למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד עז
כתבו התו' בפ' נערה דף מ"ט ע"ב אכפייה רבא וז"ל וי"ל אכפייה בדברים ע"ש וכן תירצו בשם ר"ת בפ"ק דב"ב ובפ' כל הבשר ע"ש ולכאור' יש לתמוה דהא קאמר התם אבל אמיד כפינן והתם ודאי כפיית מעשה הואי דאי בדברים אפי' לא אמיד כפינן וכדאמר התם ניחא לך דמתזני מן צדקה וא"כ מאי ראיה מייתי מדרבא. שוב מצאתי להר"ן ז"ל בהלכות שהק' כן ע"ש וראיתי בש"מ שם שתירץ דהא דקאמר ניחא לך וכו' לאו כפיית דברים הואי אלא פיוס ופתוי דברים בעלמא ע"ש ומיהו אכתי אין זה מעלה ארוכה לתי' הב' שכתבו שם שקצבו ביניהם וכו' ע"ש וא"כ מאי מייתי מניה התם שאני דקצבו ולכן יש ליישב דודאי פרנסת בניו עדיפא מצדק' דעלמא לאחרים וכמבואר שם מפירש"י והשתא מייתי בהדרגות כי היכי דהתם בצדקה איכא כפיית דברים ה"נ בבניו כפייה גמור' אית' דכפייה גמור' בבניו הוי כמו כפיית דברים בצדקה דעלמא וה"ק בגמ' כי הא דרבא וכו' בכפיית דברים ור"ל ההיא דלא אמיד בצדקת בניו הוי כמו אמיד בצדקה דעלמא דכפיי' דדברים הואי ומינה באמיד לבניו לא תסגי לי' בהא דכפיי' גמור' בעי וה"נ י"ל לתי' ב' דמייתי בהדרגות ועיין בס' רצוף אהבה בזה אמנם ק' אצלי דבפ"ק דב"ב אמרי' שממשכנין על הצדק' ואפי' בע"ש וה"מ דאמיד כי הא דרבא אכפייה וכו' אבל לא אמיד לא ע"ש וא"כ היאך מצינו למימר דאכפייה בדברים והא עלה קאמר התם אהא דממשכנין לצדק' כי הא דרבא וכו' וההיא דממשכנין כפייה גמור' היא ומהתם גופי' ק' קושית התוס' מעיקרא ואפ' דר"ת נמי מוד' דהיכא דקצבו ביניהם וכו' דכופין כדתניא התם בפ"ק דב"ב והבואוה התוס' בפ' נערה דמסיעין על קיצתן ע"ש אלא דדחיקא ליה לשנויי הכי לעיקר קושיין דבקבלו עליהן מיירי הא דרבא דסתמא קאמר והשתא לק"מ מההיא דממשכנין דהתם ודאי בקופה של צדקה שקבצו מיירי דאהך ברייתא דקתני מסיעין על קיצתן מייתי הך דממשכנין וכו' ע"ש וצ"ל לפ"ז דהא דקאמר התם כי הא דרבא וכו' בהדרגות נמי מייתי דכי היכי דבקצבו איכא כפייה גמור' בלא קצבו מיהא איכא כפיית דברים אמנם עדיין ק' דא"כ מאי דוחקי' לר"ת מלפ' דרבא בקצבו מיירי אי משום דסתמא קאמר הא אדרב' מדמדמה התם ההיא דממשכנין לדרבא משמע דבקצבו מיירי דומיא אהדדי וגם משמע נמי דכפייה גמור' הואי דומיא אהדדי וה"נ סתם כפייה הוי הכי וצ"ע. ולתירוצם הב' ק"ק דא"כ מאי פריך התם בפ"ק דב"ב מדכתיב ופקדתי על כל לוחציו ע"ש ומאי קושיא קרא מיירי בסתם צדקה שלא קצבו וי"ל דעדיפה משני דלוחציו משמע דלא אמיד ועי"ל דפריך לרב דאמר דאפי' על גבאי צדק' דמשמע גבאין שגובין מה שקצבו דמייחדי שוב מצאתי למהרש"א ז"ל שם שנתעורר בזה ע"ש:
וראיתי למהרש"א ז"ל בס' ג"ה כלל שי"ז שהק' לדבריהם דמאי ק"ל הלא בפ"ק דר"ה תניא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך בפיך זו צדקה ע"ש מה שתי' כי ברור הוא ואפריון נמטיה למרן מלכא שנתכוון לדעת הריטב"א ז"ל הובא בש"מ בפ' נערה ע"ש שכן כת' ועיין בחי' הריטב"א ז"ל בפרק י' יוחסין דף ע"ו ד"ה הא דממשכנין וכו' שאינו מסכים לדבריו בפ' נערה כפי הנראה ע"ש אמנם עדיין ק' מאי קושי' דהא דאכפייה רבא מיירי בשנדר וכי הא דרבא דקא' היינו דמדמה מלתא למלת' דבצדקת בניו דלא נדר הוי כמו נדר בסתם צדק' דה"נ צ"ל לדבריהם וכדכתיבנ' וי"ל דלא מסתבר להו כלל למימר דרבה בר נתן גברא רבא כמותו לא רצה ליתן מה שנדר עד דכפייה אמנם כשלא נדר א"ש דלא רצה ליתן סך זה. ומ"ש הרב הנז' לצדד דועשית לא קאי אבפיך ע"ש לא ניתן ליאמר כלל דלמאי כתביה הלא כבר כתיב בה כמה לאוין וכמה עשין בפ' ראה וההכרח שהביא מהש"ס אינו הכרח דהש"ס פריך דהשת' למ"ל יקריב אותו ודכוות' טובא בגמ'. ועי"ל דאם כן הול"ל צדקה מקמי נדרים ונדבות וע"ש בתוס' ד"ה חד דאמר וכו' ועיין בהר"ן ז"ל בהל' גבי מי שהלך למ"ה בפרק נערה דף מ"ח ע"ש:
ומה שהק' הרב הנז' וז"ל אמנם צ"ע בס"ד שכתבו משום דאיכ' ביה לאו וק' דכי איכ' לאו כופין א"כ הגמ' כי פריך ועשית למ"ל מיקריב אותו נפקא דלא ידע שום חילוק בין אמר ולא אפריש וכו' אמאי פריך מעלמ' ליפרוך מגופה דבריית' דידה אדידה ולפרוך הכי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למ"ל והאמרת השמר זו מל"ת וכיון דאיכ' לאו פשיטא דכופין ואין לתרץ דס"ל לתוס' דהא דכופין על הלאו בצדקה הוא משום דאיכ' תרי לאוין. דלית' דשילוח הקן יוכיח דליכא אלא חד לאו ואפ"ה מכין אותו מכת מרדות אם לא שלח וכו' עש"ב מ"ש דשילוח הקן מכין מכות מרדות הוא מעובד' דרב יהודה דס"פ שלוח הקן דההוא גברא דגזיזינהו לגפה וכו' ע"ש ולעיקר קושייתו לא ראה מ"ש התו' שם ד"ה יקריב אותו וכו' שכל מ"ע נמי כופין וכו' והא דאצט' קרא הכא משום דס"ד דאין כופין כאן משום דכתיב לרצונו ע"ש והשת' לק"מ דמדאמר השמר זו מל"ת אין ראיה כיון דכתיב לרצונו ומש"ה אצטריך ועשית לאפוקי מרצונו ומש"ה פריך שפיר מעלמ' וברור. אמנם יש לתמוה שהרי מההוא עובדא דס"פ שלוח הקן מוכרחין דברי ר"י שכתב דהא דכופין משום דאיכ' לאו דאי לאו הכי תרצת דההיא דרבה בר נתן באמרנו דאכפייה בדברים, א"נ בקצבו וכו' אמנם ההיא דהתם דנגדיה קאמר מאי איכ' למימר ועכ"ל דמשום לאו כופין ותמהני מהרב הנז' שלא נרגש מזה. שו"ר להרב מש"ל ז"ל בפ"ג מה' עבדים שנתעורר בזה ע"ש שהעלה בצ"ע ולי אפשר לומר דמאי דקיימא לן דאין בית דין כופין אמ"ע שמתן שכרה בצדה היינו לכפותו בע"כ לעשות המצוה כל שעה עד שיקיים אמנם אי אית בה לאו מכין אותו מכת מרדות כדקי"ל דכל לאוין שאין לוקין עליהם מכין אותו מכת מרדות ומדקאמר הש"ס אכפייה ואפיק מניה וכו' נר' ודאי דאקיום מצוה כפאו עד שנתן ואהא הקשו שפיר ומיהו מ"מ ס"ל לר"י דכי איכ' לאו כופין אף לקיים העשה אמנם ההיא דשלוח הקן מאי דנגדיה רב יהודה לאו משום דלא רצה לשלחה דא"כ לא הו"ל לש"ס למשמט מלמימר הכי אלא משום דתפשה ועבריה ללאו וכדאמרי' התם לעיל בסמוך מזה ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבריה וכו' ע"ש ומאי דא"ל זיל רבי לה וכו' לזרוזיה הוא דקאמר ליה ואינו מדין כפייה והיינו דלא קאמר ואמר ליה וכן מבואר מדאמר התם אי כר"י וכו' אי כרבנן וכו' ע"ש:
ומה שהק' שם על מרן הב"י ז"ל שיחס ס' התוס' שכתבו דכופין בשביל הלאו שזו היא סברת הרמב"ן ז"ל ע"ש נרא' דל"ק דמרן ז"ל לא נחית אלא לאפוקי תי' ר"ת דלעולם אין לכפות ואישתמיט מניה דרב דברי התו' דפ"ק דבתרא שכתבו בתירוץ בתר' בשם ריצב"א דהא דאין ב"ד מוזהרין היינו דאין נענשין ע"ש שהביאו ראיה מהירוש' וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל בתשו' שם שהביא ג"כ מהירוש' להדי' ע"ש וזהו ג"כ דעת הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תשמ"ה שכת' שם רצו כופין רצו אין כופין ע"ש וע"ע מ"ש בפ"ז מה' מ"ע ע"ש: