למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קטז
נסתפק הרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קמ"ו בקרובים שקיבלום הבעלי דינים בקנין עליהם להעידם ולא רצו להעיד אם יש להם נשיאות עון דאם לא יגיד וכתב משם הרב הלכות קטנות ח"א סימן ק"ך דאין חייבין להעיד ודייק לה מלשון הטור ז"ל שכת' כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעיד וכו' וקרא נמי דייק והוא עד או ראה שיהא ראוי להיות עד משעת ראי' והוא ז"ל חלק ע"ז ומייתי לה מפ' שבועת העדות אהא דתנן ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ובגמ' לאפוקי מאי לאפוקי מלך וראב"י לאפוקי משחק בקוביא ואם איתא דבכלל מ"ש וראוי להעיד נתמעט קרוב או פסול שקבלוהו מדוע ל"ק לאפוקי קרוב שקבלוהו והי' המיעוט דומה למתני' בכל ענין אלא ודאי פשוט כל שקבלוהו מיקרי ראוי להעיד דבר הגדה הוא ומחייב קרבן שבועה ג"כ וכו' עש"ב והנה כל ראייתו היא לפי שיטת הרב הלק"ט דשמיע ליה מראויין להעיד למעוטי קרוב ופסול שקבלוהו אכן לע"ד לא מכרעא כלל דראוי להעיד איכא למימר השתא (ששמע) [משמע] ומקר' לא דייק לן מאי דלא אתמר מפי סופרים:
ולע"ד ראי' לדברי הלק"ט מדאמר בפרק שבועת העדות דף ל"ב ע"א אהא דתנן כפרו בזא"ז הא' חייב והב' פטור ובגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתני' המשביע עד א' פטור וראב"ש מחייב ומוקי פלוגתייהו בדבר הגורם לממון אי כממון דמי אי לא ופירש"י דעד א' גורם לממון הוא שאלו העד הי' מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם ע"ש ואם איתא כדעת הרב שבות יעקב הו"ל לפ' בפשיטו' דגורם לממון הוא שמא יקבלנו הנתבע ומש"ה מחייב שגורם להפסידו ממון. ולזה יש לדחו' משום דא"ה אמאי נקטי פלוגתייהו בעד א' דוקא ליפלגו בכל פסולי עדות מש"ה מפ' לה משום שבועה. מיהו איכא לאתויי ראי' מדאמר התם דף ל"ג ע"א אהא דתנן בב' כיתי עדים אפי' בזאח"ז שניהן חייבין דפריך בשלמא שניה תתחיי' דכפרה לה ראשונ' אלא א' אמאי הא קיימא ב' ומשני כגון שהיתה ב' בשעת כפירת א' קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהא לא שכיח ע"ש. ואכתי ק' אמאי חייבת הא מצו למימר היינו סבורים לומר שתקבלו לכת שניה להעיד לכם ומי יימר דודאי לא תקבלו והו"ל גורם לממון והתם אוקימנא מתניתין כרבנן דמתני' דגורם לממון לאו כממון דמי. ואין לומר דהא עדיף מגורם הוא כיון דהשתא מיהא לא קבלוה דאכתי ק' מהא דמיבעי' לן התם דף ל"ג ע"א לרבנן משביע עידי קנס מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא כפר א"ד השת' מיהא הא לא אודי ולא אפשיטא ע"ש ותפשוט לי' מההיא דהיו ב' כתי עדים דראשונה נמי מחייבא ולא אמרי' כיון דאלו קבלה לשני' הנתבע לאו ממונא כפרה לי' ראשונה ומדחייבא שמעי' משום דהשת' מיהא לא קבלה. ולפי דעת הרב הלק"ט דאין בו אפי' נשיאת עון א"ש דלא שבקינן עדות דא' מקמי ב' דאלו בעו ב' לא מסהדי אפי' בקבלוהו. ואפשר לדחות דשאני הודאה דקנס שכיחא כיון דמיפטר ע"י הודאתו משא"כ קבלת הנתבע לפסולין דחובה היא לו אין זה קרוב לקבל ול"מ ראשונה למתלי בקבלה דלא שכיחא וממון גמור היא. והתוס' בס"פ שבועת העדות דף ל"ה ע"א ד"ה או שהי' וכו' כתבו וז"ל אע"ג דכבר שמענו דאינ' נוהגת אלא בראויין להעיד וכו' ע"ש, ומכאן יש להוכיח לכאורה כדברי הרב שבות יעקב דהול"ל דאצטריך לאשמעי' אפי' קיבלום אלא שיש לדחות דעדיפא כתבו משום עדות שבטלה מקצ' דבפירוש אתמר בגמ' דבטלה כולה. ומיהו ק"ק לתירוץ זה דמתני' קתני התם אמר לב' וכו' ויש ליישב דנקט ב' לרבותא שאעפ"י שהן כשרין אם הי' עמהן הג' קרוב וכו' גם אותם הב' פטורין:
שו"ר לתוס' הרא"ש ז"ל שם כ"י שתי' וז"ל וי"ל שבא לאשמעי' אפי' קיבל עליו שיעיד עד מפי עד או קרוב דבעי' שיהא ראוי להעיד ממילא עכ"ד ומצאתי הדבר ברור בירושלמי דפ' שבועת העדות דגרסי' שם להוציא עד א' כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כב' עדים יהא חייב ת"ל והוא עד וכו' את שכשר להעיד עדות תורה יצא אחד שאינו כשר להעיד ע"ש. וראיתי לה' תי"ט אמתנ' דס"פ שבועת העדות שכת' בשם הר"ן ז"ל כדברי תוספו' הרא"ש ז"ל הנז' ונסתייע מהירוש' ומ"ש שם שהי' יכול להסתייע מגמ' דילן עש"ב. לע"ד לק"מ דהא דאינה נוהגת אלא בכשרין לא מס' נ"ל אלא מקרא. ובירוש' יליף לה מאם לא יגיד לכל הפסולין ע"ש:
אלא דהש"ס קבע לה להך מתנית' אהך מתני' ולא אמתני' דר"פ דהתם משום דקתני עד מפי עד וכו' דומי' דמאי דנקט הך מתני' ומיהו קושטא הוא דמינה הוא דילפינן לכל הפסולין ורש"י שכ' אמתנ' דר"פ דהתם דנ"ל מוהוא עד וכו' אינו מדוקדק. ושו"ר להרב שער יוסף נר"ו שהאריך בענין זה ולכשאפנה אשנה בעה"י: