למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד עד
כתבו התוס' ז"ל בפ' החובל דף פ"ח ע"א ד"ה יהא עבד וכו' דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל וכו' אבל לגורעו מאיש וכו' עש"ב וזה נ"ל כוונתם ז"ל בפ' הישן דף כ"א ע"ב ד"ה למדנו וכו' ע"ש דלכאורה לא תרצו כלום דבתר דאתי הילכתא ופטרה לנשים ולא בעי' תשבו וכו' עבדים נמי איפטרו להו בג"ש ודוחק לי לומר דג"ש לא אתא להילכתא דאין דנין ג"ש מהלכה עיין ביבין שמועה דף מ"א ע"ב ור"ג דפטרינהו לפי האמת ס"ל דג"ש אכל מילי קאי משום דעיקר הדין כבר קי"ל אלא דאתא הילכתא כי היכי דלא נטעה והיינו דאשמעי' ר"ש דאין זה במשמע דבריהם. אמנם לפי דבריהם אלו הנה נכון דר"ג קאמר דכיון דהית' הסברא לחייבם מתשבו וכו' לא אתי ג"ש לגורעו מאיש וכו'. איברא דעיקר דבריהם תמוהים דש"ס ערוך הוא בפ"ק דחגיגה דף ד' ע"א גבי עבדים דפטורים מן הראי' דנ"ל התם בג"ש דלה לה מאשה דכתיב זכורך למיעוטא ע"ש והא התם דלגורעו מאיש הוה ואע"ג דמזכורך איכא למשמע נמי עבד דזכר הוא אפ"ה גמר לה לה. והיינו יכולים לומר דלא כ"כ התוס' אלא לפוסלו לעדות דהוי כ"כ גריעות כדדייק לשונם שם אמנם לפי מ"ש לדבריהם דפ' הישן זה לא ניתן ליאמר וע' במהרש"א ז"ל בס' זהב שבא שעמד בזה. ומיהו אפכא ודאי ל"ק דלמ"ל זכורך נילף מעבד בג"ש דהו"א אדרבא נילף ראי' ראי' מהקהל לחומרא לחיובא וה"ק התם בגמ' לעיל בסמוך להדיא ע"ש וע' בהרב מש"ל הל' ק"פ פ"ב סוף הל' י"ג שנעלם מעינו ש"ס ערוך הלזה. ואפ' לו' דשאני התם דכתיב זכורך בכנוי דמסתמא לישראל קאמר. אמנם ק' מדאמר בפ' ט"י דף ק"ג ע"א עולת איש אין לי אלא איש נשים ועבדים מנין וכו' ע"ש ומהיכ' תיתי למעוטי עבדים אי מאש' בג"ש הא לגורעו לא ילפי' כיון דכתיב איש וע"ש בתוס' שכתבו בע"א. ואפשר דס"ל לתוס' דהתם דהא דקתני עבדים לאו דוקא אלא שיגרת לישנא הוא אלא שקשה אכתי לי"מ שכתבו התוס' שם ד"ה שכן וכו' וז"ל שכן אינה מצווה למול את בנה וכו' ע"ש וע"כ דעבד מצווה למול את בנו ואמאי נגמר לה לה מאשה כמ"ש התוס' ז"ל גבי עדות ודאי דס"ל כמ"ש התוס' דלגורעו לא ילפי' והא ק' א"כ מההיא דפ"ק דחגיגה. ואפשר דעדיפא מינה דחו התוס' מסוגיא עצמה א"נ דקים להו דאתרבי עבד למילת בני בשום דוכתא ודוחק:
וראיתי בש"מ לפ' החובל שכתב שם משם תוספות הרא"ש אחר שדחה דברי הי"מ כמ"ש התוס' וז"ל והק' ר"מ א"כ לפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח ותירץ משום דלאו פרכא היא דהא עבד נמי אינו מצווה למול את בנו דמהיכא תיתי כיון דאשה פטורה עכ"ל ומצינו למימר דס"ל לי"מ כמ"ש מעיקרא דלפוסלו הוא דלא ילפי' וההיא דסוכה ס"ל משום דאין דנין ג"ש מהלכה כדכתיבנא וס"ל לי"מ דאשה פסולה למילה מדאצט' אותו בפ"ק דקדושין דף כ"ט ע"א ע"ש בתו'. א"נ דש"ס דהכא פריך למ"ד מילה אינה אלא ביום והוי ז"ג וע"כ אצט' אותו לפוסל' ועיין במוהרימ"ט ז"ל בתוס' שם ועיין תוס' שם דף ל"ו ע"א ד"ה הקבלות וכו' ע"ש א"נ סוגין כרב דאמר בפ' אין מעמידין דף כ"ז ע"א דאשה פסולה למול ע"ש:
וראיתי למוהרח"א ז"ל בס' מ"ק סוף הל' ע"ז שנתעורר בקושיא זו לדבריהם דהחובל מההיא דחגיג' דכתיבנא. עוד הק' ממנה לדברי מרן ז"ל שכ' דכיון דעבדי' איתנהו בזקן ליתנהו בג"ש דלה לה ע"ש וכ"נ מדברי הרב החינוך סי' רנ"ג ע"ש ועוד הק' משם לדברי הר"ן ז"ל פ"ב דגיטין ע"ש ותירץ וז"ל ויראה דבמצות ל"ת דנשים חייבות כמו פאה ומיעטן קרא דאין להם זקן לא עבדינן ג"ש לעבדים דיש להם זקן דאין לך בו אלא חידושו וכן במ"ע דעדות דההיא מ"ע שאין הז"ג ובעלמא נשים חייבות ומיעטנהו קרא לנשום לא עבדינן ג"ש לעבדים דיש טעם לחלק גם בגיטי נשים וכו' מה שאין כן ראי' דהויא מ"ע שהז"ג דנשים ועבדים פטורים עכ"ד וכן מתבאר מתשו' הרשב"ץ ז"ל ח"א סימן קס"ט ע"א ובאמת לא יתיישב זה בדברי הרמב"ם ז"ל דטעמא טעים משום דאין להם זקן. ונ"ל ליישב דעת רבינו ז"ל ע"פ מ"ש התוס' ז"ל פ' שבועות ב' בתרא דף כ"ב ע"ב ד"ה ואב"א וכו' ע"ש וכן נראה שזה דעת מרן ז"ל ועיין בלח"מ ז"ל שלא ראה דבריהם אלו ע"ש ועיין בהרב ע"י ז"ל שם בגמ' דאישתמיט מניה נמי דבריהם שזכרנו ע"ש. והנה מה שהק' למרן ז"ל לענ"ד לק"מ דשאני הקפה דהזקן הוא עצמו גורם החיוב משא"כ בזכורך דאין הזכרות גורם הפיטור דלאו משום דאין האשה בזכרות הוא שהיא פטור' אלא דזכורך לסימנא בעלמא נקטינן כי היכי דנשמע מיעוטא בנשים ומהשתא ל"ק ג"כ מה שהק' להר"ן ז"ל. ואחר ימים מצאתי להרב בתי כהונ' ח"ב דף ל' שכ"כ ע"ש וניחא נמי מה שהק' מסוגיא זו למ"ש מרן הב"י א"ח סימן תרפ"ט גבי עבדים ע"ש דלפי דברי הרב נמי א"ש ועיין במ"ש שם לדברי התו' שהוא דחוק ואינו במשמע דבריהם ועיין תוס' דפ' ט"י דף ק"ג ע"א ד"ה עולה וכו' ע"ש אמנם עיקר חילוקו של הרב הנז' נכון הוא ליישב ג"כ דעת הי"מ שכתבנו והוא שהתוס' כתבו בפ"ק דקדושין דף כ"ט ע"א ד"ה אותו דאיכא פלוגתא במילה אי הויא מ"ע שהז"ג ע"ש והשתא איכא למימר דהתם בהחובל פריך מה לאשה וכו' למ"ד לאו מ"ע שהז"ג היא ומש"ה אף שאשה אינה מצווה עבד מיהא מצווה ולא מיפטר מלה לה דאין לך בו אלא חידושו ומיהו לדידן דלא ס"ל כי"מ אמרינן שפיר דמש"ה לא פריך הך פרכא משום דבעי למנקט פרכא למ"ד מ"ע שהז"ג היא ולפי האמת מייתי לה מגזלן. ואפשר שזהו שכתב ר"מ ז"ל שהביא תוס' הרא"ש ז"ל שכתבנו. אלא מיהו ק' לחילוק הרב ז"ל קו' התוס' דפ' הישן שזכרנו הלא מראש דהא לא דמיא אלא לראיה וצ"ע. ואפשר דמפ' לה כדכתיבנא מעיקרא וכן דייק לשונם שהזכירו ההיא דמ"ע שהז"ג ודו"ק וכ"נ דעת הלבוש בא"ח סימן תר"ס ע"ש:
אבל מדברי הרב קרית ס' ספ"ו מה' חו"מ שכתב דעבדים חייבים במצה מלה לה נר' שחולק ע"ז דהו"ל למימר מהקישא גופיה. ויש שהק' לחילוקו של הרב ז"ל דהרי הרמב"ם בפ"ב מה' ק"פ דין ד' פסק דעבדים עושים פסח לעצמן וכ' שם מרן ז"ל מג"ש דלה לה ע"ש והא התם דמ"ע שהז"ג הוא אלא שחי' תורה בנשים כדאי' בפ' מי שהי' דף צ"א ע"ב ע"ש וא"כ אין לך בו אלא חידושו. וליתא דהתם מ"ע דכרת הואי והשוה הכ' אשה לאיש וכו' ודאצט' רבוייא התם היינו לחייבם מצד מ"ע שבה שאם עברו גם במ"ע עברו א"נ משום דאיכא למעוטינהו מדכתיב איש כדאיתא התם ע"ש והכי איתא במכילתא פ' בא במכסת נפשות למה נאמר לפי שנאמר איש וכו' אשה וכו' מנין ת"ל וכו' ע"ש ואפי' למ"ש הרשב"ץ ז"ל בתשו' ח"א סימן ג' ע"ש מ"מ ל"ק דלא כ"כ אלא להחמיר אבל להקל לא ויליף מאשה להחמיר ועיין במוהרימ"ט ז"ל בחי' לקדושין דף ל"ה ע"א בתו' ד"ה משום וכו' ע"ש:
אמנם אי קשיא על דבריהם ז"ל שהרי הם עצמם כתבו בר"פ הערל ד"ה הנז' וז"ל, והלא עבד כנעני גופא חייב בפסח ולמ"ד נשים בראשון רשות מ"מ שרי וכו' ע"ש והלא למ"ד נשים רשות עבד מיהא חייב דלגורעו לא ילפי' ולומר דהתו' דהתם ס"ל דדוקא לפוסלו כדכתיבנא וההיא דסוכה משום דאין דנין ג"ש מהלכה זה ודאי הו"ל לפ'. וירא' דס"ל כמ"ש בפ' ט"י שם ע"ש ועיין בספר בתי כהונה ח"ב ע"ש:
ודע דהא דילפי' לה לה מאשה ה"מ לענין מצות אבל למידי אחרינא לא ועיין בתוס' דפ' ט"י וניחא מה שהק' הרב ג"ה סי' ס"ג. וראה זה מצאתי בחי' הריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין וז"ל דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה וכו' ע"ש ונר' שהוא מכוון למאי דאמרן וברור. עי"ל דלא ילפי' אלא בלא ראשי אברים כמו אשה מ"ה אצט' לג"ש דשילוח. עי"ל דה"מ במידי דתלי בגופה של אשה וכן בעבד משא"כ בגט דלא כנ"ל: