אור ברסלב
למודי ד לימוד קצה

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קצה

לימוד קצד

כתב הרשב"א ז"ל בחי' פ"ק דב"ק דף ט' ע"ב וז"ל מהא דאמרי' אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה משמע דאפי' למצו' עוברת כאתרוג וסוכה אינו מחוייב לתת אפי' שליש ממונו וכו' וכ' הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני וכו' וכן אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במ"ע בשוא"ת אבל במצות ל"ת אפי' כל ממונו עכ"ד. והביאו מרן הב"י א"ח סי' תרנ"ו ע"ש. והביאו הרב המפה שם ע"ש:

וראיתי להרב מוצל מאש סימן מ"ה שהק' דאיך א"כ חייבה תורה שבועה למודה מקצת בשביל ממון התובע הלא כיון שהוא יודע שהלה נשבע לשקר קעבר אלפני עור וכן נמי מה שתקנו בחנוני על פנקסו ששניהם נשבעים הרי ודאי יש כאן שבועת שוא ומפרק לה שכיון שס"ס זהו רשע וגזלן שגוזל ממון חבירו אינו עובר המשביעו והלעיטהו לרשע וכו' ע"ש ולע"ד ק' הדבר לאומרו אב"א ס' אב"א גמרא דאטו מי שאכל שום וריחו נודף זכו' ואם ראהו שעוש' עבירה הותר לו להעבירו עבירה אחרת אתמהא ומי ירשיע יותר מנכרי ואפ"ה ישראל שהושיט לו אמ"ה קעבר אלפני כדאמר פ"ק דעכו"ם ובנדרים דף ס"ב ע"ש. ויש מקום לחלק בזה דשבועה שאני דאיכא דררא דממונא אלא שאין נר' כן ממ"ש שם והלכה פסוקה כרשב"ג דאמר פ"ה דמ"ש הלעיטהו לרשע וכו' ע"ש. ומה שהכריח ממ"ש רש"י פ' כל הנשבעין טעמא משום דעבר אלפני לא מכרעא דהשתא דהתירתו תורה הדבר ברור דאין בו לתא דלפני עור אלא מיהו אנן הכי קשיא לן דרחמנא היכי דחי לאיסור לאו זה משום ממון. והנרא' אלי דדוקא לגבי שבועה משום דלעונש ניתנה בפרוע פרעות משום דכתיב בה לא ינקה ולכך הטילה עליו שבוע' מפני גזילו ול"ו ניתנה פריעה מפני חומר שבה וכלתו את עציו ואת אבניו. ואפשר לי לומר דשני שבוע' שאין ברורה שהלה נשבע לשוא דאימור אשתלי מלוה ואין זוכר מה שהלוהו ומה שפרעו ולגבי מלוה נמי יש לתלות בשכחה ג"כ והאדם בשבוע' פרט לאנוס ואפי' אחר כ"ד לגבי התרא' אמרי אשתליין כדתניא פ' הי' בודקין התריתם בו תכ"ד ובפ' אלו נערות דף ל"ג ע"א ע"ש. ואע"ג דפסלינן לחשוד ולא אמרינן אשתליין לא דמיא דדוקא למסור לו שבועה אחרת אבל להשביעו מתחלה ולעבור אלפני ודאי משבעינן ותלינן בשכחה משום פסידא דמלוה ועיין להרשב"א ז"ל בתשו' סימן תע"ר ע"ש. וע"ש בשלטי הגבורים פ' כל הנשבעין דף של"ב ע"ב ע"ש. ומ"ש הרב הנז' דרשב"ג אומר וכו' לא ידענא איזה מקומה. ומה שדחה שם לראיית המרדכי ז"ל בהגהתו לפ"ק דמציעא שכתב בדין חנוני על פנקסו דאין משביעין אלא בזא"ז לא בב"א ומייתי לה מהא דב' שבילין דפ"ק דפסחים דבב"א ד"ה טמאים ותהי בה הרב ז"ל דשאני התם שאף לשואלים עצמם הדבר בס' אבל הכא כל א' טוען ברי לי עכ"ד. אנכי לא ידעתי מה הוק' לו דמה יתן ומה יוסיף מה שהדבר בס' לשואלים כיון שמן הדין ס' טומא' בר"ה טהור ואנן לא תליא בדידהו אלא שבבאו לישאל בב"א טמאים וטעמא משום דמיחזי כחוכא להורות לשניהם לטהרם והא' מהם ודאי טמא יקרא אבל בזא"ז אע"פ שלשואלים עצמם הדבר בס' מ"מ טהורין וה"ג ההיא דחנוני כשבאים לפנינו להשביעם ע"פ טענתם הרי ודאי שבועה של א' מהם יצתה לשוא ומה יושיענו זה שנאמר שכל א' טוען בריא הלא שבועת האחד מכחשת חברתה. ס"ד קצרה דעתי מהכיל דברי הרב בזה וצ"ע:

עוד כתב הרב שם וז"ל ועוד בשלמא התם אזלינן לחומרא ואמרינן ששניהם טמאים כמ"ש התוס' שם דמדאורייתא שניהם טהורין וכו' אבל הכא מאי חומרא איכא בין בב"א בזא"ז כיון שס"ס שניהם נשבעין ונוטלין מאי חומרא איכא וא"כ מה הפסיד הרמאי אלו דברי הרב ז"ל. וגם זו לא אדע שכול והלא דברים ק"ו השתא ומה התם דאיכא חומרא וקולא מטהורים לטמאים ואפ"ה משום דבב"א אין שייך לומר טהורים אף שמן התור' טהורין הן מ"מ מדרבנן טימאוהו מה"ט א"כ כ"ש שלענין שבוע' דבדידן תליא מלתא דאנן משבעינן לי' ואין כאן נ"מ בין בב"א בין בזא"ז ואפשר לתקוני להשביעם בזא"ז שהדבר ברור שצריך מה"ט להשביעם זא"ז משום דבב"א מחזו כשקרא ואע"פ שלא הפסיד לא מה"ט אתינן עלה. ומ"מ יש לדחות קצת ראייתו של המרדכי דשאני התם דליכא רמאות ושפיר עבדינן תקנתא להחמיר בב"א לטמאן אבל הכא שטענת שניהם מכחשת אהדדי העמידו על הדבר על שורת הדין דתקנתא לרשיעי לא עבדינן ואפילו בב"א נשבעין ואפשר דהיא היא מה שדחה הרב ז"ל בקמייתא:

כתב עוד על מ"ש הרב החינוך ס' תצא גבי ש"ש וז"ל אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום אא"כ יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה ע"ש. וכתב עליו הרב הנז' והוא חידוש גדול בעיני דהניחא לענין העשה יכול לקיימו ביום אחר לפורעו אבל מ"מ לאו דלא תביא עליו השמש הרי עובר ונ"ל דגם לענין הלאו כיון שניתן לתשלומין אינו בדין שיאבד כל ממונו כיון שיכול לתקנו אח"כ ועדיין צ"ע עכ"ד. ואפשר לחלק שלא כתב הרשב"א אלא בלאוין של איסור אבל בלאוין של ממון כיון דממון ניתן למחילה אינו בדין לאבד כל ממונו. ואיברא דדברי הרב החינוך הוא תלמוד ערוך בפ' המקבל דף קי"ב ע"א דת"ר לא תלין פעולת שכיר וכו' יכזל אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך ע"ש. וכיון דלא חייבתו תורה אלא כשיש לו מינה כשאין לו לא יאבד כל ממונו וימכור מטלטליו וקרקעותיו וכל כיוצא אבל אין לומר דאין לו דקתני כלל כלל לא אבל יש לו מטלטלין עכ"פ יאבדם כדי לפורעו דהכתיב אתך והא ליכא. ותו דאי להא פשיטא דלא קעבר בבל תלין אלא דמ"מ ישלם אח"כ כשיש לו. וכן נראה ממ"ש רש"י שם דף קי"א ע"א ד"ה מידע ידעי וכו' ודוק שם ס"ד הרב החינוך הכי משמע ליה בודאי פי' אין לו. ומעתה אין זה חידוש היכא דרחמנא לא אסר אלא בשאתו פעולת שכיר ולא שיאבד ממונו אם אין לו דבכה"ג פקע מניה לאו דבל תלין וזהו שכתב הרב החינוך שם שלא חייב הכתוב אלא כשיש לו בביתו וכו' אבל אם אינו יכול לפורעו וכו' לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה עכ"ד. ור"ל לפי הנראה לפרש כך בלשון אין לו דברייתא והרב ז"ל בא לו בקצר' כמנהגו הטוב ועיין מ"ש שם סי' רל"ח ע"ש. ושו"ר לה"ה ז"ל בפי"א משכירות דין ד' שכתב וז"ל ופי' שלא היה לו מעות בעין ע"ש:

וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשו' בח' הא' סימן קמ"ה נשאל ע"ז והשיב דאף באיסורא דרבנן יכלה ממונו ולא יעבור ע"ש. וע"ע שם סי' קנ"ב בזה. ועיין בתשו' בח"ג נדפס בקרב שנים סי' תל"ה ויש לחלק וע"ש:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה