"ד לק"מ דל"ד כלל ליבמה שנאסרה בשעת נפילה כיון שאינו אלא תנאי ולאחר ל' שלא נתקיים התנאי ונתבטל בפועל נתברר אח"כ למפרע שהיתה מותרת להתייבם א"כ ראוי' מיקרי' מעיקרא ויבמה שנאסרה לא מיקרי רק בגוונא שגם אח"כ אין היתרא דידה רק מכאן ולהבא תדע שהרי א"כ תיקשי מכל יבמות דעלמא שאסורה להתייבם תוך ג"ח א"כ הויא יבמה שנאסרה רק מכיון דלאחר ג"ח נתברר למפרע שהיא מותרת לכן אין זה יבמה שנאסרה כלל וכן מצאתי בחי' הרשב"א יבמות (דף קי"א) שכתב כן עיי"ש אמנם זה יש לדחות ולומר דשאני הכא כיון דתוך ג"ח גם לכו"ע אסורה אין זה מיקרי יבמה שנאסרה וכמ"ש תוס' ריש יבמות (דף ב' ע"א) ד"ה ואחות וע' חכ"צ סי' א' וקצרתי במה שחוץ לעניננו:)**
ומצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' רכ"ט שכתב ג"כ לדבר פשוט דבכה"ג שנתברר אח"כ למפרע שהי' היתר אין בזה משום איסור מוקצה ושם בכסא דהרסנא סי' רל"א מביא מהא דביצה (דף כ"ו ע"ב) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר עיי"ש אלא שנתקשו שם בסי' רכ"ט וסי' ר"ל מהא דמתיב רמב"ח נשאלין לנדרים כו' ואמאי נימא מי יימר כו' הא כיון שנשאל על נדרו הותר למפרע ואין כאן מוקצה עיי"ש שנדחק לתרץ דרמב"ח ס"ל דיש מוקצה לחצי שבת וכל שנדחה שעה אחת תו לא חזיא לאכלה בשבת ולדידי' ודאי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וכו' עיי"ש וזה דוחק:
ולענ"ד עיקר קושיתם לק"מ די"ל בפשיטות טפי עפ"י מה שהזכרנו דהרבה נדרים יש שניתרין בחרטה דהשתא וכמ"ש בתשובה המיוחסות להרשב"א סי' רנ"א וסי' תנ"א דכל נדר שנדר שלא מחמת עצמו אלא מחמת קנס קיל משאר נדרים וניתר ע"י חרטה דהשתא וה"ר ממ"ש בגיטין (דף ל"ה) וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו' אע"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה עיי"ש ובשעה"מ פ"ו מה' שבועות [ולפלא על בעל עמק יהושע דרוש א' שכתב כן מעצמו ולא הביא דבריהם] ובישוי"ע או"ח סי' קכ"ח בקונטרס בן המחבר עיי"ש וא"כ שפיר פריך רמב"ח דכיון דסתמא קתני ומשמע ודאי דגם בכה"ג נשאלין לנדרים ע"י חרטה דהשתא לצורך השבת והא מוקצה הוא ומשני דאי לא איזדקק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות ול"ה מוקצה גם בכה"ג אבל אה"נ דהיכי דניתר ע"י פתח וחרטה דמעיקרא ודאי דל"ש כלל מוקצה בכה"ג וכנ"ל ודו"ק:
ומעתה י"ל דהא דכתב הר"ן הטעם דאין נשאלין משום דמיחזי כדין היינו משום הנדרים הניתרין ע"י פתח וחרטה דמעיקרא דבהני הא ל"ש מתקן כיון דנתברר למפרע שהי' היתר אבל בנדרים הניתרין ע"י חרטה דהשתא דבזה הא ל"ח הנדר כמי שאינו ודאי די"ל דבהיתר הני נדרים איכא ג"כ משום איסור מתקן ורק דהר"ן חידש לן ה"ט דמיחזי כדין גבי שאלה בהני נדרים שמתיר אותן ע"י פתח וחרטה דמעיקרא דמשוי לי' טעות מעיקרא אף דלא אסירי משום מתקן מ"מ אסירי מטעמא דמיחזי כדין וממילא גבי הפרת הבעל דמיגז גייז רק מכאן ולהבא ודאי דיש בזה איסור מתקן ומיושב קושית הגרעק"א בע"ה כפשוטו דגם בהפרה יש איסור בשבת אי לאו טעמא דהשעה עוברת ומשו"ה הוא שהתירו חכמים ודו"ק:
**(הג"ה ויש להוסיף עוד לפימ"ש התוס' בנזיר (דף כ"ב ע"א) ד"ה מר זוטרא בשיטת היש מפרשים שם דס"ל דאף אי נימא דבעל מיעקר עקר מ"מ ל"ד לעקירת חכם ולא אמרינן דהוי כמו שלא נדרה כלל אלא דמ"מ חל הנדר ואח"כ תומ"י נתבטל וא"כ נמצא דגבי הפרת בעל לעולם מתקן מיקרי אף אי נימא דמיעקר עקר. ומיושב אצלי בזה ג"כ מה שראיתי בחידושים שבסוף ס' הפלאה שהקשה בנדרים (דף פ"ז) במתני' שם היפר לתאנים אינו מופר וכו' שכתב הרמב"ם פי"ג מנדרים דל"א בזה הותר מקצתו הותר כולו כמו בהתרת חכם משום דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והקשה דא"כ תיפשוט מהכא מאי דמיבע"ל בנזיר (דף כ"א) אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר דאי מיעקר עקר א"כ קשה במתני' כאן דנדרים (דף פ"ז) אמאי אינו מופר אף לענבים עיי"ש שנשאר בצ"ע ולהנ"ל ניחא דאף אי מיעקר עקר מ"מ ל"ד להתרת חכם דאינו נעקר מעיקרו שיהי' חשיב לא הי' לכן ל"א בי' הא דהותר כולו וז"נ וע' ר"ן נדרים (דף כ"ז ע"א) סד"ה לרבא ודו"ק. וכן יתיישב עפי"ז מה להקשות באיבעיא שם אי בעל מיגז גייז וכו' דל"ק נ"מ נמי לזה אי נימא בי' דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולהנ"ל ניח דאף אי מיעקר עקר מ"מ ל"ש בזה הותר כולו דל"ד להתרת חכם. אמנם בזה י"ל כמ"ש בתוס' שם ד"ה בעל דעוד נ"מ איכא לאשכוחי ומיושב נמי בזה קושית השעה"מ ספי"ז מה' אי"ב מה דל"ק נ"מ לענין אם היפר הבעל הראשונה. דאין השני' חלה ובזה מיושב ודו"ק. ומאוד אתפלא על בעל בית הלוי סי' מ"ה שמחדש זאת מעצמו שם בכונת הי"מ שהביאו התוס' בנזיר שם ומיישב עפי"ז משה"ק התוס' על הי"מ הנ"ל עיי"ש באורך ולפלא שהרי להדיא מבואר כן בתוס' בעצמם שם אלא שהתוס' חשבו זאת לדוחק עיי"ש ד וכן מטין ד' התוס' שם (דף ל"א ע"ב) סד"ה אמרו להם עיי"ש וקצרתי:)**
פלג ד
ולכאורה הי' אפשר ליישב עפי"ז גם משה"ק הגרעק"א בשבת שם אות קפ"ב במ"ש בשבת (דף מ"ו ע"ב) מתיב רמב"ח מפירין נדרים בשבת ואמאי נימא מי יימר דמזדקיק לה בעל והקשה מהא דאמרינן בנדרים (דף ע"ז) דבעל מיפר אף שלא לצורך השבת וכו' וא"כ מאי פריך ממתני' דילמא באמת אסורה לאכול בשבת וההפרה מועיל על אחר השבת כיון דגם שלא לצורך מיפר ומה שתירץ בס' תפא"י שם משום דבכה"ג הוי אסור משום הכנה דרק אם מותר גם בשבת עצמו אז שבת לעצמו מכין אבל אם בשבת אסור מיתסר משום הכנה עיי"ש:
הנה אין דבריו נראים דא"כ אם הי' נדרה רק על אחר השבת לא יהי' הבעל רשאי להפר כיון שאין כאן שום היתר על השבת עצמו ולישנא דמתניתין ודאי משמע דבכל גווני מיפר בשבת אף שלא לצורך השבת כלל ולהנ"ל הי' אפשר לומר דודאי מוכח ממתני' דגם בכה"ג שמותרת מיד בשבת מ"מ שרי דעיקר הדין קמל"ן תנא דמותר אף דהוי מתקן ואי נוקמי מתניתין בכה"ג דבאמת אסור בשבת א"כ לכאורה לאו מתקן הוא ולמה יתסר. ואף דמ"מ מיהת מתקן הוא על לאחר השבת מ"מ משמע דבכה"ג ל"ח מתקן דהא גם במקלקל בעינן תיקונו בא מיד וכמ"ש התוס' בשבת (דף ק"ז) ועמ"ש מזה בשלהי חגיגה בע"ה מכ"ש בכה"ג דאין כאן שום מלאכת איסור זולת מה שמתקן ודאי פשיטא דבעינן שיהא תיקונו בא מיד ואי נימא דבשבת באמת אסור משום מוקצה א"כ הא אין תיקונו בא מיד ומאי קמל"ן תנא פשיטא:
אכן אחר הישוב הנה ז"א דודאי נראה דגם אי נימא דבשבת אסור משום מוקצה מ"מ מיהת הוי מתקן לענין שאם תעבור על הנדר לא תלקה עליו כיון שהיפר לה בעלה וכמובן. אשר עפי"ז נראה ג"כ ליישב ד' הרי"ף ז"ל כאן בשלהי שבת שהבאנו לעיל במה שסמך כאן הא דהיפר לה בעלה בלי ידיעתה הפרתו הפרה ודקדקנו להבין כונתו בזה:
ולהנ"ל א"ש היטב דכבר כתבנו דמדיוקא דלישנא דמתניתין ממ"ש מפירין ונשאלין שמעינן דבהפרה א"צ דעת האשה כלל לא כמו בשאלה שצריך שישאל לחכם מדעתו וא"כ גבי הפרה לעולם הוי כמתקן גמור שתיכף בהפרתו מתיר את האיסור ואם תאכל לא תלקה ומ"מ מפירין משום שאם לא יפר אותה בשבת יעבור זמן ההפרה והיינו דמכוין הרי"ף במה שמביא כאן האי דינא דהפרה א"צ דעת האשה דמשו"ה הוא דהוי כמו מתקן תמיד גבי הפרה והיינו הוא דקמל"ן תנא דמ"מ מותר להפר בשבת:
פלג ה
ובקושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל דהדר קשיא לכאורה מאי דפריך בשבת (דף מ"ו) הנ"ל דהוי מוקצה דילמא באמת אסורה בשבת וההפרה מועלת רק אלאחר השבת י"ל כפשוטו דפריך ממה דסתמא קתני דמפירין נדרים בשבת דמשמע ודאי דגם בכה"ג מותר להפר אף אם נדרה רק על יום השבת לחוד וכשיעבור היום מותרת ממילא דאל"ה טפי תיקשה לן מאי דלא משני בגמ' דמיירי שנדרה א"ע מלבוא אל הבית וכה"ג דמצד מוקצה הא מותרת ליכנס דהא מוקצה מותר בהנאה כמ"ש בחי' הרשב"א שבת (דף כ"ט) ללמוד כן מהא דמסיקין בכלים עיי"ש וכ"ה ג"כ בתוס' ע"ז (דף ס"ו ע"ב) ד"ה אמר ובתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה חדש. **(הג"ה ובמג"א סי' שכ"ה סק"ט הקשה על דבריהם ז"ל מסוגיא דפסחים (דף מ"ז) דמשמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ועיי"ש במחצה"ש מ"ש בשם התוס' שבת לחלק בין אי ס"ל מוקצה דאורייתא או דרבנן וה"ר מברייתא דא"י שליקט עשבים לצורך בהמתו מאכיל אחריו ישראל הרי דמותר בהנאה לדידן דקייל"ן מוקצה דרבנן ולדבריו ז"ל הי' אפשר ליישב קושיתנו בהאי סוגיא דשבת (דף מ"ו) דרמי לי' אביי לרבה ורבה הא ס"ל ריש ביצה דמוקצה דאורייתא ולכן לדידי' גם בהנאה אסור אכן כבר השיג עליו במחצה"ש שם ומוכיח דגם אי מוקצה אסור מדאורייתא מ"מ מותר בהנאה ומוכיח לה מהאי ברייתא גופה דא"י שליקט עשבים דע"כ גם אי מוקצה אסור מה"ת מ"מ מותר בהנאה עיי"ש:
ובמחכתה"ר זה אינו ראי' כלל דלגבי בהמה הא לא איתקצי כלל דהא על המחובר ודאי דשרי להעמידה אף דמחובר הא גם לר"ש אסור משום מוקצה דהוי כדחי' בידים וכמ"ש בט"ז או"ח סי' שכ"ד סק"ג וע"כ דלהנאת הבהמה הא לא איתקצי כלל ורק שאסור להעמידה על המוקצה משום שאיסורו קל חיישינן שמא יטלטל אבל על אכילת הבהמה והנאתה אין לנו משום מוקצה דלא איתקצי לזה וזה פשוט וברור ושם במחצה"ש כתב שט"ס הוא בהמג"א ואדרבא מוכיח מהא דפסחים (דף מ"ז) דמותר לבשל בעצי מוקצה ומוסיף על דברי התוס' דאפילו לכתחילה מותר עיי"ש ולפלא עליו שסתר את משנתו ובסי' תק"ז סק"ג כתב בעצמו שהמג"א חולק ע"ד התוס' וס"ל דמוקצה אסור בהנאה וזה פלא. וכן נתלבטו האחרונים בד' המג"א ז"ל שנראין כסותרין א"ע באיזה מקומות שבסי' תק"א ס"ק י"ב כתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו ובמחצה"ש שם מביא בשם הא"ר שהקשה ממ"ש המג"א בסי' תק"ז ס"ק ג' ובסי' שכ"ה הנ"ל דמותר בהנאה. עיין בדבריהם:)** גם זו"ז אפשר לאשכוחי שנדרה הנאת רחיצה וריח ודברים שבינו לבינה דל"ש כלל מוקצה בזה וכמשה"ק בתשובת בשמים ראש שם סי' ר"ל וע"כ לומר דקושית הש"ס הוא משום דסתמא קתני מתני' דמפירין דמשמע בכל גווני וגם בהני נדרים דשייך בהו איסור מוקצה וצריכה ליום השבת עצמו וגם בכה"ג שלא נדרה רק על יום השבת לחוד ומ"מ מותר הרי דל"ש בזה מוקצה וזה פשוט:
פלג ו
ועפי"ז יש ליישב נמי לכאורה משה"ק הקדמונים ז"ל שם בסוגיא דשבת (דף מ"ו) להסוברים ביו"ד סי' רל"ד ס' כ"ג דאחר הקמת הבעל יכול נמי החכם להתיר אם כן למה משני בהא דפריך מרישא מפירין נדרים וכו' התם כדרב פנחס דאמר כל הנודרת וכו' והדר פריך מסיפא ונשאלין כו' ומשני דאי לא מזדקיק לי' חכם סגי בג' הדיוטות ולמה לא מתרץ גם ברישא גבי הפרת הבעל אי לא מזדקיק לה בעל מזדקיק לה חכם או ג' הדיוטות ותו לא הוי קשיא לי' מסיפא ע' ביאור הגר"א יו"ד שם ס"ק נ"ה בשם הגמ"ר ולדברינו הא לק"מ דברישא דקתני לישנא דמפירין דמשמע דהיא אינה מתחרטת כלל ורק מכיון דלא ניחא לי' לבעלה הוא מיפר לה א"כ ודאי די"ל דלא מהני לזה כלל טעמא דאפשר שתשאל לחכם או לג' הדיוטות כיון שהיא מחזקת א"ע על דעתה הראשונה ורוצית בקיומו של האיסור ואסחה דעתה מזה א"כ מאי יועיל לן הא דאפשר בשאלה דזה אינו שייך רק במקום שבאמת שואל לחכם ומתחרט מן האיסור שאסר עליו דבזה אמרינן דלאו מוקצה היא כיון דבידו הוא אבל בכה"ג שהיא עדיין עומדת בדברי' וניחא לה בהאי איסורא
**(ולענ"ד בחנם נדחקו בהבנת דבריו וכונתו פשוטה וברורה דהנה בסי' תק"ט ס"ק ט"ו הביא ג"כ ד' התוס' הנ"ל לענין היתר מוקצה משום או"נ ביו"ט ומסיק דמותר הטלטול משום או"נ ורק דאסור לאכלו ולהשתמש בו והביא בשם התוס' ע"ז הנ"ל דס"ל דמוקצה מותר בהנאה אף דקייל"ן דאסור לבשל בעצי מוקצה ולכן כתב דצ"ל דדוקא בדיעבד מותר ליהנות ממנו אבל לכתחילה אסור להשתמש בו עיין בדבריו איך שמדייק בלשונו לומר שהטלטול לצורך או"נ מותר וכן הנאה לעולם מותר מן המוקצה ואף לכתחילה שהרי לא כתב דאסור ליהנות לכתחילה רק שאסור לכתחילה להשתמש בו והיינו כמ"ש הרשב"א שם בחי' לשבת (דף כ"ט) להדיא וז"ל מכאן נ"ל דאין אסור ליהנות מן המוקצה דלא קשיא לי' אלא היכי מהפך בהו כלו שאסור לטלטל הא אי לא מהפך ואעפ"י שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום וכו' שלא אסרו אל לטלטלו או לאכלו ואפי' להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפי' במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי עכ"ל וכ"כ במהרש"א ביצה (דף ל"ג) גבי הא דאין סומכין את הקדירה בבקעת דלהשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת הוי כעין אכילתו דאסור ע"ש היינו ג"כ מ"ש בסי' שכ"ה ס"ק ט' הנ"ל ללמוד מהא דפסחים שאסור לבשל בעצי מוקצה וכמ"ש בעצמו כן סי' תק"ט הנ"ל ולא כמו שהגיה במחצה"ש שם שמותר לבשל שז"א כלל וכמפורש בכ"מ שאסור להשתמש עם המוקצה וכמ"ש להדיא בחי' הרשב"א הנ"ל שהעתקנו דאף אם אינו מטלטל את המוקצה מ"מ אסור וכנ"ל:
ועפ"י דברינו אלה דמוקצה מותר בהנאה דממילא וגם לכתחילה והתשמיש אסור בי' מבוארים כל דברי המג"א שנתקשו האחרונים ז"ל בסתירת דבריו. שהרי מ"ש בסי' תק"א ס"ק י"ב בהא דאין מסיקין בשרי כלים דאפי' לשרפן במקומן אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו היינו הנאת התשמיש שאסור להשתמש בו דמיירי שם מזה אבל אם כבר דולק ודאי דמותר ליהנות גם לכתחילה ושפיר כתב בסי' תק"ז ס"ק ג' דמרבה עלים עצים מוכנים ומסיקין משום דמוקצה מותר בהנאה ואיסור ההסקה משום טלטול העצים הוא דודאי כן הוא באמת דעצם הנאה הא מותר ורק התשמיש והטלטול הוא שאסור ומשו"ה הוא דבעינן שירבה עליהם עצים מוכנים ולבטלן אבל עצם ההנאה הא מותר הוא גם אם לא היו נדלקים אלא מוקצים לבד ומעיקרא דס"ד דהמג"א דמוקצה אסור בהנאה שפיר הקשה לשי' התוס' פסחים (דף ה') דכ"ד שא"י ליהנות מהם בתחת ביעורן אסור לשרוף ביו"ט וע"ז מסיק לתרץ דכאן דבאמת מוקצה מותר בהנאה א"כ אחר שכבר הודלק מותר תיכף בהנאתן גם כאן. ומה מאוד יתיישב עפי"ז משה"ק הפרמ"ג במ"ז יו"ד סי' צ"ט ס"ק ח' לא בעינן טעמא דמיקלי קלי איסורא כיון שמוקצה מותר בהנאה ולק"מ דעיקר מה דבעינן שירבה עליהם עצים מוכנים וכו' הוא משום היתר התשמיש לכתחילה שמה"ט מותר לשורפן גם לכתחילה ולהשתמש בם חום דמיקלי קלי איסורא והיינו כמ"ש התוס' ב"ק (דף ק"א ע"ב) ד"ה שהנאתן אחר ביעורן אע"ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מ"מ עיקרו לא קיימא להכי כו' והיינו דמה"ט מותר שורפן ולהשתמש בהן לכתחילה אבל אה"נ שמותר בהנאתן תיכף כשהודלקו דמוקצה מותר בהנאה:
איברא שיש להקשות עמשנ"ת דהתשמיש במוקצה לכו"ע אסור האיך נפרש מ"ש במתני' שבת (דף קמ"א ע"א) הקש שע"ג המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו ומשום דטלטול מן הצד מותר במוקצה דמ"מ הא אסור מיהת לשכב עליו משום משתמש כמוקצה ולהדיא פירש"י התם דמנענעו כדי שיהא צף ורך לשכב וצ"ע. ודע שאף שביררנו דלכו"ע מוקצה מותר בהנאה מ"מ מפירוש הר"ח שם בביצה (דף ד' ע"ב) משמע דרק אחר שנשרפו מותר לאפות ומשמע דס"ל דמוקצה אסור בהנאה וצ"ע:)** שאסרה על עצמה ודאי די"ל דעדיין אסור משום מוקצה בכה"ג וביותר לפימש"ש בתוס' דאיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם ודאי די"ל דעדיין מוקצה הוא אי לאו ה"ט דמשני כדרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה וכו' ודמי כמו אמרה ע"מ שירצה הבעל כמ"ש ברש"י שם וסמכה עלי' שיזדקק לה בעל ולכן לאו מוקצה הוא וטעמא דמזדקיק לי' חכם ל"ש לפי"ז רק בגוונא שמתרת א"ע ע"י שאלה לחכם אבל לא בכה"ג שבעלה הוא המיפר ומתיר שלא ברצונה וידיעתה וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בע"ה:
**(הג"ה ואולי יש ליישב ג"כ עפי"ז משה"ק הגרעק"א בגליון הש"ס נדרים (דף ע"ט) במש"ש הר"ן ילפינן האי דינא דקיים בלבו קיים לאלתר מהא דאמרינן דבעבר יום שמיעה ולא היפר גלי אדעתי' ורוצה הוא בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי והקשה הגרעק"א ז"ל דשאני התם דהוי אומדנא מוכח וגלוי לכל משו"ה הוי דברים אבל קיים בלבו הוי דברים שבלב עיי"ש ולהנ"ל י"ל דגם בעבר כל יום שעו אין זה בכלל אומדנא דמוכח כיון דל"ב דעתה ושתשמע להפרתו ורק אם בינו לבין עצמו יאמר בלחש שיהיה מופר הפרתו הפרה ובאמת נאמן ג"כ אח"כ לומר שהיפר בזמנו ע' יו"ד סי' רל"ד סמ"ב א"כ אף אם אנו רואין אותו שותק כל היום אין זה אומדנא דמוכח לאחרים שלא היפר בלחש ורק מפיו אנו יודעין שהוא אומר ששתק והוי כמו דברים שבלב ושפיר מוכחינן מזה דגם קיים בלבו קיים. גם זו"ז י"ל דל"ש כאן כלל לדון דין דברים שבלב כיון דגם לההקמה ל"ב שיגיד לה ורק לגבי עצמו שהוא ירצה בקיומו של נדרה א"כ הא ל"ש כלל לדין דברים שבלב דזה לא מצינו רק במקום שצריך שיודיע דעתו לזולתו אבל לא בכה"ג שאף אם הי' הדין שצריך שידבר הקמתו בפיו הא לא מצינו שצריך שיגיד לה ודאי דבכה"ג ל"ש לדון דין דברים שבלב ומכיון דאומדנא דמוכח מהבה מהני ג"כ הקמה בלב ודו"ק כי קצרתי במה שאינו נוגע לעניננו:)**
ואם כנים אנחנו בדברינו דכל עיקר מה דס"ד לאסור הפרה בשבת הוא משום מתקן יש ליישב ג"כ משה"ק בס' ישוי"ע או"ח סי' שמ"א להסוברים ביו"ד סי' רל"ד סמ"ט דהא דנשאלין על ההיקם ומפירין אינו אלא ביום שמעו ומשום דלא גרע משתיקה א"כ למה סתים לן תנא דאין נשאלין לנדרים בשבת שלא לצורך הא בכה"ג יהא מותר לשאול על ההיקם בכדי שלא יעבור זמן ההפרה [ולפלא מה שראיתי בס' תוס' שבת על או"ח שם סק"ב שכתב לדבר פשוט דכה"ג באמת מותר ולא משמע כן] ולכאורה הי' אפשר לומר דשאלה כיון דמיחזי כדין לעולם אסור אף אם יעבור הזמן ורק גבי הפרה דלא מיחזי כדין בזה התירו משום שלא יעבור הזמן ללישנא בתרא בגמרא שם וללישנא קמא מותר אף אם לא יעבור זמן ההפרה אבל שאלה כיון דמיחזי כדין י"ל דלעולם אסור אף אם יעבור הזמן אכן זה יש לדחות לפי דברינו כיון דגם בהפרה יש איסור משום מתקן ומ"מ התירו חכמים בכדי שלא יעבור הזמן א"כ למה לא התירו גם שאלה בכי האי גוונא אף דמיתחזי כדין ומה שנא איסור זה מאיסור מתקן:
אכן באמת לדברינו לק"מ קושית הישוי"ע הנ"ל דהנה עיין בחי' הגרעק"א שם ביו"ד סי' רל"ד סמ"ט הנ"ל שכתב לחדש באם היפר לה הבעל בו ביום אחר ההקמה ואח"כ נשאל על הקמתו אף לאחר כמה ימים כיון דנעקר הקמתו למפרע ממילא חלה ההפרה דבו ביום למפרע עיי"ש וכ"כ ג"כ בתשובותיו סי' מ"ח ובאמת מבואר כדבריו ביו"ד שם לעיל סי כ"ב להדיא וע"ע כה"ג בר"נ נדרים (דס"ז ע"א) ד"ה וחזר וא"כ לפי"ז י"ל דה"ט דאסור לשאול על הקמתו בשבת כיון שיש לנו עצה אחרת שיפר לה היום תומ"י אחר הקמתו קודם שישאל על ההקמה ושוב אחר השבת יכול לישאל על הקמתו ותחול הפרתו למפרע. דאף לפימש"כ לעיל בשם התפא"י דהיכי דאינו מתיר בהפרתו על יום השבת עצמו אסור משום הכנה מ"מ בכה"ג ודאי דמותר דהא עיקר איסור הפרה בשבת כתבנו דהוא רק משום מתקן וכאן שאינו מתיר עדיין ע"י הפרתו כלל קודם שישאל על הקמתו ודאי דאין בזה איסור כלל ושרי להפר ולכן אינו נשאל על הקמתו בשבת דהא יש לנו עצה אחרת שלא יעבור הזמן ודו"ק:
פלג ז
ונקדים עוד הקדמה אחת בע"ה בענין מתקן בדבר שהוא מתיר רק איד"ר אי אסור משום מתקן או לא וראיתי לבעל פנים מאירות ח"ב סי' צ"ז שכתב דבאיד"ר ל"ש איסור מתקן וכמ"ש בביצה (דף י"ח) דבכלי שנטמא בולד הטומאה מעיו"ט מטבילין אותו ביו"ט ופירש"י דאין כאן איסור מתקן משום דמה"ת טהור מעלי' הוא ועוד מביא ראי' מהא דבכורות (דף נ"ח) דרק משום סקרתא הוא שאסרו לעשר ביו"ט משמע דל"ח תיקון האי דטבל בגורן ואסור מדרבנן עד שיעשר ונתקשה שם לפי"ז על הראשונים ז"ל בביצה (דף ט') גבי הפרשת חלה ביו"ט דס"ל לרבה דמותר להפריש וברש"י שם כתר הטעם משום של"ג על תרומת עיסה שמותר לגלגלה ביו"ט וברא"ש כתב הטעם דל"ה כמתקן משום דאפשר לו לאכול ולהפריש אח"כ ולמה ל"א בפשיטות גבי חלה חו"ל דה"ט דלא הו"ל כמתקן משום שאינו אסור אלא מדרבנן עיי"ש מ"ש ליישב ומסיק דלא מיקרי מתקן באיד"ר [ולפלא שסתר משנתו מ"ש בקא סי' ל' להיפך דגם באיד"ר שייך מתקן עיי"ש] ולכאורה מצינו איפכא ממה שאסרו הפרשת תרו"מ בשבת גם בדמאי ובפירות האילן שאין איסורם וחיובם רק מדרבנן בעלמא ומ"מ אסור משום מתקן אמנם בזה י"ל דגבי הפרשת תרומה בשבת יש כאן טעמא אחרינא זולת מתקן וכמ"ש הרמב"ם פכ"ג מה' שבת הי"ד דאין מגביהין תרו"מ שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת עיי"ש ומצאתי כן גם בשאג"א סי' נ"ו שכתב כן ומ"מ מסיק שם בשאג"א דע"כ מוכח דגם באיד"ר שייך לאיסור מתקן היכי דבלאו תיקונו ל"ח למידי ורק טבילת כלים שאני שגם קודם טבילה ראוי להשתמש בו בטומאה לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה ומביא ראי' גמורה מהא דשבת (דף קמ"ב) דפריך גבי מעלין את המדומע והא מתקן אף שמה"ת א"צ להעלותו רק מדרבנן משום גזל השבט עיי"ש:
ועדיין יש להקשות גם לדברי השאג"א ז"ל הנ"ל ממה דמצינו שגם הפרשת דמאי אסור עד בשבת אף שאינו אלא מדרבנן ויש לו היתר גם קודם ההפרשה דחזי לעניים וא"כ דמי לכאורה להא דטבילת כלים מטומאה דרבנן שמותרין מפני שיש להן היתר תשמיש גם בטומאתן ולא עוד אלא שתמה אני על השאג"א ז"ל שכתב דהא דמדומע ראי' גמורה היא והלא גם לדבריו ז"ל עדיין תיקשי דגם גבי מדומע הא יש לו היתר קודם העלאה לגבי כהנים וא"כ מ"ש מטבילת כלים שמותר מפני דחזי לטמא והא גם הכא חזי לכהנים קודם העלאתן ומ"מ פריך והא מתקן ודברי השאג"א ז"ל צ"ע:
ולענ"ד נראה לומר דגם ראי' זו שהביא השאג"א ז"ל מהא דמדומע יש לדחות לפי מש"ש בעצמו לדחות מהא דתרומת פירות וירקות שאסור בשבת אף שאינן אלא מדרבנן וכתב דאיסורן הוא משום מקדיש וכנ"ל. כמ"כ נוכל לדחות בהאי סברא גופה מהא דמדומע לפי הס"ד שם בשבת דמדמי לה להפרשת תרומה וכמו שנאמר בע"ה דהנה תנינן בירושלמי פ"ב ה"א מערלה גבי מ"ש ועולין בא' ומאה מה את עביד לה בתחילת הפרשה או בסוף הפרשה אין תימר בתחילת הפרשה אין הקטן מעלה ואין אחר מעלה ואינו דוחה את השבת ואין תעבדינה בסוף הפרשה כו' ודוחה את השבת תמן תנינן רי"א אף מעלין אם רצה נותן עיניו במקצתו כו' אר"י ר"י עביד לה בסוף הפרשה ורשב"א עביד לה בתחילת הפרשה א"ר יוסי אף רשב"א עביד לה כסוף הפרשה ולא מודי רשב"א שאסור לעשות כן בודאי וכו' שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול עיי"ש הרי דלדעת ר' יונה פליגי בזה הני תנאי ולרשב"א אה"נ דס"ל דהוי כתחלת הפרשה ואין אחר וקטן מעלה כמו תרומה. ודאי די"ל לפי"ז דגם ס"ד דהאי מקשה בתלמודא דידן הוא כן ומדמי לה ממש להפרשת תרומה בתחילה שאסור בשבת ואה"נ דנימא לפי"ז דס"ל דהא דבעי הרמה הוא מדינא ולא משום גזל השבט והא דאמרינן בירושלמי להלן שם דהוא מפני גזל השבט הוא אליבא דאמת דמסיק ר' יוסי דגם רשב"א עביד לה כסוף הפרשה ולפי"ז ודאי דנוכל לומר דבאמת ליתא לאיסור מתקן באיד"ר ורק בהפרשת תרו"מ אסור משום מקדיש ומשו"ה ס"ד דמקשה לאסור גם מדומע משום דמדמה לה לתחילת הפרשה ומשני דגם ר"י ס"ל כרשב"א דנותן עיניו בצד זה וכו' ועביד לה כסוף הפרשה ומשו"ה הוא דמותר מה"ט גם להעלותה אליבא דר"י דלא כרשב"א שאוסר משום עובדא דחול. ומעתה הנה מבואר דשפיר י"ל דליתא לאיסור מתקן בדרבנן ואיסור הפרשת תרו"מ הוא משום מקדיש ומשו"ה מותר להעלות את המדומע דאין בזה שום קדושה ולשי' רש"י בכורות (דף כ"ג ע"ב) אפשר לפוטרו בדמיהן עיי"ש ובתוס' שם ד"ה תירום ובהס"ד דס"ל לאסור גם מדומע ה"ט משום דמדמי לה לגמרי להפרשת תרו"מ וכנ"ל מן הירושלמי וזה נכון בע"ה:
פלג ח
והנה יש להוסיף עוד ולהסתייע מד' הירושלמי הנ"ל דע"כ אין איסור מתקן בדרבנן ואיסור הפרשת תרו"מ ע"כ דהוא משום מקדיש דהנה אמרינן בגיטין (ד' ל"א) דתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה [בכאן קשה לי' במ"ש בירושלמי רפ"ב דתרומות דקחשיב התם מה דתרו"מ מלמדת על תרומה ואינה למידה עיין תוס' גיטין (דף ל' ע"ב) ד"ה וכי וכו' למה לא קחשיב גם הא דתרו"מ ניטלת דוקא במניין ומשקל ותרו"מ דוקא במחשבה ובאומד וילפינן מקרא דונחשב כמ"ש ברע"ב פ"א דתרומות מ"ז ופירש ברש"י שם במחשבה שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ובתוס' שם ד"ה במחשבה הקשו ע"ז דא"כ אמאי אין תורמין בשבת כיון שמותר ע"י שנותן עיניו בצד זה וכו' כמ"ש בשבת (דף קמ"ב ע"א) שמותר להעלות את המדומע מה"ט ותי' וז"ל וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה עכ"ל ופשטות ד' התוס' משמע דבאמת גם בודאי מותר להפריש בשבת ע"י שיתן עיניו בצד זה וכו' ורק דהפרשת תרו"מ ע"י מעשה אין מתירין מה"ט משום שאפשר במחשבה דל"ד למדומע וכנ"ל ולכאורה תיקשי מד' הירושלמי הנ"ל דמפורש אמרו ולא מודי רשב"א שאסור לעשות כן בודאי הרי דגם בכה"ג אסור להפריש בשבת בודאי:
וליישב ד' התוס' נראה עפי"מ שראיתי בשעה"מ פ"ד מה' תרומות הלכה ט"ז שהרבה להשיב על שיטת רש"י הנ"ל דס"ל שמותר להפריש ע"י שיתן עיניו וכו' א"כ הא אפשר גם בשבת בכה"ג ובכ"מ מצינו להדיא שא"א להפריש תרו"מ בשבת וכתב ליישב שי' רש"י דס"ל דאף דבחול מפריש ע"י נתינת עיניו בצד זה וכו' ומ"מ בשבת אסור גם בכה"ג משום דזהו תיקונו והו"ל מתקן עיי"ש שנשאר בקושיא על התוס' דס"ל בכה"ג מותר בשבת לדידהו תיקשי מהסוגיא דפ' מפנין ופ' בכל מערבין דמוכח התם דאסור ונשאר בצ"ע עיי"ש. ומכיון שמצינו להדיא בירושלמי הנ"ל דאסור להפרי' בשבת ע"כ דגם התוס' ס"ל דבשבת אסור להפריש גם לא שרינן משום דאפשר במחשבה היינו דלא שרינן מה"ט משום שאפשר להפריש בחול ע"י מחשבה אבל בשבת ע"כ לומר דגם התוס' ס"ל דאסור גם ע"י מחשבה וכנ"ל:
איך שיהי' בשיטת התוס' עכ"פ בשיטת רש"י מוכרח דסבירא ליה לאסור בשבת גם בכה"ג א"כ הא באמת צריך להבין מ"ש ממדומע דמותר ע"י מחשבה ובתרווייהו הא מתקן הוא וע"כ עלינו לומר לפי"ז דאין הכי נמי דליתא לאיסור מתקן בדרבנן ואיסור הפרשת תרו"מ הוא רק משום מקדיש דבזה אסור גם ע"י מחשבה כיון דמ"מ חייל ההקדש וכמבואר ברמב"ם פי"ד מה' מעה"ק הי"ב מסוגיא דשבועות (דף כ"ו) ולכן בכל הפרשת תרו"מ אסור בשבת גם בהני שאין חיוב הפרשתן רק מדרבנן ואיסורן משום מקדיש וכנ"ל אבל משום מתקן לית בהו ומשו"ה מותר במדומע משום דאין בזה משום קדושה כלל וכנ"ל ובהס"ד דס"ל לאסור שם בסוגיא דשבת ע"כ כמשנ"ת דס"ל לדמותה לגמרי להפרשה וכנ"ל ומ"ש הרמב"ם דבהפרשת תרו"מ בשבת איכא ג"כ משום מתקן הוא רק בהני שחיוב הפרשתן הוא מה"ת ודו"ק:
פלג ט
וע"ד החידוד יש להוכיח עוד דע"כ ליתא למתקן באיסור דרבנן דהנה ידוע מ"ש הרע"ב בפי' המשנה בעירובין פ"ג מ"ג גבי נתנו למגדל דהואיל ואיכא שני שבותין טלטול הסכין וחתיכת החלבים אסור אפי' לרבי דגם לרבי אינו מותר רק שבות אחד ולא ב' שבותים [ומשה"ק עליו בשעה"מ פ"א מה' עירובין הכ"ב ממ"ש בעירובין (דף ל' ע"ב) במאי דס"ל לסומכוס דאין מערבין לישראל בתרומה משום דס"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות גם ביה"ש ואם ישאל על התרומה הדר לטיבלי' ואסור להפריש עיי"ש ולד' הרע"ב קשה הא גם כרבי מצי אתיא דהא יש כאן ב' שבותים שבות דשאלה בשבת ושבות דהפרשת תרומה דבשלמא גבי נזיר אמרינן שם הואיל ומצי למיתשל כדי שישתה היין בשבת אבל גבי תרומה דמיירי בשא"צ לאוכלה כמש"ש בתוס' א"כ הא איכא ב' שבותים עיי"ש ובאמת לק"מ לפימ"ש בס' אהעו"ז שם בעירובין (דף ל"ה) מובא דבריו בשו"ת הגרעק"א סי' קנ"ט וכ"כ גם בישוי"ע או"ח סי' ש"ז ס"ק ז' ובעבוה"ג סי' ק"ד לתרץ משה"ק כולם על ד' הרע"ב הנ"ל ממה דתנינן לעיל שם בנתנו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב ומוקי בגמ' (דף ל"ב) שם דקאי ברה"ר ורבי הוא דל"ג על שבות ביה"ש אף דגם שם איכא ב' שבותים משתמש באילן והוצאה מכרמלית לרה"ר ותירצו האחרונים הנ"ל דשאני התם ששני השבותים אינן באין כאחד דבשעה שעוקר מן האילן עדיין ליכא שבות קודם שהניח ברה"ר ומשו"ה מותר גם בב' שבותים ושאני התם גבי מגדל דבשעה שחותך החבלים מיחזי כסותר ומטלטל אז את הסכין עיי"ש וכן תירץ ג"כ בתפא"י שם במתני' עיי"ש וזה מוכרח א"כ בפשיטות מיושב ג"כ קושית השעה"מ דגם שם גבי סומכוס הא שני השבותין אינן באין כאחד שלאחר ששאל על התרומה אז אח"כ מפריש א"כ אי הוי ס"ל כרבי הוי מותר מן הדין ושפיר מוכח דס"ל כרבנן דרבי וז"פ וברור]:
והנה מצד הסברא נראה לכאורה פשוט וברור דלאו דוקא שני שבותים נפרדים מפעולות שונות אסור לרבי ביה"ש אלא דגם פעולה אחת שאסרו חז"ל משום ב' שבותים אשר כל אחד הוא שבות בפ"ע ודאי דינו לאסור גם לרבי ביה"ש לפי"ד הרע"ב ז"ל הנ"ל וכן ראיתי ג"כ בישוי"ע או"ח סי' ש"ז ס"ק ח' שכתב בדבר אחד שיש לנו ב' טעמים לאסרו בשבת וכ"א לעצמו הוא שבות פשיטא דלא גרע משני שבותים נפרדים ואסור ביה"ש ומתרץ שם עפי"ז משה"ק למה אין מזין בשבת ביה"ש משום דבהזאה איכא טעם דמתקן גברא זולת האי גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר עיי"ש:
**(הג"ה ולפלא משה"ק שם דאפשר שמזין עליו בין השמשות של שבת ולמה אמרו ביומא (דף ח') דלא משכחת לה הזאה כל ז' הא כיון דל"ג על שבות ביה"ש אפשר להזות ולענין הזאה נחזיק ליום עיי"ש וזה תמוה ממ"ש המג"א או"ח סי' שמ"ב דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא וגזרו על שבות ביה"ש של מוצש"ק וכן מסיק שם בישוי"ע ועיין תוס' כריתות (דף י"ז ע"ב) שכתבו להדיא דזה מיקרי איקבע איסורא וא"כ לק"מ וקצרתי. ועדיין קשיא לי אי נימא דבמקום דאיכא משום ב' שבותים חמיר טפי א"כ מאי פריך בעירובין (דף צ"ח ע"א) ואי אמרת באיסקופה הנדרסת עסקינן מה לי תוך ד"א מ"ל חוץ לד"א וברש"י שם הא כולה שבות הוא דאוגדו בידו מה לי מעביר ד"א ברה"ר מ"ל מכניס מרה"ר לאיסקופה רה"י עיי"ש ולהנ"ל תיקשי דהא חוץ לד"א איכא משום ב' שבותים ועיין בזה:)**
ולדבריו ז"ל יתיישב נמי משה"ק האחרונים על עיקר האי דינא למה אין הזאה דוחה שבת והא אין שבות במקדש דלפ"ז ע"ש כי הלא כבר מבואר בשו"ת הגרעק"א סי' קנ"ט דשבות דמקדש דומה בזה לשבות דשבת דגזרו בשני שבותים גם במקדש ע"ש וכאן בהזאה יש להוסיף נמי שבות ג' דטלטול מוקצה כמ"ש בשעה"מ פ"ב מה' שופר ע"ש ויש לדון בזה במ"ש בנוב"י או"ח מ"ת סי' קט"ז להתיר הזאת שלישי בשבת משום דעדיין אינו מתקן מיקרי ע"ש וקצרתי. ועיין ג"כ הגהות מצפה איתן ביצה (ד' כ') דמה"ט אסרו זריקה במקדש משום דהוי ב' שבותים מתקן וטלטול הדם דהוי מוקצה ע"ש. וא"כ לפ"ז יקשה לנו לכאורה מ"ש בעירובין (דף ל' ע"ב) דסומכוס ס"ל כרבנן דגזרו על שבות ביה"ש ומשמע דלרבי מותר הפרשת תרו"מ ביה"ש הא גבי הפרשת תרו"מ איכא נמי ב' שבותים שבות דמתקן ושבות דמקדיש וכמ"ש ברמב"ם פכ"ג מה' שבת שהבאנו לעיל וא"כ ליתסר גם לרבי ועיין בשבת (דף ל"ד) במתני' דאין מעשרין את הודאי דרש"י פי' שם דהוא דלא כרבי דלרבי מותר משום שלא גזרו על שבות ביה"ש והרמב"ם מפרש דכרבי נמי אתיא ומשום דגם לרבי בעינן דוקא צורך מצוה ע' מ"מ פכ"ד מה"ש ה"י ובב"י או"ח סי' רס"א ובתוי"ט שם. ולהנ"ל יקשה דבלא"ה אסור גם לרבי משום דהוי כמו ב' שבותים ואי נימא דבאיסור דרבנן ליתא משום מתקן א"ש בפשיטות דכיון דבמתני' סתמא קתני דאין מעשרין את הודאי ע"כ דגם בתרומת פירות אסרו אף דאין חיובן אלא מדרבנן ובדידהו ליכא משום מתקן רק משום מקדיש לחוד וע"כ דלא כרבי או דנימא כהרמב"ם דבדבר שהוא רשות גם רבי מודה וא"ש ג"כ בסוגיא דעירובין הנ"ל דגם שם הא קאמר סומכוס דאין מערבין לישראל בתרו"מ כלל ומשמע דגם בתרומה דרבנן נמי אסרו וע"כ דלא כרבי [ואולי י"ל נמי בזה מ"ש בטור או"ח סי' שמ"ב דבהי' טרוד מותר להפריש פירות בשבת וי"ל דדוקא פירות שאין תרומתן אלא מדרבנן ושבות אחד התירו וע' מג"א סי' ש"ז ס"ק ל' שמדייק ג"כ דוקא פירות בכוונת הטור ומטעמא אחרינא עיי"ש):
פלג י
ויתיישב עפי"ז ג"כ משה"ק בס' עי"ט סי' נ"ב בסוגיא דסוכה (ד' ל"ג) דמדייק בגמ' במ"ש אין ממעטין ביו"ט הא אם מיעטן כשר דלכאורה מנלי' לדייק כן דילמא אין ממעטין ומשו"ה אם מיעטן פסול משום דיחוי דכיון דאסור למעט לאו בידו הוא והוי דיחוי ומפרש שם דע"כ מוכח דבשר דאי נימא דאם מיעטן פסול א"כ אין איסור למעט דלא הוי מתקן עיי"ש שלפי"ז נשאר בקושיא דעדיין יש לאוסרו משום דמתקן מיהת לשאר הימים שראוי לצאת בו דבתחלה לא נדחה רק מיוט"ר שאין בידו למעט עיי"ש ולמשנ"ת דבדרבנן ל"ש מתקן א"כ י"ל דמשום שאר הימים שאין מזנותן אלא מדרבנן לא מיתסר משום מתקן ושפיר מדייק מזה דאם מיעטן כשר גם ביו"ט ראשון ומשו"ה אין ממעטין דהוי מתקן נמור לנבי מצוה דאורייתא. אמנם גם זו"ז י"ל בישוב קושיתו לפ"מ שכתבנו לעיל לדון דבמתקן כהאי' בעינן דוקא שיהא תיקונו בא מיד וק"ו ממ"ש התוס' שבת (דף ק"ו) נבי מקלקל בחבורה דהוי מלאכה גמורה ומ"מ בעינן דוקא שיהא בא תיקונו מיד כ"ש כאן דלאו שם מלאכה עלה ורק משום מתקן לחוד הוא דמיתסר פשיטא דבעינן שיהא תיקונו בא מיד א"כ לק'"מ דע"כ מוכח מהא דאין ממעטין ביו"ט דבשר חומ"י ביו'"ט ראשון וניחא נמי משה"ק עוד שם דנחשב אותו למתקן מה שיהא ראוי לשנה הבאה דהדם לא מיפסל בי"ב חודש עיי"ש ובזה ניחא וזה פשוט ונכון בע"ה:
פלג יא
ואולי יש ליישב ג"כ עפי"ז מה שידוע שיטת רש"י בכ"מ דבמחיצה מן הצד לא שייך איסור אוהל ורק למעלה בגג שייך אוהל אבל לא בדפנות ובתוס' הקשו עליו מהא דעירובין (דף מ"ד) דמפורש שם דגם בדפנות שייך איסור אוהל עיין שם ובשבת (דף קכ"ה ע"ב) אשר ע"כ הוכיח מזה ר"ת ז"ל דבמחיצה המתרת אסורה ובאינו צריך לה מותרת עיי"ש בר"ן ורא"ש שבת (ד' קכ"ה) סי' ח' וראיתי בקרבן נתנאל שם מביא מ"ש בשם מגיני שלמה לתרץ שי' רש"י דבעירובין שם שפיר אמרו דבב' דפנות כי עביד דופן שלישי משוי לי' אוהל היינו הסכך שהוא בנג הסוכה אבל מחיצה בלא סכך אף שהדופן מתרת לא מקרי אוהל וקלסי' לדבריו עיי"ש:
ואנכי אתפלא עליהם איך אפשר לומר כן והרי בסוגיא שם בעירובין (דף מ"ד ע"ב) פריך מהא דרבי נחמי' ברי' דר"ח שיצא לתחום והתיר ר"נ לר"ה לעשות לו מחיצה של בנ"א ויכנס ופריך מכאן על מש"ש דלא יעשה אדם דופן לסוכה לדעת ומשני שלא מדעת הוי ולדבריהם ז"ל מאי פריך והא גבי הא דר' נחמי' לא הי' סכך כלל ורק דפנות לחוד ומשו"ה מותר וע"כ מוכח מהאי סוגיא דאין לחלק כלל:
ולכאורה הי' נראה ליישב שי' רש"י ז"ל ולחלק בין מחיצה המתרת לגבי איסורא או חיובא דאורייתא דבזה הוי מתקן גמור וגם מן הצד אסורה ורק שם בעירובין (דף צ"ג) גבי הא דנפל נורא ביני ביני שפיר כתב רש"י דמותר ולא הקפיד על עשיית המחיצה (ועיין שעה"מ פ"ב ה"ו מה' יו"ט ד"ה ובהתוכחי שכאמת נתקשה שם בזה למה לא יהי' אסור משום מתקן וכמ"ש במג"א סי' שי"ג סק"א בשם מהר"י הלוי עיי"ש ולדברינו א"ש משום דכיון דאינו אלא מדרבנן ל"ח מתקן ודו"ק) משום דכיון דאינו מתיר רק טלטול בחצר שאינו אלא מדרבנן ל"ח מתקן כלל ואשר מה"ט י"ל נמי דהיינו מה שמחק הגירסא בהא דסוכה (דף ט"ז) גבי ההוא עובדא דפרסו סדינין להביא ס"ת דפריך פרסו לכתחילה מי שרי והאמר מר וכו' וברש"י מחק זה דאפשר דהי' בכרמלית דמותר לכתחילה לפי"ז אבל בהא דדופן ג' בסוכה שמתקן לגבי חיובא דאורייתא ודאי דמתקן מיקרי ואסור כן הי' אפשר לומר לכאורה ורק דעדיין תיקשי גם לדברינו מהא דפריך מדאי עובדא דרבי נחמי' שיצא חוץ לתחום הא כיון דתחומין דרבנן א"כ שפיר מותר ונימא דמ"ש בגמ' לעיל לתרץ' גבי אדם כאן לדעת כאן שלא לדעת דהוא רק לגבי דופן ג' בסובה שהוא ענין דאורייתא אבל בדרבנן נימא דגם לדעת מותר אכן י'"ל דהאמת מתרץ לה דבשלא לדעת מותר גם בדאורייתא כמו אם הי' יוצא חוץ לי"ב מיל דלכו"ע מה"ת לשיטת הרי"ף ז"ל וכמ"ש בסוגיא שם גבי הנהו בני גננא דאעילו מיא מרה"ר לרה"י ע"י מחיצה של בנ"א עיי"ש.
עוד נראה ליישב זה ע"ד החידוד בע"ה משום דהתם הא רב חסדא עשה את המחיצה ומצינו לר"ח דס"ל דתחומין דאורייתא דבעירובין (דף נ"ה ע"ב) במ"ש רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ממ"ש במחנה ישראל כשהן נפנין וכו' וכתב בריטב"א שם דהקושיא הוא רק למ"ד דתחומין דאורייתא דאל"ה הא לק"מ דאפשר דעדיין לא נגזרה אז איסור תחומין עיי"ש חדי דס"ל לר"ח בסתמא בהני תנאי דס"ל דתחומין דאורייתא וכן משמע ג"כ ממ"ש רב חסדא בעירובין (דף נ"א ע'"א) הני אלפים אמה היכן כתיבן ואמר ר"ח למדנו מקום ממקום ומקום מניסה ובו' הרי דס"ל דתחומין דאורייתא ושפיר פריך לפי"ז בגמ' שם מהאי עובדא דר' נחמי' שהתירו לו מחיצה של בנ"א כיון דזהו גם כן איסור תורה וזה נבון בע"ה:
ועפ"י האמור נבוא לבאר גם משנתנו כאן שלהי שבת דהנה במ"ש במתני' כאן ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וכו' הקשו בתוס' לעיל (דף קכ"ו ע"ב) ד"ה ומדבריהן למה לא אמרינן גם גבי פקיקה דבעינן דוקא פקיקה דמצוה כמו דאמרינן גבי מדידה עיי"ש שכתבו דפקיקה כיון דדמי לבנין ליכא למישרי משום מצוה דל"ד למדידה דלית בזה רק משום עובדא דחול עיי"ש בביאור דבריהם ז"ל י"ל דלגבי מצוה אף דיש מעלה מצו' להתיר מ"מ הא גם חסרון יש מצד אחד דמשום המצוה אדרבא יש טעם לאסור יותר משום דהוי מתקן ונמצא תקנתו קלקלתו דשלא במקום מצוה הא אינו מתקן [אמנם עיי"ש מג"א ריש סי' שנ"ג דסבירא ליה בפשיטות דל"ה מתקן משום המצוה עיי"ש] ולכן כיון דיש בו משום בנין ומותר במקום מצוה לכן גם שלא במקום מצוה מותר דל"ד למדידה דאין בה רק משום עובדא דחול א"כ הא גם במצוה ל"ש איסור מתקן ושפיר י"ל דרק במקום מצוה התירו חכמים:
אמנם עדיין יקשה אי נימא דגם בהא דקושרין בעינן דוקא במקום מצוה כמ"ש להוכיח כן בתוי"ט כאן במשנתנו א"כ ודאי יקשה למה לא נימא גם גבי פוקקין דבעינן של מצוה דוקא דהא גם בקשירה כיון שהוא במקום מצוה יש בזה משום מתקן וביותר נתקשה בתוי"ט כאן ממה שלמדו כל הני ג' דברים פוקקין וקושרין ומודדין מהאי עובדא שפקקו את המאור בטפיח משום הטומאה א"כ הא לא מצינו כולם רק במקום מצוה ומאי שנא פוקקין שמותר גם בלא מצוה ובתוי"ט נדחק בזה ואליבא דהרמב"ם כתב ליישב שפיר דהאי פקקו את המאור בטפיח עובדא אחריתא הוי ושלא במקום מצוה עיי"ש והנה זה דוחק:
פלג יב
והנראה ליישב בע"ה עפימ"ש בנימוקי הגרי"ב כאן בגליון משניות ליישב משה"ק עוד בתוי"ט על מ"ש הרמב"ם דכאן כו"ע מודי משום דכלי לא מבטל לי' דא"כ תיקשי מ"ש בשבת (דף קכ"ו ע"ב) להוכיח ממתני' דאין הלכה כר"א הא לפי"ז גם ר"א מודה עיי"ש מ"ש ליישב דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל בפט"ו מה' ט"מ דאפילו בסתומה בעי שיבטל ואז חוצץ וע"כ שפיר פריך בגמ' מסיפא דע"כ דלא כר"א דהא ע"כ מיירי שביטל משום טומאה ורק ברישא כתב הרמב"ם לחלק דכאן כו"ע מודי כיון דלא ביטל עיי"ש ודפח"ח:
ולפי דבריו ז"ל יתיישב ג"כ משה"ק דלמה לא נימא גם גבי פקיקה דבעינן דוקא לשם מצוה כמו האי עובדא דבאמת בהאי עובדא דמיירי בביטל לפי"ז משום טומאה ודאי דשלא במקום מצוה אסור בכה"ג ופקיקה המותרת ע"כ בשלא ביטלו וכמ"ש להדיא כן בתוס' ב"ב (דף כ' ע"א) ד"ה הכא דליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ הי' בונה בשבת עיי"ש ואף דבסוכה (דף כ"ח) אמרו על ר"א דאוסר בפקק החלון משום דמבטל לי' עיי"ש הרי משמע לכאורה דלרבנן מותר גם בכה"ג דמבטל לי' ע"כ לומר דשאני פקק שמתוקן ועומד הוא לכך מאתמול וכמ"ש בשבת (דף קכ"ו ע"א) וכ"ה להלכה באו"ח סי' שי"ג ס"א והוא שיחשוב עליו מע"ש לסותמו בו עיי"ש] וא"כ מיושב שפיר דפקיקה המותר' גם שלא במקום מצוה היינו במקום שאינו מבטל בשבת אבל הפקיקה שהי' עובדא הא ע"כ איירי בביטלו לפי שיטת הרמב"ם ובכה"ג אה"נ די"ל דבעינן דוקא במקום מצוה והתוס' ולשיטתם אזלי דס"ל בב"ב (דף כ') הנ"ל דגם לגבי חציצה ל"ב שיבטל אשר ע"כ הקשו לעיל (ד' קכ"ו) הא הטפיח לא מבטל לי' כמו פקק וכמ"ש בנימוקי הגרי"ב ולשיטתם שפיר הקשו אח"ז ג"כ דלמה לא נימא דפקק של מצוה שאני משום דלשיטתם הא גם הכא איירי בשלא ביטלו ושפיר מישך שייך דברי התוס' להדדי וזה נראה לענ"ד נכון בע"ה:
פלג יג
היוצא לנו מזה דבסיפא דמתניתין בהאי עובדא דגיגית ע"כ דמיירי בבטלו לשיטת הרמב"ם ומ"מ התירו חכמים משום מצוה ובזה לכאורה בודאי יקשה הא הוי מתקן גמור וליתסר והנה ראיתי להגאון בעל ישוי"ע או"ח סי' שמ"ג סק"ב מ"ש דבר נחמד להוכיח ממשנתנו דהא דטפח על טפח מביא טומאה לבית אחר אין זה אלא מדרבנן וכשיטת הש"ך יו"ד סי' שע"ב ובדרבנן הא ליכא לאיסור מתקן כמו בכלי שנטמא בולד הטומאה עיי"ש:
ואם אמנם דבריו שם תמוהים מאוד במש"ש להקשות לפי' רש"י ז"ל כאן גבי גיגית למה לא סתמו את הגיגית ובאין בגיגית פותח טפח אף שנותן רגלו למעלה אינו מאהיל על הטומאה ומוכיח שם מזה דטפח על טפח שמביא טומאה אינו אלא מדרבנן וכיון שאין איסור מתקן בדרבנן לכן מן הדין מותר לסתום את החלון אבל לא לסתום את הגיגית כדי שיהא מותר לכהן ללכת על גביו דכיון דמועיל לסלק איסור תורה חשיב כמתקן עיי"ש:
ואין זה אלא תימא דאדרבא לשיטת רש"י הא סתימת הגיגית גורמת הטומאה ואם הי' פתוח טפח הי' הטומאה יוצאת למעלה דרך הסדק שהרי כן פירש"י בגמ' שמשו"ה פקקו את המאור בטפיח שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצא המת מוטל באוהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה הרי דאם הי' הגיגית סתומה גרע טפי שזהו שגורם את הטומאה וכן גם משה"ק שם בישוי"ע על פי' הרמב"ם והרע"ב אינו מובן לפי"ז וקושיתו הנ"ל אינה אלא לפי' הר"ח שבתוס' כיון דפירש דאם הי' בהגיגית פותח טפח הי' מביא את הטומאה ובדליכא טע"ט אינו מביא את הטומאה לפי פירושו אפשר להקשות כנ"ל ודו"ק כי קצרתי:
ורק בזה נראה לקיים דבריו מש"כ שם דאין כאן איסור מתקן משום דס"ל לרש"י ז"ל דטע"ט מביא את הטומאה רק מדרבנן ובדרבנן ל"ש איסור מתקן וכ"כ שם עוד לעיל בסי' שי"ג ס"ק ב' עיי"ש. ויש להוסיף עוד ולומר דאף אי נימא כשי' המג"א סי' שמ"ג ס"ק ב' וכ"ה בשו"ת שער אפרים סי' צ"ג בשם המהרי"ט סי' צ"ה דטע"ט מביא את הטומאה מה"ת מ"מ י"ל דהיינו דמדייק רש"י וכתב בגמ' דפקקו לפני מות המת דאז ודאי דלא הוי מתקן וכמ"ש כן במג"א לדייק בסי' שי"ג סק"א בשם הר"י הלוי ובישוי"ע שם סי' שי"ג העיר לדון דגם קודם שימות המת אם עושה כדי שלא יטמאו הכלים הרי זה מיחזי כמתקן עיי"ש אמנם ודאי די"ל דבכה"ג לאו מתקן מיקרי וכמ"ש בשבת (דף י"א ע"ב) כל אצילי טינוף לא קחשיב עיי"ש ודו"ק ונימא איפכא דמשו"ה קמדייק רש"י לפרש דמיירי לפני מות המת משום דס"ל דטע"ט הוי טומאה מה"ת וא"כ אחר שכבר מת הוי מתקן גמור דאין להתיר בשבת ולהסוברים דטע"ט אינו אלא טומאה דרבנן ודאי די"ל שמותר לעשות כן גם אחר שכבר מת וכמ"ש במג"א שם להשיג על הר"י הלוי עיי"ש ולאו מטעמי' רק משום דבדרבנן ליתא לאיסור מתקן וכנ"ל. אחר כל החזיון הזה נבוא להמשיך את הענינים בע"ה ורק נבאר תחלה משנתנו בריש עירובין והוא:
פלג יד
הנה במתני' תנינן דמבוי שהוא גבוה למעלה מכ' ימעט ר' יהודא אומר א"צ ומפרש הרע"ב וכ"ה ברבינו יהונתן דטעמא דר"י משום דס"ל קורה משום מחיצה ולרבנן משום היכירא ולמעלה מכ' לא שלטה בי' עינא [ומשה"ק ע"ז בתוס' רעק"א דהוא נגד הש"ס עיין תפארת ישראל סוף הפרק וכן בספר כתונת פסים מש"ש לתרץ זה בטוב טעם וכ"ה בירושלמי להדיא וכמ"ש בכ"פ שם וקצרתי]:
והנה ידוע שיטת הרמב"ם בפי"ז מה' שבת דבג' מחיצות מה"ת מותר לטלטל ומדרבנן אסרוהו עד שיתקן הרוח הרביעית אבל לחייב הזורק מתוכו לרה"ר או איפכא בעינן דוקא ד' מחיצות או ג' מחיצות ולחי דהוי ג"כ משום מחיצה אבל תקנו בקורה פטור הזורק עיי"ש בכ"מ ה"ט משה"ק ע"ז בשם הרמ"ך דא"כ יהא אסור לטלטל שלא באו חכמים להקל כשתקנו עירובין וכמ"ש וכי ככר עושה אותה רה"י עיי"ש ולק"מ לפי מש"ש במ"מ דס"ל להרמב"ם דבג' מחיצות מותר לטלטל מה"ת משום דדינו ככרמלית ואה"נ דחז"ל באו להחמיר ולהצריך תיקון לרוח הרביעית לדין טלטול אבל לחייב הזורק בעינן מה"ת ד' מחיצות לדידי' ולפלא על הכ"מ שהעתיק את דבריו ונשאר בצ"ע אשר לק"מ לפי שיטת הרמב"ם גם משה"ק מסוגיא דעירובין (דף י"א) הנה מבואר שם במ"מ דגירסת הרמב"ם אחרת היא וכגירסת הר"ח ז"ל אחת אשר אמרתי ליישב משה"ק בס' דורל"צ ד' י"ג בביאור לחי העומד מאיליו לשי' הרמב"ם הנ"ל מברייתא דעירובין (דף י"ב ע"ב) הזורק למבוי יש לו לחי חייב אין לו לחי פטור ופריך מיני' לרבא דס"ל לחי משום היכירא ומשני ה"ק א"צ אלא לחי חייב וכו' ולדעת הרמב"ם הא ליכא למימר דא"צ אלא לחי יתחייב הזורק דבג' מחיצות הא ס"ל להרמב"ם דפטור הזורק אלא ודאי מיירי דיש לו לחי ומוכח דלחי משום מחיצה ומוכיח שם דרבא ס"ל שלש מחיצות דאורייתא שלא כהרמב"ם עיי"ש ותמה אקרא לפי"ז האיך פליג הרמב"ם על רבא וכי מצינו דפליגי בזה תנאי ואמוראי:
ולענ"ד נראה ברור בע"ה דהרמב"ם ס"ל דכל פלוגתת תנאי בענין המחיצות הוא רק לענין הטלטול דלמר ס"ל ב' מחיצות דאורייתא ולמר ג' מחיצות אבל לכו"ע ס"ל דלגבי חיוב הזורק בעינן דוקא ד' מחיצות מה"ת תדע שהרי לא מצינו כלל בש"ס לאיזה תנא דס"ל ד' מחיצות מה"ת ומנלי' להרמב"ם זה וע"כ דמפרש עיקר פלוגתתם רק לענין היתר הטלטול אבל לחייב את הזורק לא פליגי כלל ולכו"ע ס"ל דבעינן לזה דוקא ד' מחיצות מה"ת וז"ב רק משה"ק בדורל"צ מהברייתא הנ"ל דקתני א"צ אלא לחי חייב הנה מצאתי ראיתי בע"ה לפירוש הר"ח שם בסוגיין שלפי"ד הה"מ כן הוא גירסת הרמב"ם בזה כהר"ח ז"ל ומפרש לה התם דמיירי במבוי מפולש שעשה בראשו הא' דלת ובראשו האחרת לחי ובכה"ג הוא דפליגי דלרבה בתקנו בלחי חייב ובקורה פטור ולרבא גם בלחי פטור ואקשינן לרבא מהאי ברייתא דקתני הזורק למבוי יש לו לחי חייב מאי לאו יש לו הכשירו בלחי וכו' קשיא לרבא ומשני רבא ה"ק מבוי שיש לו ג' מחיצות ואינו מחוסר אלא לחי והכשירו עכשיו בלחי חייב אבל מחוסר לחי ומחיצה פטור עיי"ש הרי דמפרשי שפיר הברייתא לפי שיטתם דבעינן בזורק דוקא ד' מחיצות ואה"נ דמיירי בהכשירו עכשיו בלחי וכנ"ל. אלא שקצת צ"ע לפי"ז למה לא מסיק סיפא דהאי ברייתא כפשוטה והיינו יש לו לחי שהכשירו עכשיו בלחי מתחייב ואם אין לו לחי היינו שלא הכשירו עכשיו בלחי פטור ומשום דאין לו אלא ג' מחיצות ולמה לי' להש"ס לומר ולפרש הסיפא דקתני אין לו לחי דהיינו דצריך לחי וד"א וצע"ג וי"ל:
ומאי דפריך שם בגמ' לפי"ז ממ"ש ר' יהודא יתר ע"כ מי שיש לו ב' בתים מב' צידי רה"ר עושה לחי או קורה מכאן ומכאן ונושא ונותן באמצע דאלמא לחי משום מחיצה נימא דמ"מ אף שרשאי לטלטל א"ח הזורק וכנ"ל זה לק"מ דלמאי דס"ד השתא דס"ל ג' מחיצות דאורייתא לענין היתר הטלטול א"כ ע"כ מוכח דלחי וקורה הוא משום מחיצה דאל"כ האיך מותר בטלטול כיון דליכא אלא שתי מחיצות זולת הלחי והקורה ומשני דס"ל לר"י ב' מחיצות דאורייתא ואה"נ דנימא דגם לר"י רק להיתר הטלטול ס"ל כן דב' מחיצות דאורייתא אבל לא לחייב את הזורק דבזה בעינן דוקא ד' מחיצות מה"ת וכנ"ל:
ומריש הוי קשיא לי לשיטת הרמב"ם ממ"ש בשבת (דף ו' ע"א) אמר מר זו היא רה"י למעוטי מאי למעוטי הא דר"י דתניא יתר ע"כ מי שיש לו ב' בתים כו' ואמאי קרו לי' גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עלי' דר"י דלא הוי רה"י ה"מ לטלטל אבל לזרוק מודי לי' קמל"ן ופירש"י אבל לזרוק שהזורק מרשות הרבים לתוכה מודה לי' דחייב קמל"ן וכו' הא מיהת מוכח דלמ"ד ב' מחיצות דאורייתא חייב הזורק מרה"ר ומינה דלמ"ד ג' מחיצות דאורייתא ג"כ לחייב את הזורק הוא וצ"ע לכאורה לשיטת הרמב"ם דלדידי' כפי מה שכתבנו לכו"ע ס"ל דלחייב את הזורק בעינן דוקא ד' מחיצות מה"ת:
אמנם מצאתי ישוב נכון בע"ה גם לזה אחרי רואי בחי' על הר"ן על שבת שהביא יש מפרשים במש"ש אבל לזרוק אימא מודי דהיינו דליהוי רה"י ולישתרי בזריקה מבית לבית כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו דטלטול ע"י זריקה שרי עכ"ל וכונתו למש"ש בעירובין (דף מ"ב ע"א) ומטלטל בכולה ע"י זריקה עיי"ש וכאן גם ע"י זריקה אסור ולפי"ז הא לא מיירי כלל הכא מענין כמה מחיצות בעינן לחייב את הזורק וזה נכון מאוד בע"ה:
ומשה"ק בתוס' חדשים כאן ריש עירובין לשי' הרמב"ם הנ"ל ממ"ש עירובין (דף כ' ע"א) הזורק לבין פסי ביראות חייב ופריך פשיטא אי לאו מחיצה היכי משתרי למלאות והא לשיטת הרמב"ם אפשר דשרי למלאות ומ"מ פטור הזורק עיי"ש שנשאר בקושיא ולענ"ד לק"מ דבגמ' התם פריך הכי פשיטא אי לאו מחיצה הוא היכי שרי למלאות והיינו אי נימא דדיומדין לאו מחיצות מיקרי אם כן אין כאן מחיצות כלל ואמאי שרי למלאות הא לגבי טלטול מיהת ג' מחיצות בעינן אע"כ דמחיצות גמורות הן נחשבות א"כ הא איכא כאן ד' מחיצות שלימות ופשיטא דחייב הזורק והאמת כן הוא דדיומדין חשיבי מחיצות שלימות כמ"ש ברמב"ם פי"ז מה' שבת הלכה ל"ג דמה"ת סגי בפסים רחבים ד' ורק משום שבת החמירו מלטלטל עד שיהא הפסין רחבין ששה עיי"ש ועיין מג"א סי' שמ"ה ס"ק א' שכתב כן דלדעת הרמב"ם דבג' מחיצות כרמלית הוי אם עושה ד' דיומדין בד' זויות כמו פסי ביראות הוי רה"י דאורייתא וע' תוס' סוכה (דף ד' ע"ב) ד"ה דיומדי משמע דס"ל דמה"ת סגי ג"כ בפס טפח וחשיב מחיצה עכ"פ ודאי דפסי ביראות מחיצות גמורות הן ובודאי דבכה"ג שרי לטלטל וחייב הזורק וד' הרמב"ם הנ"ל אינן אמורים רק בג' מחיצות והרביעית ניתרת ע"י קורה דכיון דלאו משום מחיצה הוא א"כ לית כאן אלא ג' מחיצות לכן אף דמותר לטלטל משום דלגבי טלטול סגי בג' מחיצות מ"מ הזורק פטור דלית כאן ד' מחיצות אבל לא בפסין דכיון דחשבת להו מחיצות לגבי טלטול א"כ הא יש כאן כל הד' מחיצות שלימות ופשיטא דחייב וזה ברור:
פלג טו
ומעתה נבוא לגמור את הענין בע"ה ונבין מ"ש בגמ' ריש עירובין דפריך מ"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא ואיבע"א דאורייתא נמי תני תקנתא וכו' ובריש סוכה הקשו בתוס' שם מהא דגבי הדס תני פסולה ותקנתא אף דהוא דאורייתא יעו"ש:
ולדברינו אפשר ליישב קושית התוס' דהנה יש לחקור בהאי דינא דמצינו גבי סוכה ומבוי דאם הוא למעלה מעשרה ממעטו ופשיטא לי' להמג"א גבי סוכה בסי' תרל"ג ס"ק ד' דאין למעטו ביו"ט עיי"ש וזה אמת דהא מתקן גמור הוא לגבי מצוה דאורייתא רק גבי מבוי לכאורה יש להסתפק דאולי גם בשבת מותר למעט וכיון שאפשר למעט בכל דבר אם מבטלו שם וכמ"ש במג"א סי' שס"ג ס"ק כ"ד דה"ה עפר מהני ולהדיא מבואר בב"י שם דקורה דנקט הרי"ף מילתא חדא נקט וה"ה לכל מילי ואפילו עפר עיי"ש וא"כ הא אפשר למעט בעצמו גם בשבת בדברים שמותר לטלטל ואף בעפר אם הכניס מלא קופתו עפר מבעוד יום וייחד לו קרן זוית כמ"ש באו"ח סי' ש"ח סעיף ל"ח עיי"ש ואין כאן משום איסור מתקן כיון שאינו אלא בדרבנן משום היתר הטלטול דמדאורייתא הא מותר לטלטל ע"י ג' מחיצות ואין נ"מ כלל לגבי חיובא דאורייתא לענין זורק דלשי' הרמב"ם פטור גם אחר שתיקנו בקורה וכמשנ"ת דבעינן דוקא ד' מחיצות שלימות ולהחולקים עליו הא גם בלא הקורה מיפטר ע"י ג' מחיצות ולגבי היתר הטלטול הא אינו אלא מדרבנן ואין כאן איסור מתקן לפי מה שביארנו ומותר בשבת [וכ"ז הוא להסוברים דאין להתיר שבות דאמירה לעכו"ם גם משום מצוה ע' או"ח סי' רע"ו ס"ב וסי' ש"ז ס"ה א"כ אין היתר בסוכה לפי"ז גם ע"י עכו"ם וי"ל בזה וקצרתי]:
ולפי"ז נוכל לומר דהיינו מאי דקמשני בגמ' סוכה דאורייתא תני פסולה משום שאין לזה היתר ביו"ט ורק גבי מבוי דרבנן תני תקנתא משום שזה יש לו היתר גם בשבת עצמו. ומיושב לפי"ז גם קושית התוס' מהא דהדס דהא התנא בעצמו תני הך תקנתא ותני נמי דאין ממעטין ביו"ט ומשום דהוי מתקן וכמשנ"ת לעיל בע"ה ורק בהני דסתים לן משני דה"ט דגבי סוכה לא תני תקנתא משום דהוא דאורייתא ואסור ביו"ט ובמבוי דמותר גם בשבת למעט משו"ה תני ימעט דמשמע גם בשבת עצמו וכנ"ל:
וי"ל עוד דמ"ש אח"כ ואיבע"א דאורייתא נמי תני תקנתא וכו' הוא להני דס"ל דמותר שבות דאמירה לעכו"ם גבי מצוה וכנ"ל דלדידהו הא גם גבי מתקן לענין דבר מדאורייתא ג"כ מותר ע"י עכו"ם א"כ הא גם גבי סוכה אפשר למיתני תקנתא ורק סוכה דנפישי מילי פסיק ותני פסולה מבוי דלא נפישין מילי' תני תקנתא. והני תרי לישני י"ל דפליגי בהא אי מותר שבות דמעשה ע"י עכו"ם במקום מצוה וקצרתי גם בזה:
ונחזור מעתה בקצרה את כל האמור איך יתאימו בע"ה והיו לאחדים דהנה מתני' דשלהי שבת מלמדנו דמפירין נדרים בשבת אף דהוא מתקן שמתיר את האיסור מכאן ולהבא מ"מ התירו חכמים משום דיש לחוש שיעבור זמן ההפרה ונשאלין לנדרים דוקא לצורך השבת ושלא לצורך לעולם אסור הני נדרים שניתרין בחרטה דהשתא אסורין משום מתקן והצריכין פתח וניתרין למפרע דנמצא שאינו מתקן כלל מאחר שנתברר דלא הי' כאן איסור כלל מ"מ אסורין משום דצריכי ב"ד ומיחזי כדין ופוקקין את המאור וכו' היכי דא"צ למצוה ואינו מתקן עי"ז כלל ודאי דמותר משום שאינו אלא תוס' אוהל בעלמא ומיירי בשלא ביטלו ומעשה בימי אבא כו' שפקקו את המאור בטפיח וע"כ בשביטלו לדעת הרמב"ם דאל"ה הא אינו חוצץ וקשרו את המקידה וכו' לצורך מצוה ומדבריהם למדנו שפוקקין וכו' בשבת והיינו משום שטפח על טפח שמביא את הטומאה אינו אלא מדרבנן ואין כאן משום מתקן [ואולי גם אם נפרש דמביא את הטומאה מה"ת וההיתר הוא משום שהי' זאת לפני מות המת נוכל ג"כ לומר דמשו"ה הוא דל"ש כאן מתקן משום דאף אם הי' עושה זאת ע"י מלאכה גמורה אין זה אסור אלא מדרבנן ומשום דהוי משאצל"ג וכמו מוציא את המת לקוברו שמונע את הטומאה להביא כמ"ש הרשב"א שבת (דף צ"ד) לחלק בזה בין יריעה שנפל בה דרנא שכבר נעשה ההיזק ומתקנו עיי"ש. ועיין בדברינו ריש ברכות בע"ה באורך. וא"כ אין זה אלא משאצל"ג ולכן אין בזה משום מתקן ודו"ק] ונמצא למדנו מכאן דאין בדרבנן משום מתקן והיינו דסמך ענין לו מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט ולא קתני פסולה משום דמבוי כיון שאינו אלא דרבנן מותר גם בשבת למעטו דאין בזה משום מתקן ורק גבי סוכה תני פסולה שאין לתקנה ביו"ט ואיבע"א שגם בסוכה אפשר לתקן מיהת ע"י עכו"ם אי נימא דמותר אמירה לעכו"ם במקום מצוה ומ"מ תני תקנתא משום דנפישי מילי' ודוק בכל הנ"ל כי דברים נכונים הם בע"ה:
פלג א
וע"ד הדרוש נראה לומר כונה נאותה מה דמרמז לן התנא במה שסיים מס' שבת בענין הפרת נדרים בשבת דשרי וצריך אני להקדים לזה איזה הקדמות וביאורי מאמרי רז"ל ונבוא בקצרה:
הנה ידוע מ"ש בשבת (דף קי"ח ע"ב) אילמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין ע"ש ועיין דע"ק ד' ח' מש"ש הא דבעינן דוקא ב' שבתות משום דשקולה היא ככל המצות וחשיב כמי שבא ד"ע לידו פעם ראשונה ושני' ולא חטא שוב אינו חוטא כמ"ש ביומא (דל"ו) וכאילו באו לידו כל העבירות שבתורה ב"פ ופירש עיי"ש ודפח"ח. ובירושלמי פ"א דתענית איתא להדיא דאפילו בשבת אחת היו נגאלין וכ"ה במד"ר שמות פ' כ"ה ובתיקוני זוהר כ"א (ד' ל"ט) אשר עפי"ז כתבתי בדרוש לפ' זכור לבאר מדרש תמוה המובא בכ"ס פ' ויקרא וז"ל כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק כיצד יתקיימו שני כתובים הללו את יום השבת תזכור לקדשו ואת עמלק תזכור להרגו ולאבדו והוא תמוה לכאורה והנראה בזה עפמ"ש עוד בשבת שם אילמלי שמרו ישראל את השבת לא שלטה בהן כל אומה ולשון דכתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתרי' ויבוא עמלק והקשו המפרשים על המשמעות דיליף ממאי דסמיכי הפרשיות אהדדי ובאמת אינם סמוכים כלל ופרשת מסה ומריבה מפסקת ביניהם, ע"ש במהרש"א והיטב אשר דיבר בזה בעל תוס' שבת בריש ה' שבת ומפרש שם דבאמת עיקר העונש ממלחמת עמלק בא להם ע"י מסה ומריבה שבאו לידי צמאון ולא הי' להם מים לשתות והוא בשביל שיצאו העם ללקוט וחיללו את השבת אבל אם היו משמרים את השבת דע"ז אמרו שם כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו שנאמר והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך א"כ בודאי שאז הי' להם מים לשתות העם ול"ה באים לידי מסה ול"ה נענשים ע"י מלחמת עמלק ולא מכח הסמיכות קא יליף אלא דקושטא דמילתא קאמר דאילו שמרו את השבת ל"ה באים לידי מלחמת עמלק וממילא ל"ה כל אומה ולשון שולטת בהם שהרי עמלק הי' הראשון שהיקר את האמבטי בפני אוה"ע עיי"ש ודפח"ח. ולפי"ז נוכל לומר דהיינו דקמתמה במדרש הנ"ל כתיב זכור את יום השבת לקדשו ואילמלי היו עושין כן כי אז הלא לא היו נענשין ע"י עמלק וא"כ איפוא הם הגורמים לזה ולמה א"כ יצא הקצף מלפני ד' על עמלק לגזור עליו להחרימו ולאבדו ומשני את יום השבת תזכור לקדשו וכו' והיינו שע"י שתקיימו את השבת כהלכתו ואז הלא יזכו לגאולה ועי"ז תזכו ממילא למחיית עמלק מכל וכל וכמ"ש כי מחה אמחה ואין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק והיינו דקאמר במדרש שע"י שתזכור את יום השבת לקדשו ממילא ואת עמלק תזכור להרגו ולאבדו:
פלג ב
היוצא לנו מזה דישראל נגאלין בזכות שמירת שבת וכן אמרו חז"ל ג"כ דנגאלין בזכות הצדקה כמ"ש בב"ב (דף י') גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועיין ילקוט ראה רמז תתצ"ב ר"י דסכנין בשם ר"ל בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום בזכות שבת ובזכות מעשרות וע' שבת (דף קי"ט) עשירים שבא"י במה הן זוכין א"ל בשביל שמעשרין דכתיב עשר תעשר וכו' ובשאר ארצות א"ל בשביל שמכבדין את השבת אשר כ"ז מרמז לן התנא דמשנתנו ריש שבת שפתח מילי דשבת בדין הוצאה שהיתה במשכן והתורה אסרתה בפירוש וכמ"ש אל יצא וילפינן סתום מן המפורש לאסור כל מלאכה שהיתה במשכן וסמך לה ג"כ מצות צדקה וכמ"ש ברע"ב ריש שבת דאגב אורחי' קמל"ן דמהב"ע אסורה וחייבינן עלי' עיי"ש ובתוי"ט שם הקשה למה בעה"ב חייב הא הו"ל טעה בד"מ במצות צדקה ופטור מקרבן ותירץ דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה משא"כ מילה ולולב שניתן לדחות עיי"ש ובתוס' הגרעק"א וכן בנימוקי הגרי"ב השיגו עליו דהא גם גבי לולב לא ניתן לדחות דהא הנטילה ל"ה רק טלטול בעלמא וההעברה ברה"ר הא באמת אסור ובתינוקות שאני דאינו טרוד כלל משא"כ לולב וצדקה דטרוד הוא עיי"ש ובאמת מבואר כדבריהם בתוס' יבמות (דף ל"ד ע"א) ד"ה טעה עיי"ש שכתבו דהתם טעמא משום טירדה לא משום דנתנה שבת לדחות ומ"מ י"ל בישוב קושית התוי"ט הנ"ל דכיון דאין זמנו בהול כ"כ לכן אין הטרדה פוטרתו וכמש"ש ביבמות (דף ל"ד) וכן בפסחים (דף ע"ב) עיי"ש:
ויתיישב בזה לכאורה גם משה"ק האחרונים במ"ש בשבת (דף ק"ז) המגיה אות אחת חייב ופירש"י דאסור לשהות ספר שאינו מוגה וא"כ הא הו"ל טעה בד"מ ולהנ"ל י"ל דמכל מקום אינו טרוד כ"כ ועיין עמק יהושע סי' ב' וסי' ד' משה"ק במ"ש רב הונא בשבת (דף קל"ט) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והקשה הא הו"ל טעה בד"מ וליפטר ותירץ שם דר"ה לשיטתו אזיל שם בשבת (דף קל"ז) דס"ל טעה בד"מ ולא עשה מצוה חייב דס"ל שם דאם מל שלאחר השבת בשבת לכו"ע חייב ומה"ט השמיט הרמב"ם תיבת חטאת במש"כ בפי"ט מה' שבת היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב דאיירי במזיד ובשוגג באמת פטור משום דס"ל דטעה בד"מ אפי' לא עשה מצוה פטור עיי"ש. ובמחכתה"ר ז"א ולהדיא מבואר ברמב"ם פ"ב מה' שגגות ה' ט"ז דנתחלף לו צלי של פסח ונותר ואכלו חייב לפי שלא עשה מצוה עיי"ש הרי להיפוך דאם לא עשה מצוה חייב ולהנ"ל יתיישב קושיתו בפשיטות כיון דאין זמנו בהול לכן חייב:
וליישב ד' התוי"ט אפשר לומר כי לא נעלם גם ממנו ד' התוס' יבמות הנ"ל ורק דמ"מ שפיר מקשה במתניתין לדברי ר' יוחנן בפסחים (דף ע"ב) דפוטר גם באם אין זמנו בהול וע' לח"מ פ"ב מה' שגגות ה"ח מש"כ וז"ל שם ואי קשיא דבפ"י מה' תרומות כתב גבי כהן כו' משום דזמנו בהול והרי טעם זה ל"נ אלא לדחות דברי ר"י אבל לר' יוחנן דקיימל"ן כותי' דל"ל טעמא דזמנו בהול אין חילוק בתרומה בע"פ או בשאר ימות השנה דבכל גווני פטור כיון שטרוד בד"מ עיי"ש הרי דלר' יוחנן דלא מחלק בין זמנו בהול ופוטר גם באשתו היכי דטעה בד"מ ודאי דלדידי' גם במצות צדקה הו"ל לפטור מה"ט ושפיר מקשה התוי"ט ממתניתין אליבא דר' יוחנן דקייל"ן כותי' והי' אפשר לומר דמזה הכריחו התוס' לפרש דמיירי בנותן לעכו"ם והחפץ שלו דלא מיירי כלל מדבר מצוה:
אמנם מצאתי שגם הגאון מהר"ל מפראג בס' גור ארי' על שבת הקשה זאת וחידש שם מזה דל"ש טרוד בד"מ רק במצוה דלא תליא בממון וא"א במחילה אבל במצוה התלוי' בממון שאפשר שימחול האדם עלי' ואם העני אינו רוצה לקבל אין כאן מצוה לא אמרינן בזה אם טעה בד"מ שיהא פטור עיי"ש ודפח"ח [אכן יש להעיר קצת ע"ז ממ"ש בפסחים (דף ע"ב) דחשיב טעה בד"מ גבי מצות עונה אף דאפשר במחילה וכמ"ש באהע"ז סי' ע"ו ס"ו ועיין] ושפיר י"ל דמיירי התנא בענין מצות צדקה ולפי דברינו י"ל דה"ט שסומכין זה לזה כי לבד מה שהמשמר את השבת ומאמין בחידוש העולם שבראו יש מאין המוחלט הנה בודאי מקיים ג"כ מצות צדקה באמונתו כי משלו יתן לו וכמ"ש ומידך נתנו לך וכעל גמולות כעל ישלם לו הנה שוים הם גם בזה שע"י אלה המצות יזכו להגאל וכמשנ"ת:
פלג ג
ולפי"ז י"ל דה"ט דמרמז לן בזה במה שסיים המסכת בענין התרת נדרים בשבת לצורך השבת ונקדים לזה עוד ענין נאות אחד אשר ראיתי בס' י"ב על (שה"ש ק"ח) והוא במ"ש גבי רבב"ח ששמע ב"ק אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי וכו' הי' לך לומר מופר לך ב"ב (דף ע"ד) והקשו התוס' ע"ז בבכורות (דף ל"ז) דהול"ל מי מתיר לי דהא החכם שאמר בלשון בעל אינו כלום. עוד הקשו המפרשים אם רצון ד' לגאלנו למה לא יתיר את שבועתו בפש"מ וכמ"ש כן בסנהדרין (דף ל"ח) גבי זרובבל בן שאלתיאל ע"ש ומתרץ שם עפימ"ש לחלק לענין שבועתו יתברך בין התרה למפרע ובין הפרה מכאן ולהבא דזה תלוי בענין התשובה שעושין ישראל אם עשו תשובה מאהבה שעוקרין את החטא למפרע כמ"ש שלהי יומא בזה שייך ענין התרה ונתבטל השבועה למפרע ע"י התרה בפש"מ וע"י תשובה מיראה שאינה רפואה רק מכאן ולהבא בזה ל"ש התרה רק ענין הפרה וצריך לזה צדיק כמרע"ה ועוד כמה שמצינו שנקרא בלשון איש אלקים וכמ"ש בילקוט דברים רמז תתקנ"א ד"א האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מיפר ואם מבקש מקיימו כו' אף משה קומה ד' שובה ד' וכו' והיינו כמ"ש במו"ק (דף ט"ז) מי מושל בי צדיק שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה ובא צדיק ומבטלה ולזה צריך חיבה יתירה והיינו דאמרו בסנהדרין (דף ל"ח) גבי זרובבל שנשאל על אלתו וכמו שמצינו בו שעשה תשובה מאהבה עיין מ"ר ס"פ מצורע ומשו"ה הותרה השבועה למפרע וכאן גבי רבב"ח מדייק מי מיפר לה של"ה רק פקידה ע"י תשובה מיראה וצריך לצדיק כזה שיהי' בכחו להפר השבועה ורבב"ח שזכה לשמוע הב"ק ודאי די"ל שהי' מוכשר לזה [ולפלא שלא הביא מה שמצינו כן בתענית (דף כ"א) גבי אילפא ור"י אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע כו' עיי"ש] ולכך נתרעמו כיון שלא אמר מופר לך עיי"ש כי דבריו נכונים:
ומיושב אצלי עפ"ז משה"ק המל"מ ז"ל פ"ז מה' נדרים ה"ט בהא דרבב"ח שע"פ הדין לא הי' יכול להתיר משום שהוא נוגע בדבר ע"ש ועוד הק' שם במ"ש גבי מרע"ה ויחל משה מלמד שהתיר לו שבועתו והי' נוגע בדבר כמ"ש לך רד מגדולתך ע"ש ולפי הנ"ל מיושבין היטב שתי הקושיות דהנה הנם מדין הפרה ובהפרה ל"ש כלל חסרון דנוגע וזה נכון ודו"ק:
פלג ד
והנה ידוע מ"ש רז"ל על קרא בעתה אחישנה דהיינו זכו אחישנה לא זכו בעתה ומה שהקדים בקרא בעתה היטיב אשר דיבר בזה בס' דעת קדושים דהוא כסדר קראי שם דכתיב תחלה ושלמו ימי אבלך ואח"כ ועמך כולם צדיקים והיינו דקאמר בעתה הוא על ושלמו ימי אבלך ואחישנה על מ"ש ועמך כולם צדיקים ע"ש: