למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קסו
כתב הרא"ש ז"ל בפרק המוכר את הבית דף ס"ב ע"א וז"ל ועוד מאחר שבאו להקל ולהתיר האיסור לא הי' לו לשתוק שלא יבואו לידי תקלה ע"ש וכ' הרב יבין שמועה דף צ"ח ע"א וז"ל מ"ש ועוד הוא משום דאפשר לדוחה לדחות דמההיא דפ"ק דביצה אין ראי' לומר דגמ' סבר דהיכא דשתק הרב לתלמיד חבר ש"מ שקיבל וכו' דא"ל רב יוסף דוקא הוא דס' הכי וכו' אמנם גמ' סובר דא"ל דשתיק משוה שלא חש להשיב ואדרבה כן נראה לישנא דגמרא פרק המוכר דקאמר ומודה רב וכו' דדוחק הוא פירשב"ם וכו' עש"ב. ולע"ד לא נהירא שהרי אחר זה הביא הרא"ש מההיא דאיזהו נשך דקאמר רב ששת מ"ט שתיק רב ואדרבה אם יש לפקפק הוא בראיה זו גופה דכיון דמייתי התם ת"כ דשמואל דמותר א"כ אפי' שיתירו אין כאן טעות דיש לה' על מה שיסמוכו. ומס שהק' הרב ז"ל וז"ל ופליאה דעת הרא"ש ממני דא"כ לא מוכח מידי מההיא דביצה וכו' דדילמא איכא למימר דלפעמים לא חש אמנם בההיא דיו"ט מוכרח לומר וכו' שהודה דאל"כ מאחר שבאו להקל וכו' וא"כ דבריו סתרי אהדדי וצ"ע עכ"ד. ול"נ שלא כ' הרא"ש ז"ל בראיותיו אלא לאשכוחי לישנא דשתיק ברוב מקומות שהודאה גמורה היא וא"כ אינו דוחק ג"כ לפ' שתיק רב דפ' המוכר שהיא הודאה דמסתמא מאחר שמצינו שתשובת רב כהנא ורב אסי חזקות הם ה"נ בהא. וכיון שמצינו שתיקה כהודאה א"כ אם אית' דהא דשתיק היינו דלא חש הו"ל לפרושי מלתיה דאינה כשאר שתיקה דידיה אלא וראי דלא שנא כנ"ל:
אמנם ק"ל דבפ' השואל דף צ"ז ע"א אההיא עובדא דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה וכו' קאמר התם והלכת' כוותיה דרב כהנא וכו' ע"ש ואם איתא דרב נמי הודה להם מאי אצטריך להילכתא והתם נמי בשמעתא דב"ק קאמר הילכת' כרב, כהנא ורב אסי והיינו לאפוקי סברת הפשטן התם אבל ההיא דהשואל הוא דוחק לו' הכי וצ"ע ועיין בפ"ק דר"ה דף ט"ו ע"ב דאשתיק ר"י לר"ל ואמר ר"א מ"ט אישתיק ר"י וכו' ע"ש ועיין בפ"ק דיומא דף ד' ע"ב ע"ש: