אור ברסלב
למודי ד לימוד קכג

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קכג

לימוד קכב

כתבו התוס' ז"ל בפ' אלו עוברין דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א וכו' דאורחיה דקרא דסיפיה מפ' לרישא ע"ש אמנם מצאתי לתו' דסנהדרין דף ט"ו ע"ב ד"ה אימא וכו' שכתבו וז"ל וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקושי בעלים לשור ולא שור לבעלים וכו' ע"ש. והנה לדבריהם אלו יש לתמוה מההיא דאלו עוברין דבעי למימר התם להקיש חמץ למצה אע"ג דברישא כתיב חמץ והדר מצה ומיהו מההיא דדרשינן בפ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב מקיש עברי לעברייה ע"ש. לק"מ דהתם אתקש נמי אפכא וכיון דאתקש אתקש מדין אין ג"ש למחצה ע"ש בתוס' ד"ה מוכר עצמו ע"ש ולזה י"ל דס"ל כמו שתירצו שם עוד דהתם סמיך אג"ש דט"ו ט"ו וכו' ע"ש. אמנם ק' מהא דדרשינן בפ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה וכו' מסיפיה לרישיה דברישא כתיב הקפה והדר השחתה. וכן ק' מדאמר בפ' מי שמתו דף כ' ע"ב כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וכו' ע"ש מסיפיה לרישיה וכן דריש בפ"ד מיתות דף נ"ט ע"א לר"ש כל שישנו בשוכב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה ע"ש. והיה נרא' להשיב בכל זה דאינו מדין הקיש הם אלא מדין דבעינן קרא כדכתיב עיין בפ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב. והכי משמע קצת מהא דפריך בפ"ק דערכין דף ד' ע"א אלא מעתה גבי איל אשם וכו' ה"נ דכל דאיתיה בערכין וכו' ע"ש ומה בכך אי הוה מדין הקישא שאני התם דליכא למימר הכי וכי אתקוש להכי הוא דאתקוש. ומהתם נמי ק' לדבריהם דסנהדרין דמאי פריך מאיל אשם דהוי סיפיה מפ' לרישיה. והשתא ניחא דמדין בעינן קרא כדכתיב כדדריש התם והשתא פריך שפיר מאות' פ' עצמה:

עוד נ"ל דלא כתבו התוס' כן אלא התם דדין החלטי הוא בענין עצמו שיהא דין הרובע בכ"ג דהשתא מן הדין הוא להקדים המלמד הוא האב ללמד ולומר שגם זה נוסף בו דין הראשון אבל לא ההפך להקדים הלמד שהוא חסר למלמד ואע"ג דבפ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב קאמר וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין א' וילמד עליון מתחתון. שאני התם דכתיב בוי"ו דלהכי כתביה. ועוד התם יליף נמי תחתון מעליון וכדכתיבנא גבי הקישא דעברי לעבריה אמנם בכל הנהו הקישות דבכל שישנו וכו' דבעינן למילף שהוא דבר חוץ מהענין עצמו אז אדרבה דקרא הוא דסיפיה מפ' לרישיה כמ"ש בפסחים דכך דרך הלשון לומר דין זה שכתבתי לך לא יהא נוהג אלא במי שנוהג בדין זה אשר לפנינו אבל לא אפכא והשתא א"ש דהכא מעניינא דקרא וכו' וחילוק זה ברור דוק ותשכח:

וראיתי להרב יד מלאכי ז"ל כלל תקמ"ט שהביא דבריהם אלו ואקהי אקהיית' מאותה שאמרו בפ"ק דקידושין שזכרנו דמקיש עברי לעבריה וכן אמרו שם דף ל"ו ע"א ומלק והקטיר אתקש מליקה להקטרה ע"ש. ועוד הביא הא דאמרן בר"פ לולב הגזול דגזול דומיא דפסח וכן חמרו שם דף מ' ע"א לכם דומיא דלאכלה ע"ש שהעלה בצ"ע. וי"מ דלא כתבו התוס' כן אנח משום דלא כתיב חדא מיתה אתרוייהו וכמ"ש בוכ"ת ע"ש. ואף דניחא לפ"ז מאי דק' התם לדבריהם דהתם סמוך ונראה דריש בגמ' מאם בהמה אם איש כמיתת איש כך מיתת בהמה הגם דבהמה כתיב ברישא מ"מ אין זה במשמע דבריהם גם לא במשמע הסברא. וההי' דאם בהמה וכו' י"ל דה"נ כתיב איש ברישא לא תגע בו יד כי סקול וכו' וסתמא בישראל קאי אלא היכא דמפ' בהמה. ועי"ל דהתם מלת אם איש יתירא דלעיל מניה כתיב השמרו לכם וכו' כל הנוגע בהר יומת. ולי הצעיר יראה דלא כתבו כן אנא משום דשני קרא וכתב שור ברישא שכיון שאין השור עיקר נושא הענין כי מי יחמול על מיטב הצאן והבקר ועיקר הדין רמי אבעלים והול"ל מעיקרא בעניו יומת אם כופר וכו' והשור יסקל דומיא דרובע ונרבע וה"נ כתיב כסף וכו' יתן לאדוניו והשור יסקל מדשני בדיבוריה וכתב בעלים בתריה הייתי טועה דאדרב' כל בתר אפכא אתא לאקושי והשתא משני שפיר נכתוב גם בעליו ולישתוק מיתורא ש"מ לאקושי ואין לומר דאכתי נכתוב ברישא בעניו יומת וידענ' לאקושי דליתא דהשת' ניחא ני' לאקושי ביתורא טפי א"נ השתא י"ל דניחא ני' למסמך מיתה למיתה בני הפסק כופר. וא"ש השתא נמי לפי המסקנא דתנא דבי חזקי' דאי אתה הורגו על רציחת שורו וכתבו שם התו' דמדכתיב יומת שמעינן נמי מיתה ביד"ש אלא דמדהול"ל ימות ש"מ להקישא. וא"כ אכתי לכאורה לדרך זה לכתוב בעניו יומת ברישא ושפיר מקשינן דנהי דלא מצי למכתב ימות דהשתא לא מקשינן מידי דבעינן שם מיתה ממש כתיבה בי' מ"מ ליקדמיה ביומת כי ארחיה ולפי האמור ניחא דבלאו יתורא והיינו דאי הוה כתיב ימות לא שמעינן הקישא משום דשני קרא ולא מהני לן טעמא דלמסמך מיתה למיתה מ"מ השתא דכתיב יומת דמשמע מיתה ממש וע"כ לאקוש' אתא שפיר י"ל דאקדמיה לשור משום דמיסמך מיתה טפי הוי שפיר להקיש' משא"כ בנא יתורא הוה טעינן מדשני ולמימר דאי הוה הקישא הכא לא הו"ל להקדים המאוחר להטעותינו אלא ש"מ דהרי הוא האמת ואין להק' לדבריהם דאלו עוברין שכתבו דאורחיה דקרא דסיפיה מפ' לרישיה דבפ' איזהו מקומן דף נ"ב ע"ב פליגי ר"ע ור"י גבי וכלה מכפר וכו' דמר דריש לי' מסיפיה לרישיה ומר דריש לי' מרישיה לסיפיה ע"ש. דלק"מ דלא כתבו כן אלא בב' דינים וב' עניינים דחד מפ' לחבריה דאז סברא הוא שהדין האחרון מפ' לראשון דאימתי נוהג הראשון במי שנוהג הב'. אמנם התם דחד דינא הוא אדרב' משמע טפי למימר דאם כילה המתנות כולם אז כיפר וכמ"ש רש"י שם בפ' ב"ש דף מ' ע"א שהוא כסדר מכתבו שדרך להקדים עיקר נושא הדין תחיל' והיינו דאמר לו ר"י למה לא נאמר וכו' ואף ר"ע קאמר בלשונו כילה כשכיפר אלא אם כיפר כלה וכו' אמנם ר"ע ס"ל דל"ש דמ"מ אורחא הוא דסיפיה מפ' לרישיה וכמ"ש שם רש"י ז"ל באיזהו מקומן וברור:

וראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם ד"ה ואימ' וכו' וכת' משום דחדא מיתה כתיב אתרוייהו וכו' ע"ש. ונרא' שהיא דעת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל וא"ת שזה שאמר ואת הבהמ' תהרוגו בא ללמד שהבהמ' ג"כ חייבת מיתה ולא להקיש זה לא הי' צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמ' והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמ' עכ"ל והשתא ניחא ממה שהקשו התוס' על זה אבל צ"ע לפ"ז מאי משני א"כ נכתוב וגם בעליו ונשתוק דהי' הנותנת משום דכתיב יומת ולא כילינהו בחדא דזו היא קושיית' מעיקרא ש"מ דלקטלא הוא דאתא וי"ל דשאני גבי אשה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמ' דוהרגת כתיב מעיקרא וקאי אתרוייהו אבל הכא דכתיב השור יסקל וגם בעליו הטיל הכתוב באמצע להיות נדרש לפניו ולאחריו והו"ל כתרי מיתות זהו לדעת התוס'. אבל לדעת הר"מ במז"ל דכתיבנא ליתא הא מלתא וצ"ל דמדכתי' וגם חשיב כמית' באפי נפשה:

עוד כתבו וז"ל וי"ל דהתם בהמ' כתיב בתריה וכו' אבל הכא כתיב שור ברישא וכו' משום דמייתר וכו' ע"ש וכי כתיב יומת יתירא לאקושי הוא דאתא דאין לומר דמוגם בעליו נ"ל מיתה ומיומת נ"ל הקיש' כמו שהק' הר"ן ז"ל לדבריהם ע"ש. דאימא כוליה להכי הוא דאתא להקיש' דאין לומר דאי להכי לא לכתוב יומת דבלאו יומת לא משמע אלא לאקושי בעלים לשור. ועוד דבשלמא אי לא כתיב יומת הו"א דוגם בעליו איסקל דכתיב ברישא קאי והוה משמע קטלא דבעלים אבל השתא דכתיב יומא ע"כ דוגם בעליו ודאי הוא דקאי איומת דבתריה וההיא להקיש' אתא ולא לקטלא וכיון דמשמעותיה דקרא לומר כמיתת בעלים אין לנו לרבותו לדין מיתה ואין להק' שהרי בסמוך דרשי' מאם בהמ' אם איש כמיתת איש כך מיתת בהמ' ואף דכתיב בהמ' ברישא די"ל דה"נ כתיב איש ברישא דקרא לא תגע בו יד כי סקול יסקל וכו' וסתמא בגברא מיירי עד דמפ'. ועי"ל דהתם מלת אם איש יתיר' כדלעיל ולולי דבריהם הי' אפשר ליישב דאי הוה כתיב ובעליו יומת הוה א"ש דאיכא למדרש הקושי' אבל מלישנא דוגם בעליו משמע להדי' דבעלים לשור מקשי קרא ולא שור לבעלים דה"ק השור יסקל וגם בעליו יש לו נמי דין מיתה ומ"ה לא מוקמינן לי' להקושי' אי לאו משום יתורא אבל ק' לזה מה שהק' הר"ן ז"ל לדברי התו' ז"ל וז"ל והאי פירושא לא נהירא דא"כ מאי דמתרצינן בגמ' א"כ לכתוב קרא וגם בעליו ולשתוק ה"ק וכו' לא נהירא דהיא הנותנת דלעולם אימא לך דלמיתת בעלים ממש אתא קרא דוגם בעליו וקרא דיומת אתי להקיש המית' זו לזו עכ"ל. ומ"מ יש ליישב קצת דכיון דכתיב יומת להקיש' א"כ וגם בעליו קאי ודאי איומת דדוקא אי לא כתיב יומת הוה קאי איסקל אבל השתא דודאי איומת קאי א"כ אין לרבות דין מיתה מוגם בעליו. ואפשר דמ"ה לא ניחא להו לתוס' בהכי דלפי דבריהם כבר כתבנו דלק"מ קושית הר"ן ז"ל:

עוד כתבו דה"פ ואימא לקטלא נמי וכו' וראיתי בשיט' רבינו יונה ז"ל כ"י שכתב ע"ז וז"ל ואינו נכון דתנא דמתני' לא אשמעינן הכא דלאו לקטלא אתא ואיהו משמע דאמתני' קאי ותו מדקא מהדר להו א"כ יומת דכת' רחמנא למ"ל ש"מ לאקושי משום דכתב רחמנא וגם בעליו יומת אמרינן דלאו לקטל' אתא עכ"ל ולקושי' א' י"ל דמשמע לי' לתלמודא דמדקתני גבי רובע ונרבע שנאמר והרגת וכו' ואומר ואת הבהמ' וכו' ותו לא ואלו גבי שור הנסקל קתני שנאמר סקול יסקל וכו' כמיתת הבעלים כך מיתת השור ע"ש. משמע דבכולהו הנך קרא משמע בסתמא לתרוייהו דע"כ ודאי למיתה אתי' אבל הכא כמיתת בעלים וכו' דלהכי אתא קרא ומה שהק' ותו מדקא מהדר וכו' ביאור דבריו דאימא מדכתיב יומת לקטלא אתא ולא להקישא ומאי אולמיה דהאי מהאי ולזה יש ליישב דמסברא לא מוקמי' מיעוט' דיומת אלא במאי דמסתבר לרבויי בפשטיה דקרא אבל אי קשי' דמאי קאמר לכתוב וגם בעליו ולשתוק גם רובע נמי כתיב מות יומת ואת הבהמ' תהרוגו. ולפי מ"ש בסמוך לדעת הרמב"ם ז"ל הא נמי ניחא וי"ל דכיון דכתיב וגם בעליו מורה להדיא דאקטלא קאי אבל גבי ואת הבהמ' אין מהמתיישב לכתוב מות יומת ואת הבהמ' ולשתוק ואפשר לי לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כועי"ל ומשום דק"ל מואת הבהמ' תהרוגו כדאקשינן ומ"ה כתב דמיתה דגופיה נ"ל מוהרגת וכו' וע"כ דמוקמינן לי' להאי קרא להקיש' ואעפ"י שרבינו נקט בלשונו להקשות דאימא דאצטריך למיתה ואנן אמרינן להאי פי' דמתהרוגו למעוטי מיתה כמו שמוכרח ממאי דמשני נכתוב וגם בעליו ולישתוק מ"מ לפי עניינו דהכא דא"א לומר דאתא להקישא ולא למיתה בבהמ' מקשינן באופן אחר ויבוא תירוצו על נכון ואין להק' נילף מיתה והקיש' מוהרגת את האשה דאי לאו ואת הבהמ' לא הוה ילפינן מידי מבהמ' דרובעת דאיכ' למימר דשאני התם דעשתה מעשה אבל בתר דגלי תהרוגו הוא דאמרינן הכי ודוק:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה