למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד פו
כתבו התוס' בפ"ק דמכות דף ד' ע"ב דאפי' התרו בו למלקות ולא למיתה דאין יכול לבוא לידי חיוב מיתה לעולם חשבינן ליה לאו שניתק לאזהרת מיתת ב"ד ומזה הקשו דגבי עדים זוממין דקאמר התם לרבנן כד רשעתו וכו' למ"ל כדי רשעתו לומר דלא לקי ת"ל דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד וכו' ותרצו דשאני הכא דגלי קרא וכו' עש"ב ובזה יתבארו דבריהם בפ"ד מיתות דף ס"ג ע"ב ד"ה משום וכו' שכתבו וז"ל ועוד תימא הא בן סורר ומורה לקי וכו' וכיון דגלי רחמנ' אהאי לאו דלקי הול"ל בכל דוכת' דלקי לכל הפחות היכא דאין יכול לבוא לידי מיתה עכ"ל ומ"ש לכל הפחות נשמרו ממ"ש במכות דשאני הכא דגלי קרא ולזה כתבו דאפי' תימא ה"נ שאני הכא דגלי קרא מ"מ דוקא כי הכא דאיכ' מיתה אמנם היכא דאין יכול לבוא לידי מיתה כלאו דמחמר ודאל יצא שכתבו התוס' בפ' מרובה דף ע"ד ע"ב לקי שפיר מהכא מיהו לענין חיוב מיתה לא ק"ל דנילף מהכא דהוי עדים זוממין ובן סורר ומורה ב' כתובים ומ"ה כתבו לכל הפחות וכו' ועיין ביבין שמועה בדין לאו שבכללות ע"ש:
וחזה הוית להרב דינא דחיי ז"ל לאוין ר"ך שכתב על דבריהם אלו וז"ל וי"ל דמה הקשו התוס' וכו' דלא מצי למילף כן משום דהוו בן סו"מ ומקלל דין ב' כתובים שהרי מקלל דין לאו שניתן לאזהרת מב"ד דמניה נ"ל אזהרת ברכת ה' וגלי קרא דלקי דכתיב אם לא תשמור וכו' והפלה וכו' כדאיתא בפ"ה דתמורה וי"ל דמקלל דיין אצטריך לגופיה דהא דלא לקי משום דהוי לאו שאב"מ וא"ת נהי דדיין אצטריך לגופי' מ"מ הרי עדים זוממין דלא אצט' לגופיה וגלי קרא דלקי אע"ג דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והו"ל בן סו"מ ועדים זוממין ב' כתובים וכ"ת אף עדים אצטריך לגופיה דה"א דלא לקי משום לאו שאב"מ כדמשמע בפ"ק דמכות מ"מ ק' אימא דהוו עדים זוממין ומקלל דיין שהם לאו שאב"מ ב' כתובים וכו' וי"ל דעדים זוממים ומקלל דיין כל א' וא' לגופי' אצט' דאי גלי קרא במקל' דיין דלקי לא הוה ילפי' עדים זוממין מיניה דהו"א שאני הכא דמוציא ש"ש לבטלה ואי גלי קרא בעדים זוממין ולא בקללת דיין נהי דהוה ילפי' דיין במכ"ש מ"מ הוה ילפי' בעלמ' דכל לאו שאב"מ לוקי' עליו עכת"ד. ומ"ש וי"ל דמקלל דיין אצטריך לגופיה וכו' איני יודע מה מתרץ דאכתי לימא בדיין ולא לימא בבן סו"מ דהא אפי' בחד צד הוו ב' כתובים כדאיתא בפ"ק דקידושין דף ל"ד ע"ב ע"ש ובתוס' שם דף נ"ח ע"א ד"ה וב' כתובים וכו' ע"ש ומ"ש דמ"מ הוה ילפי' בעלמא דכל לאו שאב"מ לוקי' עליו אחר המחי' לא דק דהא איכא נמי נשבע וממיר ומש"ר בהדי עדים זוממין ועיין בחי' הריטב"א ז"ל לפ"ק דמכות דף ד' ע"ב באורך בזה ע"ש. ולפי דבריו עדיין קשה דאימא דלאו שאב"מ לוקי' עליו ודצריכי תרוייהו שלא ללמוד בעלמ' דלאו שבכללות לוקי' עליו ומה ראית. ובפשיטות הול"ל דמוכרח לגלות בשניהם דהו"א דלא לקי משום דקי"ל דלאו שאב"מ אין לוקי' עליו דהו"ל נשבע וממיר ומש"ר ועדים זוממין א"נ מקלל ב' כתובים וכו' וכמ"ש בתי' הא'. ומ"מ עדיין קושייתו במקומה דניהוו בן סו"מ ועדים זוממין ב' כתובים. ולפמ"ש לק"מ דזהו שכתבו התוס' לכל הפחות וכו' לומר דנהי דמדין בן סו"מ עצמו לא ילפי' כיון דיכול לבא לידי חיוב מיתה כשחזר וקלקל מ"מ נילף בהדרגה בעלמ' וכו' דהשת' ליכ' ב' כתובים. ומיהו טפי הו"ל לאקשויי דנילף מעדים זוממין דלקי אע"ג דאין יכול לבא לידי מיתה כגון בן גרושה וכולי דבהכי נמי מיירי קרא וי"ל דמהתם נמי איכא למימר דלא אתא קרא אלא למיתה ממש וא"כ אין הקושי' אלא מהדרגו' דאי לא הוו ב' כתובים ומ"ה הקשו מבן סו"מ דקיימי ביה וע' תוס' דר"פ מי שהחשיך בתי' הב' ע"ש:
ומה שהקשו התו' בפ"ק דמכות ת"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד אף שכבר כתבו בתחלת דבריהם לענין לאו שאב"מ דכיון דגלי קרא דוהצדיקו וכו' ע"ש וכ"כ בחי' הר"ן ז"ל לפ"ק דסנהדרין ע"ש וכן דעת הריטב"א ז"ל בחי' למכות שם ע"ש נ"ל דס"ל לתו' דבשלמא לענין לאו שאב"מ איכא למימר שפיר דכיון דגלי קרא מלקות להדיא אף שאינו במעש' א"כ ה"נ קרא דלא תענה לקי עליה אף שאב"מ משא"כ לענין אזהרת מב"ד שאנו אומרים דהאי קרא לאו לגופי' אתא אלא לאזהר' אתא למיתה כמ"ש רש"י ז"ל א"כ מה יוכיח הוכח והצדיקו ללא תענ' ללקות עליו דהתם לא שייך אזהרת מב"ד למילף מני' ללא תענ' ומש"ה כתבו שכיון שלא ענש מוהצדיקו אא"כ הזהיר וע"כ מלא תענה מעתה לא קרינן ביה ניתן לאזהרת מב"ד ויראה שלזה כוון מהרש"א ז"ל בתוס' שם ועיין במ"ש הרב יבין שמועה בדין זה באורך:
וראיתי לו להרב שם שהקש' דמאי ק"ל לתוס' דלמ"ל כדי רשעתו כיון דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד והביאו ראי' מלאו דמחמר ומאי קושיא הלא רבא הוא דאשמעי' האי כללא בר"פ הלוקין והתם קאמר דלא חשיב חייבי כריתות ניתן לאזהרת כרת משום דחייבי כריתות לא צריכי התרא' שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ומכיון דלא בעי אזהר' לא בעי התרא' דהא בהא תליא א"כ עדים דלא בעי התרא' לא לבעי אזהר' ומעת' לא חשיב לא תענה ניתן לאזהרת מב"ד כיון דלא בעי אזהר' דומיא דחייבי כריתות אמנם בגמ' דקאמר אזהר' לעדים זוממין מנ"ל ל"ק דמ"מ נחפש אחר האזהר' כמ"ש הרמב"ם בס' המצות עכת"ד. ומה שתי' הרב לגמרא דקאמר אזהר' לעדים זוממין דנחפש אחר האזהר'. לענ"ד לא נהירא דא"כ בחייבי כריתות נמי מנ"ל דאזהר' למלקות אתא דילמא לאזהר' דכרת ונהי דלא צריך מ"מ נחפש אחריה כדי שיתחזק וכו' אלא הדבר ברור דלא כתב הרמב"ם כן אלא בדבר הצריך אזהר' כמו שהעיקר אצלנו לא ענש אא"כ הזהיר אע"ג שאנו יודעים בו האזהר' מכלל הזה מ"מ נחפש וכו' ועש"ב בהקדמתו לפרטי המצות אמנם בעדים זוממין דמן הדין א"צ אזהר' כיון דא"צ התרא' מי יימר שנכתב' האזהר' ללא צורך וא"כ הדרא הקו' לגמ' גופה. ואפשר ליישב דלא אמר רבא אלא שכיון דלא בעי התרא' משום דקמי שמיא גלי' ואין הדבר מסור לב"ד מש"ה לא בעי נמי אזהר' דרחמנא ידע אם הוא מזיד אמנם עדים דהא דלא בעי התרא' הוא משום טעמא דמי איכא מידי דאינהו בעי מיקטל בלא התרא' וכו' כדאי' בפרק אלו נערות ע"ש א"כ לאו הא בהא תליא דמ"מ התור' צריכה להזהירו על מה שכתבה לו בעונשו דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר ולא שייך התם טעמא דמי איכא מידי וכו' ולא קאמר רבא א"צ התראה אלא לאשמעי' טעמא דקמי שמיא גליא. ויש לתמוה על רש"י פ"ק דמכות דף ד' ע"ב ד"ה עדים שכתב טעם רבא שנדחה שם בגמ' ע"ש ופירש"י בפ' היו בודקים דף מ' ע"ב ד"ה שכן הוא הנכון ע"ש. ושו"ר להריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל ופרקיה דלכרת דלגבי רחמנא הוא לא צריך אזהר' שהרי פסח ומילנן וכו' ע"ש ועוד נר' דהתרא' ט"ס הוא וצ"ל אזהר'. וכן ירא' מלשון הריטב"א ז"ל הנז' וכן הוא לשון התו' ז"ל בפ"ק דשבועות דף ו' ע"א וז"ל א"נ כרת לא בעי אזהר' מ"ד אפסח ומילה וכו' ע"ש ועיין בפירש"י ר"פ היו בודקין דף מ' ע"ב ד"ה אלא וכו' ע"ש. ועיין בהרב לח"מ מה שהק' על הרמב"ם ז"ל ותירוצו הוא תמוה בעיני דאם כפי' לאיזה תכלית כתב רבינו בפירוש המשנ' דחייבי כריתות דלאו שניתן לאזהרת כרת אין לוקין והלא לעולם לא תמצא כרת שאין לוקין עליו דגמרי' ג"ש מלעיני לעיניך. אמנם נר' דכונת רבי' אכרת דמיתה וזה הדמיון שהביא רבי' מאשת אביו וקדש וע"א דכולהו מיתה בהדי כרת נינהו ומ"ש כרת לאו דוקא וזהו שלא הזכיר רבי' סגנון כרת גרידא וכן כוונתו בס' המצות. ועוד נ"ל דרבי' ז"ל מפרש דבכרת נמי לא אמר ר"ע דלקי אלא כשהתרו בו למלקות אמנם בהתרו בו לכרת לא לקי דאז הלאו לאזהרת כרת הוא ודקאמר רבא התרו ביה לקטל' ה"ה לכרת אלא משום דמיתה פליגי בה מש"ה נקט הכי וה"ט משום דכי התרו ביה למלקות נמצא דהמלקות מהאזהר' והשתא אצטריכא לגופה ולא לכרת אמנם כי התרו בו לכרת ממילא אין כח ביד האזהר' למלקות דאינו לוק' דאזהר' לענין התראת כרת לא באה לגופה אלא לאזהרת כרת אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל רפ"א מה' שגגות יש להכריע שפסק כרבינא ולא כרבא וצ"ע:
ועוד הקשו התוס' ז"ל בפ"ק דמכות אבל מ"מ ק' לעיל דפריך ות"ל מלא תענ' וכו' לישני וכו' משום דלא תענ' ניתן לאזהרת מב"ד וי"ל דעדיפא מני' משני ע"ש ודבריהם צריכין ביאור דהול"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד דאפי' דהוה בי' מעש' הו"א דלא לקי מה"ט ומאי עדיפות איכא בהא טפי וי"ל דר"ל דאע"ג דרחמנא קרינהו מעשה לעדים זוממים דכתיב ועשיתם לו וכו' כדאמר בפ"ק דב"ק דף ה' ע"א ע"ש אפ"ה הו"א דלא נילקו מה"ט. ועי"ל דעדיפא משני מצד עצם הדבר. א"נ דאין זה רבותא דאפי' אי הוה ביה מעשה דהא חזינן דאין בו מעשה מש"ה נקט אידך טעמא דאפי' תימא דכה"ג לא מיקרי לאו שבכללות שאין בו מיתה וכן ראיתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"י מה' ק"פ דין י"ג שכתב כה"ג להרמב"ם ז"ל וז"ל ואע"ג דקושטא דמלתא הוא דלאו שאב"מ אין לוקין עליו נקט רבי' טעמא דר"י לאשמועי' רבותא דאפי' אי הוה ביה מעשה וכו' ע"ש ויש לדקדק דאפכא נמי הו"ל למנקט רבותא דאפי' לא הוה ניתק הוה מיפטר מאידך טעמא. ומ"ש לדברי התו' לא שייך לדברי מרן ונר' שכונתו כך דמעיקר' הק' דכיון דקי"ל כר' יעקב דאלו לר"י לאו שאב"מ לוקין עליו אמאי נקט רבי' טעמי' דמשמע שפסק כמותו ועיין בלשון מרן ז"ל בפי"ח מה' פסולי המוקדשין דין ד' ע"ש וניחא לי' דנקט ה"ט לאשמעי' רבותא בהאי משא"כ אם הי' אומר טעמא דר' יעקב לא שמעי הרבותא דהו"א דנקט ה"ט לאשמעי' דהלכה כר' יעקב ורבי' ז"ל ניחא לי' לאשמעי' הא ומש"ה נקט ה"ט והשתא ליכא למיטעי כיון דבמקום אחר פסק רבי' דאין לוקין אלאו שאב"מ. וזהו שכתב מרן אח"ז ובפ"א מה' אלו וכו' כתב רבי' טעם לאו שאב"מ ע"ש ועיין להרב מגילת ספר לאוין שנ"ז ע"ש ובלאוין של"ז ע"ש. ונ"ל דרבי' ז"ל נקט טעמא דכ"ע מודו ביה וכה"ג כתב מרן ברפ"א מה' חו"מ ע"ש. ובהכי ניחא מ"ש רבי' ז"ל בפ"א מה' חגיגה דלא יראה אב"מ ולא כתב ניתק כמ"ש שם דין ז' וה' ע"ש דנקט הכי אפי' לר' אושעיא ע"ש במרן ז"ל. גם לפי מה שפי' בכוונת מרן ז"ל ניחא נמי וי"ל עוד במ"ש ובפ"א מה' אלו וכו' משום דק"ל דא"כ מאי מדייק בגמ' מכלל דר"י סבר לאו שאב"מ לוקין עליו דילמא רבותא נקט וכדאמרן לרבינו ולזה כתב דבשלמא רבי' כיון שכבר גילה דעתו במ"א ליכא למיטעי משא"כ לר"י אם איתא הול"ל טעמא דאב"מ טפי דלא משכחת כלל דלקי דאלו לטעמא דניתק משכחת דלקי כשביטלו או שלא קיימו ועיין להרב מש"ל ז"ל הל' פסוהמ"ק מה שתמה על מרן ז"ל שם ע"ש. ול"נ עם מ"ש בירוש' פ"ג דשבועות הל' ז' דשבועה שאוכל ככר וזרקו לים הוי ישב"מ ע"ש וא"כ ה"נ גבי נותר כשזרקו לים הוי יש ב"מ ולוק' וא"כ הו"ל שקולים. והדרן לדברי מרן. וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שתי' לדברי התו' הלזו וי"ל דלא ניחא לן חדא דהאיכא רי"ש דס"ל דלוקין עליו כדאי' בפרק הלוקין וכו' עש"ב ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' הא' שהק' בפ"ד מיתות דיבור הנז' וז"ל תימא ת"ל דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד וכו' ע"ש דמ"ה לא משני הכי בהא דהאיכא רי"ש דס"ל דלוקין עליו משא"כ לאו שבכללות דליכא מאן דפליג עליה ע"ש בתו' ד"ה ועל כולם וכו' ע"ש אלא דמ"מ ס"ל לתו' דהו"ל לאשמעי' דאפי' דכולהו לא הוה בהו מיתה לא לילקו משום בן סו"מ דהוי רבותא טפי מלאו שבכללות שהוא משום כולהו. ודע דאע"ג דר"י ס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו וא"כ מאי דמשני התם גבי לא תענה אכתי לא אתי כר"י. כבר כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דסנהדרין ובפרק מרוב' דר"י גופי' לא יליף בעלמא דלוקין עליו אלא מעדים זוממין ואי לאו דגלי ביה מלקות מוהי' אם בן הכות וכו' הוי אמרי' בכל דוכתי בלאו שאב"מ אין] לוקין עליו ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל עצמו שם ע"ש. וראיתי בש"מ שם פרק מרובה שהביא לשון התו' שאנץ ז"ל שכתבו ע"ז וז"ל ואיהו אין מתיישב תו' זה דבלאו והי' אם בן הכות מצינו למילף לעדים זוממין שלוקין משום כאשר זמם כגון שמעידים על פ' שהוא חייב מלקות והוזמו וניהו דנחשב קנס לר"ע התם וגם לא בעי התראה כדמפ' בפ' אלו נערות דבעו למקטל בלא התראה אבל בן גרוש' ובן חלוצה דלקי על עון עדות שקר ההוא לאו קנסא הוא וכן בעי התראה כשאר חייבי מלקיות עכ"ד אמנם רש"י ז"ל שם בפ"ק דמכות דף ד' ע"ב ד"ה גמר וכו' כתב וז"ל ועדים זוממין לוקין על דבריהם בעידי בן גרושה ובן חלוצה עכ"ד ויראה דדברי רש"י שם מוכרחים בסוגיא דכיון דלס"ד מקמי דקאמר ר"י לא ס"ל כר"ע וכו' הוה ס"ל דעדים זוממים קנסא א"כ מאי פריך מה למש"ר שכן לוקה ומשלם והלא לר"מ בכל התור' לוקה ומשלם דגמר ממש"ר כיון דעדים זוממים קנסא וע"ש בתו' ד"ה סבר לה וכו' ע"ש וע"כ משום דלא ניחא לאוקמה כר"ע דלא כהלכתא וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם ע"ש וא"כ עדים זוממים מיהא ע"כ הא איכא מה מצינו למילף ממש"ר כיון דתרווייהו קנסא וא"כ כי משני ר"ל אהא דפריך מה למש"ר שכן לוקה ומשלם דגמר מעדים זוממים הו"ל למפ' בפשיטות מה למש"ר ועדים זוממים שכן לוקין ומשלמים ולזה כתב רש"י ז"ל דאעידי גרושה וחלוצה הוא דקאמר גמר וכו' דהשתא אע"ג דקנסא הוא לא שייך הכא לוק' ומשלם למילף ממש"ר דאין שייך בו תשלומין וזהו שדקדק הש"ס לכתוב זו כאן ולא בלישנא קמא:
גם מ"ש התוס' שאנץ דבן גרוש' ובן חלוצ' בעי התראה כשאר חייבי מלקיות. אני תמה דבהדיא אמרי' התם באלו נערות אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלאו מכאשר זמם קמתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם וכו' ע"ש. ואפשר שכוונתם דכיון דלא נפקי מכאשר זמם ממונא הוא ומקרא דלא תענה נפקא לן מלקות ומן הדין דבעי התראה כשאר חייבי מלקיות אי לאו משפט אחד וצ"ע: