אור ברסלב
למודי ד לימוד פח

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד פח

לימוד פז

נסתפק הרב המובהק מהר"א ישראל נר"ו באו דבריו בס' יד מלאכי בלאו הבא מכלל עשה אי חשיב כעשה גמור לענין דלא אתי עשה ודחי ליה או חשי' כלאו ואתי עשה ודחי ל"ת והביא ראיה מדברי הריטב"א ז"ל הביאו הרב יבין שמועה דמאי דאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא לרוחא דמילתא דבלא"ה אין עשה דוחה עשה דמאי אולמיה וכו' וכבר אמרו בכמה דוכתי דלא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת ועשה דאלמנה לכ"ג אלמא אפי' לאו הבא מכלל עשה חשיב מעשה גמור. ושוב הקשה על דברי הריטב"א ז"ל מפ"ב דיבמות דף ך' ע"א בשלמא אלמנה מן הנישואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ואם איתא דלרווחא דמילתא הא הו"ל עשה שאינו שוה בכל ואתי עשה דיבום ודחי ליה ע"ש. וליתא דתקשה ליה אמאי דקאי הריטב"א גופיה והיינו אההיא דאלו מציאות דף ל' דקאמר הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ועלה קאמר הרב ז"ל דלרווחא דמלתא הוא והא התם העשה והל"ת דטומאה אינו שוה בכל וכמו שהקשו התוס' שם ע"ש וע"כ לתרץ כמ"ש התוס' שם דסמיך אותו מי דחינן וכו' ומאי דוחקא ואימא בפשיטות דמתרוייהו פריך דאי ליכא אלא עשה גרידא כיון דאינו ש"ב אתי עשה גמור ודחי ליה אמנם בהצטרפות שניהם לא דחי ומאי ק"ל להריטב"א והתוס' ז"ל בזה. אלא ודאי דאין זה סברא פשוטה דאיכא למימר דכיון דאינו ש"ב אפי' עשה ול"ת אתי עשה גמור ודחי להו. אלא שזה חידש הריטב"א ז"ל שם הובא בש"מ שאחר שכתב הא דלרוחא כתב עוד וז"ל א"נ דהכא כיון דעשה דהשבת אבידה ש"ב הוא אלים מעשה דקדושים יהיו וכו' שאינו ש"ב והוי דחי ליה אבל השתא דאיכא עשה ול"ת אעפ"י שאינן שוין בכל לא אלים עשה דהשבה וכו' ע"ש והתימא מהרב יבין שמועה כלל ר"ג שדחה דברי הריטב"א ז"ל מזה והביא ממרחק להסתייע מדברי מהרש"א ז"ל וכ' שכך כ' הרב האשכנזי ע"ש וא"כ לתי' הא' קושי' זו לחוד' קיימא כיון דאיכא עשה ול"ת או דליכא אלא עשה גרידא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הש"ב וע"כ לתרץ כמ"ש התוס' שם דסמיך אותו וכו' וכ"כ שם הריטב"א ז"ל עצמו סמוך ונראה ע"ש וההיא דפ"ב דיבמות יתרץ נמי כתירוץ התוס' שם ע"ש דאפי' לגבי עשה נמי מקרי ש"ב כיון דלאו דידיה הוי ש"ב א"כ עיקר האיסור הרי ש"ב אלא שהריטב"א ז"ל ק"ל דנקט עשה ול"ת דמשמע דמשום תרי איסורי נגעו בה וכ"כ בהדיא בש"מ באלו מציאות בשם תוס' שאנץ ע"ש א"נ דגבי כי אם בתולה יקח נמי קרינן יקיחו ואפי' לפי מ"ש רש"י בפ' יש מותרות דף פ"ד ע"ב דמיתורא דלא יקחו תרי זמני דריש ע"ש ה"נ גבי עשה דבתולה כתיב יקח תרי זמני א"נ כיון דגלי קרא גבי כהן הדיוט הה"נ גבי כ"ג בלאו ובעשה דה"נ קאמר התם ביש מותרות גבי טומאה דאי לאו בני אהרן הוה גמרינן מלא יקחו ע"ש. ואני ראיתי בפסיקתא פ' אמור שאמרו שם לא יקחו ב' פעמים מלמד שאף האשה מוזהרת ע"ש. ועיין בתוס' פ"ק דחגיגה דף י"ד ע"ב. והראיה שהביא מפ"ב דיבמות לפי דברי הריטב"א ז"ל אינה ראיה דלא אמרה הריטב"א שם אלא מפני דוחקו ולא כללא כייל ומ"ש וכן בכל דוכתא וכו' כה"ג קאמר וכגון ההיא דפר"א דמילה דף קל"ב ע"ב ורפ"ק דיבמות אמנם ההיא דאלמנה מן הנישואין דאיכא למימר דבדוקא נקט הכי הנה מה טוב שהרי ההיא דס"פ שלוח הקן ע"כ דדוקא קאמר וכ"כ הרב יבין שמועה וכן מצאתי להריטב"א ז"ל עצמו בחי' ליבמות כ"י שם שכ"כ בפשיטות ובאלו מציאות ע"ש, ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בפ' כיצד המעיין בדברי הרשב"א ז"ל במקום כבודו יראה דלק"מ דמ"ש שם דאין עשה דוחה עשה לא קאי לאלמנה לכ"ג אלא אגרושה לכהן הדיוט אבל לאלמנה כבר כתב שם ולא עשה ול"ת ע"ש וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בש"מ לפ' אלו נערות דף מ' שכ' וז"ל ניתי עשה וכו' וק"ל לרבוותא דהא אינה ראויה לבא בקהל מקרא דעשה גופיה נ"ל דלא דחי דכתיב ולו תהיה לאשה וכו' י"ל דה"ק ניתי עשה ונדחי ל"ת דמנ"ל לתנא דלו תהיה לאשה אשה הראויה לו דילמא אשה שיש לו הוייה בה קאמר ולמעוטי חייבי מיתות וכו' אבל חייבי לאוין וכו' ודחי' דעשה כי האי וכו' אלא דק"ל דאם איתא דלו תהיה לאשה אשה שיש לו בה הוייה קאמר א"כ אפי' חייבי עשה כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה והא מנא תיתי דהא קי"ל דאין עשה דוחה עשה וכו' וי"ל דעשה דמצרי כיון דאינו עשה גמור אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור אלא נדחה דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכ"ג לא הוי עשה גמור אלא נדחה מפני עשה כלאו ועוד שהוא אינו ש"ב ואתי עשה דולו תהיה לאשה שש"ב ודוחה אותו וכדמשמע בפ' אלו מציאות דעשה דטומאה הוי עשה שאינו ש"ב וכו' עכ"ד. ומה שהקשה ממצרי ואדומי לא ידענא מאי ק"ל דשאני התם דגלי קרא ולו תהיה שיש בה הוייה וכמו שהקשה הוא ז"ל מעיקרא אגמ' דפריך ניתי עשה וכו' וע"ק במה שתירץ דכיון דלאו הבא מכלל עשה הוא חשיב כלאו גמור דאכתי לפי מאי דמשני דליתיה לעשה כלל ק' ממצרי ואדומי. ובא מיהא ל"ק דלפי האמת הדר מפרשי' ללו תהיה לאשה הראויה לו קאמר מכח דקי"ל דאין עשה דוחה עשה וכעין מאי דהקשה הוא אהש"ס דפריך ניתי עשה וכו' הרי לך מבואר להדיא דלאו הבא מכלל עשה חשיב כלאו ונראה שזו היא דעת הרמב"ם פ"ו מה' יבום שכ' וז"ל לפי' אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה וכו' ה"ז קנה וכו' ע"ש ואם איתא דלאו ה"מ עשה עשה גמור הוא אמאי קנה בבעל חייבי עשה הא אין עשה דוחה עשה דהיינו מצרי ואדומי וכיון דליתניהו ביבום לא פטרה וכדמוכח הסוגיא שם בפ' כיצד ע"ש אלא שהדבר ברור שדעתו כדעת הרשב"א וכמבואר. אלא שלכאורה אין נר' כן מדברי הרשב"א ז"ל עצמו בפ' הבע"י דף נ"ט ע"א אהא דקאמר התם ת"ל משום בעולה שכ' וז"ל ואעפ"י שבעולה לכהן הוי עשה שאינו ש"ב ונדחה מ"מ עשה דולו תהיה לאשה קיל מניה משום דאפשר דלאו לקיומיה כדאמר בפ' אלו נערות דאי אמרה לא בעינא ליתיה לעשה כלל. א"נ משום דבהדיא מעטיה קרא משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו לאפוקי כל שאינה ראויה לו ואפי' משום עשה עכ"ד. ואני תמה על מ"ש בא"נ משום דבהדיא מעטיה קרא וכו' דא"כ ליתי עשה ולידחי עשה שאינו ש"ב ומה גם דעשה דבעולה חשיב כלאו כיון דהוי בא מכלל עשה לפי דבריו בפ' אלו נערות וא"ת שאני התם דגלי קרא א"כ מאי פריך שם באלו נערות ניתי עשה וכו' ואימא שאני התם דגלי קרא וכבר הק' זה הרב ז"ל שם ותי' כדכתיבנא בסמוך וא"כ כיון דהוא עצמו הזכיר בראשונה שינויא דגמר' דהתם מה מתרץ עוד דבהדיא מעטיה וכו' ודברי הריטב"א בחי' כ"י שם יותר נכונים קצת בזה שהקדים תי' הב' לא' ע"ש וצ"ע. ואפשר נמי דהיינו דק"ל להר' באלא דק"ל ור"ל דמאי אולמיה דהאי כללא מהאי כללא וצ"ע. איך שיהי' ממ"ש ואע"פ שבעולה לכ"ג הוי עשה שאינו ש"ב ונדחה נראה דאי הוה עשה הש"ב אינו נדחה ואעפ"י שהוא לאו הבא מכלל עשה אמנם הדבר ברור דחדא מתרתי נקט הרב ולתי' ניחא הכל ובפ' אלו נערות הזכיר הב' חלוקות כדכתיבנא לשונו בסמוך ומדברי הרדב"ז ח"ב בתשובה סי' ס"ח נראה דלאו הבא מכלל עשה עשה גמור הוא ע"ש:

ודע דמדברי רש"י בפ' הבע"י נראה להדיא דבעולת עצמו אסורה מן התורה ועיין בפירש"י דפ' אלו נערות דף ל' ע"א גבי א"ב בעולה לכ"ג וע"ש בתוס' אלא שרש"י משמע ליה דבעולה מקודם קאמר דקאמר א"ב בעולה לכ"ג ועיין בס' שמע יעקב בקונט' ארעא דרבנן סי' פ"ו ע"ש:

וראיתי בשו"ת הרשב"א ז"ל דקס"ד ע"ב שכתב וז"ל באלמנה מן הנישואין עשה ול"ת עשה דכתי' כ"א בתול' מעמיו יקח אשה ודרי' בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ול"ת דאלמנה וכו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וכו' ע"ש הנה מלשונו יראה דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא אף לענין זה נמי וזה סותר דבריו שכתבנו בשמו בסמוך ואפשר דלאו דוקא אלא שבא לפ' לשון הש"ס דקרייה עשה ודוחק וצ"ע. ואין לדקדק מהא דאמרי' בפ' אלו נערות מקום הנז' דכי מוקי לה מעיקרא לברייתא באלמנה לכ"ג א"ב פריך ליה מכל שאין לו ביאה בישראל והדר מוקי ליה בחייבי עשה כגון מצרי ואדומי ואם איתא דלאו הבא מכלל עשה חשיב כלאו גמור מאי א"ב. דלית' דהתם לענין דתפסי קדושין ובעברת הלאו דעברתו חמורה היא מעשה אמנם לענין הדחיה ודאי עשה חמיר מל"ת ומ"ה לאו הבא מכלל עשה חשיב כלאו עיין בנמקי הרמב"ן ז"ל בחומש גבי זכור ושמור בפ' יתרו ע"ש. אמנם ק' טובא להרשב"א ז"ל מה שהק' הרב הנז' מההיא דפ' תמיד נשחט ע"ש ובאמת שהיא קושי' חזקה וכן ראיתי להרב הגדול בעל דגרי אמת בקונט' ו' דף נ"ה שנתעורר בזה ועשאה סימן לאחר ע"ש ולענ"ד אפשר לומר עם מאי דאיכא למידק דבפ' דם חטאת דף ל"ז ע"ב אמר רבא התם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומייתי לה מועצם לא תשברו בו ע"ש וא"כ היכי קאמר מאי אולמיה דהאי עשה וכו' דנר' דאי הוה ל"ת שפיר מידחי והא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ובשלמא ממאי דקאמר אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה לק"מ דכיון דכרת הוא חמיר ואפי' במקדש דוחה וע"ש בתו' ד"ה אתי וכו' ע"ש. אמנם לפי דעת הרשב"א ניחא דזה עצמו קושית הש"ס דנהי דעשה דהשלמה נדחה מפני עשה כלאו מ"מ לגבי מקדש חשיב כעשה גמור דאין עשה דוחה עשה משום מאי אולמיה וכו' ה"נ במקדש אין עשה דוחה ל"ת. עוד אפשר ע"פ מ"ש התו' בעירובין דף ק' ע"א ד"ה מתן ד' דאם הל"ת בא בפשיעה לא אתי עשה ודחי לה ע"ש וכ"כ הרשב"א שם בחי' כ"י הביאו הרב שע"ה פ"ג מה' נדרים ע"ש וא"כ כיון דהאי עשה דהשלמה לא חל עליו אלא ממה שפשע ואחר עד עתה א"כ אפי' דהוי ל"ת לא מידחי כיון דבפשיעה הוא בא ובשלמא גבי הא דאתי עשה דפסח וכו' י"ל כדכתיבנא אמנם לפי האמור ה"נ קאמר כיון שבא בפשיעה הוי כחו כעשה גמור שאינו נדחה ודנקטיה הש"ס בלשון עשה משום שלא בא בלשון לאו, ועוד אפשר דכיון דעשה דהשלמה הוי תדיר וכליל דקפיד קרא שלא יקריבנו אחר התמיד שהוא חמור ואין אחריו עבודה לא אתי עשה ודחי ליה והוי כעשה גמור בערך שאינו נדחה וכה"ג אמרי' בפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ע"ש. שו"ר לתוס' דפ' כיצד דף כ' ע"ב ד"ה מסתברא ונר' מדבריהם שם דלאו הבא מכלל עשה עשה גמור הוא ולא דחי ליה עשה דיבום וע"ש ואחר ימים ושנים ראיתי בס' שאגת אריה חדש בסימן ל"ג שנתלבט בלשון הרמב"ם דה' יבום הנז' ואייתי בידיה ההי' דתמיד נשחט וע"ש שצידד צדדים וצדי צדדים ולא הוה בידי לעמוד עליו ואתה תחזה:

ודע דאמה שהק' התו' באלו מציאות שזכרנו מההיא דאלמנה מן הנישואין ע"ש ראיתי בחי' הריטב"א ז"ל כ"י שם שכתב וז"ל אבל יש אומרים בתוס' דודאי עשה הש"ב דוחה ל"ת ועשה שאינם ש"ב והכא לרוחא דמלתא אמרי' לה ע"ש וכ"כ בחי' הר"ן ז"ל לפ"ב דסנה' וז"ל וכי אקשי' בגמ' בשלמא מן הנישואין וכו' לרוחא דמלתא קאמר דאפי' לא פסיקא דעשה הש"ב ידחה לאו ועשה שאינן ש"ב מ"מ מאי אמרת באלמנה מן האירוסין וכו' ומחר' גזרה וכו' ובהאי תי' איתרצא קושיא קמייתא דאפי' דאמרי' דעשה דיבום דחי ל"ת ועשה שאינן ש"ב גזרי' וכו' עש"ב. ויש לתמוה עליו מההי' דהביאו התוס' גבי ביאת כ"ג באלמנה דקאמר במן הנשואין כ"ע ל"פ דלא פטרה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי במן האירוסין מ"ס אתי עשה ודחי ל"ח ומ"ס לא אתי וכו' כיון דאפשר בחליצה ע"ש וזהו שנתחכמו התו' בקושייתם שלא הביאו אלא מהכא ולא מההיא דבשלמא מן הנישואין וכו' דריש סוגיא דהתם ועיין בתו' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"ש:

וראיתי להרב שע"ה בפ"ג מה' איסורי ביאה דין ג' שהביא דברי הש"מ כדברים האלה ותמה עליהם מסוגיא הנז' והניח בצ"ע ולענ"ד נר' דה"ק באלמנה מן הנישואין כ"ע וכו' דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והיינו משום דאפשר בחליצה כי פליגי במן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת וכי אית ליה טעמא דאפשר בחליצה ה"מ בל"ת ועשה שאינם ש"ב אמנם בל"ת גרידא שאינו ש"ב אתי עשה ודחי ליה ומ"ד לא פטרה לא שני ליה. ואין לתמוה דא"כ מי דחקם לרבוותא הללו לומר דסוגיא דלעיל לרוחא דמלתא ואימא דהא דקאמר בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה וכו' משום דאפשר בחליצה קאמר מ"מ פריך אלא מן האירוסין וכו' למ"ד פוטרת וכו' דא"כ מאי משני התם רבא בסוף הסוגי' לאו מילתא היא דאמרי אלא משום דאמר ר"ל וכו' ה"נ אפשר בחליצה ע"ש ואכתי לא משני מידי כיון דהקו' היא למ"ד פוטרת ועוד דאפי' למ"ד פוטרת ה"מ בבא עליה בדיעבד ולענין חליצת צרתה אמנם לכתחלה מי יימר דאשתרי והיינו דשינוי' דרבא ודאי לכ"ע אתי. ובהכי ניחא מה שהק' הרב שם מסוגי' זו על מה שכתבו בש"מ לדעת ר"ת עש"ב דהשתא ע"כ לאוקמי פלוגתייהו באפשר בחליצה דאי פליגי בהעראה הא ק' דליתי עשה הש"ב ולידחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב בין במן הנשואין לכ"ע בין במן האירוסין למ"ד אינה פוטרת כנ"ל:

ודרך אגב אודיע למעיין דהא דאמר התם אשינויי' דרבא מיתיבי ואם בעלו קנו תיובתא ע"ש עיקר קושייתו לרבא היא דאלו לר"ל הא קאמר התם בתר פלוגתא דר"י ור"א לימא תהוי תיובתא דר"ל אמר לך ר"ל כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ע"ש ורש"י שכ' שם ד"ה תיובתא וכו' ותיובתא דר"ל לפום ריהטא לסברת המקשה דמעיקרא קאמר וכבר הגיהו מהרש"א ז"ל ע"ש ותמהני מהרב יבין שמועה דף פ"ב ע"א דאמ"ש הרב הליכות עולם הא דר"ל מפ' כיצד כתב הוא ז"ל אע"ג דהתם תברה בצדה וכו' עש"ב איך נעלם ממנו סוף הסוגי'. וז"ל הרשב"א ז"ל בחי' לרפ"ק דיבמות דף ד' ד"ה וחוטי צמר וכו' ותדע לך דהא קי"ל כתנא דבי ר"י ומשמע נמי ודאי דאיתא לדר"ל מדאמרי' בפ' כיצד גבי איסורי מצוה וכו' הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי' דאמר ר"ל וכו' ובמנחות נמי בפ' התכלת וכו' וכן:

בהרבה מקומות בתלמוד דאלמ' הלכתא כוותיה וכו' ע"ש. וראיתי להרב לשון למודים ז"ל השיגו בזה ע"ש וראיתי בחי' הרשב"א בשבת דף קל"ב ע"ב ד"ה הא שכתב וז"ל דודאי לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ע"ש ושם דף קל"ג כתב ד"ה כך נעשה דצרעת הוא לאו הבא מכלל עשה ע"ש:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה