אור ברסלב
למודי ד לימוד ע

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד ע

לימוד סט

אתמר בר"פ כ"ש אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וראיתי לה"ה ז"ל בפ"ח מה' מ"א דין ט"ז שכ' וז"ל וכל הראוי לאכיל' אין דרך הנאתן אלא דרך אכיל' כתקנו ואפי' סיכה שהיא קרובה לשתיה אמרו בגמ' גבי רבינא שהי' סך בפרי של ערלה וכו' עש"ב ביאור דבריו דבדרך הנאתן דקאמר ר"י היינו דרך הנא' אכילתו כתקנו אמנם שאר הנאה דלאו אכיל' אין בו מלקות אלא איסור תורה כדין ח"ש וזהו ששינה ה"ה ז"ל לכתוב בפרי של ערלה ולא כתב בגורהקי של ערלה כלישנא דגמ' לאשמעי' דלאו משום שהי' בוסר הוא דקאמר לי' מידי דרך הנאתן קא עבידנא כפירש"י שם אלא משום דהמעשה הכי הוה והיינו טעמא דהוה סיכה ולא אכילה ואפשר שכך היא גרסתו בגמ' פרי במקום גוהרקי ועיין בהרב לח"מ ז"ל שם מה שנדחק בזה ע"ש ולפ"ז בהנא' שלא כדרכה אפשר דליכא איסורא דאורייתא וכן דייק לשון הרמב"ם ז"ל שם שלא הזכיר אלא מכירה ונתינה. שו"ר להרב מש"ל ז"ל בה' יסודי התורה שפי' דברי ה"ה ז"ל כדכתיבנ' אלא שהוא כתב דכל מידי דהנאה אף שלא כדרכה אסורה מדאורייתא ועיין בהרפ"ח ז"ל סימן תמ"ג ע"ש. וראיתי להרב שע"ה ז"ל שהק' שם דאי אפי' שלא כדרך הנאה איכא איסורא דאורייתא מאי קאמר בפ' כ"ש דף כ"ו שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש"י ואין דרך הנאתו בכך ע"ש והא מכיון דאיכא מיהא איסורא דאורייתא איך התיר ריב"ז ליהנות ובשלמא אם אין איסורו כ"א מדרבנן א"ש דהיכא דלא אפשר לא אטרחינהו כדאי' התם עש"ב. ולי נרא' דס"ל לה"ה ז"ל דהא דקאמר שאני היכל דלתוכו עשוי אינו כפירש"י אלא דה"ק דלתוכו עשוי עיקרו לא נתקדש אלא תוכו הראוי להתקדש אמנם כל דלאו תוכו אין בו דין הקדש כלל. ובהכי ניחא מה שהק' שם הרב הנז' על מה שתי' מהרש"א ז"ל שם בתוס' ד"ה שאני וכו' מדברי הרמב"ם ז"ל עש"ב דהרמב"ם אינו מפ' כפירש"י עד שיפול עליו קושית התו' ותי' אלא כדכתיבנא. שו"ר שכ"כ הוא ז"ל לדעת התוס' דהנשרפין ע"ש א"נ י"ל דלהרמב"ם ז"ל יתרץ קושית התו' דלא אמרי' כי לא כתיב ביה אכילה וכו' אלא במידי דאכיל' אמנם במעיל' דלא תליא באכיל' אלא בהנאה א"כ שפיר אמרי' דדוקא דרך הנאה ובלא"ה לק"מ דרבי' בפי"א מה' מעה"ק ובפ"א דמעילה נ"ל אזהרה דמעילה מלא תוכל לאכול ע"ש והתו' ס"ל כמ"ש רש"י ס"פ הנשרפין ע"ש, וכ"כ הרב ז"ל ע"ש ומ"ש הרב ליישב קושית מהרש"א ז"ל דרבא ס"ל דאיסי אתי כר"ש דאמר כ"ש למכות וה"ה להנאה ואביי המ"ל הכי אלא משום דס"ל בבב"ח לוקה וכו' ניחא ליה לאוקומי דאיסי לכ"ע עש"ב הוא דחוק דהיכא הוזכר לאביי דלוקין בבב"ח הא אדרבא מדלא קאמר הכל מודים בבב"ח משמע דס"ל דאין לוקין עליו ומנ"ל למק' הא לאביי כדי להק' ואימא דלא פליג אדרבא אלא ודאי לא מוקמי' ס' איסי כר"ש דלא כהלכתא וכבר דחה הרב זה מטעמא אחרינא ע"ש והוא עצמו ק' על תי' מהרש"א. ול"נ לתרץ דשאני בב"ח דכיון דאין ההנאה יוצאת מאכילה גופה כשאר איסורין אלא דאיסור אכיל' נ"ל מנבלה דשריא בהנאה וההנא' מק"ו א"כ אין משמעות לשון אכיל' מועיל להתיר בהנא' שלא כדרכה משא"כ מעילה דעיקר חיוב התשלומין והאזהר' מתרומ' הוא דילפי' בין לאכילה בין להנאה א"כ מהיכא ילפת מתרומ' ותרומה הא כתיב בה אכיל'. ואין להק' לפי דעת המק' מ"מ מאי פריך ליפרוך מה לכלאי הכרם וכו' דודאי אין קושייתו דלי פרוך הכי והדר לימא חמץ יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' דזה אינו קו' דאה"ן דסמך התנא בהא לחזר הדין אלא הדבר ברור הוא דכיון דהדר דינא א"כ ליפרוך מה לכולהו שכן גידולי קרקע עיין הסוגיא דפ' כל הבשר בזה ע"ש וא"כ מאי קושיא מעילה תוכיח שאינה גידולי קרקע ואפ"ה אסור' בהנא' דלק"מ דבמעיל' אין שם איסור אכילה ואיסור הנאה בב' נושאים דאדרב' עיקר קפידא דקרא שלא ימעול ויהנה מההקדש תדע דאפי' להרמב"ם דנ"ל אזהרה דמעילה מלא תוכל לאכול בפ"א מה' מעיל' אפ"ה כתב שם הנהנה בו לוקה אע"ג דבפ"ח מה' מ"א כתב דאין לוקין על ההנאה ע"ש:

עוד כתב הרב הנז' ליישב מה שהק' הרב מש"ל להרמב"ם ז"ל דאמאי ל"ק נמי הכל מודים בבב"ח ע"פ דברי הרא"ם עש"ב. אמנם הא ק"ל דהא בפ' כל הבשר מייתי הש"ס דר"ש ס"ל דבבב"ח מותר בהנאה ע"ש וא"כ מאי ק"ל לתוס' הא דל"ק הכל מודים בבב"ח. והיינו יכולים לומר דבשלמא אם הי' ס"ל לר"ש דאסור בהנאה אכן דוקא בדרך הנאתו א"ש דלא קאמר ה"מ בבב"ח אמנם מכיון דס"ל דמותר בהנאה אין מכאן בית מיחוש ושפיר קאמר הכל מודים למאן דאסר בהנאה דה"ה בשלא כדרך הנאתו ובהכי נסתר תי' הרב הנז' וכמובן. אמנם הא ליתא דא"כ מה תירצו התו' בחולין שנשחטו בעזרה דאיכ' מ"ד לאו דאוריי' ומה בכך וצ"ע. והרב ז"ל הביא דברי מרן כ"מ ז"ל בפ"א מה' ט"מ שכתב דאע"ג דאין עונשין מן הדין מ"מ לקי אבב"ח משום קרא דכתיב לא תאכל כל תועבה וכת' דהרב מוצל מאש הק' עליו דמש"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות וע"ש ולענ"ד אחר המחילה הא ליתא דכיון דלאיסור לאו אית לן קרא דלא תאכל כל תועבה א"כ אהני לן הטעם שכתב הרמב"ם ז"ל שם לגלויי מלת' למלקות וזה ברור. ומעתה לית' לתירוץ הרב ז"ל דמאן מפיק ליה לבב"ח מל"ת כל תועבה הוא רב אשי ולדידיה שפיר לקי באכילה והנאה. מכח הגילוי מלתא שכתב רבינו ועוד נר' דאפי' רב אשי ס"ל דלוקים על אכילתו דס"ל כמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו ע"א ע"ש אלא דר"י ס"ל דמבישול לאכילה רחוק ולא הוי לאו שבכללות והשתא א"ש דלא פליגי ר"י ור"ע אי לוקין אלאו שבכללות עיין בכ"מ פ"ה מה' ע"ז דין י"א:

וראיתי למהרש"א ז"ל בס' זהב שבא דף נ"ד ע"ב שכתב דלא תאכל כ"ת אינו לאו שבכללות ע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרא"ם ז"ל וכ"כ הוא עצמו בפשיטו' שם בדף נ"א ע"ב ע"ש והראיה שהביא מתוס' דע"ז דף ס"ו ע"ש לפענ"ד אינה מכרעת כלל דלא כ"כ התוס' אלא מאיסור אכילה לאיסור הנאה אמנם ממום לאכילה לא וברור. ומה שהק' לדברי התוס' דאימא דאצט' מעוך וכתות למלקות ל"ק דלא ניחא לן לומר דאתא קרא למלקות גרידא אלא לאשמעי' נמי איסור חדש עיין תוס' דפ' הלוקי' דף י"ו ע"ב ד"ה איסור' וכו' ע"ש וזה מוכרח שם בגמ' אהא דמשני מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש וכו' ואימא דאצטרך למלקות אלא די"ל לזה דבלא"ה פריך שפיר כמ"ש התו' שם ע"ש. ובזה א"ש מה שהקשה הרב הנז' לדברי הרא"ם ז"ל ס' משפטים דאכתי ק' לאיסי בן יהודה דקאמר התם אין לי אלא באכילה בהנאה מנין וכו' ות"ל מלא תאכל כ"ת ע"ש מה שפי' בדבריו ותמוהים הם דא"כ מה צריך א"כ ללא תבשל דאכילה דבהדי דנילף מג"ש להתיר הנאה מהתם נילף איסור אכילה. ולזה נר' לומר דכונתו היא דאי לא כתי' לא תבשל דהנאה הייתי אומר דאיסי דיליף מג"ש לאכיל' ואיסור הנאה מק"ו השתא דכתיב לא תבשל דאכילה א"כ ע"כ לא אתא ג"ש אלא להנאה מש"ה אצטריך לא תבשל להנאה וברור. ומ"מ גם שנאמר שלזה נתכוין עכ"ז עיקר דבריו לא ניתנו ליאמר דא"כ כשהזכיר הרא"ם הא דרב אשי ל"ל לסיים אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ועוד דכיון דר"י יליף לאכילה מלא תבשל א"כ ע"כ דלא קבל הך ג"ש דקדש וא"כ היכי ס"ד למילף הך ג"ש דאין אדם דן ג"ש וכו' ומלבד דאין זו כ"כ קשיא לאיסי דמה בכך אי יליף לה מק"ו כיון דקרא דל"ת כל תועבה אצט' למילי אחריני. ולפי מ"ש ניחא שפיר דלאיסי י"ל עיקר איסורא מלא תאכל כ"ת קושט' הוא דנ"ל ואצט' לק"ו למלקות עי' בה"ה ז"ל בפ"ב מה' מ"א ואפשר דמ"ה כתבו התו' פ' כ"ש ד"ה הכל מודים וכו' ושמא משום דאין ממ"ה והיינו לשון שמא שכתבו לומר דיש לנו לומר דסמך איסי אלא תאכל כ"ת. אמנם מה שקשה הוא דלדעת רבינו דאין לוקין על ההנאה מא"ל וכבר עמד ע"ז הרב ז"ל ומיהו ק' הא דקאמר התם ור' בהנאה מנ"ל ות"ל מל"ת כל תועבה דנהי דמלא תאכלנו גופה ל"ק דת"ל מינה אף להנאה דאיכא למימר דכיון דמדבר הלמד מעניינו מדם ילפי' כי דם מה דם מותר בהנאה אף זה כן מ"מ הא מיהא ק' וי"ל דתלמודא בעי לחזקיה ולפ"ז לחזקיה לית לי' הך ג"ש דכי עם קדוש דה"נ לר"ל לית ליה הך דרשא דלא תאכלנו וכן לרב אשי ולפי זה ניחא מה שהקשה מהרש"א ז"ל בס' זהב שבא דמאי פריך לר' בהנאה מנ"ל ואימא דלית לי' דה"נ ר"ש לית ליה ע"ש מה שתי' והשתא ניחא דכיון דלר"א ע"כ דאית ליה לר' איסור הנאה לא ניחא ליה לאפושי פלוגתא בין חזקיה ור"א דפליגי נמי בהא:

ודע דלפי מה שכתבנו יתיישב מה ששמעתי מקשים שם בגמ' דמאי דפריך לאיסי למ"ל ג"ש ליתי כולה בק"ו וכו' ע"ש ומאי קו' ואימא דאצטריך ג"ש למלקות דאי מק"ו אין ממ"ה הגם שי"ל דדייק מלישנ' דבריי' דקתני מניין לבב"ח שאסור בהנאה לשון זה משמע דלעיקר איסורא בעי ולפי האמור א"ש דלאיסי נמי אית ליה קרא דל"ת כל תועבה אלא דבעי ק"ו למלקות. ובהכי ניחא לי מה שהקשה אלי דמנ"ל לר"א בפ' כ"ש למילף שאר איסורין להנאה מדאצטריך למשרי הנא' בנביל' ומאי אריא אימא דאצטריך להיתרא משום דהוה ילפינן ק"ו מבב"ח לאיסורא הכי ומה בב"ח שהיתה לו שעת הכושר אסור בהנאה נבלה שלא היתה לה שעת הכושר וכו' כמ"ש התו' בפרק כל הבשר דף ק"ך ד"ה מה וכו' וכי פרכת מה לבב"ח שכן נעבדה בו עבירה ערלה תוכיח. ולדאמרן ניחא דהיינו דאם זה הק"ו אמת א"כ לשתוק קרא גם מאיסור אכיל' דידי' ותיתי בהאי ק"ו גופיה מבב"ח אלא ודאי ש"מ דגבי נבלה ליתא להאי ק"ו ולא בעי רחמנא התם לאתוי בהאי ק"ו ומעתה ליכא למימר להתיר בהנאה לאפוקי מק"ו ומדאצט' ש"מ לכדר"א וכעין זה אמרי' בפ' השוחט והמעלה דף ק"ז ע"ב ע"ש דהשת' ליכא למימר דאצט' להתיר איסור אכילה בנבלה למלקו' דמהק"ו נמי שמעי' למלקות דלעיקר איסורא מלא תאכל כ"ת נפקא. ועוד יש ליישב עם מאי דגרסי' התם דף כ"ג דר"י הגלילי ס"ל כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה לא הותרה ומש"ה אצטריך לכל מלאכה בחלב נבלה להתירו בהנאה ע"ש ואם איתא דאצטריך להתיר נבלה בהנאה לאפוקי מהאי ק"ו האיכא למי' מסבר' דחלב נבלה נמי מותר בהנאה דמק"ו י"ל נבלה עצמה תוכיח דשייך בה האי ק"ו ואפ"ה גלי קרא דמותרת בהנאה ולמ"ל לכל מלאכה והוי כעין יוכיח מבחוץ ואין לדחות דר"ע ס"ל כר"ע. מיהו האיכא למדחי דלא אמרה ר"י הגלילי אלא לפי האמת דס"ל דכל איסורין שבתורה אסורין בהנאה מש"ה אמר דאתי לחלב גופי' דכשהותר' נבלה וכו' אמנם בלא"ה י"ל בפשיטות כר"ע ומיהו צ"ע שם בגמ' דמנ"ל דפליגי בהא אימא דפליגי בפשיטות בפלוגת' דר"מ ור"י דלר"י הגלילי אתא קרא דלגר וכו' לדברים ככתבן כר"י וקרא דלכל מלאכה אצטריך לשאר איסורין ור"ע ס"ל כר"מ דקרא דלגר וכו' אתא לשאר איסורין וקרא דלכל מלאכה אצט' לטומאה דכי הותרה נבלה היא וחלבה הותרה לכ"ע ולא פריך השת' מידי מאי דפריך התם לר"י הא כל שאר איסורין שבתורה מנ"ל דמקרא דלכל מלאכה נפקא ואפשר דלא ניחא ליה לאוקמי ר"ע דהילכת' כותי' כר"מ וה"נ ר"י כר"י הגלילי:

ודרך אגב חזות קשה הוגד לי מה שראיתי להרב החינוך ז"ל סי' ת"פ שכתב וז"ל שנבלה הראויה לגר קרויה נבלה וכו' אבל נבלה שאינה ראוי' לגר כלומר נבלה מסרחת אין חיוב באכילתה ומפני זה האריך הכתוב לומר לגר תתננה ללמד זה דאל"כ אין צורך ללמדנו למי נתן מה שיש לנו ואין לומר שבא להתירה בהנאה שכבר כתוב במ"א וחלב נבלה וכו' יעשה לכל מלאכה וכו' עכ"ד ויש לתמוה כמאן אמרה למלתיה הרב ז"ל אי לר"י האמר לדברים ככתבן לומר שכך מצותו וכו' ואי לר"מ הלא קרא דלגר וכו' אתי לשאר איסורין וכדמוכח להדיא כ"ז בסוגיא דהתם וקרא דלכל מלאכה אתא לחלב לר"י הגלילי כדאית ליה ולר"מ כדאית לי' וצ"ע. ונראה עוד ליישב דאיכא למפרך חלב ודם וחדש יוכיחו שאף שלא הי' להם שעת הכושר מותרים בהנאה אף אני אביא נבלה וכו':

ודעת הרא"ם ז"ל נ"ל דס"ל דלא דרשי' ל"ת כל תועב' להנא' אלא היכא דנ"ל מניה נמי אכילה אמנם אי אית לן מקרא אחרינא לאיסור אכילה לא מסתבר לאפוקי מניה הנאה גרידתא כיון דפשטי' דקרא באכילה משמע וכה"ג כתב התוס' רי"ד בפ' האיש מקדש דף נ"ו ע"א וז"ל ראיתי מקשי' כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה במשמע א"כ גבי כיסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפ' אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף הטמאים לכיסוי ולאו מילתא היא דהאמרי' היכא דנפקי איסור הנאה ואכילה מקרא חדא אמרי' דלא יהנה הוא והכא אי מרבי' טמאים א"כ האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכיל' והיכי עקרינן קרא מפשטי' דכתב לשון אכילה וכו' עש"ב הרי לך מבואר דאע"ג דאשר יאכל אטהורי' מיהא דאיתנהו בלשון אכיל' קאמר מ"מ כיון דלטמאים לא התפרש יאכל אלא יהנה לא אמרי' דאיירי בהו קרא וה"נ כיוצא בו. וזה נר' דעת רש"י ז"ל שכתב בפ' כ"ש דף כ"ב ע"א ד"ה חולין שנשחטו בעזרה דאסורי בהנא' לאו דאוריי' ע"ש ועיין בתו' שם ואמאי לא מיתסרי בהנא' מל"ת כל תועבה הגם די"ל דבלאו הבא מכלל עשה אינו בכלל כל תועבה וזה אמרתי ומצאתי להרב שע"ה בפ"ה מה' מ"א והביא סמוכין לזה ע"ש אמנם לפי מ"ש א"צ לזה דלאיסור הנא' גרידא לא נ"ל מלא תאכל כ"ת וכן יתיישב לדעת רבי' אפרים שהביאו התו' ז"ל בכריתות דף כ"ד ע"א דס"ל דרובע מותר בהנאה ע"ש ולמה לא נאסור מל"ת כ"ת והשתא ניחא. וניחא נמי מה שהק' הרב הנז' בפ"ה מה' אישות אמנם התו' ז"ל במרוב' דף ע"ב ד"ה דאי וכו' דתקרובת ע"ז אסורה באכילה מדאורייתא דכתיב ויאכלו זבחי מתים ואין להק' דאי אסור באכילה וכו' מה"ט תאסר בהנאה וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכיל' אתקיש ולא להנאה ע"ש והק' הרב הנז' דת"ל דיהא אסור בהנא' מדכתיב ל"ת כ"ת כל שתיעבתי וכו' ע"ש מה שדחק בדבריהם ולפ"ז נר' ליישב דע"כ מאי דילפי' מד"ק אע"ג דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה היינו ודאי דגמ' גמירי לה ואתא דוד ואסמכה אקרא כדאמרי' בעלמא אתא יחזקאל וכו' והשתא א"ש שמכיון שאיסור אכילה נ"ל בגמ' מקרא אחרינא אין לנו לו' דלהנאה גרידתא נפקא מל"ת כ"ת וניחא נמי מאי דאקשי' לעיל אהא דקאמר בפ' כל הבשר ור' בהנא' מנ"ל ולא נ"ל מל"ת כ"ת כמובן:

וראיתי לתוס' דפ"ק דחולין דף י"ג ע"ב ד"ה תקרובת וכו' שכתבו וז"ל ונר' לפ' דלענין איסור לא פליגי דמקיש רחמנא למת לענין איסור הנאה דהא כתיב אכיל' בקרא ויאכלו זבחי מתים עש"ב ואיברא צריך לעיין במאי פליגי התו' דפ"ק דחולין ודפ' מרובה ואדרבא סברת התוס' דפ"ק דחולין נראית מוכרחת דכיון דקי"ל כר"א דכ"מ שנא' לא יאכל וכו' איסור הנאה נמי במשמע ה"נ הא וכ"כ הריטב"א ז"ל פ' האיש מקדש דף נ"ח ע"ש אמנם לפי מ"ש התו' פ' כ"ש דף כ"א ע"ב ד"ה כל מקום וכו' דכי כל אוכל ילפינן מלא תאכלו ע"ש נמצאו דבריהם דפ"ק דחולין תמוהים הם ולכן ירא' במ"ש כי כל אוכל לא ילפינן וכו' כוונתם כמ"ש רבינו ישעי' בש"מ לב"ק דף מ"א ע"א וז"ל ודוקא אכילה דכתיבה גבי לאו דומיא דנבילה אבל אכילה דכתיבה גבי כרת וכו' לא משתמע איסור הנאה עש"ב וכן דעת הרמב"ן ז"ל בס' המצות מל"ת קצ"ד וכן נר' מדברי התוס' רי"ד שזכרנו לעיל בסמוך ואין לומר שכונת תוס' רי"ד להק' לחזקיה דא"כ מה תי' שם עוד וז"ל אי גם הטמאים טעונין כיסוי לשתוק קרא מניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו"א אפילו טמאים עכ"ד. דעדיין ק' למ"ל דכתיב יאכל בצירי וא"ש אדרבא לכתוב יאכל למעוטי נהנה מאי דהוה מרבינן מסברא אלא ודאי הדבר ברור דלר"א הוא דק"ל דאלו לחזקיה לק"מ וכמ"ש הרב שע"ה פ"ה מה' מ"א לדברי התוס' דאשר יאכל דכיסוי לא סגי דלאו בציר"י ע"ש וברור. ומעתה נמצאו דברי התוס' דמרוב' תמוהים דמה טעם לאכיל' אתקוש ולא להנא' כיון דק"ל כר"א ואפ' דהתוס' דהתם ס"ל כמ"ש בחי' הרשב"א ז"ל לב"ק דמ"א שם וז"ל וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן ע"ש ומטעם זה הסכים הוא ז"ל בחי' לפ' האיש מקדש דיבור שזכרנו לדברי התו' דמרוב' ע"ש א"נ אפשר דס"ל לתוס' דמרובה דלשון תורה הוא דיליף מנבילה ולא לשון ד"ק ועיין בתוס' דפ"ק דע"ז דף י"ב ע"ב ע"ש:

וראיתי להרב פר"ח ז"ל רפ"ז מה' ע"ז שתמה על דברי התו' דמרובה מדר"א ועיין בספר שע"ה ז"ל הל' אישות שם מה שתמה עליו. ולענ"ד יש לו להפר"ח ז"ל על מה לסמוך וכאמור וכ"נ מדברי הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים סימן קי"ג וז"ל ולאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא כל הנאה וכו' והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרי' בפ' כ"ש בין לחזקיה בין לר"א כ"מ שנא' יאכל בין איסור אכיל' בין איסור הנאה במשמע עכ"ד אמנם יש לתמוה על אותה סברא שהביא הרשב"א ז"ל בחי' לפ' האיש מקדש דנ"ח דההוא קרא דזבחי מתים אסמכתא הוא ע"ש ואמאי לא נ"ל מלא תאכל כ"ת וצ"ע:

ומה שהק' הרב ז"ל שם לדבריהם דמרובה מסוגיא דפ' כ"ש עש"ב. י"ל דה"ק אימא כמים וכו' ונימא השתא דאסור והוי כמו בא ללמד ונמצא למד מהכא גופה אמנם לפי האמת דדחי התם נמי ניסוך איקרי וכו' הדרן למלתן דלאכיל' אתקיש וכו' ובהכי א"ש מה שהק' ג"כ מהא לדעת הרמב"ן ז"ל בספר המצות ע"ש. ועוד נראה דיין נסך אינו מסוג דתקרובת ע"ז וכ"כ התוס' להדיא בפ' אין מעמידין דף כ"ט ע"ב ע"ש ואם אמרו התוספות דמרובה דתקרובת ע"ז מותרת בהנאה לא יאמרו כן ביין נסך ואפשר דמאיזה מקום פסיקא ליה לש"ס דיין נסך אסור בהנאה ומש"ה קאמר ואימא כמים הנשפכין לע"ז. אלא מיהו אי קשיא הא קשיא מש"ס דפ' אין מעמידין אשר שם דקאמר להדיא דיין נסך אסור בהנא' מדאתקש למת ע"ש וכבר ראיתי למהר"י כולי ז"ל שעמד בזה ע"ש:

וראיתי בירושלמי ר"פ כ"ש שאחר שאמרו ר' אבהו בשם ר"א כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו את תופס איסור הנאה כאיסור אכילה אמרו שם רבי אבהו בשם ר' יוחנן העוש' אספלנית משור הנסקל וחמץ בפסח אינו לוקה שאין ל"ת שבו מחוור מכלאי הכרם אר"ח פן תקדש פן תוקד אש מתניתא פליג' על רבי יוחנן ממשמע שנאמר סקול יסקל וכו' מת"ל לא יאכל את בשרו בא להודיעך שכשם שהוא אסור באכיל' כך הוא אסור בהנאה מה עבד לה ר"י פתר לה כשקדמו הבעלים ושחטוהו משנגמר דינו ר' זעירא בעא קומי ר' אבהו הכא תימר הכין והכא תימר הכין א"ל חדא בשם ר"א וחדא בשם רבי יוחנן ע"ש ויש לתמוה דמאי ק"ל דהא ר"י לא קאמר אלא דלא לקי משום דאין מפורש איסור הנאה להדיא וכמו שהוא דעת הרמב"ם ז"ל אבל הנאה מיהא איתא ממשמע אכילה לאיסורא משא"כ כלאי הכרם דמפורש פן תקדש לקי וברייתא דקאמר אסור בהנאה איסורא ולא מלקות וזהו שאין ל"ת שבו מחוור דקאמר ר"י וי"ל דדייק מלישנא דברייתא דקאמר כשם שאסור באכילה וכו' דמה לנו אצל אכילה אלא דכמו אכיל' לגמרי אף למלקות [הנאה ג"כ] מיהו ק' אכתי מאי פריך רבי זעירא לרבי אבהו הכא תימר הכין וכו', ומנ"ל דרבי יוחנן דקאמר לעיקר איסור הנאה אדרבא מלישנא דאינו לוקה ואינו מחוור משמע דלמלקות הוא דקאמר ול"ק דידי' אדידיה ורבי אבהו שהשיבו חדא בשם ר"א וכו' שהודה לו מנ"ל הא. ותו יש לתמוה דאימא דר"י מיירי בשלא כדרך הנאתן דבשאר איסורין אין לוקין דכתיב בהו אכילה ובכלאי הכרם לוקה דלא כתיב בהו אכיל' וכדקאמר ר' אבהו גופיה בגמרין בשם ר' יוחנן כל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא דרך הנאתן למעוטי הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור (שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליה' שלא כדרך הנאתן) ואמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכיל' ע"ש והיינו מלתי' דר"י הכא דנקט אספלנית וכו' דאי כדמפרש הירוש' מאי אריא שלא בדרך הנאתן אפי' למשוח עורות פטור ולזה י"ל דמשום כלאי הכרם נקטיה דאפילו כה"ג לקי ומ"מ מנ"ל לירושלמי לפ' הכי בפשיטות הול"ל כדאמרן ואפשר דק"ל לירוש' דמדלא קאמר ר"י נמי בב"ח וחולין שנשחטו בעזרה וכמו שהק' התוס' אדאביי בגמרין ע"ש ור"י גופי' ס"ל בפ' האיש מקדש דנ"ז ע"ב דחש"ב דאורייתא ע"ש ומדלא קאמר אלא כלאי הכרם ש"מ דס"ל דר"י דטעמא דחמץ ושור הנסקל משום דאכילה הוא דמשמע איסור הנאה לא משמע ואהא קאמר דבכלאי הכרם אע"ג דלא כתיב ביה הנאה לוקה דפן תקדש הנאה הוא והשתא א"ש ומ"ש ר"י שאין ל"ת שבו מחוור היינו דאין הנאה בכלל אבל כלאי הכרם אית ביה הנאה ואע"פ שאינו מפורש ס"ל לר"י דלקי והיינו דלא קאמר בכלאי הכרם שהוא מחוור דהוה משמע מחוור ממש שהוא מפורש וליתא ומדקאמר חמץ ושור הנסקל ש"מ משום דלא הוה בהו הנאה כלל הא אי הוה בהו הנאה אע"ג דאינו מפורש לקי ולפ"ז י"ל דרבי אבהו פליג בתרתי אדרבי יוחנן והיינו דקאמר בגמרין מנין לחמץ בפסח שאסור בהנא' דאיסורא הוא דאיכא אבל לא מלקות וכסברת הרמב"ם ז"ל דכל שאינו מפורש אינו לוקה עליו, וכי היכי דלגבי אכיל' לא לקי אהנאה משום דאינו מפורש ה"נ ס"ל לרבינו ז"ל בכלאי הכרם דאינו לוקה אהנאתו דהא נמי אינו מפורש וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בדעת רבינו ז"ל ע"ש. ועיין בהרב שע"ה ז"ל מה שתמה על רבינו מהירוש' הלז ולדידי אין כאן תימא וכאמור. ועוד אני תמה במאי דמייתי הך מתניתא דהא בגמרין בפ' כ"ש ובפ"ב דקדושין ובפ' ד' וה' מייתי הברייתא ללמד שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין ת"ל נקי ע"ש ופריך עלה דילמא דאתא לאסור הנאה ומשני לכתוב לא יהנה ע"ש ואם זו היא ברייתא אחרת אדפריך מההיא לר"י ליסייעי' מאידך. ודע דהך ברייתא דמייתי אח"כ בפלוגתא דרבי יצחק ורבי יאשיה דפליגי בפלוגתא דר"א ורבנן דקסרין בשם ר"י ע"ש לר"א בשם רבי יוחנן צ"ל דס"ל דלא יאכל לחייב מאכיל כאוכל כדעת רבי יאשיה דלאוסרו ס"ל לר"י דמותר וא"כ צ"ע לר"י מה שהק' ר' יאשיה או אינו אלא לאוסרו בהנא' ע"ש ואם נאמר דר"י לא דריש השינוי דלא יאכל א"כ נמצא דפליג אדר' יאשיה ור' יצחק ועל הכל אני צריך להתלמד וצ"ע ובהתוכחי עם חבירי הי"ו העלינו דלעולם לר"י מילק' הוא דלא לקי מטעם שאינו מחוור פי' שאינו מבואר הא איסור' איכא אמנם מתנית' דמוקי לא יאכל בשור הנסקל להנאה גרידא הא ודאי מילקא לקי דהוי כמפורש ולא גרע מכלאי הכרם ואהא פריך לר"י דקא' העושה אספלנית משור הנסקל אינו לוקה ומשני ומדרבי אבהו דקאמר את תופס איסור הנאה כאיסור אכילה לשון זה משמע דלקי מיהא אהנאה כאכילה ואהא פריך ליה רבי זעירא הכא את אמר וכו' והשתא א"ש הך ברייתא דרבי יאשיה ור' יצחק כר' יוחנן וצ"ע:

וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו לסמ"ג הל' חו"מ שהביא ראי' לדברי הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על ההנא' מפ' בתרא דמכות דאמרו שה המבשל נ"ה וכו' לוקה ה' ואלו משום הנאה לא קתני ושוב תמה הרב דלמה לא ילקה ומ"ש מחורש בכבש עם כלב וכיוצא בהם אע"פ שלא נכתב בתורה אלא שור וחמור הרי הוא לוקה מן התורה ואח"כ הביא מדברי התוס' דפ' כ"ש ממה שהק' לר"א יהא נהנ' מחמץ בכרת ותרצו דכי כל אוכל. לא ילפינן מלא תאכלו ע"ש ומשמע דהיכא דכתיב לא תאכלו הנהנ' בו לוקה עכת"ד ודלא כמהר"י כולי ז"ל בס' מש"ל דף ק"ט ע"ד שהשוה דעת הרמב"ם ודעת התוס' ז"ל לכוונה אחת כמו שנרא' מדבריו שם ע"ש דליתא. ודע דמה שהק' שם לדברי הפר"ח ז"ל ממ"ש הוא סי' תמ"ג דאין לוקין על ההנא' דהוי כדין חצי שיעור עש"ב. ליתא דה"נ הוי כמו ריבוייא דח"ש דנהי דאכילה מין ממיני הנאה כמ"ש רבינו ז"ל בספר המצות מ"מ מדאפקי' בלשון אכילה א"כ אינה מפורשת להדיא כמו אכילה עצמה וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל שאין לוקין על ההנא' וא"כ הו"ל כדין ח"ש דאכילה משמע כזית אלא דרבי כל לאיסורא וה"נ הכא אכילה משמע דוקא אלא דילפינן מנבלה א"נ מאותו לאיסורא וזה פשוט:

והנה מה שהביא מהא דמבשל גיד אע"ג דבאוכל לכאור' ליכא מלקות בהנאה מ"מ ס"ל להרב דכיון דבהנאה גופה איכא לאו לקי נמי אף בהדי לאו דאכילה. אמנם ק' דילמא הא מני איסי היא דנ"ל איסור הנאה מק"ו ואין עונשין מן הדין וכבר ראיתי להרב הנז' שהק' לזה ולפי מ"ש בראשונה לדעת הרא"ם ז"ל דאיסי נמי נ"ל עיקר איסורא מלא תאכל כ"ת א"ש. איברא שכבר כתבנו בדעתו הפך מזה גם מה שהביא לדמיון מחורש וכו' לענ"ד לא מכרעת דשאני התם דחילוק גופות הם אמנם המעשה אחד הוא וקרא לאו כי רוכלא דליחשוב וליזיל אמנם בנ"ד שאין מעשה ההנא' ומעשה האכילה ענין א' אם איתא הו"ל לבאר דנהי דמנבלה ילפינן מ"מ מלקות מנלן ואין עונשין מן הדין ומה גם שהאכילה יותר מתפעלת מההנאה:

וראיתו למוהרח"א ז"ל בספר מ"ק הל' חו"מ אמה שהביא הרא"ם מדברי התוס' דלוקין על ההנאה שכתב וז"ל וליתא דכי היכי דליכא כרת ליכא מלקות גם ההיא דמבשל גיד ליתא דמאמר שלוקה על האכיל' איך ילקה ב"פ על הנאה ובכלל אכילה היא וכ"ת לפי דיש לאו מיוחד איהו ס"ל דכשיש ב' לאוין בע"א אינו לוקה אלא א' עכ"ד מ"ש דכי היכי דליכא כרת ליכא מלקות לא הבנתו מהן דנהי דמכי כל אוכל לא משמע מלקות דבלא"ה לא כתיב ביה אלא כרת מ"מ מלא תאכל חמץ ולא יאכל חמץ נלקי מיהא אהנאה וכ"כ התוס' להדיא בפרק העור והרוטב דף ק"ך ע"א ד"ה אלא וכו' ע"ש ועוד דגם שנודה לו בחמץ מ"מ בשאר איסורין מיהא דכתיב בהו אכילה הנאה נמי איתא למלקות לבר מכל אוכל וכן דייקי דברי הרא"ם שכתב דמשמע דהיכא דכתיב לא תאכלו וכו' ע"ש גם מ"ש איהו ס"ל דכשיש ב' לאוין בע"א אינו לוקה אלא א' לא ידענא מ"ק דדוקא בע"א אכן בנ"ד דבהנא' ליכא לאו דאכיל' אין זה קרי ע"א והא לא דמיא אלא לבל יראה ובל ימצא דאי הוה בל יראה כמשמעו דדוקא לעין מיקרי ב' עניינים וכדמוכח מדברי הרא"ם הביאו הרב כ"מ ז"ל רפ"א מהל' חו"מ דין ג' וע"ש במ"ש מרן ז"ל ומזה ג"כ יש לתמוה על הרב מש"ל ז"ל דף ב' ע"ש:

וראיתי להרב מש"ל ז"ל שהק' לדעת התו' ז"ל דס"ל דלוקין על ההנא' מדאמרינן בפ' כל הבשר דף קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב אינו לוקה משום אוכל בשר בחלב דאין איסור חל על איסור ואמאי נימא מגו דאתוסף ביה איסור הנאה דבב"ח חייל נמי איסורא בב"ח וה"נ אמרינן בפ' אמרו לו דיש אוכל אכילה אחת וכו' ולרבי' דס"ל דאין לוקין על ההנא' הא ניחא דלא אמרינן איסור מוסיף בהנא' אלא היכא דאיכא מלקות כגון במוקדשין אמנם לדברי התו' הא ק' מה יענו לסוגיא הלזו ע"ש שהעל' בצ"ע וה"נ איתא בפ' ג"ה דף ק"א גבי אוכל ג"ה של עולה וכו' ע"ש ומשם ק' אף לדעת הרמב"ם ז"ל. שבתי וראה דהתו' אזלי לשיטתם שכתבו בפ' ג"ה שם ד"ה איסור כולל וכו' דאיסור חמור בעלמא הוא ואינו מדין מוסיף ומש"ה כי פריך בפ' כל הבשר לשמואל מדידי' לא בעי למימר דשאני התם דמשום נוסף הוא באיסור הנאה וה"נ התם בדרבי אמי וכו' לא בעי למימר דמאן דס"ל לוקה באכיל' קאמר ומשום איסור בעלמא דאין זה איסור מוסיף אכן רבינו ז"ל לשיטתו שפסק בפי"ד מה' מ"א להך מתני' דכריתות ובההיא דחלב בחלב פסק שם בפ"ט דאינו לוקה ע"ש וע"כ שטעמו כמ"ש הרב מש"ל ז"ל דהאי מלקות והאי לאו מלקות וכן ראיתי להרב לח"מ ז"ל שם בפ"ט שכ"כ ע"ש. אמנם ראיתי לרבינו ז"ל בפי' המשניות אהך מתני' דיש אוכל אכילה א' שנתעורר בקושיא זו וכתב וז"ל והתשו' ע"ז שבב"ח נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל אסור באכילה אסור בהנא' עד שיפרוט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתוב אוסר הנאתו רק ב' העניינים יחד הם איסור בב"ח ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בב"ח על איסור נבל' וכו' ולא תהי' הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלבי קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנא' כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בב"ח אז הי' ראוי להק' ואין הדבר כן וכו' עכ"ד ודברי רבינו ז"ל אינן אלא מן המתמיהים חדא במ"ש דבב"ח נאסר בהנא' מפני שאסרו הכתוב לאכילה וכו' והרי זה הפך מ"ש הוא ז"ל בס' המצות מל"ת קפ"ז דמדכתיב לא תבשל יתיר' נ"ל איסור הנא' ע"ש והיינו כרבי ישמעאל בפ' כל הבשר ע"ש וכפי הנרא' שרבינו פוסק שם כרב אשי דנ"ל מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה מדרבי אבהו וכו' ועוד דעדיין לא זכינו לאור תירוצו דמ"ש מוקדשין מבב"ח דמוקדשין נמי אין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתוב אחר שאוסר הנאתו ואפשר ליישב דברי רבינו דה"פ דבשלמא בב"ח שהשה המור' על האכילה. הוא השם עצמו המורה על ההנא' והיינו מלא תבשל יתירה (ופר"י) ומאחר שהוציא שניהם בלשון בישול א"כ אין שם ההנא' מוסף על האכילה ולהורות דאתרוייהו קפיד קרא שלא יהנה בשום ענין ממנו אמנם בקדשים שההנא' אינו מסוג האכילה שהרי כהנים דהותרו באכילת קדשים אסורים בהנאתו למכרו או ליתנו וא"כ איסור הנאה איסור אחר הוא וע"ש שכל אסור באכיל' אסור בהנאה עד שיפרוט לך וכו' ר"ל דכשם דבעלמא דמפקינן איסור הנאה מאכילה כדר"א משום דאכילה מין ממיני הנאה הוא כמ"ש רבינו בס' המצות ה"נ הכא דתרוייהו נפקי בלשון בישול וא"נ יש לפ' כפשטי' ופסק כרב אשי וממ"ש בס' המצות ל"ק דאפ' דחזר בו מהכא להתם ולפ"ז עכ"ל דרבינו בס' המצות יתרץ הקושיא כמ"ש הלח"מ ז"ל אמנם מדברי מרן כ"מ ז"ל רפ"א מה' טומאת מת ירא' דרבינו ז"ל פסק כרב אשי ע"ש:

וראיתי להרב הנז' שהביא ראי' דאף לדעת התו' דלוקין על החנאה אם אכל אינו חייב משום נהנה מהא דגרסינן בפ' ג"ה דף ק"א אר"י א"ר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ומודים חכמים לר"מ באוכל ג"ה של נבילה ושור הנסקל שחייב ב' ואם איתא לוקה ג' משום הנאה ע"ש ולענ"ד לא מכרעת דמשום הנא' פשיטא דחייב דהא משום אכיל' דנבילה גופה לא לקי אלא משום איסור הנאה דאתוסף ביה אתי למימר אלא דבהא מודו דאיסור נבילה חייל מיהא אאיסור גיד אע"כ דבעלמא אין איסור חל איסור. אמנם יש לתמוה לדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שזכרנו מהא סוגיא דקאמר באוכל חלב של שור הנסקל שחייב ב' מגו דאתוסף איסור הנאה ובשור הנסקל איסור הנאה מלא יאכל נ"ל ואפשר דהתם מפ' כמ"ש התו' שם דאיסור חמור בעלמא קאמר אמנם הא דכריתות דהש"ס קאמר להדיא מגו דאתוסף וכו' ע"כ דאיסור מוסיף ממש הוא מש"ה הוצרך רבינו לחלק בהכי וההיא דהתם איסור חמור בעלמא ולית הילכתא הכי:

עוד כתב הרב מש"ל יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתי אם נאמר ג"כ במ"ע וכו' ונרא' דל"ש וכו' אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפי' במ"ע ע"ש והרב הנז' כ' עליו ולע"ד להביא ראי' לזה ממ"ש רבי' בפ"ה מה' שבועות נשבע שלא יאכל מצה וכו' ה"ז אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' ע"ש והשתא אי שלא כדרך הנאתן יוצא י"ח מצה א"כ בנשבע סתם אמאי אינו אוכל מצה בליל פסח הול"ל דיאכלהו שלא כדרך הנאתו וכו' עש"ב, ולענ"ד אין ראיה זו מכרעת דשאני מצה משום דאיכא למימר דאתקש לחמץ דכתיב לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות ואמרי' דאמאי שחייבין על חימוצו יוצא בה י"ח במצה ושלא, כדרך הנאתן הואיל ואין חייבין על חימוצו אין יוצא בו במצה וכה"ג דרשי' בפ' כ"ש דף ל"ה ע"א ע"ש והא דדחינן לה התם מהא דהמחהו וגמעו וכו' לא מידחי אלא כי היכי דלא נקיש לקולא אבל לחומרא מקשי'. א"נ הא לאו דיחוי' הוא משום דדרשי' נפש לרבות את השותה כדדרשי' בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א ע"ש ושאני התם דגלי קרא אלא דרב פפא לא ידע לה להך ברייתא דבההוא זמנא קטן הוה וכדקרי לה התם דרדקי ורב אידי בר אבין דקאמר לאו הכי לאו משום דקושית רב הונא קושיא וליתא להך הקישא אלא דקושטא קאמר דאין זה כונת ר"ל וזהו שכתב רש"י שם ד"ה אין חייבין וכו' דמי פירות אין מחמיצין כדלקמן עכ"ל וה"נ דרשי' להאי הקיש' לכמה מילי התם דף כ"ח ע"ב ודף ל"ה ע"ב ודף מ"ג ע"ב ע"ש ודלא כהרב קרית ספר ס"ה מה' חו"מ ע"ש וטעמא דמלתא דמקשינן לגבי עיסה של יין ושמן וכו' ולא מקשי' גבי המחהו וכו' הדבר ברור דשאני המחהו דהיא בעיניה יכול לצאת בו אם לא מחהו אבל מה שנאפ' במי פירות מקודם הלישה ודאי אין ראוי לאוכלו כמות שהוא א"כ לא היתה לו שעת הכושר ומש"ה עבדינן הקישא שפיר ולא מפקא מהקישא ההוא קרא דנפש אלא התם דוקא ומה"ט דאמרן וברור. ומעתה אזדא לה הראי' השני' שהביא הרב מהירוש' שהזכירו התו' בפ"ק דקידושין ע"ש ואפשר נמי דמ"ש הרב מש"ל מצה אשגרת לישן הוא. ואין להק' דא"כ בפ' העור והרוטב שם דקאמר אי כתב רחמנא חלב חמץ לא אתי מניה שכן לא היתה לו שעת הכושר ואמאי אצט' לה"ט דהא אי לא כתיב חמץ הוה דרשי' הקישא דר"פ די"ל דעדיפא מינה קאמר דאפי' מדינא לא אתי וכמ"ש התוס' בר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' ע"ש. עי"ל דכיון דאצט' הקישא למילי אחריני ודאי אהני הקישא ואהני מ"מ:

עוד נ"ל לומר לפי מ"ש התו' שם ד"ה אלא וכו' וז"ל אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו ע"ש והשתא כיון דבלא"ה הנאה הוא והוא אית ביה לאו א"כ לא עבדינן הקישא כיון דגלי קרא בהנא' דאיכא לאו אע"ג דאין יוצא במצה דהא ודאי הקישא בלאו כתיב ולא בכרת ודקאמר דנילף חמץ מחלב לענין כרת קאמר וזה ברור. ושו"ר להרב שע"ה ז"ל רפ"א מה' חו"מ שעמד בזה ע"ש ומתוך מ"ש יתבאר דליתא למ"ש הרב הנז' לתרץ קושית מהר"י כולי ע"ש. ול"נ ליישב דאיכא למימר דסוגיא דהתם היא לחזקיה אבל לר"א לא אצט' דהא בכלל הנאה ונפש נ"ל לדרשא אחרינא. אבל אין לתרץ דאצט' נפש משום דאר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ע"ש וא"כ אי לאו נפש הו"א דפטור משום דלאו דרך אכילתן אבל לעולם בהנאה אית בה כרת. דליתא דדוקא במידי דשרי בהנאה אבל באיסורי הנאה ודאי אסור מטעם הנאה אפי' אכל חלב חי אם הי' החלב אסור בהנאה אבל בהנאה גופה שלא כדרך הנאה כגון חלב ע"ג מכתו פטור לאיכא דאמרי התם ודקאמר וכ"ש חלב חי היינו באיסורי אכילה גרידא וזה ברור והיינו דק"ל לתוס' בחולין דק"ד גבי חמץ בהמחהו וגמעו דלא נ"ל מטעם הנאה משום דהנאת חמץ לית ביה כרת ע"ש משום דאע"ג דאין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן מידי הנאה מיהא לא נפקא אבל בחלב שהמחהו וגמעו אע"ג דלאו דרך אכילתו הוא מ"מ גלי קרא נפש לחיובא וא"ת וחלב חי נמי אמאי לא נ"ל מנפש וי"ל דבישוב הנפש תליא מלתא והתוס' שם שהק' אדאביי דקאמר זיעה בעלמא ע"ש ה"ה דה"מ לאקשויי דלמ"ל קרא בערלה תיפוק ליה דחייב מטעם הנאה ולפי תירוצם ניחא ועיין בתשו' למהר"ץ אשכנזי ז"ל סי' ך' ואין להאריך:

ויש להביא ראיה לספקו של הרב ז"ל מאותה שאמרו בפ' דם חטאת דף צ"ז ע"ב וכבר ראיתי לו להרב הנז' שהביאה לסמיכה וע"ש ומזה נמי יש תשובה למה שנסתפק הרב מוצל מאש סימן י"ו אי אמרי' במ"ע דאכילה דבשה' באכילתו כדי אכילת פרס לא יצא כמו באיסורין א"ד ל"ש ע"ש. והנה הרב הנז' הק' לדעת רבי' ז"ל דס"ל דאין לוקין על ההנאה מסוגי' דפ' ד' וה' דף מ"א ע"א דקאמר לכתוב רחמנא לא יהנה ע"ש ואם איתא נימא דמש"ה לא כתיב לא יהנה דהיה שמעי' מיניה מלקות מש"ה כתי' לא יאכל דלא לילקי אהנאה ותי' הרב הנז' דרבי' ז"ל הוקשה לו קושי' התו' שם דמאי פריך דאצט' לא יאכל לאיסור הנאה ות"ל מניה ולא ניחא לי' בתי' התו' שם ומש"ה מפ' דאתא קרא למלקות דלא היה שמעי' מנקי ולזה השיב שפיר לכתוב לא יהנה עכת"ד. ולענ"ד לא נהירא דמאי קושי' דאימא דאצטריך לא יאכל לאיסור לאו דאי מנקי לא הוה שמעי' אלא דאסורא דאורייתא בעלמא ואכתי מלקות מנ"ל ובשלמא לתו' י"ל דעדיפא מינה תירצו ולא ניחא להו למימר דלטפויי בלאו אתא כעין מאי דאמרי' בעלמא כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמי' בלאוי יתירי אמנם לרבי' ז"ל מאי קושי'. וסבור הייתי לתרץ דרבי' ז"ל ק"ל בסוגי' דמאי פריך והאי לא יאכל לאיסור הנאה והא למ"ל קרא ות"ל מלא תאכל כ"ת ואין לומר דכיון דתיעבו הוא משום נבילה הו"א כי נבילה שמותר' בהנאה דליתא דדוקא נבילה אבל זה שהחמי' בו הכתוב לסוקלו יאסר בהנאה מלא תאכל כ"ת ובשלמא למאי דמוקי ליה לשחטו וכו' ל"ק דת"ל מל"ת כל תועבה כל שתיעבתי לך לסוקלו וכו' דדוקא אלאו גמור הוא דקאי לא תאכל כ"ת וכמ"ש לעיל והיינו נמי דאצט' נקי לעורו ולא נפקא מל"ת כ"ת מה"ט אלא מיהו הא י"ל דלא בעי לאוקמי' בלאו וע"כ דה"ק דל"ת כ"ת לאיסורא אבל לא למלקות דהוי לאו שבכללות כמ"ש הרא"ם ז"ל ומש"ה אצטר' לא יאכל למלקות ואה' משני שפיר לכתוב לא יהנה אלא שכבר כתבנו דמלא תאכל כ"ת לא נפיק איסור הנאה גרידא ומ"מ לדעת רבי' ניתן ליאמר והא דאצט' לר' ישמעאל קרא להנאה י"ל דמכיון דאצט' למכתב בישולו ואכילתו להדיא לא נמנע מלכתוב גם איסור הנאתו ורצה לכתוב כל דיניו בו. ועוד נראה דרבי' ז"ל ס"ל כמ"ש בחי' הריטב"א ז"ל לפ' האיש מקדש דף נ"ז ע"ב וז"ל לא תבשל ג"פ פי' וכתב רחמנא בישול בכולה משום דלא אסרה תורה אף אכילה והנאה אלא בבישולו ולאפוקי צונן בצונן וכו' עש"ב וכ"נ מדברי רבי' ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש בה"ה ז"ל והשתא ע"כ למכתב איסור אכילה והנאה בהדי נפשייהו ולא נפיק מל"ת כ"ת משום דבעי לאפוקינהו בלשון בישול וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"ת וליכתוב בישול באכילה ולא בישול בהנאה ואנא אמינ' ומה אכילה דחמיר' צונן בצונן מותר הנאה מיבעי' וי"ל דהוה מוקמי' להך בישול להנאה דמסתבר טפי דלאקולי בהנאה אתא אבל באכילה אפי' בצונן אסור מש"ה צריכי תרוייהו. אמנם ק' אצלי לדברי הריטב"א ז"ל הללו דהא מדאפקיה רחמנא בלשון בישול ולא בלשון אכילה נ"ל בפ' כ"ש שלוקי' עליהן ואפי' שלא כדר הנאתן כדקאמר התם ואביי להכי לא כתי' אכילה בגופי' לומר שלוקי' עליו שלא כדרך הנאתו ובשלמא לדעת רבינו ז"ל י"ל דאפי' לא כתי' בגופי' וילפי' מל"ת כ"ת אין לוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו כיון דלא כתיב בבב"ח עצמו דומיא דנבילה דקאמר אביי וכ"נ מדברי הרא"ם ז"ל דאל"כ מאי ק"ל באיסור אכילה לימא דמש"ה אצט' דאי הוה נ"ל מל"ת כ"ת הו"א דוקא דרך הנאתו אלא ודאי כדאמרן ומדהוצרך לכתוב בישול בגופיה לאשמעי' דדרך בישול אסרה תורה ואפשר דה"נ כונת הריטב"א ז"ל אלא שלשונו רחוק קצת ויש לישבו אבל אין להביא ראיה מדאמרן בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"א מדגלי רחמנא בדין כלאי הכרם פן תקדש וכו' ואי ל"ת כ"ת דוקא כדרך הנאתו משמע אכתי אימא דאצט' פן תקדש לחייבו אפילו שלא כדרך הנאתו די"ל דבלא"ה פריך שפיר כמ"ש התוס' שם ע"ש. מיהו מדברי התו' דפ' כ"ש ד"ה הכל מודים וכו' מוכח כדאמרן דאי לא מה הק' דל"ק ה"מ בבב"ח הא למאן דנ"ל מל"ת כ"ת הוי דוקא כדרך אכילה וע"כ ודאי כדכתיבנא או אפשר דתרוייהו משתמעי מגיה וכ"נ מדברי הרב החינוך ז"ל סי' קי"ג ע"ש. שוב מצאתי להרב דינא דחיי לאוין קמ"א ריש הלכות א"מ שנתעורר בזה לדעת רבינו ז"ל ותי' דנ"ל מתרי קראי דאכילה ודהנאה דאכילה אפקיה לשלא כדרך הנאתו והנאה מדהול"ל לא תהנה וכתב לא תבשל ש"מ דרך בישול ע"ש ולענ"ד אחר המחילה לא דק דאי הוה כתיב לא תהנה הוה לקי דלאו מפורש הוא וצ"ע:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה