למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קנז
כתוב בהגהת אשר"י זלה"ה בפ' לולב הגזול דף ל"א וז"ל דכיון דלא אתמר בהדי' הל' כרבנן וכו' ע"ש. והדבר תמוה דאדרבה אי הוה אמר הכי הוה ק"ל פשיטא יחיד ורבים הל' כרבים וי"ל דכיון דר' ס"ל התם כר"י וכן בן עזאי ור' אבהו כולהו ס"ל כהך שמעתא דלא בעינן הדר כמ"ש התוס' איכא למיטעי דהלכתא כוותיה בהא אמנם מדברי הג"ה לעיל מזה שם ד"ה ובירוש' וכו' ע"ש אין נר' כן. ושו"ר להרב יבין שמועה סי' תקל"ה שנתעורר בזה ע"ש. ועוד הק' שם במ"ש כיון שהתרנו יבש ה"ה לשאר פיסולין וכו' דכיון דלר"י קאי אימא דוקא יבש משום דלא בעי הדר לא כן שאר פסולין ע"ש. והא ודאי ל"ק דלדידן קאי ההג"ה כמ"ש שפסול אף ביו"ט ב' ואנן הדר בעינן וליכא. ומה שפי' הוא ז"ל אחר המחי' אינו מן הישוב. גם מה הכריחו להג"ה לומר הא דלא אתמר בהדיא וכו' הול"ל דהשתא דלא נזכר בגמ' דרבנן פליגי אף בשעת הדחק כדאי הוא וכו' דאטו הוה ס"ד דאתמר בגמ' דהילכתא כרבנן ובפשיטות הול"ל לפי דרכו דאע"ג דקי"ל הילכתא כרבנן מ"מ בשעת הדחק פסקינן כיחיד דכדאי הא וכו' עד שיאמר בהדיא הלכה כרבנן דאז ק' פשיטא וע"כ לתרץ דלאפוקי שעת הדחק קאמר ודפריך בפ' החולץ ובכמה דוכתי פשיטא וכו' היינו משום דלא שייך התם סרך שעת הדחק. ושו"ר למהר"ם בן חביב ז"ל שהביא מסוגיא דנדה כה"ג ממש ע"ש אלא שישב הסוגיות בע"א ולע"ד כדכתי' והיינו דבעי התם פ"ק דנדה מאי שעת הדחק ומשני א"ד שני בצורת הוה ע"ש. ומ"ש שם דשאר פסולין שכתב ההג"ה היינו כגון ניקב וכגון חזזית דפסולא משום הדר ע"ש. לי הצעיר לא נהירא דא"כ מאי קמ"ל גם כתב שפסול אף בי"ט ב'. שוב מצאתי סעד לדבריו מדברי ההג"ה לעיל מזה ד"ה הנז' ע"ש. ולע"ד משם למדתי שזה שכתב ההג"ה אם אינו יכול למצוא וכו' אינו כמו שעת הדחק דשרו רבנן כגון מעשה דכרכים דבההוא אונסא אפי' רבנן מודו דשרי אלא דאיירי שלא יוכל למצוא ע"י שמחזר עליו קצת ולאפוקי שלא טרח עליו למוצאו מיהו ע"י טרחא יתירתא יוכל להביאו והשתא ניחא קושיא שניה שהק' הרב יבין שמועה. ודע שראיתי לו להרב ז"ל בס' ג"ה סי' רס"ד שכתב וז"ל כדאי הוא ר' פ' לסמוך עליו בשעת הדחק לא אמרי' אלא כי לא ידעינן הילכתא כמאן אבל כי ידעינן ודאי דאין הלכתא כמותו לא סמכינן אפי' בשעת הדחק וכו' וד"ה מעשה וכו' ופריך וכו' אילימא שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה וכו' ע"ש. ונר' מדברי הרב דמפ' דמעיק' לא ידע כמאן הילכתא והם דברים תמוהים כיון דיחיד ורבים הלכה כרבים. וגם לפי מאי דמסיק דנזכר דרבים פליגי עליה בשעת הדחק היכי עביד כוותיה. וע"ק לפי שיטתו דבפ' כירה דף מ"ה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הכי הלכתא אמר להו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש והא התם ודאי ידעי דהילכתא כר"י לגבי ר"ש ומה גם שנשנה שם במשנה בסתם. ע"ק מדאמר ריב"ל בפ"ק דברכות דף ט' ע"א כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש. אף דלעיל מניה פסקו כר"ג ע"ש. והדבר ברור כדכתיב מעיק' ודקאמר שנזכר דאין הלכה כר"א וכו' היינו לומר נזכר דאתמר הכי להדיא והיינו דקאמר התם אלא דלא אתמר וכו' ופשוט. אלא שאני תמה בסוגיא שם שהרי אפי' רבנן דר"א מודו בשעת הדחק לר"א וכדאמרו ליה לר"א אין שעת הדחק ראיה ע"ש ומאי קאמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו וכו'. ואפשר דשעת הדחק דר' היינו דיעבד אחר מעשה כנ"ל. ומה שפי' הרב יבין שמועה בדברי התוס' שם ד"ה לא מצא וכו' אינו מחוור לע"ד דמהו זה א"כ מ"ש שוב אבל יש לדקדק דשרי וכו' והדבר ברור שכונת' לדחות כמ"ש הרא"ש ז"ל שם ע"ש ודברי מהר"ם בן חביב ז"ל נכונים ע"ש: