למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד פה
אתמר בס' הלוקין משמיה דר' יוחנן לאו שקדמו עשה לוקין עליו והקשו שם התוס' מלאו דגזל' ע"ש שתירצו דשאני גזילה שאין לקיים העשה אלא לאחר שגזל' והלכך לאו שניתק מאליו הוא אבל קדמו דקאמר הכא לאו דוקא קדמו אלא היינו דשייך העש' קודם שעבר הלאו עכ"ד וכן משמע מדברי רש"י ז"ל שם דט"ו ד"ה ההוא לנתוקי וכו' ע"ש וכ"כ רש"י בסוף חולין דף קמ"א ע"א ד"ה והשיב וכו' וז"ל ואע"פ שכתוב אחרון בפ' ע"כ ללאו שניתק לעשה הוא שאין השבה קודם גזיל' וכשגזל עובר על לא תגזול נמצא העש' נצטוה אחר הגזיל' עכ"ד ומעת' תמה אנכי על הריטב"א ז"ל בחי' לפ' הלוקין וז"ל שם פירש"י כל ל"ת שיש עמו עשה ואתה יכול לקיים העש' קודם עקירת הלאו אין זה ניתק לעש' ולוקין עליו אע"פ שאתה מקיימו לאחר עקירת הלאו כגון לא תותירו א"נ והשיב את הגזיל' ע"כ ונר' מדברי רבינו ז"ל דקדמו עשה לא סוף דבר שקדמו בכתוב אלא אעפ"י שהוא מאוחר בכתוב כיון שיכול לקיימו במעש' וכו' וק"ל דא"כ מאי האי דמסייעין לר"י בסמוך מדכתיבנא ותנינא הבא למקדש טמא דהא התם וישלחו לבסוף משמע ולא מעיקרא וי"ל דכל קדמו בכתיבתו לא בעינן קדמו במעש' אלא דאמרינן דכל שקדמו במעש' אע"פ שמאחר בכתיב' וכו' עכ"ל ומלבד שאין זה משמעות לשון רש"י באשר הוא שם גם לא ידענא למאי הלכתא כ"כ רש"י ומי הכריחו לומר כן ומי הוא הלאו שכתוב קודם העשה ושאפשר להתקיים בלא עקירת הלאו. וע"ק דאכתי תק' לי' מגזל' כמו שהקשו התוס' והוא עצמו הזכיר' בלשון רש"י בסוג ניתוק. עוד אני תמה פה קדוש יאמר דבר זה בדעת רש"י ז"ל והלא לאמונה דברי רש"י דשילוח הקן שזכרנו דלא כמר והוא פלא. וההיא דהבא אל המקדש טמא צ"ל כמ"ש מרן עצמו שם בא"נ ע"ש וז"ל ועוד דהתם זמנין דקודם במעש' לעקירת הלאו לטומא' שאירע בפנים דנפקא נמי מקרא דולא יטמאו את מחניהם כדכתיבנא בשבועות. ואין להק' לדברי התו' ז"ל ממאי דקאמר התם לר"י כל ימיו בעמוד והחזיר ופירש"י הרי העשה אחר עברת הלאו ע"ש ומה בכך כיון שיכול להתקיים קודם עבר' הלאו דאחר המעש' אזלינן דליתא דתרווייהו בעינן קודם בכתיב' ובמעש' וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם ע"ש. אמנם ק' לפי מ"ש הריטב"א ז"ל דכל קדמו במעש' אע"פ שמאוחר בכתיבה לוקין עליו וי"ל דכיון דגלי קרא דכל ימיו יתירא לשווייה בתר הלאו ע"כ להכי כתבי' לאפקועי' ממלקות ושאני התם דגלי קרא ועיין תוס' דרפ"ק דתמור' דף ה' ד"ה אמר לך וכו' דמשמע שם קצת כתי' א' ע"ש וכן ברור שהרי שלוח הקן תנן התם ומייתי לה הש"ס שם בהלוקין דמשלח ואינו לוק' ודברי הריטב"א ז"ל תמוהים וצ"ע ועיין במ"ש שם הרב ז"ל דף י"ו ע"א ד"ה הנוטל וכו' ע"ש:
וראיתי להרב יבין שמוע' דף ע"ח ט"ב שכתב וז"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזיל' שאני לאו דגזילה דאע"ג שקדמו עשה מ"מ ניתן לתשלומין ואין לוקין עליו וכו' די"ל כוונתם דמדחזינן התם וכו' אהא דאמר התם ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת פריך והרי עבוט וגזלה וכו' ומשני שאני התם כיון דמחייב בתשלומין וא"כ המק' דלא ידע תירוצא דתשלומין מדחזינן דפריך אהא דר"י דלקמן ולא פריך הכא והרי גזלה וכו' עש"ב ולפי דבריו אין מקום לראית התו' דפ' אותו ואת בנו שהביאו לדחות סברת הר"ש מורדון וז"ל ועוד דאמרי' בההוא פרקא דלא לקי מלאו דלא תגזול משום דניתק לעשה וכו' דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפ' המקבל היינו עשק היינו גזל ולמה כתבי' בב' שמות לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דב' לאוין סמוכים וכו' ע"ש דאיכא למדחי דהמק' פריך בהלוקין מעבוט וגזילה אזיל בשיטת אביי דפריך בפ"ק דתמור' ממומר ולא ס"ל הא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אלא דמ"מ ראייתם קיימת מס"פ שלוח הקן דף קמ"א דחשיב ר"י התם לגזל ניתק לעשה ע"ש ויש לתמוה על הרב ז"ל מה הוקשה לו מעיקרא שהרי הוא עצמו כתב לקמן דף פ"א ע"א ע"ב לדעת הרמב"ם והתוס' ז"ל וז"ל ס"ד דעיקר פיטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה אבל מה שניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אף דלא קיים העשה להשיב את הגזלה, ואם לא היה הטעם משום ניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גנבה שאם התרו בו למלקות מילקא לקי ממונ' לא משלם וכו' ע"ש שהאריך בזה ודבר ברור הוא שהרי בסוף חולין בעי למפשט התם דר"י ס"ל דלאו הניתק לעשה לוקין עליו מגזלה ע"ש ואי הוי טעמא משום דניתן לתשלומין ואף שאינו מסוג הניתק אלא דשפיר מקרי קדמו עשה מאי פשיט. וז"ל הריטב"א ז"ל פרק הלוקין כיון דמיחייב בתשלומין וכו' פי' הרמ"ה כיון דגבר' בר תשלומין הוא אפילו בטלו אינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם וכו' ומיהו לא תקשה לפי' רמ"ה הא דאמר ר"י גופיה בפרק אלו נערות דכל היכ' דאיכ' ממון ומלקות לוקה ואינו משלם דשאני הכא שהכתוב נתקו לעשה דתשלומין ע"ש וכן מתבאר מלשון הרב החינוך ז"ל מצוה רל"ז עש"ב וכן מבואר בלשון רבינו בספר המצות לאוין רמ"ה ע"ש. ודע דלפי מ"ש ר"י בתוס' דפ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב ד"ה שלא וכו' ע"ש לק"מ מה שהקשו התוס' מגזלה וכ"כ הכריתות עיין ביבין שמועה כלל קצ"ט ע"ש:
איברא שדברי התוס' דפ' אותו ואת בנו שזכרנו בהביאם ראיה מגזל וכן הביאו בזבחים דף קי"ד ע"ב ע"ש ועיין בהרב החינוך ז"ל סס"י רל"ו ע"ש] תמוהים הם דודאי הא דאמר רבא בפ' המקבל היינו עשק היינו גזל הכוונ' לומר דתרוייהו עשק נינהו וכדאמר ר"פ איזהו נשך אלא לאו דגזל למ"ל לכובש ש"ש ע"ש אבל גזל מרבית ואונאה אתי כדאמר רבא גופיה וז"ל הראב"ד ז"ל הובא שם בש"מ איזהו עשק ואיזהו גזל ששניהם בש"ש וכדאמרינן באיזהו נשך ע"ש וכ"כ שם אהא דאמר רבא איזהו עשק וכו' ונהי דקרי ליה הש"ס בכמה דוכתי דגזל ניתק לעשה מלא תגזול מ"מ היינו בתר דמוקמינן לי' לכובש מדאפקיה בלשון לא תגזול מפקינן מניה לפי האמת לאו דגזלה מיהו אי לא כתביה שפיר נפיק איסוריה ממה הצד אלא דהשת' שפיר משתמע מניה גזלה כי היכי דלהוי ניתוק העשה קאי עליה בביאור דאי לא הוה טעמ' דניתק לא הוה מפקינן גזל ממה הצד דאין עונשין מ"ה כמ"ש התוס' שם והיינו נמי דמפקי מרעך למעוטי גזל הגוי כמ"ש התוספות שם ד"ה לעבור כו' ע"ש ועיין בהרב לח"מ ז"ל ריש הלכות גזלה ושם מבואר מדבריהם ד"ה הנזכר דכובש ש"ש לקי עליה שפיר. ואפשר שזהו כונתם שם דכובש ש"ש אע"ג דאיהו נמי ניתק לעשה דכתיב או את העושק וכו' מ"מ כיון דאיכ' גביה תרי לאוי לא אתי חד עשה ועוקר תרי לאוי והראיה שהביאו התוס' מפ' הלוקין כבר דחו אותה בזבחים ע"ש וע"ש במהרש"א ז"ל וכ"כ הרב אור יקרות והפר"ח ז"ל במים חיים ע"ש. ועוד יש לתמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמיכי אהדדי נינהו וא"כ מה ראי' מביאים הסוס' משם ואדרבה קשיא לדידהו ובשלמא לתוספו' דזבחים א"ש שכתבו שם דבעי' תרי לאוי דסמיכי אצל העשה ע"ש ומצאתי למהר"י לומברוזו ז"ל בתוס' דפ' איזהו נשך שהבי' שם תוספות דאותו ואת בנו ובתוך לשונם הוסיף בפשיטות דהתם רעך הפסיק וחשיבי רחוקים ע"ש. והוא דחוק וכל כי האי הו"ל לפ'. ויותר נראה דכונתם נמי כמ"ש בזבחים או שכצ"ל תדע דאל"כ למה סמך העשה אצל הלאוין גבי תמורה ע"ש דף ד' ע"א בתוס' ד"ה ור' יעקב לפי ס' התוס' דלא מנתיק חד מנייהו כנראה מדבריהם ריש תמורה אבל לפמ"ש בכתובות דף ל"ב ע"ב ד"ה שלא ע"ש צ"ל דס"ל כדעת מהרש"א וכן הוא מדוקדק לשונם בזבחים ע"ש. ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק"ל מדתני' בספרי לא תסיג גבול רעך והל' כבר נאמר לא תגזול מלמד שכל העוקר תחום חברו עובר בב' לאוין ע"ש והיכי קרינן לגזל ניתק הא לא אתי חד עשה וכו'. ועלה ארוכה ג"כ למאי דהוה ק' אצלי לפי מ"ש התוס' בפ"ק דמציע' דף ה' ע"ב ד"ה בלא דמי וכו' וז"ל וא"ת ת"ל מלא תגזול וי"ל לעבור עליו בב' לאוין וכו' ע"ש וכתבו התוס' בפ' זה בורר דף כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא וכו' וז"ל וא"ת והא אמרי' בפ"ק דמציעא לא תחמוד בלא דמי וכו' ומשמע לאינשי דוק' וכו' וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת ע"ש והשת' מה מתרצים התוס' באיזהו נשך דלא לקי אלאו דגזל דניתק לעשה הא איכא ב' לאוין ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. מיהו בלא"ה אין להק' דהיכי קרינן לגזל בכמה דוכתי ניתק כיון דאית ביה תרי לאוין לא תחמוד ולא תגזול דהא לפי המסקנ' מוקמי' ללא תגזול בכובש ש"ש והלאו דגזלה ממה הצד הוא אמנם לפי דברי התוספו' שם ק' והשת' א"ש דדוק' היכ' דסמיכי לאוי. אמנם הא ק' מה שראיתי בס' יראים סי' רנ"ד שכתב וז"ל חימוד נקר' שלוקח דבר בע"כ וכו' לא תתאוה שנה הכתוב לעבור עליו בב' לאוין עכ"ל והיכי קרי ליה א"כ ללא תגזול ניתק לעשה כיון דאיכ' תרי לאוי סמיכי ולפי מ"ש אתי שפיר. עוד נראה ליישב דבריהם דאיזהו נשך דזהו שהוסיפו התוס' לכתוב אבל כי מוקמי' וכו' באא"ע לקי שפי' דלכאורה אין לו ענין לתירוצם אלא שכוונו בזה דהלאו דלא תעשוק הוי ניתק משום דכתיב בעניינא דשכיר אבל לא תגזול דלא אתי בגופיה אלא באא"ע לא קאי ניתוק דעושק עליה כיון דלא כתביה במקומו. ושו"ר שכך הם דברי מהרש"א ז"ל ע"ש וזאת היתה לו כונתו בודאי. ובהכי ל"ק ממה שהק' עליו רבים מחכמי הדור מדפריך בפ"ק דתמורה והרי ממיר דלאו שניתק לעשה הוא ולקי ע"ש ומאי קושי' הא לא יחליפנו ודאי אינו ניתק משום שלא בא בלשון עשה ואין לעקש שזהו תי' הגמ' שם דכל כי האי הס כי לא להזכיר. ועפ"י הדברים האלה באו דברי מהרש"א על נכון למדקדק בו ע"ש אבל ק' דנימ' דהעשה דוהשיב את הגזלה הוי ניתק ללא תגזול וכ"ת דדוקא לא תגזול הוא דמוקמינן ליה באא"ע לכובש ולא והשיב את הגזלה דלגזלה ממש אתי למימר שיתקן הלאו דאתי מרבית ואונאה כמו שנר' מדברי מהרש"א ז"ל דאיזהו נשך בתוס' לשם ע"ש וזה מוכרח שהרי לא אייתר לן לאו דלא תגזול אלא משום דכתיב והשיב את הגזלה כמ"ש התוספות שם ד"ה אמר וכו' ע"ש הא ליתא דא"כ הוא מה הקשו התוספות בפ' המקבל שם ד"ה ולמה וכו' וז"ל תימא בשלמא וכו' אבל גבי אשם גזלות למה נכתבו שניהם או דגזל או דעשק עכ"ל ואימ' דהתם ממש גזל הוי וכ"מ בש"מ שם שכך תירצו וז"ל נראה דגזל דגבי אשם הוי גזל ממש ולא בעושק ש"ש דדוק' הכא דלא אצטריך לאו דגזל מוקמינן מעניניה דקרא עכ"ל וא"כ לדעת התוס' דלא ס"ל הכי לא ניתן ליאמר תי' זה וס"ל דלפי האמת דמוקמינן לאו דגזל בכובש ה"נ בוהשיב את הגזלה דחד לישנא הוא. ומעתה ק' ג"כ על מ"ש מהר"י לומברוזו ז"ל בליקוטיו להרמב"ם ז"ל פ"ט מה' מ"א שכ' וז"ל ואני הצעיר נ"ל דכונתם היא דהרגישו דכי היכי דכי מוקמת ל"ת אלאו דגזל לא לקי משום דניתק א"כ השתא נמי דמוקמת ליה אש"ש ניתק אותו ניתוק בעצמו וכו' עשה דוהשיב את הגזלה דמאי דמיפרשת אלאו תפרש נמי אניתוק וע"ז כתבו אבל וכו' כלומר דנהי דהלאו מוקמינן אש"ש אבל הניתוק לא מוקמי' אש"ש ולקי שפיר ע"ש וכן ק' על הפר"ח והרב אור יקרות ז"ל שזכרנו:
והנכון בדבריהם הוא מ"ש מורינו הר"י לומברוזו ז"ל דהא דלקי בכובש ש"ש הוא משום דקדמו עשה ואפשר להיות העשה קודם עברת הלאו משא"כ בגזלה כמ"ש בהלוקין דכתיבנ' והקשו לי לפי דבריהם עדיין אני אומר דלא ללקי בכובש ש"ש משום דהוי לאו שאב"מ וכן ק' להרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שכירות ע"ש. ולדידיה י"ל דנקט ה"ט אפי' לר"י דלוקין על לאו שאין בו מעשה עיין במרן כ"מ בפ"י מה' ק"פ ובזה ניחא נמי דברי הרמב"ן ז"ל בפי' החומש בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ע"ש ועיין בפ"ד מיתות דף ס"ג ע"א ע"ש. אלא מיהו לדברי התוס' הא ק' טובא ואפשר לדחות כיון שע"י מעשה הוא בא שעבר הלאו על אותה מלאכ' שעשה לו חבירו נמצא למפרע כששיעבדו בעבירה עושה אותו ועשה השכיר מעשה ע"י דיבורו וכה"ג חשיב מעשה. א"נ משכחת לה שיחד לו שכרו ושוב נמלך עליו ולקחו לעצמו. א"נ שתפס השכיר מב"ה כדי שכרו וחזר ב"ה ולקחו מידו וכן דייק קצת לישנא דקרא דוהשיב וכו' את העושק וכו' דכשם דשייך בגזלה לשון השבה ה"נ בעושק אף די"ל בלא"ה דכיון דעבר אבל תלין קרי שפיר והשיב. ושו"ר למוהר"ץ אשכנזי ז"ל בתשו' סי' כ"ו שתמה על דבריהם בזה ע"ש שהעלה בצ"ע ומעת' אין מקום לתירוץ הר"י לומברוזו ז"ל שכתבנו דודאי עשה דעושק א"א לקיימו אלא אחר עברת הלאו דהשבה כתיבה ביה ולאחר עברה אמר רחמנא שיתקן ודמי למ"ש בגמ' כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולפ"ז ניחא ממה דאקשינן הלא מראש לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דכל ימיו משמע לאחר עברה דעמוד והחזיר קאמר וכל זה ברור. וז"ל הריטב"א ז"ל שם אהא דאמר עולא אא"ע לפניו תנהו לאחריו פי' ונמצא כי עשה זה דלאחר עקירת הלאו אינו קודם ללאו כלל לא בכתיב' ולא במעש' שהעשה שהוא קודמו עשה אחרינא הוא עכ"ד ופי' לפי' כיון דאיכא עשה אחרינא לאחריו ע"כ לאחר עברה קאמר שיחזירה לו לאשה וא"כ אינו קודמו ללאו גם במעשה דאיסורו מוכיח עליו וה"נ הכא דלשון העשה מוכיח דקאי אחר הלאו מי זה אמר דהו"ל קדמו עשה. ודע דמדברי התו' הללו מבואר דלאו שניתן לתשלומין לוקין עליו והיינו דפריך הש"ס ולוקמה ברבית ואונאה וכו' ועיין בס' ג"ה כלל ו' מ"ש שם כי דבריו תמוהים. גם מה שהק' להרמב"ם ז"ל הוא תמוה ועיין בתוס' דפ' ר"ע דף פ"ה ע"א ד"ה לא תסיג וכו' ע"ש וצ"ע לפי דבריהם מה יענו לקושית התוס' הנזכר ועיין במהרש"א ע"ש ואפשר לומר דלא כתבו התוס' כן אלא משום דאיתא בספרי לא תסיג מת"ל והלא כבר נאמר לא תגזול וכו' וכבר זכרנו אותה והשתא א"ש וע"ע בחי' הריטב"א ז"ל תי' אחרינא לקו' התו' ע"ש:
ודע דלפי מ"ש הכריתות שדעת התו' דתרווייהו בעי' קודמו בכתיב' ובמעשה יתיישב מה שהק' הרב יבין שמוע' כלל קצ"א וז"ל צ"ע כי אחר שכתבו במכות זה הכלל דלא מיקרי תרי לאוי היכא דאינם סמוכים א"כ בפ"ק דתמור' דף ד' דפריך אביי והרי אונס וכו' ודחי ליה כהנים קאמרת וכו' ואמאי לא פריך והרי טמא שנכנס למקדש דחד לאו וחד עשה ולוק' וליכא למימר שאני טמא דקדמו עשה משום דכיון דפי' קדמו עשה כתבו התו' במכות דהיינו שיוכל לקיים העשה קודם עברת הלאו א"כ הרי כתבו התו' ז"ל עצמם שם בתמור' דעשה דמעשרותיכם אפשר לקיימו אפילו לא עבר ללאו עש"ב והוא מבואר. ועיין בחי' הריטב"א ז"ל שם שתירץ לדעת ר"י דהדר ביה ממתני' דהבא אל המקדש כתירוץ האחרון בשם התוס' דאפשר נמי דה"נ ס"ל לסוגיא דתמורה וכן נ"ל בלא"ה לשיטת הרב ז"ל דס"ל דמקדים תרומה קדמו עשה ואפ"ה מיקרי ניתק דתקשה השתא מתני' דבא למקדש טמא ועכ"ל כדברי הריטב"א בשם הרמב"ן והתוס' ז"ל או כמ"ש בס' המאור והביאו הוא ז"ל שם אמנם לתירוץ האחר שהביא בשם התוס' צ"ל כדכתיבנא מעיקרא:
ודע דיש לי תימא על מ"ש התוס' פ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב ד"ה שלא השם וכו' דהיכא דלא סמיך העש' ללאו לקי עש"ב וכ"נ מדבריהם פ' אלו דברים דף ס"ז ע"ש והא מיהא ודאי אע"ג דמקדים תרומ' לבכורים לא לקי אף שהוא רחוק היינו משום דעקר ליה לגמרי כמו גזילה לאפוקי ממיר ומצורע דפ' אלו דברים אינו עוקר כדבעינן למימר קמן וכיון דכן מאי פריך ר"י לר"ל פ' השוכר דף צ"א מממיר לימא דהתם שאני דגלי קרא והיינו דאם איתא למה סמך העשה ללאו עיין תוס' דתמורה דף ד' ע"ב ד"ה ורבי יעקב אלא ודאי מדסמיך למימר דאע"ג דאיכא מלקות חדא הוא דלקי וכן מוכרח דס"ל לתוס' שם כדכתיבנא לעיל וכן נמי ק' לתו' דזבחים דמדסמיך העשה ש"מ טעמא דאינו מנתסם משום דלא אתי חד עשה וכו' וצ"ע. ואפשר שזהו שכתב רבינו ז"ל מפי השמועה ריש הל' תמורה וכוונתו אמה שמסיק אח"כ לתרץ אלאו שניתק כטעם א' וכאמור ומש"ה כתב רבינו ז"ל ב' הטעמים אע"ג דנ"מ בינייהו לענין דינא משום דפסק כלישנא בתרא דמודה לל"ק לענין שאין בו מעשה. ועיין בלח"מ ז"ל פי"ג משכירות ע"ש. וההיא דהשוכר לשיטת ר"י השיבו דס"ל דלא אצטריך ילפותא לממיר דלקי דלא תתני ממיר וכמ"ש הלח"מ ז"ל לקושייתו ע"ש:
ומה שהק' שם לדברי התוס' דמכות וז"ל ויש לדקדק דמנ"ל בזה החילוק שחילקו בין סמוכים הלאוין וכו' והלא כיון שפי' ר"י בפ"ק דתמור' דמאי דפריך והרי ממיר ה"פ דכי היכי דגבי תמור' לקי אע"פ שאינו מקיים עשה בידים אימא שע"ז תירצו דהוי תרי לאוי וחד עשה משום דהעשה אינו מקיים בידים אבל היכא דהעשה מקיים בידים כגון וישלחו מן המחנה וכו' ע"ש. נרא' ודאי דהתוס' ז"ל מסבר' עשו חילוק זה דמסתבר הוא ואה"נ דהמ"ל הך חילוק דמקיים עשה בידים ולא חששו להאריך שאם באו לחלק בכך אז ק' עליהם הסוגיא אשר שם דא"כ מאי פריך אביי מממיר דשאני הוא דאינו מקיים העשה בידים וצריכין לברר הסוגיא מש"ה חילקו בדרך קצרה ולא רצו להאריך בסוגית הגמ' שבמקום אחר. ועיין בתוס' דפ' אותו ואת בנו שהעשירו דבריהם שם שאחר שכתבו חילוק זה דסמוכים כתבו וז"ל ועוד נרא' הא דלא עקר תרי לאוין היינו כי ההיא דתמור' דלא הוי ניתוק גמור שאין שם מעשה וכו' דמאליו קדוש וכו' ובלא"ה ק' שם הסוגיא וצ"ל שם דכולהו דמייתי התם לא הוי ניתוק גמור ואין להאריך כאן עכ"ל הרי שכתבו ואין להאריך כאן וסמכו אמ"ש בתמורה:
עוד נ"ל לפי מ"ש בחי' הריטב"א ז"ל לפ' הלוקין וז"ל עוד אמרו בתו' דר"י ורב פפא דטעמא דלוק' בלאו דטומאת מקדש לאו משום דקודמו עשה אלא משום דאין עשה הבא אחר עקירת הלאו מתקן כלום למפרע בעברת הלאו כי מה שנטמא המקדש כבר לא נתקן בשילוחו אח"כ אלא שאמרה תורה כן כדי שלא יוסיף וכו' ורבה סבר כיון שבשלוח כזה מציל מן הלאו שלא יוסיף טומא' תיקון הלאו יש בו וטעם שלוק' משום דקדמו עשה עכ"ד. ולפ"ז א"ש דעשה גרוע הוא מיהא אפי' לרבה וברור. וכ"כ הוא ז"ל לדעת הכריתות כלל קצ"ט ע"ש. ודע דאין להק' לדברי התו' דזבחים דף קי"ד שנרא' מדבריהם דאף כשהעשה רחוק מן הלאו ניתוק הוא מאי פריך פ"ק דתמור' ור' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה הא אצט' למצות שריפה והתו' הק' זה שם ותירצו דמסמיכות פריך ולפי דבריהם מאי קושיא הא סמיכ' אינה מעכבת דהא ל"ק דמ"מ כי סמכיה לאפוקי ממלקות נחית וברור. וה"נ ל"ק מה שראיתי מקשים דלפימ"ש התוס' בתמורה דגזלה לא לקי אף דרחוק משום דא"א לקיים העשה אלא אח"כ היכי פריך למה סמכהו לנותר דאפי' רחקתו נמי ניתק הוא דא"א אלא אח"כ. ול"ק דמ"מ מדסמכיה ש"מ לפוטרו בהדיא ממלקות נחית:
עוד הביא הרב לשון הכריתות שכתב וז"ל וכן לאו הניתק מב' לאוין כמו גבי תמור' דיש עשה מואם המר ותרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר וסופג את המ' וכן מתרץ בפ"ק דתמורה ואע"ג דתרי לאוין דרשי' חד בשלו וחד בשל חבירו. והטעם כיון דאין העשה מנתק תרי לאוי ה"נ אע"ג דלא שייכי בחד עניינא לא מנתק חד מנייהו דאין ברירה ושום עשה אינו דוחה תרי לאוין עכ"ל וע"ש במה שפי' הרב דבריו. ולי נר' דכונת הכריתות דכיון דקי"ל דאין עשה דוחה תרי לאוי א"כ הכא דאע"ג דהוו בתרי ענייני מ"מ אין כח ביד העשה לדחות אלא חד מינייהו דמ"מ הרי הב' לאוין הם ולפניו הם עומרים והשתא כיון דלא ידעינן לעשה איזה מהם ידחה דאין ברירה אמטו להכי אמרי' דלא מנתק שום חד מינייהו ואין לומר הרי יש ברירה לומר דהעשה קאי אלא ימיר דחד לישנא נינהו. דליתא דאפי' דנימא דלחד הוא דמנתק דוקא לענין מלקות אבל לענין דמתפיס בתמור' דהיינו ואם ימיר וכו' והי' קדש ודאי אתרוייהו קאי ואין לחוש על הלשון דמשום דסליק בלשון תמורה נקט ואם ימיר וכו' וק"ל לדברי הכריתות ממ"ש בפ' הממונה דל"ו ע"ב דלר"י הגלילי לקט שכחה ופאה ניתק לעשה נינהו ע"ש והלא לקט ופאה הוו להו תרי לאוי וחד עשה וכו' בתרי ענייני. וירא' דאביי לשיטתי' אזיל דפליג אדרב דימי בהא. א"ק להרמב"ם ז"ל שפסק כרב דימי פי"א דתמורה ובריש הל' מתנות עניים פ' דלקט שכחה הוו ניתק לעשה ע"ש ותו דבפ' הלוקין דט"ז ע"ב חשיב פאה ניתק לעשה ע"ש וכן ק' מפרט ועוללות דהוו תרי לאוי וחד עשה. ואפשר דבתרי ענייני כי הכא לא קאמרינן דהוו ב' מיני איסורי ודוחק. ונ"ל דס"ל להכריתות כמ"ש התו' פ' אותו ואת בנו בתי' בתרא ע"ש וברור. ועיין ביבין שמועה כלל קצ"ד ע"ש. ודע שדעת הכריתות דאפי' תרי לאוי בחד עניינא לא מנתיק חד מנייהו ואדרב' נרא' מדבריו דכ"ש הוא מתרי ענייני כמבו' למעיין בלשונו וזהו נמי שכתב בס"ד ושום עשה אינו דוח' תרי לאוי לישנא יתירה אשמעי' דבכל גוונא קאמר ופשוט:
ומכלל דברי הכריתות שזכרנו יתיישב מה שהק' מהרש"א ז"ל לדברי התוס' דריש פרקא קמא דתמור' בחי' לרפ"ק דחולין ע"ש שהניח בצ"ע והשתא ס"ל דהא דקאמר בגמ' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי היינו דהשתא לא מנתק חד מנייהו דאין ברירה אהי מנייהו קאי העשה. ונ"ל להביא ראיה לדברי הכריתות מדאמרי' התם בגמ' דף ה' ע"ב ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו יהי' קדש הו"א וכו' ע"ש ומאי ק"ל לאביי כלל הא ודאי עכצ"ל והיה הוא ותמורתו וכו' כי היכי דליהוי מנתק ללאו דלא לילקי פ' ודוחק לומר דפריך לאביי לפי מאי דס"ד מעיקרא אביי דפריך מממיר א"נ דעדיפא משני א"נ דפריך ללישנא שהביא רש"י דעשה שאינו שוה בכל ע"ש אמנם לדברי הכריתות א"ש. עוד נ"ל להביא ראיה שדעת התו' כן ממ"ש בפ' הלוקין דט"ו ע"א ד"ה תנינא וכו' וז"ל וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי וכו' ע"ש ונרא' מדבריהם דלא ק"ל אלא דמנ"ל למילף בעלמא מטמא דילמא שאני התם וכו' ואי כסברת מהרש"א ז"ל טפי הו"ל להק' אטמא גופי' דמנ"ל לר"י דטעמא דידיה משום קדמו עשה דהשתא נמי לקי פ' מכח תרי לאוי ודילמא לא לקי אלא חדא והיינו טעמא דהו"ל תרי לאוי וחד עשה וכו' וחדא הוא דלקי ואין הדין דין אמת דלקי פ' מכח תרי לאוי אלא ע"כ דאפי' לה"ט נמי לא מינתק שום חד מינייהו ומש"ה ק"ל לתוס' דמ"מ מנ"ל דנ"מ לדעלמא דקדמו עשה לוקה אבל מיהו לענין טמא הדין אמת הוא ולק"מ. שבתי וראה דאין זה ראי' והוא דחד מרבנן הק' אלי דלפי מ"ש התו' בפ' אלו נערות דף ל"ב ע"ב דהיכא דלא סמיך העשה ללאו לקי ע"ש א"כ מאי מוכח מבא למקדש שאני התם דרחוק העשה. והשבתי לו דס"ל לתו' שם כמ"ש בתמורה ד"ה והרי ממיר דגזלה אע"ג דרחוק ניתק הוא משום דא"א לקיים העשה אלא אחר הלאו ע"ש וה"נ התם א"ש דלאו דולא יטמאו הוה ניתק דסמוך הוא ולאו דואל המקדש ניתק נמי הוא דהא לשון לא תבא משמע שנכנס דבשלמא לא יטמאו שפיר מיירי בטומא' שאירעה [בפנים] כמ"ש לעיל בשם הריטב"א ז"ל וברור. והשתא ע"כ ר"י לא קאמר דלקי אלא חדא והשתא יש להביא ראי' להפך מדבריהם דס"ל כדעת מהרש"א ז"ל דאל"כ תק' להו מנ"ל דלקי אלא חדא דילמא פ' וע' בלח"מ בפ"א מהל' תמור'. ותמהני מהרב הנז' שכתב שם כלל קצ"ג לדקדק מדברי רש"י כדעת מהרש"א ז"ל וחולק עם התוס' ז"ל וכן הכריתות סובר כדברי רש"י ז"ל שכתב וסופג את המ' ויש לדחות עכ"ל. דאיך עלה בדעתו שדעת הכריתות כן שהרי כתב להדיא דלא מנתק חד מנייהו ודנקט מ' דלא נחית למנין וכלישנא דמתני' וכ"ש לפי מה שפי' הוא ז"ל בדעת הכריתות וזה פשוט:
ודע דלפי מאי דכתיבנא ניחא מאי דהוה ק"ל מסוגיא זו לדעת רבי' ז"ל בשרשי המצות שורש המ' שכתב שם שאם באו מניעות רבות בדבר אחר אינה בחשבון אלא אחת ופי' הטעם לזה מפני שאינו לוקה אלא אחת לפי שלא ילקה ב' מלקיות על שם אחד עש"ב. ולפ"ז מאי משני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכן כתב רבי' ז"ל הטעם בפ"א מה' תמורה ע"ש והא מכיון דבלא"ה ליכא אלא חד מלקות אע"ג דהוו תרי לאוי א"כ העשה מנתק להו דהניתוק אינו אלא לענין המלקות. ולפי האמור לק"מ דלהאי לישנא נמי שפיר אתיא הך ברייתא דתניא התם ד"ט לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו ודלא כמהרש"א והרב הנז' שכתבו דלהאי שינוייא דלא אתי חד עשה וכו' מתני' פליג אברייתא שהביאו בדף ט' ע"ש ומ"מ יש ליישב דכיון דהתרי לאוי בחזקתייהו קיימי ואין ברירה לומר שמזה לוק' ומזה אינו לוק' אלא דמטעם שיש ב' לאוין לא לקי תרתי א"כ שפיר קרי ביה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי. אך אמנם אכתי ק' דמה תי' בתי' קמא דאה"נ דלקי פ' לפי מה שתירצו עוד והם דברי הגמ' והביאוה בריש חולין ע"ש וכן תמה הלח"מ ז"ל על דבריהם ע"ש. ועוד יש לתמוה בגמ' גופא הך קושיא עצמה שהק' מהרש"א ז"ל דלפי מאי דקאמר דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי מאי פריך התם בדף ט' לכתוב רחמנא לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר והא אי לא כתיב אלא חד לאו הו"א דליכא מלקות כלל דהכתוב נתקו לעשה מ"ה כתב תרי לאוי למימר דאיכא מלקות ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וכן הק' הרב הנז' ויישב לפי דרכו. ולזה י"ל דפריך הגמ' ליישב הברייתא אפי' לאידך לישנא שהביא רש"י בגמ' דמשני שאני ממיר דלאו השוה בכל וכו' והביא' הר"מ במז"ל ע"ש. ואפשר לומר דהכי פריך בגמ' לכתוב לא יחליפנו תרי זמני ולא לכתוב לישנא דימיר והכי דייק דקאמר בלשון חיוב לכתוב הכי וכו' אלא שמדברי התו' אין נר' כן. הן אמת דאזלי התו' לשיטתייהו דר"פ איזהו נשך ד"ה למה וכו' ע"ש וכיון דכן ק'. ולזה נ"ל עם מה שיש לתמוה עוד בדבריהם דאיך כתבו דצריכי תרי לאוי חד בשלו וחד בשל חבירו דבגמ' התם אהך ברייתא פריך לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ומשני אי הכי הו"א תצא זו ותכנס זו דתילקי אבל ממיר דתרוייהו קמקדיש להו אימא לא קמ"ל ע"ש ולפ"ז ברייתא לרווחא דמלתא נקט ומשום דלא יחליפנו משמע בשל אחרים כפירש"י ולזה עצמו כיון רש"י ז"ל. ובלא"ה י"ל שכונתו דהו"ל להקדים של עצמו הרי דלשלו ושל חבירו לעולם נ"ל מלא יחליפנו גרידא אלא דלא ימיר אצט' למקדיש תרווייהו למלקות. וע"כ נר' ודאי דה"נ קאמרי התו' אלא דנקטי לישנא דברייתא וכוונתם אמאי דקאמר עלה דמ"מ צריכי תרוייהו והיינו לכדמסיק דחד לתצא זו ותכנס זו ואידך למקדיש תרוייהו וליכא תרי מלקיות בחד גוונא והשתא א"ש דתירוצא קמא כתבוהו לפי לישנא קמא דרב דימי דלדידי' לא פריך בגמ' מידי ולא בעי ולא ימיר וכדכתיבנא דצריכי תרי לאוין למלקות ובריית' לרווחא דמלתא וכאמור והתי' הב' הוא ללישנא אחרינא דרב דימי ולפי סוגית התלמוד דמצריך קראי לשלו ושל חבירו דהיינו הא דתצא זו ותכנס זו ודמקדיש תרוייהו ולישנא דברייתא נקטו דמצריך להכי כדאמר
ואפשר עוד לומר דקושית התו' היא לר"א דפליג אדריב"ח וס"ל דלוק' במקדיש תרומה לבכורים דבדיבוריה אתעביד מעשה כמו ממיר ולא חשיב ממיר ניתק לעשה כיון דאינו מקיים העשה בידים ע"ש בתו' ד"ה וכל לאו וכו' והשתא א"ש נמי קושית מהרש"א ז"ל והוא דלא משני הכי בגמ' אלא לריב"ח אבל לר"א לית לי' ה"ט דבלא"ה לקי וגמ' דדף ט' לא קאי כריב"ח והשתא ק"ל לתו' שפיר לילקי פ' ותרצו דאה"נ ועוד כתבו דסבר בהך דתניא לקמן לא יחליפנו בשל אחרים וכו' ובתו' דחולין כתבו לאלתר כתי' בתרא וזהו שבאו הסו' לומר דלכאור' הוא תמוה דמה באו לחדש וכי לא ידענא עד השתא דברייתא ערוכה היא בתמור' דחד בשלו וחד בשל חבירו אלא דהתו' קיימי אליבא דהך דר"א ולא נטפלו השתא בסוגית הגמ' כלל ותי' דאה"נ ודלא תני פ' דלא נחית וכו' ותירצו עוד דלעולם להאי מ"ד לא לקי אלא מ' וס"ל כברייתא דמייתי בגמ' דחד בשלו וכו' ודייק קצת לשון שכתבו דלעולם וכו':
ועוד נ"ל ליישב ע"פ מ"ש הרב לח"מ ז"ל בפי"ח מהל' סנהדרין וז"ל וי"ל שסובר הרב דקושית אביי איתא אפי' לסברת הגמ' וטעמו אמאי לא גמר מממיר דכל לאו שניתק לעשה ילק' מאחר שראינו שאע"פ שהי' ניתק לעשה לוקה וכו' ותי' דהוה להו תרי לאוי וחד עשה וכו' עש"ב וא"כ לפ"ז איכא למימר דבלאו א' הוה לקי דאע"ג דניתק לעשה כפי מה שלמדנו מפי השמוע' ואתי לאו ב' למלקות אחרינא והשתא לא ילפי' מני' דלאו הניתק ילקה דהשת' ליכא ניתוק כלל ומדאי לא הוה כתיב אלא חד לאו דהו"א דלקי מפי השמועה אין ראיה משם למילף לעלמ' דאיכ' למדחי דמפי השמועה לא באה אלא אחר דכתיב תרי לאוי אבל אי לא כתיב אלא חד לאו לא תבוא השמועה בזה למלקות אבל לפי האמת קושטא הוא דמפי השמועה נלמוד למלקות אף דלית' אלא לאו גרידא דכי היכי דגזרת הכתוב הוא אפי' לאו שאב"מ לוקה אף ניתק ש"ד לוקה אלא דלדידן יש לדחות כך:
או אפשר ליישב הסוגיו' ע"פ מ"ש הרב אחי ז"ל ליישב קושית הלח"מ ז"ל בפי"ג משכירות דמאי פריך מממיר שאני התם דמפי השמועה לוקה דהכי פריך דאם כן לאו שניתק לעשה (אינו) לוקה למה סמך העשה ללאו בממיר ע"ש בתוס' ד"ה וכל לאו וכו' ומשני דה"ל תרי לאוי וכו' ואי לא סמכיה הו"א דלקי פ' מש"ה סמכיה למעוטי ממלקות א' אבל אי לא כתיב אלא לאו גרידא הא נמי ודאי דלקי מיהא משום מפי השמועה ודוק אלו דבריו ז"ל:
או נראה עפ"י מ"ש הרב הנז' בפי"ג משכירות וז"ל שם ומה שהק' בהל' תמורה ולמה לוקי' וכו' הכי קשיא לי' מדקאמר בגמ' דכל לאו שאב"מ וכו' חוץ מנשבע וממיר משמע דלא אשכחן שום גריעות' אחרינ' לממיר אלא דהוי לאו שאב"מ ולהכי הוצרכו לומר מפי השמועה דבלא"ה הוה ניתק לעשה ואינו לוקה תירצו דאיכ' ביה תרי לאוי עכ"ל ואם זה יתפרש בדברי הרמב"ם ז"ל כ"ש שיתפרש בגמ' דאפי' לסברת הגמרא פריך אביי והרי ממיר דאשכחן דלוקה ואף דהוי ניתק ונהי דמפי השמועה הוא מ"מ לאו מה"ט הוא דהוצרכו למפי השמועה דמשמע הא מטעמ' דניתק הוה לקי ומשני דהו"ל תרי לאוי וכו' ואין זה דוחק לפ' כן דהגמ' פריך בפשיטות שא"ת דריב"ח ס"ל כסברת הגמ' דממיר מפי השמועה הוא מ"מ לאו מה"ט הוצרכו לשמועה והשת' כי משני שאני ממיר דהו"ל תרי לאוי וכו' הוא לומר דמ"ה לא נתנו גריעות' דניתק משום דלפי האמת כתיבי תרי לאוי ואין כאן ניתוק אבל אי לא הוה כתי' אלא חד לאו אה"נ דהוה נקט הרבות' דניתוק אמפי השמועה ולקי והשת' דכתובין תרי לאוי איכ' מיהא שפיר שתי מלקיות אלא דמ"מ לא חשיב השתא ניתק והשתא א"ש נמי הא דפריך לכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אלא דלפ"ז הך ברייתא לא קיימ' כסברת ר"י התם דא"ל לתנא לא תתני ממיר וכו' ע"ש:
וראיתי להרב חק נתן נר"ו שתי' לקושית מהרש"א ז"ל דאם אית' לא לכתוב אלא חד לאו וירחיק הלאו מהעשה דהשתא לא לילקי אלא חד אלא ודאי דהשת' נמי לקי פ' ע"כ ואחרי המחי' מנין לו להרב סבר' זאת דאדרבה אפכ' מסתבר' דאי לוקה פ' אמאי סמיך העשה ללאו הו"ל לרחקו עיין תוספ' שם ד"ה ורבי יעקב אלא ע"כ דהשת' נמי חדא מיהא לקי ורחמנ' בעי לכתוב הלאו האחר לעונש יתירה עיין תוס' דר"פ הלוקין ד"ה ור"י ע"ש ותו דאצטריכו תרוייהו למלקות ממש כשיבטלו ואכל הבהמה ודל' חשבה ר"י בהלוקין דקאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת י"ל כיון דבלא"ה לקי לא חש למחשבי' ומיהו הא ל"ק על הרב ממ"ש התוס' בתמורה דף ד' דעשה דגזלה אפילו רחוק לא לקי משום דא"א לקיימו אלא אחר עברת הלאו ואם כן ה"נ ממיר א"א אלא אחר עברת הלאו דלית' דהתוס' כתבו כן לס"ד דמקדים תרומה לוקה אכן לפי האמת דתרוייהו לא לקי וה"ט משום דסמך ומקדים תרומה משום דמקיים עשה בידים וגזלה ה"נ דכוותה השת' אי הוה עשה דממיר רחוק הו"א לקי משום דלא מקיים בידים וברור:
וראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל לשבועות כ"י שכתב גבי פלוגת' דר"י ורבי יעקב בנותר דר' יעקב ס"ל דלאו שניתק לעשה לוקין עליו ע"ש [ואת זה חזיתי להרב מגילת ספר לאוין של"ז שכתב דלר' יעקב אין בנותר מצות שריפה שאינו ניתק ונ"מ שאין עולה מכפרת עליו וחיליה דרב מדפריך לי' בגמ' והנותר מאי עביד ליה ולימ' דלמ"ע בא עכת"ד ולפמ"ש התו' דאסמיכות פריך אין כאן הוכחה ועיין מ"ש בלאוין שנ"ז ומה שדקדק מלשון שכתבו להורות לנו דין שריפה ע"ש לא מכרעא. ומ"מ יש להביא ראיה מדלא משני דאצטריך לנתקו גם לר' יעקב למימר' דמתודה על עולה עון זה אלא דלענין מלקות קאי רבי יעקב למימר דבלא"ה לא לקי לפי שאב"מ. ומה שהוכיח שם מדאמרינן בפ' הערל חד ממנו למ"ד בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת איידי דכתב נותר כתב ממנו ולמ"ד לבקר ב' איידי דכתב עד בקר כתב נמי ממנו ע"ש נר' שכוונתו דאי לר' יעקב מצות שריפה יש בו אמאי אצטריך לומר למ"ד בקר ב' וכו' דלכ"ע הול"ל איידי דכתב נותר למצות שריפה כתב ממנו. ולע"ד מ"מ עדיין ק' אפילו לדבריו דהול"ל איידי דכת' משפט השריפה כתב ממנו וצריך תלמוד. ומה שהק' לר' יעקב למ"ל בקר ב' דכיון דאין בו מ"ע לא ס"ד דידחה י"ט ומפרק לה דלמעוטי שלא לאחר בא ע"ש. לע"ד הא ליתא דבפ"ק דפסחים דף ג' ילפינן דבעינן תכף לאכילה שריפה ע"ש. ולעד"נ דבא למעט דלא לישתרוף ליל י"ו ובהכי ניחא מה שהקשה שם לרב אשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה למ"ל עד בקר לרבי יעקב ע"ש ועיין בתוס' פ' הערל דף ע"ד ע"ב ד"ה שלא וכו' ע"ש]. וק"ל עלה דבפ"ק דתמורה פריך ור' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה ומשני לבקר ב' והק' התוספות דהא אצטריך למצות שריפה ותרצו דאסמיכות פריך ע"ש ולהרא"ש א"כ קשה למה סמכו לעשה דשלח גבי לאו דלא תקח אמנם לתוס' שם ד"ה כתנאי ניחא דאצטריך לסומכו לנתקו שלא ילקה ונראה דלא פרכינן הכי אלא בשסמוכים בפ' א' לא בב' פסוקים דאי לא היכן מקומו הראוי יותר משם ועיין בפירש"י דמכות דף ד' ע"ב ובתוספות דפ' איזהו נשך דף ס"ב ע"א ד"ה לא וכו' ע"ש:
ודע דלענין לאו שקדמו עשה לא נתברר מאי ס"ל להרמב"ם ז"ל בהא. והרב יבין שמועה ז"ל רצה להוכיח ממה שמנה בה' סנהדרין בא למקדש טמא במלקות וכתב ודוחק ליישב דההיא וכו' דמיירי כשהזהירוהו ב"ד לקיים העשה וכו' שהרי זה דוחק. צא ולמד ממ"ש התוס' במכות ד"ה מידי הוא טעמ' וכו' כתבו זה ליישב המשנה דמיירי כשהזהירוהו ב"ד ועכ"ז כתבו ודוחק הוא וכו' עש"ב. ואחר המחי' לא דק שהרי כתבו אח"כ לכך פי' הר"ש וכו' וא"ל הכא לוקה דמשכחת לה לא קיימו כשנכנס למקדש והזהירו לו שיצא ואינו יוצא ע"ש. והדבר ברור שכונתם הוא כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש ועיין עוד במ"ש הריטב"א ז"ל תירוצים בההיא דבא למקדש למאי דהדר ביה ר"י ע"ש:
וראיתי למרן כ"מ ז"ל בפ"א מה' נערה שהביא הא דהדר ביה ר"י מאונס ע"ש. ולא ידענא מהיכן משמע ליה דרבינו הכי ס"ל ולא נתברר איך גורס בדברי רבינו שהרי הגי' שלפנינו ודאי מוטעית היא שכתוב כיון שקדמו עשה וכו' ומה הלשון כיון דהא אפילו לר"ל לעולם לא עדיף ניתק מקדמו. אלא נראה ודאי דה"ג אעפ"י שנאמר באונס לא יוכל לשלחה וקדמו עשה שנאמר וכו' ה"ז ניתק וכו' והיינו מכל ימיו וקיצר רבינו בזה ופסק כרבא דאמר הכי והתם נמי אתמר הכי משמיה דר' יוחנן גופיה ע"ש וכן דעת הטור אה"ע סימן קע"ו ע"ש כמ"ש מרן שם וכ"כ הלח"מ ז"ל בפי"ח מהל' סנהדרין. ומ"ש עוד מרן דרבינו גריס כגירסת הרי"ף דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ומייתי עלה פי' נמוקי יוסף דמיד שהתרו בו ב"ד וכו' ע"ש וכ"כ בב"י סימן הנזכר ע"ש. תמה אני עליו שא"כ מאי אריא מתה גרושתו וכו' שכתב רבינו הא אפילו בלא"ה נמי לקי כשהזהירוהו ב"ד ולא קיים ואפשר דמרן ז"ל דייק ממה שלא כתב רבינו הטעם משום דכתיב כל ימיו וממ"ש שקדמו אין ראיה דלשון מושאל הוא וקושטא קאמר ור"ל כיון שיש עשה עמו ומ"מ מדלא חש רבינו לפ' הטעם אלא שכתבו כדרך כל לאוין הניתקי' ש"מ דס"ל דקדמו עשה נמי ניתק הוא. וכן נראה מלשון הרב החינוך ז"ל סימן תקע"ד ע"ש ודעת רבינו ז"ל נ"ל כדעת הרב החינוך שכתב סי' תקס"ו וז"ל וכבר למדנו ז"ל במסכת מכות שכל מל"ת שיש בה ק"ע קיים עשה שבה פטור לא קיים עשה שבה וא"א לו לקיים עוד חייב מלקות וכדאית' נמי התם דא"ל ר"י לתנא תני קיימו ולא קיימו וזו היא הגי' הנכונה ומן הדעת זו למדנו שכ"ז שמתה האם או שלחה אדם אחר שחייב ואעפ"י שעכשיו לא בטל העשה הוא בידיו שהרי לא המיתה הוא אלא מתה מאליה ואצ"ל שאם המיתה הוא בידיו שחייב לכ"ע עכ"ד וע"ש סי' תקע"ד ותקצ"ד ותקצ"ט ע"ש וכן היא דעת הרמב"ן ז"ל בחי' שם בפי' הסוגיו' לשיט' זו ועיין בחי' הריטב"א ז"ל ע"ש. שו"ר לרבי' ז"ל בס' המצות לאוין רי"ד שכ"כ להדי' ע"ש. וכבר ראיתי למרן ז"ל בפי"ו מהל' סנהדרין שכתב שדעת רבינו כאחרים פירשו שכתב הר"ן ז"ל פ' שלוח הקן ע"ש. אלא דאמה שהקשה שם מרן בתחילת דבריו דרבינו כיון דהוא פסק כר"י דהתראת ס' שמה התראה א"כ כר"י הו"ל למפסק דבטלו ולא בטלו ע"ש לא ראה מ"ש התוס' שם דר"י מצי סבר בטלו ולא בטלו אלא משום דהא עדיפ' ליה ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל לכל הגירסאות והוא פשוט וכ"כ הרב יבין שמועה סוף דין התראת ס' ע"ש. ומה שפי' שם מ"ש מרן דאלו לא בטלו א"א יכול לקרות בו עבר ולא קיימו וכו' ע"ש אינו נח לי דהך דמתה מאליה עדיין לא הזכירה מרן ז"ל אלא אח"כ ותו מהו זה שכתב מרן שהרי עדיין בידו לקיימו אלא ודאי דר"ל שמלשון עבר ולא קיימו משמע שעבר לגמרי התיקון ולא קיימו שכיון שלא נתן רבינו גבול וזמן ללא קיימו מוכח שגבולו הוא שעבר ולא קיימו שאני קורא בו לסוף לא קיימו והיינו ע"כ שבטלו ששחטה ובהכי א"ש מה שהק' עליו שם ע"ש ומה שתי' בתחלת דבריו אמ"ש מרן דהרמב"ם מזכה שטר' לבי תרי ע"ש אינו מובן מעצמו שעדיין לא עלתה ארוכה לקושית מרן ז"ל. ואפשר שלא כיון אלא ליישב לדברי מרן דהיכי מכריע מה' נערה שפסק כר"ל דא"כ מאי אריא שמתה אפילו שהזהירוהו ב"ד ולא קיים מהתם משכחת לה דילקה וכ"כ הוא עצמו בס"ד ע"ש. וצריך לתקן לשונו שאפשר איזה ט"ס נפל וכן נראה ממ"ש אך למה שהקשה עוד דהיכי פסק תרתי דסתרן וכו' ע"ש ומ"מ מדברי מרן עצמו בה' נערה לא משמע כפי' ע"ש. ומ"ש ואחר החיפוש וכו' ע"ש איני יודע מה חידש על דברי מרן ז"ל. ומ"ש שם ולא ידעתי הרב כ"מ וכו' למה לא הקשה וכו' עש"ב. גם אנכי לא ידעתי מאי אולמיה ליה מ"ש בפי"ג משחיטה ממ"ש בהל' נערה. ומיהו ק"ק לגירסת רבי' ופירושו מדאמרינן בס"פ שלוח הקן הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כל כמה דלא שחטיה לא עבריה ללאו ע"ש ולפי דעת רבי' ז"ל הא אפי' למאן דתני קיימו כמה דלא מתה לא עבריה ללאו ומה שנ"ל בזה מצאתי בהרב לח"מ ז"ל ע"ש:
ודע דמדברי התוס' ז"ל דפ' אמר להם הממונה דף ל"ו מוכח דאם ניתק לענין אחד ולא ניתק לאחר אינו ניתק לגמרי ע"ש וק"ל מדתני' בפ' בתרא דמכות דף ט"ו ע"ב אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ע"ש. ויש לחלק דלא כתבו כן אלא לגבי לאו דנבלה דאפי' לגבי נבלה גרע ניתוק דידיה אלא מטעם דכתיב בתריה דלאו ועיין תוס' דפ"ק דתמורה דף ד' ע"ב ד"ה הרי וכו' והקרו' אליו ע"ש ובהרב מש"ל ז"ל בפ"ג מה' מלוה ע"ש:
ודע דבין לאביי בין לר' ירמיה שם בפ' א"ל הממונה ס"ל לר"ע דתעזוב מעיקרא משמע ע"ש מ"ש רש"י ז"ל ואני תמה דמאי פריך בפ' אלו הן הלוקי' לר"י מפאה ומשני כר"י ופריך לר"י נמי משכחת לה דאכל עיסה ע"ש ואמאי לא משני כר"ע. ושו"ר לתוס' ישנים ז"ל שם שהקשה לר' ירמיה ותי' דסוגי' דהתם כאביי ע"ש ויש ליישב בדוחק דלא ניחא ליה לאוקמה כר"ע דפליגי עליה ר"י הגלילי ורי"ש ורבנן ולפי דברי הת"י ניחא לי מה שהיה ק' אצלי אהא דפריך פ"ק דתמורה מפאה לאביי דאמר אי עביד מהני ע"ש ומאי קושי' התם שאני דניתקו הכתוב לעשה והיא קושי' גדולה אלי. ולפמ"ש הת"י א"ש דפריך מאביי גופיה ואליב' דר"ע והאלקים שכך אמרתי קודם ראותי דברי הת"י וצ"ע: