למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד רא
גרסי' בפרק הערל דף ע"א ע"א אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר וכו' והאי לאו בר מילה וכו' ע"ש. וכתב בחי' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ואמר רבא ותס' בערלות דלאו בגופיה ושלא בזמנה מעכבא המול לו וכו' דאפי' לר"ח לא מיבעיא ליה אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא וכו' עש"ב. ולפ"ז א"ש מ"ש התוס' לעיל בר"פ דערל שמתו אחיו גרע מערלות שלא בזמנה לפי דדכותי' בר ממהל הוא משא"כ תוך ח' דלא בא לכלל מילה כלל ע"ש. ולכאורה לפי מאי דמוקי בחלצתו חמה אלמא אע"ג דבר ממהל הוא אחר ח' משום דבשעת עשייה אחזתו חמה לא מעכב והא לא דמיא אלא למתו אחיו דדכותי' בר ממהל הוא ולמה לא יעכב ולפי מ"ש הרמב"ן ז"ל א"ש דלענין מילת זכריו גרע טפי מערלות דגופי' וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל אמתני' שם בהדיא ע"ש. וכתב הריטב"א ז"ל אהא דאמרינן לקמן דף ע"ב שהיו נזופין וז"ל ולפי שיטתנו כל ישראל עשו את הפסח בשנה השנית שלא היה ביניהם ערל אבל מכאן ואילך לא עשו פסח הערלים אבל המולין עשו פסח ואעפ"י שהיו בזכריו ערלים דקי"ל דערלות זכרות באונס אינ' מעכבת כדאיתא לעיל א"ד ז"ל וכן כ' מהרש"א ז"ל בתוס' שם ד"ה משום ע"ש שתמה על הרא"ם ז"ל ע"ש. ואיברא שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי התוס' דפ"ק דקידושין וכמו שהוכיח מהרימ"ט ז"ל שם בחי' שכך היא כונתם ע"ש ומעתה צריכין אנו לישב דבריהם אסוגיא דשמעתי' שכיון שלא נמנעו לימול אלא מפני כי לא נשבה רוח צפונית והם שגרמו ע"ז מפני מעשה המרגלים כמ"ש הרא"ם ז"ל בכה"ג לא מקרי אונס אלא בחלצתו חמה ודכותה דאתיא ממילא גם מהרש"א ז"ל כ"כ ולא כתב אלא שנעלם מהרא"ם תוס' דשמעתי' דדחיקא להו לחלוק בכך דאלו מסוגיין היה מקום לחלק כן וכן צ"ל להרמב"ן ז"ל שם שכתב וז"ל. ועוד שהרי בשנה שניה עשו פסח וא"א שלא היו להם ערלים הרבה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו ואפשר שהיו מיעוט ולא עשו פסח וכו' עכ"ד. ויש לתמוה שהרי כבר כתבנו משמו דאפי' לרמי בר חמא לא מיבעיא ליה אלא בדגופי' אבל לא בזכריו ועבדיו ואיך לא השגיח בפירוקא דחלצתו חמה אלא הוא הדבר כמ"ש. וראיתי להרב שע"ה ז"ל פ"ט דק"פ שנתעורר בכ"ז וכתב הוא ז"ל לישב לפי חומר הנושא דדוקא חלצתו חמה וכאיב ליה עיניה דלא מעכב בשעת עשיה משום דאפשר שיתרפא ויהיו ראויין למול בשעת אכילה אבל כאן שכל אותן מ' שנה נזופין היו ולא היו ראויין למול לא בשעת אכילה ולא בשעת עשייה ודאי דמעכב' ע"ש. ולא דק דבהדיא פריך בשמעתין עלה ההיא דחלצתו חמה וניתיב ליה כל ז' ואמאי מעכבא לי' מאכילה דאכתי לא מטא זמניה ומשני דיהבינן ליה כל ז' אלמא אע"ג דלא חזי לא בעשיה ולא באכילה דאכתי לא מטא זמניה אלא אחר ז' לא מעכבא ואין לומר דה"ק ניתיב ליה כל ז' ואפי' בשעת עשיה מעכבא מה"ט דאינו ראוי אף בשעת אכילה ושלא כפירש"י ז"ל דליתא דמאן פליג ליה למק' הא כדי להק' ותו מאי וניתיב ליה כל ז' דנקט דמשמע ודאי דפריך דלמה ימול בשעת אכילה וניתיב ליה כל ז'. ותו שאם הוא מפ' כך בסוגי' הש"ס אין זה לפי חומר הנושא ואדרבא ראיה ברורה לחילוק זה מסוגיין לפי פי' ודברי הרב ז"ל הן כשגגה ועד שהוא תמיה על מהרימ"ט ז"ל שהזכיר ברייתא דשעת עשי' ולא השגיח בסוגיא אף אנו נאמר תמה על עצמך ע"כ הנרא' כמ"ש דכיון דבא האונס ע"י עצמן מעכבין ולפ"ז יש לישב מה שהק' הרב הנז' לפירש"י דפרק האשה ע"ש. ואפשר לי לישב דברי התוס' כפי מ"ש בתוספות הרא"ש ז"ל אההיא דלקמן אחרי שהק' וכי במזיד היו נמנעין וכו' ככתוב בתוס' כ' שם וז"ל וי"ל דלא עשו פסח כתקנו אלא אחד כלומר בשביל שהי' ביניהם ערלים אע"ג דאינה מעכבת מ"מ לא היה ממש כתקנו עכ"ד ומהנראה דס"ל דאע"ג דמדינא אין ערלות דלא אפשר מעכב' מ"מ קרי לא עשו פסח כתקנו ועלה תניא שלא עשו אלא פסח א' וא"כ מקום יש בראש לומר דה"ק רבא המול לו כל זכר אמר רחמנא דבר ממהל אינו יכול לעשות עד שימול אבל דלאו בר ממהל יכול לעשות מיהו לא בר חיובא הוא ואי בעי עביד ואי בעי לא עביד וזהו שכתבו התוס' בקידושין והיינו גנותן ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו דהא ערל אסור באכילת פסח ע"ש. ור"ל דהיינו גנותן שלא עשו אעפ"י שהיו יכולין וערלה דלא אפשר לא מעכבא וכי היכי דלא תק' אם כן הוא דהיינו גנותן מפני שהיו יכולין לעשות אפילו ברובן ערלים א"כ הדרן קושיין לדוכתה למה לא עשו וכי במזיד וכו' ולזה כתבו ומ"מ לא היו חוטאים במה שלא עשו אותו כלומר דמ"מ איסורא ליכא כיון דרשות בידם שלא לעשות מטעם ערלה דערל גמור אסור לגמרי וכאן שמילת זכריו היא אעפ"י שאינ' מעכב' מ"מ לאו חובה היא וע"כ דהיינו משום ערלה ולפ"ז ניחא מה שהקשה הרב ע"י ז"ל שם ע"ש. ובהכי א"ש דמ"מ איך עשו אותו הפסח והלא רובן ערלים ודוחק לומר שעדיין לא נולדו להם דכל זה הי"ל לפ' גם אין לומר שע"פ הדבור הי' דממ"ש זה לתי' א' ש"מ דלתי' ב' א"צ לזה. וכ"נ מדברי הרא"ם ז"ל אלא שהוא ז"ל רצה לפ' דגנותן היה מה שגרמו שלא נשבה רוח צפונית וכ"כ מהרימ"ט ז"ל בכונת התוספות וע"ש ואין זה במשמע דבריהם ומיהו הא לק"מ דכיון דמה שלא נשבה הוא מפני שהיו נזופין והיינו מפני עון מרגלים כמ"ש התוס' כאן והרא"ם ז"ל שם ועון המרגלים אחר פסח של שנה שניה הי' א"כ עד אותו זמן לא הין בהן ערלים שהיו מלים לכל הנולדים והילך לשון הרמב"ן ז"ל נזופין מהמרגלים שלא ניתן למחילה אבל רש"י פי' ממעשה העגל ואינו נכון שהרי נמחל וכו' ועוד שהרי בשנה ב' עשו פסח וא"א שלא היו להם ערלים הרבה שהרי מילת זכריו וכו' מעכבת ואפשר שהיו מיעוט ולא עשו פסח ע"ש. ואני תמה על הרא"ם ז"ל שכתב שם וז"ל והברייתא של מכילתא סוברת כאידך תנא וכו' אף כל אחר ירושה וכו' ומה שהקריבו פסח במדבר בשנה השנית וכו' לא עשו אלא ע"פ הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אע"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת וכו' א"ד ז"ל. ולמה לא היו מלין אותן כיון שעדיין לא נמנעה רוח צפונית אלא מהמרגלים כמ"ש הוא ז"ל שם. ותו לברייתא דספרי מה ישיב ע"ז. ואין לומר דס"ל להרב דבהא פליגי דלספרי נזופין הם מעון מרגלים ולמכילת' הוא מהעגל א"נ דלספרי מפני שנזופין ולמכילת' הוא משום דלא ניבדור ענני כבוד דהא מנ"ל ומי דחקו לכך. והריטב"א ז"ל כ' לקמן וז"ל ומ"מ בין למ"ד משום חולשא דאורחא בין למ"ד משום רוח צפונית לא היה זה אלא לאחר השנה השנית כשהוקם המשכן והוקמו הדגלים ואז היו נוסעים וחונים והו"ל חולשא דאורחא ואיבדור ענני כבוד אבל קודם לכן הילודים במדבר מולים היו וכו' עכ"ל וראיתי אח"כ להרב שע"ה עורר ע"ז ע"ש ועיין מהרימ"ט ז"ל שהק' מה"ט דלא ניבדור וכו' ע"ש ומדברי הריטב"א ז"ל משמע דחד טעמא הוא ותרוייהו איתנהו. הילך לשונו ויש שואלים וכי לא היה הקב"ה יכול להשיב רוח צפונית ולא ניבדוד ענני כבוד וי"ל שלא רצה לעשות נס זה שלא לצורך כיון דדינא דאורייתא דמילה בסכנה אפשר לשהותה וכ"ש לאחר שהיו נזופין לא היו ראויין לעשות עמהם נס זה עכ"ד. ומה שהק' מהרימ"ט ז"ל על מ"ש שהיו רובן ערלים דלמה ידחו את הפסח לגמרי ולא יעשו פסח לעצמן ע"ש. לע"ד ל"ק דאימא קושטא הוא שהמיעוט עשו פסח לעצמן דרחמנא אמר ויעשו בני ישראל ע"ש הרוב דבכל התורה רובו ככולו שכן צ"ל לדעת רש"י שפי' נזופין היו מהעגל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ונזכר למעלה ואם כן מינה דייקי' הא פסח אחר לא עשו רובן אלא מיעוטן ובטילי במיעוטן ולא חשיבי שלענין גנותן דבר הכתוב ומ"ש התוס' שהיו נזופין בעון מרגלים וכן משמע במסכת חגיגה ע"ש ק"ק ששם אמרו שבטו של לוי שלא עבד ע"ז הן הקריבו ופי' רש"י שהיו נזופין אלמא משום עון דעגל הוא ולא משום מרגלים וכדפי' רש"י לקמן והתוס' שם דחו פי' ע"ש:
ודברי הרא"ם ז"ל אפשר ליישב שהוא רצה לישב הך דמכילתא גם למ"ד משום חולשא דאורחא דמשמע דמתחי' נמי לא מהול מה"ט ושלא כדעת הריטב"א ז"ל וכמו שכ"נ דעת הרשב"א ז"ל וז"ל מ"ט לא מהול וכו' ואיכא למידק עוד מדאמר באגדה וכו' אלא נמולין היו וכו' ועוד באגדה וכו' ראה המדבר מלא מערלותיהן של ישראל וכו' אלמא משמע דמהול וי"ל דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה ומדרשי אגדה ס"ל כמ"ד בגמרין דטעמא דלא מהול משום רוח צפונית דנזופין היו עכ"ד כלו' ולא כאידך טעמא דמשום חולשא דאורחא דא"ה אפי' במעמד הר סיני ערלים היו מה"ט וכן נרא' כדאמר בפ' ר"ע יום ראשון מ"ט לא אמר להו משום חולשא דאורחא ע"ש. ולהריטב"א ז"ל יש לחלק וכ"ז דוחק בדברי הרא"ם ז"ל. ומה שהק' הרב שע"ה על דברי רש"י בפ' האשה ע"ש. כבר כתבנו ליישב כפי מה שמחלק הרב חי' הלכות ז"ל. ומה שתי' הוא ז"ל וכתב דלפ"ז זכינו לדין וכו' ע"ש. לע"ד הא לא דמיא כלל דשאני איזמל שהי' בידו להביאו מע"ש והיה נמול בשבת אבל כאיב לי' עיניה בע"פ אע"פ שהי' יכול למולו מצפרא מ"מ לא הוה ס"ד כי הוא יכאיב ליה עיניה אבל איזמל ודאי הי"ל לאסוקי אדעתי' מע"ש וזה ברור. ואני תמה על רש"י ז"ל הנז' שכתב שם וז"ל וליכא למי' משום כרת דערל זכר אשר לא ימול וכו' דמילה דדחיא שבת בזמנ' וקטן לאו בר כרת הוא ע"ש. דבפר"א דמילה דף ק"ל ע"ב פירשה לזו כך שכתב שם בד"ה שלא ר"א ומחלוקתו וכו' ושלא ברצון החולקים עליו דאסרו דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם באיסור שבת אף במקום כרת ע"ש. הרי דאדרבנן דפליגי אדר"א קאי ועלה קאמר העמידו דבריהם אף במקום כרת ובפ"ק דיבמות דף ה' חשיב למילה שדוחה שבת שכן כרת אע"ג דבזמנה איירי וה"ט דמצות כרת היא וכן בדין דאלו לרש"י שבפ' האשה מנ"ל לרבא לאתויי ראיה מהברייתא דילמא ברייתא מיירי בשבת דעלמא ועיין פירש"י דברכות די"ט ע"ב ד"ה ושמע וכו' ועיין בזבחים דף ק' ובפירש"י שם ע"ש. וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שהביא פיר"ת דערל דמתני' מחמת פחד הוא דבר ממהל הוא אבל מתו אחיו אוכל דערלות שלא בזמנ' הוא ואינה מעכבת וא"ת טומטום יאכל י"ל שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר ממהל הוא וקטן שחלצתו חמה כיון שאם לא חלצתו בר ממהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה אלו דבריו ונרא' שהוא ט"ס וצ"ל וקטן שאחזתו חמה כיון שאם חלצתו וכו' וכן הוא לשון הרמב"ן ז"ל שם ע"ש וגם הלשון חסר הוא וצריך להגיהו ע"פ דברי הרשב"א והריטב"א ז"ל תלמידיו ועדיין צריכין למודעי בביאור דברי הרשב"א. ונרא' כי מ"ש בערל שמתו אחיו דערלות שלא בזמנ' הוא לאו למימר דהא פשיטא לן דאוכל לפיר"ת דהא ודאי היינו דמבעיא לי' לר"ח בערלות שלא בזמנ' אי מעכבא אלא דכלפי מאי דק' לרש"י דתפשוט ליה ממתני' דמעכבא לפיכך בא ר"ת לפ' מתני' דאיירי בערל דבר ממהל אבל במתו אחיו יש פנים לומר שאוכל דממתני' לא מיפשטא די"ל דוקא מחמת פחד אבל מתו אחיו אפשר שאוכל ובעיין לא איפשטא וכמ"ש הרשב"א גופי' בשמעתי' ומעתה למאי דקאמר בגמ' דחלצתו חמה דלאו בר ממהל לא מעכבא לכאורה ק"ל לפיר"ת דא"כ תפשוט בעיין דהא נמי ערלות שלא בזמנה ולא מעכבא ואין לחלק כמו שחילק הרשב"א לפירש"י בראש דבריו בין עכובא דגופיה לעיכובא דמילת זכריו דשאני התם דאיהו גופי' לא חזי לממהל משום סכנ' אלא שבאת לפוסלו משום דדכותי' בר ממהל מש"ה שפיר י"ל בין ערלות דגופי' דמהני לן הך ס' ובערלות דאחריני לא כיון דהשתא לאו בר ממהל והמול לו כל זכר אמר רחמנא אבל לפי' ר"ת דמאי דלאו בר ממהל הוא הא דחלצתו חמה וה"ט דלא מעכבא א"כ ה"נ ערלות דגופיה כיון דטעמא דמתני' דאינו אוכל הוא משום דבר ממהל הוא ואפשר דלא ס"ל להרשב"א לחלק בכך לפיר"ת ולכן תי' כיון שאם חלצתו בר ממהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה הוא כלומר ולא דמי לערלות שלא בזמנ' דלא בר ממהל בשום ענין אבל הכא איכא למימר לאידך גיסא דבערלות דידי' אפשר דלא אכיל ומיקרי ערל דבר ממהל הוא ומעכבתו בגופי' אלא דכלפי ערלות דאחריני דהמול לו כל זכר אמר רחמנא והשתא לאו בר ממהל הוא מש"ה לא מעכבא ביה ודברי הריטב"א ז"ל בזה הן מתפרשות ע"ד זה אלא דאיהו ז"ל אתי עלה מטעם אחר ע"ש:
ומדי דברי אמרתי אעלה על אר"ש מ"ש בגמ' כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ופירש"י ומצות מיל' מוטלת עליהם ועיין מ"ש הרב חי' הלכות ומ"ש דמשמע בפ' החולץ דמילת עבדים מעכבת בה ע"ש. לא מכרעא דדילמא משום דמשמע לי' ומלתה אותו חובה שצריך שימול ואינו רשאי לקיים לו עבדים כדתניא במכילתא מש"ה מתמה עבד איש ולא עבד אשה דדוחק הוא לומר דלא קאי אלא אאז יאכל בו ולענין דמילת עבדיו מעכבת דדוקא איש ולא אשה דמשמע איש אכול' מלתא. ותו דלמעוטי אשה שאין מעכב מילת עבדים אימא דהא פשיטא ליה כיון דאינה מצווה למול בנה והמול לו כל זכר אמר רחמנא מאן דרמיא עליה מצות מילה מעכבתו ואם נאמר דבעבד אשה קושטא הוא דאשה מחייבא לממהלי' דבדידי' תלי וכן בדין דהא מק' הוא דאמעיטא ממילת בנה וא"כ עבדיה מיהא חייבת בהן והיינו דמתמה עבד איש וכו' ומעתה א"כ הוא מנ"ל במילת זכרים דלא מחייבא איהי דמעכבת' בפסח. ולעד"נ לפי מ"ש התוס' בפ' אין מעמידין דף כ"ז ע"א דלרב דאמר מילה פסולה באשה צ"ל דאצטריך אותו ולא אות' כפשטי' למעוטי מחיובא דמילת עצמה יש לנו לומר דהא מיהא מחייבא לאהדורי למולו. ואח"כ מצאתי במכילתא דתניא וכל עבד איש אין לי אלא עבד איש עבד אשה מנין ת"ל מקנת כסף מ"מ והרי זה כדברי מהרש"א ז"ל ומ"מ יש לדחות כמ"ש מעיקרא. ודעת מרן כ"מ ז"ל פ"ה דק"פ דין ו' לפי מ"ש שם להרמב"ם ז"ל נהפוך הוא מדברי מהרש"א ז"ל ע"ש. ודברי הרמב"ם מבוארים הם כפי גירסא שבידינו במכילתא וכדכתיבנא וס"ל לרבינו ז"ל דמדאצטריך לרבויי אשה דמעכבא מילת עבדים מכלל דאי לאו קרא הו"א לא מעכבא א"כ לקטן דלא אתרבי ס' הוא דלא מעכב דאי לא לישמעי' רבותא דאתרבי קטן דאף שאינו בר חיובא מעכבת וכ"ש אשה לפיכך כ' רבינו של קטן דלא מעכבא ומדלא נקט רבותא באשה ש"מ דבאשה מיהא מעכבא כדברי מהרש"א. אמנם לדברי מרן לא ידעתי למה לא כ' רבינו אשה נמי גם לא ידעתי איך תתיישב גירסתו עם סוגיא דהחולץ שהביא מהרש"א ז"ל וצ"ע. ונראה שדעת מרן היא דרבי' ראה דברי המכילתא בקטן ולא באשה מפני סוגיא דהחולץ. א"ק דאכתי מאי פריך התם בהחולץ ורבנן ולימא למעוטי קטן וצ"ע. ואח"כ ראיתי להרב שאגת אריה סי' נ"ג שכ"כ וע"ש שהאריך ונעלם ממנו דברי מהרש"א הנז' ע"ש. וראיתי למהר"י עיאש ז"ל בספר מטה יהודה נדפס מחדש בי"ד סי' ש"ה שהק' לדברי הרדב"ז ז"ל בתשו' כ"י שכתב דאונן שיש לו מילה וא"א לקבור מתו ולמול בו ביום הו"ל לאב כמאן דליתי' דקי"ל ב"ד מלין אותו בזמנו ואין ממתינין לאב וכו' ע"ש. שהוק' לו מסוגיין עש"ב. ולע"ד לא שמא מתייא דשאני אונן דא"א לו לעשות שתיהן אבל הכא כל היום ממתינין לו אם יצא שכל היום מצות האב הוא ולכך כשיצאו בין אכילה לעשיה ולא מלוהו מעכבתו לאכיל' ובט' מיהא היא מצות ב"ד אבל מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א דמיל' דין ב' אין נראה כדברי הרדב"ז ז"ל אלא דוקא בעבר האב ולא מל אבל נאנס אכתי על האב רמיא ולא על ב"ד וע"ש:
ודע דהומ"ל בגמ' דמשכחת לה ביומא דעיבא א"נ בשבת ולא מצאו איזמל אלא בין עשייה לאכיל' ואין ראיה מעתה למ"ש הרב שאגת ארי' בסימן נ"ה מכאן ע"ש. ותו דלהמשך בין עשייה לאכיל' ודאי מילתא דלא שכיחא הוא. גם הראי' שהביא מההיא דמשוך ע"ש לא מכרעא וכמבואר: