אור ברסלב
לפלגות ראובן חלק א מערכה ד › פלג ד

לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס

מערכה ד · פלג ד

פלג ג

אכן לבד מה שזה דוחק לומר דפליגי תנאי בהאי מילתא דכלאים בבג"כ אי הותרה או דחוי' ולבד מה שגם הרמב"ם דפסק כר"י כאן דמוציאו בצבת של עץ נקט ג"כ נמי טעמא דר"י שלא לרבות את הטומאה ולא נקט טעמא דטלטול האבנט שהוא מוקצה לשיטתו דס"ל דשלא בעידן עבודה אסור הנה עיקר ההוכחה אליבא דר"י אזדא לה לפימ"ש בשו"ת מפרשי הים אשר בסוף ס' יה"ת על ב"ק ליישב קושית השאגת **(שמביא שם מ"ש וא"ל מיגו דחל אחר שישא בת בנים חל נמי קודם דכיון דצריך לישא ב"ב כבר נעקרה שבועתו ול"ח דאל"כ נימא נמי לעיל סי' רל"ו מתוך שחלה אחה"פ וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דאין זה דמיון כלל למ"ש המהרי"ט שם דאדרבא במהרי"ט שם מפורש לעיל מזה דס"ל דבכה"ג אמרינן כולל שהרי ז"ל שם דאין לומר דהא דהירושלמי דוקא בלא אוכל מצה משום דמשכח רווחא למיחל קודם הפסח ומיגו דחל וכו' מדלא מפליג באומר שבועה שלא אוכל בלילי הפסח דמיגו דחיילא אשאר אוכלים כו' דהא לא משכח רווחא למיחל כו' דלא משמע לי' לחלק בהכי מדלא אפלוגי רבוותא בין הא דשבועה שאוכל נבילות ושחוטות דיצאתה שבועה לשקר כו' עכ"ל הרי נהפוך הוא דקאי בשיטת הסוברים דגם בכה"ג חיילא ול"ב דוקא שיחול השבועה קודם על ההיתר ושפיר מיקרי כולל גם מימים שאח"כ ומש"ש דא"ל מיגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים ואחר שאכל כזית הני מילי דשפירין נינהו דאיך נאמר בזה כולל שיחול משום זה גם קודם שיקיים וישא ב"ב ויאכל כזית מצה וכו' דהא אמרת שא"א שתחול השני' רק משום שיקיים הקודם ויאכל מצה וישב בסוכה וע"כ יעבור שבועתו ומה דמיון הוא זה למ"ש הרמ"א הנ"ל דהתם אף אם יעבור הזמן מאיליו יותר שבועתו אחר הפסח ואינו מחויב ליקח אותה אח"כ לכן שפיר י"ל דחל בכולל ומה משל הוא לשם לומר דחל בכולל משום שיקיים המצוה ויעבור על שבועתו וכמש"ש דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו ל"ח אף לאחר מכאן ולא דמי כלל לשבועה בכולל מימים שלאחריו דאינם תלויים זה בזה ואף אם לא יאכל כזית מצה בלילה הראשונה הא אינו מחויב מ"מ לאכול אח"כ שפיר י"ל דזה מיקרי כולל:

ולפלא על הרש"א שהרכיב את הדברים והי' לי' להקשות מד' הרמ"א הנ"ל על הני רבוותא שהבאנו לעיל דס"ל דבכה"ג ל"א כולל מימים שלאח"כ גם על העי"ט יש לתמוה שלא הביא את זאת עכ"פ אי נימא דבכה"ג ל"ש כולל נידחית ראיית העי"ט הנ"ל וכמובן [ולכאורה יש להעיר בעיקר הדין ממש"ש בשבועות (דף כ"ה ע"א) נשבע שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן דפריך בגמ' מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא וקשיא להו לרבותינו הראשונים ז"ל שם דהא אפשר לו שיתן צדקתו לעני אחר וכמ"ש בנדרים (דף ס"ה) וכי כל דמעני עלי נפל וע' חה"ר שם שכ' שיש מרבותינו שאמרו דדוקא כשהי' שואל העני ממנו ונשבע הוא דהוי שבועת שוא וע' מח"א ה"ש סי' ט"ו משה"ק ע"ז ממ"ש בקידושין פ"ק התקדשי לי בככר זה תנהו לעני וכו' עיי"ש ולשי' הרמב"ם הנ"ל א"ש בפשוטו דאף שאינו מחויב לפרנס כל העניים מ"מ כיון שאם הי' נותן לו גם לעני הזה הי' מקיים מצוה הוי כמו נשבע לבטל את המצוה דלא גרע ממצות ציצית דג"כ הוי רשות רק כיון שאם הי' לובש הבגד הי' מקיים מצוה מיקרי מבטל מצוה. ולפלא על מ"ש המח"א שם לפרש ד' הרמב"ם במ"ש נשבע שלא ליתן צדקה לעניים דהיינו שנשבע על עניים כולם עיי"ש ולהנ"ל לשי' הר"מ א"ש כפשוטו. וכן יתיישב בזה משה"ק הרא"ש שם סס"י י' שהי' אפשר להש"ס לאוקמי דמיירי אחר שכבר נתן כדי השגת ידו וכו' עיי"ש ועיין בתו"י נדרים (דף ח' ע"א) סד"ה האומר ולשי' הרמב"ם א"ש דמ"מ כיון שאם הי' נותן יותר מכדי השגת ידו שכבר יצא י"ח מ"מ הי' מקיים מצוה לכן אין השבועה חלה עליו וי"ל עוד בזה וקצרתי] מ"מ חזינן מיהת להרמב"ם דס"ל להדיא דבכה"ג הו"ל נשבע לבטל את המצוה גם במצוה רשות וכנ"ל וא"כ תיקשי מ"ש רבא לאביי הא מללה"נ הא שפיר קאמר אביי דבנשבע על כל שבעת הימים הא בשבועה ל"ח שבועה עלי' דהו"ל נשבע לבטל אה"מ ובאומר הנאת סוכה עלי שפיר חל נדרו אי נימא דבמצוה רשות אמרינן דליהנות ניתנו אע"כ דגם בכה"ג אמרינן מללה"נ ושפיר פריך רבא דבהנאת סוכה עלי לעולם מותר בישיבת מצוה דמללה"נ ודו"ק:

וע' כרו"פ יו"ד סי' ח' מ"ש לדון בענין שחיטה בסכין של עכו"ם דאמרינן ג"כ מללה"נ ובחי' רעק"א שם השיג עליו ממ"ש בעירובין (דף ל"א) דאי מערבין גם לדבר הרשות אז ל"ש הא דמללה"נ ע"ש. ולפי"ז מיושבים ד' הכרו"פ דבאמת גם במצוה רשות כמו שחיטה אמרינן ג"כ הא דמללה"נ ושאני עירוב דאין העירוב מצוה כלל רק טצדקי לתקן איסורו שמוטל עליו לבלתי לכת חוץ לתחום וודאי דאם עושה כן לדבר הרשות ל"ש בזה מללה"נ וע' בזה בא"מ סי' כ"ח ס"ק ס'. גם זו"ז יש לחלק דבשחיטה הא זולת איסור אבמה"ח ול"ת עה"ד המוטל על הבהמה קודם שחיטתה הא איכא ג"כ איסור עשה שא"ז אשר היא מסתעפת ע"י חיוב השחיטה המוטל עלי' ונמצא כשעושה אותה ומקיימה לא ניתנה ליהנות רק לעול על צוארו כמ"ש בר"ה (דף כ"ח ע"א) וברש"י שם ד"ה לא ליהנות ל"כ בעירובין הא איסור התחומין אינו מסתעף מן העירוב לומר שבשביל שחייב בעירוב לכן אסור לילך חוץ לתחום ונהפוך הוא שבשביל שאסור עליו לילך חוץ לתחומו לכן נתנו לו חז"ל עצה לעשות עירוב ולהתיר עי"ז איסורו ונמצא שבאם עושה זאת לדבר הרשות שפיר נהנה עי"ז מה שמתיר לעצמו איסורא דרביע עליו אבל בשחיטה הא האיסור שא"ז מסתעף מחיוב השחיטה המוטל עליו. ולמותר להאריך בזה כי מחוורתא משנ"ת בקדמייתא בע"ה וקצרתי במה שאינו נוגע לעניננו:)** אריה הנ"ל מהא דחטאת העוף הבאה עה"ס אליבא דידן דמשו"ה הוא דל"ח לאיסור כלאים דבג"כ משום דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לי' סד"א מה"ת לקולא וכיון דאינו אלא איסור דרבנן בדרבנן מותר גם פס"ר כמ"ש בט"ז או"ח סס"י רנ"ג עיי"ש. ולפי דבריהם א"כ גם אליבא דר' יהודא אפשר ליישב כנ"ל לפימ"ש התוס' יומא (דל"ג) דבאיסור דרבנן גם לר"י מותר דשא"מ ואף לפימ"ש במל"מ ז"ל פ"א מה' שבת ה"ה בשם התוס' בכורות לחלק בין דבר שאין איסורו רק מדרבנן דבזה ס"ל לר"י דדשא"מ מותר ובין איסור שיש כמותו בתורה דאסור לדידי' יעו"ש מ"מ הא כתב שם בשם התוס' כתובות ובכורות לחלק דבמקום מצוה שרי מיהת לר"י דשא"מ בדרבנן וא"כ אין לנו כלל הוכחה מחטאת העוף הבאה עה"ס לומר דלר"י ס"ל דכלאים בבג"כ הוי בגדר היתר וכנ"ל. וקושית הישוי"ע דל"ק ר"י הטעם דמשו"ה מוציאו בצבת ולא באבנט משום טלטול המוקצה נראה ליישב בפשוטו דודאי אית לי' גם לר"י דאין שבות במקדש וכמ"ש להדיא ביומא (דף ל"ד ע"ב) לגי' התוס' ע"ש ומה"ט ל"ה קאמר ר"י להשהות את הטומאה משום השבות דטלטול מוקצה ורק משום שלא לרבות את הטומאה ס"ל דאפושי טומאה עדיף ולכן קאמר דמוציאו בצבת ולפי"ז ודאי די"ל דס"ל גם לר"י דכלאים בבגדי כהונה אינו אלא בגדר דחוי' והוי טלטול מוקצה במקום דל"ח לעבודה רק דמ"מ מה"ט לא הוי קאמר להשהות הטומאה ולא הוי חייש לטעמא דטלטול מוקצה דהוי שבות במקדש:

ועדיין צריך להבין לפי מש"כ דמשו"ה מותר לר"י בחטאת העוף הבאה עה"ס משום דבמקום מצוה ס"ל דמותר באיד"ר דהא כאן אינו אלא ספק מצוה א"כ יתסר מספק וכמו כן יקשה גם לדידן דדבר שאינו מתכוין מותר מ"מ הא המג"א חולק על התה"ד הנ"ל בסי' שי"ד סק"ה ובסי' שט"ז ס"ק ט' ומוכיח מכ"מ דגם בדרבנן אסור פס"ר [ועיי"ש במג"א סי' שי"ד מ"ש להעיר ממ"ש בשבת (ד' ק"כ ע"ב) גבי כיבוי דפס"ר אסור עיי"ש. ולמש"ש בתוד"ה פותח הי' אפשר לומר דרק משום מבעיר הוא דקאסר ולא משום מכבה ויתיישב נמי משה"ק במהרש"א שם אי נפרש דהוא משום כיבוי הרוח ואי פס"ר הוא ליכא מאן דשרי דמ"ש ממדורה עיי"ש ולהנ"ל הי' מקום לומר דשאני כיבוי דהוי משאצל"ג ואינו אלא מדרבנן וס"ל להאי תנא דברייתא דגם פס"ר מותר בכה"ג אכן מד' התוס' משמע דמפרשי דגם משום מכבה קאסר ומ"מ יש לדחות ראי' זו לפימ"ש הר"ן פ' חבית ע"ש דכיבוי אף דהוי משאצל"ג מ"מ החמירו בה חכמים יותר משאר איד"ר יעו"ש ועיין באר יצחק או"ח סי' ט"ו שמסיק כהתה"ד. ואתפלא על כבוד ידי"נ הגאון מהרש"ך שליט"א בס' בנין שלמה ה"פ סי' כ"ח שכתב לדון מעצמו בענין פס"ר באיד"ר ואישתמיט מיני' לפי שעה כל הנ"ל] א"כ להמג"א החולק על התה"ד אכתי תיקשי כנ"ל האיך שרינן לי' לכתחילה ללבוש כלאים דבגדי כהונה מספק אשר ע"ב הנראה לומר בזה דרך נכון בע"ה והוא דהנה הרמב"ם פי"א מהלכות שגגות הלכה ב כתב דמספק אסור להביא קרבן משום חוב"ע וא"ת והלא חטאת העוף באה עה"ס וא"נ מפני שהמביא אותה מחו"כ ואסור לאכול בקדשים וכו' ולכאורה תיקשי לשיטתו דכל ספק מה"ת לקולא א"כ איך אפשר לומר דלא התיר קרא רק בחטה"ע שבא להתירו בקדשים הא מה"ת מותר הוא בקדשים כדין כל ספק וא"כ אמאי התיר קרא חוב"ע וע' רי"ט אלגזי פ"ג דבכורות מ"ש דבאמת מה"ת מותר בכל ספק קרבן ורק מדרבנן אסרו משום חוב"ע וכאן במחו"כ לא אסרו בכדי להתירו לאכול בקדשים ולהיפוך אין להקשות הא מה"ת פטור הוא להביא את הקרבן מספק דשאני ספק מצות עשה דאלים מל"ת וחייב מה"ת כמש"ש וכ"כ גם בעי"ט סי' ע"א. ויתיישב בזה ג"כ מ"ש הד"מ פ"ב מהלכות חגיגה שכתב לפטור טומטום משום שהוא ספק ובשאג"א סי' ק"ד הקשה ע"ז ותי' דהסוגיא ע"כ קאי אליבא דר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות ול"צ קרא לספק רק כשביצי' מבחוץ ל"כ לדידן דקייל"ן כרבנן דנשים סומכות רשות צריך קרא לפטור את הספק ודחי לה אח"כ להר"מ לשיטתי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא ולפי הנ"ל א"ש היטב דבספק מצוה מודה הר"מ דחייב ולגבי איסור ב"ת ליכא מספק ושפיר צריך קרא לפטור את הספק ודו"ק:

ואולי יתיישב בזה ג"כ משה"ק בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות במ"ש הר"מ פ"ח מה' ביכורים גבי עיסת ספק דחייבת בחלה משום שעון מיתה הוא כמ"ש בירושלמי דמשמע דבאיסור לאו אוקי מילתא אחזקה ובמחו"כ פסק בפ"א מה' מחו"כ הי"א דספק חייב להביא אף דא"ב כרת באם נכנס למקדש ואכל קודש ע"ש שנשאר בצ"ע. ולהנ"ל א"ש דשאני חלה דהמצוה מסתעפת מן האיסור ואם מספיקא אינה טובלת לית כאן מצות חלה ולכן בעינן טעמא די"ב עון מיתה דבזה החמירו או כמ"ש בכ"מ ספ"ט מה' טו"מ דבכרת ומיתה מודה הרמב"ם עיין בדברינו שלהי מגילה ל"כ גבי מחו"כ דהוי ספק מצוה ולא תלוי כלל באיסורא דאית בי' ושני דברים נפרדים הם מה שאסור בקדשים ומה שחייב בקרבן אינו מסתעף מן האיסור לכן אמרינן דמספק חייב וע' שם ארי' יו"ד סי' ב' מש"כ בענין עשה דשא"ז דדרשינן ג"כ זבוחה ודאי אכול אבל זבוחה ספק אסור ומשו"ה הוא דמחמרינן בכל ספק בשחיטה ועיי"ש באורך וע' תוס' פסחים (דף פ"ט ע"א) ד"ה ה"מ משה"ק שם וע"כ דס"ל ג"כ דספק מצוה מה"ת לחומרא. דבלא"ה לק"מ אי נימא דפטור מה"ת לעשות פ"ש מספק שמא עשה פ"ר כהוגן וע"ש באו"ח ודו"ק. ובקונטרס תפא"י סו כרו"פ סעיף י"ז מביא ראי' מד' התוס' שם ד"ה האי דס"ל דספק מותר מה"ת ע"ש וע"כ לחלק גם אליבא דידהו דספק מצוה שאני. ויתיישב ג"כ עפי"ז משה"ק כולם על הרמב"ם ממאי דילפינן בחולין (ד' י"א) דאזלינן בתר רובא מקרבנות דל"ח לטריפה והקשו הא לדידי' גם מספק מותר מה"ת ע' טו"א בחגיגה בא"מ שתי' משום חזקת איסור וברי"ט אלגזי פ"ד דבכורות אות כ"ו משום שעומד הוא להתברר עיי"ש ואי נימא דספק מצוה מה"ת להחמיר מיושב קושיתם בפשיטות וכמובן וקצרתי:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה