למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד צח
כתבו התוס' בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' וז"ל הכא לא דייק תלמודא למילף מבינייהו דהכי אורחא זמנין דייק זמנין לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח פרכ' הרב פור"ת א"נ מלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין דל"ה ע"ש וע"ע בזה טעם אחר בשו"ת הרשב"א ז"ל דף נ"ב עש"ב דלפי מ"ש התוס' דמה הצד אמרינן טרח וכו' א"ש נמי מה שתמה שם השואל דבפסח תמיד ומילה אמאי לא נימא דהוו ב' כתובים ע"ש והשתא איכא למימר טרח וכו' וכיון דכן אין לחדש כלל ולו' דהוו ב' כתובים וכן מצאתי להרב יבין שמועה דף מ"ז ע"ב שכ"כ מדיליה ומשכניה לנפשיה בעד רש"י והתוס' ז"ל ואפריון נמטיה. אמנם מצאתי לתוס' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"א ד"ה שכן וכו' שכתבו שם במה הצד דהוו ב' כתובים ע"ש אשר מבואר מדבריהם דבמה הצד לא אמרינן טרח וצ"ל דס"ל כדעת הרב פור"ת ועיין במרן הב"י ז"ל א"ח סי' שמ"ב ע"ש ועיין בהרב מש"ל רפ"ד מה' מלוה ולוה שלא ראה דבריהם אלו ע"ש ומה שהק' הוא ז"ל מפ' השוחט והמעלה דף ק"ז ע"ש לענ"ד לא מכרעא והוא ע"פ מ"ש מהר"ב ז"ל בש"מ בפ' אלו נערות דף נ"א ע"ש דגם מאי דאתי מריבוייא לא אמרינן טרח וכתב לה קרא כמו דלא אמרינן טרח וכתב לה בג"ש דמאי אולמיה דג"ש מריבוייא זו וזו מיתורא נפקא ע"ש והכא נמי כיון דזריקה לא נפקא אלא מריבוייא למר מדם יחשב ולמר מאו זבח כדאיתא התם ע"ש מש"ה לא אמרינן טרח ואף שמדברי התוס' דיבור הנזכר נראה דס"ל דאמרינן טרח וכו' אף בג"ש כמו שיראה הרואה ועיין להרב יד מלאכי ז"ל כלל תי"ט ת"ך ע"ש מ"מ ס"ל לתוס' דג"ש דהוי מסיני מקובלת לכך עדיף מריבוי דאיכא לאוקמיה למלתא אחריתי. וראיתי להרב שע"ה ריש הל' שחיטה שתפס עליו מדבריהם אלו גם הוא ע"ש אלא שמ"ש וז"ל לדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע"ג דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב אפ"ה כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ע"ש לענ"ד לא נהירא דכל למילף דין חדש לא מקרי שינוי' ודכותה אמרינן בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב גבי אחותך היא ע"ש וע"ע בתו' דספ"ק דחגיגה דף י' ע"ב ע"ש. ודע דלפי דבריהם אלו א"ש מה שהק' הרא"ם ז"ל ריש פ' אמור גבי אמור ואמרת ע"ש שהעלה בצ"ע ועיין במהרש"א ז"ל בפ' ח' שם. וניחא נמי מה שקשה אצלי אמ"ש הרא"ם ז"ל ריש פ' צו גבי נרות וע"ז ושילוח טמאים ע"ש דנהי דמנרו' וטמאים איכא למפ' מ"מ לכתוב נרות וע"ז א"נ טמאים וע"ז. ומיהו לזה י"ל דאיכא למפ' שכן כרת דבע"ז נמי כתיב כרת להדיא וחשיב ליה ברפ"ק דכריתות בל"ו כריתות ותמהני ממוהרש"א ז"ל בס' שמע שלמה שכתב שם וז"ל ושמא לזה י"ל דאיכא למפ' מה להצד השוה שבהן שכן שניהן במיתה ואע"ג שזה כרת וזה סקילה שם מיתה חד הוא עכ"ד ויש לתמוה על הרא"ם ז"ל שלא הרגיש בזה כמו שנתעצם בפ' אמור. וראיתי להרב הנז' שם שכתב על קו' הרא"ם ז"ל וז"ל ובדוחק י"ל דלהכי כתב שרצים בפי' וכו' משום דבעי רחמנא לומר דכשם שגדול שאכל שרצים במשהו חייב כך גדול שהאכיל את הקטן שרצים כשיעור משהו בלבד חייב וא"כ היכי מצי שרצים למילף במשהו וכו' במה הצד וכו' דאיכא למימר דיו כי היכי דדם ברביעית אף שרצים המאכיל לקטנים דילפת מדם בכזית ולא משהו כגדול האוכל עכ"ל ואפריין נמטיה דנתכוון לדברי הגמ' בפ' העור והרוטב דף ק"ך סע"א ע"ש גבי המחהו וגמעו ואם ספיקות שלו כך וכו'. ועיין בהרב נחלת יעקב ז"ל שטעה בזה גם דבריו בעצמם תמוהים הם דא"כ למאי אצטריך ט"א בגמ' למימר דטומאה לא יליף מנייהו לימא כטעמו ז"ל. ולמאי דהק' הרב מהרש"א שם דלכתוב שרצים וטומאה ע"ש שתירץ וז"ל ושמא דדם בעי למכתב בהדיא לחייב גדולים על הקטנים כרת כאלו הם אכלו ובמה הצד ליכא למילף כרת דאין עונשין מן הדין כרת וכו' ע"ש הם דברים תמוהים דאי הכי היכי קאמר בגמר' וצריכי וכו' והיכי ילפינן מהדדי למלקות דאין מזהירין מ"ה ולזה י"ל כמ"ש תוס' ר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' מיהו מאי מק' הרא"ם דליכתוב טומאה ודם וכו' ותו דבשרצים וטומאה ליכא כרת ותו אשתמיט ליה הא דתניא בת"כ פ' אחרי מות גבי דם דממעט התם מאכיל לקטן מכרת מקרא ע"ש ולי נראה לומר דהו"א דיו משרצים דאפי' במשהו ואע"ג דטומאה מיהא בכזית מ"מ לחומרא מקשינן עיין ביבין שמועה דל"ו כלל ע"ח ע"ש וברור:
ודע דמלתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה בג"ש כן דעת הרשב"א ז"ל בפ' במה אשה דס"ד ע"א ע"ש שט"ס נפל שם וצ"ל כלשון הזה. אמנם התוס' שם ד"ה ש"מ לא ס"ל הכי ע"ש ועיין להרב יד מלאכי ז"ל כלל ת"ך ע"ש ועיין תוס' דאיזהו מקומן דף מ"ט ע"ב ד"ה קדשי קדשים ע"ש ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא באא"ע כדאמר בפ' היו בודקין ע"ש ומהרש"ל ז"ל בחי' שם תמה ע"ז דזו מדה וזו מדה ע"ש ולא ראה לשון הכריתות ז"ל בח' ימות עולם שכתב דאא"ע מקר' מלא ולא דרשא ולא חשיב ליה ר"י משום דחשיב כאלו נכתב להדיא והוי יותר מהקיש ע"ש. אלא שק' עלי דלפ"ז י"ל שפיר דמלתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה באא"ע וא"כ מה מוכיח בפ' איזהו מקומן שדבר הלמד בהקיש אינו חוזר ומלמד בהקיש מדאצטריך כאשר יורם בפר כהן משיח דאתא באא"ע לפר העלם ופר העלם אתי בהקישא מפר כהן משיח ע"ש ומאי אריא ואימא מלתא דאתיא בהקישא טרח וכתב לה באא"ע דעדיף מהקיש כמ"ש הכריתות. ואפשר דהתם שאני דלא אתא הקישא אלא לכך בכה"ג לא אמרינן טרח ועיין במרן הכ"מ פי"ג דעדות ובהרב ש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ובלח"ם פ"ט מה' מ"א מ"ב ע"ש. [השמטה לעיל הבאתי מה שהק' הרא"ם ר"פ אמור ושם כתבתי ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפד"א דמילה ע"ש. עתה ראיתי שתי' ב' שכתבו התוס' שם לא יצדק פה דמנ"ל שבא להזהיר גדולים וכו' ולמימר טרח וכתב וכו' ואימא לעבור עליו בב' לאוין לפי מה שהעליתי בלימוד כ' זאת לפנים במה שנסתפק אור עיני איש צדיק החכם השלם עמיתי בתורה כמה"ר שמואל שמאמא נר"ו עש"ב וכן סובר אביי בפ' כל שעה דף כ"ד ע"א גבי אכל פוטותא דהאי קרא בשרצים דכתיב לא תאכלום כי שקץ הם לאפושי לאוי אתא וכדפירש"י שם ע"ש. ולכן י"ל כאן כתיר' א':
וע"פ דבריהם דפר"א דמילה הנאמרים באמת ניחא לי מ"ש התוס' פ' הנחנקין דף פ"ה ע"ב ד"ה עד שיכניסנו וכו' וז"ל ואע"ג דבפ"ק דב"מ גבי גט וגניבה מצרכינן תרי קראי וכו' דילמא כאן נמי יש שום ריבוי ע"ש והק' הרב אור יקרות דהנך תרי קראי מצריך להו בגיטין ר"פ הזורק ע"ש וא"כ לא הוו ב' כתובים ונילף מינייהו לעלמא והוא מפרק לה דאיכא למפ' מה להנך דליכא חיוב מיתה עש"ב. ועתה ק' לפי תי' התוס' דכאן נמי יש ריבוי לכתוב בגט וגניבת נפש ולייתי אידך מנייהו וא"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן דבפ' מי שמתו די"ט ע"ב פירש"י משום דממון קיל ע"ש והכא קולא היא בגט ודקאמר בפ' נערה דף מ"ו ע"ב ממונא מאיסורא לא ילפינן התם אתי לידי חומרא הוא דכי נדרה שלא לאכול מצה דחל על דבר מצוה כי מפיר לה בעל מחייבה במצה ותדע דהא לא מצריך להו התם בהזורק בפשיטות ולמימר דממונא ואיסורא לא ילפי מהדדי. ולפי דבריהם דפר"א דמילה הנז' א"ש וגם בזו לא יצדק אלא תירוץ א' דהא בגמ' משמע דיש צריכותא לגניבת ממון ומ"מ יש ליישב:
האמנם תמה אני מסוגי' זו דהזורק עלה הא דמסיק בפ' הזהב דף נ"ו ע"ב דכל ידו ממש הוא וה"ט דדרשינן במיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד למעוטי קרקע וגבי ויקח את כל ארצו מידו שאני דליכא למימר אלא רשותו ע"ש הסוגי' ואמאי לא נימא מיד עמיתך רשותו דיליף מגט וגניבה דהא צריכי דבשלמא למאי דבעי למימר מעיקרא דכל ידו רשותו מדכתיב ויקח את כל ארצו מידו שפיר פריך ליה מגט וגניבה טעמא דגלי קרא וכו' דאי לא למ"ל רבוי נילף מכל ארצו ועיין להרב אור יקרות בר"פ הזורק ע"ש וצל"ע רב. ואי לא מסתפינא הו"א דזו מן הסוגיות המתחלפות בגמ' ופליגן בהדייהו וסוגי' דהזהב ס"ל דאיכא כתובים טובא דה"נ תני' גבי מחתרת בפ' ן' סורר דף ע"ד ע"ב ע"ש ובאלו מציאות דריש ביתו דאבידה דה"ה לגנתו ע"ש. וסוגי' דהזורק ס"ל דלא דמו דלשון מחתרת לחוד ולשון יד לחוד די"ל דידו משתמע שפיר רשותו דאשכחן מיהא את כל ארצו מידו אבל מחתרת אין לפרש רשותו והיינו נמי דקתני התם א"כ למה נאמר מחתרת ע"ש א"נ מחתרת כולן בכלל אבל ידו ממש הוא ולכן לא דמו ולא הוו ב' כתובים. ואפשר דמדין אי בעינן קרא כדכתיב נגעו בכל אלו ובפ' נגמר הדין מסיק דאיכא ב' כתובים דלא בעינן ובעלמא בעינן ע"ש. אך סוגי' דהזורק רוח אחרת אתה וס"ל דלא משום הא אלא דגלי בהו קרא לפ' מלת ידו שפי' רשותו כדאשכחן ויקח את כל ארצו מידו וכדפירש"י פ"ק דמציעא דף י' ע"ב גבי חצר משום יד ע"ש. ומ"ש רש"י בר"פ הזורק וידה דכתב דבעינן דומי' דידה דמשתמר' ע"ש דברים קשים בעיני דהא למילף לעלמ' דידו רשותו אצטריך. גם לפי מ"ש התוס' שם דדרש בכלל ופרט וכלל לק"מ מידה. אמנם לפירש"י ק' עליו מה שהק' התו' דה כה"ג נמי פריך הש"ס בפ' עגלה ערופה דף מ"ו ע"ש ובפ"ק דמציעא לא פי' מזה כלום. וראיתי בחי' הריטב"א פ"ק דמציעא שם שכתב לדעת רש"י דידה אורחא דמלתא נקט ולאו דוקא ע"ש ואין פירש"י דהת' ולא דהזורק מסכימין לזה ומעתה עלו כהוגן דברי התוס' דהנחנקין והיטב הוק' להם ע"פ סוגיא דמציעא וכאמור כנ"ל כעת:
וראיתי למהרש"א בס' זהב שבא דף ק"ע שהקשה דאמאי לא פריך בפ' משוח מלחמה דף מ"ג ע"א וע"ב כדפריך בפ' עגלה ערופה דף הנז' ואימא פרט וכלל וכו' ומשני אשר ריבויא הוא ע"ש. ולעד"ן משום דיש לדחות דלעולם אשר לאו ריבויא הוא אלא דהנהו תנאי דרשי קראי בריבה ומיעט דהוי כעין כלל ופרט וכלל וכדקתני התם מת"ל בית מה ביא וכו' וה"נ קאמר גבי כרם ע"ש אבל ההיא דעול דמאשר לא עלה וכו' מרבה כל שאר עבודות והדר אמר מת"ל עול לומר דפסול אף שלא בשעת עבודה וכו' ע"ע ואי בריבה ומיעט דריש הרי עול אצטריך למעט כל דלא הוי כעין הפרט ומש"ה פריך ומשני אשר רבויא הוא והשתא י"ל נמי דהנך ברייתות דפ' משוח מלחמה אתיין בכ"ע וז"ב:
ודע דרש"י ר"פ הזורק פי' דגגה חצרה וכו' נ"ל מדלא כתיב ובידה יתנהו ע"ש וכ"כ בפ"ק דמציעא ובפ' הזהב ע"ש. וראיתי להרב יבין שמועה שכתב וז"ל וצ"ע דאי אמר הכי הוה פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ונתרבה הכל ע"ש ונר' שכונת רש"י דו' דובידה יורה יורה שהוא תנאי כאלו אמר ובלבד בידה יתנהו. האמנם מדברי רש"י דפ' עגלה ערופה הנז' וז"ל ת"ל וכו' מדלא כתיב וכו' עול עליה ע"ש. וכן ממ"ש פ"ק דמ"ק דף ג' ע"א ד"ה ת"ל וכו' ע"ש. וכ"נ ממ"ש פ' כסוי הדם דף פ"ח ע"ב ד"ה ת"ל ע"ש נראה דלא יתכן מה שכתבנו ולכן כונת רש"י משום דאורחא למכתב גוף דין הפעולה והאיסור ואח"כ החפץ הנעשה בו דאז ודאי אין שייך כאן כלל ופרט ומדשינה שמעינן דכל א' נדרש לעצמו ובכן עלו דבריו כהוגן בכל המקומות הנז'. ובזה ניחא מה שהק' עליו הרשב"א בחי' בר"פ הזורק ע"ש. וראיה לזה ממ"ש בגמ' ובספ"ב דסנהדרין אי כתיב לא ישלחו פרע כדקאמרת השתא דכתיב פרע לא ישלחו וכו' ע"ש. ועיין בג"ה סי' ס"ג ובקידושין דף כ"ד אי כתיב חפשי לבסוף וכו' ע"ש. ואחרי מופלג ראיתי בש"מ פ"ק דמציעא כ"כ בשם מהרי"א ע"ש:
ותשובה מוצאת לפי מ"ש למה שנתעצם הרא"ם ז"ל ס"פ עקב בפ' לא יתיצב איש וכו' ע"ש דהתם נמי דריש מדלא כתיב איש בפניכם לא יתיצב דומי' דובידו יתנהו דאיש הוא עיקר נושא הענין וכ"כ הרב עצמו בפ' תצא גבי לא תחסום ע"ש ועיין מ"ש שם הרב שמע שלמה וע"ש ברא"ם פ' מטות ד"ה הרוגו ע"ש:
עוד הבאתו ליושב דברי מהר"ש אלגזי ע"פ מ"ש התוס' ר"פ איזהו נשך ע"ש. וראיתי דזה מוכרח בסוגיא דהעור והרוטב שהבאתי לפנים שם ע"ש וכבר כ"כ בריש עמוד ה' ע"ש:
עוד הקשיתי לתירוץ מהר"ש אלגזי בצריכותא דדם דא"כ מאי מק' הרא"ם למ"ל בשרצים ע"ש. אבאר כוונתי דהי"ל להרב לתרץ כן בכולל לב' קושיות הללו אלא ודאי דס"ל לרא"ם דבמאכיל ליכא מלקות ולא כרת:
והן היום ראיתי לרא"ם ז"ל פ' שמיני בד"ה לא יאכלו דמייתי בהא פלוגתא דרבוות' דלהר"ס והסמ"ג איסורא הוא דאיכא ולרבינו ישעיה מלקא נמי לקי ע"ש. ומעתה שפיר הוק' לו לרא"ם כאן להר"ם והסמ"ג וכן ק' איפכא לכתוב שרצים וטומאה דהשתא ליתנהו לב' התי' שתירץ הרב הנז' וכמבואר והרב הנז' מתרץ יתי' לשיטת רבינו ישעיה דברייתא דת"כ מסייעא ליה כמ"ש הרא"ם שם דסוגי' דפ' חרש לא מכרעא דאפי' מדינא קאמר דלא אתי וכדכתיב':
ולע"ד מסתייעא מלתיה דרבינו ישעיה מאותה שבת"כ שהבאתי לפנים דממעט מאכיל דם מכרת ומשמע דמלקא מיהא לקי וכ"נ דעת רש"י דר"פ חרש שכתב דקראי יתירי דריש והביאו הרא"ם שם ומשמע דלאו מיהא איכא. האמנם הא ק' לרבינו ישעיה מה שהק' הרא"ם שם אח"ז ולתרוצו לא שייך לדעת זו דאימא אצטריך בחמץ למלקות דבמה הצד אין ממ"ה וכן ק' להר"א זעירא שהביא שם דנדרוש בחמץ לחייב מלקות למאכיל לגדול ואין לומר דלהא לא אצטריך דנילף מעופות דמה לעופות שלא היתה להם שעת הכושר. גם ק"ל להר"א זעירא למה הרמב"ם והסמ"ג לא הביאו דין זה דמאכיל לגדול לוקה שהרי דבריו הם לקיים דבריהם כמ"ש הרא"ם וצ"ע:
וראיתי בירוש' פ' כל שעה שאמרו לא יאכל חמץ לעשות מאכיל כאוכל או אינו אלא לאוסרו בהנאה כשה"א לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנאה הא מת"ל לא יאכל לעשות מאכיל כאוכל ד' ר' ישעיה ר"י אומר א"צ ומה אם שרצים קלים עשה בהן מאכיל כאוכל וכו' מת"ל לא יאכל חמץ לאוסרו בהנאה ע"כ וכך שנויה במכילתא ובגמ' שם אתמר עלה דר' יאשיה כר' אבהו ור"י כחזקיה ע"ש וצ"ל דהא דקתני או. אינו אלא לאוסרו בהנאה ה"ק ונימא השתא כחזקיה ת"ל וכו' כלומר דלקושטא דמלתא מניה נמי שמעינן הנאה דנקטינן כר"א. ודברי ר"י הן הן סעד גדול למ"ש הרא"ם שם דהא איהו קאי כחזקיה וקאמר דמשום דאתי מאכיל משרצים הוא דמוקמינן לא יאכל להנאה. ואנכי לא ידעתי רבינו ישעיה והר"א זעירא מה יענה בברייתא הלזו. ואפשר דס"ל דזו מחלוקת היא בין ר' יאשיה ור"י דלר' יאשיה יש מלקות בשרצים ולר"י ליכא. ולדברי הרא"ם אין להק' דבפ' כ"ש דפריך לכ"ע משרצים לישני לחזקי' דאצטריך לא יאכל למאכיל דממילא לא תאכלו לאכילה ולא להנאה. דלית' דבפ' חרש נ"ל מאכיל מלא תאכלום דלא כברייתו' הנז' ע"ש. ולעד"נ ליישב מה שהק' הרא"ם דבשרצי' מלא תאכלו לא תאכלום נ"ל דמשמע הן עצמן ולא הנאתן ובעוף נ"ל מדבמשנה תורה כתיב לא תאכלו דהא כיון דמשה רבינו תורה קמהד' היל"ל לא יאכלו ככתוב בתורה דמשמע אכילה והנאה דתרוייהו שייכי בהדדי וכמו שכתב הרא"ם בס' המצות דאכילה מין ממיני הנאה היא אלא ע"כ דפי' קמפ' דבהנאה שרי ומינה דלא יאכלו למאכיל. ואין לתמוה דהא נמי הי"ל להזכיר במ"ת דכיון דמאכיל נפרד הוא מעיקר האיסור אין כאן בית מיחוש שהרבה יש בזה מה שאין בזה:
ובהכי אשכחנא פתרי למה שהקשה הרא"ם ז"ל ס' משפטים בד"ה יכול וכו' ע"ש ועיין בלח"ם פ"ג דמול"ל דין ה' מ"ש. והרב ש"ש הוא מפרק לה ע"פ המכילתא עש"ב. ולדידי לא חזי דעיקר גמריה דתנא אינו אלא ונתת באזנו וכו' ואם איתא מה"ט הוא דהול"ל אמרת ק"ו וכו' אלא ע"כ דמזוזה להקיש' הוא דאתא ומדנסיב לה תנא באו אינו מפורש יוצא דהוכחתיה היא מובדל' כדקתני ותנא נמי ל"מ למנקט גמריה מה"ט דהרב ז"ל דהו"א לעול' כך היא שורת הדין דמזוזה כשרה ומאי דכתביה הוא להקיש' דהקיש לא בעי קרא יתירא והדבר ברור דגם לפי הקושיא דהרא"ם צ"ל דהקיש מיהא איתיה דאי לא אל הדלת למ"ל הכתיב ובדלת. עי"ל לעיקר קו' דמוי"ו ובדלת דייק לן וי"ו יתירה משמע מיעוטא כלומר ובלבד בדלת:
וזה חזיתי להרב שארית יעקב דף קי"ג ע"ג הקשה להש"ך בח"מ סי' שמ"ח דס"ל דאף דהשליח שוגג דליכא טעמא דדברי הרב וכו' אשל"ע ע"ש והק' לו מבריי' דשרצים ע"ש. ולי ק' עוד גם לדעת התוס' החולקים דהא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאיתא בפ"ב דקידושין ע"ש. ונלע"ד דאין זה קושי' דפי' הר"א זעירא אינו מוכרח דהא י"ל דאקטנים קאי וכפירש"י בחומש ואי משום דהרמב"ם ס"ל שאין בהם לאו הא ל"ק דהרמב"ם נקיט בפשטא דשמעתא דפ' חרש דאי איכא לאו איכא ומלקות ואין מזהירין מ"ה:
אמנם אי ק' להש"ך ממ"ש הר"ם סוף ה' כלאים המלביש כלאים לחבירו לוקה כשהלובש שוגג וכ"כ גם בפ"ב דאבל במטמא את הכהן. ולכ"ן דכולהו לא מדין שליחות נגעו בהא אלא מקראי נ"ל דבכלל גוף האיסור הוא דומי' דהקפה דשמעי' א' המקיף וא' הניקף ודאצט' למעוטי בנזיר כמ"ש הר"ם פ"ה דנזיר דין ך' התם כי היכי דלא נילף מטומאה דאיכא משום ריבוי דשם טומאה א' היא ועיין בלח"ם שם פ"ו דאבל ע"ש. אחרי כותבי כל זה ראיתי להרב ק"א שתי' קו' הרא"ם כמ"ש ע"ש יודע תעלומות יודע. ומה שהקשה שם לתי' הרא"ם ז"ל דבעוף מאי א"ל ע"ש י"ל דהא שרצים גופייהו לא אצטריכו וכמ"ש הרא"ם ריש ס' אמור וע"כ דאיכא שום פרכא ואנחנו לא נדע ה"נ עוף ל"ש ולכן בחמץ שלא דרשו כן משום דקים להו לרבנן דאתי במה הצד כשאר איסורין וליכא למפ' מידי. ומ"ש שם בדרכו הא' דבעוף אצטריך למאכיל גדול דלוקה ע"ש לע"ד עדיין ק' דנדרוש כן בחמץ וכדאקשי' לעיל להר"א זעירא. גם זה אינו אלא להר"א זעירא אך לרבי' ישעיה מנ"ל. ומ"ש שם לקיים גי' הספ' ע"ש לא שמעתי שהרי הברייתא לא נ"ל היתר הנאה בשרצים אלא מלא תאכלום גופה וכמ"ש הרא"ם ריש ברייתא אחרת בשרצים ע"ש א"כ לא ס"ל כש"ס דילן בפ' כל שעה דנ"ל מלכם ע"ש ולומר דברייתות אלו שניהן חלוקין נשתקע הדבר בבל יאמר:
עוד תמהתי על מהרש"א דבשרצים וטומאה ליכא כרת ע"ש. ועתה נ"ל כוונתו דבמה הצד שכתב היינו מה טומאה מאכיל כאוכל באיסור האמור בו אף דם מאכיל כאוכל באיסור האמור בו כרת ועיין בפירש"י פ' כל שעה דכ"ב ע"ב בד"ה מה אמ"ה וכו' ודו"ק:
וראיתי להרב חידושי הלכות בפ' חרש תי' לקושית הרא"ם דיש צד כרת בדם וטומא' באוכל קדשים בטומאת הגוף ע"ש ומיהו בשרצים מלא תאכלום דגבי שרצים טהורים הוא דכתיב נ"ל וכמ"ש מורינו הרב הגדול כמהר"י לומברוזו בחי' שם ע"ש וכך תי' הרב ט"ז בא"ח סי' שמ"ג ע"ש וק"ל לדבריו ממ"ש התו' פרק העור והרוטב דף ק"ך ע"ב ד"ה היכא דשביעית ילפא מטומאת שרצים דליכא לאו ע"ש והא ודאי דבמה הצד ילפי' דהאיכא למפ' שכן טומאתן במשהו כדפריך התם ועכ"ל חמץ או חלב או נביל' יוכיח וא"כ עדיין י"ל מה להנך שכן צד כרת דבשרצים טמאים מיירי שם וצ"ע:
ומה שתי' הרב שם למה שהק' למ"ל דם ע"ש. ראיתי בכתבי הקדש להרב אחי החכם השלם עצום ורב כמהר"ר שמואל נאג"ר זלה"ה שהק' עליו דבר"פ המוציא יין אתמר דם נביל' ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ע"ש אלמא כי הדדי נינהו עכ"ד. ולי הצעיר ליתא לע"ד דהתם לטמויי מדין אוכל איירי אבל דם משקה הוא ומשק' שיעורו ברביעית לאיסור אכיל' ורביעית מדין משק' הוא יותר מרביעית וזה פשוט ועיין בפירש"י דנדה דף נ"ה ע"ב ד"ה טומאת משקין ע"ש. אך ק"ל למ"ל טעמא דיכול לקרוש וכו' וכתבו התוס' שם דאצטריך לה"ט דלא ליטמא בפחות מרביעית אלא ברביעית שאז יש בו שיעור בשר ע"ש וכיון דדם שיעורו ברביעית כדאמר התם בגמ' ר"פ חרש מנא תיתי לשיעורי' בפחות מרביעית דבשלמא אם הי' שיעורו לאכיל' בכזית א"ש דהו"א טומאתו כשיעורו לאכיל' קמ"ל ברביעית כיון דמדין נבילה קמטמא וצ"ע. ועיין בפרש"י דפרק כיצד מברכין דף מ"א ע"ב ד"ה שרוב שיעורי' וכו' ע"ש.
וראיתי להרב מוצל מאש שבס"ס רב יוסף קצבי סי' ד' שתמה על מ"ש בפ' חרש דדם ברביעית דבת"כ שנו באוכל דם בכזית ואין לחלק בין אוכל שהקפהו ושותהו דגמ' ערוכה היא בפ' העור והרוטב גבי המחהו דף ק"ך דפריך למ"ל בשרצים וקאמר אי מהנך הו"א עד דאיכא כזית ע"ש הרי מפורש דשות' נמי בכזית עכ"ד ולעד"נ דהתם מדין אכילה הוא ולא מדין שתי' וע"ש בתוס'. שו"ר בתוס' שם דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן מבואר בהדיא כאשר כתבתי ע"ש. ומה שהוכיח מהירוש' שהביאו התוס' בשבועות דף כ"ג ד"ה גמר ע"ש לפמ"ש לפנים בלימוד כ"ח בשם הרא"ם ע"ש א"ש ולשון אכילה לגופי' בא לומר דשתי' בכלל אכילה:
ומ"ש הרב חי' הלכות דטומאת מת ונבילה הוא בכזית ע"ש נר' מדבריו דכהן מוזהר על טומאת נביל' והא ליתא דבהדיא ממעטי' בהמה בפ' כ"ג דנזיר דף מ"ח ע"א ע"ש ונזיר וכהן שוין הן דכל טומא' שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ועיין בתוס' דפ' מי שמתו דף י"ט ע"ב ד"ה מגלחין ע"ש ובהרמב"ם פ"ג דט"מ. ועוד דבכ"ג נמי כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא ונדרוש כדדרשי' בנזיר שם בין לר"י בין לר"ע וכהן הדיוט נמי דכוותי' דלא עדיף מכ"ג וזה ברור. ועיין להרב מש"ל פ"ג דאבל ע"ש:
עוד ראיתי להרב אחי ז"ל שהק' על מ"ש הרב נח"י דבמה הצד לא אמרי' דיו מתוס' דב"ק דף ג' ע"ב ד"ה משורו ע"ש. ולנו בעניותינו (אין) ראי' מפורשת דלא כהרב נח"י מסוגי' דהעור והרוטב כאשר כתבנו זאת לפנים ומשם בארה כתי' הרב ש"ש ע"ש:
ואין להק' לתי' הרב ש"ש הנז' דהתנן בפ' כ"ג דנזיר דמ"ט ע"ב דנזיר מגלח על אבר מהמת ע"ש ואע"פ שאין בו כזית בשר וכמ"ש רש"י והתוס' שם וכיון דנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו וא"כ ליכא דיו ואין לומר דיו מדם דלחומרא מקשי' וכמ"ש לפנים. די"ל דמ"מ י"ל מה התם בעי' שיש בו בשר כראוי וכדתנן התם ע"ש וגם שיש בו עצם כשעור' דקי"ל כר"י כדאי' התם בגמ' דנ"ג ע"ב ע"ש אבל בריה כל שהיא מנ"ל:
והחכם השלם האח נפשנו עמיתנו בתורה כמהר"ר שמואל שמאמא נר"ו כה ענני כי מה שלא בחר הרא"ם ז"ל בתי' הרב ש"ש משום דק"ל בגמ' דכי קאמר ואי אשמעי' דם למל"ל משום כרת הול"ל בפשיטות מהך צריכותא רק אמר בשרצים דהיינו דהו"א דיו דעד דאיכא רביעית כדפרי' הרב אלא ודאי דסוגיין כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא קיימא דקי"ל כוותי' וההיא דהעור והרוטב כדי לאוקמי הברייתא מצריך כן דאתיא כמ"ד דון מינה ומינה והתם מייתי בתר הכי פלוגתא דר"י ור"א בהא ע"ש:
עוד יישבתי לקו' הרב ש"ש דהו"א דיו משרצים דאפי' במשהו ע"ש. והגדתי היום שהוא טעות בידי דכיון דלקטנים איסורא הוא דאיכא גם בחצי שיעור גדולים מוזהרים על הקטנים וזה ברור מאד וגם לשיטת רבי' ישעי' הנ"ל הא נמי ליתא דיציבא בארעא וכו' דאוכל עצמו שיעורו ברביעית ומאכיל במשהו:
עוד שם בתחלתו רמז כתוב לאמר ועיין למרן הב"י ז"ל א"ח סי' שמ"ג ע"כ. כוונתם היתה ששם כתב לדעת הטור מכח קו' הרא"ם דלמ"ל בשרצים דהך צריכותא לאו דוקא והו"ל שני כתובים ועש"ב וע"כ לא ס"ל למרן כמ"ש התו' פר"א דמיל' דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכו' וגם לא ס"ל כמ"ש הרב פורת שם וזה תימא שדבריהם מוכרחין בהרבה סוגיות בגמ'. ושבתי אלי ואראה הכרח א' שכתב שם מרן דא"כ לכתוב בנביל' וטומאה ולייתו שאר איסורין מינייהו דדם ושרצים אתו בק"ו מנביל' עש"ב והוא חידוש גדול בעיני ואם באנו לחפש בכגון זה בכל צריכותא בגמ' י"ל כך ולהוו ב' כתובים. ותו שהרי בשבת גופי' דס"ל להטור שם דאין ב"ד מצווין להפרישו תניא במכילתא אתה ובנך להזהיר גדולים על הקטנים ומביאה רש"י בס' יתרו ע"ש. ואם לא דברי מרן י"ל דאיכא שום פרכא א"נ טרח כמ"ש התוס' אך לפי דברי מרן הו"ל שבת כהנך תלת דלאפרושינהו נמי וכמ"ש מרן. ותו מ"ש דדם ושרצים אתו בק"ו מנביל' הא ליתא דמה לנביל' שכן מטמאה כדפריך בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א ע"ש דבשרצים טהורים איירי בפ' חרש דלא תאכלום כתיב בהו ועיין בט"ז בס' הנז' ע"ש וצ"ע. ועיין בב"ח ז"ל ע"ש. ע"כ השמטה]: