למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד פז
אתמר בפ"ק דתמור' אמר ר"י משום ר"י הגלילי כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוק' לא עשה בו מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע וממיר ומקלל חבירו בשם ופסקה הר"מ במז"ל בפח"י מה' סנהדרין ע"ש ויש לתמוה דבפי"ג מה' שכירות כתב רבינו חסמה בקול לוק' ומ"ש מממיר וכבר עמד ע"ז ה"ה ז"ל שם וראיתי להלח"מ ז"ל שם שהק' וז"ל ק' דבפ"ד מיתות הקשו וקול לר"י לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול וכו' ותי' דשאני חסימ' מעדים זוממים ומגדף דאינם במעשה ע"ש מה שנדחק דעדים זוממין נמי ישנן במעשה ע"ש ולי נראה דאין צורך לזה דחילוק זה דה"ה ז"ל אינו אלא לדידן דקי"ל דלא כר' יוחנן אמנם ר"י גופיה ודאי דלית ליה דהאמר לי' ר"י לתנא לא תתני ממיר דבדיבוריה אתעביד מעשה אע"ג דאינו במעש' לעולם וסוגיא דפ"ד מיתות קיימא לר"י והא דלא פריך מדא"ל ר"י לתנא לא תתני ממיר. אה"נ אלא דניחא ליה למפ' קול אקול וסמיך אר"י גופי. ועי"ל דמדמי עדים זוממים לחסימ' דעדים זוממים קרינהו מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות כדאית' בפ"ק דף ה' ע"א ע"ש והשתא ל"ק מה שהק' שם התוס' ד"ה הואיל וכו' ע"ש ושוב זכיתי ומצאתי אחר ימים להפר"ח ז"ל בה' שכירות שכ"כ ע"ש. ולפי מ"ש א"ש מה שהק' הלח"מ ז"ל אמ"ש ה"ה ז"ל ומה שהביא ראי' ר"י וכו' שכונתו דנימא דר"ל ס"ל דיש לחלק מש"ה כתב דמכ"ש קפריך וראיתי להרב יבין שמועה בדין זה שתי' לקו' זו קרוב למ"ש. אלא שמ"ש שם וז"ל וכי איתיבי' ר"י לרי"ל בפרק הפועלים מממיר היינו כהנחת דניתני חוץ מממיר כמו ההוא תנא משום דאל"כ אלא דפריך בהנחת לא תתני ממיר א"כ אמאי אצט' ר"ל לדחות ההיא ר"י ואימא אפי' כרבנן ואנא דאמרי כההוא תנא דתנא חוץ מממיר. דבריו תמוהים דהשתא נמי דפריך בהנחת חוץ מממיר מאי ק"ל ר"י לר"ל דע"כ מפי השמועה למדנו דלקי כמ"ש הר"מ במז"ל ריש הל' תמורה ושאני התם דגלי קרא וכמו שהק' הלח"מ ז"ל וכמ"ש הוא עצמו ואנא דאמרי וכו' ולא ידעתי מי הכניסו לזה ומה שהק' שם על תי' הלח"מ שכתב דעדים זוממים יכול אדם לשלוח כתב ידו לב"ד ע"ש שהאריך. לא ראה הרב מה שכתב הלח"מ ז"ל עצמו שם בפ"א מה' עדות כתי' הב' של הרב ממש ואפריון נמטייה למרן ז"ל. ומ"ש עוד על דברי הלח"מ ז"ל והנה לא יכולתי להלום לדעתו וכו' דלמה הוצרך ה"ה להק' ואע"פ שהביא ר"י ראי' מממיר ומאי קושיא הא שפיר מייתי כיון דר"י לטעמיה דא"ל לתנא לא תתני ממיר ע"ש אינו ק' דכבר תי' זה הלח"מ במ"ש ומשום דבממיר איתי' להך עדיפותא וכו' ור"ל דנהי דלענין הדין לא מפליג ר"י מ"מ העדיפותא מיהא עדיף חסימ' מממיר ולא יכחיש ר"י בסברא זאת ואיך ידמהו לחסימ' ומ"ה כתב דמכ"ש קפריך וזה מבואר בדברי הלח"מ ז"ל:
ומה שהק' עוד על מ"ש הרב לח"מ בה' סנהדרין וז"ל דהיאך כתב דנילפ' מממיר דלאו שניתק לעשה לוקין אחר שאין לנו שום גילוי והרי מי לנו גילוי גדול מלאו דחסימה שבבירור אמרו במכות א"ה לאו שניתק לעשה נמי דומיא דחסימה וכו' ותו יש לדקדק וכו' כי הראי' שהביא מהתוס' דשבועות תניין הויא תיובתיה דהקשו דאמאי אצט' וכו' ותרצו דאפ"ה אצטריך קרא אחרינא משום דלא הוה דרשינן הני קראי להכי עכת"ד וירא' שכוונת הלח"מ ז"ל לומר דלהרמב"ם ז"ל ס"ל דלעולם לאו שאב"מ דאין לוקין עליו מדאצט' בנשבע וממיר וכו' כמו שהק' התוס' ז"ל אמנם מדדמי ללאו דחסימה אינו מוכרחת כ"כ דרשא לא לענין לאו שניתק לעשה ולא ללאו שאב"מ. תדע דא"כ מאי ס"ד דאביי דפריך בפ"ק דתמורה מממיר וכמו שהק' התוס' שם וע"כ כמו שתירצו התוס' שם ע"ש. ואכתי ק' דהא בעינן דומיא דלאו דחסימה דאין לו תיקון כלל אלא ודאי דאינו מוכרח כ"כ והשתא כי פריך בריש הלוקין א"ה לאו שאב"מ הומ"ל מדאצט' נשבע וממיר וכו' אלא דלא רצה להאריך. א"נ דלא שמיע ליה השתא ההיא דר"י הגלילי. א"נ דלא ניחא ליה למימר דמדאצט' נשבע וכו' אפקיה ממשמעותי' דכל דברי התורה וכו' ומש"ה קאמר דמגופיה דקרא יש להבין דומיא דלאו דחסימה וכו' וסמיך אנשבע וממיר וכו'. ומ"ש הלח"מ כמ"ש התוס' בשבועות ר"ל כקושייתם ולרבינו ס"ל דכן הוא האמת וזהו כוונת ר"י הגלילי עצמו דאמר כל ל"ת וכו' לא עשה בו מעשה וכו' חוץ מנשבע וכו' דמנייהו ילפי' וזהו שלא כתב רבי' בהך דומיא דחסימה אלא גבי לאו שבכללות ע"ש זהו דעת הלח"מ ז"ל. והרב אחי ז"ל תירץ לקושי' הלח"מ ז"ל והוא דכונת רבינו כך דאם מפי השמועה למדנו דלוקי' על התמורה א"כ למה ניתקו הכתוב לעשה וסמך העשה אצל הלאו ועיין בתו' דפ"ק דתמורה דף ד' ע"ב ד"ה ור"י וכו' ע"ש ומדסמכיה ע"כ לומר דאין לוקי' ואיך תבא השמועה להכחיש הכתוב להדיא ולזה תירץ דאינו ניתוק דהו"ל תרי לאוי וחד עשה וכו' ונכון הוא:
ומה שפירש הרב הנז' בדברי ה"ה שכתב מכ"ש פריך שהוק' לו דאדפריך מממיר ליפרוך מנשבע עש"ב. לע"ד מ"ש התוספות אבל נשבע לא וכו' הוא סיום החילוק שחילקו לתרץ קושייתם שהקשו דמ"ש נשבע וממיר מחסימה ואהא כתבו דחסימה משום דבדיבוריה אתעביד מעשה וה"נ ממיר והיינו דא"ל ר"י לתנא וכו' משא"כ נשבע דלא עביד בדיבוריה מעשה ומעולם לא עלה על דעת' להק' דליפרוך מנשבע דהיא מימרא דר"י טפי מממיר דמשנה שלימה היא. ועוד דאפי' אי פריך מנשבע נמי הוי פריך מכ"ש דגלי רחמנא בנשבע וכו' דלא הוי במעשה כלל דלקי וכ"ש חסימה ולא אמרי' מדאצט' וכו' אלא בכיוצ' בנשבע וכו' אמנם חסימה נפקא בכ"ש:
ומה שהק' לפי' דלא פריך מנשבע די"ל בפשיטות הא מני ר"י וכו' ע"ש. הוא תמוה דהא לר"י מעדי' זוממים ומש"ר יליף וקראי דנשבע לא דריש ודוקא לר"י הגלילי דס"ל דלאו שאב"מ אין לוקי' חוץ מנשבע וכו':
ומה שהק' הרב לדברי הלח"מ דאיך כלל רבינו ריש הלכות תמורה נשבע וממיר ומקלל שכולן מפי השמועה למדו והלא נשבע ומקלל ילפי' להו מקראי. ועוד מאי פריך בשבועו' מ"ש אכלתי ולא אכלתי מאוכל ולא אכל הא הכי אתמר מפי השמועה אלא ודאי דמפי השמועה הם ואסמכוה אקראי וכמ"ש התוספות בשבועות דדילמא לא הוה דרשי' קרא להכי ואיך כתב הלח"מ דמדאצט' בנשבע וכו' דמשמע דדרש' גמורה היא עש"ב. ולע"ד אפשר שכך כונת הלח"מ גופיה ומ"מ שפיר דייק דמדאצט' מפי השמועה בהני דוק' ש"מ בעלמ' אין לוקי' אלאו שאב"מ:
ומה שנסתייע מדברי התוס' לע"ד דאם כונת התוס' כך מה תירצו דמ"מ נימא מדאצט' מפי השמועה וכו' אלא ודאי דדרשה גמורה היא אלא דמ"מ אי לאו דילפינן ממ"א דלאו שאב"מ אין לוקין אין לנו לדרוש הני קראי להכי כדי להוציא כלל חדש ולומר מדאצט' וכו' והוה דרשינן להו לדרשא אחרינ' אמנם לפי האמת אזלינן לפום פשטא דקראי ועוד נר' דלק"מ דמ"ש רבי' מפי השמועה כל א' א' לפי עניינו וקרי רבינו מפי השמועה לדבר שאינו להדיא בפסוק וזה פשוט. ועיין בלח"מ פ"ג מה' אבל מ"ש על דברי הרא"ם ז"ל ע"ש:
וראיתי לו להרב הנז' שם שהביא דברי הרב החינוך ז"ל שכ' דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה מעשה אינו לוקה וכתב שזהו דעת הרמב"ם עש"ב. והרב חזון נחום דף קמ"א תמה עליו ממ"ש רבי' ברפ"א מה' חו"מ שאין לוקין על לאו דלא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים ע"ש ולענ"ד יש להפליא עליו שהרי הרב החינוך עצמו ס' בא סי' ט"ו כתב וז"ל ולוקה כל זמן שעשה בו מעש' כגון שחמץ עיסה והניחה בביתו או שלקח חמץ והצניעו בביתו וכו' ע"ש ונמצאו דברי הרב החינוך סותרין זה את זה וצ"ע. שו"ר להרב שע"ה הל' חמץ שהביא דברי החו"ש כהר"י מאיו הי"ו שנתעורר בזה ע"ש מה שתירץ וע' להרב מגילת ספר ז"ל לאוין קע"ח ע"ש. ודע שדברי ה"ה שכתב שכל לאו שא"א בו מעשה וכו' היינו דוק' כגון חסימה וממיר דבדיבורו אתעביד מעשה אבל כי לא אתעביד מעשה לא. ובהכי ניחא מה שהק' הרב שע"ה פ"א מה' כלאים לדברי ה"ה ז"ל הללו ממ"ש רבי' בפ"א מה' חו"מ שזכרנו ע"ש שהעלה בצ"ע. ולפי האמור ל"ק. ועוד דמ"מ בעי' עקימת שפתיו. וכן מדוקדקים דברי ה"ה ז"ל בזה ולפ"ז ניחא נמי מה שראיתי מקשים לדבריו מדאמרינן בפ"ג דשבועות דף כ"א ע"א אלימ' שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיב"מ הוא אלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל והאתמר שבועה שאוכל וכו' ר"י אמר אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאב"מ וכו' ע"ש ואמאי כיון דאפשר בלאו דשבועת שקר מעשה כגון שלא אוכל ואכל לוקה. אפי' באוכל ולא אכל ולדאמרן הנה נכון. וניחא נמי מה שהק' הרב יבין שמועה לדברי הלח"מ מההיא דריש תמורה ואיתי' בשבועות שם באכלתי ולא אכלתי ע"ש דדוקא בעדים זוממים וחסימה דבדיבורייהו אתעביד מעשה וכמ"ש הלח"מ ז"ל עצמו בשם התוס' ע"ש. ומיהו הא מיהא ק' לדברי הרב החינוך. לכן נראה דאין כאן קושי' כלל דשאני שבועה דב' מיני שבועות הם ורחמנא פלגינהו להרע או להטיב וברור:
ומה שהק' שם לדברי רש"י דפ"ב דמכות ע"ש אינה קו' דדייק לה מדהו"ל לאשמועי' רבותא ולו' דהמקיים בכלאים במעשה שעשה לו גדר לוקה וברור. ויש לי להביא ראי' לדברי החינוך ז"ל ממ"ש שם בפ"ב דע"ז דף ס"ד רע"א אף המקיים בכלאים לוקה ופירש"י והתוס' ז"ל שם ע"א שעש' מעשה בגדר ע"ש ועיין בחי' הריטב"א ז"ל שם והשתא מ"ט דרבנן דפליגי אדר"ע דס"ל דלא לקי וכן פסק הר"מ במז"ל בפ"א מה' כלאים דהמקיים בכלאים אסור ואין בו מלקות ע"ש אלא דס"ל דבהכי פליגי דר"ע ס"ל דלוקה כשעשה בו מעשה ורבנן ס"ל כיון דאפשר לעבור מבלי מעשה אף כשעשה בו מעשה אינו לוקה וקי"ל כרבנן. אברא שק' אצלי לדעת החינוך ז"ל מדאמרי' התם דף כ' ע"ב א' המקיף וא' הניקף לוקה וכו', רב אשי אמר במסייע וד"ה ע"ש. ואי כדברי הרב החינוך אמאי לקי במסייע כיון דאפשר לעבור עליו בלא מעשה בלא סיוע כדפריך התם וצ"ע ואפשר כיון דלא שכיחא היא שלא יסייע כה"ג לקי עיין במרן כ"מ סוף הל' כלאים דין ל"א ע"ש ועיין בתשו' להרב נחפה בכסף סי' ה' מה שהקשה להרב מש"ל ע"ש:
ודע דלר"י דס"ל דלאו שאב"מ לוקי' עליו ע"כ דלא דריש להנהו קראי דנשבע ומקלל להכי דאי דריש א"כ מנ"ל למילף מעדים זוממין ומש"ר דלוקי' דאימ' מדאצט' בהו ובנשבע וממיר ומקלל הוו להו ג' כתובים ולכ"ע אין מלמדין וגם שנאמר כר"י דא"ל לתנא לא תתני ממיר ועדים זוממים נמי ומש"ר מצרך צריכי כדאית' בפ"ק דמכות מ"מ מדהו"מ למילף מנשבע ומקלל דכתיב בהו מלקות ש"מ דאין מלמדין אלא ודאי דלית לי' וכ"כ הריטב"א ז"ל בפ"ק דמכות וז"ל וי"ל דר"י לא מפרש ליה הנהו דרשי וכו' דאלו ס"ל להנהו דרשי דהתם למאן דתני התם ממיר הו"ל ג' כתובים הבאים כא' דאין מלמדין ואפי' לר"י דלא תני אלא נשבע ומקלל בהדי עדים ומש"ר הו"ל ד' כתובים שאין מלמדין ואפי' לר"י אבל השתא דלית להו הנהו דרש' דהתם יליף ממש"ר וכו' וזה שיטת רבינו הרמב"ן עכ"ד, ומעתה אני תמה על מת שכתב מהרש"א ז"ל בפ"ק דשבועות דף ד' ע"א בתוס' ד"ה ר"ע וכו' וז"ל ועוד נראה דלרב דימי וכו' דמאכלתי ולא אכלתי וממש"ר איכ' למילף בכל התורה דלוקי' על לאו שאב"מ וכו' עש"ב והם תמוהים דאם כן הו"ל מש"ר ונשבע ומקלל ג' כתובים וכיון דדריש לנשבע הא ודאי דלא אלים נשבע ממפלל דנימא דהכא דריש והכא לא דריש דדוקא. בעדים זוממים ומש"ר דמפ' בהו מלקות להדיא וגם אין סברא שיחלוק רב דימי אדר"י ור"י הגלילי וכן נראה דעת התוס' בפ"ג דשבועות שהק' דת"ל מדאצט' קרא בנשבע וממיר וכו' כדאמר בריש תמורה ע"ש ומדהוצרכו להביא מתמור' ולא סגי להו בהא דמייתי התם בההוא שמעתא קרא לנשבע ש"מ דס"ל דאי מהתם הו"א אדרבה נילף מניה אמנם בג' קראי הו"ל שלשה כתובים. שוב מצאתי בתוס' הרא"ש ז"ל שם בפ"ק קרוב לדברי מהרש"א ז"ל וז"ל ועי"ל דלכ"ע לאו שאב"מ לוקי' עליו דגמר ממש"ר ועדים זוממין ומקלל חבירו בשם ומ"ד אין לוקי' משום דמסתבר טפי למילף מלאו דחסימה משום דסמיך ליה והיה אם בן הכות עכ"ד. ויראה לישב מדברי התוס' ז"ל פ"ק דתמורה דף ג' ע"א ד"ה והרי וכו' שכתבו וז"ל וא"ת במס' מכות דאמר ר"י לאו שאב"מ לוקי' עליו דיליף ממש"ר ופריך וכו' ולימ' או נשבע או ממיר או חד מהנך דשמעת' וי"ל דאה"ן אלא תירץ שפיר וכו' ע"ש ולהרא"ש ז"ל אפשר דס"ל דיש שום צריכותא בכולהו וכמ"ש התוס' בתי' ב' דלא דמי הני דהכא להני דהתם אך תי' א' ק'. ונר' דזהו שדקדקו ואמרו או נשבע או וכו' ור"ל דדריש חד מהנך גריד' דמשמע ליה טפי ועיין במהרש"א ז"ל בתוס' רפ"ג דשבועות ד"ה אמר קרא וכו' וצ"ע וראיתי לתו' שם בפ"ג בשבועות אהך מימרא דחוץ מנשבע וכו' שהק' דליחשוב נמי עדים זוממים ומש"ר ואע"ג דעדים זוממים קרינהו רחמנא מעשה וכו' ומש"ר נמי וכו' מ"מ חשיבי אין בהם מעשה דהא בפ"ק דמכות יליף מניה ר"י בעלמא וכו' עש"ב. ובתוס' הרא"ש ז"ל תירץ כן ע"ש וצ"ל לדבריו דר' יהודה דאמר בכתובות אינו חייב וכו' הוא אליבא דרבה ולדידיה אפי' בשוכר עדים לא חשיב מעשה. ויראה דלזה כוונו התו' ז"ל שם בס"ד שכתבו וז"ל והא לא תק' דה"ק ר"י דלאו שאב"מ אין לוקי' והתם קאמר דלוקי' דהכא משמיה דר' יוסי קאמר לה עכ"ד אשר לכאורה אין לזו מקום כאן ועוד לשון והא שכתבו צריך יישוב ועוד שהוא תלמוד ערוך במכות דף י"ו ע"א ע"ש אמנם הוא הדבר דה"פ דודאי הא לא תקשה וכו' דלענין דר"י אדר"י בלאו שאב"מ אם לוקה אם לאו ודאי הוא לא תקשה כיון דמשום ר"י הגלילי קאמר לה להדיא מיהו לענין אי חשיב עדים זוממים ומש"ר לאו שאב"מ או לא הא ודאי תקשה דאין לנו לומר דפליגי כמ"ש תוס' הרא"ש ז"ל. מיהו הא ק"ל אכתי מנ"ל לגמ' לר"י דעדים זוממים ומש"ר לא הוה בהו מעשה דילמא יש בהם מעשה דהא רחמנא קרינהו מעשה וכדבעי ר"י שכירות עדים ומיהו יליף שפיר בעלמא דלוקי' על לאו שאב"מ מנשבע ומקלל חבירו ובממיר ס"ל כדא"ל ר"י לתנא וכו' והוו ב' כתובים ור' יהודה ס"ל בעלמא ב' כתובים הבאים כא' מלמדין כדאיתא בסוף פרק ארבע מיתות דף ס"ז ע"ש ועיין בפרש"י ז"ל שם:
והנה התוס' סם בפ"ק דתמורה הקשו דמאי פריך לרב מממיר לימא שאני ממיר דבדיבוריה אתעביד מעשה ותירצו דשפיר משני ע"ש ודבריהם צריכים ישוב דאדרבה מאי דמשני הוא דוחק דס"ל כוותיה בחדא וכו' ואפשר דר"ל דאפי' ס"ל כתנא דתני חוץ מממיר יש לתרץ הא מני ר"י ומ"מ הוא הוא דחוק. ול"נ לומר דדייק מדרב דלא מייתי מקרא למלתי' הא דכתיב לעשות א"נ מלאו דחסימה כדאי' בר"פ הלוקין ע"ש ש"מ דהא פשיט' ליה ולא אתי למימר אלא דכללא הוא אפילו לממיר ולכיוצא והיינו דקאמר נמי עשה בו מעשה וכו' דוקא בעושה ממש. וזהו נראה כונת הרב ברכת הזבח פרק קמא דתמורה שכ' דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ע"ש ובזה ניחא מאי דק"ק לי לישני ליה שאני ממיר דהוי מפי השמועה כמ"ש הר"מ במז"ל רפ"א מה' תמורה ע"ש וניחא נמי מאי דקשה דאימא דאין למדין מן הכללות ואפי' באמוראים לסברת הראשונים שהביא הרב יד מלאכי ז"ל כלל כ"ג ע"ש ולדאמרן א"ש:
כתב הרב החינוך ז"ל סי' קנ"ה דמקריב קרבן בלא מלח לוקה שהרי יש כאן מעשה כשמקריב הבשר התפל וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' איסורי מזבח ע"ש וק"ל עלה ממ"ש רבינו ז"ל פ"א מה' חגיגה שהבא לעזרה בלא קרבן אינו לוקה שאב"מ ע"ש והא לא דמיא אלא לההיא וצ"ע [ולפי מ"ש הרב מגילת ספר בלאוין של"ז לק"מ וע"ש]: