למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קט
כתב מהר"ש אלגאזי ז"ל בס' ג"ה וז"ל הכלל העולה מזה דמ"ע שהז"ג אע"ג דיש בה עונש לאו או כרת נשים פטירי ולא אמרינן כיון שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין בהא נמי חייבו עכ"ל וע"ש שהוכיח מדברי רש"י ומתוס' בקידושין דף כ"ט ד"ה אותו וכו' שהק' דת"ל דמ"ע שהז"ג ע"ש ומאי קו' שאני התם דהו"א חייבת משום דאיכא כרת דהשוה הכתוב וכו' ועכ"ל דאפ"ה פטירי. והם דברים תמוהים דא"כ ליפטרי נשים ממלאכ' בשבתות וי"ט כיון דאיכא מ"ע דשבתון ותשבות. ושו"ר להרשב"ץ ז"ל בתשו' סי' ג' שכתב דמצות פסח אינה בכלל השו' הכתוב דמ"ע היא כדתנן בריש כריתות והאי דנשים חייבות מריבוייא כדקא' בפ' האשה ע"ש. והשתא צ"ל דדוקא פסח אף שיש בו כרת פטורות משום דעיקרו מ"ע בקום עשה אבל מ"ע דשבתון שהיא מניעה לא וע"ז א"ש דברי הרב. אלא דזה לא יתכן שהרי הוא עצמו הביא שם דברי התוס' שם דף ל"ד ד"ה מעקה שהק' דנהי דפטירי ממ"ע ניחייבו מ"מ משום לאו שבהן ע"ש. ואם נאמר דה"נ קאמר הרב דפטירי ממ"ע אבל לא מעונש לאו וכרת ק' דא"כ מאי מוכח מדברי התוס' דאכתי מאי ק"ל דנימא דאצטריך אותו דסד"א דחייבות מצד כרת דאיכא בה דהשוה הכתוב וכו' קמ"ל דפטורות לגמרי מדקתני מתניתין נשים פטורות. ועוד דאכתי מאי ראי' מהתם הא התם ליכא כרת אלא לבן עצמו משיגדל וכדפסק הרמב"ם שם בהל' מילה ע"ש וגם הראי' שהביא מדברי רש"י אינה ראי' דאיכא למימר דס"ל כתי' הריטב"א ז"ל בחי' שם דלא גרעא מב"ד ע"ש במוהרימ"ט ז"ל בזה ע"ש ונרא' ברור שכונת הרב דס"ד דנהי דעיקר המצו' זמן גרמא היא מ"מ כיון דיש בה כדת לבן דהיינו צד כרת אזלינן בתר אידך כללא לגבי נשים לומר דשייכי במצותו דיש בה כרת ובכרת דעלמא השוה הכתוב אשה לאיש וכו' קמ"ל התו' דאפ"ה פטירי מ"ה הקשו ות"ל. וקרוב לזה ממש כתבו התו' במגיל' דף ע"ב ע"ש. וזהו שכתב הרב וכעין זה הק' התוס' לקמן ד"ה מעקה וכו' ע"ש. אמנם בעלמא היכא דאיכא מ"ע שיש עמה לאו או כרת נשים חייבות גם בעשה וכ"כ הרב החינוך מצוה רפ"ג ע"ש. אמנם הר"י איש ירוש' שם ד"ה מעק' וכו' לא ס"ל הכי ועיין בס"ס פ' דרכים בהגהותיו שם סי' רס"ט ורפ"ג ע"ש ודעת ה"ה ז"ל ספ"כ מהל' שבת כדעת החינוך שכתב שם וז"ל ואם נענשו בעשה וכו' כבר דין העבד וכו' מבואר שהוא בכל דיני תורה כאשה עכ"ד שו"ר להרב שע"ה ז"ל סוף הל' ע"ז שדחה דברי מהרש"א והנלע"ד כתבתי:
ודע דאמה שתי' התוס' ד"ה אותו דאתיא כמ"ד התם דמיל' שלא בזמנה וכו' הק' הרב ע"י דלמ"ד אינ' אלא ביום אותו למ"ל ושמא לית לי' ע"ש. [וראיתי בכתבי הקדש להרב המובהק כמהר"ר שמריה קטריואס זלה"ה כתב וז"ל אפשר דאצטריך לקודם מתן תורה דלא הי' חילוק בין ז"ג ללא הז"ג והתוס' ק"ל לש"ס דמוקי טעמא דמתני' מאותו עכ"ד ונכון]. והרב מוהרימ"ט ז"ל תירץ דס"ד הואיל ורמיא אב"ד כ"ש דרמיא על האם א"נ מקרא דהמול לכם הו"א דתרוייהו קאי ע"ש. ואינו נוח לי דאי הכי ס"ל לתוס' לישני בפשיטות הכי לכ"ע וכן פי' הריטב"א ז"ל לעיקר הקושיא. אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הרב אלגזי ז"ל בס' זהב שבא דף קמ"ה אמה שהק' שם דאימא דאצטריך אותו לאסור אם עשתה מעצמ' משא"כ בשאר מצות שהז"ג וכתב הרב ז"ל דלא הול"ל א"כ ואשה מנ"ל דלא מיחייבא אלא מנ"ל דאסור' למימהל ע"ש ודברים פשוטים הם. והשתא א"ש דלמ"ד אינה אלא ביום מוקי לאותו לאיסורא. שבתי וראה שעיקר קושית הרב זהב שבא ליתא דבפרק אין מעמידין דף כ"ז מסיק דאיכא בינייהו דרב ור"י אשה ע"ש. והשתא אי כרב דריש הכא מאותו לאיסורא לא אצטריך דנ"ל מואתה את בריתי וכו' וא"כ ע"כ אצטריך אותו לדידי' למעוטי שאינה חייבת לבקש למולו כמ"ש התוס' שם ע"ש וכן לר"י דאשה כשרה אצטריך אותו לפוטרה מחיובא וע"כ צ"ל כתי' הרב ע"י ז"ל וכ"נ מדבריהם פ' הערל דף ע"ב ע"ב ע"ש. ומה שהק' שם וז"ל תו איכא למידק דהיכי ס"ד לתוס' דמילה הז"ג היא דא"כ ק' לקמן דף ל"ד דפריך והרי סוכה דמ"ע שהז"ג וטעמא דכתב רחמנא וכו' ומשני אצטריך ואי מילה הז"ג ליפרוך ממיל' טעמא דכתב רחמנא אותו וכו' ע"ש ושותיה דמר לא ידענא שזה עצמו קושית התו' דלמ"ל אותו וכו':
ומה שהק' הרב ע"י ז"ל דמ"מ הוי מילה ז"ג שאין נוהגת שלא בזמנ' לא בשבת ולא בי"ט כמ"ש התו' לקמן גבי תפילין ע"ש מה שדחק (השמטה) [וגם בזה ראיתי בכתבי הקדש להרב המובהק כמהר"ר שמריה קטריואס זלה"ה דמייתי ראי' לתי' ה' ע"י הלזה ממשנ' שלימ' פ"ק דכריתות דף ז' ע"ב דתנינן המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרין מקרבן וב"ה מחייבין וכו' א"ל ב"ש אם אמרתם יום פ"א שחל בשבת שאע"פ שאינו ראוי לקרבן יחיד ראוי הוא לקרבן צבור וכו' ע"ש וב"ה נמי מודו בהא אלא משום דרבי רחמנא לבת כדתניא בגמ' שם ע"ש. ומכאן הוק' לו לתי' מהרימ"ט שתי' דכיון דאם עבר ומל בשבת מקיימת מצוה ז"ג הוי ע"ש והק' עליו הרב הנז' ז"ל דא"כ קרבן יחיד נמי אם הקריבו בשבת כשר ומעתה הו"ל לב"ש להשיב אם אמרתם ביום פ"א שחל בשבת שאם עבר יחיד. והקריב בו עלה לו ולכן נקרא זמנו משא"כ לילה אלא ודאי. אם הקריב לא עלה לו ודכוות' מילה של"ב בשבת לא עלתה. וא"ת א"ה מ"ש משוחט בשבת דשחיטתו כשרה י"ל דשאני התם שהוא רשות אבל מילה הו"ל מצוה הבא' בעביר' וכדפ' רמב"ם פ"ו דחמץ דמצה גזולה אינו יוצא בה ע"ש. ומרן רפ"א דלולב כתב דלא ס"ל להר"ם הא דמה"ב שהרי שם הכשיר לולב גזול בי"ט ב' ע"ש. וליתא שהרי במצה גזול' פ' דלא יצא וכן מבואר ממ"ש גבי שופר ע"ש וההיא די"ט ב' לק"מ דהתם אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול ע"ש וצ"ע. עוד נראה להביא ראי' דמל והקריב בשבת לא יצא דק"ל כרבא דמאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. א"ק מ"ש הרא"ש פר"א דמל בז' א"צ להטיף דם ברית ע"ש והא קעבר אמימרא דרחמ' ובלא"ה דברי הרא"ש תמוהים ועיין בש"ך בי"ד רס"י רס"ב ע"ש. ואפשר דהרא"ש מיירי בשוגג וההיא דשוחט בשבת אפשר דר"ל דלא הויא נביל' כשוחט לע"ז דסיפא. מ"מ הדין אמת הוא דמל בשבת לא יצא דהו"ל מה"ב וכאמור ומעת' הדרא קו' ה' ע"י לדוכתה. ולפי מ"ש לחלק בין שוגג למזיד א"ש דמה"ב נמי אינו אלא במזיד אבל בשוגג וס' שהוא שמיני לא מקרי מה"ב וא"כ אפי' בשבת זמנו יקרא עכת"ד הרב זלה"ה. ומאי דסייעי' להרב ע"י ז"ל נאים הדברים למי שאמרן:
והנה בעיקר דינו של הרב ז"ל דסבר לה מר דמילה של"ב בשבת לא יצא וכן קרבן יחיד בשבת ודלא כמהרימ"ט. אני אמרתי לא כן אבי דבמנחות ר"פ ר' ישמעאל אתמר שחט ב' חטאות וכו' ופטור על הא' ואפי' נתכפר לו בב' ע"ש אלמא אע"ג דאין זמנו בשבת כופר ומה מקום לחלק כאן בין צבור ליחיד. ומאי דחילק הרב בין שוגג למזיד בס"ד. לא כן אנכי עמדי וכמ"ש בע"ה. וכ"כ התוס' בהדיא ע"ב דחולין דף מ' ד"ה חייב דקרבן יחיד בשבת אם זרק הורצה ע"ש ובירוש' פ' האורג תניא השוחט חטאתו בשבת כופר ע"ש. וכ"פ הרמב"ם פ"ב דשגגות ע"ש. ומה שהק' לתי' מהרימ"ט דהו"ל לב"ש להשיב כן י"ל חדא מתרי טעמי נקטו ומה שלא תירץ מהרי"ט כדרך שהשיבו ב"ש וכדפריק לה ה' ע"י משום דק"ל פדיון וכדהק' מהרי"ט עצמו ע"ז ע"ש אבל מה שהקשה עוד מהרי"ט ע"ז ל"ק ע"ש. עי"ל דעדיפא השיבו ב"ש דאשה נמי שייכא בקרבן צבור בחלק בעלה ולפ"ז אין משם ראי' לתי' ה' ע"י דשני' היא דמקרי ראוי מה"ט אבל מילה בשבת אם אמרו בזמנה שהוא ראוי לא יאמרו בשלא בזמנה שיקרא זמנו:
ואשר עשה לו מטעמים ויצא הראשון משום דהוה מה"ב אישתמיט מניה דמר ירושלמ' ר"פ האורג דאהא דתניא התם הקורע על מתו בשבת יצא ידי קריעה פריך התם ממצה גזולה דלא יצא משום מה"ב ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ע"ש ור"ל דקורע בשבת אין העבירה בגוף הקריעה אלא איסור שבת הוא דרביע ועיין במרן הב"י בי"ד סי' ש"ס ע"ש. וראיתי לה' קרבן העדה שם חשב דהיא גופה מ"ש התוס' בר"פ לולב הגזול לחלק בין גזול לאשרה ותמה עליהם כי לא נסתייעו מהירוש' וכן תמה על הרשב"א בסוכה שהוא הזכיר הירושל' בחי' פ' האורג ע"ש. וליתא דאשרה גוף של איסור הוא וקריע' גופה בבגד גוף של היתר הוא. ומ"ש להרשב"א ליתא דשיטת סוכה הריטב"א ז"ל הוא היולד' וזה פשוט. ומעתה מילה של"ב וקרבן יחיד בשבת לא דמיא אלא לקורע בשבת שאין בזה מה"ב. וכן מדוקדק בלשון הרב פר"ח בא"ח סס"י תנ"ד סק"ד שכתב שם וכ"ש בנ"ד ע"ש וז"ש ע"ז שם וז"ל וכן מבואר בלבוש י"ד סי' ש"ס שכ"כ הלבוש שם חילוק הירוש' הלזה ומייתי לה ממוציא מצה לר"ה דיצא ע"ש. וז"ש הפר"ח אח"ז שו"מ הדין מבואר בירוש' דפ' האורג ע"ש וצ"ע עכ"ל. ומ"ש וצ"ע הוא על הרב בית מועד דאישתמיטי' הירוש' הזה. ודלא כהרב מ"ק בחי' שם עש"ב:
ומה שהק' הרב ז"ל למ"ש מרן רפ"ח דלולב כן הקשה הרב מ"ק פ"ו דחמץ לה"ה ע"ש. ולפי מ"ש הרב ז"ל דברי הרמב"ם א"ש דהתם מדרבנן הוא ודלא כמרן וכ"נ שכן דעת הרב מג"א בשיטת הרמב"ם בסי' תרמ"ט ס"ק ט"ו ע"ש. וכן ראיתי להרב יד אהרן בסי' הנז' שכ"כ ותמה על מרן מהתו' כמ"ש הרב ז"ל ע"ש האמנם לע"ד דהא ליתא ודברי מרן צדקו יחדיו שהרי מרן ז"ל על דברי ה"ה ז"ל קאי והרי ה"ה שם בסוף הפרק עלה ההיא די"ט ב' כתב שם דפלוגתא דאמוראי במה"ב הוא במקדש אע"פ שהוא מהתור' ע"ש. ומעת' הטיב חרה לו למרן בראש הפ' למ"ש שם ה"ה אפי' לאחר יאוש ואי קשיא ממצה. לה"ה היא שקש' לא על מרן. ומ"מ לע"ד אפשר ליישב דברי ה"ה ע"פ מ"ש הרב ז"ל באופן זה והוא דה"ה אזיל ומודה דרבי' אית ליה הא דמה"ב וכמ"ש במצה וכ"כ ה"ה עצמו ברפ"ח דלולב דרבי' גריס בשל אשרה טעמא משום מה"ב ע"ש. אלא מיהו ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לית ליה וכמ"ש הרב ז"ל ומה שהכריחו לה"ה לומר דפלוגתא דר"י ושמואל מדאורייתא הוא משום דומיא דקרבן ולפ"ז י"ל דרבי' פ' כר"י אלא דר"י לא קאמר אלא במקדש אבל בגבולין לית לי' מה"ב ובגבולין מיירי רבי' וא"ש מ"ש ה"ה שם ברפ"ח ומבואר בגמ' וכו' ממה שהק' לו מרן וכמבואר:
והרב מ"ק שם פ"ו דחמץ הק' עוד לה"ה שם דלמ"ל עריסותיכם בחנה ולכם באתרוג ת"ל משום מה"ב כמצה ע"ש ואישתמיט לי' מ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול דלכם אצטרך לשאול ע"ש וכתבו עוד שם דף ל"ה ע"ב דתרי עריסותיכם אצטריך לדרשא ע"ש. א"ק מנ"ל לך בסוכ' למעוטי גזולה וכבר הקשה כן התוס' שם דף ט' ותירץ דה"ט מדרבנן הוא ע"ש. אך מדברי ה"ה שם נר' שהוא דאורייתא ועמ"ש הרב שער המלך ה' לולב דין ט' בשם הריטב"א ע"ש. ודע דה"ה שם פ"ו דחמץ מפ' מ"ש בירושלמי אבל בסוף וכו' דהיינו דיעבד ע"ש אבל מרן בכ"מ פ"א דברכות נרא' שמפ' בסיף ברכ' שבסוף ע"ש וסמך על הרא"ש בזה בפ' כ"ש שנרא' מדבריו שכך פי' ע"ש. ואפשר שה"ה כך היא מסקנתו שדחה הי"מ מסוף הירושלמי וכלומר דמשמע דל"ש ומעת' עכ"ל דבסוף היינו ברכה שבסוף אלא שקיצר כמנהגו וס"ל לה"ה דמשום בוצע ברך נמי אסור גם בדיעבד:
וגם את השני דטעים הרב ז"ל לפסול מילה של"ב וקרב יחיד בשבת מדרבא דאי עביד לא מהני וכך ראיתי לו להרב ז"ל במקום אחר מספרו כ' וז"ל ויש לדון בדבר חדש אם קרע על מתו בשבת יצא ידי קריע' ויש לדון דלא יצא מתרי טעמי חדא משום מה"ב ועוד מדרבא דכל מלתא דא"ר וכו' אי עביד לא מהני ובעל הלבושים בה' קריעה פ' דלא יצא משום מה"ב והשיגו הפ"ח ממ"ש התוס' ר"פ לולב הגזול ע"ש ולפענ"ד אין הכרח מדבריהם דגם קריעה אם לא חלל שבת לא קיים מצות קריע'. והה"נ בתולש אתרוג ולולב בי"ט איכא לספוקי אם יוצא בו. ולכאור' נראה דפשיטא דלהלבוש לא יצא אלא דיש לבע"ד לחלוק לומר דלא הוי מה"ב אלא גזל דבשעת המצוה נמי שם גזל עליו אבל תולש בשעת המצוה אזדא לי' העבירה. אך יש להסתפק אי שרי לכתחיל' אחר שתלשו לצאת בו א"ד אסור לטלטלו ואת"ל לדידי' אסור לאחר מהו עכת"ד. והוא פלא דברייתא מפורש היא בגמרין פרק האורג דיצא ידי קריעה ופסקוה כל הפוס' וגם הלבוש כאחד מהם והפ"ח נסתייע מהלבוש וכאמור. ומעת' היא גופה קושיתיה דהרב ז"ל שרצה לדון במילה של"ב וקרבן יחיד בשבת דלא יצא מ"ש מקורע בשבת ולפמ"ש בירושלמי הנז' וכתבו הלבוש גופיה ליתנהו לטעמי דרב וחילוק זה כתבו הרב בני חיי בי"ד סי' של"ד לענין אי עביד לא מהני ע"ש. ומ"ש דקריעה אם לא חלל שבת לא קיים מצוה. ליתא דשאני גזל דלא גזל אלא לצאת אבל קריע' אין שבת גורם לו לצאת דשייך למחר. ומה שחילק בין תולש לגזול. מסתייעא מלתי' דרב מדאמר בפ' לולב הגזול דף ל"ג ע"ב דאם עבר וליקטן בי"ט כשר ע"ש וק' דהו"ל מה"ב ולדברי הרב הנז' ניחא כיון דבשעת המצוה אזדא לה העביר'. אמנם לפי הירושלמי הנז' א"צ לכך והחילוק מבואר. וראיתי לה' שע"ה בה' לולב כ' כחילוק הרב ז"ל לישב ההיא דאם מיעטן כשר ושוב דחאו ממה שלא תירץ כן התו' באשר' ומסיק שם כמ"ש בירושלמי דהאורג ע"ש. והא לא אריא דאשרה שאני דגוף של איסור הוא. גם מה שדחה ממה שלא חילק כן הרב פר"ח ע"ש. ליתא דלפי שיטתו יש לפ' כן כוונת הפר"ח דאי לא מאי כ"ש בנ"ד שכ' הפר"ח שם. ומה שחילק שם בין אם אפשר למצוה שתעש' בלתי עבירה ע"ש ליתא ומאי דחילק הרב שמריה ז"ל בין שוגג למזיד בההיא דרבא דאמר ל"מ כבר כתבנו בעניותינו לפנים בלימוד פ"ג דליתא וע"ש. אך מ"ש הרב ז"ל חילוק זה גם לענין מה"ב. איברא דכ"נ ממ"ש המרדכי פרק לולב הגזול נשאל רבינו אביגדור אם קצצו גוים ערבה בשבת וכו' עש"ב. ברם ממה שהק' התוס' פ"ק דסוכה דף ט' דלמ"ל לך למעוטי גזולה ת"ל משום מה"ב ע"ש אין נרא' כן דאם איתא נימא דאצטרך קרא אפי' לגזל שוגג ובר"פ לולב הגזול הקשו מטבל כה"ג ולא תרצו כלום משמע דל"ש להו בכך. וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם פ"א דברכות דהאוכל איסור אפי' בשוגג אינו מברך ע"ש ומרן כ"מ כ' הטעם משום מה"ב ע"ש:
ומאי דמספקא לי' להרב ז"ל בתולש אתרוג בי"ט אם מותר לצאת בו לכתחיל'. עיין במ"ש מרן בספר הקצר בא"ח ססי' תקפ"ו דאם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום או עשאו בי"ט מותר לתקוע בו ע"ש. ועמ"ש הפר"ח שם וע' בהרב מג"א בסי' תרנ"ה ע"ש. ואפשר דסבר הרב ז"ל דיש מקים לחנק ולומר דהתם ע"י גוי אבל ע"י ישראל לא:
הדרן לדאתאן עלה שדינו של מהרימ"ט שמילה של"ב בשבת דיצא ידי מילה ברור הוא וה"ה לקרבן יחיד בשבת ומעתה צדקו דבריו ליישב דבריהם דקדושין כאמור. והרב כמהר"ר שמריה זלה"ה כ' שם ליישב הקושיא וז"ל ויש מתרצים דטעמא דמילה של"ב שאינה דוחה שבת הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדאיתא בשבת דף קל"ג א"כ הני נשי דל תנהו בעשה בשבת דהוה ז"ג מעתה לדידהו אתי עשה דמילה ודחי ל"ת דשבת והו"ל שבת זמנו מש"ה אצטרך אותו ע"כ. וליתא דלא מצינו בשום עקום דנשים יעשו מילה בשבת של"ב. שו"ר לתוס' שם דף ל"ד ד"ה מעקה כתבו וי"מ וכו' והק' הר"י וכו' אשה וכו' וכי תוכל להדליק וכו' וכ"ת ה"נ אמאי לא לישתמיט תנא וכו' ע"ש עכ"ד הרב ז"ל. ואני אומר מהא לא אריא דהתם ק"ל כן לפי הי"מ דדינא הכי לפום קושטא אבל כאן אי לאו קרא קאמרינן ואין בזה מקום לומר הא דלא לישתמיט. אכן הדבר ברור דליתא לתירץ זה ממ"ש שם אח"ז דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה ע"ש. ענלע"ד דליתא לתירץ זה גם לפי הי"מ דלא מצינו למימר דאשה יכולה למול של"ב בשבת אלא לבתר דקי"ל דאעיקרה ישנה במילה כהלכת גוברין אמנם השתא דלא קים לן אי מחייבא למול שפיר נמצא לה מקום פטור משום דמצינו למצוה זו בעיקר חיובא דקרמיא אקרקפתא דגברי דהיא להם מ"ע שהז"ג שאינה בשל"ב בשבת. מעתה נשים בכהאי גוונא ליתנהו בעיקר מצוה כנ"ל:
וראיתי למהרימ"ט שם שהק' לדבריהם למה לא תרצ' אפי' למ"ד אינה אלא ביום משום דמצותו אחרי שנעשית אפי' בלילה הויא מילה ע"ש. ואני אומר אחרי המחילה אין הדבר כן דמל בלילה צריך להטיף ממנו דם ברית משום דהו"ל למילה כמאן דליתא וכדפ' מור"ם בי"ד ר"ס רס"ב ע"ש. האמנם הא ק"ל לדבריהם דמאי ק"ל דהוי ז"ג משום דהוי בח' שהרי מל תוך ז' א"צ להטיף כמ"ש שם מור"ם בשם הרא"ש ע"ש והא ודאי לא דמיא לתפלין דתפלין כיון שפטור בלילה אם הניחן מעשה קוף בעלמא הוא. והי' נרא' שזו ראי' להרב ש"ך סימן הנז' שחלק שם על הרא"ש וכ' דמדינא מל תוך ז' צריך להטיף דאי לא היכא דחיא שבת וכדאי' בפ' ר"י במנחות גבי קצירת העומר ע"ש ודברי התוס' הללו מטין כדבריו כמובן:
והנראה אצלי דכוונתם להק' דלמצות ח' לא אצטרך אותו דהו"ל ז"ג דנהי דמל תוך ח' א"צ להטיף מ"מ מצות ח' מיהא לא מקיימא כלל ותירץ דאע"ג דלמצות ח' לא אצטרך קרא מ"מ אצטרך לאחר ח' דהתם הו"ל שלא הז"ג כנ"ל:
ואנכי חזון הרביתי להרב כמוהר"ר שמרי' ז"ל הנזכר שכתב וז"ל הן אמת שדברי הרא"ש דפר"א דמילה שזכרנו שכתב דמל תוך ח' אין צריך להטיף. תמוהים הם מדתנן התם שכח ומל שלאחר השבת בשבת חייב אבל של מ"ש בשבת ר"א מחייב ור"י פוטר ע"ש אלמא רישא חייב לכ"ע וה"ט לפי שעל תוך ח' וליתא למצות מילה כלל. ואפשר דכוונת הרא"ש דנהי דלא קיים מצוה מ"מ ערל לא מקרי להצריכו להטיף ואלא מיהו לענין קיום מצוה לא מהני ליה הטפה דעיקרה שלא בזמנה נעשית עכת"ד. וכך ראיתי בס' נדפס מחדש לאדם גדול בתור' הכי קרא שמו שאגת ארי' הק' כן להרא"ש ומפרק לה כוותי' דרב ז"ל. ולע"ד אין דבריהם מכוונים בדברי הרא"ש. ולעיקר קושייתם יש להשיב דנהי דאחר זמנו מיהא אך יצוא יצא מ"מ הן בעודנו עומד תוך זמנו מצוה אין כאן שהרי אומרים לו שב וא"ת. גם הדמיון שהביא הרב שאגת ארי' מפדיון בכור ע"ש אינו עולה יפה דהתם לא מוקי לי' רחמנא ברשות כהן אלא משלשים ומעלה אבל מילה הרי מהול לפנינו. ומה שהק' עוד ה' שאג"א דא"כ נולד בין השמשות למה נמול לט' ימול בח' כיון דבין נמול תוך ח' בין לאחר שניהם יצאו עש"ב זהו מה שרשום בזכרוני שכעת איננו פה עמנו. לע"ד אין זה קו' דכשאתה מלו בט' עברת על מצות ח' ולא עשית מעשה בידך וכשאתה מלו בח' עברת על מצות ח' ועשית מעשה דהא דיעבד דלאחר ח' הוא מה שישב ולא מלו בח' אבל דיעבד דתוך ט' הוא מה שמלו תוך ח' בק"ע:
ושם ראינו להרב שאגת ארי' הק' להש"ך דס"ל דמל תוך ח' צריך להטיף שהרי יש נמול לט' וכו' עש"ב וכן ראותי להרב מ"ק דף קל"ד ע"ב הק' כן והוסיף בה וז"ל ועכ"ל דגלי קרא וביום ואפי' בשבת וכו' עש"ב. ולע"ד הדבר ברור דלא דמיין דמל תוך ח' אם איתא דיצא דין הוא שלא ידחה שבת דכשמל קודם כשיבוא שבת שהוא זמנו הרי הוא מהול אבל למולו אחר זמנו אע"פ שיצא היינו ידי מילה אך מילה בזמנ' מלתא אחריתי היא ולא מקיימא כלל והרי בשבת שהוא זמנה הוא ערל עדיין ולכן דחיא שבת שפיר וההיא דחביבה מצוה בשעת' דה"ט שהרי דחתה שחיטה את השבת דמשמע דאי לאו ה"ט לא דחו שבת הואיל ואפשר אח"כ. לא אריא דהתם כך לי מצותה בשעת' כך לי אח"כ אלא משום טעמא בעלמא הא דחביבא וכו' דהכתיב כל הלילה אבל כאן זמן קבע לה בח' ואם מל אח"כ מצות מילה קיים מצות ח' לא קיים. ומ"ש ה' מ"ק דגלי קרא וביום וכו' גם בקציר' גלי קרא וידבר משה את מועדי ה' ואע"ג דבס"פ ר"י מוקי ליה להקרב' היינו לר' דקסבר אין קצירתו דוחה שבת כדאיתא התם אבל לראב"ש ודאי מוקי לי' לקצירה וכפשטא דברייתא דומיא דב' הלחם דלאו בני הקרבה נינהו כדאיתא שם אלא ע"כ דהש"ס שם אקרא קאי דהיכי לימא דדחי שבת כיון דנקצר ביום כשר כנ"ל. ומה שהוכיח ה' שאגת ארי' מההיא דפר"א דף קל"ב דמצריך תרי קראי לז' וט' עש"ב נלע"ד דמאי דקאמר למיעוטי ז' היינו לגופי' וזה ברור מאד. והרב שם נדחק בזה ולי אין כאן דוחק ודקאמר הו"א למעוטי ז' דאכתי לא מטא זמני' אבל מח' ואילך זמני' הוא וכו' ע"ש דנרא' מזה לכאור' דגרע קודם זמנו מלאחר זמנו ליתא דהיינו לפי מאי דהוה שמעינן דלא כתיב שמיני, אלא לאפוקי. ז' דהשתא ה"ק ובח' מטא זמניה מכאן ואילך וט' כח'. אבל לפי האמת דלא בז' איכא לספוקי ולא בט' א"כ אח' קפיד רחמנא ומעת' ס' הוא דתוך ח' עדיף מלאחר אם היה יוצא בשניהם ולכן הוכיח הש"ך דתוך זמנו לא יצא וצריך להטיף עכ"ה]. ולעד"נ דלא דמיא דתפלין לא משום מלאכ' נאסרו בשבת וא"כ ע"כ שבת לאו זמן תפלין והוי ז"ג אכן במילה נראה דמחמת מלאכ' היא א"כ היום ראוי היה למילה אלא משום איסור שבת דרכיב עליה ובכי הא אינו ז"ג. ועיין להרב שע"ה ז"ל בסוף הל' פסולי המוקדשין מ"ש בזה ע"ש וכבר קדמו מהרימ"ט ז"ל ע"ש וראיתי לו לה' שע"ה שם בהל' ע"ז הנז' שרצה להביא ראיה לדעת זו דבעשה דכרת חייבות גם בעשה ממ"ש פ' האשה דף צ"א לר"ש כתיב בראשון איש אין אשה לא ע"ש שמה שדחה הוא פשוט הוא ושם נפל ט"ס כנראה למעיין וכן צ"ל להרשב"ץ ז"ל שכתבנו. ומ"מ א"צ לזה ואיני יודע מקום לראיה זו כלל דהא ר"ש ס"ל רשות וודאי דפטירי לגמרי אף מכרת והיינו דאצטריך קרא למעוטינהו גם מכרת:
עוד כתב הרב הנז' גם מההיא דאמרי' מ"ט דר"י דכתיב במכסת נפשות ואפילו בב' אין להק' אפכא דלמ"ל קרא לחיובינהו ת"ל כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרין עליו די"ל דהוה ילפינן מפ"ב דפטור' ע"ש. ואין תירוצו עולה יפה ועוד מה יענה הרב לר"י דלמ"ל דכתיב במכסת בראשון ולא בב'. אמנם הדבר ברור דלר"י אי לאו במכסת הוה דרשינן מאיש שה למעוטי אשה והא דאיש זוכה מאיש לפי אכלו דהא ר"י ס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד מש"ה אצטריך במכסת דהשתא ע"כ איש אתא לשליחות וכדר' יונתן דר"פ האיש מקדש דה"נ מסיק התם אליבי' דאין שוחטין פסח על היחיד ע"ש וה"נ לרבי יוסי אצטריך במכסת דלא נימא איש לפי אכלו למעוטי אשה וכדס"ל לר"ש ואע"ג דאתי למימר דשוחטין פסח על היחיד הו"א תרתי ש"מ כדקאמר התם לר"ש ע"ש וה"נ אצטריך ליה בב' הנפש דהוה דרשינן מהאיש ההוא למעוטינהו וע"ש בתו' [וזה חזיתי מפורש במכילתא הנה באה בלמוד ע"ד וע"ש]:
גם לדברי הרשב"ץ ז"ל שכתבנו לק"מ וע"ש:
עוד כתב הרב ז"ל דמדברי התוס' בפ"ק דקדושין דל"ד ד"ה מעקה נרא' שחולקים ע"ז וס"ל דנשים פטורות מעשה אע"ג דאית בהו לאו וזה מבואר ממ"ש. וי"מ דמ"מ איכא נפקותא וכו' אך הק' הר"י מא"י וכו' עש"ב. ולכאור' ממה שהק' שם דמעק' ואביד' יש בהם לאו וכו' נרא' דס"ל אפכא דאעשה נמי חייבות דאל"כ מאי ק"ל דלמא מ"ה קאמר הך טעמא משום מ"ע שלא הז"ג כי היכי דניחייבו נמי משום עשה. וראיתי בחי' הרמב"ן ז"ל שהק' קושית התוס' הלזו וכתב וז"ל שאם תאמר לימדך שאף עשה שבהן חייבות לומר שאם עברו עליהן עברו על לאו ועשה א"ה בשבתות וי"ט מנ"ל דמחייבי בעשה שבהן וא"ל דה"ק דאפילו היכא דליכא לאו מחייבי בעשה דתרי מילי נינהו וכו' כך מפורש בתוס'. ול"נ שעיקר מצותו עשה שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה דכתב רחמנא ועשית מעקה תחי' והדר לא תשים וכו' כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו ולאו שאב"מ אלא קיום עשה שבו הוא ואלו היו נשים פטורו' מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מ"ע שיש בהן לאו ועשה חייבות הן בב' כדאמרי' בשבת ובביצה שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי עשה ול"ת ואיש ואשה שוין בדבר זה עכ"ל ומיהו לרבנן דר"י דס"פ שלוח הקן דס"ל לא תקח הוי לאו הניתק לעשה ע"ש הא לא א"ש. והנה מבואר ובא בדבריו דס"ל כדעת החינוך ז"ל אבל לתוספות לפי מה שמתבאר מסוף לשונם ק' וי"ל דמלשון דנקט איזהו מ"ע שלא הז"ג משמע דקאי אמתני' דקתני נשים חייבות לאפוקי מ"ע שהז"ג דפטורות וא"כ משמע דלעיקר חיובא בעי. וכן ראיתי לה' הנז' שכתב כה"ג לדבריהם אלו ליישב קו' הרש"א ז"ל בש"ש ע"ש. ולפ"ז אין להוכיח ממ"ש הרא"ם ז"ל להרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן גבי זכור ושמור וכו' שהק' וז"ל ועוד למה הוצרכו רז"ל לומר גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה כל שישנו בשמירה וכו' ת"ל דנשים חייבות בכל מצות ל"ת וכיון דקידוש היום עשה ול"ת סרי הן חייבות אע"פ שהז"ג וכו' עכ"ל ומאי קו' ואימא דאצטריך הקישא לחייבם בעשה. והנה דלא ס"ל להרא"ם ז"ל הכי מ"מ הרמב"ן ז"ל אימא דהכי ס"ל והשתא ניחא דמלשון חייבו' בקידוש היום דבר תורה משמע דלעיקר חיובא קאמר וכן דייק לשון דבר תורה אבל א"כ ק' דהיכי קאמר כל שישנו בשמיר' וכו' והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' וכו' והא מכיון דשמיר' זו לפי מה שהבין הרא"ם ז"ל השתא בדברי הרמב"ן ז"ל היא על מצות ל"ת דקידוש א"כ מאי והני נשי הואיל ואיתנהו בשמיר' שהרי על עיקר החיוב קבעי ועכ"ל היינו דקאמר חייבות במ"ע מהקישא דל"ת דקידוש וא"כ מאי קושיא ולפי מ"ש משם הרמב"ן א"ש דברי הרא"ם. ודע דלפי הי"מ שהביאו התוס' יש ליישב קו' הרא"ם ז"ל הלזו אלא שכבר נדחה מהאר"י ז"ל ע"ש. ומ"מ עדיין קו' מהרש"א ז"ל קיימת לתנא גופי' מנ"ל דאתא לאסור תוספת עינוי דילמא לעינוי גופי' לעשה ודוק: