למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד רג
חזאי נפשאי בכתבי הקדש להרב המובהק כמהר"ר שמריה קאטריווס, זלה"ה עלה ונסתפק במבשל בשבת ואח"כ נזדמן לו חולה של סכנה והוצרך לתבשיל זה אם נפטר מהחיוב א"ד כיון שלא כיון לזה חייב וס' זה ישנו גם בלקח אתרוג חבירו שלא מדעתו וחבירו ידע ומחיל וגמר ומקני לי' לשם מתנה והוא לא ידע מי אמרינן בתורת גזל אתא לידיה והא לא ידע דמחיל ליה ולא יצא א"ד הרי מחל ויצא. ואנכי הרואה דלא ראי זה כראי זה דאת"ל מבשל חייב שהרי בשל באיסור גמור במעשה אבל באתרוג האיסור הוא בשעה שיוצא י"ח וכבר מחול לו ומה לנו אם לא ידע ואת"ל מבשל פטור משום דכי אכיל ליה חולה פקע ליה איסורא ואיננו אבל אתרוג אע"ג דכי מחיל ליה ליתי' לאיסורא בעיניה מ"מ לאיסורא הוא מכוין ולא יצא. וחזיתיה להרב הנז' שנאה לזה במחלוקת רבה ורבא דר"פ ר"י דמנחות גבי פי' מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק אי בתר מחשבתו אזלי או בתר מעשיו ע"ש וה"נ דפליגי בנ"ד ושוב דחאה באומרו דהתם לא נגמרה מלאכת הצידה עד שהעלה תינוק אבל מלאכת הבישול נגמר באיסור לפי כונתו וכן בגזל אתרוג בשעה שגזלו נגמר איסור גזל א"ד ז"ל. ולפ"ז למ"ד בתר מחשבתו אזלי' מיפשטה בעיין מכ"ש. ומ"מ נלע"ד דהתם שאני דנתקיימה מחשבתו דמ"מ דגים מיהא העלה אבל מבשל נהי דדעתו אבשול מ"מ כשאכלו חולה הרי לא נתקיימה מחשבת בישול האיסור האמנם שבתי וראה שכ"ז ליתא דהתם מדמה להאי פלוגתא הא דשחט ב' חטאות ונמצאת א' כחושה בבני מעים ע"ש הרי דאע"ג דמלאכת השחיטה נגמרה באיסור לפי כונתו וכן לאידך גיסא כשנמצאת א' כחושה לא נתקיימ' מחשבתו בשחיט' אסור' ואפילו הכי מוקי לה במחלוקת שנויה ומעתה זכינו לדין בנ"ד דבאנו למחלוקת רבה ורבא:
ואחרי העיון נלע"ד דבנ"ד כ"ע ל"פ דחייב ומנא אמינא לה ממ"ש התוס' שם ד"ה שחט וכו' וז"ל דל"ד לבעיא דבסמוך דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה וכו' ע"ש וכונתם דל"ד לנשפך הדם דאין לומר אם יבוא אליהו אלא לגלות המציאות לא לגלות מה שעתיד להיות ועיין בתו' דר"פ החולץ ד"ה תיגלי ע"ש. ויש לדקדק בדבריהם דא"ה היכי מדמה לה להך פלוגתא דשם אין לומר אם יבוא אליהו וכו' וכאמור. וי"ל דהתם א"צ לה"ט דאם יבוא אליהו וכו' דהא מיהו העלה תינוק וצידה אין כאן אבל בכחושה דשחיטת ב' נגמרה באיסור לפי כוונתו לכן צריכין לבטל מחשבתו מה"ט דאם יבוא אליהו והיינו דקמדמה להו שבכל א' יש טעם לבטל מחשבתו ולמיזל בתר מעשיו. ומעתה קם דינא דהיכא דליכא טעמא דאם יבוא אליהו וגם המעשה נעשה באיסור לכ"ע בתר מחשבתו אזלי' והיינו ההיא דרבה דאפי' נתכפר לו בב' דמייתי שם ושמעיני' בנ"ד דהא לא דמיא אלא לההיא וזה נלע"ד ברור. וההיא דגזל אתרוג נלע"ד דהא לא דמיא אלא לנתכווין להעלות דגים והמל' תינוק לבד דלכ"ע פטור. וכבר הרב המופלא מופת הדור כמהר"י אזולאי נר"ו בס' הבהיר ברכי יוסף בא"ח סי' ש"א הוכיח במישור כן ודבריו הן הן קלורית לעין וע"ש. ובכן גזל אתרוג נמי לא נתקיימה מחשבתו שהרי מחול הוא לו ומעשה איסור לא נגמר דהכא במאי עסיקי' ודאי הוא לענין לצאת י"ח ובשעה שיוצא איסור גזל אין בו ובשעה שגזל איסורא דעבד עבד ומה יתן ומה יוסיף אם הוא לא ידע דמחיל ליה וזה פשוט א"צ עוד לראיה:
גם אשו"ר להרב הנז' רצה להוכיח ממ"ש פ"ד דנדרים אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדר' בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה והית' מטמא' למתים וכו' ומעתה לס' הב' י"ל כיון דליכא מלקות בגזל זה לכם קרי' בי' אלא שעדיין י"ל כיון דמדאורייתא מיהא אסור אין זה משלכם וצ"ע א"ד ז"ל ומ"ש דליכא מלקות בגזל זה אינו מדוקדק דאפי' גזל גמור ניתק לעשה הוא וכונתו דליכא אפי' איסור לאו אלא לאיסורא בעלמא ומ"ש דעדיין י"ל וכו' לע"ד אין מקום לספק כזה דזה פשוט דלאו לכם הוא. ולע"ד הא לא שמא מתיא דאיסור דאוריי' לא משום דלאו דידיה הוא אלא משום כונתו דוקא ונהי דאיסורא עבד מ"מ אפוקי מיהא נפיק י"ח וה"נ אשה שנדרה מה שצריכה כפר' לא משום נדר אלא מפני שכוונה לאיסור וכדאמר ר"ח בר אשי בפ' י' יוחסין דף פ"א ע"א אנא מיהא לאיסור' איכווני ע"ש ומה שרצה שם לפשוט ס' הא' מזה ונדחק לחלק ע"ש לענ"ד לא דמיין דבעל שאני דעוקר הנדר מעיקרו ובכן ל"ק מהכא למאן דמחייב בהעלה תינוק ודגים ולפי מ"ש דהתם ה"ט דדגים מיהא העלה הא לק"מ. ואנכי חזון הרביתי להרב הנז' שכת' עוד וז"ל ואפשר להביא ראיה מפלוגתא דרבה ור"ח פ' אלו עוברין במבשל מי"ט לחול דפליגי בהואיל ע"ש ומדאפליגו בהואיל משמע דלכ"ע אם נזדמנו לו אורחים בפועל אינו לוק' אע"ג דכונתו לחול וזה ראיה גמורה לנ"ד דאע"ג דהמבשל כונתו לעצמו אם נזדמן לו חולה נפטר א"ד ז"ל. ולע"ד אחר המחיל' הדאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים בעת האפייה קאמר אבל אי מקלעי לאחר אפייה אמת הוא שלוקה לר"ח שהרי אפה באיסור והתרו בו. ובפ"ב די"ט דף כ"א אמרינן לר"ח לא תימא הואיל ואפשר אלא כגון דאית ליה נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה ע"ש ומשמע ודאי דאית ליה נבלה בשעת אפייה מדלא קאמר כגון דאתרמי לי' נבל' וה"נ התם היכא דמקלעי אורחים בשעת אפייה הוא דמודה ר"ח אבל לאחר אפייה מאי דהוה הוה כנלע"ד ברור ואראה מראות אלהים אשר העלה ואשר הביא הרב הנז' מ"ש אליו הרב כמהר"י עייאש וז"ל שם ובהיותי בשליחות מצוה לעה"ק טבריא ת"ו נשאתי ונתתי באמונ' עם הרב הכולל כמהר"ר יהוד' עייאש נר"ו וכתבתי לו ראי' זו והשיב לי וז"ל וכן האופה מי"ט לחול דכת' מעכ"ת בפשיטות דאי מקלעי אורחים בפועל לכ"ע פטור לא ידעתי מהיכא פשיטא לי' למר הא ואדרב' אפכא מסתברא דלמאן דל"ל הואיל לעולם חיוב המלקות דרמיא עליה אינו מסתלק אפי' באו אורחים דאלת"ה ה"ל התראת ס' דילמא יבואו אורחים אחר הבשול והיכי משכחת מלקות למבשל מי"ט לחול עכת"ד. ולפע"ד כבוד הרב במקומו מונח ודברים אלו פלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים דלדבריו ליפלגו אפי' באו אורחים בפועל וכ"ש וכו' ועוד אף לפי סברתו אנכי על משמרתי אעמדה דעכ"פ למ"ד לא לקי ס"ל דגם שלא באו עדיין לא לקי וכ"ש באו בפועל וא"כ ס' זה תלוי בפלוגתא זו. ועוד אני תמה דליש' דש"ס דקאי לא אמרינן הואיל א"א לפ' כמ"ש מהר"י עייאש נר"ו. וכ"נ ממ"ש התוס' שם דלמ"ד הואיל א"כ מבשל בשבת ליפטר הואיל וראוי לחולה ותי' דהואיל דלא שכיח לא אמרי' ע"ש משמע בהדיא דמשום לא שכיח ל"א אבל אם כבר נזדמן פשיטא דפטור וכדכתיב' א"ד ז"ל. ולעד"ן זה שהק' לו דליפלגו בבאו וכו' דלהודיעך כוחא דהיתרא דמאן דפטר ומשום הואיל אתא לאשמעינן ולפי מ"ש בעניותין הא נמי ל"ק דהואיל ומקלעי בשעת אפייה קאמר ואיברא דאפי' בבאו קמיפלגי ובכן ניחא מה שהק' לו עוד מליש' דל"א הואיל וכמבואר ומ"ש דעכ"פ למ"ד אינו לוקה וכו' לע"ד לא מכרעא דהתם שאני דאפי' במחשב' לא קעבר דבהתיר' הוא אופה משום הואיל אבל בנ"ד דבאיסור הוא מבשל דליכ' ה"ט דהואיל כיון דלא שכיח וכמ"ש התוס' יש מקום לומר דבתר מחשבתו אזלינן אלא דלמ"ד לוקה היטב אשר דבר הרב מהר"י אייע"ש ז"ל לפשוט ספקו לחומרא כיון דע"כ אפי' באו אורחים לוק' מה"ט דהתראת ס' כאמור ומה שהוכיח ממ"ש התוס' לפי מ"ש אין כאן הוכחה דהואיל דאמרי' היינו בשעת מעשה וכמבואר:
תו חזינא להרב הנז' שכתב וז"ל ולעני' קו' הרב שהק' דהו"ל התראת ס' נלע"ד דלא אמרינן האי כלל' אלא בדבר התלוי ביד האדם דומיא דנותר שמסופק שעדיין יש זמן משא"כ בדבר שחוץ ממנו דילמא יבואו אורחים כה"ג לא אמרינן התראת ס' ודומה לזה מצאתי בתוס' דפ' אלו נערות דף ל"ג א"ד ז"ל. ואיברא הדברים מעצמן ראויים אליו אך דמייתי למ"ש התוס' באלו נערות אחרי המחיל' אינו ענין לזה כאשר יראה הרואה ואדרב' ממה שהוצרכו התוס' לחלק בפ' בתרא דמכות דט"ו ע"ב ד"ה במאי אמאי דלא מיקרי נזיר התראת ס' ע"ש נראה דלא ס"ל חילוק זה דהתם נמי אינו בידו מיקרי דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא כדאמרינן בפ"ב דקידושין דף ס"ב ע"ש ובפ' השולח דף ל"ג ע"א הקשו שם דאיך מחייבין מיתה בא"א שזנתה דהוי התראת ס' שמא ישלח לה גט ויבטלנו ותי' דאוקמה אחזקת נשואה ומוכחי לה מנזיר ע"ש. ודע מה שהק' שם מהרש"א ז"ל אין לתרץ דמשכחת לה בשלא מצא מתירין. דלית' דב"ד המלקין אותו יתירוהו וע"כ כמ"ש מהרש"א והשתא ההיא דא"א דמיא ממש לנדון הרב הנזכר ואי ס"ל לתוס' לחלק כמ"ש הוא ז"ל מאי ק"ל אלא ודאי דל"ש להו לחלק כך וגם תי' התו' גבי נזיר נראה כי לא יצדק כאן די"ל לאידך גיסא דהתם הוא משום דמדעתו הוא נשאל והרי עכשיו דעתו שלא לישאל והו"ל התרא' ודאי אבל כאן באורחים תליא מלתא וי"ל דכל שעתא זמנייהו. אמנם לעד"נ דלא מקרי התראת ס' לפי מ"ש התוס' פ"ק דשבת דף ד' ע"א דלא מקרי התראת ס' אלא במחוסר מעשה וע"ש וה"נ נ"ד אינו מחוסר מעשה דאורחיה ממיל' אתו ולפי דבריהם אלו ל"ק מה שהק' בפ' השולח אהא דא"א שזנתה דההיא מחוסר מעשה דכתיבת הגט הוא:
ואחר החיפוש מצאתי שדברי הרב הנז' הן הן דברי הרמב"ן:
באו דבריו במקובצת כתובות דף ג' ע"א וז"ל וא"ל התראת ס' ודאי לא הויא כיון דהשתא א"א גמורה ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד שהמעשה תלוי ברשות אחרים שהוא הבעל ולא בידה שהרי לענין נזיר וכו' לוקה ואע"ג דמצי מתשיל וכו' וא"צ לפנים עש"ב. וכ"כ שם בשם שיטה ובשם הרא"ש ע"ש ומ"ש הרמב"ן בתי' א' נראה שכיון אל מ"ש התוס' פ"ק דשבת שזכרנו ומתבאר מדבריו דנזיר נמי תלוי בדעת אחרים וכמ"ש בעניותין ומעתה דברי הרב הנזכר שרשם פתוח אלי מים החיים הראשונים ז"ל ודעת שפתיו ברור מללו מ"מ נלע"ד לדינא בנ"ד דלכ"ע מחייב וכדכתיב' זהו הנלע"ד: