לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
מערכה ב
בע"ה סיומא ע"מ ברכות והתחלה למס' שבת
פלג א
הנה מסיימינן לה למס' ברכות במ"ש אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם וגו' ורב שלום בניך. אל תקרא בניך אלא בוניך וכו'. ביאור הדברים כפשוטן הוא עפ"י הידוע מ"ש חז"ל בכ"מ כי לקיום התורה ומצותי' צריך דוקא שיהי' שלום ואחדות בישראל וכמ"ש במד"ר ע"פ ויחן ישראל נגד ההר ובפירש"י ובילקוט ע"פ ד' עוז לעמו יתן וכ"ה בזבחים (דף קט"ז) בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהי' לך וכו' נתקבצו כל אוה"ע אצל בלעם כו' שמא מביא מבול לעולם כו' חמדה טובה יש לו כו' ד' עוז לעמו יתן ענו כולם ואמרו ד' יברך את עמו בשלום והיינו כי מבלעדי השלום א"א שיתקיים כלל ועיין מ"ש באו"ח על קידושין (דף ע"א) מ"ש לפרש עפי"ז ד' המד"ר ר"פ במדבר כשקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע מה ראו אלו להתקרב ביותר א"ל הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם ופירש שם עפימ"ש שם שתיקותא דבבל היינו יחוסא והיינו שבשביל שישראל מתאחדים זע"ז ואינם מריבים ומתקוטטים זא"ז לכן אפשר להם לקבל התורה עיי"ש וכבר פירשו המפרשים במה שהרבה מן המצות א"א להיחיד לקיימם כלל ורק ע"י השלום והאחדות יש לכאו"א חלק גם במעשה חבירו. ולענ"ד היינו טעמא מ"ש נעשה ונשמע בלשון רבים ולא אמרו כאו"א ע"ע אעשה ואשמע משום שא"א לקיומה ש"ת אם לא בצירוף הרבים וכנ"ל וביארתי ג"כ עפי"ז מ"ש התוס' ברכות (דף ל"ה) דפרשה שני' שבק"ש איירי בעושין ואין עושין שנדחקו הרבה בפירוש דבריהם ועמ"ש בזה בע"ה שלהי מועד קטן. ועפ"י הנ"ל י"ל דדברה בהאי פרשה שני' שבק"ש בשעה שאין אחדות בישראל דמשו"ה כתובה האי פרשה בלשון רבים ואז אף שעושין ומקיימין את התורה מ"מ הלא אין להם חלק בשל חבירו ואין לו אלא מה שהוא עושה בעצמו ונקראין עי"ז עושין ואין עושין משא"כ בשעה ששלום על ישראל הנה או מתאחדים כולם במעשיהם ונקראים ערש"מ לגמרי והדברים ארוכים:
וכבר אמרו ז"ל בשבועות (דף ל"ט) דכל ישראל ערבין זל"ז וביה"ת בהקדמה כתב לפרש מ"ש בשבת (דף ל"א) גבי עובדא דגר אשר ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה ואידך פירושא הוא זיל גמור דלכאורה אין לזה שום שייכות כלל בהני מילי שב"א למקום וכתב שם ביאורו עפ"י הנ"ל דכיון שע"י חטאיו גם אחרים נענשין א"כ איפוא עליו לעצור ברוחו ולכבוש את יצרו למען לא יגרום רעה לחבירו אם אוהב הוא את חבירו כגופו ורק אם אין אהבה בישראל אז לא יבטל את תאותו מפני זה עיי"ש. והנה כי כן אפשר לפרש האי קרא מרישי' לסופו ומסופו לרישי' דהא י"ל וכל בניך למודי ד' היינו שכל ישראל כולם נקראים מקיימי התורה משום שרב שלום בניך היינו שע"י השלום יש לכאו"א חלק בשל חבירו וכולם למודי ד' בכה"ת כולה ולפי"ז הנה השלום הוא הסיבה ללמודי ד' שהוא המסובב. וי"ל ג"כ איפכא וכל בניך למודי ד' היינו משום שתלמידי חכמים הם לכן ורב שלום בניך ומשום שהת"ח מרבים שלום בעולם ויהי' א"כ הא דלמודי ד' סיבה להשלום המסובב. אמנם צריך לדעת לפי פירוש השני שהת"ח הם המרבים שלום בעולם שזה א"א בלתי אם דברי הת"ח נשמעים ומתקבלים הם בעיני ההמון עד שידעו להוקיר ערכם ולהחזיק אותם לבונים ומקיימים את האומה ורק אז יהודה עוד רד עם אל בשעה שעם קדושיו נאמן ויכירו לכבד דברי הת"ח והמורים העומדים בראש ומלמדים אותם להועיל. וז"ש א"ת בניך היינו שלא תוכל לפרש פי' הראשון לומר שיהי' כל בניך למודי ד' ותורתן תתקיים אצלם ע"י השלום כנ"ל אא"כ תקרא בוניך כפי פירוש השני ג"כ והיינו שתקבל ותשמע דברי חכמים הבונים וללכת בדרכיהם ככל אשר יאמרו לך ואז רק אז תוכל לקרות ג"כ וכל בניך למודי ד' כי אם ישמעו לקולם ילכו בשלום ובמישור ולא יבעטו אורחותם ועי"ז גם התורה תתקיים אצלם וכנ"ל:
**(הג"ה [ובדרושים ביארתי בע"ה בא"א קצת האי מאמר אל תקרא בניך אלא בוניך עפי"מ שמצינו שהבדיל ד' את שבט לוי להעמידם בראש האומה להיות מורי דרך ומעמידי הדת כמ"ש יורו משפטיך ליעקב וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ואשר ע"כ לא נטלו חלק בארץ למען לא יהיו טרודים בעבודת הארץ ויהיו פנוים לעסוק בתורה ועבודה כל היום וכמ"ש הרמב"ם פי"ג מה' שמיטה ויובל עיי"ש. וכן כתוב בד"ה ב' ל"א לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ד' ואשר ע"כ זכתה להם התורה מת"כ ולוי' והטיל פרנסתם על הציבור ואף גם זאת כדי לזכות את ישראל ציוה ד' שהם יכלכלו מחייתם למען יהי' גם להם חלק בתורתם ועבודתם כי עץ חיים היא למחזיקים בה וכמ"ש] הגר"ח מוואלאזין זצ"ל לפרש קרא מ"ש באר חפרוה שרים היינו שרי התורה שהם חפרוה. כרוה נדיבי עם היינו שהם קנו אותה כמ"ש חולין (דף צ"ב) אין כירה אלא לשון מכירה ומפרש אלה חפרוה במחוקק. ואלה כרוה במשענותם שתומכים בידיהם ודפח"ח. וי"ל בזה מ"ש בפסחים ד' ס"ח), עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר עוד ישבו זקנים וגו' ואיש משענתו בידו וכו' עפימ"ש שלהי כתובות (דף קי"א) מצאתי להם תקנה מה"ת ואור תורה מחייהו ע"י שמחזיקים)**
וז"ש עוד שלום רב לאוהבי תורתך ע"י השלום השורר בין אוהבי תורתך ואין למו מכשול להכשיל את חבירו ח"ו ע"י מעשיו או להיפוך להיות נענש בשביל חבירו כי מפני השלום הלא כאו"א דואג גם בעד חבירו לבלי לגרום לו שום מכשול וכנ"ל ואמר עוד יהי שלום בחילך וגו' י"ל הכונה במש"ש תחלה נעים זמירות ישראל שאלו שלום ירושלים היינו שלום העיר ועוד שאלו כי ישליו אוהביך הוא שלום הכנס"י כי הלא אחודים וקשורים המה זה בזה והרבה מן המצות תלויות דוקא בארץ ותדרשו לשלום שניהם וז"ש יהי שלום בחילך זהו שלום ישראל ועוד שלוה בארמנותיך ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך כי תלויים המה האחד בחבירו ושלום הארץ יענה גם טובת כל העם הישראלי וקיומם וכן גם להיפוך למען בית ד"א אבקשה טוב לך כמובן והטעם כי ד' עוז לעמו יתן הוא התורה ד' יברך את עמו בשלום ורק ע"י השלום תוכל להתקיים וכנ"ל:
פלג ב
ובמקהלות ביארנו ג"כ עפ"י האמור מ"ש בר"ה (דף ט"ז) כבני מרון דח"א כבני אימרנא וח"א כמעלת ב"ח וח"א כחילותיו שב"ד עיי"ש והיינו כי האדם נידון על ג' דברים. הא' הוא בעד חשבון מעשיו והנהגתו בהנוגע לעצמו ובזה משולים ונדמים המה לבני אימרנא כי גם הצאן אשר בטבעם להתאחד ביותר משארי בעלי חיים כמ"ש המפרשים במ"ש כולנו כצאן תעינו היינו חסרון הצאן והמעלה שלהם אין לנו כי איש לדרכו פנינו ובכ"ז הלא אין האחד מהם מרגיש בצער חבירו ואינו מצטער רק בצרת עצמו. והב' הוא מה שנענש בעד חבירו מדין הערבות וכמ"ש בסוטה (דף ל"ז) וסנהדרין (דף מ"ג) ועיין שבת (דף נ"ה) והתוית תו על צדיקים שלא מיחו בעון הדור ועמ"ש במהרש"א ב"ב (דף פ"ח) שמשו"ה הקללות שבת"כ כתובים בלשון רבים משום שאז עדיין לא הי' דין ערבות ורק עבירות רבים מכריעים את העולם לא של יחיד ובמ"ת אחר הערבות שגם הרבים נענשים בשביל חטא היחיד לכן כתוב בלשון יחיד עיי"ש. ובכלי יקר פ' תבוא כתב שמשו"ה מספר הקללות שבת"כ מ"ט ושל מ"ת הם צ"ח משום שבת"כ לא נענשו רק על נגלות ובמ"ת נכנסו בערבות גם על נסתרות וכמ"ש בסנהדרין שם ולענ"ד דלמ"ד שם דעל הנסתרות ל"ש כלל לדין ערבות י"ל דהיינו טעמא משום דבתו"כ על חטאי עצמו חשיב רק מ"ט ובמ"ת דנכנסו ג"כ בערבות גם בעד חבירו לכן הם כפולים וי"ל בזה דהיינו הנ"מ שבין דין לחשבון דדין הוא על מעשה עצמו וחשבון הוא מעניני אחרים שנענש בעד מעשיהם ושהם נכשלו על ידו וע' יומא (דף פ"ו ע"ב) יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם ובהגרעק"א שם בשם הרמ"ע פירש דקאי על חלקם **(את הת"ח יעו"ש והיינו שעי"ז יחיו לע"ל וז"ש ואיש משענתו בידו וקצרתי ובאם לא ירצו ליתן להם די מחסורם אשר יחסר להם הנה הותר הקשר ואין להם חלק בתורתם כמובן ולא עוד אלא שגורמים להם עי"ז שיאלצו גם הם לפרוש מן התורה ולעמול על פרנסתם ואז ח"ו גלה כבוד מישראל ובמה נפלינו מכל העם אשר על פני האדמה ופירשתי בזה מ"ש מלאכי הנביא שובו אלי וגו' היקבע אדם אלקים וגו' ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה אשר לכאורה לא יחשב זה רק לפרט אחד מכה"ת כולה ומדוע חשבה בפ"ע אמנם לדברינו הנה הדבר הזה גורם לביטול כל התורה כולה ח"ו והשתות יהרסון כי כאשר יפסק מעין פרנסת שבט לוי ויתבטלו מתורתם נמוגים ארץ וכל יושביה וז"ש במארה אתם נארים עי"ז ואותי אתם קובעים הגוי כולו היינו שעתידה תורה שתשתכח מישראל עי"ז וגוזלים אתם עי"ז כל הגוי קדוש ואוי להם לבריות מעלבונה ש"ת (וראיתי מי שנתקשה הרבה במה שהקדים הנביא את המעשר לתרומה והלא התרומה קודמת להמעשר בזמן ובמעלה. ונדחק ובזה. ולענ"ד הדבר כפשוטו דלא איירי כלל מתרומה גדולה שגם ע"ה זהירי בזה ולא נחשדו עלי' כמ"ש בסוטה (דף מ"ח) ורק על תרומת מעשר חשידי וכמ"ש רש"י נדרים (דף פ"ד) משום דאתיא מהיקשא ולא ציית ע"ה להיקשא ולא מפריש או כמ"ש הרע"ב ריש דמאי דמשו"ה הפרישו ת"ג משום דחטה אחת פוטרת כל הכרי עיי"ש וע"ז הוא דהוכיח להם הנביא על שלא הפרישו המעשר והתרומה ממנה וז"ב). וז"ש עוד הביאו את כל המעשר וגו' ויהי טרף בביתי וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די וגו' ואשרו אתכם כל הגוים וגו' וי"ל עוד בזה וקצרתי. האומנם עוד תנאי אחד דרוש לזה אשר בזה טועים הם ההמון המתברכים בלבם בתתם מכספם לרבנן ותלמידהון ומחזיקים בידם כי המה המכבדים ומקיימים את התורה וההוגים בה ויחשבה לו לצדקה שהוא עושה עם התורה כאשר יוקיר וירחם לרבנן ועי"ז יתגאה ויחשוב א"ע עליון על הת"ח. אבל לא כך הוא המדה ונהפוך הוא כי מי שיזכה לכבד את הת"ח ולהושיבו בראש עליו לחשוב זאת לכבוד לו ולהתכבד בכבוד התורה ויברך את ד' אשר חלק לו לחסות בצל החכמה העליונה לאשרו ולהצלחתו ועיין ס' המדות להרמ"מ מדובנא ז"ל שער אהבה פ"ו מ"ש לפרש עפי"ז מ"ש בברכות (דף מ"ח) גבי ינאי מלכא ומלכתא כו' שא"ל לר"ש בן שטח חזית יקרא דעבדית לך א"ל לאו את קא מוקרית לי היינו כי אין זה כבוד התורה האמיתי אשר תחשוב בדעתך כי את הוא דמוקרת לי ואצלי הדבר בהיפוך כאשר אזכה לשבת בצל התורה וחכמיה אחשוב כי אורייתא היא דמוקרא לי עיי"ש. והדברים עתיקים זאת אשר נוכל לכוין במ"ש ר"ח כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם יכו' אבל א"ת בניך כי אתה הוא המשפיע עליהם אלא בוניך שתחשוב אותם להבונים ומקיימים את כל העולם כולו ותשים אותם אלופים וראשים עליך. ואז שמוע תשמע לדבריהם ותשכיל בכל אשר תלך ואשריך וטוב לך]:)** בהערבות והיינו דקאמר כמעלת ב"ח כי כל אחת מהמעלות זולת מה שמשמשת לעצמה משמשת ג"כ לחבירתה ומבלעדי התחתונה לא יוכל להשתמש בעליונה וכמו א' ערב לחבירו והאחרון הכביד מה שלפעמים האחד ח"ו מחטיא את חבירו וכמ"ש חז"ל ע"ז שאין מספיקין בידו לעשות תשובה והמפרשים ביארו בזה מ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' היינו מה שנוגע לעצמו כשלג ילבינו ואם יאדימו להחטיא גם את האחרים רק כצמר יהיו וע' ביעה"ד ח"א דרוש ו' מ"ש בביאור ד' הגמ' סנהדרין שתפס לירבעם בבגדו וכו' מי בראש ומוכיח שם דהא דכל המחטיא א"ח הוא בנמצא אצל כל אדם מה שהשני לומד ממעשיו ועיי"ש עצה לזה לזכות א"ח וכו' ועפי"ז י"ל מ"ש כחילותיו שב"ד דכתיב בהו הירא וגו' ולא ימס את לבב אחיו וגו' ובס' אבן ישראל להגרי"ס מבאר הדבר כפשוטו למ"ד בסוטה הירא מעבירות שבידו האיך שייך ולא ימס וכתב שם דבעבירות גלויות הא ל"ש יראה דיראה ל"ש רק בדבר האפשר לא בדבר הכרחי כמ"ש באפיק"י ח"ב ד' כ"ה באורך והירא מעבירות שבידו היינו המפורסמות ול"ש בהו יראה רק למי שאמונתו רפוי' ואז באמת ירא מקול עלה נדף ויש לחוש שלא ימס ג"כ את לבב אחיו בפשוטו ע"ש וז"ש כחילותיו שב"ד שהשגיחו ע"ז שלא יקלקל את חבירו וקצרתי בכל הנ"ל והבן בדברים:
פלג ג
ומעתה עפ"י היסוד הזה בדין הערבות שכל ישראל ערבין זב"ז אשר זה מוכרח לקיום התורה כנ"ל נבאר בע"ה איזה ענינים בהלכה ועל פיהם נבוא להמכוון והנה בתוס' הגרעק"א למשניות מגילה פ"ב מ"ד אות י"ח וכן גם בתשובותיו סס"י ז' הקשה על מ"ש הרא"ש ברכות (דף כ' ע"ב) דנשים ליתנייהו בדין ערבות ולכן א"מ את אחרים היכי שאינן מחויבות בדבר והקשה ע"ז ממתני' דמגילה הנ"ל דחרש המדבר וא"ש למ"ד דאם לא השמיע לאזנו לא יצא א"מ את אחרים ובזה יקשה דיוציא מדין ערבות יעו"ש שהכריח לפרש ד' הרא"ש בדוחק דכונתו רק שאינן בערבות בדבר שאינן מחויבות בזה כלל ובזה ליתנייהו גם בערבות וערבות ל"ש רק בדבר שהוא ג"כ מחויב אלא שכבר יצא יעו"ש:
ובאמת המעיין ברא"ש יראה מלשונו דכונתו פשוטה כמ"ש האחרונים לפרש את דעתו דס"ל דנשים ליתנייהו כלל בערבות שהרי כן כתב שם גבי אנשים שערב הוא בעבורו ועליו להצילו מן העון ולפטור אותו מהמצות כו' וע"כ מ"ש אח"כ דנשים ליתנייהו בערבות כונתו דאינן מחויבות להציל האחרים מהעון לגמרי ולא נ"מ כלל בין דבר דאיתנייהו בי' ובין בדליתנייהו ורק התוס' ברכות (דף מ"ח) ד"ה עד ס"ל שם לחלק בזה כנ"ל אבל דעת הרא"ש נראה ברור דס"ל דליתא לדין ערבות גבי נשים. ועפ"י דרך דרוש נראה לומר טעם הדבר עפימ"ש במהרש"א בח"א ב"ב (דף פ"ח) דמשו"ה לא נתחייבו בערבות עד אחר ערבות מואב בשנת מ' כו' משום דאז הוי כערב בשעת מתן מעות שכבר התחילו בכיבוש א"י קצת ארץ סיחון ועוג עיי"ש וא"כ י"ל דנשים כיון שלא נטלו חלק בארץ אין לחייבם בדין ערבות כלל וא"ש לפי"ז גם מש"ש הגרעק"א בשם הדג"מ דאנשים חייבים בערבות הנשים וכמובן [ושם בהגרעק"א הקשה על הדג"מ מהא דמשמע גבי ינאי מלכא שהי' גם המלכה עמהם ומבואר דשפיר יכול להוציא גם נשים אכן כבר נתקשה בזה הדג"מ בעצמו בס' הצל"ח ברכות (ד' כ') ותי' בטו"ט דשפיר מיקרי מחויב בדבר משום האנשים שצריך להוציאן ומשו"ה מוציא שפיר גם את הנשים עיי"ש ולחנם דחה דברי הצל"ח בזה] ועלינו לפי"ז ליישב קושית הגרעק"א הנ"ל על הרא"ש ממתניתין דמגילה בחרש שא"מ והנראה בזה בע"ה עפימ"ש בח"ס חאו"ח סי' קס"ז ליישב קושית הגרעק"א בתוס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה ותוקעים דמדמה תקיעה לב"כ והא התם הכהן עצמו מקיים מ"ע ל"כ גבו תקיעה שאינו רק להוציא אחר ע"י וכתב הוא ז"ל לתרץ דהא דאעפ"י שיצא מוציא כיון דהוא מטעם דכל ישראל ערבין זל"ז הוי כאילו הוא חייב עדיין במ"ע ולא סגי לי' דלא תקע משא"כ בב"כ דלדעת רוב הפוסקים אין מ"ע על הציבור להתברך [ע' ריטב"א כתובות (דף כ"ד) שכ"כ וקצרתי] ולפי דבריו יובן דכאן ל"ש כלל לומר דחרש שאינו שומע יוציא האחר מטעם ערבות דכיון דבעינן שישמיע לאזניו ולאו בר הכי הוא א"כ מה יועיל לו האי חיובא דערבות המוטל עליו דלא עדיפא מחיובא דידי' שיש עליו מעצמו ומכיון דגברא לא חזי משום שא"ש איך יוציא את המחויב בדבר כיון דקריאתו לא חשיבא מצד חסרון עצמותו מה יוסיף לנו דינא דערבות שהוא אינו רק לגרום עליו חיוב כמו אם הי' חייב בעצמו בדבר זה אבל אינו משבח מעשיו וקריאתו דל"ח כיון שא"י להשמיע לאזניו וז"א שייך רק בגברא דמעשיו שפירין רק שכבר יצא י"ח ואין עליו חובה מעתה בזה אמרינן דהערבות משוי עליו חובה כמו אם עדיין לא קיים את המצוה בעצמו וחייב הוא בדבר זה ומוציא ג"כ האחרים מה"ט וכ"כ גבי נשים כיון דמעשיהן חשיבי אם הי' שייך בהו דין ערבות שפיר הו"ל להוציא את, החייבין בדבר דמטעם ערבות נעשו גם הן חייבין בזה וצריכין ע"כ לומר דלית בהו דין ערבות כלל וכנ"ל [ועיין לבוש או"ח סי' קפ"ו ס"א דמשמע כן ע"ש] ומאי דאמרינן באיבעיא דנשים בברהמ"ז דאורייתא וכו' דאי חייבות הן מה"ת מוציאות האנשים לאו מטעם ערבות הוא כלל כיון דהמה בעצמן מחויבות עתה בדבר זה ובכה"ג ל"צ לטעמא דערבות כלל וע"ש בצל"ח סד"ה אא"ב וז"ל שוב נקרא ב"ש ג"כ מחויב בדבר מה"ת ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדה דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא וכן מוכח ממ"ש האחרונים דעל מצות דרבנן ליתא לערבות ע"ש בצל"ח וישוי"ע או"ח סי' קפ"ו ס"ק ג' ובצל"ח ברכות (דף מ"ח) ומ"מ מוציאים וכ"ה מפורש ברא"ש פ' ג' שאכלו סי' כ"א במ"ש דברכת הנהנין אם של"ש בהו ערבות דלא ליתהני ולא ליברך מ"מ שפיר מוציא אם צריך לה המברך וכ"ה ג"כ דעת רש"י שם (ד' מ"ח) לפימ"ש האחרונים דלא ס"ל כלל ה"ט דערבות ויוצא מטעם שומע כעונה כיון דחייב הוא מצד עצמו ורק אם כבר יצא י"ח אז צריכין לטעמא דערבות לשויא אנפשי' חובה וכ"ה באו"ח סי' רי"ג ס"ב אין המברך מוציא כו' אא"כ יאכל וישתה עמהן ויוציאן בשמיעתן שמכוונין וע"ש בביאור הגר"א כיון דבלא"ה הוי ברכתו לבטלה ואיך יוציא אחרים בזה דבברכת הנהנין הא ל"ש לטעמא דערבות וז"ב. וכתבתי זאת מפני שראיתי לידידי הגאון מהרש"ך שליט"א מווילנא בס' בנין שלמה סי' י"ג שהקשה על הדג"מ ממאי דמבואר בסוגיא שם דאי נשים חייבות בברהמ"ז מוציאות לאחרים י"ח אלמא דהן בני ערבות כאיש בדבר שחייבות וכו' ובמחכת"ה ז"א כלום דבדבר שחייב בו המברך וצריך לאותו דבר א"צ כלל לטעם ערבות אלא שצריך להבין לפי"ז למה גם בדרבנן מי שיצא מוציא לפי"ד האחרונים דבדרבנן ליתא לדין ערבות כלל ומפורש הוא בר"ה (דף כ"ט ע"ב) בהלל ומגילה אעפ"י שיצא מוציא וכן משמע בהאי איבעיא דנשים בברהמ"ז לפי"ד הגרעק"א דנשים אינן בערבות רק בדבר שחייבות א"כ נימא נ"מ אם האנשים שכבר יצאו י"ח יכולים להוציא את הנשים דאי מדרבנן א"כ ל"ש ערבות וא"מ ע"כ דגם בדרבנן מוציא שפיר גם מי שיצא כבר וצריך טעמא וע"כ דמעיקרא הרי תקנו דלא גרע משל תורה ועמ"ש בשלהי ר"ה מזה בע"ה:
פלג ד
והנה בתוס' ברכות (דף כ' ע"ב) שם הקשו על רש"י שפירש הפטור בנשים משום שלא נטלו חלק בארץ והקשו שם דא"כ ניבעי ג"כ בכהנים ולויים עיי"ש שפי' משום שאינן בברית ותורה. והנה הקשו המפרשים על התוס' דמכהנים לא מקשי מידי ומשום דאף דפטורים מוציאין משום ערבות ל"כ בנשים וכנ"ל עיין צל"ח שם שפירש דהתוס' לשיטתם לקמן (ד' מ"ח) דס"ל דהערבות אינו רק במילתא דאיתא בי' לא בדבר דאינו מחויב בעצמו עיי"ש וכבר כתבנו דנראה דזהו כמ"ש הגרעק"א בפי' ד' הרא"ש ולענ"ד נראה פשטות ד' התוס' דס"ל דהן אמת אף אי נימא דהכהנים ולויים איתא בערבות אף בדבר שאינם מחויבים בעצמם מ"מ אפשר דנענשים באם עבר מי שמחויב בהן. ומ"מ אינן מוציאין אחרים. ומשום דס"ל דבדבר שאינו מחויב בו ל"ש כלל שיוציא אחרים משום ערבות דהערבות אין בכחה לפעול על הגברא לשנות אותו ממה שאין עליו שום חיוב כלל בזה ולאו בר הכי הוא כלל ועתה משום ערבות חבירו ישתנה ויתעביד בר הכי כיון דאינו נוהג בו הדבר הזה כלל. והערבות ל"ש רק באם בר חיובא הוא ג"כ לעצמו רק שכבר נפטר מחיובו בזה אמרינן דחיוב חבירו מוטל עליו ונעשה שנית בן חיוב בדבר זה אבל לא לעשות מפטור לחיוב ומ"מ נענש אי המחויב בדבר עבר ע"ז. ודמי קצת באם נימא דהישראלים מצווין בערבות גם על מצות כהונה דנראה לכאורה דאיתנייהו בערבות בזה ונענשים גם הם אם הכהנים יעברו על מצותן. הכי נימא משו"ה דהישראל יתחייב במצות כהונה בשביל ערבות חבירו. אחר דמ"מ אינו נוהג בו אלה הדברים וזה פשוט. כן נראה ס' התוס' בזה. וסברת הרא"ש כבר כתבנו והוא אינו מחלק בזה ולדידי' משמע דאף מי שא"מ בדבר זה כלל מ"מ אם רק בן דעת הוא ומעשיו חשובין אם איתא בערבות שפיר מוציא גם אחרים ב"ח רק בחרש א"מ משום דמעשיו אינן כלום ונשים דמעשיהן שפירין אינן מוציאות משום דליתנייהו בערבות כלל וכנ"ל ודו"ק ומשו"ה לא הקשה הרא"ש דס"ל כרש"י ולא הקשה מכהנים ולויים משום דכהנים שפיר מוציאים משום ערבות אחר דבני מעשה הם אם דלאו בני חיובא הם מ"מ איתנייהו בערבות וזה ג"כ ראי' שלא כדברי הגרעק"א בפי' כוונתו וכמובן:
פלג ה
והנה שם בצל"ח העיר במילתא חדתא לומר דאפשר דגם כהנים ולויים ליתנייהו בערבות כלל וטעמא דמילתא משום דשבט לוי היו הגוזרים את הקללות בהר גרזים ועיבל והישראלים קבלו הערבות לא הם. וראייתו ממ"ש התוס' בקידושין (דף ע"א) דגרים אינן בערבות משום דמספר שש מאות אלף וכו' הוא לבר מגרים והוא ג"כ לבר מכהנים עיי"ש. ולענ"ד אי משום הא לא איריא דהנה מ"ש דהם היו הגוזרים לכן לא עליהם מוטל הערבות הנה זה אינו נראה כלל ומשום דכבר אמרו העונה אמן רק כמוציא שבועה מפיו דמי אבל בוודאי דלא עדיף ממוציא שבועה מפיו וכיון שהם אמרו ארור וגו' וענו כל העם אמן ע"כ דגם הגוזרים בכלל ועדיפי עוד מהמקבלים רק הוכחתו מהא דסוטה דקחשיב שם המספר והוא לבר משבט לוי הנה זה ראי' אלימתא לכאורה רק דנראה לומר בזה אחר דמילתא חדתא הוא לומר כן דכהנים ולויים ליתנייהו בערבות ואם כבר יצאו בדבר א"י להוציא את חביריהם המחויב דלא מישתמיט שום פוסק דנימא כן לכן נראה דהדבר תלוי בפלוגתא ולפי"ד שאמרנו דעיקר הערבות הוא רק משום חלוקת הארץ ומשום דהוי כמו ערב בשעת מ"מ א"כ נראה דגם בכהנים ולויים תלוי בזה דהא מצינו סוף מ' מעשר שני דפליגי ר"מ ור"י אם כהנים ולויים מתודים דר"מ סבירא ליה דאין מתודים ומשום שלא נטלו חלק בארץ ישראל ור"י ס"ל דיש להם ערי מגרש הרי דלר"מ מיקרי הכהנים והלוים דאין להם חלק בקרקע א"י ולדידי' ליתנייהו ג"כ בערבות לפ"ז ל"כ לר"י דהילכתא כוותי' [וכמ"ש ברמב"ם פי"א מה' מע"ש ונ"ר הי"ז] שפיר מיקרי דיש להם קרקע ואיתנייהו נמי בערבות מטעם זה ועיין שלטי הגבורים כאן בברכות שכ' באמת דלרש"י גם כהנים ולויים נמי פטירי מברהמ"ז רק כבר השיגו עליו דז"א רק אליבא דר"מ שלהי מע"ש הנ"ל עיין בס' שי למורא מובא בכפ"ת סוכה (דף ל"ח) [ומש"כ שם בכפ"ת להשיג עליו דבריו לא נראין כלל דמ"ש שם הא גם נשים נטלו חלק בארץ כמו בנות צלפחד הנה אין זה דמיון כלל דלאו משום חלקן ניתן להן דלאו בנות חלוקת הארץ הן ולא נטלו רק מדין ירושת אביהן ל"כ הכהנים ולויים לפי"ד ר"י גם ערי מגרש מקרי חלק א"י ושפיר קאמר הש"ל דד' התוס' ברכות כאן אינם רק אליבא דר"מ] וכ"כ בהגהת אשר"י כאן וכ"מ ג"כ באחרונים והתוס' לא הקשו על רש"י רק דא"כ ליבעי ג"כ בכהנים ולויים ואליבא דר"מ אבל באמת נראה שיטת רש"י דכאן אליבא דר"י קאי דהילכתא כוותי' ולא איבעיא לי' רק בנשים [ומהתימא על הצל"ח שהעיר בזה בהא דכהנים שנטלו ערי מגרש דפליגי בזה התוס' והרא"ש ולא הביא כ"ז דפלוגתת תנאי הוא שלהי מע"ש וכמ"ש ג"כ בהג"א הנ"ל] ומיושב ג"כ בזה מה שהקשו על התוס' דכהנים ולויים הא יוציאו משום הערבות ולפי"ז ניחא דהשתא דקיימי בשיטת ר"מ דלא נטלו חלק בארץ וא"כ גם בערבות ליתנייהו וכנ"ל ורש"י ס"ל דכאן בשיטת ר' יוסי קבעי לה ולדידי' דיש להם חלק בארץ שפיר מסתם סתמי הפוסקים ולא הזכירו דגם כהנים ולויים מוציאים ישראלים משום ערבות וכמובן ויתיישב נמי בזה מה שהקשה הגרעק"א בס' דו"ח שם בברכות (דף כ') דרבינא הא מבע"ל איבעיא זו והוא לשיטתי' הא ס"ל הרהור כד"ד וא"כ ת"ל דתוכל להוציאו משום הרהור ותי' שם דבאמת הלא גם לרבינא ע"כ מדרבנן בעי דיבור דוקא דאל"ה תקשי גם גבי תפלה דיהרהר בע"ק ומ"מ נשאר בקושיא דהכא הא מה"ת תוציא בהרהור ומדרבנן דבעי דיבור תוציא משום חיובא דרבנן דאיתא גם בנשים עיי"ש ולענד"נ ליישב עפימ"ש הטו"א בחי' למגילה (דף י"ט) במתניתין שם דהכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו וכו' והקשה שם ג"כ כנ"ל לרבינא דיוציאו משום הרהור וכ"כ הקשה נמי בהא דסוכה (דף ל"ח) גבי חשו"ק שמקרין את ההלל דיוציאו משום הרהור עיי"ש ומאז תירצתי קושי הטו"א הנ"ל עפימ"ש בדו"ח הנ"ל דבמילתא דרבנן ל"ש כלל להוציא משום הרהור אחר דמדרבנן בעי דוקא דיבור וראי' מתפלה וכנ"ל וא"כ בהלל ומגילה דהוי דרבנן וכמ"ש הר"ן גבי הא דחזקי' קרא בטברי' בארביסר ובחמיסר ועיי"ש בטו"א למגילה (ד"ה) ואכמ"ל ולכן אי אפשר שיוציאו משום הרהור ודו"ק כי זה ברור [והי' אפשר עוד ליישב קושית הטו"א וכן קושית הגרעק"א הנ"ל עפ"י הידוע בהא דמצות צריכות כונה דאף אי נימא דא"צ כונה מ"מ במתכוין שלא לצאת בודאי דאינו יוצא עיין טו"א ר"ה (ד' כ"ח) זולת מ"ש הר"י בברכות (ד' י"ב) דבמצוה התלוי' בדיבור בודאי דבעי כונה ומכ"ש לפי"מ שראיתי בספר אחד מש"כ לתרץ קושיתו שהקשה גבי ספיה"ע שמפורש באו"ח סי' תפ"ט ט"ז ס"ק ח' דאסור לברך ב עד שידע בבירור כמה יספור א"כ הא כבר יצא אי מצוה א"צ כונה ותי' שם דבמצוה שיוצא ע"י הרהור בודאי דאי מתכוין שלא לצאת לכו"ע א"י דאתא הרהור ומבטל הרהור ולא במקום דבעי דיבור או מעשה דלא מצי הרהור לבטלה [ע' קידושין דף נ"ט] אמנם עיקר קושיתו במחכ"ת לק"מ דגבי ספיה"ע בודאי דא"י ע"י הרהור דלכו"ע בעי דיבור וכמ"ש הגרעק"א בשו"ת סי' כ"ט וסי' ל' ע"ש וקצרתי בזה:
לפי"ז נראה פשוט דלק"מ קושית האחרונים הנ"ל דכאן כיון שמכוין לצאת ע"י שומע כעונה ואינו רוצה לצאת ע"י ההרהור בודאי דכיון דגלי דעתי' דע"י שומע כעונה רוצה לצאת א"י ע"י ההרהור וכמ"ש כה"ג בב"מ (דף י') דגלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני וכו' אף דמ"מ מכוין מיהת לקנות מ"מ אינו קונה וע"ש בנימוק"י דבדרבנן מיהת לכו"ע סגי בגילוי דעתא ע"ש ובחו"מ סי' ר' וסי' רס"ח ואכמ"ל וכמ"כ גם הכא הא מיקרי מתכוין שלא לצאת רק ע"י שומע כעונה דבהרהור סגי לי' לבטל ע"י הרהור לחוד לכו"ע וי"ל עוד בזה וקצרתי מפני שנראה עיקר בזה מה שראיתי בס' תורת אוהל משה להג' מהרי"ל דיסקין זצ"ל בחידושיו לברכות שתי' שם קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל וכתב דע"י הרהור א"י רק אם יודע מה שמהרהר ל"כ אם מהרהר ברוך אתה וכו' וא"י פי' המלות דאינו יוצא וע"י דיבור או שומע כעונה יוצא שפיר עיי"ש ובדבריו הנ"ל יתיישב גם קושית הטו"א ז"ל הנ"ל ודו"ק]:
גם קושית הגרעק"א הנ"ל גבי ברהמ"ז נראה ג"כ ליישב עפימ"ש בטו"א שם ליישב קושיותיו וכתב שם דבאמת מודה רבינא ג"כ דלר' יוסי דס"ל בלא השמיע לאזניו דלא יצא דבודאי דלדידי' אינם יוצאים בהרהור ולר' יהודא מ"מ לכתחלה בעי דבור ומשמע שם עוד בטו"א דאפשר גם רבינא ס"ל כן רק שהוכיח ממתני' דבע"ק דאתיא כמ"ד דהרהור כד"ד עיי"ש וכבר כתבנו בשי' רש"י דבעיית רבינא כאן הוא אליבא דר' יוסי דס"ל דכהנים יש להם חלק בארץ לכן א"ש קושית הגרעק"א דלר"י לשיטתו א"א להוציא מטעם הרהור וכנ"ל ופשוט:
ולכאורה תיקשי לדברינו אלה קושית אור הנערב שם שהקשה דלימא ג"כ נ"מ באיבעיא זו לר' יוסי דס"ל לעיל (ד' ט"ו ע"א) דאם לא השמיע לאזניו לא, יצא וקאמר שם ר"ח דע"כ ל"ק ר"י אלא בדאורייתא כמו ק"ש וכו' וא"כ ברהמ"ז אי דאורייתא הוא בנשים לא תצא אם לא תשמיע לאזני' ל"כ אם חיובא דידה אינו אלא מדרבנן עיי"ש שנשאר בקושיא וסבור הייתי לומר דכאן רבינא לשיטתו דס"ל דהרהור כד"ד א"כ לדידי' גם בדאורייתא יוצאים בהרהור ולא ס"ל ע"כ כר"י הנ"ל דלא השמיע לאזניו דל"י. אבל לפי"ד לעיל דכאן אליבא דר"י דוקא קאי ואפשר דס"ל כוותי' וכנ"ל דאם לא השמיע לאזניו דל"י נשאר הקושיא לכאורה. רק באמת גם זה לא קשיא ומשום דכבר מצינו שם דרב מתנה פליג על ר"ח ומוקי גם מתני' דמגילה כר"י וס"ל דגם בדרבנן ל"י לר"י בלא השמיע לאזניו וי"ל אדרבה דרבינא ס"ל ג"כ כרב מתנה בשי' ר' יוסי וא"כ שוב לא נ"מ מידי ומשום דגם בדרבנן א"י אם לא השמיע לאזניו וכנ"ל ודו"ק:
פלג ו
וראיתי באוה"נ שם שכתב הוכחה להתוס' דע"כ גם לר"מ כהנים חייבים בברכת המזון מן התורה משום דא"נ דרק אליבא דר"י קאי ולד' ר"מ באמת כהנים ולוים פטורים תיקשי דמאי פריך אח"כ שם מהאי ברייתא דבאמת אמרו כו' נוקמי כר"מ ובבעלה כהן דא"ח רק מדרבנן ושפיר אשתו מוציאו עיי"ש שתירוצו דוחק ולענ"ד לק"מ ומשום דאכתי תיקשי בקטן דאיתא שם ג"כ בהאי ברייתא דמוציא לאביו וע"כ נימא ג"כ דמיירי בכהן א"כ אכתי תקשי דהא הקטן הוי תרתי דרבנן מאחר דבנו הוא והוי ג"כ כהן וקטן ולא אתא תרתי דרבנן ומוציא חד דרבנן וכמש"כ התוס' מגילה (דף י"ט ע"ב) ד"ה ור"י (ובד' כ"ד ע"א) ד"ה אבל ועיין כמ"כ בדג"מ באו"ח סי' רע"א גבי אם קטן התפלל ערבית א"מ בקידוש למי שג"כ כבר התפלל דהוי תרתי דרבנן עיי"ש מיהו בטו"א מגילה (דף י"ט) שם האריך בזה להוכיח דכל בדרבנן ליכא נ"מ בין חד דרבנן לתרתי דרבנן עיין שם ועי' ב"י יו"ד סי' ש"ל בשם מ"כ מבואר דתרתי דרבנן נגד חד דרבנן הוי מן החיוב על הפטור וכן להיפוך עיי"ש ועיין רי"ט אלגזי בכורות פ"ד או"ח מ"ז מ"ש שם בסוגיא דציר דמשום דהוי תרתי דרבנן הוא וע"ע תוס' יבמות (דף פ"א ע"א) ד"ה מאי היא:
וכ"כ גם כן הר"ש פ"ג דערלה מ"ו ועיין כו"פ סי' ק"א ובמל"מ פ"ז מה' תרומות הי"ז דלפי"ד שם זהו ס' רב בקידושין (דף מ"ה) משום תרתי דרבנן והא חזר רב וחש לדר"א א"כ משמע דאין חילוק ועיין כו"פ סי' ס"ט סק"ט מ"ש ועיין או"ת סי' ל"ד ס"ק כ"ז ועיין בא"י יו"ד סי' כ"ו ובעי"צ או"ח סי' כ"ח אות ט"ז מהא דחלה פ"א מ"ד ועיין ב"צ החדשות סי' ק"ד מ"ש להקשות על הרמב"ם שפסק בכ"ח שנטמא חוץ לקלעים דנוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש והקשה דהא בבגד בשייר בה כדי מעפורת דהוי חיבור מדרבנן מותר להכניס בעזרה משום מצות כיבוס א"כ בכ"ח דכל איסורו אינו רק מדרבנן א"כ למה צריך לנוקבו עיי"ש שנדחק וא"נ לחלק בין תרתי דרבנן לחדא דרבנן אתי שפיר ומשום הכי נוקבו כדי להקל האיסור דהוי תרתי דרבנן וכן מצאתי ג"כ להגאון בעל מנה"ח מצוה שס"ג הקשה זאת ותי' כן עיי"ש וקצרתי בכ"ז דנראה מכל הלין מקומות שהבאתי דחילוק גדול יש בין תרתי דרבנן לחדא דרבנן א"כ תשאר הקושיא גבי קטן ועיין תוס' רעק"א ר"ה פ"ג אות ט"ז שהקשה ע"ד התוס' הנ"ל שכ' דבאם הקטן לא אכל רק כזית אינו מוציא את הגדול שאכל כזית משום דהוי תרי דרבנן ול"מ חד דרבנן והקשה ע"ז דהא אין כאן רק חד דרבנן מאחר דבגדול כה"ג אף באם לא אכל כלל יכול להוציא א"ח ובעי אכילה כזית משום אסמכתא דמי שאכל הוא יברך א"כ אין כאן רק חסרון הקטנות וכן דחה שם ד' הדג"מ הנ"ל גבי קידוש משום דגם גבי קידוש הדין בגדול דיצא מוציא א"כ אין כאן רק חדא דרבנן מה שהוא קטן ולענ"ד במחכ"ת הרמה נראין כנים ד' התוס' וכן ד' הדג"מ הנ"ל דהתינח אם הי' הדין דיצא מוציא בלי טעם כלל רק מצד גזירת הכתוב שפיר קאמר דא"כ אין כאן רק חסרון הקטנות אבל הלא כבר הקדמנו ש דהטעם דיצא מוציא הוא משום הערבות והא ודאי דבקטן ל"ש ערבות וכמובן וכמ"ש הטו"א שם במגילה (דף י"ט) וכ"כ גם במג"א או"ח סי' קצ"ט ס"ק ז' ע"ש וז"פ ולחנם נתקשה בזה מר חותני הגאון הגדול מ' ר' חיים צבי ברודא שליט"א בספרו שארית חיים סי' כ"ה ממ"ש במדרש שוח"ט ק"ח על קרא מפי עוללים ויונקים יסדת עוז שהתינוקות המה ערבים על קיום התורה והא בקטן ל"ש ערבות דז"א דהם אין עליהם שום חיוב ערבות רק דהמה המשכון וכמ"ש כה"ג גבי נכסי דבר נש דאינן ערבין בי' וכמ"ש חז"ל בכ"מ מפני מה בניו ש"א מתים כשהם קטנים וכו' ופשוט הוא. וא"כ ודאי דזה הוי כמו תרתי דרבנן אם כי שני הפטורים המה מצד הקטנות אבל מ"מ נפרדים הם לשנים. א' מה שהוא קטן ואין עליו חיוב רק מדרבנן. והב' מה שלא אכל רק שיעורא דרבנן דמה דבגדול כה"ג הי' מוציא לאחרים הוא מטעם ערבות ובקטן הא ל"ש זה ורק אם אכל שיעור חיוב דאז בגדול כה"ג הי' מוציא גם בלאו ה"ט דערבות וכמשנ"ת בזה שייך סברת הגרעק"א דאין כאן רק חסרון הקטנות אבל לא בכה"ג אף דשני הפטורים מסתעפים המה מצד הקטנות אבל מיהת שני דברים נפרדים הם ושפיר קאמרי התוס' ובדג"מ הנ"ל דאין הקטן מוציא בכה"ג את החייב מדרבנן וא"כ שפיר כתבנו לעיל בהא דברכות דא"א לאוקמי בכהן דתיקשי בנו קטן מאי איכא למימר דהוי תרתי דרבנן וכמו דפריך שם בגמ' אח"כ קטן ב"ח הוא וידעתי מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן במגילה שם דההוא דבן מברך לאביו מיירי בגדול עיי"ש ולכאורה נסתרו כל דברינו בזה אכן כבר הקשה עליו הגרעק"א בתוס' למשניות מגילה פ"ב אות כ"א מהאי סוגיא דמפורש להיפוך דפריך וליטעמיך קטן ב"ח הוא אמנם לבד מה שמביא שם בתפא"י מד' הרמב"ן במלחמות שהי' לפניו גירסא אחרת הנה לפלא על כולם שלא ראו מ"ש הר"ן פ"ג דסוכה בסוגיא דבן מברך לאביו שכתב שם דאה"נ דלפי הס"ד מיירי בקטן משום דגם אשה אינה אלא מדרבנן אבל לפי מאי דקייל"ן דנשים חייבות מה"ת א"כ מיירי בגדול ומשום דומיא דאשה וא"כ אי הוי מוקמינן להאי ברייתא באשת כהן וחיובא דידה אינה אלא מדרבנן א"כ אז בודאי דגם הא דבן מברך מיירי ג"כ בקטן דחיובו אינו אלא מדרבנן והוי תרתי דרבנן וכמשנ"ת וראיתי בפר"ד פ' עקב שכתב הוכחה לשיטת התוס' דע"כ ליכא מאן דפליג על כהנים דחייבים בברהמ"ז מה"ת דאי לר"מ חייבים רק מדרבנן תיקשי מאי פריך הגמ' לקמן (דף מ"ח ע"א) גבי ינאי מלכא דשב"ש לגרמי' הוא דעבד ומשום דא"מ לאחרים רק אם אכל כזית דגן נימא דכזית בעינן להוציא המחויב מה"ת אבל כיון דינאי מלכא כהן הוי וכמ"ש בקידושין (דף ס"ו) ואשה ג"כ אפשר דס"ל לשב"ש דחיובם אינו אלא מד"ס ושפיר הוציא אותם גם בלא אכל כזית דגן עיי"ש שנדחק ולענ"ד דגם זה לק"מ לדברינו בישוב שי' רש"י הנ"ל לבד מה די"ל עפימ"ש לעיל בשם הצל"ח דודאי היו עוד אחרים ב"ח על שולחן המלך וכ"כ שם (בד' מ"ח) דבזה אפשר להסתפק וע' מהר"ם ברבי בחי' פסחים (דף ק"ג ע"ב) מ"ש ליישב סתירת המאמרים בהא מתלמוד בבלי וירושלמי ומיישב ג"כ קושית הקדמונים על הבה"ג דהאוכל כזית א"מ המחויב מה"ת ותי' שם דינאי כהן הוי ופטור מה"ת לכן הוציא אילו אכל כזית ובירושלמי קאזיל בשי' ר"י דכהן חייב עיי"ש ודפח"ח הרי דס"ל דכאן ל"ה ב"ח מה"ת זולת כהן ואשה רק מכ"ז נראה דקושית הפר"ד לק"מ ומשום דאף במחויב מדרבנן מ"מ הא בעי שיהי' מחויב בדבר מדרבנן ושב"ש דלא אכל גם כזית רק שתה וא"מ בדבר כלל א"כ האיך יוציא אחרים והא ואכלת ושבעת כתיב מי שאכל הוא יברך ואיך יאמר שאכלנו וכמ"ש שם בתוס' והרא"ש דזה א"א כלל וע"כ לגרמי' הוא דעבד וז"פ:
ועפימ"ש נדחין ג"כ ד' הישוי"ע שם ס"ק א' מ"ש לתרץ הקושיא הישנה שהקשו המפרשים דלימא נ"מ לענין ספק ברהמ"ז בנשים דאי דאורייתא חייבת ואי מד"ס פטורה ותי' שם משום דרבינא לשיטתו דס"ל הרהור כד"ד א"כ תהרהר מספק מאחר דבהרהור ל"ש איסור ברכה לבטלה משום ל"ת ע"ש והנה לבד מה שבלא"ה לא תי' כלום אף אם באמת דבהרהור ל"ש איסור ל"ת וכמש"ש ג"כ בצל"ח ברכות (דף כ' ע"ב) מ"מ הא שפיר נ"מ טובא אי דינא הוא דתברך בדיבור או רק בהרהור וכמובן אשר בזה נדחה ג"כ מ"ש שם בס' עט"ר ליישב עפימ"ש שם דהא פשיטא דנשים חייבות בברכת הזן רק האיבעי' על ברכת הארץ וא"כ תכלול ברכת הארץ בברכת הזן דמחויב גם מספק עיי"ש דאכתי תיקשי דנ"מ אי תכלול ברכה זו או דתברך ברכה בפ"ע (ועיי"ש שתירץ עוד דאי מספקא לה אי בירכה ברכת הארץ ובברכת הזן זכורה היא שבירכה א"כ פטורה ג"כ מברכת הארץ משום דאמרינן סירכי' נקט ואתא כמ"ש גבי ק"ש שם (דט"ז ע"א) ולענ"ד במחכ"ת ז"א כלל דסברא זו דסירכי' נקט כו' שייך רק ממטה למעלה וכמ"ש שם בלמען ירבו דאי אמר למען ירבו חזקה שבודאי כבר אמר כל מה שלמעלה ממנו עיי"ש בחי' רשב"א אבל פשיטא דסברא זו ל"ש מלמעלה למטה דנימא דאי קאי בראש המאמר חזקה שאמר גם מה שאח"כ בסופו דז"א סברא כלל וכמובן] וגם בעיקר הדברים אי נימא כן דבברכה אחת פשיטא דחייבת אפשר לתרץ קושיא זו בפשיטות יותר עיי"ש בצל"ח רק כבר דחה שם הצל"ח עיי"ש ועדיין אינו ברור ובישוי"ע שם סק"ב מסכים ג"כ לכאורה לזה דחייבות בברכת הזן בודאי מה"ת עיי"ש ואכמ"ל בזה כי חוץ לעניננו הוא עכ"פ לפימ"ש לעיל בהא דרבינא כאן דדוקא לר"י קאי דא"י בהרהור וכנ"ל להוכיח א"כ נדחה זה מ"ש בישוי"ע דלהכי לא קאמר נ"מ לענין ספק משום דתהרהר דהא ליתא וכנ"ל ולא נפניתי עתה בזה לענין ספק ברהמ"ז:
פלג ז
ונחזור לעניננו דלפימ"ש דערבות בכהנים תלוי' בפלוגתת ר"מ ור"י אי יש לכהן חלק בארץ הנה יתיישב ג"כ מ"ש בצל"ח שם להוכיח דכהנים ליתנייהו בערבות ממה דלא חשיב שם ר"ש בסוטה רק מספר בני ישראל דלפי"ז שפיר אפשר לומר דר"ש בשיטת ר"מ קאי דס"ל דכהנים אין להם חלק בארץ ועוד יתיישב בזה ג"כ מ"ש שם בהגהות מהרצ"ח להקשות על התוס' דלא הקשו טפי ממ"ש בערכין (דף ג') דהכל חייבין בזימון כהנים כו' דמצטרפי הרי דכהנים חייבין ולפי"ז לק"מ דשפיר י"ל דשם בערכין לשי' ר"י קאי דקיי"ל כוותי' דס"ל דיש גם לשבט לוי חלק בארץ א"כ שפיר מצטרפי וחייבים בזימון מה"ת ל ר"י וכנ"ל וד' התוס' הוא רק דתיבעי לי' ג"כ אליבא דר"מ וכמ"ש לעיל והבן ושם בס' אוה"נ הנ"ל הקשה גם אד' התוס' דהא ברית ותורה תלוי' ג"כ בארץ וכמש"כ רש"י לקמן (דף מ"ח) וא"כ גם לפי"ד התוס' גם כהנים א"א להם לומר בו"ת עיי"ש ומשום דלא נטלו חלק בארץ ולענ"ד מיושב בפשיטות דאף אי נימא כן וכמ"ש רש"י שם מ"מ הא התכלית הוא התורה רק דנתנה להם הארץ כדי שישמרו חוקיו וכו' וכ"כ לענין הברית וכמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו וכ"כ גבי ברית הנה בשביל הברית ניתן להם הארץ וכמ"ש בב"ר פמ"ו אמר להם אתם סבורין שאתם נכנסים לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאאע"ה ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' ע"מ ואתה את בריתי תשמור עיי"ש ומובן לפי"ז דהעיקר הוא הברית והתורה ושבשבילם זכו ישראל לירושת הארץ אבל מ"מ גם מי, שלא נטל חלק בארץ מ"מ אם בן ברית ותורה הוא פשיטא דיכול לומר ברית ותורה וכמובן ורק בשביל דקאמר שם דצריך להזכיר בברכת הארץ דייקא ברית ותורה לכן פירש"י דחדא תליא באינך אבל לא בשביל שלא נטל חלק בארץ יופטר מברית ותורה ודוקא בנשים שפיר כתבו התוס' משום דלאו בני ברית ותורה הן לא כן באנשים וכמובן ובאשה ג"כ עיין בלבוש סי' קפ"ז ס"ג מ"ש דנשים א"צ לדלג הא דועל תורתך דאיתנייהו בקיום התורה אם שאינן בתלמוד תורה וע' ד"ח על הרא"ש שם אות ס"ה (בד' מ"ח) הנ"ל ובמג"א סי' קפ"ז ס"ק ג' וע"ע שאג"א סי' ל"ה ובבית הלוי סי' ו' ואכמ"ל עכ"פ בכהנים ולויים דבני לימוד הם וחייבים בת"ת ובני ברית ודאי דל"ג בזה מישראל וכמובן ודו"ק כי זה ברור ופשוט בע"ה ולכאורה תיקשי על דברינו דהא גרים לא נטלו חלק בארץ ולהדיא כתבו התוס' בקידושין (ד' ע"א ע"ב) דליתנייהו בערבות ולכאורה לפי"ז נסתר מש"כ לעיל בשם היה"ת על ב"ק בהאי עובדא דגר בשבת (ד' ל"א) שא"ל מאי דעלך סני וכו' דהוא משום ערבות והרי ליתא לערבות כלל גבי גר אכן ע' תוס' נדה (דף י"ג ע"ב) שכתבו להיפוך וע' מהרי"ט בחי' קידושין שם שמסיק ג"כ מסוגיא דשבועות ר"פ כל הנשבעין דגרים איתנייהו בערבות מאחר דאיתנייהו בכלל שבועה. וע"ע ירושלמי פ"ק דביכורים דגר מביא וקורא מ"ט כי אב המון גוים וע' ט"ז יו"ד סי' רי"ז ס"ק ל"ה ובחי' רעק"א שם ובתוספתא ברכות פ"ה סי' ס"ו איתא להדיא הכל חייבין בברהמ"ז כהנים כו' וגרים ועבדים משוחררין ומוציאין אה"ר י"ח א"כ אפשר דבכלל ישראל הם לגמרי ודינם כישראל גם בהערבות וכדמשמע מכל הני מקומות וכ"ה להלכה באו"ח סי' קצ"ט דגר מזמנים עליו ומשמע דמוציא ג"כ ועיין כפ"ת סוכה (דף ל"ח) מש"ש גבי גר לחלק בין מקרא ביכורים לוידוי מעשר וקצרתי כי גם בפשוטו י"ל כיון דישראל מיהת חייב בערבות על הגרים וכמו על נשים משום דאצל המתחייב הוי כמו ערב בשעת מ"מ א"כ ישמור הגר א"ע מלהכשילו ולגרום לו הפסד ודו"ק:
פלג ח
ובמק"א כתבתי לדון ג"כ במ"ש חז"ל בכ"מ לכלל מונח דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' דהוא ג"כ מה"ט דערבות כלפי מה שראיתי בס' ישוי"ע או"ח סי' י"ד בקונטרס בן המחבר שם שכתב בטעמא דמילתא דהוא משום פרוטה דרב יוסף דבשעה שחבירו עושה המצוה פטור הוא מפרוטה דר"י עיי"ש ולענ"ד הא ליתא כלל דאדרבה אי נימא דפטור הוא מפרוטה דר"י בכה"ג הטעם הוא משום הא דאמרינן דניחא לי' דליתעביד מצוה בממוני' וא"כ חבירו מקיים המצוה בזה לכן אפשר דגם הוא פטור מפרוטה דר"י אבל איך נימא להיפוך דמשום שיופטר מפרוטה דר"י משו"ה נימא דניחא לי' ונהפוך הוא ולא עוד אלא דאינו נראה כלל שיופטר בכה"ג מפרוטה דר"י לא מיבעיא לשיטת התוס' ב"ק (דף נ"ו) דעוסק במצוה פטור ממצוה הוא רק בשא"א לקיים שניהם בודאי דהכא חייב רק אפילו לדעת הר"ן בסוכה פ' הישן גבי שלוחי מצוה דס"ל דגם באפשר לקיים שניהם פטור מ"מ הא כתב שם דדוקא בשעה שעוסק פטור ול"ש כאן וכמובן ומש"ש ראי' מתשובת הר"ן סי' י"ט גבי שואל ספר דקעביד מצוה ואין כל הנאה שלו **(הג"ה ע' קצוה"ח סי' ע"ב ס"ק ל"ד מ"ש טעם אחר לפוטרו מדין שואל בכה"ג משום דכיון דמצות ללה"נ לית לי' הנאה מיני' ודמי לשאלה לראות בה דפטור משום דבעינן שיהי' לו הנאה מיני' עיי"ש. והעיר בזה בני מחמדי החו"ב הנעלה מ' "שמעון זאב" שליט"א דיש לחלק אף אם נימא דאיבעיא דשאלה לראות בה הוא לפטור לגמרי ולא כשי' הקדמונים דס"ל דהוא רק לגבי פטור בבעלים מ"מ אין הנידון דומה דבשאלה לראות בה הא שייר בקנינו שלא שאלה רק לדבר שאין לו הנאה בה במקום שבאמת אפשר שיהנה ממנה והוי חסרון בקנין ל"כ גבי שואל ספר דהא השאילו לכל תשמישין דאית בי' ולא שייר בקנינו והוא נהנה מזה ומאי איכפת לן דמדינא לאו הנאה מיקרי וי"ל עוד בזה ונכון הוא])** הנה אין זה ראי' של כלום לפימ"ש בנתה"מ סי' ע"ב ס"ק י"ז דהמצוה הנה עשה בשעת השאלה עיי"ש ובוודאי דאח"כ בשעה שלומד בו חבירו לאו מצוה קעביד עד דיופטר בזה מפרוטה דר"י וז"ב ולענ"ד היינו טעמא משום הערבות כיון דכל ישראל הם ערבים זל"ז וכמש"כ הרא"ש בברכות פ' מ"ש בטעם דיצא מוציא משום דעליו מוטל להצילו מהעון ומהעונש יעו"ש וא"כ בודאי דניחא לי' שהשני יקיים המצוה בממוני' משום חיוב הערבות המוטל עליו וצריך אני להרחיב דברים לברר האי דינא דניחא לי' וכו' אשר לכאורה מצינו הרבה סתירות בזה וממנו נקח להוכיח ג"כ כדברינו בעיקר הטעם וכמו שנאמר בע"ה:
פלג ט
הנה בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק ח' כתב להוכיח דמותר ליקח חפץ חבירו לקיים מצוה ורק בספרים הוא דאסור משום קלקול והפסד יעו"ש ובאמת כתב כן גם בשטמ"ק ב"מ (דף כ"ט ע"ב) גבי ס"ת דאינו רשאי להשאיל ולא ניחא לי' לאינש כו' וכתב שם דהטעם הוא משום הקלקול יעו"ש רק מ"ש עוד הש"ך שם דלמדו כן ממ"ש בפסחים (דף ד' ע"ב) גבי משכיר בית לחבירו בחזקת בדוק דניחא לי' לאינש לקיומי' מצוה בממוני' ולכן אמרינן כן בכ"מ זולת בס"ת הוא דאסור משום הפסד לכאורה תמוה דהא שם בפסחים גם במקום הפסד אמרו כן דצריך לשלם בעד הבדיקה. הן אמת כי הסתירה הזאת מהא דב"מ דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל וכו' פשיטא מהו דתימא ניחא לי' לאינש כו' קמל"ן והיינו דקמל"ן דלא אמרינן כן ולא כן מצינו בהא דפסחים הנ"ל דבאמת אמרינן האי סברא דניחא לי' הנה כבר הקשו זה הראשונים ז"ל ושם במרדכי ב"מ הקשה זאת ג"כ ותירץ שם לחלק בין מדעתו כמ"ש בפסחים הנ"ל שעושה המצוה מדעתי' ובין הא דב"מ דאיירי בשלא מדעתי' ולא מחלק כמ"ש דשא"ה משום הפסד דהא גם שם בפסחים איכא הפסד ממון ובריטב"א שם בשטמ"ק שכתב לחלק דדוקא במקום הפסד לא אמרינן סברא זו הנה לא הזכיר שם כלל להא דפסחים ואולי ס"ל כמ"ש המרדכי לתרץ ולחלק בין מדעתי' לשלא מדעתי' רק מ"מ הי' נראה לתרץ ד' הש"ך הנ"ל עפימש"ש הר"ן בסוגיא דפסחים אחר שהביא ד' התוס' דמיירי בי"ג דאי בי"ד הא החוב על המשכיר וכתב שם בשם אחרים לתרץ דאה"נ דהמשכיר מחויב להחזיר המעות רק דמיירי לענין דל"ה מקח טעות והר"ן תי' דעל המשכיר ליכא רק חיוב מצוה ואי לא עביד ליכא חיוב ממון דהא אין ב"ד יורדין לנכסיו עיי"ש עכ"פ לפי"ד האחרים הנ"ל אשר כן הוא ג"כ שיטת הרמב"ן מובא בב"י או"ח סי' תל"ז דבאמת אין לו להשוכר שום הפסד ממון דהא המשכיר מחויב להחזיר לו את הוצאותיו ורק דאמרינן האי סברא דניחא לי' לאינש וכו' לענין דלא ליהוי מקח טעות א"כ אפשר דהש"ך כאן בשיטת האחרים קאי אשר כן הביא גם הרמ"א או"ח סי' תל"ז שיטה זו ושפיר כתב לחלק בין מקום הפסד לשלא במקום הפסד והמרדכי שלא תירץ כן הנה פשוט דס"ל כאן כשי' החולקים וס"ל דא"צ להחזיר לו ההוצאה וא"א שוב לחלק כנ"ל דהא גם שם איכא הפסד ומ"מ אמרינן דניחא לי' ולכן מחלק שם בין מדעתי' לשלא מדעתי' וז"פ:
ובזה תבין מה די"ל לכאורה על שלא תירצו הקדמונים ז"ל תי' מרווח לחלק בין לכתחילה כמו בספרים וכיו"ב דאסור ליקח לכתחילה ובין מש"ש בפסחים דמיירי שכבר בדק ועשה מצוה רק שרוצה לתבוע מעותיו אח"כ לכן אמרינן דא"צ להחזיר מפני שגמר ועשה בלב שלם וכ"כ בס' ארצות החיים סי' י"ד א"י ס"ק ג' לתרץ קושיתו מהא דפסחים עמ"ש בנדרים (דף ל"ו) גבי תרומה בתורם משלו עש"ח ולא נפשט האיבעי' ולהך גיסא דא"צ דעת בעלים מבואר דאפי' במצוה המוטלת עליו לעשותה אמרינן נמי דלא ניחא לי' ותירץ שם כנ"ל דבפסחים לענין דיעבד מיירי וכבר גמר ועשה המצוה בלב שלם דוגמת מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' גירושין ה"כ גבי הא דרוצה אני ע"ש ובאמת ראיתי להגאון רמ"ז בנו של הגאון ישוי"ע או"ח סי' י"ד בקונטרסו שם בזה שכתב לתרץ הקושיא בהאי סברא ולחלק בין לכתחילה לדיעבד עיי"ש ולענ"ד לא העלימו הראשונים ז"ל עיניהם מסברא זו הפשוטה דכבר כתבתי דעיקר קושיתם הוא רק לשיטה זו דס"ל דאינו מחזיר לו הוצאותיו ורק לפטור אותו אמרינן סברא זו דניחא לי' וכנ"ל ובודאי דגם לכתחילה מיירי כמו אם יבוא תומ"י לחזור בו משום זה דאינו בדוק הוא ודאי דאמרינן דא"י לחזור ומשום ה"ט דקייל"ן ניחא לי' לאינש כו' וע"כ לומר כן דלהאי שיטה דס"ל דמחזיר לו הוצאותיו הא אפשר לתרץ בפשיטות דשאני התם משום דאין לו הפסד וכמשנ"ת וא"כ ליתא לתירוצם הנ"ל ומשום דגם שם בפסחים מיירי לענין לכתחילה דהא אינו מחזיר לו הוצאותיו כלל וכנ"ל דא"א לחזור בו כלל משום סברא זו דניחא לי' כו', ואף במקום הפסד לשיטה זו ודו"ק בזה. וראה זה מצאתי להאור זרוע הגדול סי' תשמ"ה באמצע התשובה שם להר' אביגדור כהן זצ"ל שכתב לתרץ האי קושיא מהא דב"מ על הא דפסחים וכתב הוא ז"ל לפרש הא דאמרינן בב"מ מהו דתימא ניחא לי' לאינש כו' קמל"ן היינו לאו דקמל"ן דל"א סברא זו דניחא לי' רק דקמל"ן דכאן ל"א כן משום דדילמא האיך לא מהימן לי' יעו"ש:
ונוראות נפלאתי בזה דלפי דבריו הנה לא יתורץ רק הא דשואל ס"ת לא ישאילנו לאחר משום דלא ניחא לי' אבל מ"מ איך יתרץ מ"ש שם עוד במפקיד ס"ת אצל חבירו דאסור לקרות בו והא האיך מהימן לי' וכבר נפסק להלכה בחו"מ סי' רצ"ב דגם במפקיד אסור וצע"ג ובעיקר סברת תירוצו הנה לכאורה אינו מובן מאחר דכללא קייל"ן דכל אדם רשאי ליקח חפץ חבירו למצוה משום דניחא לי' לאינש כו' א"כ איך נאמר דאין השואל רשאי כו' משום דדילמא לא מהימן לי' והרי רשאי הוא בעצמו ליקח ונראה טעמא דהוא משום השואל דאם אמנם כל אדם רשאי ליקח חפץ חבירו למצוה הוא באשר יודע האדם כי בדעתו להחזיר החפץ לבעליו ורק רוצה לקיים המצוה ומ"מ השואל אסור ליתן לאחר משום דדילמא לא מהימן לו השני הזה וכמובן רק כבר אמרנו כי דבריו צ"ע ודו"ק:
פלג י
והנה שם באו"ח סי' תל"ז ס"ב פסק הב"י דאמרינן סברא זו דניחא לי' וג"כ אין המשכיר מחויב להחזיר לו מעותיו וברמ"א שם מביא הדיעה השני' דחייב להחזיר לו הוצאותיו ועיי"ש במג"א ובח"י בשם הב"ה מה שנדחקו בישוב הקושיא מה שלא פסק כן הרמ"א ביו"ד לענין מזוזה דצריך להחזיר לו הדמים ובארה"ח שם סי' י"ד האריך באלה ב' הדיעות לבארם יעו"ש וצריך אני להרחיב הדיבור קצת בע"ה דהוא ז"ל נדחק שם ליישב קושיתו מהא דתרומה דאמרינן דלא ניחא לי' אם כי היא מצוה המוטלת עליו עיי"ש מ"ש ליישב לשיטת הסוברים דגם במקום הפסד אמרי' ניחא לי' כו' משום דבלא"ה יתקיים עכ"פ מצות תרומה בתבואתו וביותר משום דמכליא קרנא ולכאורה להסוברים דהא דפסחים דאינו מחזיר לו הוצאותיו משום סברא זו דניחא לי' תשאר הקושיא דהא גם התם מכליא קרנא רק לענ"ד לחנם הרכיב הענינים והאי דתרומה אינו ענין כלל להא דהכא:
דהנה ידוע מ"ש רש"י בגיטין (דף מ"ז ע"ב) דהפרשת תרומה לאו מצוה דרמיא עלי' הוא אא"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' ועיין מה שכתבנו בזה בע"ה שלהי פסחים ולפי"ז בפשיטות מיושב קושית הארה"ח הנ"ל מהא דתרומה כיון דעתה אין עליו שום חיוב עודנה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא כלל רק באם בא לאוכלן או למוכרן וא"כ אם בא אחר ותרם עליהם והוציאם מי"ח דמי ממש לאם אין לו כלל תבואה המחויבת וכמו מצות ציצית באין לו בגד ולכן שפיר שייך לומר בזה דניחא לי' שחבירו יעשה המצוה הזאת כיון שאינה עליו חובה ואף כי ראיתי במח"א הי' זכי' ומתנה סס"י ז' שכתב לחלק בין מצות פדה"ב ומצות תרו"מ דבתורם שלא מדעת חבירו לא מפקיע לבעלים מן המצוה דגם זה התורם שליחותי' דבעה"ב קעביד וחשיב כאלו בעלים עצמם קיימו המצוה לכן שפיר אמרינן דניחא לי' ל"כ בפודה את בן חבירו בממון דידי' כיון דל"ב שליחות נהי דפדוי מ"מ ה"ז פקע מאבי הבן את המצוה עיי"ש [ובמק"א כתבתי ליישב עפ"י דבריו קו' הגרעק"א בדו"ח יבמות (דף צ"ג) במש"ש דר' ינאי הו"ל אריסא דמייתי לי' כנתא דפירי כו' ולא אתא שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו כו' ש"מ אדם מקנה או מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשה למ"ש בנדרים דאדם תורם משלו על של חבירו א"כ מאי דייק מזה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא שפיר תרם עש"ת ומ"ש בעמו"א סי' ע"ה לתרץ דשאני הכא דגבי האריס כיון שלקטן ליתנם לר"י פטורים מה"ת מדין לקוח כמ"ש ברמב"ם פ"ב ממעשר ופירות ר"י חייבים מה"ת א"כ הו"ל מן החיוב על הפטור ע"ש ובמחכתה"ר ז"א דהא שם בתרומת פירות איירי דאינו אלא מדרבנן וכמש"ש בתוס' ע"ב ד"ה אלא דמה"ט תרם ר"י שלא מן המוקף והו"ל למימר דהוי תרתי דרבנן על חדא דרבנן ומ"מ הו"ל לר"י להפריש מן המחויב כיו"ב כמ"ש במנחות (דף ל"א) יעו"ש וקצרתי. ולפי"ד המח"א יש ליישב בפשיטות קושית הגרעק"א דודאי א"נ דר"י הפריש מדין תורם משלו עש"ח א"כ הא הוי המצוה של האריס ואיך נימא דיפקיע ר"י מצוה דידי' ויהיב לאחרינא ע"כ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל] אבל האמת יורה דרכו דאי נימא דמדינא תורם אדם משלו על של חבירו ודאי דהמצוה הוא של התורם ומ"ש המח"א לחלק תרומה מפדה"ב משום דבתרומה בעי שליחות אינו אלא תימא וכבר הסביר שם הרשב"א בחידושיו דאי הוי בעי שליחות בתרומה גם בתורם משלו מצד גזה"כ לא הוי מיבעי' לן אי מצי תרים מצד זכות רק כתב שם דל"ב שליחות בתרומה אלא בתורם משל בעה"ב אבל בתורם משלו ל"ב שליחות כלל מובאים דבריו גם בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' ע"ש וא"כ דמי ממש לפדה"ב לפי"ז דמפקיע אותו ממצותו וע' רי"ט אלגזי פ"ק דבכורות מ"ש דמ"מ אין ללמוד מהתוספתא הזאת שהביא הר"ן לפשוט האיבעיא דתורם משלו עש"ח עיי"ש ולפלא שבכל חזיונו שם האריך לבאר טעמא דתורם משלו עש"ח דהוי זכות גמור ודמי לשליחות ממש יעו"ש ולא הביא ד' הרשב"א הנ"ל דאדרבא אם הי' בעינן גם בתורם משלו שליחות ל"ה מהני דין זכי' כלל אלא דבתורם משלו ל"ב שליחות כלל וכנ"ל ויש להאריך לפי"ז בד' הר"ן פ"ק דפסחים הנ"ל וקצרתי במה שאינו נוגע לעניננו ועיין מה שכתבתי בזה שלהי פסחים בע"ה:
פלג יא
ולכאורה הי' נראה לומר בעיקר משה"ק מהא דבבא מציעא (דף כ"ט) ופסחים (דף ד') הנ"ל דלק"מ דחילוק גדול יש ביניהם והוא דהתם בב"מ גבי ספרים האחר הוא מקיים המצוה מה שלומד בה רק דבממונו וחפץ שלו גורם הוא שחבירו יעשה מצוה בזה אפשר דל"א ניחא לי' דליתעביד כו' ל"כ שם בפסחים דהוא הבודק החמץ ומקיים מצות בדיקה שפיר אמרינן דניחא לי' אף בממונו וכמובן משום מצוה שמקיים וכ"כ בכל הני מקומות הנזכרים עוד בש"ס האי דניחא לי' ליתעביד מצוה בממוני' בכה"ג הוא כמו בהא דבכורות (דף נ"ח ע"א) גבי מעשר בהמה דהוא בעצמו יקיים המצוה וכ"כ שה (דף י"ח ע"ב) גבי רועה שמקנה לו מקום בחצירו כדי לקיים מצות נתינה לכהן ע"י חצירו וכ"כ בצד האיבעי' נדרים (דף ל"ו) דא"א לתרום ש"ח שלא מדעתו דבעה"ב משום דניחא לי' בעצמו לקיים מצוה בממוני' ג"כ הכי הוא ומאי דמיון הוא להא דב"מ שהאחר הוא המקיים מצות תלמוד תורה וממוני' רק כמו גורם לזה אפשר דל"א ניחא לי' כו' והנראה בזה דהנה שם בארה"ח שרצה להוכיח מהאי דבכורות גבי רועה שפסקו להלכה ביו"ד סי' שי"ז ס"ג דל"א אקנוי' אקני' לי' מקום בחצירו וכר"ע שם דפליג ומשום פסידא דבעה"ב הרי דמשום פסידא ל"א דניחא לי' דליתעביד וכו' וקשיא לכאורה על הר"ן דס"ל סברא זו גם במקום פסידא ודחה דשם שאני דאין נ"מ לענין המצוה אם הכהן קונה מקום בחצירו או לא ולענ"ד אין דבריו נראין דהנה שם בפירוש ד' הגמ' בהא דניחא לי' ומקנה מקום בחצירו לר"ט שם פליגי הקדמונים בזה דהנה רש"י והרמב"ן והרא"ש והריטב"א מפרשי דהייינו שהבעה"ב מקנה לו מקום לרועה בחצירו לענין בהמותיו וולדות שלו אם ילדו בכור יקנה הרועה הכהן תומ"י ע"י חצירו ובזה מקיים הבעה"ב מצות נתינה ע"י חצירו ולדידהו בודאי בעי שיקנה לו החצר דבלא"ה לא יקנה הבכור עד דמשך ורצונו שיקיים תומ"י מצות הנתינה וכמובן אלא אף לפי פירוש הרמב"ם אשר כן נפסק להלכה גם ביו"ד שם דהיינו שהבעה"ב מקנה לו מקום לרועה להכניס בהמותיו של עצמו שם ולגדל ג"כ בכורים שלו דבזה לכאורה אפ"ל דאין נ"מ לענין המצוה אם מקנה לו מקום או לא מ"מ הא לפי"ז גם בלי שום קנין ממילא קני הרועה ע"י התשמיש וכמ"ש שם ברי"ט אלגזי באורך דזה גופה קנין הוא עיי"ש אות כ"ב בשם הרגמ"ה שפירש שמרשה לו הבעה"ב לגדל בכורו של הכהן וניחא לי' בהאי מצוה של גידול בכור וממילא קונה [ומזה קשיא לי על מ"ש בס' יד מלאכי כללי הדינים אות תס"ב בשם ת' ב"י סי' נ' דל"א האי סברא דניחא לי' במצוה דרבנן ולכאורה בהא דפסחים הרי בדיקת חמץ ג"כ אינו רק מדרבנן ומ"מ אמרינן שם רק שם אפשר דחשיבא כמו דאורייתא וכמ"ש הר"ן ריש פסחים דבדיקה בלא ביטול הוא מה"ת עיי"ש באורך עכ"פ מד' רגמ"ה אלה קשיא לכאורה דמאי מצוה דאורייתא איכא הכא שיגדל הכהן בכור שלו] וע"כ רק משום דאיכא פסידא לבעה"ב ל"א הכא האי סברא דניחא לי' אבל בלא"ה הוי אמרינן גם כאן האי סברא דניחא לי' ולכאורה ראי' ברורה מכאן להרמב"ן דבמקום פסידא ל"א ס' זו רק נראה דמ"ש לעיל לחלק בין אם הוא בעצמו עושה מצוה דאז ניחא לי' גם במקום פסידא ובין כשהאחר עושה מצוה דל"א ניחא לי' במקום פסידא נראה דתלוי בזה דהנה לפי פי' הרמב"ן והרא"ש שם בבכורות הלא הבעה"ב בעצמו מקיים המצוה דנתינה ומ"מ אמרינן דמשום פסידא לא ניחא לי' הרי דאף אם הוא מקיים המצוה אמרינן ג"כ דלא ניחא ליה במקום הפסד ל"כ לפי פי' הרמב"ם הנ"ל דהוא לגדל בכורו של הכהן הלא בזה רק הכהן מקיים המצוה ע"י ממוני' דבעה"ב ורק משום פסידא אמרינן דלא ניחא לי' ובלא"ה שפיר אמרו דניחא לי' כו' מוכח מכאן דבמקום פסידא רק אם חבירו מקיים המצוה ל"א ניחא לי' אבל אם הוא בעצמו מקיים המצוה אפשר שפיר לומר דאף במקום פסידא ניחא לי' אשר לזאת יראה לי בע"ה דאפשר לומר דהרמב"ן כאן בפסחים בסוגיא דבדיקת חמץ אשר כתב הב"י משמו דס"ל כאחרים שהזכיר הר"ן דס"ל דצריך להחזיר לו הוצאותיו אפשר לומר דלשיטתו אזיל בזה לפי מה שמפרש שם בבכורות בסוגיא דרועה דהוא משום מצות נתינה לכהן ומ"מ קיי"ל שם דמשום פסידא אמרינן דלא ניחא לי' א"כ מוכח ג"כ דאף אם הוא בעצמו מקיים המצוה מ"מ לא ניחא לי' במקום פסידא ולכן ס"ל ג"כ דחמץ אם כי המשכיר מקיים המצוה בבדיקתו מ"מ אמרינן דלא ניחא לי' במקום פסידא ולשיטתו אזיל בזה והר"ן אפשר דמפרש שם כמ"ש הרמב"ם וא"כ ל"ד חמץ לשם דשם רק הכהן מקיים המצוה וכאן איהו בעצמו מקיים המצוה דמחויב הוא לבדוק וכמש"כ הר"ן שם וז"ל ושוכר לא סגי לי' בלא בדיקה וכמ"ש לקמן חמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה עשרה ע"כ וא"כ אפשר דניחא לי' גם במקום הפסד ודו"ק רק דנראה עוד דאפשר לחלק קצת בין הנושאים דאף אי נימא דבכ"מ אמרינן דניחא לי' גם במקום הפסד היינו הפסד של המצוה גופי' וכמו גבי בדיקת חמץ דנותן ממון בעד זה גופי' ל"כ התם ברועה דהפסד דידי' הוא רק משום התערובות והספק אשר יתהווה עתה זו"ז אין לו הפסד כלל לכן שפיר אמרינן דלא נ"ל ודו"ק. היוצא מדברינו דאפשר באמת דהיכא דהוא בעצמו מקיים המצוה שפיר אפשר לומר דאף במקום הפסד ניחא לי' וכו' וגם לדעת הרמב"ן הנ"ל בהא דבכורות אפשר להסתפק ומשום דהתם שאני דההפסד הוא ממק"א וכמ"ש. עכ"פ לפי פסק ההלכה ביו"ד סי' שי"ז כהרמב"ם בוודאי דאפשר לומר כן אשר בזה לכאורה יתיישב ג"כ קושית הד"מ שם באו"ח סי' תל"ז מ"ש על הב"י בהביאו פלוגתת הראשונים גבי בדיקת חמץ הנ"ל אי מחויב הוא להחזיר לו הוצאותיו כתב בדרכי משה שם דבסי' י"ד גבי ציצית משמע דבמקום פסידא ל"א דניחא לי' ולפי"ז ניחא דהתם בציצית הא האחר מקיים המצוה ע"י ממונו ובזה הוא דאמרינן דל"נ לי' במקום פסידא אבל כאן בחמץ הא הוא מקיים המצוה בבדיקתו ואף בי"ד דכבר נתחייב המשכיר לבדוק מ"מ הא גם השוכר מקיים המצוה בבדיקתו ומחויב בדבר וכמ"ש לעיל בשם הר"ן ודמי קצת למ"ש בב"ק (דף צ"ח) דבא אחר ושרפו במועד פטור מפני שהכל מצווין עליו לבערו. ואף דמהנה ג"כ למשכיר דבלאו בדיקתו אולי יעבור בב"י בדאיכא חמץ מ"מ מאחר דגם הוא בעצמו ג"כ מחויב בדבר ומקיים מצוה שפיר אמרינן דניחא לי' בזה ולמה יגרע ניחותא דמצוה דידי' משום שגם המשכיר נהנה ע"י כמובן ומ"מ לענין החזרת דמים הביא הרמ"א דעת האחרים הנ"ל דחייב המשכיר משום דכיון דרמי חיובא עליו ומהנה אותו בבדיקתו שלא יעבור בב"י אם דלאו מק"ט הוא משום דניחא לי' במצוה שעושה מ"מ אפשר דמחויב להחזיר לו מעותיו מה שההנהו אבל אינו דומה למזוזה כלל וכלל דבמזוזה הרי רק השוכר מקיים המצוה לא המשכיר ולמה יתחייב לשלם לו בעד מצוה דידי' וזה פשוט בע"ה ולחנם נדחקו בזה האחרונים שם במג"א ובח"י ועוד:
פלג יב
היוצא לנו מזה דהא דקייל"ן דניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממוני' הוא רק במקום דליכא פסידא וכמ"ש להלכה בכ"מ ומהם בשו"ע או"ת סי' י"ד סעיף ד' ברמ"א שם וכמ"ש באורך בע"ה דמה דפליגי הפוסקים בחמץ במקום הפסד אינו ענין לכאן ומשום דשם הוא בעצמו ג"כ מקיים מצוה ובמקום דרק הוא עצמו מקיים המצוה אין כאן ספק כלל דוודאי אף במקום פסידא אמרינן דניחא לי' לאינש כו' גם מה שהקשו ע"ז האחרונים בשם השער אפרים סי' ב' בהא דאר"ה בסוכה (ד' ל"א) באונכרי דבעי יאוש וש"ר נימא דניחא לי' לאינש אם גזל מישראל הוא עיין ארה"ח שם וכ"ה ג"כ בקונטרס בן המחבר בישוי"ע או"ח סי' י"ד מ"ש לתרץ ולחלק בין ציצית דמותר ליקח ומברך עלי' אם דשאול פטור ובאתרוג אסור משום דשם ל"א דניחא לי' משום דנ"מ לענין אונסין דיכול להחזיר אתרוג שאינו מהודר והרבה יש לפלפל בדברי' בזה רק אכ"מ ולענ"ד דבאונכרי אכתי תיקשי ומשום דהתם הא לא נ"מ מידי להבעלים דהרי בין כך ובין כך לא ישיג את האתרוג מיד העכו"ם וכ"כ בח"ס בחי' לפ' לולב הגזול בשם הש"א שהקשה כן ובוודאי דניחא לי' ועיי"ש בקונטרס בישוי"ע מ"ש דבר נחמד לתרץ קושית הש"א ומשום דחיישינן לשמא נתייאש ואינו שלו ולהכי פירש"י גזלנו ארעתא מישראל אם כי ר"ה לשיטתו ס"ל דגם גזל עכו"ם אסור מה"ת ומשום דכיון דסתם גזילה ל"ה יאוש בעלים שמא לא נתייאש וש"ר בלא יאוש הא ל"ק רק אם לא נתייאש שפיר יוצא מטעם דניחא לי' וכו' ובישראל אם נתייאש שוב ל"ש ניחא לי' דלאו ממוני' הוא ובעי יאוש ושינוי רשות אבל בעכו"ם אם לא נתייאש א"כ אינו יוצא דל"ש גבי' הא דניחא לי' וכו' ומשו"ה פירש"י מישראל דוקא עיי"ש ודפח"ח:
אמנם כן אי הכי הוא תיקשי וכי פשיטא לן דדוקא מישראל גזלי ומעכו"ם לא גזלי רק דרש"י פי' כן להחמיר דאית לן למיחש גם מגזל ישראל אי אית לן למימר קולא בגזל עכו"ם וכבר האריכו המפרשים לתרץ דברי רש"י הנ"ל ומחוורתא מ"ש בזה בשער המלך פ"א מה' גזילה דהא דגזל עכו"ם אסור אינו אלא קודם יאוש אבל לאחר יאוש קונה בגזל עכו"ם ביאוש לחוד עיי"ש [מש"כ כן בשם הריא"ז ז"ל ובשם הכפות תמרים אכן הביא בשם הרמב"ן ז"ל להיפוך עיי"ש]:
ולפלא מה שראיתי בעי"ט סי' קי"א מש"כ לתרץ ד' רש"י הנ"ל עפי"מ שחידש שם לומר דבנכרי אדרבא אינו קונה ביאוש וגם בשינוי אינו קונה משום דלא קני לי' להתחייב באונסין ואם הי' לן למיחש משום גזל עכו"ם ל"ה מהני שום קנין ע"י יאוש ושינוי עיי"ש ואין זה אלא תימא דודאי לא עדיף גזל עכו"ם משל ישראל דמהני בי' יאוש ושינוי רשות וכמשנ"ת. ומש"ש לדמות זה למ"ש בע"ז (דף ע"א) דלמ"ד משיכה בעכו"ם אינו קונה הא דאמרינן ב"נ נהרג על פחות מש"פ וכו' היינו דאינו בתורת הישבון ופירש"י משום דלא קנה העכו"ם וכל היכי דאיתא ברשותא דמרי' איתא אלמא כיון דברשותא דמרי' קאי לא נקנה ביאוש ושינוי כלל עיי"ש והנה. גם זה אינו מובן דלפי דבריו ז"ל גם בב"נ שגנב או שגזל מישראל אינו קונה ביאוש וזה מבואר הביטול מהאי סוגיא גופה דקאמר ר"ה גבי אונכרי דליהוי יאוש בידייהו וכו' וכן מבואר בב"ק (דף קי"ד) דבליסטים עכו"ם קונה ביאוש:
והתם בב"ק (דף קי"ד) רב אשי הוא דקאמר לה דליסטים עכו"ם קונה ביאוש ואיהו הא ס"ל בע"ז שם דמשיכה בעכו"ם אינו קונה ומ"מ קני ביאוש ומכ"ש דישראל מעכו"ם קונה ביאוש ושינוי ונהפוך הוא דאדרבא י"ל למ"ד דעכו"ם קונה במשיכה לדידי' קני גבי עכו"ם ביאוש לחוד למ"ש בקצוה"ח סי' שס"א ס"ק א' דר"י ור"ל דפליגי בב"ק (דס"ח) דר"י ס"ל יאוש ל"ק ור"ל ס"ל דקונה ביאוש אזלי לשיטתם דר"י ס"ל ד"ת מעות קונות ור"ל ס"ל דמשיכה מפורשת מה"ת יעו"ש וא"כ הא י"ל איפכא דלר"ה לשיטתו דס"ל בב"מ (דף מ"ז) כר"י דד"ת מעות קונות א"כ בעכו"ם קונה משיכה וי"ל דמשו"ה דקדק רש"י וכתב דגזלני ארעתא מישראל דמעכו"ם הא יקנה ביאוש לחוד לר"ה לשיטתו ועוד יש לתמוה לפי"ד העי"ט דאי בגזל מעכו"ם ל"ה קני בשום קנין אם כן ודאי דהו"ל למיחש גם משום גזל מעכו"ם לחומרא וזה ברור להיפוך מדבריו בע"ה וכנ"ל דאדרבא בגזל עכו"ם י"ל דקני ביאוש לחוד **(הג"ה ובשו"ת מהר"מ מינץ סי' ט' כתב בטעמא דמילתא מה דבעכו"ם קונה ביאוש לחוד עפימ"ש בפני יהושע גיטין (דף ל"ח) בטעמא דיאוש כדי לא קני משום דכאן אינו קונה יאוש מטעם הפקר משום דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו כיון דקאי ברשות הגזלן לענין חיוב אחריות ובעכו"ם הא לא שייך חיוב אחריות כנודע לכן שפיר מהני יאוש בעלים עיי"ש ודפח"ח ושם בהגהות ביאור טעם אחר דמשו"ה ל"מ יאוש באתא לידי' באיסורא משום דנעשה שומר והוי ידו כיד הבעלים וכמ"ש גם כן בקצוה"ח סי' קס"ג וסי' רנ"ט בשם הרמב"ן א"כ בעכו"ם דלא שייך דיני שומרים מהני יאוש אף באתא לידי' באיסורא ולדעתי זה אינו דהרמב"ן שם הא לא כתב כן רק לענין אבידה שלא ע"מ לגוזלה דחייב בשמירה ונעשה שומר אבל לא בגזלן דאין עליו שום חיוב שמירה וכמש"כ התוס' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) רק דחייב בהישבה וטעם הפנ"י טעם נחמד הוא משום דהא דלא מהני יאוש הבעלים הוא משום דלאו ברשותי' הוא וכן הביא גם במקו"ח ה"פ סי' תמ"ג סק"ה ובנתה"מ סי' שנ"ג ס"ק ג' בשם הפנ"י עיי"ש ומ"ש שם בהגהות להקשות לפימ"ש הקצוה"ח הנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל בטעמא דל"מ יאוש שלא מדעת משום דנעשה שומר א"כ מאי פריך שם בגמ' ב"מ (דף כ"א ע"ב) לאביי דל"ה יאוש מהא דאימתי מותרין בלקט הרי ממון עניים איתמעט מדין שמירה דהוי ממון שאין לו תובעין א"כ גם יאוש של"מ מהני עיי"ש שנדחק ולק"מ דהגמ' פריך שם על הא דמותרין לכתחילה ליקח ובחנם נדחק שם בתי' זה דבע"כ לומר כן דהא היכי שלוקח האבידה שלא ע"מ להשיבה הא קונה ביאוש לגמרי ואף דמים פטור לשלם וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל במלחמות עיין קצוה"ח סי' רנ"ט ובנתה"מ שם וכאן הא אמרינן דמותרין בלקט ונוטלים לכתחילה שלא ע"מ להשיב א"כ כאן בוודאי דמהני יאוש אח"כ רק קושית הגמ' הוא על לכתחילה דמותרים בלקט אם כי ישל"מ הוא וז"ב ודו"ק]:)** וכאן דקאמר הגמ' דבעי דוקא שינוי רשות לבתר יאוש ע"כ דחיישינן לגזל מישראל דבגזל עכו"ם הא סגי ביאוש לחוד וזה נכון לענ"ד. עכ"פ זה ברור דל"ש לומר דוקא מישראל גזלי לא מעכו"ם להקל עליהם דא"כ באמת ניחוש דילמא לא אייאשי בעלים ובעכו"ם הא ל"ש ניחא לי' דליתעביד מצוה וז"ב ובזאת אתפלא ג"כ על הישוי"ע גופי' שם סי' י"ד ס"ק ח' שכתב בשם הרשב"א שפירש להיפוך מרש"י דגזלי ארעתא מעכו"ם ודייקי מיני' הפוסקים דאילו גזל מישראל שפיר אמרינן ניחא לי' לאינש כו' ובוודאי דא"א למידק כן ומאי פסקא דדוקא מעכו"ם גזלי ולהדיא כתב הרשב"א בתשובה סי' תתנ"ב דמיירי בסתמא בין גזל מעכו"ם או מישראל עיי"ש הרי מפורש להיפוך:
וקושית הש"א הנ"ל צריכה ישוב דגבי אוונכרי ודאי די"ל ניחא לי' וכו' דאף דבעינן לכם מ"מ י"ל דכיון דניחא להו להבעלים בזה גופי' קונה וקנינו ונטילתו באין כאחד וכמ"ש כה"ג ברי"ט אלגזי שם בבכורות (דף י"ח) במש"ש אקנויי אקני לי' מקום בחצירו וביאר שם דקונה ע"י התשמיש דכה"ג מהני גם באתרוג כדמשמע בהא דסוכה (דף מ"ב) דפריך והא מדאגבי' נפיק בי' ול"מ דמיירי בשלא קנה אותן עדיין וע' בנין שלמה סי' מ"ח וקצרתי:
אמנם לענ"ד י"ל בזה כיון דס"ל בסוגיין דמסתמא הוי יאוש א"כ הא ל"ש כלל טעמא דניחא לי' להבעלים כו' דלאו בעלים הוא מעתה ולאו ממוני' הוא ואף אי נימא דלא נתייאשו הבעלים אכתי אינו מועיל ה"ט דניחא לי' דליתעביד מצוה בממוני' רק לגבי אוונכרי גופי' שתלשן בעצמו דמצי הבעלים להקנות להגזלן עצמו אף שאינו ברשותו וכמ"ש בב"ש אהע"ז סי' כ"ח ס"ק ט"ז להשיג על בעל שא"י בזה וכ"כ בשאג"א סס"י צ"ג בפשיטות וכ"כ גם בקצוה"ח סס"י ל"ז ובנתה"מ סי' ר"ה ס"ק ד' אבל לאחר שיקבלם מיד האוונכרי ודאי דלא מצי הבעלים להקנות לאחר כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים דהא אינו נוטלן ע"מ להחזיר להבעלים וגזל הן בידו ואם נימא דהבעלים לא נתייאשו אכתי היכי מצי אוונכרי ליתנם לאחר לצאת בהן דגם ניחותא דבעלים ל"מ לגבי אחר הקונה אותן מיד הגזלן כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים דלבד מה שאינו ידוע להבעלים מאן נינהו הא צריכים הבעלים לברר שהוא שלהן וצריך העמדה בדין ובכה"ג ל"מ להקנותן לאחר וכמ"ש כה"ג בקצוה"ח סי' ל"ז ס"ק ח' עיי"ש וא"כ יותר עדיף לומר טעמא דיאוש וש"ר כדס"ל באמת דסתמא הוי יאוש דמהני לכולהו ותו ל"ש כלל לומר ה"ט דניחא להבעלים דליתעבד מצוה בממוני' דלאו ממוני' הוא כיון שנתייאש:
**(הג"ה וראיתי לציין כאן מה שכתבתי בע"ה במק"א ליישב מה שהקשה הגרעק"א בגי' הש"ס גיטין (דף ל"ח ע"א) שדר לה גיטא דחירותא והקשה הא כיון שאין כח ביד חכמים להוציאה מן העכו"ם אין, כח ביד הבעלים להקדיש ולהפקיר ע"ש ונראה בפשוטו לתרץ עפימ"ש התוס' בקידושין (דף ס"ג) ד"ה וידים שקה"ג חל גם על דשלבל"ע ע"ש בפנ"י ובמקנה ועיין ג"כ קצוה"ח סי' קי"ז ס"ק ב' דקדוה"ג חל על דשא"ב ולפלא שלא העיר מד' התוס' קידושין הנ"ל] א"כ שיחרור דדינו כקדושת הגוף שפיר הי' אפשר להבעלים לשחררו מה"ט אף אם ל"ה כח בידו להוציאה ע"י ב"ד ובבאי"צ ביו"ד סי' כ"ג הביא הך שיטה והקשה מב"ק (דס"ח) ובמחכת"ה אישתמיט מיני' ד' הקצוה"ח הנ"ל דר"ל לשיטתו דמוקי לה בקדושת דמים. ויתיישב עפי"ז ג"כ משה"ק הגרעק"א בהש"ס שם בגיטין (דף מ"ה ע"א) במש"ש ומ"ש דשלח להן כדר' אבי' כו' והקשה דילמא ס"ל להלכה דא"א מקנה דשלב"ל לכן א"א לפרש כדרבי ע"ש [ובפשוטו אפשר דהגמ' מקשה ג"כ מהא דלא שלח להו כדר' יאשי' דמוקי לקרא שם במוכר עבדו לחו"ל ע"ש רק מ"מ שפיר הקשה למ"ש רש"י שם שמשו"ה לא שלח להו כרבי דמשמע מזה שמר' יאשיה לא פריך לה כלל משום מאי דפריך שם לעיל ר' אחי אשר ינצל מעמך מבעי לי'] דהנה אי נימא דקדוה"ג חייל גם על דשלבל"ע א"כ הא שפיר גם לדידן חייל השיחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו ומאי דדייק לה מזה ביבמות (דף צ"ג) דרבי ס"ל כר"מ דאדם מקנה דשלבל"ע כבר הקשה כן במקנה ובהפלאה כתובות (דף י"א) תי' באמת דהוי מצי למימר הכי וכמ"ש התוס' אליבא דר"ע ע"ש א"כ הא לק"מ דגם אליבא דידן בהא דשיחרור שפיר אפשר לאוקמי קרא בלוקח עבד ע"מ לשחררו ודו"ק. ובפשוטו איני מבין קושית הגרעק"א הנ"ל בד' ל"ח הא מ"מ יהני השיחרור מדין יאוש והפקר שמצינו דמצי להתייאש ולהפקיר מיהת עבדו אחר שנשבה יהי' הטעם איזה שיהי' אם מש"כ בנתה"מ סי' שע"א ס"ק א' או כמ"ש בפנ"י כאן בגיטין ע"ש אבל עכ"פ מצינו מיהת להדיא בש"ס דיאושו יאוש והוי הפקר א"כ אולי ס"ל כדשמואל דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש והיינו דקשלחו לי' שדר לה גיטא דחירותא היינו דליהני מדין הפקר וקצרתי בזה].)**
פלג יג
ומעתה הנה פשוט דעל עיקר הדין מ"ש באו"ח סי' תרמ"ט דאינו יכול ליקח אתרוג חבירו שלא מדעתו ביו"ט ראשון לק"מ מה דל"א בזה ניחא לי' לבעלים דליתעביד מצוה בממוני' ולהקנותו להיות כשלו משום דאיכא פסידא משום מהודר דיכול להחזיר לו גם שאינו מהודר ואף להחולקים בזה מ"מ הא כתבו התוס' והרא"ש פ"ק דקידושין דהבעלים רוצים דוקא באתרוג שלהם ולכשיאנס מידו אף אם ישלם לו דמיו לא ניחא לי' בזה או כמ"ש הגאון מהרמ"ז שם דבכה"ג ודאי דא"ח להחזיר לו רק אתרוג שיכול לצאת בו שהרי אין כאן רק משום אומדנא עיי"ש אלא שבארה"ח תלה זה בפלוגתא ורק דקייל"ן כמ"ד דבמקום פסידא ל"א דניחא לי' וכו' וכבר כתבנו בע"ה דלית מאן דפליג ע"ז וכנ"ל וקושית הש"א בהאי סוגיא דאוונכרי כבר כתבנו דלק"מ ושפיר קם דינא דשלא במקום פסידא ודאי דניחא לי' וכו' ובמקום פסידא ל"א דניחא לי' להבעלים שיעבוד חבירו מצוה בממוני' וכנ"ל באורך:
ומה מאוד יומתקו הדברים לפימ"ש הטעם בעיקרא דמילתא דאמרינן ניחא לי' וכו' דהוא משום הערבות דמה"ט שפיר י"ל סברא זו במקום דלית לי' פסידא אבל במקום הפסד ל"א זה רק באם הוא בעצמו יקיים המצוה ומשום דבאמת איכא לספוקי בהאי דינא דערבות אם מוטל ג"כ על ממונו שמחויב הוא להוציא גם ממוני' ע"ז שחבירו יקיים מצוה או אפשר די"ל כיון שחבירו באם אין לו אנוס הוא ופטור אין על חבירו שום חיוב ליתן לו משלו ע"ז שיקיים את המצוה וע' ר"ש פ"א דפיאה מ"ה מ"ש בשם הירושלמי כל המצות כולן אם יש לך אתה חייב בכל אלה ואם אין לך כו' וע' חולין (דף קל"ט ע"ב) יכול יחזור כו' וכ"ה במ"ר פ' צו פ"ט בכל המצות כו' אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק ברם הכא בקש שלום ורדפהו וכיון דפטור הוא באם אין לו למה יתחייב חבירו ליתן לו משלו כדי שיקיים מצוה ומ"ש חז"ל בגיטין (דף מ"א) שמחויב לשחרר ח"ע וחב"ח כדי שיקיים מצות פו"ר הוא רק מפני תיקון העולם אבל לא מן הדין וכן בר"פ ער"פ שתקנו ליתן לעני על ד' כוסות משמע ג"כ דאין שום חיוב מן הדין להספיק להעני שיקיים מצוה באם אין לו משלו ועמ"ש בפרמ"ג או"ח סי' ל"ז סק"ד בקטן שנתגדל שכ' וא"י אם הוא י"ג שנה איזה חיוב יש על אביו ואיש בפ"ע הוא ואם הוא עני כל ישראל מצווין להחיותו ע"ש ומשמע דס"ל שיש חיוב על אדם מישראל לקנות לו תפילין באם אין לו משלו וז"א לכאורה וכנ"ל ואולי משום מצות צדקה אפשר לחייבי' מדין ק"ו חיי עולם מחיי שעה וכמ"ש כה"ג בברכות (דף כ"א) ואינו מוכרח ועיין מג"א או"ח סי' תרע"א סק"א מ"ש אם יש לא' שמן בצמצום ולחבירו אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה אחת ויתן גם לחבירו ע"ש וי"ל בכוונתו שימכור לחבירו בדמים וקצרתי וע"ע תוס' ב"ב (ד' י"ג ע"א) ד"ה שנאמר משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כייפינן לרבו לעשותו ב"ח ע"ש ודו"ק. ולפי"ז ודאי דיש סברא לומר דבמקום הפסד ל"א ניחא לי' וכו' שלא מדעתי' מה שחבירו יקיים מצוה מאחר דגם מדעתי' אינו ברור עדיין אם מחויב בדבר הוא ואף אם מקיים בזה מצוה מ"מ אינו מחויב הוא בדבר יותר מחבירו ומכל אדם ולמה נגרום לו הפסד. ל"כ שלא במקום פסידא שפיר ניחא לי' ומחויב הוא בדבר מטעם הערבות ורק במקום שהוא בעצמו מקיים עי"ז מצוה שפיר כייפינן לו ג"כ בממונו וכמ"ש בעשה סוכה ואינו עושה דמכין אותו וכו' כתובות (דף פ"ו ע"א) וצריך להוציא ע"ז עד שליש ממוני' ע' או"ח סי' תרנ"ו ובאחרונים שם לכן במזוזה שפיר אמרינן דניחא לי' ואין חבירו מחזיר לו הוצאותיו וכמשנ"ת בע"ה:
**(הג"ה כדאי להזכיר כאן שיחה נאה מה שי"ל עפי"ז בדרך חידוד האי עובדא דסוכה (דף ל"א) במ"ש ההיא סבתא דאתאי לקמי' דר"נ א"ל ר"ג וכולי רבנן בסוכה גזולה הוו יתבי צווחה ולא אשגח בה ר"נ א"ל איתתא דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדי כו' א"ל ר"נ פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד שכבר האריכו המפרשים בביאור המאמר התמוה הזה. ולדברינו הנ"ל י"ל עפי"מ שנתבאר לעיל פלג ג' דפליגי הראשונים ז"ל בהאי דינא דערבות אי שייך גם גבי נשים ולדעת הרא"ש אין בנשים דין ערבות כלל ולאינך הראשונים ז"ל יש בהו דין ערבות הנה כי כן י"ל במש"ש ר"ג וכולי רבנן בסוכה גזולה הוו יתבי הלא מבואר טענתה עפ"י מש"ש סוכה (דף כ"ז) דר"א דריש קרא דכל האזרח לקטן וגר וס"ל דא"י בסוכה שאולה ולרבנן הוא להתיר שאולה וכמ"ש מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת [ופירש"י שם ד"ה כל דא"א שיהי' לכולם דלא מטי ש"פ לכאו"א אלא ע"י שאלה עכ"ל ומה שהקשה בזה במנה"ח מ' שכ"ה דא"כ איך אנו יוצאין במצות ערבה כיון דלא שוה פרוטה וכן במצות כזית מצה במקום הזול עיין מה שנדפס בשמי בס' תורה מציון ש"ו חו"ד סי' ו' אות י' דכונת רש"י הוא לענין תפיסת הקנין דאין קנין נתפס בפחות מש"פ עיין תוס' גיטין (דף מ"ג ע"א) ד"ה מי ובעמ"י סי' ו' ולכן ל"ה לכם דא"א לכל ישראל שיקנו את הפחות מש"פ המגיע לחלק כאו"א וא"י רק ע"י שאלה אבל בדבר שכבר הוא שלו וקנה הרבה ממין זה בקנין גמור ודאי דיוצא י"ח גם אם הכזית שאוכל א"ב ש"פ ול"ב שיהי' ש"פ רק לתחילת הקנין. ויישבתי בזה ג"כ משה"ק הג' רמ"ז אורינשטיין בקו"א לישוי"ע או"ח ה"פ אחר סי' תצ"ד במאי דפריך ר"פ לוה"ג ולקנינהו בשה"ש נוקמי באסא שאינו ש"פ דל"ק בשינוי כיון דאינו בוהשיב את הגזילה ומ"מ א"י בו דשלו לא הוי עיי"ש שנשאר בקושיא ועפ"י הנ"ל לק"מ דא"א לאוקמי בפחות מש"פ דא"כ ל"ש בי' קנין כלל וא"י גם אם העכו"ם יקצצנה דל"ש בי' קנין ול"ה לכם ושם הארכתי עוד בזה בע"ה] וז"ש כאן כיון דכולי רבנן יושבין ע"כ דגם שאולה כשרה וקשה הא בעינן קרא לקטן וגר שעושין סוכה בחוש"מ אע"כ דעושין סוכה בחוש"מ וא"כ הא לא הוי שינוי גמור כמ"ש רש"י סוכה (דף ל"א) שם דהמצוה קובעתו על שבעת הימים ובשלטי גבורים שם כתב דהוא דוקא אם אינן יוצאין מסוכה לסוכה אבל אם עושין סוכה בחוש"מ אז אין המצוה קובעתה ול"ה שינוי וא"כ הוי גזולה. ורק דמ"מ הא י"ל דמ"מ שפיר יוצאין משום דניחא לי' לאינש דליעביד מצוה בממוני' ואף אם מתקלקל קצת שרי ע' מג"א סי' תקפ"ו ס"ק ד' וא"כ מה"ט אינה גזולה כלל דבוודאי גם בסוכה לכאורה שייך סברא זו דניחא לי' ושרי ליטול לכתחילה בלי דעת חבירו דהא גם שאולה כשירה וע"ז רמזה במ"ש דהו"ל לאבוהא שי"ח עבדי דאפשר להוכיח מזה דלגבי נשים ועבדים ל"ש דין ערבות כלל וממילא דל"ש נמי האי סברא דניחא לי' וכו' עפימ"ש הרשב"א ברכות (דף כ') דלפירש"י דנשים פטורות מברהמ"ז משום שלא נטלו חלק בארץ א"כ גם עבדים כן שגם הם לא נטלו חלק בא"י וא"כ דומים ממש לנשים גם בהא דערבות ועיין מל"מ פ"י מה' מלכים מש"ש אם הא דעבדים דומין לנשים כלל מונח הוא בכ"מ או רק לענין מ"ע שהז"ג עיי"ש ובנדרים (דף ל"ב ע"א) פליגי אי הוי לי' לאברהם אבינו ע"ה שי"ח עבדים או רק אליעזר לחודי' דחושבנא הכין הוא עיי"ש ובחולין (דף פ"ט ע"א) אמרו קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים א"י להחזירו ויליף לה ממ"ש אברהם אם אקח מחוט וגו' בלתי אשר אכלו הנערים וגו' עיי"ש ואי נימא דאלה הנערים היו ג"כ מעבדיו א"כ לכאורה הא מוטל על כאו"א להציל את)**