אור ברסלב
למודי ד לימוד קכד

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קכד

לימוד קכג

התוס' בפ' אלו עוברין דף מ"ג הקשו דאמאי לא דרשינן הכי גבי לא תלבש שעטנז גדילים וכו' כל שישנו בשעטנז וכו' לחייב נשים בציצית ואם נאמר דאורחי' דקרא לפ' מסיפיה לרישיה נדרוש אפכא לפוטרם מכלאים. ובפ"ק דביצה משמע דכלאים לא חזי למידי ע"ש שהעלו בקו'. והנה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחי' לפ"ק דקידושין דף ל"ד ע"א בתוס' ד"ה מעקה וכו' כתב וז"ל כתבו התוס' תימא לר"י וכו' ותרצו כשנמלך דליכא אלא עשה ואז נשים פטורות. וק' כי היכי דאמרינן גבי מצה כל שישנו וכו' ה"נ נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשית מעקה והתו' הק' שם באלו עוברין גבי ציצית נימא כל שישנו וכו' וי"ל דדוקא גבי מצה משום דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהוא מצוה על החמץ מצוה על המצה אבל מעקה וכו' דעשה ול"ת כולהו חד עניינא לא דרשי' מדסמכינהו דלעבור עליהן בלאו ועשה אתא וגבי ציצית נמי י"ל דשפיר שייכי אהדדי להתיר כלאים בציצית הילכך לא דרשינן מידי מדסמכינהו והא דאמרינן בפ' מי שמתו דנשים חייבות בקידוש היום דזכור ושמור בדבור א' נאמרו והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' וכו' אע"ג דאצטריך למילי אחריני התם הוי כעין הקיש ואין הקיש למחצה עכ"ד. ולפי דברי הרב אלו רצה ליישב הרב שע"ה ז"ל סוף הל' ע"ז אמה שהקשה שם אהא דפריך הש"ס בפ"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא זכורך הא לא"ה הו"א נשים חייבות הא הו"ל מ"ע שהז"ג ומשני סד"א נילף ראיה מהקהל דאמאי לא משני סד"א כל שישנו בלא יראו פני ריקם ישנו ביראה כל זכורך מש"ה כתיב זכורך ואתי עלה הוא ז"ל כפי חילוקו של מוהרימ"ט ז"ל ע"ש. ולענ"ד עיקר חילוק הרב לא הונח לי דהתם בחגיג' בהפוך הדף קאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה וכו' ואע"ג דשייכי אהדדי במצות ראי' ולזה י"ל דהתם ובאת שמה קרא יתירא הוא. אמנם ק' מדאמרי' בריש ערכין והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה ע"ש. וה"נ דרשי' בפ' הלוקין דף ח"י ע"ב גבי ואכלו אותם וזר לא יאכל וכן נמי אמרינן התם דף י"ט ע"ב גבי לפני ה' לא תוכל לאכול וכו' ע"ש. ועיקר קושית הרב שע"ה אינה קו' דאי הוה קאמר הכי הוה ק"ל דלא לכתוב לא ה"א ולא וי"ו כלום אצטריך זכורך אלא משום סמיכות לא ליסמכינהו ולא לכתוב זכורך. ועוד נ"ל דלק"מ דמדכתיב ולא יראו פני ריקם משמע להדיא דה"ק ולא יראו פני דהיינו מצות ראיה אותה מצוה לא תהי' ריקם בלא קרבן וא"כ מצות ל"ת גופה הא תליא במ"ע שכשיתראו פני לא יתראו ריקם והני נשי דפטירי ממ"ע דראיה דהוי ז"ג ממילא א"כ לא חל עלייהו מצות ל"ת כלל כלל לא וזה פשוט. ולפי מ"ש הרב יבין שמועה בדין לאו הניתק לעשה דלאו שאב"מ נשים פטורות ע"ש א"ש הכל. גם לפי מ"ש התוס' בפ"ק דערכין דף ג' ע"ב גבי ציצית א"ש וע"ש:

כתב עוד הרב ז"ל דאכתי ק' לדעת הר"י מא"י אלא מעתה נשים חייבות במצות לא יראו פני ריקם אם רוצים להתראות בעזרה דבשלמא לדעת החינוך ז"ל ניחא דכל דאיכא עשה ול"ת בדבר חדא מילתא הוא הילכך גבי ראי' כיון דפטורות מעשה דכתיב זכורך פטורות ג"כ מהלאו. ואפשר לומר דזכורך קאי נמי אדבתרי' אלא יראו וכו' אלא דא"כ מאי פריך בחגיג' למ"ל זכורך ואימא לפוטר' מהלאו וצ"ע עכת"ד. ולזה י"ל דהכי פריך כיון דעיקר קרא לא אצט' אלא ללאו ליכתבי' גבי לאו ולא יראו כל זכורך וכו' ומ"ש דבשלמא לדעת החינוך ניחא וכו' אחר המחיל' לא דק דכ"ש דק' לדעת החינוך דאם כדבריו כן הוא. מאי פריך למ"ל זכורך ואימא דסד"א כיון דאיכא לאו איתנהו נמי בעשה שבו אמנם כל זה לשיטתו ולמאי דכתיבנא א"ש. ומ"ש הרב החינוך דזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות כמו שאין מ"ע הבאה ע"ז נוהגת בהם והביאו הרב הנזכר שם ע"ש. טעמו ונימוקו כדכתינא דהל"ת בעשה תלייה רחמנא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' חגיגה דין א' ע"ש. ומ"ש הרב מוהרימ"ט ז"ל ליישב ההיא דציצית. וכן ראיתי בס' בני חיי שהק' כן לתוס' בחי' לשבועות דף ך' ע"ב ד"ה כל וכו' ע"ש. נעלם מעיניהם סוגיא דפ' התכלת הובאה ג"כ בריש ערכין דקאמר סד"א הואיל וכתיב לא תלבש וכו' מאן דלא אשתרי וכו' קמ"ל נהי דאשתרי וכו' ע"ש. ושו"ר להר"ן ז"ל בהלכות פ"ק דקידושין שכתב קרוב לדברי מהרימ"ט ז"ל ויישב ההיא דערכין עש"ב. ולא ראו שהתוס' שם בהתכלת כתבו וז"ל ור"ש וכו' אע"ג דאמרינן וכו' כל שישנו בשמירה וכו' וזכור ושמור בדבור א' נאמרו ואמרי' נמי במכילתין ובירוש' דגדילים ולא תלבש בדבור א' נאמרו. לאו מילתא היא דהתם לא אתמר בדבור א' אלא לאשמעינן הא אבל הכא אתמר כי היכי דלא נישתרו אהדדי וה"נ אין להקשות דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי אכילת מצה דהתם שאני דכתיבי בחד קרא עכ"ל הרי דמעיקרא כתבו כדברי הרבנים הללו ואפ"ה חזרו להק' דנדרוש כי היכי דמרבינן גבי מצה והיינו דנהי דמשום דבור א' ליכא למדרש מידי כיון דאצטריך להתיר כלאים בציצית מ"מ מדסמכינהו דרשינן כל שישנו לנשים שהרי זכור ושמור אף דרחוקים הם דרשינן מכח דבור א' נאמרו. ותירצו דהתם שאני וכו' ועיין ס' רוח אליהו נדפס מח' שנעלם ממנו כונתם וע"ש בברכת הזבח ז"ל. וכן מ"ש הרב ז"ל גבי זכור ושמור דאצטריך למילי אחרינא לא ידענא מאי הוא ומדברי התוס' שזכרנו מפו' יוצא דלא אצטריך אלא לקידוש היום. ומ"ש התוס' דהתם שאני דכתיבי בחד קרא יש להק' לדבריהם דהא קאמר התם סד"א הואיל וכתיב לא תלבש וכו' מאן דלא אשתרי וכו' בהנהו תרי קראי גופייהו. ואפשר דלא כתבו כן אלא לר"ש אמנם ראיתי בס' יד מלאכי כלל תס"ז שתמה לדבריהם אלו מש"ס ערוך בפ"ד מיתות דף ס' ע"א דקאמר מ"ט דר"ש אמר קרא מכשפה לא תחיה כל שוכב עם בהמה כל שישנו בכלל כל שוכב וכו' ע"ש. והתם תרי קראי נינהו ודרש ר"ש גופי' סמוכים לרבות כישוף לב"נ ע"ש שהעלה בצ"ע ובאמת קו' חזקה היא. וראיתי בחי' הרמב"ן ז"ל פ"ק דקידושין שהביא תי' זה בשם איכא מ"ד וכתב עליו וליתא ע"ש:

ולענ"ד מציאה מצאתי למוהר"ש יפה ז"ל בספר יפה תואר ס' בראשית פ' ל"ד סי' ז' אהא דר"ש שכתב וז"ל ק' כיון דדרשינן סמוכים להרבות מצות ב"נ נימא נמי אף על שבועת שוא דכתיב בתר לא תעשה לך פסל וכו' לא תשא וכו' ואימא כל שישנו בע"ז וכו' וכן נימא דמצוה על כיבוד אב ואם דסמיך ללא תרצח וכו' וכן בעדות שקר וכו' וכן נימא אף על דם דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם ולא תאכל הנפש וכו' דהיינו אמ"ה וכו' וי"ל דשאני הכא דדריש סמוכים משום דהרי קראי אלין נתייחדו בפרשה לעצמן וכיון דנתייחדו משמע שרמז לנו ששני אלו דומין דכל שישנו בזה וכו' והו"ל כאלו תרוייהו בחד קרא דדרשינן כל שישנו וכו' כדדרשינן לא תאכל עליו חמץ כל שישנו בבל תאכל וכו'. ועי"ל דהכא משום קרא יתירא דריש דשוכב כבר נכתבה אזהרתו בפ' אחרי מות ועונשו בפ' קדושים הילכך עכ"ל דלא נאמר כאן אלא כדי להקיש מכשף אליו ושמא לזה כיון רש"י במ"ש סמוכים הם בפ' ואלה המשפטים כלומר דמשום דכתיב בפ' אחרת זולת אחרי וקדושים דרשינן ואע"ג דבכמה דוכתי דריש סמוכים בלא הני טעמי וכדילפינן מלא תחסום למלקות דכתיב מקמיה וליבמה דכתיב בתרי' נא דרשינן אלא ללמוד דבר מזה לזה אבל לא למעט המצות כדאמר כל שאינו בקום אכול מצה וכו' או לרבות מצוה כדאמר כל שישנו בבל תאכל וכו'. א"ק דבריש ערכין אמר סד"א כל שישנו בשעטנז ישנו בגדילים וכו' עכ"ד. ולפי דברי הרב ז"ל הללו נתיישבו דבריהם בטוב טעם ודעת. ומה שהק' הרב ז"ל מריש ערכין כבר כתבנו דכל זה הוא לר"ש ולא לרבנן ולדידהו אצט' הך סמוכים דמכשפה לשום דרשא וכבן עזאי שם דף ס"ז ע"ש. וכן כולהו סמוכים דלא תשא וכו' שהביא הרב ז"ל. א"נ דס"ל דאין לדרוש סמוכים להרבות מצות לב"נ אלא דצ"ע אכתי מההיא דוהעמיד וכו' וההיא דלבאת שמה כבר כתבנו דיתיר הוא. שו"ר בתוס' הרא"ש ז"ל נדפס מח' פ"ק דיבמות שדחה תי' זה מההיא דריש ערכין ע"ש. אך מ"ש הרב היפה ז"ל כתי' הב' דהכא משום קרא יתירא דריש. אישתמיט מיניה ש"ס ערוך בפ"ד מיתות דף נ"ד ע"ב דאיתא התם לכ"ע דהך קרא אתי באא"ע לשוכב תנהו ענין לנשכב ע"ש. ואין לומר דכונתו לומר דמדכתיב שוכב ולא כתיב נשכב להדיא להכי אפקי' בלשון שוכב למדרש סמוכים ליתא דהא גופה דריש לה התם הש"ס בפ"ק דף ט"ו ע"א דאפקי' לנשכב בלשון שוכב לומר מה שוכב בכ"ג אף נשכב כן ע"ש. ואפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש הסמ"ג ז"ל בגמ' דד' מיתות שזכרנו הביאו מהרש"א ז"ל שם ע"ש. ואיברא ע"ש בתוס' דפ"ק שזכרנו ותמצא דליתא. ורש"י שכתב סמוכים הם בפ' משפטים מראה מקום הוא כמנהגו הטוב. דאם כפי דבריו מה יענה למ"ש רש"י בפ"ק דיבמות דף ד' ע"א ד"ה סמכו וכו' דגבי הדדי כתיבי מכשפה לא תחיה בספר ואלה שמות ע"ש והא התם אינו אלא ללמוד דבר מזה לזה ולא למעט מצוה ולהרבות מצוה:

ונראה אצלי עוד לומר דלא כתבו כן התוס' דבתרי קראי לא דרשינן סמוכים אלא משום דהסמוכים סותר הכלל דקי"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משום דהוקשה כל התורה לתפילין ואי מהך טעמא לחוד הו"א דאהני הקישא דתפילין לשאר מצות ואהני סמוכים להך מצוה ואחרי מופלג נזדמן לפום שעתא ס' דברי אמת וראיתי לו בקונטרס ו' שכ"כ. וגם הוא נתעורר בדברי מוהרימ"ט ז"ל בכל אשר דברנו ועש"ב והאלהי"ם כי לא ראיתיו עד הנה. ובזה יתבארו דברי התוס' דפ"ק דיבמות דף ד' ע"א שהק' קושיא זו דנדרוש סמוכים בציצית לחייב נשים ותרצו דמ"ע שהז"ג ילפינן לה מדהוק' וכו' והקישא עדיפא מסמוכים ע"ש. והרב בני חיי ז"ל בחי' לשבועות לא ראה דבריהם אלו ע"ש. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא גבי מצה דרשינן כה"ג. ולזה י"ל דהתם הוי הקישא וכ"כ בתוס' הרא"ש ז"ל בפ"ק דיבמות שם וז"ל והקישא עדיפא מסמוכים וההיא דפסחים נמי הקישא הוא ע"ש. וע"ק דאימא אהני הקישא ואהני סמוכים. וכן הק' בס' יד אהרן א"ח סימן י"ו ע"ש. ולפי האמור מובן מעצמו דשאני גבי מצה דחד קרא הוי משא"כ ההיא דגדילים דתרי קראי נינהו והזכירו זה בתחלת דבריהם. ואי קשיא הא ק' לדברי התוס' דריש ערכין שכתבו וז"ל וי"ל דאדרבא הוקשה כל התורה לתפלין וא"ת דה"נ לשם מצה הוק' וי"ל דאיכא למימר הואיל ואיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה עכ"ל ואמאי לא נימא דאהני הקישא ואהני סמוכים. אמנם דבריהם דפ"ק דיבמות לכאורה הם תמוהים במה שהק' שם בס"ד ז"ל ומיהו ק' למאן דפטר נשים מציצית הו"ל למיפטרינהו מכלאים וכו' ושמא איכא שום ריבוי לענין כלאים עכ"ל ומאי קושיא ואמאי לא תרצו דהשוה הכתוב אשה לאיש ילפינן לה מאיש או אשה כי יעשו והקישא עדיפא מסמוכים וכ"ש דהא עדיפא מהקישא דבהדיא כתי' וכמו שתרצו מעיקרא להפך. וכדי להבין דבריהם צריכין אנו להבין דבריהם דריש ערכין שזכרנו דלפי מה שתירצו גבי מצה דהואיל ואתרבו לאכילת חמץ וכו' וא"כ כשהקשו שם מעיקרא דלא לחייבו בכלאים הואיל וליתנהו בגדילים ותירצו דהשוה הכתוב אשה לאיש מה הקשו שוב מהא דאמרינן באלו עוברין הואיל וליתנהו בקום אכול מצה וכו' ונדחקו לתרץ דסמיך התם אג"ש דט"ו ט"ו לימא דשאני התם הואיל ואימעיטו מאכילת מצה אימעיטו נמי מאכילת חמץ. ודוחק לומר דלפי האמת חזרו ממ"ש מעיקרא. והדבר ברור דיש לחלק דהואיל ואתרבו אמרינן דמה בכך להוסיף עליהם מ"ע אמנם לעבור בקום עשה לא אמרינן ה"ט. ובזה נתבארו דבריהם דריש יבמות דלא ניחא להו למימר דסמיך אג"ש דט"ו ט"ו. אמנם כשהק' דליחייבו נשים וכו' תירצו שפיר דהוקשה כל התורה לתפלין וממצ' לק"מ דהתם משום דהואיל ואתרבו וכו'. ודבריהם אלו עיקר דלפי דבריהם דערכין היכי דרשינן בפ"ק דקדושין דף ל"ה ע"ב כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפ' והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפ' ע"ש דהא השוה הכתוב אשה לאיש וצ"ע:

שו"ר להרב תומת ישרים ז"ל סי' פ"א שנתעורר בזה על עיקר תירוצם ואח"כ הביא קושייתם הב' וכ' עליהם ודבריהם אלו צריכים לפנים לפי שיטת התוס' ע"ש. וכיון הרב אל מאי דאקשינן והנלע"ד כתבתי. ומ"ש שם שלפימ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים יתורצו קושיות התוס' ע"ש. לענ"ד לא זו הדרך שרבינו לא כיון אלא לומר גילוי הדרשא ושיעור דבריו כך שלא סמכה התור' וכו' ור"ל ולא הרחיקתם אלא בכונת מכוין כדי לדרוש משניהם מה שנדרוש. ואין לומר מה מועיל הסמיכות שאין ללמוד ממנו כלום לזה כתב שלא לחנם סמכתן התור' ובא רבינו בזה לחזק טעם הסמיכות שאם כפי דבריו הול"ל שלא בא סמיכות זה אלא וכו' אלא ודאי כדאמרן ומ"ש רבינו מפי השמוע' אינו כלום כי כל י"ג מדות קורא רבינו מפי השמוע' וברור הוא למדקדקי הלשון:

ודע דמדברי התוס' דערכין שזכרנו מפו' יוצא דהך דרשא דגבי מצה מדין סמוכים הוא ואינו נקרא הקישא [ואין ר"ל מדהוצרכו שם לתרץ דסמיך אג"ש וכו' ולא תי' דהוי הקיש דאי לזאת י"ל דמ"מ ק"ל דלחומרא מקשינן אבל כוונתי היא ממ"ש בסוף דבריהם וז"ל וא"ת דה"נ לשם מצה הוקשה ותירץ דאיכא למימר הואיל ואתרבי וכו' ע"ש ואם איתא הול"ל דהקיש לחומרא עדיף. וראיתי עתה בדרשות הרב הגדול מהר"ם ן' חביב ז"ל בכ"י בס' בשלח שכתב על דבריהם אלו וז"ל והבנת תי' זה כחזון הסתום וה' האיר עיני ואינה לידי תוס' פ"ק דיבמות ומשם זכיתי להבין דברי התוס' דהכא. דמ"ש דאדרבא הוק' כל התיר' לתפלין הוא משום דהקישא עדיפא מסמוכים דשעטנז וגדילים סמוכים הם שהן בתרי קראי. ומ"ש עוד דהתם נמי לשם מצה הוקשה וכו' הוא סיומא דמלתא דמשני דהיינו נמי טעמא דכל שישנו בחמץ וכו' ולא פטרינן מהקישא דתפלין משים דהוי היקש בחד קרא ודחינן הקישא דתפלין מקמי הא וז"ש התוס' דהתם נמי לשם מצה הוקשה דהואיל ואתרבו וכו' אתרבו למצה מכח הקישא כנ"ל עכ"ד. ומבין ריסי עיני הרב נר' דלא גרס בדבריהם וא"ת ותירץ. ולפ"ז צ"ל דמאי דק"ל בתחי' דבריהם ממצה הוא משום דלחומרא מקשינן. ואיברא לשונם דחוק להתפרש לפי דרכו. גם לשון הוקש' שכתבו נראה שהוא לשון ההיקש של תפלין שנא' בו הוקשה כל התורה וכו'. ולי הצעיר נראה כונת התוס' שכתבו הואיל ואתרבו וכו' כפי הירוש' שהבאתי לפנים וכפי מה שפי' בו אני בעניותין שם וכמו שרמזתי בסוף הלמוד ע"ש. עוד ראיתי להרב הנז' שם פי' כוונת התוס' דפ' התכלת בב' קושיות שהקשה שם כדכתיבנא זאת לפנים בעניותין וכמ"ש דכתיבי בחד קרא גם הוא פי' כוונתם מטעמא דלסתור הכלל כאשר כתבתי לפנים אנכי אשמח] וכן מתבאר מדברי מוהרימ"ט ז"ל שזכרנו וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין דף ל"ג ע"ב נזכיר דבריו בסמוך. אמנם מדברי התוס' דפ"ק דיבמות יראה דכל בחד קרא הקיש' הוא ע"ש. וכ"כ ה"ע בדיני הקיש. וכ"נ מדברי הרב יבין שמוע' כלל ק"ך דהוי הקישא וכ"כ תוס' הרא"ש ז"ל פ"ק דיבמות להדיא וכן בדין דא"א סמוכים הוא א"כ לר"י דלא דריש סמוכים צ"ל דלא דריש ליה למידי. וליתא דבהדיא קאמר בפ' כ"ש דף כ"ח ע"ב דדריש ליה ר"י לקובעו חובה וע"ש בפירש"י ד"ה ואב"א וכו' ובד"ה לקובעו חובה וכו' ע"ש. ואפשר דמוכח דמופנה הוא בשום ענין. ומ"ש הרב שם כלל הנז' דכשם דבהקיש בב' דברים המוקשים בפסוק א' דרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' ה"נ ב' כתובים דדרשי' הכי כגון לא תלבש שעטנז וכו' אי לאו מ"ש התוס' ביבמות וכו' דהא דנשים פטורות מציצית וכו' דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכו' דאל"ה אע"ג דהוו ב' פסוקים דרשינן להו כמו בפסוק א' עש"ב. תלמוד ערוך הוא בריש ערכין ובפ' התכלת שזכרנו דקאמר להדיא סד"א הואיל וכתיב לא תלבש וכו' מאן דלא אשתרי וכו' קמ"ל נהי דאשתרי וכו' ע"ש. אלמא אי לאו טעמא דלא אשתרי אלא בעידן עבודה הוה דרשינן כל שישנו וכו' אפי' בתרי קראי וכבר זכרנו דברי התוס' שם באורך:

וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל לפ"ק דקדושין דל"ג ע"ב שהק' קושיא זו שהק' התוס' ז"ל גבי ציצית. ותי' וז"ל ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכותא דרשינן הכי אבל בסמוכים דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש ביה למפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות ובהא רהטא שמעתא וכדבעינן למימר לקמן עכ"ד. וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' שם שכ"כ. והם דברים תמוהים לעין כל דהא גבי מצה איכא נמי למידרש מילי טובא גבי ההיא סמיכותא כדדרשינן בפ' כ"ש דף כ"ח ע"ב לר"ש כדאית ליה ולר"י כדאית ליה וה"נ דריש לה התם דף ל"ה ע"א לענין אורז ודוחן ע"ש:

וראיתי להרב שע"ה ז"ל שעמד בזה ברפ"ז מהל' חו"מ עש"ב מה שדחק מאד ליישב. ולי הצעיר נ"ל דדברי הגאונים הללו הן הן דברי הר"ן ז"ל בהל' בפ"ק דקדושין שם וז"ל י"ל דכיון דאיצטריכא לן הך הקישא למשרי כלאים בציצית לא דרשינן ביה נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מ"ע שהז"ג דנשים פטורות ומשמע לן טפי הקישא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם. וכ"ת והאמרי' בריש ערכין הכל חייבין בציצית כהנים ולוים וכו' כהנים אצטריכא ליה סד"א וכו' מאן דאיתי' בלא תלבש וכו' משמע דאלו אשתרי לגמרי היו פטורין כהנים מהקישא ואמאי נימא להתיר כלאים בציצית בלחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשי. לאו קושיא היא דכיון דע"כ הקישן הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא ה"ק גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאתסר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מיחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי עכ"ד ומ"ש דליכא למדרש מלתא אחריתי גבי ההיא סמיכותא היינו דשייכי אהדדי ממש כי ההיא דלהתיר כלאים בציצית וכיון שכן כל הדרשות בו שוות הן דשקולין הם משא"כ גבי ציצית דאיכא למימר דאתא להתיר כלאים דקיימי אהדדי דה"ק אותו איסור עצמו הותר ממנו גבי ציצית תו ליכא למדרש מידי לסתור הכלל וכו' וזה ברור אצלי. ובהכי נתבארו לי דברי הרב ז"ל שכתב לקמן וז"ל סד"א נילף ט"ו ט"ו וכו' קמ"ל פי' והאי ג"ש דרשינן לה לחייב לאכול כזית וכו' וכיון דאיכא למדרש הא תו לא דרשינן לה לחיובינהו בסוכה שהיא מ"ע שהז"ג דאע"ג דג"ש דעלמא דרשינן לה בכל מידי דאפשר הכא לא דרשינן ליה לסתור הכלל שבידינו והכתוב שממעט נשים וכדכתיבנא לעיל עכ"ד. והנה לפי מה שנראה מפשט דבריו לעיל לכאור' דבריו בכאן הם תמוהים דלמ"ל לטעמא דהכתוב ממעט נשים בלא"ה בפשיטות הול"ל כיון דאיכא לאוקמה לג"ש למלתא אחריתי תו לא דרשינן ליה לחייב נשים וכמ"ש גבי ציצית והיותר תימא אהש"ס גופי' דקאמר אי לאו האזרח סד"א נילף ט"ו ט"ו וכו' והיכי ס"ד הכי דכיון דאיכא לאוקמה למלתא אחריתי לא סתרינן הכלל וכו' ולמ"ל א"כ האזרח. אלא הוא הדבר אשר דברנו דלא אמרה הרב ז"ל לעיל אלא משום דשייכי אהדדי וא"כ הכא אי לאו טעמא דהאזרח לא מהני לן ה"ט בלחוד לבטל הג"ש. האמנם זו היא שקשה על דברי התו' דערכין וצ"ע. אמנם עיקר דברי הרב ז"ל בכאן תמוהים הם דכיון דבהדיא גלי קרא דהאזרח לפטור נשים א"כ מה לו ולטעמא דסתירת הכלל וכו' שכתב הלא ודאי במקום שגלה הכתוב לפוטרם להדיא אין מקום להק' מהא דאין ג"ש למחצה וצ"ע. וכ"נ מלשון הרמב"ן ז"ל שם דף ל"ו ד"ה תפלין גופייהו וז"ל כיון דג"ש אצטריך לתפלין עצמו ללמוד הלכותיו אין חוזרין ולמדין וכו' לנשים פטורות וא"צ לסתור כלל גדול שהוקשו אשה לאיש וכו' ע"ש:

ואחרי מופלג נדפס ובא חי' הריטב"א ז"ל למס' שבועות וראיתי לו שם שכתב וז"ל ויש מק' עוד אמאי לא מחייבינן נשים בציצית דנדרוש לא תלבש וכו' דאע"ג דתרי קראי נינהו הא הוה דרשינן התם כי הא במס' מנחות לפטור כהנים מציצית וי"ל דכיון דכתיב דבר אל בני ישראל ועשו ליכא למדרש הכי עכ"ד והדברים סתומים דהך קרא דריש לי' בפ' התכלת דף מ"ב לציצית בנכרי שפסולה דבני ישראל אעשיה קאי ואלו מצות לבישה משום מ"ע שהז"ג הוא דפטרינן לה כדאיתא התם דף מ"ג ע"ש ואי מבני ישראל מאי דחיק פ"ק דקידושין למ"ד מלמדין לאשכוחי ג' כתובים ועיין בהרב מגן אברהם ז"ל סימן י"ד ע"ש וצריך תלמוד גדול:

וראיתי בירושלמי פ' האשה הל' ט' שאמרו שם לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות וכו' אף שהוא בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ הרי הן בקום אכול מצה והא תנינן כל מ"ע שהז"ג האנשים חייבין ונשים פטורות א"ר מנא חומר היא מ"ע שהיא באה מכח ל"ת ע"כ. וכי האי סוגיא אית' התם בפרק קמא דקידושין ע"ש. ופי' שם בס' קרבן העדה דק"ל לירוש' דנימא אפכא ומשני חומר היא מ"ע הבאה מכח ל"ת כגון מצה שהיא באה מהקישא דל"ת היא חמירא ודינא כל"ת ונשים חייבות בה ע"ש ואין לדברים אלו טעם כלל שמפני שבאה מהקיש' דל"ת יהא דינה כל"ת. ועוד ראיתי לו שם שהפריז על המדה ורצה לתרץ קושית התוספו' דפ"ק דקידושין דף נ"ד ע"א ד"ה מעקה בשם הר"י איש ירו' ע"ש. באומרו דשאני י"ט דכיון דאיכא ל"ת גביה חמורה היא העשה ואף הנשים חייבות בה ע"ש. ועוד רצה לתרץ בזה קושית התוספות שם ע"ב ד"ה ואנא אמינא וכו' ע"ש מ"ש דעשה די"ט חמורה היא העשה משום דאיכא ל"ת גבה. איברא שכן דעת הרב החינוך בסי' רפ"ג והרמב"ן בחי' קידושין שם גבי מעקה וה"ה ספ"ך מה' שבת והרשב"ץ בתשו' ח"א סי' ג' ע"ש. אך את זה ישנו בנותן טעם כיון שעשה ול"ת בחד עניינא אבל לומר כן בחמץ ומצה דתרי מילי נינהו אין בה ממש גם מה שהק' שם לדברי התוס' דף ל"ו ד"ה משום וכו' דאי לא כתיב קידוש סיום הו"א דנשים פטורו' דנילף מקידוש החדש מה התם באנשים דוקא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן וכו' ע"ש ליתא דשאני קידוש החדש דלית' אפילו באנשים דדוקא ב"ד מומחין בעינן ומה שפי' שם דהוו פסח מצה והקהל ג' כתובים דאל"כ נפשות למ"ל ע"ש. ליתא דהו"א האיש ההוא איש אין אשה לא כדאיתא בגמר' בפ' מי שהי' ע"ש. גם נ"ל דגמרין פליגי ודאי אירוש' דאמר דמ"ע דמצה חומר היא מדגרסינן בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב לענין מכשירין שדוחין את השבת ולכתוב רחמנא במצה וליתו הנך וניגמרו מניה משום דאיכא למפ' מה למצה שכן נוהגת בנשים ע"ש ואם איתא הא ממצה ודאי ליכא למילף לעלמא דחומר היא דהויא כל"ת ועוד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ל כירוש' למ"ל כל לרבות נשים בחמץ הא ודאי לא דרשינן הך הקישא אלא להחמיר ולא להקל משום דחומר היא אלא ודאי דלית לי'. ולפ' דברי הירושלמי נ"ל דה"פ והא תנינן וכו' וכיון דהאי הקישא הוא לסתור הכלל הזה אם כן לא נדרשהו כיון דאתי הקישא למילי אחריני למעוטי אורז ודוחן וכדאי' התם בירושל' פ' כ"ש אמתני' דאלו דברים שאדם יוצא בהן י"ח בפסח דאמר התם נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ וכו' ע"ש והיינו ודאי מהך הקישא כדאיתא בגמרין וא"כ אימא אהני הקישא ואהני כללא ומשני חומר היא מ"ע שהיא באה מכח ל"ת כלומר דמ"ע הזאת היא חמורה שהיא מתחייבת מכח שלילת ל"ת דפשטיה דקרא הוא ה"ק לא תאכל חמץ אלא מהו שאוכל במקום החמץ הוא מצה דאין לה לתורה לאסור דבר המוכרח למזון וכיון שהוא דבר והופכו שהוא חיוב השלילה א"כ הא בהא תליא וקיום הלאו תלוי בעשה וכולא חדא מלת' היא ודינה כל"ת ממש ומיהו אי לאו קרא הו"א דמ"מ אפשר לי' בפירות וד"א ומ"ה אצטריך הקישא ומיהו אין כאן סתירת הכלל דהא שניא כנ"ל ברור. [ועתה ראיתי להרב שדה יהושע שכתב ע"ז הירוש' וז"ל וא"ת והרי מעקה אבידה שלוח הקן דבכולהו כתיב ל"ת והן באות מכח ל"ת ואפ"ה נשים חייבות משום דאין הז"ג ואמאי הא אפילו הוו ז"ג ליחייבו מטעמ' דהשוה הכתוב וכו', וי"ל דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו וכו' עש"ב. ואני אומר דאיברא קו' זו נדרשת לעצמה וכבר הקשו ותי' כן התוספות בקידושין דף ל"ד ע"ש. אמנם אי קשי' לפי מה שהבין הרב בפי' הירו' דמעקה אבידה וכו' ת"ל דחייבין בעשה שבהן אפי' יונח דהוו ז"ג דחומר הוא עשה שבהן שבאו מכח ל"ת דהשתא לא שייך תי' שתי' הרב. ס"ד לא זכיתי להבין דבריו קדש הם. ולפי מ"ש בעניותי בכוונת הירוש' הא ל"ק. גם מ"ש שם קודם זה דגמרין אית לי' הא דירוש' ע"ש. אנו בעניותין כתבנו זאת לפנים דפלגן בהדייהו וע"ש]. ולפי דברי הירושלמי הלז ל"ק מה שלא דרשו שנשים חייבות בציצית מהקישא כמו גב מצה דלסתור הכלל לא דרשינן ומצה שאני וכאמור. וזהו שבירוש' במסכת סוכה אמתני' דפ' הישן דנשים ועבדים פטורין מסוכ' לא הזכירו שם כלל מנ"ל הא והיינו טעמא דס"ל משום דמ"ע שהז"ג היא ולית לי' דסד"א דנילף ט"ו ט"ו וכו' כדאמר בגמרין משום דלא דרשינן לה לסתור הכלל כיון דאתא למילי אחריני וכדאיתא התם אמתניתין די"ד סעודות וטעמ' דתשבו נמי לא ס"ל דחיוב' דתשבו אגברא רמי ולא אאשה ועיין בהרב מג"א סי' תרל"ט ס"ק ב' בהג"ה סי' ח' ע"ש וזה נ"ל כונת התוס' דערכין דוק שם:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה