למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד פט
כתב הר"ן ז"ל פ' בתרא דיומא על מה שנשאל הראב"ד ז"ל למה שוחטין לחולה בשבת וז"ל אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת וכו' מ"ה לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה ע"ש. ועדיין ק' למה שוחטי' נאמר לגוי לנחור עוף דאין שחיטה לעוף מן התורה וכמ"ש הרא"ש שה ואין לומר משום דתני' התם אין עושי' לא ע"י גוים וכו' שהרי מעיק' כך היתה השאלה להראב"ד שנאמר לגוי וינחור לו א' ע"ש אלא ודאי שלא אמרו אין עושין ע"י גוי אלא כל המלאכות בכללן אבל ע"י ישראל וגוי עושין שהרי כתב הר"ן שם טעמא שמא יאמרו הרואי' בקושי' התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה ע"י המחויבים במצות ע"ש וא"כ אם עושין ע"י הגוי הנחירה לבד ושאר כל המלאכות כגון הבערה ובשול וכיוצא ע"י ישראל] לא אתו למטעי. שו"ר להרשב"א בתש' הביאו מרן הב"י שכתב סי' זו דאין לומר לגוי לנחור מה"ט דאין עושין וכו' ע"ש וראיתי להרשב"ץ בת' ח"ג סימן ל"ז שכתב טעם זה מדנפשיה לדעת הרשב"א ע"ש שו"ר בהגהת מרדכי דשבת פ' כ"א שכתב כתי' הר"ן ודחאו כמ"ש ע"ש. וראיתי בתשב"ץ ז"ל שם שהק' עליו שאיסור נבילה הוא דוחה החולה עצמו ואיסור שבת אנו דוחין אותו בשבילו ומוטב הי' שידחה הוא איסור נבילה בעצמו ולא נדחה אנחנו איסור שבת וכו' וכדאמרי' בפ"ק דשבת וכו' וכי אומרים לאדם חטא וכו' והתנא דחבר כבר תירצו התוס' שלא נאמר אלא בדבר שבא האיסור לע"ה ע"י חבר וכו' עש"ב. ואני תמה עליו שהזכיר דברי התו' ולא זכר שהוכיחו שם דדוקא דאין אומרים חטא וכו' אלא היכא דפשע וכו' ע"ש. ומעתה לק"מ וגם לפי שיטתו לק"מ דיש מקום לומר איפכא כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו וכיון שכן אין רשאין להאכילו בידים איסור להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרים לאדם חטא וכו' וכמו שכ"כ הרדב"ז בראשונות סי' ק"ל בטעמו של דבר ע"ש ומעתה הר"ן ז"ל נקיט מילתא מציעת' דעל החולה ועל ישראל מוטל החיוב לדחות לפי מה שיכולין לדחות ולכן טעמא טעים משום דלאוין הרבה וכו' ותו איכא למתמה לס' הרב ז"ל מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דף פ"ג ע"ב בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא ע"ש ומאי פשיטא והלא כלפי לייא יש להק' אמאי מתקני' לי' אנן לעבור אפי' איסור דרבנן כדי שיזכה החולה וכמ"ש הרב:
וחזה הוית להרב מר קשיש' מהר"ר ישראל זאיבי ז"ל בס' אורים גדולים לימוד ע"ד שהק' לדברי הרדב"ז שזכרנו מהך סוגי' דלמ"ל טעמא דאי שרית ליה אתי למיכל בעציץ נקוב דאורייתא ע"ש ת"ל דמדינא אנן מתקני' דחיובא מוטל עלינו וכדברי הרדב"ז ע"ש:
ואיברא בפשיטות יש להק' כן מדר' דס"ל דא"צ לעשר והלא אין החיוב מוטל עליו ולכן צ"ל דלא אמרה הרדב"ז ז"ל לר' אלא לרשב"א דקי"ל כוותיה עיין בקונטרס שמות בארץ ולא ס"ל לרדב"ז כפירש"י דכי קאמר בעציץ שאינו נקוב ה"ט משום דאי שרית ליה וכו' אלא ה"ט כמ"ש הרדב"ז אלא מיהו לר' דלא ס"ל הך טעמא מש"ה קאמר דדינו של רבה אמת הוא אפי' לר' ולא מטעמי' ומ"ש שם בכונת הר"ן לדחות מה שהקשו לו בשם מהר"י רוזאניש מהך סוגי' דבמאי פליגי ת"ק ובן תימא כפי דברי הר"ן ז"ל לענ"ד לא כן אנכי עמדי והדבר ברור שכונתו ליתן טעם כעיק' למה ששאלו להראב"ד ז"ל אחרי שדח' מה שהשיב הראב"ד וזה פשוט וכך הבינו גדולי ישראל הרשב"ץ והראב"ד ז"ל בתשובה הנז' הלא בספרתם לך נא ראה וכ"נ מדברי מרן ב"י א"ח סי' שכ"ח ע"ש והרב מהר"י רוזאניש ז"ל בס' פרשת דרכים דף מ"ג הוא מפרק לה דהר"ן מפ' דלא כפירש"י וה"ק היכא דאפשר בחולין כלומר דאפשר לתקן שהבעלים לפנינו ומיירי אפי' באין די בחולין לאכול דמאכילין אותו תרומה וחולין לכ"ע דמתקנינן ליה דמוטב שיעבור איסור א' וכו' כמ"ש הר"ן כ"פ בדלא אפשר שאין בעליו עמו מ"ס וכו' עש"ב. וקרוב לזה כתב מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונט' תיה"ך ע"ש. והן אמת דלפי דרך זה יתיישב מה שהק' הרב מהרש"א ז"ל שם אהא דקאמר לימ' כתנאי וכו' דאימ' דפליגי בדלא אפשר בחולין ע"ש ואיברא לדעת רש"י ז"ל יש ליישב דמדאמר ר' א"צ לעשר משמע דאם רצה מעשר ואלו לת"ק דבן תימא קאמר מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. אמנם עיקר פירושו אינו מכוון בסוגי' דא"כ מאי פריך התם אפשר בחולין פשיטא ומי זוטר חידושי' דהר"ן דס"ד דחד איסורא חמור טפי מאיסורין הרבה כיון דתרומה חמיר' ופליגי תנאי בהך סברא קמ"ל ועוד מאי משני ל"צ בשבת ואפי' דאיכא איסורא אחרינא בהדי חומרא דתרומה לא יהיה אלא כמו איסור סקילה ואף די"ל דפריך פשיטא כיון שהאיסורין שוין דשניהן במיתה אלא משום חומרא בעלמא ולא הוי כמו נבילה דאיסור לאו דזהו חידוש הר' דחמיר מאיסור סקילה ותי' ל"צ בשבת דאיכא איסור אחרינא בהדי חומרא דתרומה וס"ד דאיסור חמור עדיף קמ"ל כדעת הר"ן והדר פריך בשבת נמי פשיטא וכו' וגרע טפי מנדון דהר"ן ז"ל. מ"מ מאי משני בעציץ שאינו נקוב עדיין הקושי' במקומה עומדת דהא פשיטא הוא דמוטב שיעבור על איסור א' דרבנן ולא יעבור איסור דרבנן אכל כזית וכזית ומיהו י"ל דבדרבנן אין כאן חילוק זיתים לאיסורין דדוקא בדאורייתא משום דסתם אכילה לחייב בכזית אבל לא בדרבנן ובהכי ניחא דלא תק' להר"ן ז"ל פלוגת' דר' וראב"ש שם ע"ש וכמו שהק' הרשב"ץ ז"ל בתשו' הנז' ע"ש ומ"מ כל זה דוחק הוא בסוגי' ולא הו"ל להר"ן ז"ל למשמע מלפ' כן. והנר' אלי לפי מ"ש דבדרבנן ליכא חילוק איסורין דלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא לפי האמת דמוקמי' פלוגתייהו בדרבנן אמנם למאי דסליק אדעתי' דפליגי בדאוריי' אה"ן דס"ל דאין מקום לחלק בזה אלא דלמסקנא אזלינן בתר הסברא לחלק בכך וה"ה דלס"ד המ"ל דטעמא דבן תימא משום טעמא דהר"ן ז"ל אלא דאיידי ת"ק נקט הכי לבן תימ'. ומ"ש הרב פרשת דרכים לדעת רש"י כי למה לא יפרשו ואח"כ יערבו דבשלמא לתי' הר"ן ניחא ומפרק לה דס"ל לרש"י דכיון דאינו לצורך החולה מוטב שיאכל איסור חמור ע"ש. לדעת הר"ן צ"ל דמתקנינן ליה ומספינן ליה דקאמר רבה הוא כשיש די בחולין. והס' שכ' לדעת רש"י אינו עולה יפה בסוגית הגמר' דהיכי קאמר ל"צ בשבת וכיון דהפרשה אינה לצורך החולה איך מתקנינן ליה ומספינן ליה ואין לומר דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן אף שלא לצורך החולה מתקנינן משום איסורא דאוריית' ועדיין לא תירץ כלום דא"כ למ"ד אין מבטלין איסור לכתחלה איסורו מדרבנן במאי פליגי ואין לומר דרש"י ז"ל ס"ל כמ"ד מדאוריי'. שו"ר לו להרב ז"ל שם דף מ"ד שנתעורר בזה ע"ש ועיין להרב אורים גדולים ז"ל שם מ"ש בזה שרש"י פוסק כמ"ד מין במינו לא בטיל ע"ש והרא"ש ז"ל תירץ בשם מהר"ם שכיון שהתירה תורה פקוח נפש כל מלאכה שעושה לחולה בשבת כאלו עשאה בחול וכו' ושחוטה המאכל עצמו מותר אבל נבילה המאכל אסור ואריה רביע עלה ע"ש. ואיכא למידק דא"ה איך אומר רבי שם בגמ' דא"צ לעשר הלא טוב לעשר כיון דשבת לגבי פקוח נפש כחול הוא משיאכל טבל מהמאכל עצמו אסור ולפי מ"ש בתשב"ץ בס"ד שם לדעת הראב"ד לחלק בין טבל לנבילה יתיישב גם זו לטוב וע"ש:
וראיתי להרב שע"ה ז"ל פי"ד מה' מ"א שהק' לדעת הר"ן ז"ל הלזו ממ"ש רבי' בפ"ז מהל' נזירות דין י"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר וכו' ע"ש ואלו שם פ"ה דין כ"א כתב הנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות וכו' ע"ש שהעלה בצ"ע. ולענ"ד לא דמי שהלאוין הנוספין בנזיר על לאו דטומאה אינו משום הטומאה עצמה אלא מצד הקרבן וכיון שכן שהותרה לו טומאת מ"מ מן התורה הרי אותן שמות הלאוין לא חיילי מעיקרא ולגבי מ"מ ליכא ריבוי לאוין משא"כ לאוין דנבילה דכל לאו הוא מצד איסור הנבילה עצמה דכך לי איסור כזית זה כמו האחר א"כ הרי ריבוי לאוין יש ומוטב שידחה לאו א' וכו':
עוד כתב הרב שם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דנזיר שנטמא לוקה ד' דא"כ בפ"ג דמכות דף כ"א ע"ב דתנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום ה' לאוין וחשיב כהן ונזיר ע"ש ואם אית' י' לאוין הול"ל דאיכא נמי בנזיר תרי לאוין אחריני דלא תאחר ולא יחל ואין לומר דמתניתין לאוין החלוקים בשמות קתני דהא פריך בגמ' התם ולילקי נמי משום זורע בי"ט עש"ב שהעלה בצ"ע. ולעד"נ דנהי דחורש וזורע משום י"ט מ"מ שמות מוחלקים קרינן ביה שאין מעשה האיסור אחד דחורש ומחפה סוא משא"כ נזיר שהפעולה אחת היא שהרי טימא עצמו כנ"ל נכון. ועי"ל דלא קחשיב אלא לאוין המפורשין בתורה משא"כ לאו דבל יחל ודבל תאחר דלא כתיבי בנזיר להדי' אלא מהקיש' ילפינן להו בפ"ק דנדרים ע"ש ומה גם דלדעת הרמב"ם ז"ל כל דאתי מי"ג מדות קרי ד"ס עיין ברפ"ו מהל' אישות בה"ח ז"ל שם ע"ש: