אור ברסלב
למודי ד לימוד קנו

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קנו

לימוד קנה

כתבו התוספ' בפרק הנשרפין דף ע"ט ע"א ד"ה א"נ פלגא וכו' דע"כ ל"פ אי שמיה התראה אי לא אלא כגון נותר וכן הכה זה וחזר והכה זה דפרק בתרא דמכות שיודע בבירור שיבוא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם אבל בזורק אבן לגו שאינו יוד שיבוא לידי ודאי איסור שאינו יודע את מי יכה לכ"ע ל"ש התראה עיין שם. ובהכי ניחא רישא דמתניתין דהתם דנתכוין להרוג את הבהמה וכו' דפטור משום דהוי התראת ספק כדפירש"י שם ע"ש. ובהכי אתי שפיר מ"ש הרא"ם ז"ל פרשת משפטים בפ' ולא יהי' אסון ע"ש. ומורינו הרב זרע יצחק ז"ל בליקוטי הרא"ם ז"ל תמה עליו בזה ע"ש. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש הרא"ם שם וז"ל ושמא י"ל דשאני הכא דאשכחן שהחמירה בו תורה יותר מישראל שאזהרתן זו היא מיתתן וכו' ע"ש והדברים תמוהים לעין כל ועיין בפ"ד מיתות דף נ"ט ע"א ובתוס' שם ד"ה ליכא וכו'. והי' מקום לפ' כונתו דכיון דהחמירה בו תורה שאזהרתו זו היא מיתתו כלומר ונהרג בלא התראה מש"ה חייב על העוברין משא"כ בישראל דפטור הוא משום דבעי התראה והא התראת ס' היא דומיא דמ"ש בפ"ד מיתות גבי פחות מש"פ ויפ"ת ע"ש, וכן הוא לשון רש"י בפ' בתרא דע"ז דף ע"א ע"ב ד"ה ב"נ שכתב וז"ל ואזהרה שלהן זו היא מיתתן וא"צ התראה וכ"כ ביבמות דף מ"ז ע"ב ע"ש. אמנם הא לא מצית אמרת דא"ה למ"ל קרא בפד"מ דשופך דם האדם באדם לחייב ב"נ בעוברין ת"ל דכיון דכל עצמו של ישראל שהוא פטור הוא משום התראת ס' מינה לב"נ דנהרג בלא התראה כדדרשי' התם ממיד כל חיה הדבר ברור שחייב בעוברין הא אין עליך לומר אלא דלא סוף דבר דאצט' קרא דאדם באדם להיכא דקים לן אח"כ שכלו חדשיו דוקא דסתמא כתיב ובודאי אפי' היכא דלא כלו ונהי דלא בעי התראה מ"מ דוקא היכא שהעבירה נעשית עכ"פ אלא דכלפי דבישראל אע"פ שנעשית ונמצא שהרג בן קיימא פטור כיון דשעת העבירה ס' היא דכותה בב"נ נהרג דהא לא בעי התראה אמנם היכא דלא כלו חדשיו דלאו מידי הרג הא ודאי אפי' ב"נ היה מקום לפוטרו אי לאו דאדם באדם. והנר' אצלי בכונתו שכיון שכל מצות ב"נ בלשון אזהרה נכתבו ולא בלשון מיתה ואזהרתן זו היא מיתתן ואלו בש"ד אשכחן שהחמיר' בו תור' לכתוב העונש בפי' וזהו שכתב שאזהרתן זו היא מיתתן ר"ל וא"כ הכא שגילה בפי' העונ' זהו חומרו וא"כ הכא שאני ולשון יותר מבישראל שכתב ר"ל אע"פ שבישראל דרכו לפ' העונש מ"מ כאן בב"נ שפי' נקרא חומרא יותר מדלגבי ישראל וה"ט לפי שאזהרתן וכו' כנ"ל. והרציתי הדברים לפני מי שגדול הרב המובהק כמהר"י אזולאי הי"ו וזרח השמש פה מ"ק ההוא אמר שכך עלה במחשבה ויעלוז לבי:

ודע דלרבנן דמחייבי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה לא משום התראת ס' נגעו בה אלא דמקרא ילפי' לה דכתיב כי ינצו אנשים כדאיתא התם בגמ' והתראת ס' לא הוי דשפיר מתרינן ביה לא תהרוג בן ברית ולא דמי לנותר שאינו יודע שאין כאן שהות וכן נמי הכה זה וכו' דבכל א' הוי ס' דכיון שהיה בזה אח"ז אין כאן התראת ודאי אבל הא אם נתכוין להרוג הרי הרג דמ"ל זה מ"ל אחר ועיין בפירש"י סוף פ"ק דכתובות ע"ש:

וראיתי למרן כ"מ ז"ל רפ"ד מה' רוצח שכ' לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבנן וז"ל וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התרא' ולאפוקי ממ"ש רש"י ספ"ק דכתובות עכ"ד. והכונה דאם לא נתכון לשום א' הוא דלא שייך ביה התראה אכן אם נתכון להרוג את זה וכו' חייב דאין לומר דאפי' בנתכון לא' מהם בזורק אבן לגו פטור דלא שייך ביה התראה דא"כ בנתכון להרוג את זה והרג את זה אמאי חייב. וירא' דל"ג מרן בדברי רבי' ז"ל לשון לפיכך. ואיברא דיש לתמוה דמנ"ל השתא דלאפוקי ממ"ש רש"י וכו' דלא כתב רש"י ז"ל דשייך התראה אלא בנתכוין וז"ל שם אבל ב' ישראלים עומדים ונתכוין להרוג זה והתרו בו וכו' ע"ש. ועוד ק' לדעתו ז"ל דהא מדמוקי בגמ' דרבנן דוארב לו אתא למעוטי ט' וכותי משמע דבכולהו ישראל מיהא מיחייב. ואפשר לומר דהא דאוקמוה בגמ' התם בט' ישראל וכו' היינו אפי' נתכוין לא' מהם אמנם בכולהו ישראל היכא דלא נתכוין נמי פטור ונקט הכי לרבותא דאפי' נתכוין דעדיפא ליה טפי הא דנתכוין דומיא דמאי דמיירי ביה ורבי' ז"ל תפס הצד האחר המחודש שלא נזכר בגמ' וחד טעמא לתרוייהו. א"נ כיון דבכולהו ישראל הוי פטור משום דהוי התראת ס' מש"ה מצריך קרא לט' ישראל וכותי א' דפטור מטעם קבוע. ומתוך מ"ש יתיישבו תמיהות הרב לח"מ ז"ל בפ"א מה' חובל ע"ש. אבל ק' למ"ש מרן ז"ל דרבי' פסק כרבנן דבפ"ד מה' חובל הל' ו' כתב בהדיא במתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתה וחייב בתשלומין ע"ש. ומשם ק' ג"כ למ"ש מעיק' דפסק כחזקיה ומש"ה פטרו ממיתה ותשלומין כמ"ש רבי' ז"ל והרי חייבו שם רבינו בתשלומין. ויש לתמוה גם על ה"ה ז"ל שכתב שם דרבי' פסק כאן כר"ש דלא כחזקיה ודלא כרבנן ע"ש. והרי רבי' פטרו כאן אף מתשלומין והראב"ד ז"ל שכתב כר"ש היא אחלוקת פטור מיתה קאמר. ונר' שזהו מה שהשיג הראב"ד ז"ל שם על רבי' שכתב דכר"ש אזלא וכו' ואיהו גופיה פסק כחזקיה דאמר בין מתכוין וכו' אלא לפוטרו ממון ע"ש. והיינו פסק רבי' מהתם להכא שפטרו מתשלומין כחזקי'. והנר' אצלי ליישב דעת רבי' דס"ל דל"פ חזקיה ורבנן אלא בנתכוין לזה והרג את זה וכדמשמע מדקאמר בין מתכוין לשאין מתכוין דהיינו שאין מתכוין לזה אלא לזה אבל בהא דסבר ראובן ונמצא שמעון א"נ דאמר לחד מנייהו מודו בהא לרבנן דחייב וקרא דוארב לו מיתוקם לדידיה בנתכוין לזה והרג זה ופי' עד שיתכוין לו כלומר לאותו גוף דניחא ליה נמי בהריגתו כשהרגו ובהכי יתיישב מה שהק' התו' לחזקיה ונתת נפש וכו' במאי מוקי ליה ע"ש מה שנדחקו. והשתא מיתוקם קרא לדידי' שפיר דאמר לחד מנייהו ודכתיב כי ינצו אנשים אורחא דקרא שהיה במצות עם חבירו והיתה גם האשה שם ונתכוין להרוג חד מנייהו ודתלה הכתוב המיתה באשה משום דין ולדות ופסק רבי' כחזקיה כטעם מרן ז"ל. וזהו שכתב רבי' מעיקר' המתכוין וכו' פטור והדר מפ' לפיכך הואיל ואין לנו לפטור אלא נתכוין להרוג את זה ולא כסבור ראובן ונמצא שמעון א"נ דאמר לחד מנייהו הזורק אבן לתוך עדה וכו' ורצה בזה לפיכך הנמשך מזה הדין אינו אלא הזורק אבן וכו' פטור והיינו נמי בנתכוין לחד מנייהו בפרט ומינה דדוקא בכה"נ אבל בהנך מחייב. ומ"ש רבי' בה' חובל ומשלם דמי ולדות סבור רבינו דנהי דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ואפי' מממון אחר בהדי מיתה כמ"ש רבי' שם דין ה' ע"ש. מ"מ בכה"ג דנתכוין להרוג זה והרג וה מן הסברא הוא לחייבו בדמי ולדות דאין לנו אלא מה שפטרתו תורה ממית' מוארב לו ומתשלומין דמי האשה עצמה מהקישא ואין לך בו אלא חידושו מה שלא היתה הס' לר' ולרבנן. מיהו לענין דמי ולדות מיהו לא יצא מידי חיוב וזהו שלענין ממון אחר בהדי מיתה תלה פטורו חזקיה בשוגג כדקאמר בין שוגג למזיד כמ"ש התוס' שם ולענין דמי הנהרג מחלק בין מתכוין לאין מתכוין וזהו סברת רבי'. ומ"ש רבי' פטור ממיתה ומתשלומין ר"ל דמי הנהרג כי שם לא מיירי רבי' בממון אחר בהדי מיתה וזהו שדקדק רבי' לכתוב שם ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות עכ"ד לשון כדבר שאין בו ר"ל כדבר ולא דבר כנ"ל. ודע דמ"ש מרן וטעמא דפטור משום דלא שייך ביה התראה צ"ל דאין לשון התראה נופל בו דמה להם לומר לו לא תהרוג כולה הרי אינו רוצה ולומר לא תהרוג בן ברית מי הוא זה ואיזה הוא וכיון דאין לשון ההתראה ברור כ"כ לא שייך להתרות בו ואין זה מזיד דאם באנו לומר דמשום התראת ס' נגעו בה הרי רבי' בכל דוכתא פוסק כר"י דשמה התראה וה"ז דומה לנותר והכה זה וכו' דיודע בבירור דאתי לידי חיוב כנ"ל:

ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהק' בס' זהב שבא דף קנ"ד בסוף הסוגיא דקאמר ואי בר קטלא הוא אמאי אצטריך למפטרי' וכו' והק' הרב וז"ל צ"ע אצלי טובא אימא דתנא דבי חזקיה ס"ל כרבנן דנפש תחת נפש ממש ואצט' הקיש' דמכה אדם לגלויי דלא תטעה לפ' נפש הוא ממון כרבי והו"א הכי דכיון דאיכא תרי פירושי במלת נפש ס' נפשות להקל אבל מכח דפטר לי' קרא מממון גלי דונתת נפש הוא נפש ממש עכ"ד ודבריו מיוסדים על מ"ש ה"ע ז"ל בסוף דיני ג"ש דכל נאמר למעלה ונאמר למטה לאו ג"ש היא אלא כעין ילמד סתום מן המפורש ע"ש. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו למכות דף ב' ע"ב שכ"כ ע"ש. והשתא קושיא חזקה היא. ואפשר ליישב בדוחק לפי מ"ש התו' שם ד"ה ומפקא וכו' דלענין דמי הנהרג דוקא פליגי רבנן אדחזקיה משום דגלי רחמנא ונתת נפש וכו' ממון ע"ש. והשתא אם נאמר דלחזקיה מוקי לקרא בנתכוין לאותו עצמו שהרג כמ"ש התוס' שם בסוף דבריהם ניחא דמשמע ליה לחזקיה דלשון נפש תחת נפש לעולם ממש ומש"ה מוקי לה ודחיק לפרושי קרא בנתכוין לאותו עצמו שהרג ומעתה אם נאמר דבנתכוין להרוג זה והרג זה דפטור ממיתה לדידי' שפיר פטר ליה מממון נמי מהאי הקישא אבל אי אמרת דחזקי' מפ' לקרא דנתכוין לזה והרג את זה וס"ד לאוקמי קרא בממון מטעמ' דר' משום ס' נפשות להקל א"כ אין לך הוכחה גדולה מזו ומה הכריע וגיל' לנו הקיש זה דנפש תחת נפש כיון דמצינן למימר דהיקשא אתא למלתא אחריתי לשוגג ומזיד וכרבנן. ולפי מ"ש בחי' הר"ן שם בסוגיא בשם ה"ר דוד ז"ל יתיישב יותר וז"ל ומ"מ איכא למידק אשמעתי' לתנא דבי חזקיה ונתת נפש תחת נפש במאי מוקי לה וכו' תירץ ה"ר דוד ז"ל דחזקי' לא ס"ל דר"א דאמר במצות שבמיתה וכו' אלא במצות שלא במית' שלא היה כדי להמית בהכאתו ולפיכך כשנהרגת האשה פטור עליה כדין נתכוין להכותו על מתניו וכו' אבל נר' ודאי דכיון שלא היה בו כדי להמית שחייב לשלם ממון ליורשיו כדין מזיק דלענין ניזקין לא בעינן כונה דאדם מזער לעולם תנן ואפי' לחזקיה דפוטרו בכל ענין ממון היינו דוקא כשיש בהכאה כדי להמית אבל כשאין בה כדי להמית אינה בכלל מכה אדם אלא בכלל ניזקין הוא ונתת נפש תחת נפש ממון הוא כדדריש בגמ' עכ"ד והשתא אם נאמר דאתא הקישא לאפוקי דלא נפר' קרא בממון השתא דפטרינן ליה מממון מהקיש' עדיין אני אימר דקרא ממון קאמר וכר' ובאין בה כדי להמית בחבירו והלכה לאשה ומתה קמיירי דשפיר מיתוקם קרא בפשיטות בהכי ומה הועיל ההקיש בזה וברור:

עוד הק' הרב שם וז"ל תו צ"ע דמהיכא דייק דנתכוין להרוג את זה והרג אחר דפטור לגמרי דאל"כ מאי אצטריך למפטרי' מממון כיון דבר קטלא הוא וכו' דהתינח סיפא אבל רישא דקתני בין שוגג למזיד אמאי אצט' לפוטרם מממון פשיטא שוגג בר גלות ומזיד בר קטלא הוא וא"כ רישא יוכיח דהאי דיוקא לאו כלום הוא עכ"ד ובחברת הישיבה בהסכמה העלינו לתרץ דכיון דודאי הס' לחיוב בנתכוין לאותו שהרג עצמו טפי מנתכוין לזה וכו' דהאיכא מאן דפטריה א"כ אם נאמר דבנתכוין לזה והרג זה בר קטלא הוא הוא המתכוין לאותו שהרג פשיטא ליה דפטור מתשלומין מתכוין לזה והרג את זה מיבעיא דמדקאמר בין מתכוין לשאין מתכוין משמע כשאין מתכוין אתי למילף מהאי הקישא כי היכי דפסיקא לך במתכוין דקלב"ם והיינו דקאמר אמאי אצטריך לפטריה מהאי הקישא כיון דאפי' מתכוין פשיטא לן בלא"ה לפוטרו ממון משא"כ בין מזיד לשוגג דהאי מיתה והאי גלות אם פטרת ממון למזיד לא תפטור ממון לשוגג דאע"ג דכה"ג פריך תלמודא בפ"ק דשבועות דף ח' ע"א אי בשוגג בר גלות הוא וכו' אלמא בגלות מיהא תסגי ליה בכפרה מ"מ אי לאו הקישא הו"א דתרתי בעינן. מיהו ק"ק דאמאי לא מוקי לה לשאין מתכוין דהיינו שאין מתכוין לאדם אלא לבהמה דלכ"ע נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור ומנ"ל דמפק' וכו' ואין לומר דא"כ היינו שוגג דהא ברפ"ב דמכות ממעט ליה מבלי דעת דמסתמא בשוגג אלמא לאו בכלל שוגג הוא. ומיהו י"ל דהא הו"ל בכלל דרך עלייה דלאו בר גלות הוא וה"נ כל דלאו בר גלות. ועי"ל דומיא דשאין מתכוין דנקט גבי בהמה דהיינו כשאין מתכוין לבהמה זו אלא לאחרת וכולה בבהמה קאמר וה"נ גבי אדם דאין לומר שאין מתכוין לבהמה אלא לאדם דליתא דאדם מאן דכר שמיה וברור:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה