אור ברסלב
למודי ד לימוד קח

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קח

לימוד קז

כתבו תלמידי רבי' יונה ז"ל ספ"ק דברכות דאפי' מי שסובר דמצות אין צריכות כוונ' ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כונה וכו' אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה וכו' עש"ב. וק"ל עלה דבר"פ היה קורא ובפ' ראוהו ב"ד מקשים לרבה דאמר תוקע לשיר יוצא ממתניתין דהיה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יוצא ע"ש ומאי קושיא שאני תוקע דישנו במעשה ואם נאמר דשופר נמי לא חשיב מעשה דבשמיעה תליא מלתא אכתי ק' דא"כ איך קאמר רב' בפ' ראוהו ב"ד אהא דכפאוהו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא והא לא דמיא וכי פריך נמי התם פשיטא היינו הך לישני ליה הכי. ואח"כ ראיתי לה"ה ז"ל בפ"ב מה' שופר שכתב חילוק זה דר"י לדעת רבינו וסיים שם וז"ל ורב' הוא שהשוה אותם ולפיכך דקדקו ואמרו לימ' קסבר רב' מצות אינן צריכות כונה ולא דקדקו כן מההי' דכפאוה ואכל מצה עש"ב. וא"כ יש לתמוה על הרב ז"ל דמ"מ כי פריך היינו הך לישני ליה הך חילוק' וכן ק' על הרב ג"ה ז"ל כלל צ"ז שכתב לדרך זה וז"ל והמק' דפריך מעיקרא פשיטא אכתי לא אסיק אדעתיה האי חילוק' ע"ש דאכתי לישני ליה הכי ואי המתרץ לא ס"ד מאן ס"ד וע"ע בקונטרס יום תרועה פ' ראוהו ב"ד שם ע"ש וכ"כ ג"כ בקונטרס כפת תמרים פ' לולב הגזול דף מ"ב ע"א ע"ש ואינו מן הישוב ולא עוד אלא שמערבב הדברים ועירב עמו דברי ה"ה והם תמוהים כמו שיראה המעיין שם (כוונתו היא דהרב שם פשיטא ליה דלתר"י שופר הוי אמירה וע"ז כתב שם וכ"כ חילוק זה ה"ה ז"ל ע"ש וכיון דכן מה הוק' לו מפ' היה קורא ודחק שם דלשיטתי' השיבו ע"ש והלא הדבר ברור דשם פריך לרבה דמשוה אותן כמ"ש ה"ה. ותו אכתי ק' מאי פריך התוס' בס"פ ראוהו ב"ד ואדרבה תק"ל הא מנ"ל וכדהק' הרב עצמו בחי' שם ע"ש). שו"ר להרב לח"מ ז"ל שם שנתעורר בזה וכתב שזה החילוק עצמו הוא מה שתי' הגמ' עצמה ובסוף עלה בהסכמה דה"ה לא גריס בגמ' פשיטא היינו הך וכו' עש"ב. ולפ"ז מ"ש ה"ה פ"ב מהל' מגילה ואולי שהכל מודים במגילה ע"ש היינו לסברת אבוה דשמואל ולא לסברת רבה. ויש לתמוה על הרב מה הקשה שם לדברי ה"ה עד שהעלה בצ"ע ולא עוד אלא ששם הזכיר דברי ה"ה שבכאן ע"ש. ושו"ר להרב פר"ח סוף הל' ר"ה שעמד על דברי ר"י הללו והעלה בצ"ע. ויש לתמוה איך לא ראה דברי ה"ה ז"ל הללו והו' עצמו הזכירו בסי' תע"ה סעיף ד' ע"ש. ולפי דברי הרב לח"מ ז"ל א"ש מה שהק' מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס יום תרועה שם בגמר' וז"ל לפי צד זה של מ"ד צ"ל דהנך אמוראי ס"ל דמצות צ"כ אלא שאני מצה משום דאכל ונהנה וכיון שכן למ"ל לסיים אבל הכא וכו' עש"ב והו' מבואר. ועיין במרן כ"מ בפ"ב מה' שופר שם ע"ש. ובלא"ה נראה דלק"מ במה שהקשה עוד שם וז"ל ותו ק' היכי ס"ד לפלוגי בין אכילת מצה לתקיעת שופר והלא כי היכי דבאכילת מצה יצא משום דאכל ונהנה גם בתקע לשיר תקע ונהנה ומש"ה יצא אבל שאר מצות דאין נהנה כנטילת לולב לימא דבעי כונה וצ"ע עכ"ד. וזה כונת הגמ' עצמה התם אכול מצה וכו' והא איכא שהרי נהנה ובעלמא חשיבא אכילה כפירש"י אבל הכא זכרון תרועה אמר רחמנא דלא תליא בהנאה אלא בזכרון לרצות והאי מתעסק בעלמא וז"ב:

עוד כתב הר"י ז"ל שם לחלק בשם רשב"ם ז"ל דלכ"ע היכא דמתכוין שלא לצאת לא יצא ע"ש. וראיתי להרב ג"ה שם שהק' עליו דא"כ בכפאוהו לאכול מצה שידע שהוא פסח ומכוין שלא לצאת אמאי יצא וצ"ע עכ"ד. ונ"ל דדעת רשב"ם כדעת רבינו ירוחם ז"ל הביאו הרב מוהר"ם ן' חביב ז"ל שם דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ע"ש ומה שהק' עליו הרב הנז' שם דכי פריך היינו הך לישני מ"ד שאני מצה דאלו הי' יודע שהיא מצה לא הי' ממאן אמנם הכא דהיה יכול לתקוע לשם מצוה ולא כיון הו"ל כמי שכיון שלא לצאת ע"ש. נראה דלק"מ דודאי לא חשיב שנתכון שלא לצאת אלא דמיירי ודאי שלא נתכון מן הסתם דכשלא נתכון לצאת באותו שיר אפי' מאן דפליג מודה בהא כמ"ש רשב"ם ומעתה אין לחלק בין בידו לשאין בידו. אמנם מ"מ אין נראה כן מדברי הר"ן ז"ל דשם הביא דברי הרא"ה ז"ל דבידע שהוא פסח וזו מצה מיירי בלי חולק. ושוב כתב דעת זו דרשב"ם ולא נטפל לומר דרשב"ם פליג בהא לכן נראה דבמצה כיון דבהנאה תליא מלתא הנאתו זהו הרצאתו. אמנם אי קשי' לרשב"ם מדאמרינן בפ' לולב הגזול דף מ"ב ע"א הא מדאגבהיה נפקא ביה אמר אביי בשהפכו ע"ש וכתבו התוס' שם דמדאצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אין צריכות כונה ע"ש. והא אכתי ק' דהאי ודאי נתכון שלא לצאת כל דלא בריך. ואפשר דהתם לאו משום דלא ניחא ליה לצאת השתא אלא משום דלא ידע דיוצא בלא ברכה א"נ דלא ידע דכי אגבהיה נפק ביה. ואכתי ק' לוקמה כשנתכון בפשיטות שלא לצאת ואח"כ מצאתי בספר יראים סימן קכ"ד שנרגש מזה ותי' דהתם משום דהוה מצוה פטרינן ליה ואי מתכוין שלא לצאת לא מקרי טרוד בדבר מצוה ע"כ. ושוב מצאתי לתוס' שם דף ט"ל ע"א ד"ה אבל וכו' שכתבו וז"ל מ"מ בע"כ לא נפיק והא דלא משני הכי בס"פ דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד ע"ש. וזה ימים ראיתי למוהרח"א ז"ל בס"ס עץ חיים בליקוטי הרמב"ם ז"ל שנתעורר בזה והעלה בצ"ע לפי שנעלם ממנו דברי התוס' ז"ל שזכרנו וע"ש וראיתי לו להרב ז"ל בס' מ"ק בחי' הרמב"ם הל' שופר שכתב לקו' הרב ג"ה כדכתיבנא מעיקרא ולע"ד אינו נוח לי וכאמור. ומ"ש שם על דברי הרב הנז' שישב דברי הר"י כדברי ה"ה וז"ל ולית' דחילוק הר"י קאי אמ"ש רבה התוקע לשיר יצא ולרבינו האי דפסק כרבה הק' וחילק בין אמירה למעשה וכו' עש"ב. ולפ"ז יתיישבו דברי הלח"מ ז"ל מדבריו לדבריו ממה שהקשינו עליו דבהל' שופר דבריו הם לדעת הרמב"ם ז"ל אמנם מה שהק' בהל' מגילה היא לדעת הר"י. ולא ידענא מי גילה לו רז זה דחילוק הר"י קאי אדרבה דהר"י לא הזכיר ההיא דרבה כלל אלא לענין פסק ההלכה בכל המצות אם צריכות כונה ופסק רבינו האי דאין צריכות ול"ש חילוק הר"י דלא פסק כן אלא במעשה וכו' וז"ל הר"ן ז"ל פ' ע"פ וכתב רב האי גאון ז"ל אע"פ שההלכה היא שהעושה מצוה אעפ"י שלא נתכוין יצא יהא אדם רגיל להתכוין למצוה ע"ש. ואפשר שזהו פסק רב האי שהזכירו הר"י ז"ל:

עוד כתב שם הרב ז"ל על דברי הפר"ח ז"ל. וז"ל וליתא דמשום דהק' מק"ש ותי' בקורא להגיה גם במגילה י"ל כן מש"ה לא חש להק' רק מק"ש וכשהק' מהיה עובר משופר פריך אבל מגי' שהתיבות קצרות תנא אם כיון לשמוע כל התי' וכו' ע"ש. ודבריו תמוהים דהא מתני' דהתם קתני היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא ובכותבה ודורשה מאי איכא למימר והרב פר"ח ז"ל לא הזכיר בקושייתו אלא כותבה ודורשה אבל לי יש לדחות כפי מה שהכריחו התוס' ר"פ היה קורא דמדקאמר בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין בנקודתן וכו' ע"ש וא"כ ה"נ יש לפ' בכותבה ודורשה אם כיון לבו לקרות והוצי' התיבות ככתיבתן והלכתן ועיין בהר"י ז"ל ר"פ היה קורא ע"ש. ואפשר שזהו כונתו במ"ש בקור' להגיה ומ"ש בחי' לש"ע ה' מגי' דשמע קול מגילה הוא בקור' להגיה לכאורה הוא תמוה דמה שייך להגיה בשומע מאחר ונראה שכונתו שם כמ"ש כאן וז"ב. ואחר ימים ושנים ראיתי להרב נחפה בכסף בתשובה א"ח סי' ח' שהשיגו בזה ע"ש ולעד"ן כונתו כמ"ש:

עוד כתב הרב ז"ל והלח"מ והפ"ח הביא ראיה לתי' המ"מ מדלא הביאו פ' ראוהו ב"ד ברייתא דע"פ דאכלן בלא מתכוין יצא וכו' וליתא דר"ל דייק ממתניתין דמטבל בחזרת דמצות צ"כ וכו' ומהך סיו' תיובתיה דהמ"מ אלא משום די"ל אכילה שאני לא הביאוה עכ"ד. ובאמת כי כך כתבו התוס' ז"ל פע"פ עש"ב. אלא דדעת הר"י היא דה"נ ס"ל לתלמודא לקושטא דמלתא וכ"כ הר"ן ז"ל חילוק התוס' להרמב"ם אלא מיהו בעיקר ראייתם אני מפקפק דאכתי הול"ל תניא כותי' לרבה גופיה דמשוה אותן ולא מחלק חילוק המ"מ וגם לא חילוק התוספות. גם ק' דהו"ל למפ' לרבה מברייתא דר' יוסי דע"פ דס"ל צריכות כונה:

עוד ראיתי לו להרב הנז' ז"ל בחי' להל' מגילה שכתב על דברי הלח"מ ז"ל וז"ל וי"ל דכונת המ"מ דמשום פרסומי ניסא כ"ע מודו במגילה ולפ"ז כשהקשה לרבה וכו' מחלוקת שופר פריך וכו' ויתכן דינא לר"י חילוק זה דלא תק' דרבה אדרבה דבפ' ראוהו ב"ד אומר דתוקע לשיר יצא ובפ"ב דברכות פסק כר"מ דצריך כונה בפסוק א' וכו' עכ"ד. ואין דבריו מובנים אצלי דלפי דבריו ז"ל דרבינו יונה ז"ל ס"ל דשופר חשיב מעשה דלא כה"ה אכתי מה מתרץ לקושית הלח"מ ז"ל דמה הק' לרבה מק"ש דהוי אמירה וצ"ע:

עוד הק' הרב ז"ל למ"ש הר"ן ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל דבמצה דאיכא אכילה לא בעי כונה וז"ל וליתא דבפ' ע"פ דייק ר"ל דמצות צריכות כונה וכו' ואסיקו תנאי היא אי בעי כונה הרי דגם באכילה בעי כונה וצ"ע עכ"ד. והא ודאי ל"ק דל כתב הר"ן ז"ל אלא דליכא אמורא דפליג עליה לענין הפסק ומדר"ל הא דחי לה התם תלמודא משום הכיר' לתינוקות ולא ס"ל להר"ן כמ"ש התוספות שם דבתר דאיכא תנאי א"ש דיוק' דר"ל וכ"כ הר"ן ז"ל שם דטעמא דמתני' משום הכיר' לתינוקות ע"ש ומעתה נקיטינן כאבוה דשמואל ולא סמכינן אאידך בריית' דר"י דהתם. אמנם הא ק' דרב הונא ורב חסדא התם ס"ל דמצות צריכות כונה כמ"ש התוס' שם ע"ש וע"ש בהר"ן ז"ל:

עוד כתב שם הרב ז"ל וז"ל ויראה כונת תר"י עפמ"ש מרן וכו' בשם הרשב"א דשאר מצות שיש בהן מעשה אעפ"י שלא כיון יצא אבל אלו שיש בהם קבלת עול מ"ש צריך כונת הענין שלא יהרהר בדברים אחרים וכו' עש"ב. ולפ"ז צ"ל דתקיעת שופר יש בה מעשה ואין בה קבלת עמ"ש וכ"כ הרב עצמו בהל' שופר דתר"י קאי אדרבה. וק' א"כ אפי' מתעסק בשופר נמי יצא ואמאי תנן התם בפ' י"ט דל"ב ע"ב והמתעסק לא יצא ובגמ' לימא מסייע ליה לרבה דאמר התוקע לשיר יצא דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ע"ש וצ"ע. (השמטה) [אח"כ ראיתי שאינו מוכרח והדבר מובן מעצמו דפליגי ויתכן דמ"ש באהל מועד משם הרא"ה שהביא מרן הב"י בא"ח סס"י תקפ"ט שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת יצא ע"ש. זה יצא לו ממ"ש הר"ן בשמו בס"פ ראוהו ב"ד דדוקא ביודע שהוא מצה וכו' ע"ש ודנקט לא נתכוון לצאת ר"ל שכוין שלא לצאת דידע מיהא שאכל חפץ של מצוה עדיף משאינו יודע שזו מצה שאין עליו שום מצוה כלל ורי"ו ס"ל אפכא וא"ש מ"ש לפנים דרשב"א ס"ל כרי"ו ולפ"ז ניחא מה שהק' הר' מ"ק פ"ו דחמץ לה"ה שם דביודע שהוא מצה הו"ל מכוין שלא לצאת ולא יצא לכ"ע כמ"ש תר"י וכתב רי"ו דביודע הו"ל מתכוין שלא לצאת ע"ש מ"ש. ולפ"ז לק"מ דדעת זו דמייתי ה"ה ורא"ה ז"ל הוא היולדה והמחזיקה ואיהו ס"ל דמתכוין שלא לצאת יצא ככתוב באוהל מועד משמו:

ואיברא מדברי מרן הב"י אין נראה כן שהרי בסימן תע"ה כתב ס' הרא"ה משם הר"ן וה"ה ואחריו הביא ס' רי"ו ע"ש. ונראה שפוסק כהרא"ה וה"ה וכ"פ בס' הקצר סי' הנז' ובסס"י תקפ"ט דחה דברי הרא"ה האומר שהמכוין שלא לצאת יצא אלמא תרתי נינהו. ומעתה צ"ל כמ"ש לפנים דהנאה שאני או כתי' מ"ק פ"ו דחמץ ע"ש]:

עוד הבאתי לעיל מה שכתבו התוס' פרק לולב דף ט"ל ע"ש. ודבריהם מבוארים יותר בהרא"ש שם דמ"ב. ולא הבנתי מה הוקשה לו להרב מוצל מאש שבס"ס רב יוסף קצבי ע"ש והרב שם לא זכר מדברי התוס'. ואשר הבאתי לפנים משם ס' יראים כתבו הרב שם בשם הסמ"ג עשין מ"ד. ועיין מה שהק' מסוגי' זו למרן הב"י בא"ח סי' תרצ"א במ"ש משם א"ח משם הר' שלמיה ע"ש ועיין בט"ז שם. ומלשון הרמב"ם פ"ז דלולב דין ט' נראה קצת דלא כה"ר שלמיה ע"ש. ותיתי לי כי אחרי כותבי ראיתי להרב לשון למודים בא"ח סימן רל"ו עורר בזה ע"ש:

עוד פירשתי כוונת ה' מ"ק במה שדחה לראית הפר"ח בסי' תר"ץ ע"ש. ונ"ב עתה ראיתי שכן מוכרח מדברי הרא"ם בתוס' לסמ"ג ה' שופר ומגי' ע"ש וכן מוכח מדברי הרב המאירי ע"ש. וראיתי עתה להרב המופל' בס' ברכי יוסף בסי' תפ"ט הוכיח במישור דלא כפר"ח ע"ש:

עוד יישבתי מה שדחה ה' מ"ק לראיית הלח"ם והפר"ח כוונתי היא דמסוגי' דר"ה דלא מייתי לבריית' דפסחים משמע להו דלפום קושטא באכילה מידו ונקיטי' כסוגית ר"ה משום דאפי' לסוגי' דע"פ צ"ל עכ"פ חילוק זה אף שאינו אלא בדרך דחייה וגם סוגי' דס"פ לולב הגזול דפריך שם סתם גמ' הא מדאגבהיה נפק לא אתיא כסוגי' דפסחים אלא כסוגי' דר"ה לשי' תר"י וה"ה. ועתה ראיתי שלשון ה' לח"ם מורה ובא דחילוק זה ישנו גם לסוגי' דפסחים אפי' לפי האמת ולכ"ן ליישב דבריהם עפמ"ש הרב חיי עולם בדף כ"ו שהק' לפוסקים דמצות אצ"ך דבע"פ ס"ל לכולהו אמוראי וסתמ' דש"ס דמצות צ"ך כמ"ש התו' שם ותי' די"ל דמשום דס"ל דעיקר מצות מרור אחר המצה לכן בטבול א' יתכוין שלא לצאת בו דלכ"ע לא יצא כדי לקיים מצוה בשעתה ומה"ט אצט' נפסוק שם כר"ח דאף שמתכוין שלא לצאת מעיק' הוא דמברך משום דאחר שמיל' כריסו וכו' עכת"ד. ולעד"ן דגם הא דר"ל שם לא מכרע' דזאת אומרת וליה לא ס"ל כדאמרן בעלמא ודפריך שם לר"ל מבריית' ה"ק כיון דממתני' יש לדחות כדדחי ואשכחן תנא בהדיא דס"ל דא"צ כוונה מנ"ל לדקדק כן ומשני תנאי היא ולכן דייק ר"ל דפשטא דמתני' משמע דצ"ך. ומנא אמינא לה ממ"ש בירוש' שם אמר רשב"ל אם לא טבל פעם א' צריך לטבל פ"ב ע"ש אלמא קס' ר"ל מצות אצ"ך. ועיין במלחמות ס"פ ראוהו ב"ד בזה ע"ש כנ"ל. ומעתה דברי הרב לח"ם והפר"ח עלו כהוגן. ומה שהוכיח ה' חיי עולם שם דהתוס' בע"פ שם בד"ה זאת ס"ל כהרא"ה ע"ש. לע"ד נא אריא דכוונתם דלשון דילמא משמע דבסתמא מכוין הוא אלא דחיישי' לזמנין דלא אכוון וע"ז כתבו כלומר ודאי נא אכוון לצאת מן הסתם אלא אחר המרור וכן מה שהוכיח ממ"ש שם ד"ה מתקיף מדאצטריך לפסוק כר"ח אינו מוכרח דדחיק' להו לומר דאצט' להיכ' דכוין שלא לצאת דמשמע דאסתם שלא כוין הוא דקאי:

עוד הקשיתי למ"ש הר"ן להרמב"ם דסוגית ע"פ כולהו ס"ל באכיל' מצות צ"ך ושם רמז כתוב לאמר וע"ש בהר"ן והכוונ' שהוא עצמו הוכיח כן כמ"ש התו' שם ע"ש ואין מקום לדחות בע"א ודברי הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' רנ"ט מל' הרמב"ם נכונים בזה מההיא דע"פ ע"ש:

עוד תמהתי על ה' מ"ק שפי' כוונת תר"י כמ"ש מרן בשם הרשב"א ע"ש כעת עוד אשוב אתפלא במ"ש ה' שם דלהרשב"א הדקאמר ש"מ מצות צ"ך צ"ל דס"ד דאם כוין לבו דקתני היינו לצאת ע"ש ולע"ד אינו כן אלא דמשמע ליה אם כוין לבו דקתני בכול' ק"ש מיירי וכ"כ הרשב"א בחי' שם להרמב"ם וע"ש והיינו דפריך דאי בכונת הענין מיירי ההוא בפסוק א' דוקא. אלא ע"כ אם כוין לבו לצאת וש"מ מצות צ"כ. ומשני בקורא להגיה כלומר שאין כאן אפי' קריאה בעלמא ומיהו אם כוין לקריא' א"צ לכוונת הענין בכול' ק"ש רק בפ' א' והיינו מאי דק"ל להרשב"א שם על הרמב"ם דס"ל דבשאר ק"ש אפילו קורא להגיה יצא וע"ש ואם כדברי ה' מ"ק דקורא להגיה הוא למעט כוונת הענין מאי ק"ל להרשב"א והרי הוא עצמו ס"ל כך אנא ודאי כאמור ומעת' א"א לפ' כוונת תר"י כהרשב"א וכמבואר. עור אני תמה עליו שהרי הרשב"א אפי' בק"ש גופה שהיא אמיר' נא בעי כונת הענין רק בפסוק א' אבל בכול' ק"ש לא בעי כוונת הענין, וכונת הרשב"א פשוטה לפניה שכל עצמו בא נחלק בין ק"ש ותפל' נשאר מצות דבשאר מצות אם דעשייה עשייתן היא המצוה ואם דאמירה קריאתן זו היא מצותן אבל ק"ש ותפי' שמצותן היא קבלת עמ"ש צריך בהן כוונת הענין דרחמנא לבא בעי. עוד אני תמה שהרי בההיא דפתח בדחמרא דמיירי ביה תר"י כוונת הענין יש בה דקמכוין הוא בעצמ' של ברכה לברך את השם ולא הפסיק בהרהור אלא שלא כוין למצוה דשכרא וצ"ע. ועל מה שהק' הרשב"א למ"ש הרמב"ם פ"ב דק"ש דא"צ כוונ' רק בפסוק א' והשאר אף קורא להגיה יצא ע"ש דא"כ מאי פריך ש"מ מצ"כ ואימא אה"נ ובפסוק א'. וא"ל דמתני' משמע בכל ק"ש והיינו דפריך ופריק ליה דכולה בעי' שלא יקרא להגיה דהרב פוסק הפך זה ע"ש. ולפי מ"ש מרן בכ"מ שם הא לק"מ והמתבאר מדבריו הוא דפלוגתא דמצות צ"כ או לא ליתא אלא בפסוק א' דהוא עיקר ק"ש ולא מוקי בגמרא כוין לבי לקרות רק למ"ד אצ"כ אבל לדידן דקי"ל מצ"כ מתני' כפשטא וכס"ד דאם כוין לבו לצאת והיינו פ' א' ובשאר אפי' להגיה יצא ודברי מרן הללו מיוסדים על דברי הרמב"ן במלחמות ס"פ ראוהו ב"ד עש"ב. ומדבריו שם נראה דמאן דפ' בפ' הי' קורא ה' כר"מ מר ניהו רבה ולא רבא מדלא מייתי ראי' למ"ש שם דרבא בפ' ראוהו ב"ד דידי' לא ס"ל. מדרבא דפ' כר"מ. ומ"מ אפי' אי גרסי' רבא ל"ק דבפ' ראוהו ב"ד ליה לא ס"ל כמ"ש הרמב"ן שם ע"ש זה נ"ל ברור ופשוט בכוונת מרן. ודלא כהרב מג"א בסס"י ס' סק"ד. אלא דלפי מ"ש שם מרן דה' כמ"ד מצ"כ ע"ז כתב שם אח"ז לשין הרמב"ם דפסוק א' בעי כוונה לצאת. ואפשר דהיינו דמסיים שם ה' מג"א ובכ"מ משמע וכו' ע"ש שחזר ממ"ש מעיק'. ומ"ש בש"ע סי' ס"ג סעיף ד' היינו בכוונת הענין וכמ"ש הרב מג"א שם ע"ש. ויודע תעלומות יודע כי אחרי שובי ראיתי שכ"כ ה' לשון למודים בכוונת מרן לישב מה שהק' הרשב"א ע"ש תלי"ת:

וחזה הוית להרב ראשון לציון ר"פ היה קורא שתמה על דברי מרן הללו ע"ש ודברי מרן ברורים כדכתיבנא ומה שהקשה לו עוד שם כבר תירץ יתיב הרב מ"ק ע"ש. (עד כאן השמטה):

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה