למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד רד
הרב בית יעקב בתשו' סי' י"ב דקדק ממ"ש רש"י פ"ק דחולין דף ז' ע"ב דעביד איניש דמנשי מה דיהבי לי' וכו' דדוקא מה דיהבי לי' אבל לוקח מעצמו לא מנשי ולמד מזה דישראל אוכל שחוטה עם עכו"ם שאוכל נבילה ולא חיישי' שישכח לאכול נביל' עמו עש"ב ואע"פ שדברי רש"י הללו הם לרשב"א שם דחייש גם בטמאה אבל בטהורה דלכ"ע חיישי' כתב שם רש"י דיש לחוש שמא תשכח ותאכל ע"ש מ"מ טהור' שאני שנוגעת ממש ולכן חיישי' אבל טמאה שאין נוגעה אין כאן בית מיחוש ליקח מעצמה אלא מה דיהיב לה. ובכן ניחא לי מאי דק"ל לדבריו מדקאמר פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב לר"י כ"ג אינו מקריב אונן שמא יאכל ע"ש ולזה י"ל דקי"ל כרבנן אבל ק' דאמ' פ"ק דפסחים דף י' ע"ב ככר בשמי קורה צריך לבדוק דילמא נפל ואתי למיכלה ותו אמרי' שם דף י"א לרבנן דר"י הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מניה ע"ש דאלמא אי לאו ה"ט גזרי' שמא יאכל וכן בחדש אמרי' שם לרבנן דר"י שנמכר שלא ברצון חכמים ואפי' לר"י ה"ט משום דלא בדילי מניה ע"ש דאלמ' גזרי' אפי' ליקח מעצמו ולפי מ"ש א"ש דהתם הוא משום דנגע אבל באכילה דלא נגע לא חיישי' וע"ש ברש"י ד"ה הוא עצמו ע"ש. עי"ל הנך שאני שהמאכיל עצמו מותר ואריה דאיסורא הוא דרכי' שהז"ג ועיין במג"א סי' רס"ט אלא שלזה עדיין ק' מדאמר פ' כ"ש דל"ג ע"ב תרומ' ענבים שנטמאת דל"מ דריך להו פחות פחות מכביצה דילמא אתי בהו לידי תקלה שיאכל מהן ע"ש ולכן י"ל כשי' א' ומ"מ דברי הרב בית יעקב אינם מוכרחים מדברי רש"י די"ל דמ"ש רש"י מה דיהבי לי' הוא משום דכיון דטמאה היא נזהרת מליגע שלא תטמא הטהרות כמ"ש רש"י שם ע"ש. וא"ת לרבנן מ"ש דגזור בחדש ובחמץ נמי אי לאו משום דמחזר לשורפו ואלו בכ"ג אונן לא גזור. י"ל דמצוה לא גזור ולאחר המועד אין כ"כ מצוה אלא משום שלא יתערב ויאכלנו ולכן יש לגזור טפי שמא יאכלנו ע"י בדיקתו אי לאו משום שמחזר עליו וכו' וא"ת כי היכי דמשני התם לר"י דמשום חומרא דשבת מיבדל בדילי ה"נ לישני בפ"ק דיומא גבי אונן כי פריך דר"י אדר"י דמשום חומר' דיה"כ מיבדל בדילי י"ל דק"ל אונן אאונן דמשמע לי' דלא גזר ר"י במקום מצוה אלא משום דאונן מתוך שבהול על מתו אפי למשכח דאונן אסור לאכול והיינו דק"ל דה"נ אתי למשכח עיקר יה"כ ושאונן אסור לאכול. ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בגמ' שם דאדפריך לר"י מכ"ג אונן ליפרוך מכ"ג דעלמא היכי עביד ביה"כ דילמא אתי למיכל ולפ"ז א"ש דהתם פשיטא ליה לחלק בין כשהוא בתענית שאסור בכל מאכל ובין כשהוא מותר בכל מאכל חוץ מקדשים דהשתא אתי למשכח אלא דק"ל מאונן לאונן משום דבהול וכאמור ומשני דכיון דכ"ע לא אכלי לא בהיל למטעי כה"ג ולפ"ז אונן בתענית יחיד אמת הוא שחוששין דילמ' אכיל ואינו מקריב לר"י:
ואם כנים אנחנו מצאנו חבר מסוגי' זו למ"ש הרב תרומת הדשן בתשו' סימן קמ"ז להתיר ביה"כ לתת פת לתינוק ואין לחוש שמא יאכל ול"ד לחמץ דכיון דאסור בכל מאכל לא אתי לאשתלויי ע"ש והביאו מרן הב"י בא"ח סי' תרי"ו ומוכח לפ"ז דשרי אפי' בתענית יחיד ובסוגיין משמע דדוקא בת"צ ילפי מ"ש הרי הוא כמבואר. שו"ר להרב פר"ח סי' תי"ב הביא סוגי' זו לראיה בפשיטות לדברי תה"ד הללו ע"ש:
אך את הדבר הק' להר"ן וה"ה ז"ל שהביא הפר"ח שם מה יענו לסוגי' הלזו ונר' דדוק' בכ"ג לא חיישי' מה"ט דכ"ע לא אכלי אלא משום עבודת היום אבל בעלמא כגון קניבת ירק חיישי' אפי' ביה"כ. תדע שהרי רבנן דר"י דמקריב אונן אטו לית להו גזירה דשמא יאכל והלא בחדש וחמץ ואשת חבר גזרי' אלא ודאי כאמור. ומעתה גם הר"ן וה"ה נר' דאזלי ומודו לדינו של הרב תה"ד כיון דאיכא מצוה לצורך התינוק אבל אין לומר שדברי הרב תה"ד אינן אלא בשאין קטן יכול לאכול בעצמו דליתא וכ"נ מדקדוק לשון מור"ם שם שכתב מותר ליגע וכו' וליתן לקטנים ולא כתב ליגע לתת וכו' וכ"נ מדברי הפר"ח שם ע"ש וא"ת והמק' מאי פריך מיוה"כ שאין עבודה כשרה אלא בכ"ג. שו"ר לתוס' ישנים נרגשו מזה ע"ש ומ"ש שם הפר"ח ובפ"ק דחולין וכו' ע"ש אם כיון לסיועי להר"ן וה"ה הדבר תמוה דלפי דברי הרב תה"ד הא לא מכרעא ונרא' שיש ט"ס וזה מקומו לעיל מזה קודם מ"ש כבר כתב בתה"ד ע"ש ואח"כ ראיתי להרב מג"א שהק' להר"ן וה"ה מסוגיין ועוד הק' בגמ' כי קושיין ומאי דתירץ יתיב ע"ש. נרא' מדבריו דלא גזר ר"י באונן אלא משום דסבר דכיון שמותר להקריב וכו' לפי שאינו אלא נגיעה בעלמא והם דברים תמוהים שהרי חייש ר"י לאכיל' גבי ביעור דהוי נגיעה בעלמא ואפשר דס"ל דהא דצריכין לה"ט הוא במקום מצוה אבל ביעור דלאחר המועד אינו מצוה כ"כ והתוס' שם ד"ה אבל שכתבו לר"י דיש מצות ביעור מצוה בעלמ' הוא. והרב ט"ז כתב טעם אחר דאימת יה"כ עליו ע"ש וסוגיין לא מוכחא כן ולפי מ"ש לדברי הרב תה"ד בפי' הסוגי' ניחא גם לדברי הרב מג"א בפי' הסוגי' א"ש וע"ש:
תם ונשלם ספר למודי ה' שבח לאל בורא עולם
דרושים
אמר המחבר הצעיר איש מאין אמרתי אעלה ואדפיס בשני הלוחות שנים ג' גרגרים בראש אעי"ר אחלקה שכם מקונט' קטן הנק' נשמו
חלק של יהודה חלקי ה' אמרה נפשי את שיש בה ידיעה בתחלה. מצוה להביא מן ההדיוט אימא רישא ב' דרישות הללו מן המוכן וסימנא מילתא הוא שאם אזכה משמיא מוקמי לי למען דפוס הא דפרוש כלהו פשיטי דספרא ואעלהו שם לעולה:
דרוש שדרשתי למע' אשת חיל לראשי עטרת פז אדונתי אמי תנצב"ה
לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת
שנו חכמים בלשון המשנה ילקוט משלי אשת חיל כשם שנתן הקב"ה את התור' בכ"ב אותיות כך הוא משבח הנשים הכשרות בכ"ב אותיות עכל"ה:
מרגלא בפומייהו דרבנן אשר חכמים הגידו והם אמרו דהני נשי דנהיגי למעבד עבידתא שפירתא יש דרך ישר לפניהם ויפה כחן כהלכת גוברין דשפיר חזו ופקיע שמייהו בעדי עדיים שוו בשיעוריהן ע"כ הקישן הכתוב אחד אנשים ואחד הנשים שקולין הן ומהדרין מן המהדרין אשר שוררו אנשים בשבח המגיע לכתפים. זו גדולה על כולן כי תבוא על שכרה בעמלה של תורה ולא נצרכה אלא לקבולי אגרייהו אתגורי אתגור כמאן דמהילי דמיין והשוה הכתוב אשה לאיש טובים השנים וכי ישאל איש קתבע אל שאול מה טעם יש בה היא העולה במעלו' דרבנן והלא לאמונ' הלכ' רווחת דנשים פטורו' מת"ת ועוד בה הא קחזינן דלא גמירי. זאת אשיב דיש בידן בתחלה אחזוקי אינשי ויעבדו את הבעלים או לבניהן אשר ילדו שיהיו פנויין לעסוק בד"ת דין גרמ"א לקבל שכרן משלם כרגלי הבעלים ואת הבנים ונות בית תחלק שלל מדין שותף:
אשר בזה אומר כי הוא זה מ"ש בפ' הי' נוטל עלה ההיא דתנינן תמן יש זכות תולה ג' שנים ובגמ' שם נאמר זכות דמאן אילימא זכות תורה הא לא מפקדא וכו' ומסיק רבינא לעולם זכות תורה ובאקרויי בנייהו וכו' מי לא פלגן בהדייהו ע"ש. וי"ל ודקרי לה מי לא ידע מעשים בכל יום מילתא דשכיחא ואשה בכל אלה הא והא איתנהו והיו אלה להם ותו מה זו תמיהא מי לא פלגן בהדייהו. ואפ' דרבינא נפק דק לישנא דהמק' דקאמר הא לא מפקדא שקדמה לו ידיעה מהך דאקרויי בנייהו וכו' אלא דמ"מ הי' ק"ל דכיון דלא מפקדא אין כחן יפה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דאעיק' אנהו לא מפקדי ושכר זו אין בו כדי שביעה לתלות וכדפירש"י ז"ל שם כ"ז דקדק רבינא מדלא פריך בפשיטות הא לא גמרי ולכן השיב רבינא ותמה יקרא דלעולם זכות תורה ודקאמרת הא לא מפקדא אטו באקרויי וכו' מי לא פלגן בהדייהו וכלומר דכיון דעבדי הכי למי שמצווה ועושה דבר ברור הוא דשותפי נינהו והיינו פלגן בהדייהו דייקא:
ויבא באר"ה הא דת"ר בפ"ב דברכו' גדול' הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים וכו' שנאמר נשים שאננות וכו' ע"ש. וכאן הבן שואל מה זו הבטחה כי לא פורש ותו על מה עשה ה' ככה ודאתתא עדיפא מדאיש. ולפי העלות הרשום בכתב מפו' יוצא ברם נקדים עוד מ"ש התוס' פ"ח דקידושין על מ"ש גדול המצווה ועושה וכו' דה"ט לפי שיצרו תוקפו ע"ש והיינו דאמרי גדולה הבטחה וכו' שאין יצרן תוקפן על ד"ת שהרי אין מצווין ועכ"ז שכר הוא להם כמצווין שנאמר נשים שאננו' שמען קולי דהאף אמנם שאננו' אתם מיצר סמוך קורא אני אליהם שמען קולי כאלו צויתי לכם ותהיו קרובים לשכר כאיש ויד אשה כיד בעלה והיינו הא דא"ל רב לר"ח סמוך ונראה הני נשי במאי זכיין וכו' וכל אדם חזו גו תרי תמיהי מדכר דכירי חדא דאטו ליתנהו בשמיר' בכל לאוין שבתור' וכל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות ותו מה זו סמיכה להא דת"ר אכן רב ק"ל לר"ח מסדר הברייתא ושאל לו במאי זכיין להבטחה זו הני נשי דקתני ור"ח פרושי קמפ' באקרויי וכו' וכאמור:
ובכן יפורש מאמר הנצב על הפתח כשם שנתן הקב"ה את התור' וכו' והי' טעמו דהני נשי איתנהו בת"ת באקרויי בנייהו וכו' ומשעה שעמדו על הר סיני זכי להו רחמנא חלק כחלק תרי פלגי גופא אמטול הכי שבוחי משבח לה בכ"ב אותיו' שם רמז אשר יעלה עליה כמי שישנה בלמיד' זו תור' שניתנה מאלף עד תי"ו וזו שכרה ויהי' בשלם:
והנה כי כן אחשבה שזה כיון שלמה בחכמתו והלא כה דבריו עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון פיה פתחה וכו' צופיה וכו' והדקדוקים מבואר ואני אפרש עז והדר לבושה הוא עז התור' ממנה הי' לה חלוקא דרבנן וע"כ תשחק מהיום ולאחר מיתה לעה"ב וזהו ליום אחרון כי בטוחה היא מיצה"ר דלא לייתי לאיגרויי בה דהא דא מפקדא ועכ"ז נוטלת שכרה משלם ליום אחרון והי' זה ע"י התור' כי פיה פתחה בחכמה וכי תאמרו והא לא מפקדא דעו איפה כי תורת חסד הגורמת לאחרים היא שעמדה לה כמו שהוא על לשונה ממש ומאן אחרים הדר אמר צופיה הליכות ביתה היינו אקרויי בנייהו וכו' כי ע"כ קמו בניה וכו' שע"י שתיהן זוכות כאחת לכן תנו לה מפרי ידיה וכו' ותהי משכרתה שלימ':
והרב רבי יעקב שאול ז"ל אומרה בדרך אחרת עלי בא"ר הא דת"ר גדול' הבטחה וכו' והי' בהניח חקירת חכם שחקר הרב המבי"ט ז"ל לפי משז"ל דרמ"ח מ"ע כנגד איברי אדם וכל יום כל אבר אומר לו עשה בי מצוה זו א"כ איך יכול לתקן כל איבריו וכמה מצות א"א לקיימן פ' נחלות ויבמין וטמאים. והוא מפרק לה ב' תשובות בדבר ויצא האחד דע"י המחאה ומדין ערבות בכלל אתה מוצא שיקיימו והנ' יצא אחיו דמקבל'. ואילך דרוצה בקיום כולן ועוסק בתורה הנה זה כמעשהו ממנו כמ"ש ז"ל כל העוסק בתורת עול' וכו'. ומעתה היינו דתני' גדול' הבטח' כי לא ינכה ממעשי' ע"י חטא אחריני דנשים אינן בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש ז"ל פ' מי שמתו וז"ש שמען קולי אין לך אלא משעת שמיע' ואילך שאננות הן וע"ז א"ל רב לר"ח הני נשי במאי זכיין להשלים תקון איברים דהא פשיט' לן דלא מפקדי את"ת והשתא דאשמעי' תנא דליתנהו בערבות מעת' לא יצדק בהם אחת מב' דרכים הללו וא"ל באקרויי וכו' והיינו דאהניא להו א"ד ז"ל. ולפי דרכו כן יפורשו הני קראי הם המדברים עז והדר לבוש' הוא לבוש הנשמ' הנעשה והמצות המכוון לרמ"ח איברי הנשמ' כנודע ותשחק ע"ז ליום אחרון כי אין נגרע דבר דליתה בערבות ואעפ"כ היא זוכה ללבוש הזה ובמה ע"י התור' וז"ש פיה פתחה וכו' ותורת חסד וכו' צופיה וכו' וכדבר האמור על הדרך הא'. ואפשר עוד לפי מקראו' הללו עפמ"ש הרב המפורסים מהר"י אשכנזי ז"ל בס' יערת דבש לפ' הא דהני נשי במאי זכיין כלפי מ"ש בראתי יצה"ר בראתי לו תבלין תור' ואם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ וז"ש הני נשי במאי זכיין פי' זכיין נוצחין ע"ד שבדבר זה זכיתי לבני מערבא פי' נצחתי ואם כן נשי דפטורי מה"ת במה נוצחין ביצה"ר כלום תבלין יש בה וא"ל באקרויי וכו' דהו"ל ממש כלומדות הן עצמן ע"ש. ועיין בהרא"ש ז"ל פ"ב דכתובות בשם י"מ גבי מאן דקרי ותני ע"ש:
ובדרך זו אלך לי לישב אותה שהק' מהרש"א ז"ל בס' זהב שבא אמה שהק' התוספות ז"ל פ"ק דע"ז דף י"ט ד"ה אשרי וכו' דמאי ק"ל לתוס' הא כתיב התם כי אם בתורת ה' חפצו ואתתא לא מפקדא וכמלמדה תפלו' ואצרכה עיון. והנה ראיתי בזה למהרי"א נכדו בס' שארית יעקב ההוא אמר ע"פ מ"ש מרן בב"י יו"ד סימן ש"ס דאשה נמי איתא בת"ת שצריכה ללמוד דיני מצות שחייבת ע"כ בשם מהרי"ם דאינו כמלמדה תפלות אלא בת"ת שבע"פ לא בת"ת שבכתב וע"ז ק"ל לתוספות עכת"ד. ולעד"ן דהא דצריכה ללמוד דינין שחייבת אינו מסוג מצות ת"ת דמצוה זו איתא גם במידי דלא נ"מ לדינא אך הנשים מה שצריכות ללמוד אינו אלא להלכותיהן לדעת מה יעשו וכי גמירי א"נ שמיע לה מאחרים תו לא צריכי ללמוד. ואמינא לה ממ"ש פרק קמא דחגיגה את זו דרש ראב"ע וכו' אם אנשים באין ללמוד נשים באין לשמוע וכו' ואם איתא אם אנשים ונשים באין ללמוד הכי הול"ל אלא ודאי נשים באין לשמוע דייקא. ובירוש' פרק היה נוטל אפלוגתא דן' עזאי ור"א שם אמרו ן' עזאי דלא כראב"ע דאמר אם אנשים באים ללמוד נשים באין לשמוע וכו' ע"ש. הרי דדייק כדדייקינן וקרא נמי ה"ק למען ישמעו ולמען ילמדו הא כדאיתיה וכו' וברור. ונ"ל דהיינו נמי טעמא דנשים פטורות מלכתוב להם ס"ת כמו שכתב הרב החינוך ז"ל סי' תרי"ג ע"ש ובספר שאגת אריה סי' ל"ה שאוג ישאג על הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש ואין להאריך כאן. ומעתה כיון דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה זה מורה באצבע דבמצות ת"ת איירי כד"א והגית בו וכו' ובהכי ניחא מה שתמה הרב מג"א בסימן קפ"ז על מרן והרב מע"מ ז"ל ע"ש דלשון על תורתך שלמדתנו גם הוא יורה דמשום תורה גופה קאמר משא"כ לשון ונתן לנו את תורתו על מצותיה נאמר. שו"ר להרב קול יעקב שכ"כ ומייתי לה מדפ' בפרק היה נוטל והא לא מפקדא וכ"כ הרב ברכי יוסף נר"ו בסימן הנז' ובסימן מ"ז מייתי לה מש"ס דפרק במה מדליקין ע"ש. גם בתורה שבכתב ל"מ לאוקמה דבגמ' דע"ז שם דריש בתחלה תורת ה' ולבסוף בתורתו יהגה ע"ש בפירש"י ותו נהי דלא הוי כמלמדה תפלות מ"מ אין שכרן אלא כמי שאינו מצווה ועושה וזה לא יקרא מאושר דבפרק היה נוטל לא בעי למימר שיתלה לה שכר כזה כדפירש"י שם ע"ש. ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דת"ת ומ"ש מרן ומ"ש רבינו שם דתורה שבכתב לכתחלה לא ילמדנה למדו רבינו ממ"ש בירושלמי הנז"ל ובדוקא קאמר ראב"ע נשים באין לשמוע והתם בתורה שבכתב משתעי אלמא לכתחלה לא ילמדו ואין מקום למה שהק' הרב מ"ק שם וראיתי להרב ברכי יוסף נר"ו בי"ד סי' רמ"ו שהשיגו עיין שם:
כתב עוד מהרי"א ליישב דן' עזאי ור"א כתנאי דר"י פרק בתרא דר"ה בסמיכת נשים דן' עזאי ס"ל כר' יוסי דדייק ואין בנות ישראל חובה אלא רשות ה"נ ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם חובה אלא רשות ור"א כר' יהודה דאין בנות ישראל רשאין קאמר והתוס' שם ס"ל דהלכה כר' יוסי ויש להן שכר כמי שאין מצויין וע"ז ק"ל לתוספות דע"ז שפיר לשיטתם ע"ש. ויותר הי"ל לפ' דל"פ ן' עזאי ור"א אלא במלמדה אך היא עצמה שלמדה כשעוסקת שכר הוא לה כמי שאין מצווה ועושה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בדין שזכרנו להדיא ע"ש. ומ"מ לע"ד אין זה מכוון דמ"מ לא יקרא מאושר וכדכתי' ותו דאעיקרא הא דן' עזאי ור"א אינה ענין למחלוקתו של ר"י ור"י ואפי' לרבי יוסי שם הכא מודה דאסירא בת"ת דר"א טעמא טעים דהוי כמלמדה תפלות ונ"ל בגמ' מדכתיב אני חכמ' וכו' ולא נ"ל מבניכם ולא בנותיכם. והגם שכתבו התוס' ר"פ המוציא תפלין דף צ"ו דאפילו לר' יהודה דאין סומכות ה"מ תפלין דבעי גוף נקי ועליי' הרגל דהוי כחולין לעזרה ותקיעה דהוי מלאכה דרבנן וסמיכה דהוי כעבודה בקדשים ע"ש דהשתא ע"כ לר' יוסי רשות הם גם במקום איסור דלא חייש לכך ומעתה אף אנו נאמר דה"נ בת"ת לר' יוסי דשרי ללמדה ולא חייש לתפלות. מ"מ הא לא דמיא דהתם באנשים לא חייש להך איסורא ולכן גם בנשים לא חיישינן משום דיש להן קצת מצות משא"כ כאן. ותו דהתם עכ"פ המצוה נעשית כתקנה אלא שנמשך ממנה איסור אחר אבל כאן הלימוד עצמו תפלות הוא להם ואפילו ר' יוסי אזיל ומודה. וממה שאמר בענין אין מקום למ"ש מהרי"א שם לישב מה שהק' הרב מ"ק לפירש"י פ"ב דכתובות דף כ"ד ע"ב בד"ה דאיסור עשה שכתב דאיסור עשה דכתב כה תברכו אתם ולא זרים והק' לו הרב ז"ל דילמא אתם חובה הא זרים רשות וכדאמר ביבמות דף נ"ד ע"ב יבמה לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות ע"ש. והרב הנז' תמה עליו דהתם קאמר א"נ לאחר מיתה אין בחיי בעלה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה והשתא לכ"ע פריך בחיי בעלה רשות לרבי יוסי א"נ בחיי בעלה לא לרבי יהודה וההיא דכתובות בלא"ה ע"כ לא בעי אלא לר"י דלר' יוסי דרשות הן שיטא דאין מעלין א"ד ז"ל. ולע"ד דברי הרב מ"ק צדקו ממנו דההיא דיבמות לא מכרעא דא"נ דקאמר הוא ע"ד את"ל וכלומר שאף את"ל דלאיסורא דייקינן מ"מ מיתה ליכא ולישנא קמא עיקר. ומ"ש דלכ"ע פריך לפי מ"ש התוס' דפרק המוציא הנז' ליתא דבחיי בעלה דליכא איסורא מעלמא גם לרבי יהודה רשות הן. עוד אני תמה במ"ש דבעיא דכתובות לרבי יהודה היא דלרבי יוסי פשיטא לן דאין מעלין דא"כ הוא היכי פשיט שם מדתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה דאין מעלין והלא לר' יוסי פשיטא ופשיטא דאין מעלין ולרבי יהודה קמיבעיא לן. ולעד"נ ליישב מה שהקשה ה' מ"ק דדייק לה מדכתיב תברכו ולא ברכו דהוה שמעינן דזרים רשות ולשון תברכו עיכובא ומשמע ומבעי' כן לכ"ע. ומעתה מה שרצה ליישב לשיטתו דברי התוספות דפ' כ"כ עם סוגיא דכתובות ע"ש ליתא וכמבואר. ומה שהק' שם למ"ש ר"י שם בפ' כ"כ אם לא משום ברכה לבטלה דהא ס"ל לר"י ז"ל כר"ת דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג וה"נ דכוותה ע"ש מ"ש. לעד"נ דהכא שאני שמטבע הברכה כה יאמר אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו והא ודאי בורכא היא וז"ש התוס' שלכהנים אמרה תורה לברך דלכאור' יתור נפיש הוא ולע"ד כוונו למ"ש. א"ק לדבריהם אטו ברכה לבטלה מלתא זוטרתי היא לגבי ר' יוסי וכבר עמד ע"ז הרב ב"ש ז"ל ואיברא לפי דרכו של הרב הנז' הא מייתבא ואח"ז ראיתי להרב שע"ה פי"ט דשבת שהביא מ"ש ה' מג"א ליישב תוס' אלו כמ"ש הרב הנז' והשיגו כדכתיבנא ע"ש:
עוד כתב הרב הנז' לישב מה שהק' דברי הר"ן אהדדי שמה שהוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים דלא תקשי סתמ' אסתמ' ע"ש ויותר היל"ל בפשיטות דניחא ליה להר"ן לאוקמא סתמא דלולב לכ"ע אע"ג דבלא"ה הלכה היא. האמנם לפי התוספות דפ' המוציא הנז' כ"ז ליתא דבלולב דליכא איסורא מודה ר' יהודה דרשות הן וכך מתב' ממ"ש הר"ן פרק קמא דקידושין שהזכיר הרב שם ע"ש. ומ"מ ראייתו של הג"א מפירש"י ז"ל לא מכרעא דניחא ליה לפרש מתני' לכ"ע לשיטת רש"י גופיה דה"ט משום בל תוסיף ולעולם מודה רש"י דהלכה כר' יוסי. ויראה שלא כ"כ התוס' והר"ן ז"ל דמודה רבי יהודה אלא בסוכה דאין שם לתא דאיסורא אבל לולב איסור טלטול יש בו כדאמר בריש פרק לולב וערבה מכדי טלטול בעלמא הוא ע"ש:
עוד כתב לישב דס"ל להר"ן ז"ל דנהי דקי"ל כר' יוסי היינו דלא מחי' בידייהו אך לא מורינן להו כמ"ש הר"ן ז"ל ולכן במתני' דלולב דמורינן לה לעשות מעשה לקבל ע"כ ר' יהודה היא וטעמא לאו משום דחזי לדידה אלא משום דראוי לאנשים א"ד. מ"ש דמתני' דלולב ע"כ ר"י היא אינו מדוקדק דלכ"ע תיתי מה"ט דחזי לגברי. ותו דמהיכן הוראה יוצאה מדתנן מקבלת אשה אטו משום דשרינן לטלטלו דנה דין בעצמה ליטול ולברך והא טעמא רבה איכא משום דחזי לגברי. ותו אעיקרא לא כ"כ הר"ן דלא מורינן אלא בתפלין דאינן נקיות דעת ולא נקיות גוף וכמו שזכר שם הרב עצמו שם סמוך ונראה בשם הר"ן ז"ל. שו"ר להרב ברכי יוסף נר"ו בא"ח סימן תרנ"ד שהשיגו וכן ראיתי לה' שע"ה ז"ל פ"א דלולב שהשיגו ע"ש. והרב ברכי יוסף נר"ו דקדק שם בהוכחתי' דהג"א עש"ב ויש ליישב דאיהו ס"ל שאם רשאות הן ודאי שיכולו' לברך ולאו דוקא נקט ברכה וכנראה מס"ד ע"ש. שו"ר שאין ראיתו של הג"א מכרעת מפירש"י דבר"פ המוציא תפלין מוכיח בגמ' דלא ר"מ ס"ל כר' יוסי משום מתניתין דאין מעכבין וכו' דסתם מתני' ר"מ ע"ש. ומעתה ע"כ לרש"י לפ' מתני' כר"מ ור' יהודה מה"ט דסתם מתני' ר"מ דרש"י אזיל לשי' דטעמא דר"מ ור"י הוא משום בל תוסיף:
ודע דמסוגיא זו תמה אני על מ"ש רבינו ישעיה ז"ל הביאו הרב ברכי יוסף נר"ו בקונטרס שיורי ברכה סי' תקפ"ט דאע"ג דסתמא דאין מעכבין ר' יהודה היא הל' כר' יוסי דאין הסתם מפו' כר' יהודה דדילמא ה"ה נשים ונקט תינוקות משום סיפא דקטנים מתעסקים עמהם ולא עם נשים והש"ס לשיטתו דדייק הא נשים מעכבין השיבו א"ר ודבריו קשים לשמוע דהלא לימוד ערוך הוא שם בגמ' דאמאי דבעי לאוכוחי דר"מ ס"ל תפלין מ"ע שלא הז"ג דחי דילמא ר"מ ס"ל כר' יוסי דרשות הן ועלה מסיק לא ס"ד לא ר"מ ס"ל כר' יוסי דתנן אין מעכבין וכו' הא נשים מעכבין וסתם משנה ר"מ ע"ש. הרי מפו' דחשיב ליה סתם גמור ודס"ל דנשים מעכבין משום דסתם מתני' ר"מ ודלא כר' יוסי ומוכיח מזה לפום קושטא דקס' ר"מ תפלין מ"ע שלא הז"ג הוא וצל"ע. ולכן צ"ל דהא דלא קאמר דנקט תינוקות משום סיפא משום דדייק לה מדלא נקט רישא תינוקות ונשים ונתני בסיפא אבל מתעסקים עם התינוקות בהדיא. גם מ"ש שם הרב ברכי יוסף נר"ו דידיה דלא מיקרי סתם דבנשים דאיתנהו בפלוגתא לא קמיירי ע"ש. והלא לאמונה כי לעולם זאת היתה לי. ולבי מגמגם על התוס' פ' בתרא דר"ה דמשוו לה בסתם גמור מה"ט ואיברא דכה"ג כ' הר"ן ז"ל ברפ"ב דמגי' אההיא דלעז יוני ע"ש. אכן מסוגיא הנז' מבואר דהא ליתא ומעתה צריכים אנו לישב מה בין זו לאותה שכתב הר"ן בההיא דלעז יוני. ונראה שלא כ"כ הר"ן אלא התם דפלוגתא דרשב"ג ורבנן שם נאמר במתני' דפ"ק ובכה"ג י"ל דתנא לא מעייל נפשיה בפלוגת' דהא אשמעינן פלוגתייהו חדא זמנא אבל כאן שלא הוזכרה מחלוקתו של ר"י ור"י במתניתין אלא בברייתא לא אמרינן הכי וצריך חפוש. שו"ר בחי' הרשב"א ז"ל פי"ט דר"ה שכתב כמ"ש הרב נר"ו ושוב דחאו מההיא דר"פ המוציא ע"ש ויעלוז לבי. וראיתי להרב שע"ה ז"ל פ"א דלולב שם שהביא הוראת מהרי"ן נעים במי שנוהג איסור בשתיי' מעלה עשן בי"ט אם מותר לו לטלטל הקנה ששואפין ממנו עשן דמייתי לה מההיא דמקבלת אשה וכו' דאע"ג דלא חזי לדידה כל דחזי לאחריני שרי ע"ש:
וכן בקדש חזיתיה להרב הכולל כמהר"ר שמריה קאטאריוס זלה"ה עלה ונסתפק במי שאינו רגיל לשתות הפיפ"א אם מותר להדליקו לאחרים בי"ט כיון דלדידיה אין בו צורך היום כלל א"ד כיון דלאחריני יש צורך קצת שרי ובכלל זה יש להסתפק אם מותר לטלטלו ואתי עלה הרב ז"ל מההיא דמקבלת אשה וכו' ומהר"י עייאש ז"ל הסכים עמו להתיר מט"א ע"ש. ולע"ד לענין טלטול הדבר ברור אך להתירו להדליק לאחרים ההיא דמקבלת לא שמה מתייא דטלטול שאני דכיון דבגופו של חפץ הדבר תלוי הואיל וחזי לגברי תורת כלי עליו וכדפירש"י ז"ל אבל להדליק בו כיון דלדידיה לא חזי אין בו צורך כלל ואסור משום הבערה שלא לצורך כלל ואין אומרים שיעשה זה מלאכה שאין לו צורך בה כלל הואיל וגוף המלאכה יש בה צורך לאחרים. עוד ראיתי לו שם שכתב אח"ז דברים תמוהים וז"ל אלא דתמיהא לי לדעת התוס' בפרק המוציא תפלין דאשה יכולה לקיים מ"ע שהז"ג וכו' אם כן אשה יכולה ליטול לולב ולברך עליו ואם כן למה אצטריך בגמרא לומר דמותר טלטול לולב מפני האנשים ת"ל דאיהי גופה ראויה וצל"ע א"ד. ולא דק דכ"ז פירש"י הוא וליתיה בגמ' ויש מקום לומר שהתוס' הכי מפ' לה לפום קושטא. והרב שע"ה ז"ל דחה ראיתו של מהרי"ן נעים שזה אינו אלא לפירש"י דה"ט דר' יהודה הוא משום בל תוסיף אך לפי' ר"י דפ' המוציא דר' יהודה ל"פ אלא בדאיכא איסורא אם כן בלולב לכ"ע רשות הן מעתה י"ל דה"ט דמקבלת משום דידה ולפ"ז הפיפ"א של טוטון דהוי כלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו א"ד. וכ"נ ממ"ש הרב מהר"י עייאש למהר"ש הנז' וז"ל שם כיון דאין מניעתו מן הפיפ"א מחמת איסור אע"ג דמונע עצמו ממנו ולא הורגל בו הו"ל כמבשל לאחרים דמותר א"ד ז"ל. נראה מדבריו דלנוהג בו איסור אסור גם בטלטול. ולע"ד הדין עם מהרי"ן נעים דאפי' לפי' ר"י גם בלולב איכא איסור טלטול וכדכתי' לעיל. ומיהו יש לדחות ראי' זו באופן אחר והוא דרש"י פי' כן לאוקמי סתמא דאתיא אפי' כר' יהודה אכן לר' יוסי דקי"ל כוותיה ה"ט משום דחזי לדידה. ודע דלפי דברי הרב שע"ה ז"ל הללו ל"ק מה שהק' הוא ז"ל בפי"ט דפסולי המוקדשין דין ה' לתוס' פ"ק דקידושין שלא הוכיחו ממתני' דפ' אין צדין ע"ש. ואתה תחזה. ומכל מקום לעד"ן דדינו של מהרי"ן נעים אמת הוא ושפיר מוכיח מפירש"י דמ"מ טעמו של רש"י קושטא קאי ולא מצינו שהתוס' חלקו עליו בעיקר טעמו ואדרבה ממה שלא השיבוהו בפי' זה בגמ' שתיקה כהודאה ואף על גב דאיכא טעמא אחרינא לא מפני זה מיפריך טעמו של רש"י ומדר' יהודה דס"ל ה"ט דחזי לגברי נשמע לר' יוסי דמאין הרגלים לאפושי פלוגתא בינייהו במה שלא מצינו שיחלוקו. ומעתה יהיו לרצון דברי הר"ן ז"ל אהדדי דבכוונה מכוונת פירשה לזו דמקבלת' כפירש"י לאשמעי' לדינא דגם מידי דלא חזי ליה כיון דחזי לאחריני בטיל ליה מתורת מוקצה כאשר הורה גבר מהרי"ן נעים ז"ל כנלע"ד. הדרן למאי דאתאן עלה משום יתובי דעת' דהתוס' דע"ז ממה שהק' הרב זהב שבא ואפשר לומר דכל עצמו של דוד דקמהדר לאישו"ר איש"ר לא ס"ד לאיש אשר אלה לו מצות מצות ריבה דהא ל"ק אשרי הכהנים שריבה בהן מצות יתירות אלא דשבוחי משבח למקיים חובה דמנחא אקרקפתא דידיה ונקט כי אם בתורת וכו' סרכיה נקט דרך גבר דעלמא שכל התורה בלשון זכר נאמרה:
אמנם ע"פ דברים הניתנין למעלה משמיה דגאון מהר"י אשכנזי ז"ל דבאקרוי' בנייהו לא זו בלבד דאהניא להו לקבל שכרן לעה"ב אלא דנעשה גם הוא ככל היוצא מפיהם דמי וסמא בידייהו ליצר מחשבות ושפיר קרינן בה כי אם בתורת ה' וכו' ק"ל לתוס' שפיר. וע"ע למהר"ם אלשי"ך ז"ל במזמור זה ובספר כסף מזוקק להרי"ף ז"ל ס' שמיני כתב דרך נכון בדבריהם ע"ש:
חזרנו על כל המק' עז והדר לבושה וכו' לפי דרכו של מהר"י אשכנזי ז"ל וירצה שלבוש זה הנעשה מהתורה עי"ז מובטח לה מיצה"ר וז"ש ותשחק וכו' והוא ע"י שפיה וכו' ותורת חסד וכו' אשר ע"כ קמו בניה ויאשרוה ולא ממעטה מכלל אשרי האיש כיון דאיתא בכי אם בתורת ה' חפצו רבות בנות עשו חיל חבילות של מצית ומ"מ את עלית על כולנה כי אעפ"י שאת יעלת חן ואתי יצה"ר לאיגרויי בך ע"ד מ"ש דיוסף מחייב את הנאים עכ"ז שקר החן והבל היופי לפי שיש לך תבלין תורה משא"כ לרבות בנות הפנויות דא"א לומר ונקה מהחטא ואעפ"י שעשו חיל מצות מ"ע מניעת החטא היא עיקר גדול וז"ש אשה יראת ה' היא תתהלל כי יראת ה' היא אוצרו:
דרוש
למע'
תשובה
אתמר בבי מדרשא בשביל שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אמר הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה עכל"ה:
יודעים הכל ומסתכלין הן בראיה שיש בה ידיעה מעלייתא עולה של תשובה וכל מעשה תוקפה וגבורתה זו למעלה מזו לא במקום א' ולא בב' מקומות הא כדאיתי' והא כדאיתיה. זו גדולה על כולן שאלמלא שערי תשוב' ננעלו הנפש החוטאת מתה מאליה ואדם אין ואין העולם כדאי כי במה נחשב להבל דמה כמאן דליתיה. כי יצר סמוך מסית זה הדיוט כל יומא זמניה לעבור בזמנו וכוין פתיחן ליה חליף ואתי על לאו הן מחלפא שיטתיה וסרח העודף היינו רביתיה ודא תהי למיקם בטעמא דאמור רבנן שהתשו' א' מז' דברים שנבראו קודם העולם כמ"ש בפר"א ובזוהר ולהורות נתן דאי לא הא לא קיימא הא ובר מינה דתשו' אין האיש מנוקה וה"ט נמי שהימים האלה נזכרים ונעשים ופתח פתוח לעוברים ושבים לשהן זמן בריאת העולם ומישך שייכי אהדדי וכאמור. והרב המפורסם כמהר"י אשכנזי ז"ל בס' יערת דבש רוח ד' דבר בו ההוא אמר שבימים חלו לבו של אדם נוקפו ויעוררו כאיש אשר יעור משנתו שכן ראוי להיות חוזר בתשו' ושרש דבר נמצא בו ע"ד ויך לב דוד אותו ע"ש טעמו ונימוקו. וממה שאמור בענין יש בו בנותן טעם לפי שהז"ג דחוזר וניעור ואפשר לקרב לזה מקרא שכתוב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וא' הרואה אומר הגיעני כפו"ל והנה בפ"ק דר"ה אמרי' אימתי מצוי בי' ימים שבין ר"ה ליה"כ ז"א דרשו ה' בהמצאו ואחר תשובו כי אז קראוהו דתפלה דקרו ליה ועני וסי' לדבר בהיותו קרוב על לבבכם. א"נ אפשר עפמ"ש בשם הרב עשרה מאמרות שאין תשו' אלא לישראל לא לאה"ע וזה חזיתי להרב המבי"ט בס' בית אלהים שער התשו' בי"ד שכ"כ ע"ש. ואנכי הרואה מצאתי דבר ה' בפיהם אמת שכך היא שנויה בבית מדרשו של ר' תנחומה ס' האזינו וז"ל כתיב ישא ה' פניו אליך וכתיב אשר לא ישא פנים עשה תשו' נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאה"ע ע"כ. ואולם אכתי פש גבן חקור דבר על מה עשה ה' ככה ותו אעיקר לישנ' גופייהו היאך תשו' מועלת מדינא דקי"ל מלך שמחל ע"כ אינו מחול וכבר עמדו ע"ז המפ' ז"ל. ואע"ג דאמר רבא פ"ק דקידו' דף ל"ב דקב"ה כ"ע דילי' ותור' דיליה ומצי מחיל וה"ט דרב שמחל ע"כ מחול משום דתורה דיליה לאפוקי מלך דאין המלכות שלו כמ"ש התו' פ"ב דסנהדרין ע"ש. ה"מ מעצמו דומיא דוה' הולך וכו' אבל אחרים לא ושו"ר בחי' הר"ן ז"ל כ"כ בסנהדרין דף י"ט ע"ב אמ"ש שם מצוה שאני שהק' דא"כ לרבנן אפי' במצוה אין שומעין לו ואלו בפ' ואלו נאמרין גבי אגריפס אמרו שם מצוה שאני ותי' בשם ה"ר דוד דה"מ כשהוא עצמו רוצה להתבזות אבל חליצ' ויבום שהנשים יבזוהו כה"ג אינו מחול א"ד ז"ל וה"ז כמ"ש. והשתא הא דתשו' לא דמיא אלא לחליצה ומעתה הדרא קו' לדוכתא איך מועלת התשו'. ולעד"נ דכיון שע"י יש' הוא שיצא מוניטין שלו בעולם בקבלת התורה שורת הדין למחול להם שאין לנהוג עמהם דין מלך שהן גרמו למלכותו ולכן לאמ"ה אין תשו' דהדר דינא שאין כבודו מחול. עוד נלע"ד פ"א לפי שתנאי התנה הקב"ה במ"ב אם אין מקבלין התורה חוזר לתוהו וא"כ הו"ל כשותף במלכותו ואין כאן דין מלך שמחל וה"ט דאמרי' מאן מלכי רבנן כמבואר. ואם כנים אנחנו מקום לנו לפ' מאז"ל ע"פ אני מדבר בצדקה שלעתיד אומרים שרי אמ"ה מ"מ אלו יורדין לגיהנם ואלו לג"ע ואומר להם הקב"ה אני מדבר בצדקה וכו' שקבלתם התורה שאלמלא כן היכן מלכותי ור"ן אומר חוזר העולם לתוהו ע"כ שהשרים באים בטענה מ"מ לאלו יש תשו' ולא לאלו והשיבן הוא ית' שאלמלא כן היכן מלכותי וכטעם הא' ור"ן אומר וכו' וכטעם הב':
והרב בית אלהים שם נ"ט למה שאין תשו' אלא ליש' לפי שהן עמוסים במצות חבילות חבילות וכרובן כן חוטאים וא"א לומר ונקה והו"ל כאנוסין לא כן הרשעים אלה בני נח אין להם אלא ז' מצות ולכן ילקו זרים שבע על חטאתיהם ואין להם תשו' ותמנע היתה ע"ש. ואפשר שע"ז נמלך הקב"ה בתור' ביום ברוא אלהים אדם וא"ל אם אין תשו' על מה שוא בראת וא"ל הקב"ה כבר בראתי תשו' כמ"ש בזוהר ס' אחרי והיה טעמו דהיא הנותנת לקבלת התשו'. ובזה יומתק מאמר ראב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל וזה ע"י תשו' כי מבלעדה אין צדיק בארץ וכו' ולכן הרבה להם תורה ומצות כאמור. ובכן כן יתפרשו מקראות הללו הם המדברים תורה צוה לנו משה וכו' ויהי בישורן וכו' יחי ראובן וכו' וי"ל למה זה יקרא בשם יעקב כאן ותו ויהי בישורן יחי ראובן מאי שיאטיה הכא ולדרך זה הוא מבואר וז"א במערבא לדרוש תורה צוה לנו גי' תרי"א כמ"ש בגמ' והיה לנו מורשה מעת נקראו בשם יעקב מהיום ההוא והלאה קימו וקבלו עליהם כל התור' ויצאו מכלל ב"נ ומה שלא ניתנה מאז הוא לסיבת ויהי בישורון מלך בהתאסף וכו' ורצה הקב"ה לתתה ברוב עם הדרת מלך ועי"ז תגלה מלכותו ומעתה בין תבין את אשר לפניך והלא דין הוא שיחי' ראובן ואל ימות ע"י תשו' כמאז"ל וישב ראובן לשקו ותעניתו ויכול הקב"ה למחול וכאמור. והמפ' כתבו ע"א דיש' נק' בנים ואב שמחל ע"כ מחול לכן לאמ"ה שהן עבדים אין תשו' וז"ש דרשו ה' בהמצאו בימ"ת וא"ת אין כבודו מחול לז"א קראוהו בהיותו קרוב לנו ופסול לעדות כמ"ש פ"ק דע"ז כלום יש אב מעיד על בנו. ואני אפ' בזה מאמר א' תמוה באו דבריו בילקוט ראובני וז"ל אמר משה להקב"ה כלום הוצאתם ממצרים ע"מ שלא תמחול להם לא הוצאתם אלא ע"מ שתמחול להם ע"ש. והנה באר כפי הקדמ' זו. ברם נקדים עוד מ"ש המפ' שביצ"מ מודעא רבא שיש' נקראו בנים שהקב"ה כהן הוא וירד למצרים אדמה טמא' ויך כל בכור בארצם ואם כבנים האב מטמא לבנו לז"א לא הוצאתם אלא מדין בנים ודין הוא למחול. ויתקרב לזה ב' כתובים הבאים כא' הני קראי אמרן דוד ואלו הן קרבו רדפי זמה מתורתך רחקו קרוב אתה ה' וכו' וחוץ מהכונה נלפע"ד לפרש עפמ"ש הרב בית יעקב בתשו' סימן ע"ג דלהרמב"ם דרבית דגוי הוא מ"ע שמעי' דבעל תשו' שרי ליה לעבוד על מ"ע לסגף עצמו שהרי אמרו חזרת מלוה ברבית משיחזרו בהן דאפי' לגוי לא מוזפי וה"ט דמ"ע דתשו' אלים וכמ"ש במקום שב"ת עומדין וכו' וכתב עוד שם דלפי מ"ש הרמב"ם דיין קידוש הוא מד"ס יש לאסור לו יין קדוש עש"ב. ולעד"נ לפי מ"ש הרב שם דאין לאסור לו בשר ויין בשבת וי"ט דאוריית' אין זה נכון לאסור לו יין קידוש והוא בכלל בשר ויין שהוא מ"ע בכלל עונג שבת. ואע"פ שכתב הר"י ר"פ מי שמתו שאין חובה על האדם לאכול בשר ולשתות יין בשבת וכו' ע"ש היינו שאין לחייבו בכך אלא רשות הוא ומ"מ מצוה קעביד ובכלל עונג שבת הוא וכ"נ ממ"ש שם כיון שמכוין למצוה וכו' ע"ש וכיון שזה רוצה לסגף עצמו ונמנע מבשר ויין חושבם עליו לענג ובודאי מתכוין לבטל מצות ענג קרינן ביה ומפני תשוב' מותר. נקיטי' מהא להרמב"ם דשרי לב"ת לבטל מ"ע דבשר ויין בשבת דעשה דתשו' אלים הוא. אשר בזה אפשר לי לפ' מאמר ישעי' ע"ה אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. וחוץ מדרכנו אפשר שיאמר עפמ"ש הנ"י והר"ן ז"ל בפ' במה טומנים באו דבריהם בכ"מ ס"ה דיסודי התור' דל"א יהרג ואל יעבור אלא במצות ל"ת לא במ"ע. ומרן שם הק' להם מרחב"ת וריב"ב וממ"ש מ"ל יוצא ליסקל וכו' וכ' ע"ז וא"ל מדת חסידות שנו כאן ע"ש. והחכם הנבון גבר ממיתי רחימו דנפשין כמה"ר נסים טובייאנה הי"ו מצא מציאה ואייתי בידיה דברי הרב החינוך סי' רצ"ו שכתב שם כמ"ש הנ"י והר"ן ז"ל ומייתי עלה ההיא דמה לך יוצא וכו' ומוקי לה במשנת חסידים והדור פרוץ ע"ש. ומעת' אין קו' מרן עליהם קושי' ומבואר בדברי הרא"ה שהוא מהראשונים שזה דעתם ע"כ שמעתי מהח' הנז' היטב לראות. נמצינו למדין דרבוות' הללו סברי מרנן דבמ"ע יעבור ואל יהרג ולזה ידוקדק הכתוב באומר אשרי אנוש וכו' יחזיק בה לבלתי שמוע לדברי האנס ויהי' שומר שבת מחללו והי' טעמו ששומר ידו מעשות כל רע שלא לעשות מעשה בידים לאפוקי מ"ע דהוי שוא"ת. א"נ עפמ"ש רדב"ז ז"ל בראשונות סי' ק"ל דמה ששוחטין לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה הוא כדי שלא יקוץ ויסתכן. ועוד שחלול שבת מוטל עלינו לא על החול' ואין אומרים לחול' חטוא ואכול כדי שנזכ' אנחנו ע"ש. וז"א אשרי אנוש יעש' זאת התור' לבלתי אכול נבלה ושאר איסורין הוא החול' עצמו ובן אדם יחזיק בה ומי שיחזיק בה שלא לשחוט לו ולהאכילו נביל' והיה טעמו שיהא שומר שבת אין זה אלא מחללו וא"ת מ"ט אדרבא מוטב נאכילהו נבלה דאיסור קל לז"א ושומר ידו מעשות כל רע לחולה אך בנבלה אפשר שעוש' לו רע שיקוץ ויסתכן. ולטעם הב' ה"ק שומר שבת ההוא יקרא מי שמחללו ששוחט לו שבזה שומר ידו של חולה מעשות כל רע לאכול נבלה שאין אומרים לו חטוא שאין מוטל עליו כאמור. או יאמר כפי מ"ש הר"ן ז"ל בפיה"כ דאיסור שחיטה קל הוא מאיסור נבל' שעובר ע"כ כזית ע"ש. וז"א שומר שבת נקרא אותו שמחללו חלול א' ששוחט שעי"כ שומר ידו של חול' מעשות כל רע כללות הרע הרבה לאוין שבנבלה. או יאמר כפי מ"ש הרא"ש שם דנבילה המאכל עצמו אסור אבל שחוטה המאכל מותר ואיסור שבת הוא דרביע וגבי חולה כחול שוייה רחמ' ע"ש. ז"א מי שמחללו הוא בשומרו ע"י ששוחט דכחול שויה שעי"ז הוא שומר ידו מעשות כל רע שנקרא רע מצד המאכל עצמו. עוד נלע"ד לפ' עפמ"ש רדב"ז שם סי' ס"ז שמי שאמדוהו לחלל עליו שבת והוא רוצה להתחסד למסור נפשו שלא לחללו אינו אלא חסיד שוטה שאפי' לאומרים במי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר שהוא ממדת חסידות לא דמי להדדי דהתם קדוש ה' מיהא קעביד ואפי' בצנעא פרהסיא הוא אצל נכרים אבל כאן מי יודע מה הוא עושה בתוך ביתו. ותו דהכא הוא אינו מחלל ואחרים הוא שמחללין עליו. ותו דהתם גדר וסייג הוא עושה למצוה שאומרים כמה גדולה מצוה זו שפ' מסר נפשו עליה אבל כאן כ"ע ידעי דניתנה שבת לידחות אצל חולה אלה דבריו ז"ל. ולעד"נ עוד לחלק דהתם בא האונס מאחרים המעבירים אותו ואף שמדינא כיון שאין כאן חלול ה' יעבור ואל יהרג מ"מ כיון שאחרים אנסוהו מדת חסידות שנו כאן שלא לשמוע אליו ולהעמיד ד"ת במקומן אבל כאן דמשמיא אנסוהו ואמרה תור' לחלל שבת זו לשמור הרבה שבתות מה חסידות יש כאן:
ומעתה משם בארה המק' הזה אשרי אנוש יעשה זאת לקדש את ה' אם אנסוהו לחלל שבת ובן אדם חשוב ממנו יחזיק בה לעשות משמרת ממדת חסידות למסור עצמו אפי' במקום שאמרו לעבור כגון בצנעא וכיוצא. אך זה חולה שהיה בשבת שומר שבת יקרא המחללו שאינו רשאי לשומרו ולמות וא"ת ק' אהלכתא ומ"ש הא מהא לכן אמר ושומר ידו וכו' וכחילוק הב' שכתב הרב דהיינו הוא אינו מחלל אבל אחרים מחללין עליו. ולפי טעם האחרון ה"ק שאני אונס ששומר ידו ע"ד משמרת למשמרתי מעשות כל רע מסיבת עשות כל רע הוא עושה משמרת סייג לתורה אך בזאת אין כאן סייג דכ"ע ידעי דניתנה שבת לידחות אצל חולה וזה נקרא שומר שבת דכל הזריז ה"ז משובח. ואולם לפי מ"ש בשם הרב בית יעקב יהי' הכונ' אשרי איש יעשה זאת וכו' דהיינו ששומר ידו מעשות כל רע הוא הב"ת שלא לשתות יין ולאכול בשר לסייג וכאמור. ובכן מיפרשי קראי הניתנין למעל' קרבו רודפי זמה באשר קרבו בתשו' רשות יש להן שמתורתך רחקו לבטל מ"ע דלנכרי תשיך למגדר מלתא והיה טעמי כי קרוב אתה ה' להם יותר מצדיקים גמורים דעשה אלים הוא ולכן כל מצותיך אמת:
אני שמעתי מהחכם השלם והכולל שד"ר כמהר"ש מיוחס ז"ל איש ירושלים תובב"א הוא היה אומר עמ"ש שישראל אמרו להקב"ה אשה שגירשה בעלה וכו' כלום יש לזה ע"ז כלום ויהי כמשיב כי אל אנכי ולא איש וכתבו המפ' שהכונה דהוי גט פסול דבעי' זרק לתוך ד"א שלה ולא משכחת כלפי שמיא דמלא כל הארץ כבודו וז"ש קרבו רדפי זמה בתשו' וכפי הנרא' מדין תורתך ראוי להיות רחקו דהא מיגרש' ואין לזה ע"ז כלום ולז"א קרוב אתה ה' בתוך ד"א שלהם ובכן כל מצותיך אמת צדקו יחדיו את זו דרש הרב הנז' ודפח"ח. ועפ"ז יש לפ' קראוהו בהיותו קרוב והרי הוא כמבואר. ולפי דרך הקדום הנה באר קרבו רדפי זמה בתשובה ומתורתך נראה כי רחקו דאין כבוד מלך מחול והיה טעמו כי קרוב אתה ה' לנו ופסול לעדות כי אתה אבינו ואז כל מצותיך אמת. ונמשיך ע"ז מקרא נדרש לאחריו קדם ידעתי מעדותיך וכו' ועפמ"ש בראש אמי"ר שאלמלא תשו' אין העולם מתקיים מעתה יש בו בנ"ט להיותו ית' מוחל דלצורך מצוה רבה כזו יש לו למחול ולא יאבד עולמו מפני השוטים וז"א עוד ט"א מפני שקד לעולם ידעתי מעדותיך הן הן המקראות שלמדו מהן אותן ז' דברים שנבראו קודם העולם ואחת מהנה תשו'. ומזה ידעתי כי לעולם לצורך קיום העולם יסדתם לאותם רדפי זמה ע"י תשו'. ומצורף לזה אותה שתקנו בתפלת ר"ה היום הרת עולם וכו' ירצה כיון שהיום הרת עולם בזמן תשו' דדא בלא דא לא סלקא ולכן היום יעמיד במשפט וכו' דג"ס נפתחים בו ומנקה הוא לשבים וכיון דכן ממ"נ אם כבנים בלא"ה מדינא ראויין לתשו' דכבוד אב מחול הוא ואם כעבדים נמי ראוי למחול לצורך קיום הרת עולם וכאמור:
ולפי העלות טעם זה דמדין בנים זכינו לתשו' מקום יש בראש לפ' מאמר הנצב על הפתח בשביל שאמר יעקב וכו' ויש לתמוה מה ראו אלו להתקרב ולא קרב זה אל זה. ונראה בהקדים עוד מ"ש המפ' דמדין בנים זכינו לצדקה כמ"ש בעובדא דר"ע ושבזה מובן אצלי מ"ש בילקוט ס' ראה ר"י דסכנין בש"ר לוי בזכות ב' דברים ישראל מתחטאין לפני המקום בזכות שבת ובזכות מעשרות דכתיב אם תשיב משבת רגלך וכו' אז תתענג וכו' בזכות מעשרות דכתיב ושמחת בכל הטוב ד"א אין טוב אלא תורה דכתיב כי לקח טוב וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע"כ וי"ל מה נשתנו שתים זו מכל המצות ותו מה הלשון מתחטאין ותו לד"א מה לתורה אצל מעשרות. ונר' בהקדים עוד מ"ש המפ' דאע"ג דקי"ל אין משתמשין בשרביט של מלך והוא השבת לנו שנקראים בנים שרי לא כן אמ"ה כי עבדים הם ולכן גוי ששבת חייב מיתה. עוד נקדים מ"ש הרב בתי כהונה שלא זכינו לתורה נגד מה"ש אלא מדין בנים ובן אין לו דין בן המצר. עוד כתבו ט"א שלכן נתנה במתנה לפי שאין בה דין בן המצר ומעתה היינו דאמרינן בזכות ב' דברים ישראל מתחטאין ע"ד שאמרו לחוני המעגל שאתה כבן המתחטא לפני אביו ואלו הן שבת ומעשרות ששתיהן מורים שאנו בנים כאמור וד"א לטפויי אתא דושמח' בכל הטוב זו תורה שלא זכינו בה אלא מדין בניה ולכן זכו למצות צדקה ולא תהיה זאת לפוקה כאשר דימה ההוא מינא לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר אזהרה יתיר' ומתן שכרה בצדה להוציא מלבן של צדוקים. ומעתה זה שאמר בשביל שאמר יעקב עשר אעשרנו הורה גבר ושויה אנפשי' כאב את בן ירצה ולכן השיבו השי"ת ע"פ מדותיו בשביל זה אני נותן לבניך י' ימ"ת דהיא ג"כ מדין בני' והאבו' סי' לבני'. וממה שאמ' בענין משם בארה מ"ש בפ' חלק דף ק"ה א"ל נביא לישראל חזרו בתשו' א"ל עבד שמכרו רבו ואשה שגירשה בעלה וכו' א"ל הקב"ה איזה ס' כריתות וכו' וכבר הקדים הקב"ה וקראו לנבוכדנצר עבדי ע"ש. וי"ל מהו ויכוח זה שבין ישראל לאביהן שבשמים. ועפמ"ש הנה נכון. ברם צריך לאודועי משנלע"ד טעם מספיק למה שמועיל מחילה בתשו' אע"פ שהוא מלך שלא אמרו שאינו מחול אלא באיניש דעלמא אבל אשתו כגופו דמיא ואי לא מחיל אדרבה מגרעות נתן ואנחנו עם הקב"ה כדין אשה לבעלה וז"ש ישראל עבד שמכרו רבו וכו' שע"י מכירה הורה שאין לו דין בנים ומעתה אין לנו תשו' דמלך אין כבודו מחול ואם באנו לידון עמו בדין אשה לבעלה דמהני' מחילתו הרי נתגרשה ויהי' כמשיב אם לטענ' אשה שגירשה וכו' איזה ספר כריתות וכו' והדר דינא דמלך באשתו מצי מחיל ואם כבנים ראו קראתי לנבוכדנצר עבדי ואין קנין לעבד ובטל מקח והן עוד היום יאמר להם בני אל חי. ואלו זה כיון הכתוב עבדים משלו בנו ומדינא אין קנין לעבד ועכ"ז עין רואה דפורק אין מידם. ואצלי כן יפרש מה שכתוב באיוב אם תשוב עד שדי תבנה תרחיק עולה מאהלך כלומר תבנה ע"ד ויבן ה' אלהים וירצה כי עדיין אשה תקר' ואין כאן גירושין וכ"ת מלך אין כבודו מחול לז"א תרחיק עולה מאהלך דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא ואתה בן אדם המלך דין הוא שתרחיק עולה מאהלך היא האשה שדין הוא למחול לה דאשתו כגופו כן הדבר הזה בחוקו יתב':
ואפשר עוד עפמ"ש בירושלמי ס"פ בתרא דר"ה בכל הקרבנו' כתיב והקרבתם וכאן ועשיתם אמר הקב"ה ע"י תשובה מעלה אני עליכם כאלו נבראתם בריה חדשה ע"כ אשר בזה מקום לישב לטענת מלך שמחל וכו' והוא לפי שפנים חדשות באו לכאן. וז"ש ע"פ פנה אל תפלת הערער שאף שבזה"ז אין כהן וכו' מקבל אתה תפלתם תכתב זאת וכו' מכאן שתשו' מכפרת ועם נברא שנעשו בריה חדשה ע"כ והרי הוא כמבואר. ואחשבה שאל זה כיון יחזקאל סי' י"ח השליכו מעליכם את כל פשעיכם וכו' ועשו לכם לב חדש וכן בדוד הוא אומר הסתר פניך מחטאי וכו' לב טהור וכו' ולע"ד זה טעם מספיק לטעם אשה שגירשה בעלה ואפשר שז"ש הקב"ה כי אל אנכי ולא איש שם רמז דבשלמא לאיש גירושין יש כאן אבל אנכי אל ולא איש ויכולני לעשות בריה חדשה. וז"ש אם תשוב עד שדי תבנה מחדש ולכן תשו' מועלת ואין זה מחזיר גרושתו אך בני הזהר שתרחיק עולה היא גרושתך משנשאת מהיות אהלך אשתך שלא כמדת הקב"ה:
ואפשר עוד עפמ"ש בפרק יה"כ גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר לאמר הן ישלח וכו' ושובו אלי וכו'. ומקשו הכא ומאי איריא תשו' בכל התורה ה"נ קי"ל אתי עשה ודחי ל"ת. ומהר"ם ן' חביב ז"ל מפ' לה בשם ב' גדולי הדור מהר"י אבולעפיא ומהר"ש אלגזי ז"ל דאימור דעשה דוחה ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת שהדוחה ל"ת הוא ניהו המקיים העשה וזו גדולה על כולן דמר ניהו רב' כביכול הוא העובר הל"ת וישראל הם המקיימים העשה. והרב תמה עליהם מאונס דפ' אלו נערות ומפ"ב דיבמות גבי אלמנה לכהן גדול ע"ש. והרב מ"ק בדרוש תשו' תירץ יתיב דרבותא דתשו' דבעלמא מלמדין אותה לומר לא בעינא שלא יעבור הוא הל"ת וכאן רחמנא אמר ושובו אלי אף כי יעביר הל"ת ע"ש. ולע"ד לא דמיין דהתם שאני דמלמדין אותה משום דמשכחת דליתיה לעשה כלל א' אמרה לא בעינא דעשה לא קאי אלא אקרקפתא דאונס ולכן יצדק לומר דגם כי לא אמרה מלמדין אותה אבל כאן שא"א בשום פנים לפוטרו מעשה ולעמוד במרדו איך יחזור הוא יתב' מהעשה לומר לא בעינא. גם לפי פי' התוספות שם וכן הראשונים במקובצת הא ליתא וע"ש:
עוד כתב שם משמיה דמהרמ"ג עמ"ש התוס' בעירובין דף ק' דהיכא דפשע אין עשה דוחה ל"ת והיינו רבותא דתשו' ע"ש. ולע"ד אין דמיונו עולה יפה דהתם שאני דעשה דמתן ד' מעיקרא נמי איתיה בעולם וכמדוקדק מדבריהם שכתבו והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו ע"ש ולכן כי מייתי לי' ללאו בפשיעתו אין זו ס' שהעשה ידחהו אבל כאן כל עצמו של עשה דתשו' לא מתוקם אלא אחרי שפשע שאם הוא צדיק כל ימיו ליתיה לעשה כלל ולפ"ז ניחא לי מה שק' לדבריהם הללו מההיא דאונס דעל ידי פשיעה הוא בא ומה הקשו א"כ בגמ' וליתי עשה וכו' ולפ"ז ל"ק דמ"מ העשה המתהוה עכשיו בזאת הממזרת א"א לקיים בלא דחיית הלאו ולא דמי לעשה דמתן ד' והא לא דמיא אלא לתשו'. ומאי דמחלק שם הרב מ"ק בין אונס לתשו' דאונס א"א לבוא העשה רק אחר העבירה אבל תשו' יכיל להיות צדיק כל ימיו ע"ש. הדבר מתמיה דאונס נמי יכול להיות באשה הראויה ואם כיון לומר שגוף העשה כולו א"א לו לבוא אלא אחרי האונס ה"נ גוף עשה דתשו' א"א לבוא אלא מידי עיברו. ולעד"נ ליישב דהיינו רבותא דתשו' דכלפי שמיא אין כאן עשה כלל דקבלת התשו' אינה מגוף העשה אלא הבטחה בעלמא ועיקרו של עשה זו אינו אלא שלא לעמוד במרדו בין יקבלהו בין לא יקבלהו כי לא מפני כן רשאי הוא להחזיק ברשעו והיינו רבותא דתשו' ויפה כחה וניחא קמיה קב"ה לדחות הל"ת בשכר קיום העשה תדע דגבי תשו' כתיב כי אל רחום וכו' ולא ישכח את ברית אבותיך ועיין בס' בית אלהים:
ושבתי אני ואראה שדברי מהרי"א ומהרש"א הן הן דברי התוס' דפ' השולח דף מ"א ע"א ד"ה לישא שכתב וז"ל ועוד דבדידה ליכא עשה ע"ש. ומעתה יש לתמוה על מהר"ם ן' חביב כי לא עליהם תלונתו כ"א לדברי התו' הללו ולכן צריכין ליישב דבריהם. וראיתי אח"ז להרב בני חיי ז"ל שכך הק' לדבריהם ותי' דעדיפא משני גבי אונס וכ' שם בס"ד שהרבנים הנז' יש להם ע"מ לסמך מתוס' דגיטין ומגמרא דיבמות דף ד' ע"ש. ולע"ד מגמרא דיבמות מוכח שלא כדבריה' וגם לתי' דעדיפא משני עדיין ק' מההיא דיבמות דשם א"א לומר כן דמסיק שם דה"ט משום גזירה ביאה א' וכו' ואם כדבריו דינא הוא. ואנכי הרואה נלע"ד שהדין עם מהר"ם ן' חביב ולתוס' אין לו עמהם דין ודברים די"ל דדוקא עבד שאין לאשה עסק עמה ויכולה היא שתאמר מה לי ולך כי אעבור הל"ת בעברך אך אונס ויבמה דא"א להתקיים העשה אלא ברידה אין לומר בכה"ג הא דבדידה ליכא עשה. אמנם להרבנים הנז' שבתשו' אע"ג דלא דמיא אלא לאונס ויבמה אעפ"כ דנו עליה שכפי הדין אין עשה שבה דוחה ל"ת מה"ט דבדידה ליכא משה הטיב חרה לו מאונס ויבמה כנלע"ד ברור לדעתו ז"ל. וראיתי להרב אורים גדולים בדרשותיו הקשה לרבנים הנז' מאותה שבפ' תמיד נשחט דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה אף על גב דהאי בכהן והאי בישראל ע"ש. ואין זה קו' דהתם לא פשע וכמ"ש התוס' פרק קמא דשבת דף ד' אבל בפשע בזה לחלק יצאו הרבנים הנז' מה שחילקו והרב שם אייתי בידיה מ"ש התוס' דשבת ליישב לעיקר הק' ע"ש דבריהם ע"ש. ולע"ד הן הן דברי הרבנים הנז'. ומעתה צריכין אנו ליישב דבריהם ממה שהק' להם מהר"ם ן' חביב. ומצאתי בתוס' ישנים שם פרק אלו נערות שכתב וז"ל אי אמרה לא בעינא הק' ה"ר עזרא אמאי אצט' קרא דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא וכו' ול"נ דהכא גבי דידה ליכא עשה דאי בעי' אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בל"ת משום עשה דידיה וכו' ע"ש. ולפ"ז ניחא נמי הדפריך פ' ואלו מציאו' גבי א"ל אביו הטמא וכו' האי עשה והאי ל"ת ועשה ע"ש. והלא אפילו לאו גרידא לא דחי דאי אמר לא בעינא וכו' וע"ש במקובצת בשם תוספות הרא"ש בע"א ע"ש. וניחא נמי מאי שהק' מהר"י הכהן הביאו הרב קול יעקב בליקוטי שבועות ר"פ שביעת העדות ע"ש. ומעתה דבריהם דהשולח באו אל נכון מההיא דאונס. וההיא דיבמות י"ל דל"ד לאונס דעכ"פ יבמה זו אגידא בזה לחלוץ או ליבם. א"נ אונס שאני דאפשר לו באשה ראוי' אבל יבמה אשה הקנו לו מן השמים ובכן עלו כהוגן דברי הרבנים הנז' והטיבו אשר דברו דעשה דתשו' לא דמי אלא לאונס דעלה מסיק דמשום דבדידה ליכא עשה אין עשה דוחה ל"ת דלגבי תשו' אפשר להיות צדיק כל ימיו:
ומהרח"א כתב עוד שם עפמ"ש אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה דהו"ל ב' לאוין והיינו רבות' דתשו' ע"ש. ודעת הרב שאין עשה דוחה ב' לאוין וכן דעת מהרי"א בספר שארית יעקב דרוש שבת הגדול וכן דעת זקנו ע"ש. ואנכי איש צעיר נמשכתי אחריהם בס' הקטן למודי ה' לימוד ב' והוק' לי עלה ההיא דפ' דם חטאת ע"ש. אכן נתיישבתי וראיתי שאין הדבר כן וכבר הארכתי שם בלמוד קל"ג עם תשו' הרב כנה"ג במילה בצרעת בשבת והוכחתי שם בראיות מבוארות שעשה דוחה כמה לאוין וכן עיקר לך נא ראה. וכפי דבריהם יפורש המק' הזה אם תשוב עד שדי תבנה ותכונן וכי תאמרו מלתא דפשיטא היא וכך היא המדה דיבוא עשה וידחה ל"ת ומאי קאמר אם תשוב עד שדי תבנה כאלו חדשות הוא מגיד. לז"א דהא ל"ד לעלמא דאונס יוכיח דתורה דיליה הוא להרחיק עולה זו הממזרת מהיות אהלך היא האשה ומשום דבדידה ליכא עשה וכמ"ש ת"י ודון מינה לתשו' בדידיה נמי ליכא עשה והו"א דלא דחי והיינו רבותא. ועד"ז יתפ' כפי מ"ש הרב ב"ח והרב מ"ק דמשום דבעלמא מלמדין אותה וכו' וכאמור:
א"נ כפי מ"ש אנן יד עניי לחלק בין מתן ד' לאונס ותשו' שהעשה הנולד עכשיו בממזרת א"א להתקיים בלא דחיית הלאו ועשה דתשו' דכוותה וז"ש אם תשוב וכו' תבנה ואם כה יאמר וכיון שבפשיעה הוא בא לא ידחה ל"ת. לז"א דהא ל"ד אלא לאונס וכאמור דעכ"ל טעם אחר באונס משום דאי אמרה לא בעינא וכו' וז"ש תרחיק עולה כלומר אונס יוכיח דזיל בתר טעמא מה שתרחיק עולה מאהלך אין זה כ"א משום דאי אמרה לא בעינא ולא מטעמא דפשיעה וצ"ל כדכתיבנא. ומעתה היינו דאהניא להו תשו' דומיא דאונס דדחיא ל"ת וטעמא דפשיעה ליתיה דל"ד למתן ד' וכדבר האמור. ולדרך מהרמ"ג יובן אצלי מק' שכתוב מי אל כמוך נושא עון דהיינו ע"י תשו' מה שאין האוזן יכולה לשמוע וא"ת ומה כל החרדה והלא מדה היא בתורה עשה דוחה ל"ת ומאי שבחא. לז"א דכאן הוא עובר בל"ת על פשע שבא ע"י פשיעה והיינו רבותא. ואפשר לפ' טעמא דקרא כי חפץ חסד הוא בו תרמוז למ"ש בעניותינו שאין העשה אלא החרטה ואין הדבר מוכרח שיקובל לפניו ית' ומדת חסידו' שנו כאן וז"ש כי חפץ חסד הוא ואפשר שז"ש ירמי' מה יתאונן אדם חי וכו' נחפשה דרכינו וכו' אתה לא סלחת. וחוץ מהמכוון יתכן לפ' לע"ד עפמ"ש הרב בית יעקב בתשו' סימן קמ"א דהדקי"ל מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה גם בד"ש דינא הכי ונ"מ לוידוי כפי מה שתקנו מסדרי התפלות אם נתחייבתי סקילה וכו' או שריפה וכו' ואייתי בידיה ההיא דפ' אד"ת דף ל"ז ע"ב דקאמר חטא אחרינא הוה בהדיה ואמר מר מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמור' ולפ"ז מ"ש אם נתחייבתי וכו' הוא בשאין ידוע לו אם נתחייב ב' אך בידוע לו שמחייב ב' א"צ וידוי רק לחמורי ועש"ב. ולע"ד ראיה זו איני מכיר דהך דהכישו נחש עונש עה"ז הוא ומדין ד' מיתות דב"ד של מטה נענש ולכן נידון בחמור' אבל עונש דאחר מיתה מי יימר דלא מיענש על אותו שהרגו. ומעתה לענין וידוי נלע"ד דצריך להודות לכולן ואף שהסמ"ג כ' במצות מולך דמעביר כל זרעו פטור משום דלא תסגי לי' במית' וע"ש. שנרא' מזה דמיתת ב"ד מכפרת אעפ"י שחייב ב' מיתות דאי לא למה יפטר לימות בב"ד ויתר העונש יבואנו אחרי מות. הא ליתא דההי' עבירה א' היא ואין ס' שמיתת ב"ד (אינה) מכפרת לחצאין. וגם מ"ש שם הרב דבן דמא שקיים ד"מ בעצמו הוא מפני שאין ידוע לו איזה מיתה הוא חייב שאם יודע הי' נידון בחמור' ע"ש. ליתא דמ"מ הי"ל לידון בסקיל' גרידא ותסגי לי' בממ"נ אם בשתי' חטא הרי נידון בחמור' וכ"ש אם נתחייב בקלה. גם מסדר וידוי שתקנו שאומרים על חטאים שאנו חייבים עליהם ד"מ ב"ד גם הוא יורה כדכתיב'. ומהא דתנן בפ' הנשרפין חייבי מיתות שנתערבו נידונין בקלה ע"ש הא מיהא ל"ק לשיטתו דה"נ בוידוי כיון שאין ידוע אין לו להתודות אלא לחנק. דלית' דה"מ בדיני אדם אבל וידוי דלשמים הוא קמי שמיא גליא ואין דינו אלא במה שנתחייב ומ"מ הדבר ברור כדכתיב' שלא אמרו נידון בחמור' אלא בדיני אדם אך בד"ש על כולן הוא לוקה אחת לאחת. וז"ש נחפשה דרכינו ונחקור' להתודות על כולן לבל נשכח אחד מהנה והגם כי נחנו פשענו ומרינו בחמורות וקי"ל דנידון בחמור' עכ"ז אתה בב"ד הצדק לא סלחת גם לקלות ולכן צריכין חפש מחופש להתודות בכולן:
א"נ עפמ"ש הרב זרע ברך שהעושה שוגג פ"ב נקרא פושע כעובדא דההו' סמיא פ"ב דביצה משום דאיבעי ליה לעיוני ז"ש מה יתאונן כמה יש לו להתאונן אדם חי ע"ד בן איש חי אעפ"י שהוא צדיק מהזדונות גבר המתגבר על יצרו מ"מ על חטאיו הרבה יש לו להתאונן וזהו חטאיו תרתי על השנות בשוגג פעמים וא"ת ומה כל החרדה הזא' והלא שוגג היה לז"א נחפשה וכו' דכיון ששגגנו בראשונ' אבעי לן לפשפש ולדקדק במעשינו לבל נכשל בו עוד ונשוב' אל ה' מהא' לבל נוסיף ואם נוסיף מעלה עלינו כמי שאנחנו פשענו וכו' וכיון שאנו חושבין אותו לשוגג אין אנו שבים בתשוב' גמורה לרוב קלותו בעינינו ולכן אתה לא סלחת. אמנם לפי דרכנו למדנו לפ' כן כמה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו וכ"ת הלא פתח פתוח לשבים לז"א שאעפ"י שנחפשה דרכנו וכו' ונשובה עכ"ז ממד' טובו היא מה שתקובל תשובתינו ולכן נשא לבבנו בתפל' דמדינא כיון שאנחנו פשענו ומרינו אעפ"י שעלינו מוטל לשוב אתה אין מצוה עליך לסלוח ולעבור הלאו וכאמור:
ואפשר עוד לפ' מי אל כמוך וכו' כפי מ"ש לעיל שאעפ"י שאין כבוד מלך מחול שלא לאבד עולמו ראוי למחול שבזה אפשר שז"ש דוד ע"ה בטרם הרים יולדו וכו' תשב אנוש עד דכא וכו' כי אלף שנים וכו' ונקדים עוד מ"ש האר"י ז"ל שטעם בריא' העולם כדי ליקרא אלוה וחנון ורחום וכו'. עוד כתבו המפ' שאע"פ שאדה"ר עשה תשובה גדול' לא הועילה לו לפי שהוא יציר כפיו א"נ לפי שלא הי"ל יצה"ר ואעפ"י שחיה אלף שנים יומו של הקב"ה אלף שנה. וז"ש בטרם הרים קודם לעולם שנברא עכשיו כדי ליקרא אלוה וזהו ומעולם ועד עולם אתה אל קודם בריאתה בראת תשו' תשב אנוש וכו' ומעת' ל"ק ממלך דאין כבודו מחול כיון שהיא צורך קיומו של עולם ודין הוא שתועיל התשוב' וז"ש ותאמר שובו אך חילק דוקא בני אדם ולא אדם עצמו ואעפ"י שלא נתקיים בו ביום אכלו שימות וא"כ הועילה לו תשובתו לז"א הא ליתא כי אלף שנים וכו' כיום אתמול וכו'. עוד כתבנו לעיל שאין הגירושין גירושין דמלא כל הארץ כבידו ומלך באשתו מצי מחיל. עוד ס"א כיון שחייב בכפרת אשתו דין הוא למחול לה וז"ש מי אל כמוך ולא איש ולכן לך יאות נושא עין וכו' לאשה עניה זו לשארית נחלתו ל' שארו זו אשתו שעדיין אשתו זאת ועוד כי חפץ חסד הוא ורוצה בקיומו של עולם:
א"נ כי חפץ חסד הוא עפמ"ש הרמב"ם פ"ב דמלכים כל המורד במלך ישראל וכו' ואם רצה להורגו יהרג ע"ש ונראה ל' זה שאם לא רצה להורגו רשאי ובפ"ב דיומא אמרינן מ"מ נענש שאול מפני שמחל ע"כ. והרב ישרש יעקב עורר ע"ז ע"ש מ"ש ול"נ לחלק בין מיתה לעונש ולכן נענש שאול דכתיב ביה ויהי כמחריש וכן מוכח מההי' דפ"ב דסנהדרין גבי אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב ע"ש. ומזה ק' לתי' הרב הנז' הב' וגם את השלישי ולפי מ"ש ניחא. ולפ"ז נלע"ד דקושיא מעיקרא ליתא גבי תשובה דשפיר מצי מחיל כי הוא אמר בעצמו למחול ועכ"ז מיסורין לא פלטי ואלו הן ד' חלוקי כפרה וז"ש כי חפץ חסד הוא כי לא חפץ במות המת וזהו ממדת חסדו וטובו הגדול מלך חפץ בחיים:
דרוש שדרשתי למעל' התשובה
על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן:
בגמרא פ' יה"כ אר"ל גדולה תשו' שזדונות נעשות כזכיות שנאמר ובשוב רשע וכו' עליהם הוא יחיה ע"כ:
מודע לבינה הלא זה הו"ד יקר תפארת תשובה מכפרת ומחשבה מועלת מועיל אחר מועיל קלא אית לה כי שיח וכי שיג לה אין לה שעיר למעלה היא העולה. מן השם הוא זה גם היא יורה שכן ראוי להיות חוזר מצוה בחזרות את השבי ואת המלקוח צצים ופרחים התורה והמצוה זו תורה וזו שכרה ופירות הנושרין ממנו הוא כמעשהו ויטמנהו בחול עד זיבולא. כולם נקבצו ביד איש עתי יצר סמוך ומלך בלע דטריד למבלע כבלע את הקדש מה שקנה עבר קנה לו אדון לעצמו יצא פ' נקי ערום בלא מצות זו רעה חולה. ועוד ידו נטויה יצר אלבשיה הבגדים הצואים הוא לבדו נשאר עץ בעלמא הא גופא קשיא פגר בקבר ונפשו לא חיה ולא תעלה במעלות כי אם היא עד אבדון שלהבת עילה. גדול' תשוב' מתיך חומר שבה משיבה רוח הקדש תשובה נצחת את כל ונוכחת היא מוצאת כבולעו כך פולטו שבי ששבה איתיה בחזרה עשאו כמצולה. וע"ז פי' איש אלהים קדוש אר"י דבי עילאי רמז פ' יפ"ת והלא כה דבריו בקצר אמיץ והדקדוקים רבים הם אשר אתנו. ברם נבוא העיר להצי"ע על קצתן א' למלחמה בלמ"ד פתוחה למה ותו פתח באויביך הן רבים עתה וסיים ונתנו ותו ושביתו הול"ל ותו בשביה יתר על כן הוא. וע"פ רוח הקדים כה יאמר כי תצא למלחמה המפורסמת זו מלחמת יצר לב האדם רע על אויביך ס"מ וסייעתו א"צ להפגיע כולן בידך רק ונתנו וכו' לגדול שבהם אמר הנו בידך ואו ושבית שבי ששבה ממך הן הן הניצוצות שנפלו ממך והתור' והמצות ומשפט התשוב' זו היא שיבה וראית אשת יפ"ת היא הנשמ' בשביה בטומאת חלאת העון וע"כ אנכי מצוך וחשקת בה והיתה לך לאשה ולא תכרת בתחיה לכן עשה זאת איפה בני והנצל והבאת אל תוך ביתך משכה לב"ה וגלחה וכו' הן המחשבות זרות או גבהות ראש ועשתה תתקן זהו עשק זהו גזל כדרך הנץ הטורף בצפורניו. א"נ להסיר המותרות הצפרנים הן הן מותרי האדם ואז והסירה את שמלת שביה אלה הבגדים הצואים וישבה בביתך תוך גופך ולא תצא לחוץ והיא כבור"חת הן בעודך חי בסוד רשעים שחייהם וכו' ובכתה וכו' דא קב"ה וכ"י על הפרדס ממנה ירח זה אלול ואח"כ תבוא אליה לעשות מהחומר צורה בסוד משכני אחריך נרוצה וז"ש כמשחל ביניתא מחלבא שא"א לבינית' בלא צחצוחי חלב ובעלתה תקנה לה בעל זה הקב"ה והי' אם לא חפצת בה ושלחתה נעה ונדה בגלגול הוא שחוזר ולכן מכור לא תמכרנה בכסיפו לעה"ב דאז לא תתעמר בה ותזכה לה תחת וכו' זהו דרכו דרך אמת. ואני ברגליו אעבורה אפשר לי לרמוז זה במשז"ל לא דברה תור' אלא כנגד יצה"ר וי"ל לא התיר' תורה מבע"ל אלא שרצו להטמין ברמז כדבר האמור. ובדרך זו אלך לי לפ' מ"ש בספרי כי תצא וכו' אם עשית כל האמור בענין ונתנו וכו' ע"ש והרי הוא אומר דרשוני. וחוץ מכוונתי' אפשר לומר עפמ"ש עוד האר"י ז"ל שאיך התיר' תורה ביאה א' לבוא על גויה מפני היצה"ר ולא עשה כן לכל המצות והענין שיוצאי מלחמות הרשות צדיקים גמורים הן כמ"ש בגמ' שח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה ולכן א"א לחטו' בגויה וע"כ אם ראית שחשקת בה אין זה כ"א ע"י ניצוץ קדוש שבה שהוא משרש נשמתך ולכן ולקחת וכו' דע"י רוחא דשדית בה יגדל נא צד הטוב שבה ותתגייר ואם לא חפצת בה א"כ טוב שבה בטל הוא במיעוטו ונדבק ברוחא דשדי בה ושניהן הן שבים ללכת אליך ולכן ושלחתה וכו' ע"כ אמרי קדוש. ואפשר שז"ש בספרי על אויביך כנגד אויביך פי' מלחמ' זו מנגד לאויביך לרע כי משרש נחש יצא אותו ניצוץ הקדוש המחיה אותן. ולכוונה זו סובב הולך מ"ש בספרי ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה ע"כ. ואחד הרוא' קתבע אל שאו"ל מאי קאמר ולפי מה שנאמר אפשר דק"ל ובעלת' יתירה לז"א דקמ"ל שעיקר מצוה זו אינה אלא בביאה א' ע"י רוחא קדמאה דשבק בה ומשנתגייר' מעתה אין בה מועיל מביאות אחרות ואין לך בה אלא מצות בעילה דהיינו מצות עונה ככל הני נשי דעלמא. ואפשר לפ"ז שזש"ה ושלחתה לנפש' ור"ל בעבור נפשה שטרפת ממנה. וזה לענד"ן סמיכות הפ' כי תעשה הישר בעיני ה' כי תצא למלחמ' כלומר כאשר תעשה הישר ואתה צדיק אז כי תצא וכו' ושבית שביו ניצוץ שבהן ע"י היפ"ת ובכן הנה באר מאמר הנז' אם עשית כל האמור עשית דייקא דהיינו מ"ש כי תעשה הישר אז ונתנו וכו' א"נ י"ל עפמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל קרא כדכתיב כי תצא למלחמ' לך יאתה שלא לכוין בה בעבור המצא שם יפ"ת כי היא לא תצלח רק תהי' הכוונ' דוקא על אויביך וז"ש אם עשית וכו' בהדק היטב על אויביך דייקא ונתנו וכו'. ולפי דרכנו למדנו שהתנא כיון להעיר אוזן שבמלחמ' יצה"ר הכתוב מדבר וז"ש אם עשית הן הנה דרכי התשוב' האמורים להלן בפרשה הוא מ"ש אחריו והבאת' וכו' אז ונתנו וכו' ושבית שביו דניתנו להשבון אותן ניצוצות והתור' והמצות אותו שבי דכולהו איתנהו ביה כולם נקבצו באו לך. ואחשב' שאל זה דקדקו במ"ש בפיה"כ אר"י גדול' תשוב' שמקרבת את הגאול' שנא' ובא לציון גואל ולשבי וכו' וי"ל מה הלשון מקרבת שמביא' היל"ל כנר' מפשטיה דקרא ותו מאי קמ"ל. ונר' שבתשו' יחיד מיירי ודייק ביעקב ולא כל יעקב והנה נודע מדברי האר"י ז"ל טעם הגלות הוא לברר הניצוצו' שנפלו בקליפ' בעונותי' בסוד לא נתמלאת צור אלא מחרבנה של ירוש' והן הן חיותייהו דקליפ' וכאשר יתבררו אז אין להם מזון לקליפ' ופסקא לחיותיוהו ובלע המות לנצח ושבז' פי' מ"ש בפסחים דף פ"ז אר"א לא הגלה הקב"ה ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהן גרים אלו הן ניצוצות שנתפזרו ע"כ. ולע"ד היינו דיליף לה התם מק' וזרעתיה לי בארץ ע"ש דהיינו כזרע היוצ' השדה מחמת לארץ כן הוא הזרע הקדוש ניצוצי הקדוש' המה יעלו מתחת מעמקי דקליפה ונרא' שר"ת וזרעתיה לי בארץ וס"ת הן אותיות לב"ז צי"ה בו תרמוז לניצוצו' שהיו לבז בקליפ' הנק' ליה וצלמות יעלו ויבואו בארץ העליונ' שכינת עוזנו כי"ר. וזה לע"ד מ"ש בנדרים דף ל"ב מ"מ נענש אברהם אבינו שנשתעבדו בניו מפני שהפריד אותן נפשות מתחת כנפי השכינ' ע"ש וי"ל מה זו מדה כמדתו ולפ"ז מובן מעצמו. ומעתה ז"ש גדול' תשו' אפי' דיחיד שמקרבת את הגאול' שע"י איתנהו בחזר' לניצוצות והתור' והמצו' אשר היו הקלי' טורפים השפע היורד ע"י כמ"ש האר"י שם ועי"ז הלוך וחסור למעוטי תפל' וזהו מקרבת. ומעתה אשור' נא עלי באר מאמ' הנצב על הפתח גדול' תשו' שזדונות נעשות כזכיות אשר לכאור' צריך למודעי לשכך האוזן איך נעש' מהחומר צורה. ומהר"ם ן' חביב בקונט' תיה"כ דחק בזה ע"ש. והרב המבי"ט בס' בית אלהים ש' התשו' פי"ד עמד טעמו בו כי בכל א' מהזדונו' יש מ"ע א' של תשו' וכ"כ מהר"י פינטו ז"ל בס' כסף מזוקק וכ"כ מהר"ם אלשיך בפ' שובה ישראל עם תוספת נופך שפי"ר ע"ש. וכ"ז נעלם מהרב הגדול כמהר"י בכ"ר דוד בס' הנורא דברי אמת בדרושיו דרוש ב' שכתב שלא ראה למפ' שנרגשו מזה:
והרב הנז' דידיה אמ' עפמ"ש בירוש' פ"ג דתעניות אר"א כתי' בקראי ענני וכו' בצר הרחבת לי אמ' דוד להקב"ה כל צרה שנכנסתי בה לא היית מרחיבה לי נכנסתי לצרת ב"ש נתת לי שלמ' לצרתן של ישראל נתת לי ביהמ"ק וכו' והכוונה שע"י שתשובתו מאהב' זכה שמתוך העון עצמו נמשך לו תכלית גדול וז"ש שזדונות נעשות לו כאלו עשה זכיות שימשך מהם רבת התועלת זהו ת"ד. וע"פ דרכו אני מבין אותה שאמרו בפ' במה מדליקין דף ל' אמר דוד לפני הקב"ה מחול לי אותו עון א"ל מחול לך א"ל עשה עמי אות לטוב' א"ל בחייך איני מודיע בחיי שלמ' בנך אני מודיע בשעה שבנה שלמ' ב"ה בקשו להכניס הארון לבית קה"ק דבקו שערים זה בזה וכו' כיון שאמר ה' אלהי אל תשב פני משיחך מיד נענה וכו' נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ולא יפה אמר דוד ושבח אני את המתים שכבר מתו ע"כ. וי"ל מה טעם לא הודיעו בחייו ותו שהרי ד' חלוקי כפרה עברו על ראש דוד ואפשר שחטא ולמה נהפכ' פניהם:
והרב המופלא מופת דורנו כמהר"י אזולאי נר"ו בס' ראש דוד ס' האזינו כת' משמיה דגברא רבה מהר"ח ן' עטר ז"ל שאם הוא באמת שחטא כיון שהוא פגם גבוה והפריד אלוף בברית קדש אע"פ שמתכפר לו מ"מ אין ראוי ע"י ליכנס ארון בהיכל כי הוא יחוד גמור ואין קטיגור נעשה סניגור וע"כ לא חטא וע"ז נהפכו פני שונאיו וכו' ע"כ ואני שמעתי ולא אבין מ"ש לפי דרכו א"ל מחול לי א"ל מחול לך וכן מ"ש וידעו כל העם וכו' שמחל לו הקב"ה על אותו עון ובפ' חלק אמרו שא"ל מחול לי וכו' א"ל קבל יסורין אחר שקבל א"ל מחול לי א"ל מחול לך א"ל עשה עמי וכו' וכדאית' התם ע"ש. ומעתה צ"ל ששונאיו חשבוהו שלא עשה תשו' ח"ו ובזה ידעו ששב ונמחל לו ומ"ש בפ' במה בהמה דף נ"ו האומר דוד חטא אינו אלא טועה היינו דלא נימא שחטא בא"א מב"ש כמו שחשבוהו שונאיו אלא מיהו קצת חלול ה' יש בדבר כמ"ש התוס' שם. ולפי דרכו של הרב דברי אמת הנה נכון. ברם כגון דא צריך לאודועי מ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ חייני כדבריך בשם רז"ל שאותה שעה החייהו הקב"ה לדוד וקם על רגליו ואמר בעבור דוד עבדך כו' ואז נתכרכמו פני אויבי דוד ע"ש ונר' דנ"ל מפני משיחך דייקא לדוד קאמר וז"ש אמר דוד לפני הקב"ה עשה עמי אות לטוב' ויראו שונאי ויבושו לעיני כל ישראל להמשיך לי מזה טוב' גדול' להראות שתשו' שלי מאהבה וא"ל הקב"ה בחיי שלמה בנך אני מודיע והיה טעמו להבין ולהורות שנמשך מהב' דברים שעשה ב' תועליו' גדולו' דהיינו מלכות בית דוד ומקום מקדשנו שניהם בבת א' הודיע ה' לעיני כל העם בשעה שהכניס שלמה הארון לב"ה ויהי כראותם אשר בן ישי חי על האדמה ופתחו שערים ע"י שלמה בעבור דוד נהפכו פניהם אז שידעו כי לא נמחל לו מפני ד' חלוקי כפרה רעדו עליה אלא אדרבה הן בעודנו חי זכה לכל הכבוד הזה מלכות וב"ה שזה אות ומופת אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו פרוש מאהבה שהזדונות נעשו כאלו הן זכיות וכדברי הרב הנז'. הוא שאמר שלמה בחכמתו מרבדים עשתה וכו' נודע בשערים וכו' ואז"ל מרבדים עשתה לה זו בת שבע שיצא ממנה שלמה שהי' מרוקם בשש וארגמן והיינו דק"ל הלא כמו זר נחשב להוציא יקר מב"ש הבאה ע"י עבירה חלילה. לז"א נודע בשערים בעלה ע"י שערים של ב"ה נודע בעלה שהית' תשובתו מאהבה והיה זה ע"י שבתו באותה שעה עם זקני ארץ וזה מורה באצבע כי כל הימים אשר בן ישי חי כבר מחול לו מאז ולכן מב"ש עשה את כל הכבוד הזה. ומצורף לזה מ"ש דוד ע"ה אהבת צדק ותשנא רשע וכו' מר ואהלות קציעות וכו' והרב ראש דוד נר"ו פי' לפי דרכו לפי מ"ש בירוש' דפאה הרי שהיה רשע כל ימיו ולסוף עשה תשוב' וכו' אר"י ולא עוד אלא כל עבירו' שעשה נחשבין עליו כזכיות מ"ט מר ואהלות קציעות כל בגדותיך כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמר ואהלות וכו' ע"ש ובפ' נוראות בצדק אז"ל דהיינו תשו' וע"ש דרכו דרך הקדש ולפי דרך הקדום רוח הקדש אומרת על דוד אהבת צדק זו תשו' ותשנא רשע שזה יורה יורה שהיא תשו' מאהבה כי אם מיראה בכל עת אוהב הרע אלא שהוא פרוש מיראה אשר ע"כ משחך אלהים המשיך לך גדולת משיחת המלכות ועוד שמן ששון הקרב ע"ג המזבח יותר מחבירך ממש בעלי תשו' כמותך השבין מיראה ואתה לא כן ונמשך לך מהם טובה גדולה עד שהרואה אומר מר ואהלות קציעות היו בגד כל בגידותיך וזהו נעשות כזכיות. ולפי העלות אמרי קדוש הניתנין למעלה הרי הוא כמבואר מאמרנו הנז' שזדונו' נעשו' לו כזכיות שבערך בעומדו במרדו המה יאבדו התורה והמצות שהיה בדין שבשובו מדרכו ימחו עונות ולא תזכרנה הראשונות לז"א שהתשובה מאהבה זדונות שהן רבים עתה בידו נעשו' לו כאלו הן נתחלפו לזכיות דהזדונות אזלי לעלמא ואותן זכיות שאבדו פנים חדשות באו לכאן והיינו כזכיות ולא זכיות:
ויתקרב לזה מאמר יחזקאל שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהי' לכם למכשול עון וי"ל מה הלשון אומרת והשיבו ותו פתח בפשעים וסיים בעון. ונר' עפמ"ש מהר"ם ן' חביב דדוקא זדונות הן הנעשות כזכיות אבל לא הפשעים ואפי' כשגגות אין נעשין אלא ע"י תפלה ושלא כדעת מהרמ"א ז"ל בדרוש תשו' ע"ש. וז"ש שובו שע"י תשוב' והשיבו אותן הזכיות אשר ע"י עונותיכם נדדו הלכו לס"א ועי"ז לא יהיה לכם מן הפשעים מכשלה של עון אלא לשוגג בעלמא וכן דעת מהר"ם אלשיך בתלים סימן ל"ב אשר בזה פי' שם מקראי קדש אשרי נשוי פשע וכו' דהיינו שלא ישאר בו כ"א כיסוי של חטאה שוגג וא"ת ומה אושר הוא זה שעדיין נק' חוטא לז"א אשרי אדם חשוב בפרט מאושר יקרא בשלא יחשוב ה' לו מהפשע ורב טובו כי מן הדין הוא להיותו לעין ולא ס"ד בשב מיראה אלא שאף מאהבה שאין ברוחו רמיה אפ"ה הוא כסוי חטאה ע"ש ומ"ש שם בענין בת שבע נראין דבריו כסותרין מ"ש הוא עצמו בסי' נ"א ע"ש. ולפי דרכו אני אפרש מק' שכתוב אלמדה פושעים דרכיך וכו' וחוץ מהמכוון נלע"ד לפ' עפמ"ש פ"ק דע"ז לא היה דוד ראוי לאותו מעשה וכן ישראל אלא שאם חטא יחיד וכו' ותמה מהרימ"ט ז"ל וכי אומרים לאדם חטוא וכו' והוא מפ' שלא היה ראוי ליכתב כדרך שנכתב אשר נר' כאלו חטא והיל"ל שהיתה מגורשת וכן בעגל הי"ל לקרא לפ' שעשאוהו הערב רב אלא שנכתב כן ללמד דעת שאם חטא וכו' ע"ש. ולעד"ן לישב לפי מ"ש התו' פ"ק דשבת דבמצוה דרבים אומרים לו חטוא וכו' וע"ש והרא"ם בתוס' לסמ"ג ה' ר"ה אהא דאין מעכבין התינוקו' מלתקוע כ' שם דהיכא דחבירו זוכה במצוה ע"י גם הוא זוכה מדין ערבות ולכן אומרים לו חטוא וכו' וההיא דהדביק פת וכו' הוא מפני שאין שם מצוה אלא הצלה מהעבירה עש"ב ולפ"ז לק"מ. וז"ש אלמדה פושעים וכו' ממני ילמדו וכן יעשו וא"ת והרי בהדביק פת וכו' שם נאמר שאין אומרים לו חטוא וכו' ויהי כמשיב הכא שאני שהרי חטאים אליך ישובו וזוכין במצות תשובה וגם אנכי זוכה עמהן אבל התם הצלה מהעבירה היא דוקא:
ולדרך מהרמ"א ז"ל יאמר נא בהדק היטב דהיל"ל וחוטאים אליך ישובו וכן דקדקו בגמ' ובזוהר ע"פ יתמו חטאים ולדרך הרב הנז' ה"ק אלמדה פושעים דרכיך ועזוז נפלאותיך לשתהיה תשובתן מאהבה ואז אותן פשעים שהיו כבר לפניך מעתה חטאים אליך ישובו כלומר יחזרו להיות חטאים שוגג ולא פשעים. ובדרך מהרמ"א י"ל בפ' אשרי נשוי פשע נלע"ד לפ' מ"ש אשרי אדם לא יחשוב וכו' בסגנון זה והוא עפמ"ש בפסיקת' ס' נצבים שע"י תשוב' זדונות נעשות כשגגו' ואם מחזיק ברשעו שגגות נעשות לו כזדונות דכתיב למען ספות הרוה את הצמאה וכו' ע"ש ונראה שזה דעת אונקלוס שם וע"ש בפירש"י וז"א אשרי נשוי פשע שנעשה מהזדונות כסוי של חטאה שנעשות כשגגות וכ"ת ומה אושר הוא זה שעדיין נק' חוטא לז"א אשרי אדם חשוב אשר מהחטא די לו שלא יחשבהו לו ל' מזיד כמו שהיה בזמן שהי' במרדו ולזה ראוי לקרותו מאושר כ"ש שמהעון נעשה לו שגגות ה"ז מאושר וטוב לו:
או נלך לדרך זו עפמ"ש בגמ' פיה"כ רחב"ח רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיק' שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה ופירש"י ארפא משמע כבעל מום שנרפא שמקצת שמו עליו והשב מאהבה נעקר עונו מתחי' ע"ש וז"ש אשרי נשוי פשע ולא נשאר כ"א כיסוי של חטאה ובעל מום והוא מיראה אך אמנם אשרי אדם חשוב ממנו אותו שלא יחשוב לו מכל וכל שמץ עון שנעקר לגמרי וזהו מי שאין רוחו רמיה דהיינו מיראה כי אם מאהבה. ובכן אני אפ' מק' וכתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וכו' וי"ל לטהר אתכם למ"ל ותו מכל לחתויי מאי ותו לפני ה' תטהרו הא ו ל"ל. ולפי מ"ש זה יאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ולא בלבד כפרה בעלמא כב"מ שנתרפא אלא לטהר אתכם מכל חטאתיכם טהר גברא בכל מכל ואימתי בזמן שלפני ה' תטהר דהיינו מאהבה:
ואפשר לע"ד לפ' עוד ויתיישב דקדוק מלת לעד שהיל"ל ויטהר והוא עמ"ש התוס' ישנים ספיהי דף פ"ה ע"ב וז"ל תשובה בעיא וה"ך וא"ת הכא משמע ה"כ עיקר ואפ"ה קאמר עם התשו' וק' מכאן ע"מ שרגיל ר"ת ומר שת"ת טפל לגבי דרך ארץ מדקתני יפה ת"ת עם ד"א אלמ ד"א עיקר כדדייקי' בפ' החולץ וכו' דיורשי האב עיקר מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב וכו' וי"ל דה"ק עם התשו' שעשה כבר צריך יה"כ וכו' ה"נ משום מיתה דבהדיה תנא עם התשו' דתשו' עיקר לגבי מיתה ועי"ל דלר' נמי צריך תשו' גפר מקבעיא אע"ג דמהני יה"כ למעט מכרת דכפרה גמורה בא תשו' ליכא וכו' ועוד מקשים לפיר"ת מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת וחיים עיקר וי"ל דחיים דקרא הא דרשי' ליה בפ"ק דקידושין שאין זה אלא אומנות מ"ר עש"ב. ואיכא למידן במ"ש דמשום מיתה דבהדי' תנא וכו' דא"ה מאי פריך בגמ' שם עם התשו' אין וכו' לימא משום מיתה נקט עם התשו' ונראה דדייק מגופא דמתני' דמשמע דבעי תרוייהו ולא מלישנא דעם. האמנם זו היא שקשה במ"ש עוד דלר' נמי צריך תשובה וכו' דכפרה גמורה בלא תשו' ליכא דא"ה מאי קאמר נימא דלא כר' אימא מתני' כפרה גמורה קאמר וכ"נ מדברי התוס' פ"ק דשבועות דף י"ג ד"ה בעומד ע"ש. ואפשר לי' לומר דע"כ מתני' בגמר הכפרה קמיירי דא"ה הו"ל למתני יסורין בהדייהו כדתני' שם בבריית' דד' חלוקי כפרה דעל החמורות תשובה ויה"כ ויסורין ממרקין והכא ודאי בחמורות מיירי כדקתני סיפא ומסתמא ודאי לפ' מתני' אתיא וע"ש בהרא"ם ז"ל רך ק"ק מה עיקר יש לתשו' לא תהיה גדולה מיה"כ ושקולים הם:
והחכם השלם עמיתי בתורה שושילתא דבי נשיאה כמה"ר יצחק נטף הי"ו תירץ ע"ז דכיון דעל החמורות דתני סיפא בל"ת גמור גרידא נמי איירי למאי דמסיק שם בגמ' דעל ל"ת דקתני שניתק לעשה הוא מעתה פריך שפיר מל"ת גמיר נימא דלא כר' דודאי בחלק ל"ת גרידא יה"כ סגי ומפני לר' לכפר נמי מקבעא ומתני' קתני עם התשו' דבשלמא כלפי לשון עם יצדק לומר לשון זה משום כריתות ומב"ד דהא יה"כ לא מכפר רק מכרת ודומיא דהכי תרצו התוס' בתי' ב' בסגנון אחר אמנם לענין זה דבעי' תרווייהו דכייל בהדייהו גם שאר לאוין ע"ז קאמר נימא דנא כר' ונאים הדברים ומ"ש עוד ואי אשה תורה א"כ היא עיקר מחיים שאין זה אלא אומנות ע"ש. הכונה להק' לר"ת למ"ד שם עם אשה היא התורה וחיים אינו אלא אומנות וקאמר עם אשה דמשמע שהיא עיקר שלא כדברי ר"ת:
ולפי תי' האחרון הלזה שכתבו דלר' נמי צריך תשובה עם יה"כ לכפר כפרה גמורה אשכחנה פתרי למ"ש בירוש'. ס"פ בתרא דיומא שאמר שם על ברייתא דר' ר' ייסא מק' סביר ר' שיה"כ מכפר בלא תשו' ר' אשי וכו' מודה ר' שאין יום הכפורים מכפר בלא תשובה ע"ש והדברים סתומים ולפ"ז הרי הוא כמבואר וזה הירוש' הוא סעד גדול לדבריהם אלו. וניחא לי גמי גם דברי הרמב"ם פ"א דתשו' דין ב' ממה שהקשה לו מרן ז"ל בכ"מ ע"ש ופסק כר' משום דבסוגיין טרח לאוקמי סתם מתני' כר' ובפ"ק דשבועות סתמא כר' ומ"ש רבי' שם ועצומו של יום מכפר הוא לשבין כפרה גמורה קאמר או שהוא בזמן הזה וכמ"ש שם הלח"מ ע"ש בקונט' אשר קראתי לי שאת יהודה בחי' שבועות בזה ע"ש. ומעתה הנה באר קרא כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם אך הוא דוקא לכפר מכרת ומב"ד אמנם כדי לטהר אתכם מכל חטאתיכם לגמרי משמע כפרה גמורה זהו כשאתם לעצמכם לפני ה' תטהרו היא התשו' וכר' כפי מ"ש הת"י וכאמור: