אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה א

מפתחות הענינים

בע"ה התחלה למס' ברכות והוא שייך ג"כ לסיום מס' נדה ויבואר איך דראב"ע ור"ע דפליגי כאן בברכות (דף ט' ע"א) באכילת פסחים דלראב"ע זמנו עד חצות ולר"ע כל הלילה אזלי לשיטתם במאי דפליגי שלהי נדה בי"א יום שבין נדה לנדה דלראב"ע הילכתא נינהו ולר"ע יליף מקראי עיי"ש. וסתים לן תנא דידן בריש ברכות כר' אב"ע משום דקיי"ל כוותי' בהא דנדה דהוי הלמ"מ כמ"ש בכ"מ פ"ו מה' אי"ב ה"ג:

פלג א

ונקדים תחלה ליישב משה"ק התוס' בפסחים (דף ה' ע"א) במש"ש דר' ישמעאל יליף להא דביעו"ח בי"ד משום דמצינו לי"ד שנקרא ראשון וכו' ואח"כ אמרו שם עוד דר' ישמעאל יליף מקרא דלא תזבח על חמץ כו' ובתוס' שם ד"ה דברי הקשו ל"ל לר' ישמעאל תרי קראי והניחו בתימא:

עוד ראיתי מקשים במה דמצינו לר' ישמעאל במנחות (דף ע"ב ע"א) מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציה"ע שהיא מצוה ודוחה שבת א"כ לפי"ז הא מוכח ע"כ דלא כהצדוקין האומרים עצרת אחה"ש דא"כ שלעולם עצרת הוא ביום הא' האיך אפשר שידחה שבת ואין לומר בגוונא דלא מצאו בקרוב רק מרחוק א"כ הא נקצר שלא כמצותו ואי נקצר שלא כמצותו כשר הא אינו דוחה שבת כמש"ש במנחות (דף ע"ב) וא"כ למה לי' לר' ישמעאל דרשא אחרת במנחות (דף ס"ה) לסתור דעת הצדוקין ומקיש עומר לשתי הלחם בתחילת הרגל הא ממילא ידעינן סתירה מהאי דרשא דקציה"ע דוחה שבת ועיין בית הלוי סי' ל"ח אות י"ג מש"ש לתרץ עפ"י שיטת הרמב"ם דאף דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת אבל לפי פשטות הסוגיא שם במנחות (דף ע"ב) דאמרינן דאי נקצר שלא כמצותו כשר א"ד את השבת לכאורה קשיא כנ"ל:

עוד מצינו סתירה גלוי' בדברי ר' ישמעאל דבסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) קאמרינן דר' ישמעאל ס"ל דמגדף היינו עעכו"ם ובכריתות (דף ג' ע"א) מצינו מפורש להיפוך דס"ל לר"י דמגדף היינו מברך את השם וכבר הקשו כן בס' באר שבע שם בכריתות וכן בבה"ז שם ועיין מנחת אהרן בסנהדרין שם. וליישב כל הנ"ל נראה בע"ה עפימ"ש ביבמות (דף ו' ע"ב) דמסתפק בש"ס שם האיך ס"ל לר' ישמעאל בהא דהבערה אי ללאו יצאת אי לחלק ובתוס' שם ד"ה או הקשו מהא דשבת ר' ישמעאל קרא והיטה וכו' אביא חטאת שמינה. הרי דס"ל לחלק. וכבר כתבו המפרשים דאין זה הוכחה דהתם ר' נתן קאמר לה דקרא והיטה ואיהו לשיטתי' דס"ל לחלק. אבל רבנן קאמרי התם דרק ביקש להטות וע' שאג"א סי' ע"א ולקמן יבואר. ובס' בית הלוי סי' ט"ז מביא בשם ס' כפתור ופרח ליישב עיקר קושית התוס' יבמות הנ"ל דהך עובדא דקרא והיטה הוי בר' ישמעאל שזורי ולא סתם ר"י בר פלוגתי' דר"ע ועל ר"י בר פלוגתי' דר"ע שפיר נסתפק בש"ס האיך ס"ל בהבערה. ולפי"ז ודאי דנוכל לומר דתרי תנאי פליגי בזה אליבא דר' ישמעאל וכמו שנאמר. דהנה מצינו בסוגיא דשבת (דף ע') לפי המתבאר ברש"י ותוס' שם דלמ"ד דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין ילפינן מקרא בחריש ובקציר תשבות לחילוק מלאכות ורק למ"ד דב"כ הבכ"א א"מ אין ללמוד מהאי קרא דבחו"ק וע"כ ס"ל לדידי' דהבערה לחלק עיי"ש. והנה מצינו בקידושין (דף ל"ז) במ"ש ר"ע לר"י והרי שבת שנאמר בו מושבות כו' חדא ועוד קאמינא חדא דאנא ביאה ומושב קאמינא ועוד שבת ק"ו הוא והקשה שם במקנה למה שפירש"י שם דפריך מקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם א"כ למ"ש ביבמות שם דס"ל לר"י דהבערה ללאו א"כ ליכא ק"ו כיון שאין בה מיתה. ולדברינו לק"מ לפימש"ש בסוגיא דהאי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא דבר"י דס"ל דבכ"מ דכתיב ביאה לחוד ג"כ לאחר ירושה וישיבה משמע ומסיק שם טעמא דר"י למאי דבעי דוקא מושב עם ביאה משום דס"ל ב"כ הבכ"א אין מלמדין וכאן הוי ב' כתובים מלך וביכורים ע"ש וא"כ כיון דס"ל ב"כ א"מ ע"כ לא ילפינן חילוק מלאכות מקרא דבחו"ק והבערה לחלק יצאת ושפיר איכא ק"ו ושם ביבמות רק על אידך תנא דבר"י מספקא לי' אולי האי תלמיד א' דר"י דמייתי התם ס"ל ללאו יצאת [ומשה"ק עוד שם במקנה גם לשי' התוס' דמפרשי דקאי על מושבותיכם דכתיב בפ' אמור ממ"ש ביבמות שם אליבא דר' ישמעאל שם מכדי שבת חובת הגוף היא והיינו משום הק"ו דאמר בקידושין מה מצות קלות וכו' והא אי ללאו יצאת ליכא ק"ו ע"ש ולא ידענא מאין פשיטא לי' דמכח ק"ו פריך ופשטות הסוגיא משמע דפריך מכח האי כללא דכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל ויליף לה שם בקידושין מע"ז עיי"ש] אבל האי תנא דבר"י שם בקידושין מוכח דס"ל לחלק וכנ"ל ולכאורה הוי קשיא לי ממש"ש אביי האי תנא מפיק מאידך תנא דבר"י דס"ל דגם במקום דכתיב ביאה לחוד משמע לאחר ירושה וישיבה וקאמר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה וכו' ופריך תו ואידך כו' משום דהוי ב"כ הבכ"א וא"מ ופריך ואידך צריכי וכו' וקשיא לכאורה לדברינו למה ל"ק בפשיטות דהאי תנא ס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין ומצאתי שהקשה כן גם באו"ח שם ונדחק ולדברינו ודאי קשיא כנ"ל דהא אמרינן דבהכי פליגי. אמנם לענ"ד מתורץ בפשוט דהש"ס מדייק לישנא דהאי תנא דקאמר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן וכו' דמשמע דבאחד לבד מצינו שפרט לך הכתוב ולא בב' כתובים ומלמדין ולכן קאמר דצריכי. ול"ה ב"כ כלל. וזה פשוט ונכון:

ומעתה א"ש מאוד מה דמצינו לר' ישמעאל ילפותא אחריתא לסתור דעת הצדוקין ולא יליף לה מקרא דבחו"ק תשבות דע"כ להאי תנא דבר"י דס"ל הבערה ללאו יצאת יליף ע"כ חילוק מלאכות מקרא דבחו"ק ולית לן דרשא לקציה"ע דדחי שבת. וממילא אין לו מזה הוכחה נגד הצדוקין וצריך לימוד אחר לזה. וע"כ דהאי תנא דבר"י דדריש לי' להאי קרא דבחו"ק תשבות לקצה"ע דדחי שבת לדידי' יליף חילוק מלאכות מלא תבערו והבערה לחלק ס"ל וכנ"ל:

וממילא יתיישב גם כן עפי"ז מה דהסוגיות סתרי אהדדי בהא דר"י אי ס"ל מגדף עע"ז או מברך את השם. דהנה מבואר בשבת (דף קנ"ג) דמחמר פטור מחטאת משום דהוקשה כה"ת כולה לע"ז ובעינן מעשה בגופי' ושם בשבת (דף ס"ט) בתוד"ה מה כתבו דלר"ע דס"ל דהאי קרא דוהנפש אשר תעשה וגו' במברך את ד' כתיב אית לן למימר דהוקשה כה"ת כולה למברך את ד' וכ"כ בסנהדרין (דף ס"ה) ד"ה מאן דלר"ע ל"ב מעשה לענין קרבן ובס' בית אפרים ח' או"ח סי' נ"ג כתב עפי"ד התוס' הנ"ל דלר"ע באמת איכא גם במחמר חיוב חטאת מה"ט דל"ב מעשה לדידי' והוי לפי"ז מחמר אב מלאכה כאינך ל"ט מלאכות. ופשיטא להו לכולהי תנאי אליבא דר' ישמעאל דרק ל"ט מלאכות נאמרו בשבת. וא"כ למ"ד אליבא דר' ישמעאל דהבערה לחלק יצאת. א"כ מחמר אינו אב מלאכה וי"ל דבעינן מעשה בגופי' וס"ל דהאי קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה בעכו"ם כתיב ואיתקש כה"ת כולה לעכו"ם ולהאי מ"ד דס"ל אליבא דר' ישמעאל להיפוך דהבערה ללאו יצאת והוי מחמר אב מלאכה ע"כ דס"ל דל"ב מעשה בגופי' וקרא במברך את ד' כתיב ואיתקש כל התורה למגדף ול"ב מעשה גבי קרבן. [ואף דלר"ע ע"כ עלינו לומר דס"ל דארבעים אבות מלאכות הן לפי"ז דהא איהו ס"ל דמחמר הוי אב מלאכה וס"ל ג"כ דהבערה לחלק יצאת בפסחים (דף ה') מ"מ ודאי דאליבא דר' ישמעאל י"ל דל"ח רק ל"ט מלאכות וכסתמא דמתני' דשבת (דף ע"ג) וז"פ] ולק"מ סתירת הסוגיות הנ"ל ודו"ק:

ומעתה מיושב ג"כ קושית התוספות פסחים (דף ה') הנ"ל דבאמת מהא דאמר רנב"י דראשון מעיקרא משמע מהא לחודא אין ללמוד דדוקא בי"ד קאמר דהא שפיר י"ל ג"כ על ט"ו וכדמצינו בדוכתי טובי כמש"ש במפרשים שם וא"כ לפי הנ"ל י"ל דבאמת להאי ילפותא סמיך אהא דא"א לאוקמי' בט"ו משום דהבערה לחלק יצאת ואסורה ביו"ט וע"כ בי"ד קאי רא מכיון שמצינו גם לי"ד שנקרא ראשון. הא מיהת לאידך תנא אליבא דר' ישמעאל דס"ל הבערה ללאו יצאת וא"כ מותרת ביו"ט וכמו שכתבו בתוס' שם ע"ב ד"ה לחלק ויבואר לקמן ודאי דאין ללמוד מהאי קרא דמצינו לי"ד שנקרא ראשון כיון דט"ו ודאי נקרא ראשון וע"כ דיליף מאידך קרא דלא תשחט את הפסח וכו':

פלג ב

איברא דלכאורה הי' אפשר לומר דלר' ישמעאל ע"כ ס"ל דהבערה ביו"ט מותר לגמרי אף אי ס"ל דלחלק יצאת דהנה ידוע מ"ש במג"א סי' תקי"ח סק"א בשם המ"מ בטעמא דהר"מ שפסק דהבערה מותר ביו"ט גם שלא לצורך משום דכתיב ביום השבת דרשינן הא ביו"ט שרי והקשה ע"ז במג"א שם מהאי סוגיא דפסחים דמפורש דאסור הבערה ביו"ט. ובאמת י"ל דלק"מ עפי"מ שמצינו במכילתא ובילקוט פ' ויקהל על האי קרא לא תבערו אש למה נאמר לפי שהו"א בחו"ק תשבות כו' שבות מערב שביעית לשביעית כו' ק"ו אם שביעית שא"ח עלי' כרת ומב"ד ה"ה שובת כו' שבת כו' דין הוא שישבות מע"ש לשבת או לא יהי' רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין כו' ת"ל ל"ת אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת **(הג"ה הארכתי בכתובים בזה את כבוד מחותני הגאון הג' בעל עולת יצחק מרעזיצא זצ"ל במה שרצה לדחות ד' הנימוק"י פ"ב דב"ק במש"כ לענין אשו משום חיציו דחשוב כאילו עשה כל המעשה בשעת הדלקתו דאל"ה היאך שרינן להדליק את הנר בע"ש ע"ש וכתב הוא ז"ל מהמכילתא הנ"ל דלהדיא התירה התורה כו'. ביום השבת וכו' אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת. ע"ז השיבותיו דאדרבא ממקום שבא יש להוכיח כד' הנימוק"י שהרי ע"כ האי דרשה אינה אלא אליבא דר"ע דס"ל דתוספת שביעית אסור מה"ת בריש מו"ק ובר"ה (דף ט' ע"א) ואסור בערב שביעית מצד עצמו כל הל' יום. וי"ל ק"ו לאסור גם בערב שבת שיהי' אסור מצד עצמו ע"ז דריש לי' לקרא דביום השבת להתיר וכו' ל"כ לר' ישמעאל שם דס"ל תוספת שביעית אינו אסור מה"ת רק מהלמ"מ ע"כ דל"ב קרא להתיר מע"ש לשבת דהא אין דנין ק"ו מהלכה כמ"ש בשבת קל"ב ובכ"מ. ולדידי' ל"ב קרא דביום השבת להתיר מע"ש וע"כ דדריש לקרא כמ"ש במ"מ ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט ולהדיא קאמרינן במו"ק (דף ד' ע"א) דגמר שביעית משבת בראשית דלפני' ולאחרי' מותר. א"כ שפיר הקשה בנימוק"י נהי דאין איסור על ע"ש מצד עצמו יאסר מיהת בע"ש משום שבת דהוי כמו חיציו ושפיר משני דחשוב כמו עשה את כל המעשה תומ"י בשעת עשייתו והיינו בע"ש ובזה אינו אסור דלא ילפינן משביעית לאסור למר משום דאין דנין ק"ו מהלכה ולרע"ק מקרא דביום השבת והרבה הארכתי בדברי שם בענין זה ואכ"מ:)** והאי דרשה ע"כ אליבא דר"ע הוא דס"ל דבתוספת שביעית אסור מה"ת וא"כ לדידי' ודאי דאין לדרוש האי קרא דביום השבת להתיר יו"ט דבעי קרא להתיר מע"ש לשבת ולכן ר"ע לשיטתי' ס"ל שם בפסחים דהבערה גם ביו"ט אסורה ל"כ לר"י ולר"ג במו"ק שם דס"ל דעיקר תוס' שביעית הוא רק הלמ"מ וא"ד ק"ו מהלכה [עיי"ש במכילתא שרצה ללמוד שם תחלה במה מצינו משום ששביעית לשם ד' וכן שבת ועוד ק"ו הוא אמנם ע' רש"י שבת (דף קל"ב ע"א) ד"ה עקיבא דל"ד ק"ו רק כל הי"ג מידות אין דנין מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מידות עיי"ש ועתו"ס קדושין (דף י"ז ע"א) ד"ה ונילף וצע"ק ויבואר בע"ה במק"א] לדידהו ל"ב קרא להתיר מע"ש לשבת ושפיר י"ל דקרא אתי להתיר הבערה ביו"ט וגם שלא לצורך וכמ"ש במ"מ ולפי הנ"ל לכאורה ע"כ עלינו לומר דבין אי נאמר דס"ל לר"י קרא דבחו"ק לדרשה דיצא קציה"ע דדוחה שבת ובין אי נאמר דיליף מהאי קרא חילוק מלאכות מ"מ ס"ל לדידי' דהבערה ביו"ט מותר מהאי מיעוטא דביום השבת כיון דלא בעי קרא להתיר מע"ש לשבת לשיטתי' דס"ל דתוס' שביעית הוי רק הלמ"מ (ומה מאוד יתיישב בזה מ"ש בפסחים (דף ל"ו ע"א) אין לשין עיסה בפסח כו' ואם לש ר' גמליאל אומר תשרף מיד וברש"י שם ד"ה אין מפרש דע"כ במועד קאמר ולא ביו"ט משום דהבערה שלא לצורך הוא ע"ש ולשון מיד אינו משמע כן כמובן ולהנ"ל א"ש מאוד דלר"ג לשיטתי' דס"ל ג"כ שם בריש מו"ק דתוס' שביעית הלמ"מ ל"ב קרא להתיר מערב שבת לשבת ודריש לי' לקרא דביום השבת להתיר הבערה שלא לצורך ביו"ט ומתפרש שפיר לפי"ז תשרף מיד גם ביום טוב עצמו וזה נכון]:

אמנם לא נראה לומר כן דהנה ידוע משה"ק בשאג"א סי' ע"א במ"ש בשבת (דף קי"ד) על מאי דדריש ר' ישמעאל קרא דעו"ש בשבתו על חלבי שבת שקריבין ביוה"כ עיי"ש בסוגיא משום דס"ל לר"י נו"נ קרבין ביו"ט ול"ב קרא על יו"ט והקשה הא י"ל דבאמת ס"ל לר"י נו"נ א"ק ביו"ט משום איסור שחיטה ומ"מ ל"ב קרא להתיר חלבי שבת ביו"ט משום דס"ל הבערה ביו"ט מותר משום דללאו יצאת וכמ"ש הריב"א בתוס' פסחים (דף ה') דלמ"ד הבערה ללאו מותר ביו"ט ועיי"ש מ"ש להוכיח שלא כהריב"א או דע"כ ס"ל לר"י לחלק יצאת עיי"ש וא"כ לדברינו הא עדיין יקשה דלפי"ז הא אף אי נימא דס"ל לחלק מ"מ ע"כ לר"י מותר הבערה ביו"ט מקרא הנ"ל דביום השבת וכמשנ"ת והדר תיקשי כנ"ל מנלן דלר"י ס"ל נו"נ קרבין ביו"ט וע"כ מוכח דפשיטא לי' להש"ס דס"ל לר"י דהבערה ביו"ט אסור. ומצאתי בס' בית הלוי סי' ט"ז סוף אות י"א שהביא מכילתא מפורשת בפרשת בא על קרא דוהנותר ממנו עד בוקר וגו' למה נאמר כו' מגיד שאינו נשרף עד אור ט"ז ר' ישמעאל אומר א"צ ה"ה אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה הוא ומה ת"ל עד בוקר אלא אם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף עד אור י"ז כו' הרי להדיא דר"י ס"ל דשריפת נותר אסור ביו"ט מטעם מלאכה מה"ת ושפיר הוי צריך קרא להתיר הקטרה ביו"ט אי הוי ס"ל דנו"נ א"ק ביו"ט עיי"ש ולהלן יבואר בע"ה ד' המכילתא הנ"ל. ומשמע לכאורה דרק למ"ד אליבא דר"י דהבערה ללאו יצאת לדידי' אפשר למידרש האי ביום השבת להתיר יו"ט אבל למ"ד אליבא דר"י דלחלק יצאת הוי מלאכה ואסורה גם ביו"ט ולא דריש לי' להאי קרא להתיר יו"ט אף דלא בעי לדידי' להתיר מע"ש לשבת. ועדיין תיקשי מאין פשיטא לי' להש"ס לאוקמי האי דר"י דמצריך קרא לחלבי שבת ביוה"כ דהוא משום דס"ל נו"נ קרבין ביו"ט והבערה ביו"ט ס"ל דאסור כיון דמ"מ י"ל ג"כ דס"ל לר"י להתיר הבערה ביו"ט. וליישב ד"ז עלינו להקדים עוד דברים בביאור ד' ר"ע בפסחים שם ולבאר הסוגיא בע"ה ועפ"י דברינו ירוח לנו ליישב גם זה:

פלג ג

הנה שם בפסחים (דף ה') איתא ר"ע אומר א"צ הה"א אך ביום הראשון תשביתו וגו' וכתיב כל מלאכה ל"ת ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אב"ח אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק וש"מ ל"א מתוך וכו':

**(הג"ה בכאן מקום אתי ליישב מה שנתקשו המפרשים בסתירת פירש"י דכאן פירש"י במ"ש הבערה לח' שלא תאמר העושה כמה מלאכות בשוגג א"ח אלא חטאת אחת. וביבמות (דף ו') פירש"י שלא ת דא"ח עד שיעשה כל הל"ט מלאכות. ומפירושו בפסחים משמע דהא מיהת ודאי הוי ידעינן דגם על י. חייב. רק דהו"א דגם על כולן א"ח אלא אחת עיין במפרשים מ"ש לתרץ. ובס' אור יקרות אשר בס' ו חן פרשת ויקהל כתב לתרץ דלר"ע יש להוכיח דגם על אחת חייב בלא קרא דהבערה. ממ"ש בילקוט ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת ולא בו ובחבירו כיצד ביה"ש של שבת ויוה"כ כו' ור"ע הא ס"ל דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין כמ"ש במכות (דף י"ג) ותיקשי לר"ע ל"ל בו למעוטי הא לחייבי' כרת ל"צ קרא דקמי שמיא גליא ומלקות ליכא משום שבת דחיוב מיתה הוא, וע"כ דס"ל לר"ע דאיכא חדא דלא מחייב עלי' מיתה כאיסי ב"י ומ"מ מלקות חייב עלי' ועל אותה מלאכה צריך האי מיעוטא דבו ולא בי ובחבירו וע"כ מוכח דגם על אחת מחייב עיי"ש. וטפי הו"ל להמחבר לגלות ולומר דלר"ע משכחת לה באיסור תחומין דלשיטתי' הוי לאו ולוקין עלי' כמ"ש בשבת (דף ס"ט) וכבר נודע מ"ש בשאג"א סי' ע' להוכיח דגם ביוה"כ יש עירוב והוצאה ועמ"ש בס' טעה"מ סוף ה' שבת ג"כ ליישב סתירת הסוגיות כריתות ויומת וכתב דע"כ הא דא"ע והוצאה ליוה"כ הוא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא. והתוס' ריש שבת כתבו הטעם דהוי)**

והנה ידוע מה שהקשו האחרונים ז"ל במש"כ רש"י כאן בד"ה שמע מינה דאב"ח א"ש דאי השבתתו בכ"ד יבערנו ביו"ט ע"י ד"א יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עיי"ש והקשה בפנ"י ובצל"ח ואו"ח דרש"י סותר א"ע ממש"כ בביצה (דף כ"ז ע"ב) במתני' שם דגם אכילה לכלבים אסור ביו"ט בתרומה טמאה משום דרחמנא אחשבי' למלאכה והוי כמו הבערה. ובנוב"י מ"ק או"ח סי' ט"ו כתב לחלק בין שריפת קדשים המוטל על כל אדם דבזה שפיר שייך לומר דרחמנא אחשבי' זאת למלאכה ל"כ גבי ביעו"ח דאינו אלא משום לתא דבעלים הא ל"ש לומר דלגבי הבעלים יהי' נחשבת למלאכה ואחר פטור כיון שאינו מחויב לבערה לכן גם הבעלים פטורים עיי"ש והדברים תמוהים דלכאורה מבואר בב"ק (דף צ"ח) להיפוך ממש"ש שהכל מצווין עליו לבערו וכן העיר בזה בס' עמו"א סי' ג' אות ה' להשיג על בעל יד אפרים או"ח סי' תל"ב שכתב ג"כ כנ"ל דבחמץ אין החיוב לבער רק על הבעלים ובעמו"א שם השיג עליו מב"ק (דף צ"ח) הנ"ל גם בס' בנין שלמה סי' ל' הקשה כן וכתב לפרש דהוא משום הגזלן והיינו שכ"א מישראל חייב לבער כדי שהגזלן לא יעבור בב"י עיי"ש בתקונים סי' י"ז ואנכי הרואה כי כבר זכה בזה הנוב"י עצמו בספרו צל"ח פסחים (דף כ"ט) יעו"ש. אכן כ"ז לא ניתן להאמר רק לפימ"ש הנוב"י בכ"מ דהגזלן באמת עובר בב"י עיין נובי"ק סי' כ' ובמ"ת סי' ס"ב אבל לפימ"ש בשטמ"ק ב"ק (דף צ"ו ע"ב) דגם הגזלן א"ע בב"י ול"מ הנגזל עיי"ש א"כ נסתר זה ועיין קצוה"ח סי' שס"ג סק"א מ"ש לקיים ד' הח"י דבתוך הפסח א"י הגזלן לומר הש"ל משום דקעבר בב"י וצריך לשורפו משום גורל"מ דיש עליו אחריות אונסין וכבר יש להתפלא עלי' ממ"ש בשטמ"ק הנ"ל להדיא דלא הגזלן ולא הנגזל עוברין בב"י הן אמת שד' השטמ"ק הנ"ל לפטור את הגזלן באמת טעמא בעי הא גורל"מ הוא משום חיוב אחריות דרמא עלי' וכנ"ל. ואולי י"ל בזה עפ"י המתבאר מד' התוס' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) ד"ה פשיטא דבגזלן ליכא חיוב שמירה כלל ופטור אפי' מפשיעה ורק הוא נתחייב בהשבה משעה שגזלו וכשנאבד אח"כ נמצא חייב למפרע משעה שגזל א"כ י"ל דה"ט שא"ע עלי' בב"י משום דעתה בשעת איסורו אין עליו שום חיוב אחריות רק מה שכבר נתחייב משעת הגזילה ול"ד לשומר שחייב עתה באחריות בשעה שעובר עלי'. תדע ממ"ש הצל"ח פ"ק דפסחים מובא ג"כ בחי' רעק"א או"ח סי' ת"מ בסופו דהא דנפקד עובר בב"י משום חיוב אחריות אינו רק במפקיד עכו"ם ובמפקיד ישראל א"ע הנפקד משום דמשהגיע זמן איסורו פקע חיוב אחריות דידי' דנעשה עפרא והוי כאילו התנה חיוב אחריות דידי' עד ז"א עיי"ש ולכאורה תיקשי דאכתי איכא עלי' חיוב מה שלא מכרו קודם זמן איסורו וכמ"ש המג"א או"ח סי' תמ"ג ס"ק ה' דחייב בכה"ג ודמי לש"ח שהי' יכול להציל ברועים ומקלות עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דחיוב זה כבר חלף הלך לו וא"ע על ב"י בשביל מה שנתחייב כבר. ומדין גורל"מ מה שהגזלן וכן השומר יכול לומר לו לאחה"פ **(מלאכה גרוע ממ"ש תרי קראי גבי הוצאה ועיי"ש בפנ"י וא"כ למ"ד דתחומין דאורייתא וקרא דאל יצא מיירי בתחומין א"כ אין להוכיח מכאן דהוי מלאכה גרועה ועפי"ז כתב שם ליישב להני דס"ל די"ב מיל מה"ת א"כ ל"ה מלאכה גרועה דהא איצטריך קרא לי"ב מיל ונוהג גם ביום הכיפורים ורב ששת ע"כ ס"ל דגם י"ב מיל דרבנן עיי"ש. הא מיהת דלר"ע דס"ל דתחומין דאורייתא ומפיק לה מקרא דאל יצא ודאי דגם ביוה"כ איכא איסור זה דתחומין והו"ל לומר דנוקמי' לקרא דממעט בו ולא בו ובחבירו על תחומין דאין בזה רק חיוב מלקות וכן הי' אפשר לאוקמי קרא במלאכת מחמר למ"ש בשאג"א סי' ע"ב דמחמר נוהג גם ביוה"כ אכן עיקר דבריו אינם נכונים דבקרא יומת כתיב וממעטו מחיוב מיתה וע"כ איירי בהני דאיכא עליי' חיוב מיתה. גם זו"ז אף אי נימא כדברי' מ"מ אין להוכיח מהני דלאו בכלל מלאכה הן לחייבי' על אחת מהל"ט מלאכות הנחשבות לאבות וד' המכילתא א"ש גם אליבא דר"ע בפשוטו דנ"מ לענין חיוב כרת ובשוגג לענין חיוב חטאת וליתא לדבריו. ולפלא על האו"ח שהביאו ג"כ בפסחים שם ולא השיג עליו כנ"ל. אכן הנראה לומר בזה דהא לכאורה אפשר להוכיח דגם על חדא מינייהו חייב מהא דמקושש. רק די"ל עפימ"ש בשבת (דף צ"ו ע"ב) במתניתא תנא תולש הוי והא קייל"ן דתולש תולדה דקוצר הוא וכמ"ש בכ"מ פ"ח מה"ש ה"ג וכבר אמרו בשבת (דף ע' ע"א) דבחרישה וקצירה ודאי דחייב עלייהו לבדן ורק דבעי קרא דהבערה לחלק על אינך אבות מלאכות עיי"ש וא"כ אין להוכיח ממקושש אמנם לר"ע דמוקי לקרא דבחו"ק תשבות על תוס' שביעית כמשנ"ת א"כ לדידי' אין לחלק ממלאכת חו"ק ליתר מלאכות וע"כ מוכח לדידי' ממקושש דגם על אחת מהן חייב לכן פירש"י כאן בפסחים אליבא דר"ע על שוגג דלא נימא דגם על כולן ל"מ אלא חדא. וי"ל בזה ג"כ משה"ק התוס' שבת (דף ע' ע"א) ד"ה ועל חו"ק דמנלי' דחייב עליהן שתים דילמא לא מחייב על חרישה וקצירה אלא אחת עיי"ש ולפ"ז מיושב דהא ידענו מהא דמקושש דעל קצירה לחוד ג"כ חייב וע"כ דבחריש וקציר חייב ב' על שניהם ובפשוטו מובן מה שכאן בפסחים מוכרח רש"י לפרש הא דלחלק כנ"ל שחייב על כאו"א מהן קרבן דהא כאן בשריפת חמץ א"ע רק מלאכה אחת ואסרינן אותו וידוע מ"ש במכות (דף כ"א) דאין חילוק מלאכות ביו"ט ובמפרש שם פי' דבין למ"ד הבערה לחלק ובין למאן דיליף חילוק מלאכות מקרא דאחת מהנה לכו"ע ממעטינן יו"ט עיי"ש ומשום דגבי הבערה כתיב בקרא ביום השבת ואם נפרש הא דהבערה לחלק במזיד והיינו דאי לאו קרא הו"א דעל אחת מן המלאכות א"ח א"כ ביו"ט דל"ש חילוק מלאכות הי' באמת אינו מתחייב על חדא ותיקשי א"כ כאן למה אוסר שריפת חמץ ע"כ לפרש קרא לענין שוגג וקמל"ן קרא דבשוגג חייב כמה קרבנות לפי מספר המלאכות וע"ז באמת אמרינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט וי"ל עוד בזה וקצרתי:)** הש"ל. הנה על האי דינא דשומר שכ' המג"א שיכול לומר הש"ל כבר כתבו האחרונים לחלוק על האי דינא דהמג"א. ובח"י ואהעו"ז וכן בהגרעק"א שם הוכיחו אשר א"א כלל לומר שני הדינים האלה לחייב השומר באם לא מכר כנ"ל ושיוכל לומר הש"ל. אבל בגזלן הא תיקשי כנ"ל. וע"כ דלגבי גזלן גם דין גורל"מ ל"ש מה"ט דכתיבנא משום שאין עליו החיוב אחריות על הגניבה והאבידה רק שכבר נתחייב אלא שיכול לפטור א"ע אם איתא בעיני' ובדליתא בעיני' אין לו במה לפטור חיובו דלמפרע אפשר דגם דין גורל"מ ל"ש בכה"ג והרבה הארכתי בעיקר דין גורל"מ המחייב בב"י ואכמ"ל. עכ"פ לד' השטמ"ק הנ"ל גם הגזלן א"ע בב"י והא ל"ק להשטמ"ק ממש"ש בב"ק דלר"ש חייב לשלם להגזלן מטעם גורל"מ הא לר"ש לשיטתו דס"ל דעיקר איסורא דחמץ לאחה"פ הוא משום קנס שעבר בב"י א"כ הא כאן החמץ מותר א"נ דל"ע בב"י והוי ממון ממש דכבר הקשה זה בנוב"י מ"ק סי' כ' לענין מש"כ דהנגזל א"ע ותי' שם דכאן אליבא דר' יהודה קאי דס"ל דחמץ לאחה"פ אסור מדינא ומשו"ה השמיטו הרמב"ם והרי"ף להאי מימרא עיי"ש א"כ לד' השטמ"ק הא אין לפרש כלל דמ"ש בגמ' שם שהכל מצווין עליו לבערו דהוא משום לתא דגזלן להצילו מן האיסור שהרי אינו עובר עלי' כלל וע"כ דהוא חוב על כל אדם מישראל. ואולי כמ"ש שם בב"ש סי' ל' דהא רק גבי איסור ב"י כתיב לא יראה לך ובמ"ע דתשביתו סתמא כתיב תשביתו שאור ולא שאורכם עיי"ש ולחנם חזר בו בתיקונים שם וכנ"ל ודו"ק:

והי' נראה לומר בישוב סתירת ד' רש"י הנ"ל מהא דביצה עפי"מ שלכאורה יש להקשות עוד כאן בסוגיא דהא ביעו"ח הוי מלאכה שאינו צריך לגופה דהא א"צ לגוף ההבערה ודמי למוציא את המת לקוברו דפטור לר"ש כמ"ש במס' שבת (דף צ"ד ע"א) ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שבת (דף ק"ו ע"א) שכתב להדיא דלר"ש כל המלאכות הנעשות עבור מת מיקרי משאצל"ג ופטור וע' או"ת סי' ל"ד ס"ק ב' וברא"ש פ"ק דביצה סי' ה' בק"נ אות ז'. ובשלמא לשי' התוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל שהוכיחו מכ"מ דע"כ גם לר"ש בעינן גם במקלקל בהבערה ובחבורה שיהי' המלאכה צריכה לגופה דוקא ושם כתבו דע"כ גם לר"ש אף דצורך מצוה ל"ח תיקון אליבא דר' אבהו מ"מ חשוב צריכה לגופה משום צורך המצוה עיי"ש לדידהו א"ש דגם כאן הוי צל"ג משום המצוה אף אי נימא דס"ל לר"ע דמשא"צ לגופה פטור אבל לרש"י שם אליבא דר' אבהו כמו שמסביר שם הרשב"א שי' רש"י ז"ל דלר"ש ס"ל דתיקון מצוה מיקרי אצל"ג וגם במילה ומת מצוה לאו תיקון הוא לר"ש דס"ל דבעינן דוקא תיקון בגוף הדבר ומה"ט מוכיח ר"ש מהבערת ב"כ דגם מקלקל בהבערה חייב עיי"ש א"כ ע"כ עלינו לומר דס"ל לר"ע כר"י דתיקון מצוה ג"כ הוי תיקון דל"ב דוקא צריך לגוף המלאכה וגם מה שמתקן לאחרים ג"כ מתקן הוי ומה"ט גם משאצל"ג חייב לדידי' עיי"ש וא"כ תיקשי למה ל"ק ג"כ רבא ש"מ ארבע דהא ש"מ נמי דס"ל לר"ע דמשאצל"ג חייב כר"י. דאין לומר להיפוך דס"ל לר"ע כר"ש דבעינן דוקא שיהי' צריך לגופה בכל מלאכה ורק דהכא גבי הבערה ס"ל דגם מקלקל גמור חייב בה ובמבעיר הוא דל"ב צריך לגופה ושום תיקון וכר"ש. דזולת מה שלפי"ז יקשה נמי למה ל"ק רבא האי ש"מ דס"ל לר"ע דמקלקל בהבערה חייב. אלא שא"א כלל לומר כן לפימש"ש ברשב"א לפ"ז דמוכח מהכא דע"כ ס"ל לר"ש דהבערה אינה לא ללאו ולא לחלק ורק לגופה איצטריכה ולחידושה דגם מקלקל חייב בה וכיון דאמר כאן ש"מ דס"ל לר"ע הבערה לחלק הא ע"כ ס"ל ג"כ כר' יהודא גם במשאצל"ג דחייב אליבא דר' אבהו דתלי זב"ז. [ומבואר ברשב"א שם דע"כ ס"ל לר' יהודא אליבא דר' אבהו דהבערה לחלק יצאת וכן מוכיח שם ברמב"ן ממתני' דשבת (דף ע"ג) דקחשיב שם מבעיר ג"כ ושם קאמר דר"י מוסיף אף השובט ע"כ דמודה נמי במבעיר. ומ"מ לא תקשה לדברינו לעיל ממה דמצינו דס"ל לר"י ב"כ הבכ"א מלמדין. דאפשר דמ"מ ס"ל לר"י דדרשינן קרא דבחו"ק על הא דקציה"ע דחי שבת וקצרתי] והדר תקשה כנ"ל דל"ק נמי ש"מ דס"ל משאצל"ג חייב. ודוחק לומר דמשו"ה לא חשיב לה משום דאליבא דר' אבהו לפי"ז הא תלי זב"ז ומכיון דקאמר ש"מ דהבערה לחלק ממילא נשמע נמי דס"ל משאצל"ג חייב דזה דוחק. וע"כ מוכח מהכא דרבא ס"ל כר' יוחנן בשבת (דף ק"ו) שם דס"ל גם אליבא דר"ש דגם בחובל ומבעיר אף דלר"ש גם מקלקל חייב בהו מ"מ משאצל"ג מיפטר גם בהו דגם בהני בעינן דוקא שיהי' צריך לגופה ובמילה וכן בהבערת ב"כ חשוב צל"ג משום המצוה עיי"ש בחי' הרמב"ן והר"ן באריכות דבריהם ותמצא כן וממילא דגם הכא חשוב צריך לגופה משום מצות ביעו"ח וזה פשוט:

פלג ד

רק דמ"מ נראה ליישב על פי דברינו משה"ק האחרונים כאן במש"כ רש"י במאי דקאמר ש"מ דס"ל אב"ח אלא שריפה ופירש"י מדלא נפיק לי' לר"ע דהביעור הוא מעיו"ט אלא מהא דהבערה אב מלאכה הוא וכו' ומשמעות לשונו דעיקר הוכחת רבא הוא מדלית לי' לר"ע לימוד אחר דהוא עיו"ט רק זה וכו' ולמה לא פירש כפשוטו אף אם יש לו עוד לימודים אחרים מ"מ כיון שיליף גם מזה מדאסור להבעיר ביו"ט הרי מוכח דס"ל דביעו"ח בשריפה ולמה מדייק מדלא נפיק לי' וכו' ולא קאמר בפשוטו מדנפיק לי' וכו' עמש"כ בצל"ח ובאו"ח שם בזה וכן בנובי"ק או"ח סי' ט"ז והי' נראה לומר כפשוטו דמדנפיק לי' לר"ע וכו' באמת אין ללמוד דהא גם אי נימא דס"ל דהשבתתו בכ"ד ממילא נמצא דגם הבערה היא בכלל ושפיר קאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה וע"כ מעיו"ט אף אי נימא דהשבתתו בכ"ד וביו"ט הא א"א ע"י הבערה וכמש"כ ג"כ הצל"ח בשם מורו ז"ל. אמנם אכתי תיקשי הא מצינו גם השבתה אחרת דהוי ג"כ אב מלאכה. וכמ"ש במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' דמפרר וזורה לרוח אפשר דהוי מלאכה דאו' עיי"ש במחצה"ש מ"ש דאף דל"ש בזה מלאכת טוחן משום דאין טוחן אחר טוחן מ"מ איכא בזה משום זורה כמו ברוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק עיי"ש ועיין שעה"מ פ"א מה' חו"מ ה"ג מש"ש שאישתמיט מיני' ד' הבעה"מ פ' א"ע אמתני' די"ד שחל להיות בשבת דמותר לפררו ולזרותו בי"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה עיי"ש וע' שו"ת הגרעק"א סי' ק' מש"ש מד' הבעה"מ הנ"ל להביא ראי' מזה דל"ש איסור זורה רק במפריד מן האוכל אבל לא במקום שכולו פסולת הוא יעו"ש:

ובמק"א העירותי גם כן להביא ראי' לזה ממ"ש בשבת (דף מ' ע"ב) גבי הא דתניא לא ישוט אדם בבריכה

מלאה מים ואפי' עומדת בחצר עיין שם בפירוש רש"י ד"ה ואפי' כו' דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לד' אמות. הרי דתוך ד' אמות ליכא איסור כלל ומשמע דמשום זורה לית כאן כיון דאינו מפריד פסולת מן האוכל וכנ"ל ועיין ח"א ה"ש כלל ט"ו בנ"א שם אות א' שהסכים לד' המג"א לדינא ועיין שם בטעה"מ ג"כ שכתב דגם רש"י ס"ל ע"כ דיש בזה משום טוחן דגם טוחן אחר טוחן חייב מדכתב רש"י כאן דאי ס"ל השבתתו בכ"ד יאכילנו לכלבים וכו' ולמה לא נקט הני דקתני במתניתין מפרר וזורה לרוח ע"כ דס"ל דזה אסור משום טוחן יעו"ש גם באו"ח שכתב כן וא"כ לפי"ז עדיין יש להוכיח ממה דל"ק ר"ע איסור אחר מהשבתה רק איסור הבערה ע"כ דס"ל אב"ח אלא שריפה וא"כ שפיר י"ל מדנפיק ר"ע כו' ולמה לו לפרש מדלא נפיק לה ר"ע אלא מהא. אמנם לפי דברינו לעיל שפיר י"ל דהיינו דמדייק רש"י שלא נטעה לפרש כן וללמוד מהא דנפיק לר"ע מהבערה ולא נקט איסור אב מלאכה אחרת דבזה י"ל דאה"נ דס"ל השבתתו בכ"ד והא דנקט הבערה דוקא י"ל משום דהוי משאצל"ג וס"ל לר"ע דתיקון מצוה לאו תיקון הוא ובמלאכה אחרת באמת מיפטר מה"ט ורק גבי הבערה הוא דמחייב גם בכה"ג משום שלפי"ז ע"כ דבהבערה גם מקלקל גמור מתחייב ול"ב בהבערה צריך לגופה כלל וכמ"ש הרשב"א שבת (דף ק"ו) בשיטת רש"י ז"ל א"כ שפיר י"ל דה"ט דנקט ר"ע רק איסור הבערה ולא איסור אחר ואין להוכיח כלל מהא דנפיק לי' לר"ע מהאי דינא דהבערה דקרא מיירי בעיו"ט דס"ל אב"ח אלא שריפה ומשום הכי קמדייק רש"י דילפינן מהא דלא נפיק לי' לר"ע אלא מהא וכו' ואי השבתתו בכ"ד אם כן יבערנו על ידי דבר אחר ישליכנו לכלבים וכו' ומדוקדקים ד' רש"י אל נכון בע"ה:

פלג ה

שבתי וראיתי שעפ"י הנ"ל יש ליישב פירש"י הנ"ל דשפיר מדייק דילפינן מדלא נפיק וכו' שלא נלמוד מהא דנפיק לר"ע וכו' דאשכחנא פתרי ללמוד מדנפיק לר"ע מהא דהבערה אף אי נימא דלית כאן איסור אב מלאכה אחרת זולת הבערה וכמו שנאמר בע"ה:

דהנה כבר נודע מ"ש הרמב"ן והרשב"א בחי' למס' שבת (דף צ"ד) במש"ש דפוטר ר"ש אף במוציא את המת לקוברו ופירשו שם דחשיב משאצל"ג לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה הוא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו וכן צידת נחש שלא ישכנו כו' שאינו אלא מניעת היזק והקשו א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא יהא פטור דא"צ לגופה של תפירה וכו' ותירצו דאעפ"י שברצונו לא היתה נופלת שם הדרנא ולא יבוא לידי אותה מלאכה כיון שכבר נפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה וכמו תולש מן המחובר דברצונו לא הי' מחובר וא"צ שיהי' מחובר בכדי שיתלוש ממנה ואעפי"כ מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה מאותה תלישה מלאכה הצריכה ממש הוא עכ"ד עיי"ש:

היוצא לנו מזה דמשאצל"ג אינו מיקרי רק מה שצריך לאותו דבר או לתקן את העבר אף שברצונו שלא נעשה אבל

מה שמתקן שלא יזיק להבא זהו משאצל"ג וכמו שלא ישכנו נחש והנה כי כן הי' נראה לפי"ז ליישב ד' רש"י ממשה"ק שסותר לכאורה מהא שפירש בביצה (דף כ"ז) גבי ביעור קדשים דחילוק גדול יש ביניהם לפי"ז עפימש"כ הגרעק"א במערכה ה' למס' פסחים אות כ"ח עפי"ד הרמב"ן במכות (דף י"ד) דהטעם דאין עשה הבא אחר עקירת הלאו מתקן העשה למפרע בטמא הנכנס למקדש די"ל דהעשה דשילוח הוא משום להבא שלא יוסיף לעבור עוד בלאו להיות במקדש אבל לא לתקן על העבר ולפי"ז כתב שם הגרעק"א ז"ל דה"ה גבי ביעו"ח למ"ד דדוקא שריפה שפיר י"ל דהוי לאו הנל"ע דהא לתקן שלא יעבור בב"י עוד אפשר להשביתו גם ע"י ד"א כמ"ש בשאג"א סי' פ"ג דגם לר"י סגי בהא על להבא הא מיהת לרבנן דס"ל השבתתו בכ"ד ודאי די"ל דחשיב כמו עשה דשילוח דהוא רק לתקן שלא יעבור עוד להבא עיי"ש. [וי"ל עוד עפי"ז במ"ש בעמק יהושע סי' ה' ליישב מ"ש התוס' פסחים (דף כ"ט) דמשהא חמץ ע"מ לבערו א"ע דמשו"ה ל"ד לאינך לאוי הנל"ע דהא מ"ע בפ"ע הוא גם קודם שעבר הלאו עיי"ש. ולהנ"ל נמצא זה תלוי בפלוגתת ר"י ורבנן וי"ל בזה הרבה וקצרתי]:

ולפי"ז לכאורה תתחזק הקושיא דשפיר יש להוכיח דס"ל לר"ע אב"ח אלא שריפה מדנפיק לי' לר"ע דתשביתו מעיו"ט מהא דהבערה אב מלאכה הוא ע"כ דס"ל אב"ח א"ש דאי השבתתו בכ"ד ס"ל א"כ אין זה אלא לתקן שלא יעבור בב"י כמ"ש הגרעק"א ז"ל ודמי לצידת צבי שלא ישכנו וא"כ הא משאצל"ג היא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והו"ל להיות מותר גם בהבערה בכה"ג וכמשנ"ת לעיל דגם בהבערה בעינן דוקא צריך לגופה. אע"כ מוכח לכאורה דס"ל לר"ע דאב"ח א"ש והוי תיקון על הלאו אם כבר עבר או מצוה בפ"ע כמ"ש בשאג"א סס"י פ"ב להוכיח דע"כ עשה דתשביתו אינה תלוי' בלאו דב"י וב"י דלענין שלא לעבור בב"י סגי במוציאו מרשותו אפי' תוך הפסח ע"ש והוי מלאכה גמורה ושפיר מדייק רש"י שלא לפרש דמזה ילפינן מדנפיק לר"ע וכו' דזה יש לדחות דהא מ"מ י"ל דס"ל לר"ע דגם משאצל"ג חייב ומשו"ה מפרש דילפינן מדלא נפיק לר"ע וכו' אלא וכו' דאי השבתתו בכ"ד ישליכנו לכלבים וכו' דודאי אף אי נימא דס"ל משאצל"ג חייב מ"מ הוי שרי דהא אינו מלאכה כלל אע"כ מוכח דס"ל אב"ח אלא שריפה ומיושב מאוד לשון רש"י ז"ל בע"ה:

ולפי"ז הלא מיושב ג"כ משה"ק בסתירת ד' רש"י מהא דביצה (דף כ"ז) דקאסר גבי שריפת קדשים גם האכילה לכלבים משום דרחמנא אחשבי' ולא כן כאן גבי ביעו"ח דלפי דברינו חילוק גדול יש ביניהם דהתם שפיר י"ל דהוי מלאכה גמורה כיון דעשה דש"ק הוא לתקן הלאו שכבר עבר ודמי ליריעה שנפל בה דרנא כיון שכבר בא הנזק הוי צל"ג דצריך לתקן ל"כ כאן גבי ביעו"ח לפום מאי דקיימינן השתא למ"ד דהשבתתו בכ"ד דאינו אלא לתקן המכשול שלא יעבור בב"י מכאן ולהבא דדמי לצידת נחש שלא ישכנו וכמו שכתב הגרעק"א ז"ל כנ"ל ודאי דבכה"ג אין זה מלאכה כלל אף אי נימא דס"ל לר"ע דמשאצל"ג חייב במלאכה גמורה וכמובן ונכון הוא:

פלג ו

אמנם כ"ז לא כתבנו אלא עפי"ד הגרעק"א שכתב דלמאן דאמר דהשבתתו בכ"ד לא הוי לאו הנל"ע רק להצילו שלא יעבור בב"י וכנ"ל ולכאורה יש לעשות סמוכין לדבריו ממה שהקשה בשאג"א סי' פ"ב לר"י דס"ל דב"י הוי לאו הנל"ע דהא לפי"ז לר' יהודא דאמר אב"ח א"ש כל שאינו שורפו אעפ"י שמשביתו ע"י ד"א לא קיים לעשה שבה ולוקה בביטלו לעשה או לא קיימו וכו' ולרבנן אם משביתו בכ"ד קיים לעשה דהשבתה ואין לוקין עלי' וא"כ יקשה לר"י האיך לקי והא מק"ו יליף לה מנותר וקייל"ן דאין מזהירין מן הדין וגם ל"ל לרבנן למימר לי' כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו' תיפוק לי' דאין מזהירין מן הדין וכו' עיי"ש. ולד' הגרעק"א הנ"ל הי' מיושב שפיר דל"ש להקשות אליבא דר"י האיך לוקה והא אין מזהירין מן הדין דאדרבא לרבנן דס"ל דהשבתתו בכ"ד הא ס"ל דלוקין לעולם ולדידהו הא ל"ה נל"ע כלל ושפיר יליף ר"י מק"ו דדינו בשריפה וחשיב לי' לאו הנל"ע וע"י שריפה מיהת לא ילקה כשמקיים העשה הרי דלענין מלקות אינו מחמיר ר"י ואדרבא מיקל הוא דלרבנן לעולם לוקה ולר"י ע"י שריפה לא לקי. אלא שזולת מה שמצינו להשאג"א ז"ל כאן להדיא שלא כד' הגרעק"א ז"ל ובפירוש ס"ל דלרבנן לא לקי וחשיב נל"ע בהשבתתו בכ"ד וכנ"ל אלא שגם ממקום שבא הגרעק"א להוכיח דלמ"ד בשריפה חשיב נל"ע משום דלגבי שלא לעבור מכאן ולהבא בב"י סגי לי' בהשבתה בכל דבר ע"כ דרחמנא אצרכי' שריפה לנתק ללאו שבה וכו'. משם גופה יש להוכיח ג"כ דגם לרבנן דס"ל דהשבתתו בכ"ד חשובה ג"כ לאו הנל"ע וכמשנ"ת לעיל בשם השאג"א שם סי' פ"ב ופ"ג דאפשר לקיים עשה דהשבתה בלא ל"ת דב"י וב"י דלענין ב"י וב"י במוציאו מרשותו סגי ואפילו בתוך הפסח מה"ת וא"ע עליו אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני ואם לא הוציאו מרשותו קודם ו' שעות ולמעלה בהא אין לו תקנה אלא בביעור דוקא עיי"ש הרי למ"ד דס"ל השבתתו בכ"ד מ"מ יש לו עצה אחרת שלא לעבור בב"י גם בתוך הפסח אם מוציאו מרשותו וא"כ י"ל ג"כ דע"כ האי עשה דתשביתו באה לנתק הלאו. עוד תיקשי לן לפי"ז במ"ש חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו כו' וא"כ הוי תחלתו להחמיר וסופו להקל ולמה לן כ"כ תיפוק לי' דלגבי מלקות גופי' הוי סופו להקל לגבי שריפה דאם ישרפנו לר"י לא לקי ולרבנן חייב מלקות. ע"כ דאין לנו לעשות פלוגתא חדשה בזה בין ר"י ורבנן ולהסוברים דלאו דב"י הוי לאו הנל"ע בין לרבנן דס"ל השבתתו בכ"ד ובין לר"י דמצריך שריפה לכו"ע ס"ל דהוי ניתק לעשה ומעתה חזר וניעור מה שהקשו בסתירת ד' רש"י הנ"ל:

פלג ז

אמנם בע"ה מצאתי מקום לקיים את דברי גם אי נימא שלא כד' הגרעק"א ז"ל הנ"ל ואף אי נימא דלכו"ע חשיב לה לאו הנל"ע. וצריך אני להקדים דברים בזה דהנה ע' ר"ן פ' האורג מביא ד' הרשב"א ז"ל שמתיר לכוין לכתחלה בנעילת הדלת לצוד גם את הצבי שנכנס לתוכו ובלבד שלא יתכוין לצידת הצבי לחוד והר"ן השיג עליו ואוסר אף באינו מכוין לצידת הצבי משום דהוי פס"ר עיי"ש ובס' עי"ט סי' כ"ב האריך להצדיק ד' הרשב"א הנ"ל ע"ש שעדיין נשאר בקושיא ממ"ש בשבת (דף קל"ט) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת ולמה לח נימא ג"כ דרשאי הוא ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלוין בהן ע"ש שנשאר בצע"ג וכ"כ קשיא לי ע"ד הרשב"א הנ"ל לכאורה ממ"ש בשבת (דף ק"כ ע"ב) דאסור לפתוח הדלת אם מכבה או מבעיר ע"י פתיחתה אף דאינו מכוין משום פס"ר ומ"ש מנעילת הדלת דשרי גם לכוין שיצוד הצבי. אמנם הנלענ"ד בביאור ד' הרשב"א הנ"ל הוא כפשוטן דאיסור פסיק רישא בכ"מ ל"ש רק באם עושה מעשה איסור ג"כ לבד מעשה ההיתר וכמו גרירת כסא וספסל שעושה הגרירה דהוא היתר ועושה ג"כ מעשה החריץ דהוא איסור רק שעושה אותן כאחד לכן דינא הוא דאסור אף אם אינו מכוין על מעשה האיסור משום פס"ר וכן שם גבי פתיחת הדלת דהוא מעשה ההיתר עושה ג"כ מעשה הכיבוי או ההבערה דהיא פעולה אסורה. וכ"כ בנושא טלית שאינה מצויצת כהלכתה הא עושה ב' פעולות נפרדות נושא הבגד דהוא היתר ונושא ג"כ הציצית דהוי משא ולא מיבעיא אם כל עשייתו הוא רק איסור לחוד כמו בלבישת כלאים להעביר המכס במקום דהוי פס"ר עתו"ס מס' שבת (דף כ"ט ע"ב) ד"ה ובלבד התם שייך לאסור משום פס"ר ל"כ גבי נעילת הדלת וצבי בתוכו דאין כאן רק מעשה אחת נעילת הדלת דהוא מעשה היתר ופעולה אחרת זולתה אין כאן למה יתסר אף אם מכוין ג"כ מלאכה אסורה מ"מ אין כאן רק מחשבה אסורה אבל לא מעשה דהמעשה הא היתר הוא לגמרי. ובקצרה עיקר החילוק נראה לומר דכל הני דאסרינן משום פס"ר אפשר לחלק הפעולות בפועל או בכח כמו הגרירה היתר והחריץ איסור הבגד היתר והציצית איסור הפתיחה היתר והכיבוי או ההבערה הוא איסור רק שבאו במקרה שניהן כאחד ל"כ כאן דאין לחלק הפעולות שאין בזה רק מעשה אחת לא תתמעט ולא תתוסף עיקר נעילת הדלת מפני שגם צבי ניצוד עי"ז או שלא הי' כאן צבי לכן מותר ואף אם מכוין לצידת הצבי ג"כ כיון דמכל מקום א"ע שום מעשה איסור:

אמנם כבוד ידידי ש"ב הרב הגאון הג' כקש"ת מהרי"ל ראשקעס שליט"א אבד"ק שניפישאק הקשה לי על דברי ממ"ש בביצה (דף ל"ו ע"א) דאין פורסין מחצלת ע"ג דבורים לר"ש משום פס"ר והא זה לכאורה דמי ממש לצידת הצבי דהא גם שם כשפורס המחצלת מפני החמה והגשמים להגן על הדבש מעשה היתר הוא. עיי"ש. אכן הדבר פשוט לחלק דהתם גבי פריסת מחצלת אפשר הוא להגן על הדבש ולא יהי' ניצודין וכמש"ש בביצה וכן בשבת (דף מ"ג ע"ב) לפי"מ דמוקי לה כר"י ומפרש ובלבד שלא יעשנה כמצודה דלישבוק להו רווחא כי היכי דלא ליתצדו ממילא ע"ש ודאי די"ל גם אליבא דר"ש דמה"ט הוא דאסור שם משום פס"ר כיון דאפשר לו לפרוס על הדבש בגוונא שלא יעשה מלאכת הצידה נמצא דשני פעולות הן ואפשר לחלקן רק שעושה אותן כאחד לכן אסור. אבל נעילת הדלת אין לחלקה וכולה מעשה היתר הוא לכן מותר אף אם מכוין ליצוד ג"כ ודו"ק. ועיין שלטי הגבורים ס"פ האורג ודבריו נוטין לדברינו. וראי' לדין זה נראה ג"כ ממ"ש בפסחים (דף כ"ו) בפלוגתת אביי ורבא לל"ב. דלישנא קמא אתותב (שם ע"ב) ולל"ב שם ס"ל לרבא אליבא דר"ש דקייל"ן כותי' דלא אפשר ומכוין אסור הרי דלא כהרשב"א לכאורה דהא גם כאן בצידת צבי הוי ג"כ לא אפשר וקמכוין והאיך מתיר הרשב"א לכתחלה. ודוחק לומר דמ"ש הרשב"א להתיר זה בשם הירושלמי קאי אליבא דר' יהודא דלא אזיל בתר כונה דלדידי' אמרו בפסחים שם אליבא דרבא דבדלא אפשר מותר היכי דמכוין עיי"ש. אכן לפימשנ"ת בע"ה מובן היטב דשם בסוגיא דפסחים שאני דהא מיירי באיסור לחוד וכמ"ש רש"י שם (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ה"ג כגון ליהנות מריח עכו"ם היכי דא"א לו ליבדל. או בשני מעשים נפרדים איסור והיתר רק שמרכיב אותן ביחד ועושה אותן כאחד וכמו בפרה שתינק ותדוש וכן שם גבי הא דלא ישטחנה ע"ג מיטה לצורכה מפני שמתכוין להתכבד בה שג"כ אפשר לו לצורכה לחוד לשוטחה במק"א או ביום אחר לא לפני האורחין ומכוין שני הפעולות לעשותן כאחד בכגון זה שפיר אמרו דלר"ש אסור הכוונה אבל בצידת צבי ע"י נעילת הדלת הא רק מעשה היתר לחוד הוא עושה ואינו מוסיף בה מידי רק מחשבת איסור לבד מה שמכוין לצוד זה מותר לכו"ע ול"ד כלל להא דלא אפשר ומכוין דיש ג"כ גוף מעשה של איסור לבד ההיתר או איסור לחוד וכמו גבי כלאים להעביר המכס וי"ל עוד בזה וקצרתי. ובשבת (דף קל"ג) דקאמר אליבא דאביי דלר"ש צריך קרא דבשר להתיר מילה בצרעת היכי שמכוין לקציצת בהרת ולכאורה הוי ג"כ לא אפשר וקמכוין דאסור לר"ש והאיך מותר באמת וע"כ דשאני התם שמילה מעשה היתר הוא ואינו מוסיף בה מידי משום הבהרת לכן מותר אף דמכוין לה ג"כ. ויתיישב בזה גם קושית המעה"ח מובא בעי"ט שם סי' כ"ב מנ"ל לר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא להתיר מילה דילמא קרא איצטרך להתיר מילה היכי דמתקן כמו אם יש שם ג"כ בהרת עיי"ש מ"ש וע' שו"ת כ"ס או"ח סי' ל"ה מש"כ בישוב קושיא זו ולדברינו א"ש בפשיטות דאי מילה מצד עצמה מותר ול"ה מלאכה כלל פשיטא דגם אם איכא בהרת שם מותר ג"כ מאחר שאינו מוסיף שום פעולה ואין לחלק המלאכה שעשה בהיתר ודמי ממש לצידת הצבי דמותר להרשב"א גם במכוון להצידה וכנ"ל וי"ל בזה עוד במ"ש בנתה"מ סי' צ"ז שמתיר שם לתפוס בעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון גם בדאפשר לו לתפוס חפץ קטן כנגד חלק הפקדון לחוד מ"מ כתב שם דמותר ג"כ לתפוס חפץ גדול גם כנגד פלגא דמלוה ע"ש מ"ש דדמי לצורכו ולצורכה דמותר ולדברינו בכה"ג שאפשר לו לעשות ההיתר לחוד ודאי הו"ל לאסור. אף כי גם בלצורכו ולצורכה הא קייל"ן לחומרא ע' רא"ש פ"ב דב"מ סי' כ'. אכן עיי"ש ברא"ש וכן בתוס' שעיקר האיסור הוא רק משום גזירה שלאח"כ ישהנה גם לצורכו לחוד. ול"ד לדינא דנתה"מ הנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי:

פלג ח

ומעתה נבוא ליישב דברי רש"י ז"ל ממשה"ק בסתירת דבריו וג"כ עפ"י משנ"ת בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל להסביר דמשאצל"ג מיקרי רק באם עושה הדבר משום שרוצה להציל מן הנזק להבא אבל ביריעה שנפל בה דרנא שכבר בא הנזק ורוצה בתיקונו ע"כ צל"ג הוא וכנ"ל ולפי"ז מובן דחילוק גדול הוא בין מ"ע דש"ק לבין מ"ע דביעו"ח דגבי שריפת קדשים טמאים או אפילו נותר שכבר עבר ומחויב לתקנו אבל א"ע עלי' עוד מכאן ולהבא ודאי דצריך לגופה מיקרי. לא כן גבי ביעו"ח דע"כ מוטל עליו להציל א"ע שלא יעבור עוד מכאן ולהבא. והנה זה פשוט דמלאכה גמורה שעושה ואית בה שתי כונות אחת הצריכה לגופה והשני' שאצל"ג ודאי דחייב ואין המחשבה השני' פוטר אותו כיון דיש בה כונה הצריכה לגופה והוי מלאכה גמורה מה יתן ומה יוסיף לו המחשבה הפוטרת לפטור אותו דל מהכא המחשבה הפוטרת ומלאכה גמורה היא דמחשבתו הבלתי צל"ג אינה פוטרת אותו רק שאינה מחייבת וזה א"צ לפנים אמנם היכי שאינו עושה שום מלאכת איסור רק היתר לחוד אלא שנאמר דרחמנא אחשביה למלאכה משום המצוה כמו בביעור קדשים וכו' בזה בודאי די"ל מאחר דמלאכת היתר היא א"כ אף אם יחשוב שתי כונות והיינו שיכוין גם לדבר האסור לית לן בה וכמו כאן בביעו"ח ע"י שישליך לכלבים דעושה דבר המותר א"כ אם יחשוב גם לתקן את העבר או משום המצוה המוטלת עליו דזהו מחשבתו המחייבת מ"מ אין לנו להחשיבה למלאכה כיון דמחויב הוא מדינא לבערה בכדי שלא יעבור בב"י דזהו מחשבה הפוטרת אם כן דמי ממש לדינו של הרשב"א דמותר לנעול את הדלת אף אם מכוין לצוד את הצבי ג"כ ומשום דנעילת הדלת דבר המותר הוא. וכמו שביארנו בע"ה לעיל דאין לחלק הפעולה כיון שאינו מוסיף מאומה משום מחשבת האיסור. לא כן בשריפת קדשים דעושה במתכוין משום המצוה או כדי לתקן את אשר כבר עבר ובעי לנתק את הלאו ודאי די"ל דרחמנא אחשבה למלאכה דהא אין כאן כונה הפוטרת לתקן על להבא בהני י"ל דרחמנא אחשבי' למלאכה אבל במקום שזולת מחשבתו המחייבת איכא ג"כ מחשבה הפוטרת א"א כלל לומר דרחמנא אחשבי' למלאכה דהא רשאי גם לכתחלה לעשות מלאכת היתר ולחשוב מחשבה אסורה כמ"ש הרשב"א וכנ"ל:

ואין להקשות על דברינו ממש"כ רש"י בפסחים לקמן (דף מ"ו ע"א) גבי חלה בטומאה דהתם ג"כ הא מחויב לבערה משום להבא שלא יעבור בב"י ומ"מ פירש"י התם במתני' ד"ה כיצד דלהאכילה לכלבים אי אפשר משום שאין שורפין קדשים ביו"ט ע"ש ולדברינו לכאורה גם התם לישתרי אכן כד מעיינת בדברינו לק"מ דהא כבר אמרנו דבמלאכה גמורה אין לפטור אם מוסיף מחשבה הפוטרת על כונתו המחייבת והצריכה לגופה הנה כי כן כל דברינו לא נאמרו רק על דין התורה לומר דעד כאן לא שמענו דרחמנא אחשבה למלאכת היתר שהוא עושה משום מצוה ואסרה רק במקום שאין כאן אלא כוונה המחייבת בכ"מ כמו בש"ק ונותר. אבל בביעו"ח שמחשבתו על להבא פוטרת אותו בכ"מ גם במלאכה גמורה ע"כ אין עלינו לומר דהתורה אחשבה ואסרה אותה משום מלאכה הא מיהת שריפת קדשים מצינו דנחשבת למלאכה גמורה מעתה אף אם יוסיף לחשוב בזה גם מחשבה משום להבא מ"מ מתחייב דדמי כמו שהוא עושה מלאכה גמורה ומכוין ב' מחשבות והיינו שמוסיף לכוין ג"כ כונה הפוטרת זולת הכונה הצריכה לגופה דודאי לא יפטר מה"ט וכמשנ"ת ורק בחמץ לחוד שפיר אמרנו דאין לומר מה"ט דרחמנא אחשבה למלאכה כיון דע"כ עליו לבערה משום להבא. אבל התם גבי חלה בטומאה ביו"ט דמיירי בש"ק ודאי לא מיפטר גם אם חמץ הוא ומחויב לבערה גם משום שלא יעבור להבא דהא מלאכה ממש היא ודו"ק היטב כי נכון הוא בע"ה:

ומעתה מבואר היטב בע"ה ליישב ד' המכילתא שמצינו לר' ישמעאל דאסור ש"ק ביו"ט שהבאנו לעיל והקשינו ממה שנתבאר אליבא דר"י דדריש לקרא דביום השבת להתיר הבערה ביו"ט עמ"ש לעיל בע"ה ולדברינו נוכל לומר בפשיטות דאה"נ אף דנימא דס"ל לר' ישמעאל דמלאכת הבערה שלא לצורך מותר ביו"ט מ"מ ס"ל דשריפת קדשים אסורה ביו"ט דנחשבת כמו מלאכה וכמ"ש רש"י בביצה (דף כ"ז) הנ"ל. ומדוקדקים מאוד דברי ר' ישמעאל במ"ש במכילתא שם ר"י אומר א"צ ה"ה אומר כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה הוא וכו' הרי דלא קרי לה מלאכה ממש רק מעין מלאכה וע"כ דלאו מטעם הבערה עצמה אוסר אותה רק משום שריפת קדשים דנחשבת למלאכה משום מצותן וזה נכון מאוד בע"ה:

ומיושב ג"כ הסוגיא דשבת (דף קי"ד) שהבאנו לעיל להקשות בשם הש"א סי' ע"א דנימא דלעולם ס"ל לר"י דנו"נ א"ק ביו"ט ומ"מ ל"ב קרא להתיר חלבי שבת ביו"ט משום דס"ל הבערה ללאו יצאת ומותר ביו"ט לשי' הריב"א ולמשנ"ת א"ש דמ"מ הא מוכח מן המכילתא הנ"ל דהבערת קדשים שמחויב בהבערתן אסורה ביו"ט אליבא דר"י ואי לאו דמצינו שנו"נ קרבין ביו"ט ודאי דהו"א לאסור הקרבת חלבי שבת ביו"ט דלא גרע מש"ק ורק מכיון דס"ל דנו"נ קרבין ביו"ט והתירה התורה הקרבת קדשים ביו"ט להדיא אף שאסרה ש"ק לכן ע"כ קרא אתא להתיר חלבי שבת ביוה"כ דליו"ט ל"צ וגם זה נכון בע"ה ודו"ק:

פלג ט

ועפ"י דברינו בע"ה נראה ליישב ג"כ ולפרש ד' המכילתא הנ"ל שהבאנו לעיל התמוה מאוד לכאורה דר' ישמעאל לא מצריך קרא על יו"ט ודריש לקרא על ט"ז שחל בשבת יציבא בארעא וכו' עמ"ש הגאון מלבי"ם זצ"ל בס' התו"מ פרשת בא ודבריו רחוקים מאוד כן ראיתי לבעל או"ח שכתב לפרש ד' המכילתא הנ"ל בפסחים (דף פ"ג) ע"ד הפלפול כדרכו והוא עפימ"ש לתרץ קו' התוס' קדושין (דף ל"ד) שישרפו הקדשים ביו"ט ע"י נשים כיון דבהו ליתא לעשה דשבתון דהוי מ"ע שהז"ג ותירץ הוא ז"ל דעשה דשריפת נותר ג"כ ל"ש בנשים משום דהוי זמן גרמא דא"נ בלילה וזה שייך רק בט"ו שהוא יו"ט ובזמנו אינו נשרף בלילה אבל בט"ז שחל בשבת שפיר הו"א לשרוף ע"י נשים משום דשלא בזמנו ס"ל לר"י בירושלמי שבת פ"ב ה"א דנשרף גם בלילה ושוב לא הוי ז"ג והו"א דישרוף ע"י נשים משום דעדל"ת שיב"כ לכן כתוב עד בוקר להורות שגם בט"ז אינו אלא ביום והוי גם כן מ"ע שהז"ג עכ"ל:

ובמחכתה"ר אין דברי' נראים דלבד מה שגם בשבת איכא לעשה דשבתון כמבואר בכל הש"ס וא"כ הוי שבת עשה ול"ת ובעשה דשבת ודאי דגם נשים חייבות מהקישא דזכור ושמור וא"כ ל"א עשה ודחי ל"ת ועשה אף גם זו"ז הא כבר מבואר בתוס' יבמות (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין נימול שהקשו הא מילה הוי ג"כ מ"ע שהז"ג משום שאין מלין בלילה ותי' דלראב"ש איצטריך שאחר ח' נימול גם בלילה וכתבו שם דהא דנימול לשמונה ל"ח ז"ג כיון דמשמונה ואילך כל שעתו זמנו הוא יעו"ש וא"כ גם כאן גבי ש"ק אי נימא כהאו"ח דמט"ז ואילך ל"ח שהז"ג משום דנשרף גם בלילה א"כ דמי למילה שאף בח' ל"ח מה"ט שהז"ג משום שמח' ואילך כל שעתה זמנה היא וה"נ דכותה גם בט"ו ל"ח מה"ט שהז"ג כיון דמט"ו ואילך כל שעתה זמנה היא ואף בלילה והרבה יש לפלפל עוד בד' האו"ח וקצרתי:

ומחוורתא לכאורה בזה מ"ש הגאון בעל בית הלוי סי' ל"ג לפרש מ"ש ר"י לדרוש הקרא על שבת היינו שלא בא לאסור השריפה בשבת אלא לאסור מוצ"ש וצריך דוקא לשורפו בבקר יום י"ז כלפי משה"ק התוס' ביבמות (דף ע"ב) כיון דנותר שלא בזמנו שורפין גם בלילה א"כ אמאי נותר דפסח אינו נשרף בליל מוצאי יו"ט ותירצו כיון דא"א לשורפו ביו"ט עצמו קבע זמנו במוצאי יו"ט והוי בזמנו וס"ל לר"י דזה ידעינן מסברא דזה זמנו מיקרי רק דצריך קרא על ט"ז שחל בשבת אע"ג דלעולם הוי זמן שריפת נותר ש"פ בבקר של ט"ז ונמצא דליל י"ז הוי שלא בזמני והוי ס"ד לשורפו בלילה אע"ג דהשתא חל ששה עשר להיות בשבת יהי' נקרא מוצ"ש שלא בזמנו כיון דבכל פסח אין זה זמנו משו"ה כתיב קרא עד בקר שני ללמדינו דגם זה מיקרי זמנו כיון דבשנה זו לא הי' אפשר קרבן זה להיות נשרף מקודם ע"ש שכתב דהוא הפי' הברור בדברי ר"י:

ולפי פירוש הגאון הנ"ל הי' נראה להוסיף עוד מעט שע"כ הי' צריכים לעשות מלאכה בלילה לפי מה שכתבתי במק"א לפרש מש"כ התורה כאן בפסח מצרים האי קרא דאך אשר יאכל לכ"נ הוא לבדו יעשה לכם ולא כתבה כן ביתר המועדות וביותר תיקשי לפימ"ש הרמב"ן עה"ת פרשת אמור דמלאכת או"נ שמותר ביו"ט נפקא לן מדכ' מלאכת עבודה ומלאכת או"נ לאו בכלל עבודה הוא עיי"ש שכתב דמשו"ה ביו"ט ש"פ דל"כ רק מלאכה סתם הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכ"נ וגו' יעשה לכם דזה לכאורה תמוה לא לכתוב לא ה' ולא ו' והול"ל גם כאן כל מלאכת עבודה ול"ב קרא להתיר מלאכת או"נ וכתבתי בע"ה ליישב זה ע"ד החידוד לפימ"ש המקנה שלהי קדושין וכן שם (דל"ח) להוכיח דקודם מ"ת הי' הלילה הולך אחר היום ומיישב שם בזה איך שמרו האבות את השבת קודם מתן תורה דאיסור שביתה גבי ב"נ אינו רק כמ"ש בקרא יום ולילה לא ישבותו והיינו היום תחילה ובשבת עשו מלאכה בע"ש ביום וכן בכל מוצ"ש עשו מלאכה בלילה עיי"ש כי מוכרחים דבריו ושמעתי ג"כ ליישב עפי"ז קושית התוס' ברכות (דף ח' ע"ב) ד"ה כאלו במש"ש וכי בתשעה מתענין וכו' והקשו דנפרש על ערב של עשירי כמ"ש בראשון בי"ד יום לחודש בערב תאכלו מצות דקאי על ט"ו עיי"ש ולפי"ז מיושב שפיר דהאי קרא הא כתיב בפ' בא קודם מ"ת שהלילה הלך אחר היום ובזה שפיר מתפרש קרא בי"ד לחודש בערב היינו הערב שלאחרי' שאז הלך אחריו אבל כאן בקרא דועניתם את נפשותיכם בט' לחודש בערב הא כתיב אחר מ"ת ואם נפרש הערב שלאחריו הא אינו בתשעה דהא שייך לעשרה. וע' בהגהת הש"ס להגאון ר' זאב בן ארי' שבת (דף פ"ז) מ"ש ליישב עפי"ז כמה ענינים באורך והדברים עתיקים ונחמדים. ומעתה אף אנו נאמר לפימ"ש בברייתא דסדר עולם בשבת (דף פ"ח ע"א) דאותו היום שיצאו ממצרים הי' ע"ש א"כ הי' אז יו"ט ש"פ בע"ש ול"ה רשאין במלאכה כל היום ובלילה הא נכנס שבת והא גם במצרים שמרו את השבת כמ"ש במ"ר שמות פ"ח וא"כ גם בלילה לא הי' אפשר במלאכה לכן הצריכה התורה בפירוש לומר אך אשר יעשה לכ"נ הוא לבדו יעשה לכם כי אז ל"ה אפשר להם כלל להחמיר ע"ע לבלי לעשות מלאכה בשני ימים רצופין דאין לומר שעדיין הי' להם עצה לעשות מלאכה ביו"ט היינו בעירוב והוצאה למאי דקייל"ן כב"ה דאין עירוב והוצאה ליו"ט דז"א למ"ש התוס' ביצה (דף י"ב) דשלא לצורך כלל באמת אסור ועיקר ההיתר הוא משום מתוך עיי"ש ואף לרש"י שם מוכח דעיקרה של הוצאה נאסרה ביו"ט אלא דשרינן לה משום מתוך ואי לאו האי קרא דאך אשר יאכל לכ"נ הו"א דאסורים לגמרי בכל מלאכה לכן כתבה התורה בפירוש להתיר או"נ וצותה לעשותם ודו"ק וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהיינו מה שכתוב בתורה עד בוקר להשמיענו שאסור לשרוף בליל מוצ"ש שחל בט"ז לפימ"ש בסדר עולם דאותה שנה הי' כן ויום ט"ז הי' שבת והיו מוכרחים ע"כ לעשות מלאכה במוצ"ש כנ"ל ומלמדנו קרא שהמלאכה הזאת של שריפת הנותר מ"מ אסורה בלילה עד אור י"ז ודו"ק:

וראיתי לידידי הגר"ש הכהן בס' ב"ש סי' ל' שמביא ד' המכילתא הנ"ל ומשיג שם על ביאור בעל התו"מ וכן מביא שם גם מ"ש הגאון בעל בית הלוי הנ"ל ודחה גם דבריו ובמחכתה"ר לחנם השיג עליו כי משה"ק עליו דצריך קרא לפי"ז גם על מוצאי יו"ט דלא נימא דזה מיקרי שלא בזמנו הנה כבר תיקן הגאון הנ"ל זאת בעצמו במ"ש שר"י ס"ל דזה ידעינן מסברא פשוטה משום דהא בכל שנה ושנה הוא כן דביום ט"ו הא אסור משום יו"ט לכן מיקרי זה בזמנו ורק אם במקרה חל ט"ז בשבת זה אפשר לקרוא שלא בזמנו וממילא נדחית גם קושיתו השני' שם עיי"ש וז"ב והוא העתיק שם דברי הגאון הנ"ל מספרו על התורה אבל לא ראה דבריו בספרו הגדול סי' ל"ג הנ"ל. כן מה שהביא ראי' מירושלמי מפורש פסחים פ"ז הלכה י' דס"ל לר' ישמעאל דנותר שלא בזמנו נשרף גם בלילה אין בזה כדי השגה דהא בכה"ג שחל ט"ז בשבת ס"ל לר"י דזה מיקרי בזמנו כיון דאתמול הי' יו"ט וט"ז בשבת ואנוס הי' לבלי לשורפה לכן מיקרי זה בזמנו ואין שורפין בלילה אבל שלא בזמנו אפשר דבאמת סבירא לי' דשורפין גם בלילה וזה פשוט וברור:

פלג י

אמנם עם כל אלה הדברים המתיישבים עפ"י פירושו של הגאון בעל בית הלוי בביאור ד' המכילתא הנ"ל הנה אחר העיון היטב שם אין דבריו צודקים במחכתה"ר שהרי להדיא מפורש שם אח"כ ר' יונתן אמר אינו צריך ומה אם במקום שכל אוכל נפש דוחה יו"ט אין שריפת נותר דוחה יו"ט מקום שאין מקצת או"נ דוחה את השבת כו' ופליג על ר' ישמעאל עיי"ש הרי ע"כ דאין לנו לפרש דברי ר' ישמעאל על מוצ"ש רק על שבת עצמו דאל"ה מאי ק"ו דר' יונתן ואין זה ממין הטענה כלל דיו"ט הא בט"ו הוי זמנו ואינו נשרף בלילה וט"ז שחל בשבת הו"א דנקרא שלא בזמנו וכנ"ל. ולפלא על הגאון הנ"ל שלא נחת לפרש גם סוף ד' המכילתא הנ"ל עפ"י דרכו אשר אין להבין לפום רהיטא:

אשר ע"כ אמינא בע"ה לפרש ד' המכילתא הנ"ל עפ"י מה שכתבנו והוא דהנה כבר נתבאר שיטת רש"י ז"ל דגם ביעור קדשים ע"י דברים המותרים ביו"ט אסרה התורה ומשום מצות ביעור אחשבי' רחמנא למלאכה וכנ"ל וממילא דה"ה וק"ו הוא שמה"ט ודאי דגם בשבת אסורה. והיינו דקאמר ר' ישמעאל במכילתא הנ"ל דא"צ קרא לאסור שריפת קדשים ביו"ט כיון דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה הוא וי"ל דר' ישמעאל כאן ס"ל דהבערה לחלק עמ"ש לעיל בע"ה ומ"מ מותר ביו"ט דנתמעט מקרא דביום השבת וכמשנ"ת ושפיר קאמר ד שעתידה תורה להתיר הבערה ביו"ט מ"מ אז בפסח מצרים שעדיין לא נאמר האי קרא דלא תבערו כו' ביום השבת הוי ידעינן מעצמן לאסור ביעור קדשים ע"י שריפה ביו"ט וע"ז ל"צ קרא דעד בוקר וקרא אתא לאסור ביעור קדשים באם חל ט"ז בשבת. והיינו לאו דצריך קרא לאסור ביעור קדשים על ידי מלאכות האסורות אלא לומר לך שהתורה אסרתה עצם הביעור וגם ע"י דברים המותרים בשבת וע"ז אתא קרא יתירא דעד בוקר ללמדנו דאי לאו קרא דעד בוקר לא הוי ידעינן לאסור הביעור ביום טוב רק ע"י שריפה דכתיבה וז"ש ר' ישמעאל דע"ז ל"צ קרא דעד בוקר דהוי ידעינן מעצמן שאסורה משום דלאו או"נ הוא ושריפה הא מעין מלאכה הוא וקרי לה מעין מלאכה משום שעתידה התורה להתירה ביו"ט ורק קרא יתירא דאתא ללמדנו לאסור גם בט"ז שחל בשבת מזה ידענו דע"כ גם ע"י דבר המותר בשויו"ט וכמו השלכתן לכלבים ג"כ אסרה תורה משום שעצם הביעור אסור ביום טוב וק"ו לשבת ודו"ק:

וע"ז אתא ר' יונתן לאפלוגי ולומר דא"צ קרא ומה אם במקום שכל או"נ דוחה יו"ט וכו' והיינו די"ל דר' יונתן ס"ל דהבערה ללאו יצאת ומותרת ביו"ט דלאו בכלל מלאכה הוא ומכיון דנאמר דביעור קדשים אסור ביו"ט ע"י שריפה המותרת ביו"ט ומ"מ ביעור קדשים אסורה א"כ נוכל ללמוד מדין ק"ו לשבת שהרי כל אוכל נפש אסור בו. וקרא אתא ליתן תחום לבוקרו של בוקר. ומדוקדק מאוד מה שלכאורה יש להקשות על ק"ו דר' יונתן שלא למד מהא דיו"ט אינו אלא איסור לאו ושבת הוי איסור מיתה. ולדברינו א"ש דנראה דמ"מ גם לשיטת רש"י אם יבער קדשים טמאים בשבת ע"י השלכה לכלבים וכיו"ב א"ח מיתה כיון דמ"מ לאו מלאכה חשובה היא רק שהתורה אסרתה ודו"ק ועיין מה שכתבתי שלהי חגיגה בע"ה וי"ל עוד וקצרתי:

פלג יא

נשמע מכל הנ"ל דבאמת י"ל דס"ל לר' ישמעאל דהבערה מותר ביו"ט שלא לצורך מקרא דביום השבת דממעטינן ליום טוב כמ"ש במ"מ ובמג"א סי' תקי"ח ומשום דלדידי' דדריש לקרא דבחו"ק או לדרשה דיצא קצה"ע שדוחה שבת או לחילוק מלאכות ותוספת שביעית לדידי' הלמ"מ ול"ב קרא להתיר הדלקת הנר מע"ש לשבת. דאין ללמוד ק"ו מתוס' שביעית משום דאין דנין מהלכה וע"כ למעט יו"ט קאתא קרא ומ"מ א"ש סוגיא דשבת ומ"ש ר"י במכילתא הנ"ל דשאני הבערת קדשים שאסורה ביו"ט משום המצוה וכן הוי אסורין גם הקרבת חלבי שבת ביו"ט מה"ט אי לאו דס"ל דנו"נ קריבין ביו"ט וכמשנ"ת. לא כן לר"ע לשיטתי' דס"ל דקרא דבחו"ק אתא לאסור תוספת שביעית ולדידי' אפשר ללמוד לאסור גם מערב שבת לשבת מק"ו כמ"ש במכילתא ויקהל וצריך קרא דביום השבת להתיר מע"ש לשבת לדידי' הבערה ביו"ט אסור ומיושב קושית המג"א סי' תקי"ח הנ"ל דרק לר"ע לשיטתי' אין ללמוד מהאי קרא דביום השבת להתיר הבערה ביו"ט וכנ"ל אבל לפימ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' שביעית ה"א דתוס' שביעית הלמ"מ שפיר יש לומר האי דרשא דביום השבת למעוטי יו"ט קאתא וכמ"ש במ"מ:

וכבר ביארנו בע"ה דביעור חמץ אין לומר בה רחמנא אחשבי' למלאכה ומשום דהוי משאצל"ג שע"כ עליו לבער בכדי שלא יעבור בב"י ולר' ישמעאל דס"ל הבערה שלא לצורך מותר ביו"ט גם ביעו"ח הוי שרי ביו"ט ומה"ט הוא דלא דריש לי' ר' ישמעאל דביעו"ח הוא בי"ד מקרא דתשביתו כמו ר"ע דלדידי' גם ביו"ט הי' מותר וכנ"ל וא"ש הכל בע"ה. אחת אשר ישאר לנו לפי"ז קושית התוס' שם בפסחים (דף ה') הא ר' ישמעאל למד מקרא אחרינא. ול"ל תרי דרשות. דמעתה נסתר מה שכתבנו לעיל דהאי תנא אליבא דר"י דיליף מקרא דביום הראשון סמיך על הא דתשביתו וביו"ט א"א משום שמצינו להבערה כו' דהא לפי"ז ע"כ דלר"י הבערה מותר ביו"ט בכל גווני. רק עיין התוה"מ להגאון מלבים ז"ל במכילתא בא מש"ש אות נ"ו עפ"י הירושלמי ליישב קושית התוס' הנ"ל כי הכל לימוד אחד הוא שר"י למד ביעו"ח משחיטת הפסח ומפרש מ"ש ושמרתם את היום בראשון היינו ביום המוקדם ליו"ט שהוא יום י"ד תשמרו חק הפסח וה"ה חק של ביעו"ח עיי"ש וקצרתי:

פלג יב

ומעתה נקדים עוד הקדמה אחת הנוגע לעניננו והוא במאי דפליגי ר"י ור"ל לקמן בפסחים (דף ס"ג ע"ב) דר' יוחנן ס"ל דשוחט את הפסח עה"ח עובר בלאו אעפ"י שאין עמו בעזרה ולר"ל א"ע עליו עד שיהא עמו בעזרה ומוקי התם פלוגתייהו בעל בסמוך דר"י ס"ל דלא אמרינן על בסמוך ור"ל ס"ל דבעינן על בסמוך ובתוס' שם ד"ה לא הקשו וז"ל תימה דבפ' שתי הלחם אמרינן דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכו' דאיכא למ"ד דס"ל על ממש ואיכא למ"ד על בסמוך וי"ל דהתם סברא הוא דהוי בסמוך כו' עיי"ש נמצא דלר"י ע"כ ס"ל דאה"נ דל"א בכ"מ על בסמוך ורק במקום שסברא הוא דהוי בסמוך כמו בשתי הלחם ובהא דהר גריזים שהביאו שם מסוטה (דף ל"ז) אמנם אכתי צריך להבין מנלי' לר' יוחנן לומר כן ודילמא לכו"ע בעינן על בסמוך בכ"מ ורק דפליגי אי אמרינן נמי על ממש והנראה דר' יוחנן הוכיח מהא דמצינו לר' ישמעאל דיליף ביעור חמץ בי"ד מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים והקשה בצל"ח דאכתי לא א"ש רק אליבא דר' יוחנן דס"ל אעפ"י שאין עמו בעזרה וקפדה תורה שלא יהי' חמץ קיים בשעת זביחה וצריך להשביתו מן העולם אבל לר"ל דס"ל עד שיהא עמו בעזרה א"כ לא קפיד קרא רק שלא יהי' עמו בעזרה א"כ האיך יליף מיני' השבתת חמץ עיי"ש שנשאר בקושיא. והנראה לתרץ חדא באידך דהנה במה דר"ע לא יליף מקרא דלא תשחט על חמץ דיליף ר' ישמעאל הי' נראה באמת לומר דה"ט משום דמצינו לר"ע דס"ל דאמרינן על בסמוך וכמו שנאמר דהנה עיין שלהי נדה דפריך שם אליבא דר"ע דיליף י"א יום שבין נדה לנדה מקרא [דלר' אליעזר בן עזרי' שם דקאמר הילכתא נינהו הא לא פריך מידי כמובן] אימא ביממא תיהוי זבה בלילה תיהוי נדה א"ל עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה סמוך לנדתה אימת הוי בלילה וקא קרי לה זבה ע"כ דס"ל לר"ע דאמרינן על בסמוך **(הג"ה [והיטב אשר דיבר בזה מר ידידי ש"ב הגאון הגדול מהרי"ל ראשקעס שליט"א בסוף הספר נחלת שמעון לדו"ז הגאון הצדיק ר' שמעון הזרחי זצוק"ל ליישב עפ"י הנ"ל קושית התוס' שלהי נדה בד"ה אלא מאי שייכא דהני ג' דברים חצי לוג שמן לתודה ורביעית לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה להדדי ולהנ"ל א"ש דכיון דס"ל לר"ע על בסמוך מה"ט גופא יליף ג"כ לרביעית שמן לנזיר מקרא [לפי הגירסא שם במנחות פ"ט רביעית שמן תחת הג"י שבנדה רביעית יין עיי"ש] דהנה במנחות שם איתא דדריש ר"ע אילו לא נאמר בשמן כלל הייתי אומר ה"ה ככל המנחות ללוג עכשיו שנאמר בשמן בשמן הוי ריבוי אחר ריבוי ולמעט מלוג לחצי לוג ומדייק שם דהא צריך חד בשמן לקבוע לה שמן כמ"ש לעיל שם (ד' נ"א) והב' הוי רק חד ריבוי ומתרץ לפי"ד הלח"מ פ"ה מה' תמידין ה"ז החילוק שבין שתי הלחם ולחה"פ לבין כל המנחות שב' הלחם ולחה"פ מעשיהן בחוץ ושאר מנחות מעשיהן בפנים משום דכל הטעונה שמן מעשהו מבפנים וכל שאינה טעונה שמן מעשיהן מבחוץ וממילא נדע ג"כ להיפוך דהני שמעשיהן בפנים צריכה שמן וכיון דבתודה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ממילא ידעינן שהיא טעונה שמן לר"ע דס"ל על בסמוך ול"צ חד בשמן לקבוע לה שמן והוי ריבוי אחר ריבוי למעט מלוג לחצי לוג ל"כ לראב"ע דלא ס"ל על בסמוך וצריך קרא לקבוע לה שמן וכמובן וע"כ ס"ל דילפינן מהלמ"מ. וכבר כתב רש"י ז"ל במנחות (דף ע"ח ע"א) דלהכי נקטינן להלכה דסגי רביעית שמן לנזיר משום דקרבן נזיר ותודה איתקוש להדדי ובתודה יש ג' מינים חלות רקיקין ורבוכה ובנזיר ליכא רבוכה וכיון דבתודה מחלקין החצי לוג מחצה לחלות ורקיקין. ומחצה לרבוכה. א"כ בנזיר דליכא רבוכה סגי ברביעית. וכיון דלר"ע דידע חצי לוג בתודה מקרא וכנ"ל א"כ ידע נמי רביעית שמן לנזיר מקרא. דבנזיר הא ליכא רבוכה ל"כ לראב"ע ע"כ דכולהו הילכתא נינהו ודו"ק ודפח"ח]:)** ולענ"ד מצינו ירושלמי מפורש דס"ל לר"ע דאמרינן על בסמוך דהנה במאי דפליגי בבבלי פסחים (דף ע"ד ע"א) כיצד צולין את הפסח דר' יוסי הגלילי ס"ל דנותן את כרעי' ובני מעיי' לתוכו ור"ע ס"ל תולין חוצה לו הנה מפורש במתני' טעמא דר"ע דס"ל כמין בישול הוא זה והיינו משום דס"ל לר"ע דצלי קדר אסור בפסח ולחנם נתקשה בצל"ח שם דהיכי מצינו דס"ל לר"ע כרבי דס"ל צלי קדר אסור לעיל מ"א עיי"ש שמחדש משום קושיא זו טעם אחר בדר"ע משום איסור דם אמנם הדבר מבואר במכילתא פרשת בא דר"ע דריש ג"כ האי דרשה דרבי אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל כו' דבזה אמרו בגמ' שם דכיון דיליף מריבויא צלי קדר נמי אסור וז"ב ועדיין צריך לדעת טעמא דריה"ג דבעינן דוקא שיתן כרעי' ובני מעי' לתוכו. אמנם הדבר מבואר בירושלמי שם פ"ז דפסחים ה"א הכל מודין בעלי' שהוא סמוך מה מפלגין בעל אבא שאול אומר על המערכה סמוך למערכה ורבנן אמרין על המערכה על גגה של מערכה אתיא דאבא שאול כר"ע ודרבנן כריה"ג וכו' הרי דקאמר בירושלמי טעמא דר"ע משום דס"ל על בסמוך והיינו דל"ב ראשו על כרעי' על ממש שיתנם לתוכו רק בסמוך ותולין חוצה לו ואסור ג"כ לצלותן בפ"ע רחוק מן הפסח משום דבעי על בסמוך ומעתה שפיר נוכל לומר דר"ע לשיטתו אזיל ודו"ק:

ועדיין יש להקשות במש"ש בירושלמי עוד תוך בר דברי ר' טרפון ר' ישמעאל אומר מקולס אתיא דר"ט כר"ע ודר' ישמעאל כריה"ג הרי דס"ל לר' ישמעאל דעל ממש הוא ואולי י"ל באמת דה"ט דלא מוקמינן בגמ' דידן דפליגי הני תנאי בהאי פלוגתא דעל בסמוך משום דמצינו דס"ל לר' ישמעאל דגם על בסמוך לא בעינן וכמו דיליף מהאי קרא דלא תשחט על החמץ דבעינן לבער החמץ מן הבית [וע' ילקוט שם דלא נזכר כלל ר' ישמעאל בפלוגתא זו וכ"כ שם תוך ובר ד' ר' אליעזר ר"ע אומר מקולס והי' אפשר לומר בזה עפי"מ שהעירותי במק"א במ"ש ביומא (דף נ"ה ע"א) תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עובי' של כפורת וכו' מה לפני דלאו על אף על דלאו על והיינו דיליף התם דלא נימא על ממש ורק על בסמוך אמנם מצינו לר' אליעזר בר' יוסי שם (דף נ"ז ע"א) דקאמר אני ראיתיה ברומי והי' עלי' כמה טיפי דמים ובתוס' ישנים שם דפליג ר"א על ת"ק וכן הוא להדיא בירושל' שם אית תניי תני צריך שיהי' נוגע אית תניי תני א"צ שיהי' נוגע א"ר אליעזר ברבי יוסי אני ראיתיה וכו' ומפורש שם בירושלמי קושית התו"י ותירוצם. עכ"פ לפי"ז שפיר י"ל דהאי ר' אליעזר דס"ל בילקוט בא דתוך בר הוא ר"א בר' יוסי הוא דס"ל ביומא על ממש ובעינן שיגע בפרוכת אכן לא משמע לומר כן דר"א בר פלוגתי' דר"ע הלא הוא ר"א הגדול כנודע] אמנם לפי גירסתנו דתלמודא דידן דר' ישמעאל ס"ל תוך בר וכן למ"ש בירושלמי להדיא דר' ישמעאל ס"ל כריה"ג ע"כ דס"ל לכאורה על ממש קשיא לכאורה ממאי דיליף ביעו"ח מקרא דלא תשחט על חמץ דע"כ מוכח מיני' דס"ל דלא אמרינן על בסמוך וכמ"ש בצל"ח:

אשר ע"כ הנראה לתרץ הכל בחדא מחתא והיינו דנימא דמשו"ה הוא דהוכיח ר' יוחנן לומר דעיקר פלוגתת התנאים בהא דעל בסמוך לאו כללא הוא בכ"מ ובאמת בכ"מ לא אמרינן על בסמוך ורק במקום שיש סברא לומר דבעינן דוקא בסמוך בזה הוא דפליגי תנאי אי בעינן על ממש או דסגי בסמוך אבל במק"א ל"ב על בסמוך. וכמ"ש התוס' פסחים הנ"ל ומוכיח לה ר' יוחנן מהא דר' ישמעאל גופי' שמצינו לדידי' דס"ל גבי צליית הפסח תוך ובר דהיינו על ממש וכמ"ש להדיא בירושלמי דס"ל לר' ישמעאל כריה"ג ומ"מ יליף ביעו"ח מקרא דלא תשחט ע"כ דלאו כללא הוא ושאני התם דסברא הוא להצריך סמוך דוקא זהו טעמא דר' יוחנן מרא דתלמודא דבני מערבא כנודע ואף דס"ל לר' ישמעאל גבי צליית הפסח על ממש מ"מ יליף שפיר ביעור חמץ מקרא דלא תשחט וכנ"ל ולר"ל דפליג וס"ל דבעינן דוקא עד שיהא עמו בעזרה הי' אפשר לומר דס"ל לדידי' דאה"נ דר' ישמעאל דיליף מקרא דלא תשחט פליג אהני תנאי וס"ל דל"ב על בסמוך כלל ור"ל לא אמר דבעינן עד שיהא עמו בעזרה רק להני תנאי דס"ל דלכל הפחות בעינן על בסמוך ולא מצינו לר"ל שיסבור ר' ישמעאל דבעינן על בסמוך אמנם גם זו"ז נוכל לומר דאה"נ דגם ר' ישמעאל לא פליג ע"ז ורק דסמיך ר' ישמעאל אאידך דרשא דביום הראשון דיליף ביעו"ח בי"ד מהתם ותרוויי' קראי לימוד אחד הוא וכמ"ש הגאון מלבי"ם זלה"ה שהבאנו לעיל ולר"ל הוא מוכרח לא כן לר"י שפיר אפשר לומר דר' ישמעאל מהאי קרא לחודי' יליף מלא תשחט דביעו"ח הוא בי"ד ומשום דלא בעינן על בסמוך [ומשה"ק הגרעק"א שם בדו"ח פסחים (דף ס"ג) דשפיר י"ל דגם ר"ל ס"ל דל"ב על בסמוך רק דאזיל לשיטתו דס"ל בזבחים (דף פ"ט ע"ב) בבשר קדשים קלים שיצאו חוץ לקלעים קודם זריקה דפסול. וא"כ כחו דלר"י אף דל"ב על בסמוך מודה דאם הי' הלחם חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם וכמ"ש רש"י משום דאם הי' הלחם בפנים והי' יוצא לשם הי' מיפסל ה"ה לר"ל דלר"ל אם יצא קודם זריקה חוץ לקלעים מיפסל משו"ה אם הי' שם בשעת שחיטה לא קדוש עיי"ש הנה לזה י"ל בפשוטו דאדרבא אי נימא דס"ל לר"ל דל"ב על בסמוך א"כ אין לנו מה"ת שום חוב להצריך שיהא הלחם בעזרה כלל ולמה יפסול לר"ל אם יצאו קודם זריקה ורק אחר דס"ל דבעינן על בסמוך וע"כ צריך שיהא הלחם בעזרה בשעת שחיטה. דינו כבשר קדשים קלים דלדידי' אם יצאו לפני זריקה חוץ לקלעים מיפסל אבל אי לאו דס"ל על בסמוך א"צ שיכנס כלל בעזרה ולמה יפסל] הא מיהת לר"ע דמצינו לדידי' שמשוה מידותי' וס"ל בעלמא דבעינן על בסמוך א"א ללמוד לדידי' מהאי קרא דלא תשחט ולשיטתי' שפיר יליף מקרא דתשביתו וכנ"ל ודו"ק:

פלג יג

והנה בתוס' ברכות (דף ט' ע"א) ד"ה ראב"ע הקשו היכי מצי ראב"ע למימר אכילת פסחים עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר ותירצו דמפרש לקרא לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבוקר שאם לא יאכלנו עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה וא"כ ישאר עד הבוקר:

והקשה בצל"ח דהא בבקר ג"כ אסור לשורפו דאין שורפין קדשים ביו"ט ולראב"ע הא מפרש בוקר בוקר ראשון עיין בדבריו בחי' לפסחים (דף ק"כ) מ"ש לתרץ דמ"מ י"ל לראב"ע דקרא קמ"ל דחיוב שריפתו מתחיל בבקר ואף שאסור לשורפו מ"מ נ"מ לענין אם עבר ושרפו דאם שרפו בלילה לוקה דהוי כשורף דבר בעלמא אבל אם שרף ביום שכבר נעשה נותר אינו לוקה משום דל"ה רק לאו הנל"ע בוקר שני ולא בוקר ראשון עיי"ש דלדידי' ל"א דאהדרי' קרא לאיסורי' משום דהא מדינא מותר מטעם מתוך עיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז קושית התוס' פסחים (דף ע"א ע"ב) דאמרו שם דכ"ה דכתיב בוקר סתמא בוקר ראשון ובשלהי פסחים אמר לר"ע דהו"א מאי בוקר בוקר שני ועפי"ז תירץ שפיר דלר"ע מוכרח לפרש בוקר שני דר"ע הא לית לי' מתוך ולדידי' אמרינן דלקי על ש"ק משום דאהדרי' קרא לאיסורי' עיי"ש א"כ אין נ"מ מידי בין אם שרפו בלילה או ביום וא"א לדידי' לפרש הקרא כראב"ע דהזה אתא לג"ש דעד חצות ועד בוקר לשריפה דהא ע"כ לדידי' בוקר שני משמע דהא אש"ק ביו"ט ולדידי' אין נ"מ כלל ממה דנימא דקרא קמ"ל שהותחל זמן שריפה דידי' דב"כ וב"כ לוקה עיי"ש ודפח"ח:

אמנם עדיין אין דברי' מספיקים לפימש"כ הראב"ד בתמים דעים ה' יו"ט סי' ק"כ וז"ל וכי תימא אמאי איצטריך רבא למימר אליבא דר"ע כו' וש"מ ל"א מתוך וכו' פשיטא דהא שריפת חמץ משריפת נותר גמרינן ושריפת נותר הא אמרינן דאינו דוחה יו"ט מה"ת לדברי הכל. יש לומר דה"ק וש"מ ל"א מתוך שהותרה כו' ולא גמרינן שריפת חמץ משריפת תרומה שנטמאת אלא משריפת נותר כו' קמל"ן דלא גמרינן חמץ אלא מנותר עכ"ל והיינו דמסיק התם לפי"ז דשפיר י"ל דלר"ע בעלמא ס"ל מתוך ורק גבי ביעו"ח ס"ל דל"א מתוך משום דיליף מנותר וע' פנ"י פסחים (דף ה') וכן באו"ח שם שהביאו זאת לקושיא בשם הרא"ש מלוניל בס' תומת ישרים דהאיך ילפינן מביעו"ח לעלמא דלא ס"ל לר"ע מתוך ודילמא שאני חמץ משום דיליף מנותר עיי"ש מ"ש לתרץ קושיא הנ"ל ואישתמיט מינייהו ד' הראב"ד אלו שכתב באמת כן ואולי יש לומר דגם דעת רש"י לפרש כן ויתיישב מאוד מה שמדקדק רש"י שם ד"ה ש"מ כו' ס"ל כר"י דאין ביעו"ח א"ש ויליף לה מנותר ומדייק בצל"ח ששפת יתר הוא לכאורה מ"ש רש"י דמנותר יליף לה ולפי"ז ניחא דהיינו דמדייק רש"י דלפי"ז נפרש גם מ"ש אליבא דר"ע דלית לי' מתוך דהיינו רק גבי ביעו"ח משום דמנותר יליף לה וי"ל עוד בזה וקצרתי ובמק"א הארכתי להביא סמוכים לד' הראב"ד הנ"ל ממשה"ק התוס' בביצה (דף י"ב ע"א) ד"ה השוחט עו"נ ביו"ט לוקה דלמה לא מוקי לה כר"ע דלית לי' מתוך יעו"ש ולד' הראב"ד הנ"ל א"ש:

גם יתיישב עפי"ד הראב"ד ז"ל משה"ק הגרעק"א בדו"ח מערכה ז' לר"ע דחייש למיעוטא ולית לי' מתוך האיך מותר לשחוט בהמה ביו"ט ובביצה (דף כ"ה) מצינו להדיא דס"ל שמותר גבי בהמה מסוכנת עיי"ש מ"ש לתרץ דר"ע לשיטתי' דס"ל אפי' נפש בהמה במשמע והא חזי לכלבים אמנם לד' הראב"ד הנ"ל א"ש בפשיטות דלפי"ז גם ר"ע ס"ל מתוך ורק התם גבי ביעו"ח הוא דלית לי' מתוך משום דמנותר יליף לה וכן נראה ליישב עפי"ד הראב"ד הנ"ל מה שנתקשה בחי' מראה כהן על ביצה להגאון מהר' בצלאל מווילנא ז"ל על מ"ש הרשב"א ז"ל בשבת (דף ל"ט) דמאן דלית לי' מתוך לית לי' נמי הואיל א"כ מאי פריך הגמ' בפסחים (דף מ"ז) לרבה דאית לי' הואיל ממתני' דיש חורש תלם א' וכו' והא הא מתני' מוקי לה במכות (דכ"א) כר"ע וא"כ י"ל דר"ע לשיטתו דל"ל מתוך ל"ל נמי הואיל אבל לדידן אית לן מתוך ואית לן נמי הואיל ע"ש שנשאר בקושיא וביותר יש לחזק הקושיא מהמבואר בריש מו"ק דלרבה דס"ל התם מנכש חייב משום חורש כו' ורק ר"ע הוא דס"ל המנכש והמחפה בכלאים לוקה דפריך שם רב יוסף לרבה מהא דהמנכש והמחפה וכו' ורבה מוקי לה כולה כר"ע ולרבה לשיטתי' ע"כ דהאי מתני' דיש חורש תלם אחד וחייב משום כלאים ע"כ כר"ע מיתוקמא ותיקשי כנ"ל ולהנ"ל י"ל דגם הרשב"א ס"ל כדעת הראב"ד הנ"ל וגם לר"ע אית לי' מתוך בכל מקום וי"ל עוד בזה וקצרתי:

וא"כ לד' הראב"ד ז"ל הנ"ל אין מקום כלל למ"ש הצל"ח כמובן דהא לפי"ז כיון דגם לר"ע אית לי' מתוך א"כ שפיר י"ל גם לדידי' דלא לקי אשריפת נותר משום דלא אמרינן אהדרי' לאיסורי' והוי רק לאו הנל"ע וכנ"ל:

פלג יד

והנלענ"ד בע"ה ליישב קושייתו וקושית התוס' פסחים (דף ע"א) הנ"ל וג"כ עפ"י דרך הצל"ח ז"ל ורק להיפוך ממש עפ"י מה שביארנו בדברינו בע"ה לפי שיטת רש"י ז"ל דאף למ"ד דהבערה שלא לצורך כלל מותר ביו"ט מ"מ גבי ש"ק אסור משום דרחמנא אחשבה למלאכה משום המצוה והנה כ"ז ל"ש רק לר' ישמעאל לשיטתו דדריש לקרא דביום השבת למעוטי יו"ט וכנ"ל וכ"כ לראב"ע לשיטתו דע"כ ס"ל גם הוא כר' ישמעאל וכמו שיתבאר וא"כ שפיר י"ל לראב"ע כמ"ש התוס' ברכות הנ"ל לפרש הקרא דלא תותירו היינו שלא תעשו דבר שיבוא לידי נותר והיינו דקמל"ן קרא דבבקר נעשה נותר ונ"מ להיפוך דאם שרפו בלילה אינו לוקה כיון דעדיין לא נעשה נותר הוי רק הבערה שלא לצורך דמותר ביו"ט ואף שאין לשורפו בלילה משום מ"ש ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה מ"מ אם עבר ושרפו אינו לוקה כיון דעדיין אינו נעשה נותר עד הבוקר ואין עליו מצוה לשורפו ול"ש הא דרחמנא אחשבי' אבל אם ישרפנו בבוקר ילקה שפיר משום דרחמנא אחשבי' דאז דינו בשריפה שיעשה נותר וכ"ז רק אליבא דר' ישמעאל ולראב"ע דס"ל כותי' דלדידהו הבערה שלא לצורך ביו"ט מותר אבל לר"ע לשיטתי' דס"ל תוספת שביעית מקרא ודריש קרא דביום השבת להתיר מע"ש לשבת וא"כ הבערה ביו"ט אסור א"כ הא לא נ"מ מידי בין אם ישרפנו בלילה לבין אם ישרפנו ביום דודאי גם בלילה לוקה וא"כ לדידי' לא מצינן לפרש הקרא שלא תעשו דבר שיבוא לידי נותר וע"כ דלר"ע אם איתא דהזה לג"ש ולא תותירו עד בוקר לשריפה א"כ ע"כ לפרש דהיינו עד בוקר שני דהא אין שורפין קדשים ביו"ט ושוב יותר מוטב לומר דהזה למעוטי לילה אחרת ולגלות על בוקר שהוא באמת בוקר ראשון וכמ"ש הצל"ח ז"ל ומיושב קושית התוס' הנ"ל ודו"ק כי זה נכון מאוד בע"ה. ואף דעדיין י"ל נ"מ גם לר"ע לענין איזה ביעור אחר דבלילה מותר דל"ש רחמנא אחשבי' עדיין וביום אסור גם זה מ"מ כיון דבקרא הא שריפה כתיבא צריך ע"כ לאשכוחי' נ"מ לענין שריפה גופה וכיון דלר"ע לא נ"מ מידי בזה לכן א"א לפרש קראי לדידי' כמ"ש ראב"ע ודו"ק]. וראיתי ג"כ להטו"א ז"ל במגילה באבני מילואים שם לד' ר"א שהקשה כמו כן במש"ש בברכות והני תנאי כהני תנאי דתניא שם תזבח את הפסח בערב וגו' ר"א אומר בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף וכו' ופירש"י שם דלר"א ע"ח לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו והקשה הטו"א לר"א למאי נ"מ כתב קרא למצ"מ אתה שורף כיון דא"א לשורפו עד בוקר שני משום דאין שורפין קדשים ביו"ט ועיי"ש מ"ש לתרץ ג"כ ע"ד הצל"ח ז"ל וכבר דחינו זה בע"ה עפי"ד הראב"ד ולפי מה שכתבנו מיושב גם זה דגם לר"א נוכל לומר דס"ל ג"כ דהבערה שלא לצורך ביו"ט מותר וממילא אם ישרוף בלילה לא לקי ומבוקר דנעשה נותר קמל"ן קרא דמצותו בשריפה ואם ישרפנו ילקה ומה שיש להקשות על דברינו וכן גם ע"ד הצל"ח הנ"ל ממ"ש בפסחים (דף ק"כ) דלראב"ע מטמא את הידים מחצות ואילך א"כ ע"כ דהוי נותר מחצות רק דאין שורפין משום לילה ושוב לא נ"מ מידי בין יום ללילה דגם בלילה הוי נותר תיכף אחר חצות הנה כבר הרגיש בזה בצל"ח עצמו ברכות (דף ט') וכתב שם דזהו אי נימא דראב"ע ס"ל כר"י בזבחים (דף נ"ו) דמשעה שאידחי מאכילה חייב כרת על האכילה ולחזקי' לשיטתי' ע"כ דלראב"ע אף שאסור באכילה אחר חצות מ"מ עדיין אינו נעשה נותר עד הבוקר עיין בדבריו ומיושב שפיר גם דברינו עפי"ז:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה