למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד סג
בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן אם וי"ו לחלק או להוסיף הוקשה לו להר' אלגזי ז"ל בס' הליכות אלי כלל שכ"ח וז"ל וק' לכאורה דלר' יאשיה וכו' מי נימא דמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיכה שניהם וכ"ת ה"נ א"כ ליתני התם במתני' זה חומר במקלל מבמכה ואפשר ליישב בדוחק דס"ל האי תנא מקיש הכאה לקלל' עכ"ל. ולכאו' לק"מ דלא תני במתני' זה חומר במקלל וכו' דדילמא מתני' כר' יונתן ס"ל עיין תוס' דב"ק דף נ"ד ע"א ומיהו לזה י"ל דודאי דוחק לאוקמה מתני' דלא ככ"ע דה"נ פריך התם בגמ' הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשיה מאי איכא למימר ואם איתא ואימא דמתני' כר' יונתן היא ולר' יאשיה ה"נ דמקלל לאחר מיתה פטור. אבל נר' דאיכא למימר דלעולם לר' יאשיה עד שיכה שניהם משמע ליה ודלא תני במתני' חומר זה משום דלא מעייל נפשי' בפלוגתא דהשתא לא נקט מתני' אלא מילתא דשוייא לתרוייהו והיינו דפריך אלא לר' יאשיה מא"ל ומדמשני התם אמתני' דקסבר מקשי' הכאה לקלל' ואע"ג דפלוגת' היא אין ראי' דאיכא למימר דהיינו דקאמר לימא הני תנאי כהני תנאי כלו' דהשתא א"צ לומר דקסבר האי תנא מקשי' וכו' אלא דכיון דפלוגתא היא לא מעייל תנא נפשי' בפלוגתא ודקאמר הני תנאי הוא לפום מאי דאסיק דהכי קסבר תנא דמתני' מיהו לפי האמת דבהקישא פליגי א"צ לזה דבשלמא אי ליכא תנא קסבר מקשי' עכ"ל תנא דבמתני' הכי ס"ל אבל השתא לית לן למימר דלא אתי ככ"ע והיינו לשון לימא דנקט דדחיקא ליה שינוייא דקסבר וכו' ור"ל דלפי דבריך הני תנאי כהני תנאי וזה דוחק דתנא דמתני' לא אתי ככ"ע אבל לדידי לא נימא הכי ודחי דלעולם תנא דמתני' לא אתי ככ"ע ומאידך ברייתות דכ"ע לא מקשי' וכו' ומסיק דבהקישא פליגי והשתא ניחא קצת לשון לימא דנקט דמשמע דלא קאי דהכי הוא כל לשון לימא שבגמ' והיינו דלא קאי דהני תנאי כהני תנאי ועיין תוס' דרפ"ק דנזיר דף ב' ע"ב ד"ה לימא:
אכן נר' ודאי דליכא למימר דלר' יאשיה ה"נ דעד שיכה שניהם דא"כ אדמפלגי בקללה ליפלגו בהכא' דאיכא נפקותא לענין דינא טפי. ומ"ש הר' ואפשר בדוחק דסבר האי תנא מקשי' וכו' אין כאן דוחק לפי שיטתו דלא אמרי' מתני' דלא ככ"ע דכיון דאסיקנא דס"ל לתנא דמתני' דמקשי' וכו' מדלא תני חומר במכה וכו' ה"נ לר' יאשי' כיון דע"כ מדפריך לר' יאשיה מאי א"ל היינו דבעי לאוקמה ככ"ע א"כ אם נימא דלר' יאשיה לא מקשי' אכתי ק' דליתני חומר במכה וכו' וכמו שהק' הוא ז"ל אוכ"ת שכ' ולפ"ז מ"ש אח"ז ואפשר עוד דסבר לא מקשי' דבמכה עשה בו שלא בעמך וא"כ ילפי' מכה אביו ואמו דבחד מנייהו סגי בק"ו דמקלל שפטר בו שלא בעמך ואעפ"כ חייב על כל א' בפ"ע. אלא דאכתי יש לדחות במ"ש התו' ד"ה ומה מכה וכו' שהק' מה למכה שכן בחנק ה"נ מה למקלל שכן בסקילה וכן נמי איכא למפרך מה למקלל שכן חייב לאחר מיתה עכ"ל לא יתכן כדכתיבנא דא"כ ק' לתני לדידיה חומר במכה וכו' כדפריך בגמ' נמה שדחה דאיכא למפ' שכן בסקיל' ליכא פרכא דהיא גופה נילף כמ"ש התוס' גופייהו אהך דמכה ואע"ג דתנן אלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו לית ליה לר' יאשיה הך סברא דה"נ לית ליה דמכה לא עשה בו כדס"ל למתני' ויש לחלק ובעיקר קושית הרב אישתמיטתי' הא דאיתא התם ריש פרקא דמוקי קרא דמכה אדם יומת באביו ע"ש ובפירש"י וממילא משתמע מניה דאפי' א' בפ"ע יומת דהכתיב אדם וע' בהרא"ם ז"ל בפרשת ומכה אביו וכו' ע"ש וברור:
עוד כ' הרב ז"ל וז"ל ודע שמצאתי כלל חדש בזה דאפי' ר"י מודה דהוי"ו משמע שניהם כא' וע"כ לא אמרי' דהוי"ו במקום או אלא דוקא במקלל אביו ואמו דלא אפשר בלא ו' דהיכי לכתוב ומקלל אביו ואמו הוה טעינן לפרושי שאביו קלל את אמו לכך צריך ו' ואמרי' דהוי במקום או אבל היכא דמצי למשתק מן הו' וכו' אז אמרי' מדכתב ו' אפי' ר' יונתן מודה דהו' אתא לחבר ולומר שניהם יחד כר' יאשי' וכן מצאתי בפי' רש"י ז"ל מנחות דף צ"א ע"א וכו' וצ"ע לכאורה מהא דכתב רש"י ז"ל בסנהדרין וכו' כמו שפרט בשור ובחמור וכו' ש"מ דאי לאו יחדיו הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו והא שור וחמור אע"ג דאי כתיב בלא ו' אלא בשור בחמור לא הי' מקום לטעות ואפ"ה אמר דאי לאו יחדיו הו"א לחלק בא הוי"ו וכו' עכ"ל עש"ב. ואפשר ליישב דעת רש"י ז"ל דהתם נמי איכא למיטעי דהוה משמע לא תחרוש בשור במקום חמור ור"ל דאין חרישה מותרת אלא בחמור אבל לא בשור וזהו בשור תחת חמור ויש מתרצים דהוה משמע שור שהוא מורכב בחמור:
עוד כ' הרב ז"ל גם שם בתוס' יש ט"ס במ"ש וז"ל ובקונט' פי' וכו' דלא כתיב מן הבקר והצאן וצ"ל מן הצאן ותדע דהא כתבו אח"כ מן הבקר מן הצאן משמע מזה א' ומזה א' ולא כתבו בו' הרי דבלא ו' הוא דמשמע שניהם כא' והוא כמ"ש רש"י ז"ל בנוסחא שלפנינו וכו' עכ"ל וגם בדבריו יש ט"ס במ"ש דבלא ו' הוא דמשמע וכו' וצ"ל דבו' הוא דמשמע וכו' והנרא' פי' דבריהם דכצ"ל דלא כתיב מן הבקר מן הצאן וכמו שהגיה הר' ז"ל ושוב כתבו משמע שניהם דאתא לפ' מאיזה בהמה מן הבקר ומן הצאן מזה א' וכו' עכ"ל וכמו שהוא לפנינו וברור הוא דמ"ש מזה א' וכו' הוא לפי האמת דמשמע שניהם כא'. ודע שהתוס' בפ' הוציאו לו דף נ"ז ע"ב ד"ה תניא וכו' כתבו וז"ל אבל תימא אמאי קסבר ר' יונתן אין מערבין וכו' כיון דכתיב מדם הפר ומדם השעיר נימא מערבין דאמר בפ' ב' מדות דלר' יונתן וכו' מן הבקר ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי ורש"י פי' התם דלאו מוי"ו קדריש אלא מדשני קרא בדיבורי' וכו' ולא כתיב ומן הבקר וכו' ולא נהירא דלא המ"ל ומן הבקר דהא בקר וצאן הוא פי' דמן הבהמה וכו' עכ"ל ויש להגיה דבריהם דפ' ב' מדות ע"פ דבריהם דהתם. וק' לדבריהם אדקשיא להו אהא דהתם תק' להו בעיקר פלוגתייהו גבי מקלל אביו ואמו לפי מאי דקאמר התם ומן הצאן כמאן דכתי' יחדיו דמי היכי מתיישבת פלוגתייהו במקלל גם לתירוצם הראשון שכתבו שם דמדם הפסיק הענין אכתי תק' גבי מקלל דכתיב נמי בו' ואפ"ה לר"י משמע א' בפ"ע וליכא למימר דס"ל כמ"ש רש"י שם דבמקלל ע"כ למכתב בו' דהוה משמע דאביו קלל אמו שהרי לפי גרסתם שם בפירש"י ע"כ לא גרסי בדבריו התם הך טעמא דמקלל דלא צריכין למימר הכי והתוס' קיימי לפי דברי רש"י. גם לפי התי' הב' שכתבו שם ע"כ ליתא לה"ט ויש ליישב דס"ל דאת אמו את הפסיק הענין אך לפירש"י שהביאו בפ' ב' מדות הקשו לו מסוגיא דהתם דלר' יונתן אע"ג דכתיב ומדם השעיר בוי"ו ס"ל דאין מערבין והתם ליכא למטעי כמו גבי מקללו. נ"ל ליישב בעד רש"י ז"ל דס"ל דלא דמי דנהי דבו' משמע לחבר היינו לענין דלא אמרי' דבחד מנייהו סגי כמו גבי אביו ואמו אלא דבעי' שיעשה שניהם אבל לענין מערבין אה"נ דאין מערבין אבל ליתא דמכיון דהו' דמודם השעיר לא אצטריך לענין דבעי' תרוייהו דמגופי' דקרא דכתב תרתי משמע הכי עכ"ל דהוי"ו אתא למימר דבעי' דמעורבין דוגמא לומן הצאן דכיון דלא אצטריך לגופי' מוקמי' ליה לחבר וה"נ קאמר התם בגמרא תסתיים דר' יאשיה הוא דאמר מערבין דס"ל אע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו והא בכה"ג כ"ע מודו דלא קאמר כמאן דכתיב יחדיו אלא לענין דבעי' תרוייהו ולא דמי כלל לפלוגתייהו וכו' שדעת רש"י שם כתי' א' שכתבו התו' ביומא דומדם הפסיק הענין א"נ כמ"ש שם ד"ה ר' יונתן וכו' ע"ש. אבל אי קשיא לפירש"י מדגרסי' בב"ק דף נ"ד ע"א ורבנן או מבעי לי' לחלק ופירש"י דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד וע"ש בתו' והשתא לפי דברי רש"י ז"ל או למ"ל לכתוב שור וחמור ואנא ידענא דלחלק הוי דהתם ליכא למטעי דלא שייך הכא למימר שור מורכב בחמור ואפשר ליישב עם מה שמצאתי בש"מ לשם שכתב משם תוס' הרא"ש ז"ל וז"ל הק' בתו' וכו' ור"ת תירץ דהכא אפי' ר' יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרי' שור דהכא משור וחמור דחריש' מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו עכ"ל. ומיהו אכתי לא ידענא אי גמר ג"ש בשור וחמור א"כ לפי האמת למאי אתא ואי לא גמר הא אין אדם דן ג"ש מעצמו והיכי ס"ד למילף ג"ש ואפשר דלאו ג"ש קאמר אלא כעין למד סתום מן המפו'. וע"ק מדאמרי' בפ' אותו ואת בנו דף ע"ח ע"ב גבי שור או שה דפריך והא או מבע"ל לחלק וכו' ומשני לחלק לא צריך קרא דס"ל כר' יונתן ע"ש והשתא ק' דאכתי אפי' לר' יאשיה למ"ל או לחלק נכתוב שור חמור לחוד וידענא דהיינו כל א' בפ"ע דבשלמא אי הו"א דהוי"ו אורחי' דקרא הוא ניחא וע"ש מסוגיא דס"פ שבועות שתים בתרא דף כ"ז ע"א דקאמר דאו להטיב מבע"ל לחלק ופריך הניחא לר' יאשיה וכו' והא אפי' לר' יאשיה. לא אצטריך או דמלהרע להטיב נמי משמע לחלק. ואפשר ליישב דהתם נמי אוכל למטעי וע"כ למכתב בוי"ו דבלא ו' היה משמע להרע אותו דבר שהוא טוב דהיינו להטיב והשתא כי קאמר מבע"ל לחלק היינו אי הוה כתיב להרע ולהיטיב קאמר וע"ק מההיא דריש השואל גבי ונשבר או מת דפריך הניחא לר' יונתן דלא צריך לחלק אלא לר' יאשיה האי מבע"ל לחלק ע"ש ואפשר לדחות נמי דהתם הוה טעינא דה"ק ונשבר אותו שמת. וע"ק דאמרי' בפ' הזרוע דף קל"ב ע"א גבי אם שור אם שה לר"א אם שה למ"ל ומשני מבע"ל לחלק והשתא למ"ל אם לחלק וה"נ ק' מפ' השוחט והמעלה דק"ז ע"א דקאמר לר"י או זבח לחלק ולשם י"ל דה"נ הוה טעינן עולה שהיא זבח ופרושי קמפ'. וע"ק מפ' כסוי הדם דפ"ו ע"ב ע"ש והנר' בכוונת דבריו דע"כ לא כתב כן אלא לר' יונתן ומדר"י נשמע לר' יאשיה דס"ל דאע"ג דהו' לגופי' אצטריך כי היכי דלא נטעה דהשתא הוי"ו כמאן דלית' ומינה לר' יאשיה דאע"ג דכתיב בלא ו' כמאן דכתיב יחדיו דמי דלא נימא דלא משמע ליה הכי אלא בתר דכתיב ואמו בוי"ו דמדר' יונתן ס"ל דכי כתיב בוי"ו נמי הוה כמאן דכתיב יחדיו וכי אתי הוי"ו לגופה הוי לחלק והיינו ע"כ משום דהוי כמאן דלית' ה"נ לר' יאשיה אע"ג דלא כתוב בוי"ו כמאן דכתיב יחדיו דמי והשתא ניחא מכל הני סוגיא דאייתינא. אלא דאכתי מאי פריך בפ' הזרוע לרבנן לחלק מנ"ל ולישני דס"ל כר' יונתן ואפשר דניחא לי' לאוקמי' אפי' כאידך ועיין בתוס' בפ' השוחט שזכרנו אלא שמלשון רש"י דפ' אותו ואת בנו שכתב וז"ל כר' יונתן דאמר וכו' וכל היכא דכתיב פ' ופ' או האי או האי משמע עכ"ל נר' דלר' יונתן נמי אע"ג דכתיב בוי"ו הוי נמי לחלק הוא כמ"ש במנחות ואפשר ליישב דבריו דנקט הכי משום ההיא דמקלל דעלה קיימא פלוגתייהו וכונתו דכל כה"ג דהו' את' כי היכי דלא נטעה או האי או האי משמע ודוחק ועיין בפ' בא סימן דף נ"א ע"ב בתו' ד"ה ולכתוב ועיין בס' ג"ה כלל רי"ג ועיין במהרש"א שם. האמנם ק' מסוגיא דפ' מרובה דס"ז ע"ב דקאמר נכתוב רחמנא וטבחו ומכרו ופריך ואימא ה"א עד דגניב תרי וטבח חד ומזבין חד ומשני או מכרו כתי' ופירש"י דהא כתיב או לחלק ע"ש והשתא למ"ל או לכתוב וטבחו ומכרו וידענא דכל א' בפ"ע לר' יונתן ואפשר דהך סוגיא אליבא דר' יאשיה. א"ק לפי האמת לר' יונתן למאי אצטריך או ושמא מבע"ל לדרשא אחרינא וכדדריש תנא דבי רי"ש בפ"ב דקדושין דמ"ג ע"א או לרבות את השליח ומייתי לה התם במרוב' דף ע"א ע"ש וה"נ שור או שה דרישא דקרא שמא אצטרי' לשום דרשא:
כתב הריטב"א ז"ל בשיטתו למציעא גבי פלוגתא דר' יאשיה ור"י וז"ל וקבלנו מרבינו ז"ל בשם ה"ר מנחם הלוי אחיו שלא א"ר יונתן וי"ו לחלק בא אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעש' לפ' או שיתן לפ' ודאי שיעש' לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מנייהו שבדבר התלוי במעש' לכ"ע וי"ו מוסיף על ענין ראשון בא עכ"ל הביאו הרב בני חיי ז"ל בהגהותיו על הטור הל' מגילה סי' תרצ"ד ע"ש והנה סוגיא דפ' כסוי הדם גבי חיה או עוף דמצריך קרא לחלק בין לרבנן בין לר"י ע"ש הויא סייעתי' דהרב ז"ל וה"נ סוגיא דפ' הזרוע דכתיב' א"ש לדעתו ז"ל וההיא דפרק השואל אע"ג דאינה מניעה מ"מ אינה צווי שיהא נשבר ומת והוי כמו מניעה שאינו מן הדין לישבר ולמות דה"נ גבי מקלל אע"ג דלא כ' בלשון מניעה כמאן דכתב הכי דמי כיון דכתיב ביה מיתה וה"נ התם דלענין תשלומין מיירי וההיא דשבועות חשיב נמי מניע' דמייתי קרבן ודכוותה נמי ההיא דב"ק גבי ונפל שמה שור או חמור מניעה היא. אך הדבר הקשה מההיא דיומא גבי מדם הפר ומדם השעיר דתלוי במעשה הוא ואפ"ה ס"ל לר' יונתן שם דוי"ו לחלק ע"ש ולפי מאי דכתיבנא לעיל לדעת רש"י דס"ל כמ"ש התוס' דמשום דמדם הפסיק הענין א"כ במ"ש שם בדיבור האחר לר' יונתן דהוה ילפי' סתום מן המפורש דומיא דלפני ולפנים ודהיכל ע"ש א"ש. וראיתי להרב לשון ערומים בל' הרא"ם שכ' כן ושוב דחה זה באומרו דלא כתבו התו' כן אלא לפי האמת ואני אומר דלא כתבו התו' כן אלא לר' יאשיה אך לר"י אפי' לס"ד אית לי' האי סברא כמו שירא' המעיין שם ועיין בחי' הריטב"א ז"ל ביומא לשם ע"ש:
עוד הק' הרב הנז' לדברי הריטב"א ז"ל מההיא דפ' ב' מדות דהוי תלוי במעש' וא"כ ל"ל למימר הואיל וכתב מן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי וכו' ע"ש ונ"ל דמפ' דהיא היא קאמר בגמ' דסד"א הואיל וכתיב מן הבקר ומן הצאן דהוי ענין עשיה כמאן דכתיב יחדיו ודוגמא לזה כתבו בכונ' הגמ' תוס' ביומא בתי' ב' וז"ל א"נ נ"ל מדכתיב גבי בן צאן מן הכבשים או מן העזים ובבן עוף נמי כתיב מן התורים או מן בני היונה והכח לא כתיב או מן הצאן ש"מ לערבן ולהכי אצט' בפ' נסכים או לחלק ואו מוקמי' ומן הצאן להוציא את הנוגח עכ"ל אך ק' לרעת רש"י דפ' ב' מדות או דכתיב גבי או מן העזים וכן או דמן בני היונה למ"ל לר' יונתן אם לא דאתו לדרשא אחרינא ודוחק הוא דלא לישתמיט תלמודא למשמע לן פלוגתייהו בהכי ובכל כיוצא בזה ולולי שיראתי הייתי אומר שט"ס נפל בדברי רש"י ואיזה תלמיד טועה שלא הבין דברי רש"י והוק' לו מאביו ואמו וכ' זה והתלמיד טועה שאינה קושיא וכמו שביארו התו' שם דבריו וכן התוספות ביומא לא הזכירו מזה כלום ע"ש:
עוד הק' הרב הנז' לדברי הריטב"א ז"ל מפ"ק דקדושין ד"ט ע"ב דאמרי' בעולת בעל מלמד שנקנית בביאה ופריך כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקנית בביא' אי מהתם ה"א עד דמקד' והדר בעיל ע"ש וכתב שם הריטב"א גופיה דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ן ס"ל כר' יונתן והא התם דמידי דעשייה הוא כדאמרי' עד דמקד' והדר בעיל ואפ"ה ס"ל לר' יונתן דמשמע כל א' בפ"ע ע"ש שהניח בצ"ע ונר' ליישב דהתם איש ואשה הפסיק הענין דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וכהאי גוונא כתבו התוס' דמדם הפסיק הענין כדכתיבנא לעיל ומ"ה אף דכתיב בוי"ו דהוי מוסיף כמאן דלא כתיב בוי"ו דמי וחשיב השתא כמו מניעה ועיין בג"ה כלל קס"א שמ"ש שם אינו מעלה ארוכה לדברי הריטב"א ז"ל הללו. ולעיקר קושייתו נ"ל דלק"מ דלענין התנאי שהוא בגוף המצוה הוא דבחולין לא בעי לעכב אמנם התם סד"א דאתרוג מצוה אחריתי לחודיה קאי וכדקאמר התם ר"א ברישא מ"ה לא כתיב וכפות למימר דאינו נאגד עמהם סד"א כיון דגוף אחר הוא מצוה בפ"ע נינהו מ"ה אצטריך קרא למימר דמעכבין זה את זה דכולא חדא מצוה הוא ומצאתי במכילתא פ' בא פסוק מן הכבשים ומן העזים תקחו דתניא התם מזה בפ"ע ומזה בפ"ע אתה אומר כן או אינו אלא שיביאו משניהם כאחת ת"ל ואם מן הצאן וכו' ומה אם עולה וכו' ע"ש ומדתניא סתמא הכי משמע דלכ"ע אתיא מדלא קאמר ור' יונתן אומר א"צ וכו' כאורחי' דברייתא התם בכמה דוכתי ועוד דוחק לאוקמה כר' יאשיה דלא כהלכתא ולפי דברי הריטב"א ז"ל א"ש:
דע שראיתי בש"מ לקמא אההיא דונפל שמה וכו' שכתב משם רבי' ישעי' ז"ל וז"ל תימא דכל סוגיא דהכא וכו' כר' יאשי' וכו' וי"ל דבמנחות פ' ב' מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכים ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן אצטריך מן לחלק לכל א' נסכים דאע"ג דמשמע כל א' בפ"ע סד"א היכא דעביד בקר וצאן ביחד לא יביא לב' נסכים אלא כשיעור א' להכי כתב מן לומר שיביא ב' נסכים וכן י"ל כאן דאצט' קרא לחלק אף לר' יונתן אע"ג דמשמע כל א' בפ"ע היכא דנפלו שניהם אימא לא ליחייב אנא חד מינייהו וכן במתנות כהונ' הוא היכא דשחט ב' לא ליחייב ליתן מתנות אלא א' מנייהו עכ"ל ט"ס נפל בדבריו וצ"ל או מן לחלק וכן יש להגיה בכולהו ומיהו קשיא עליה מהא דפ' אותו ואת בנו גבי שור או שה דלר' יונתן לא מצריך או לחלק והא התם נמי הוי דומיא דבור ואיכא למימר נמי דאע"ג דאחד מיהא מיחייב מ"מ אי שחיט תרתי לא מיחייב אלא א' מינייהו וכן ק' מפ' שבועות שתים בתרא דהתם נמי איכא למימר היכא דנשבע תרתי להרע ולהטיב לא מיחייב אלא חדא כגון שנשבע על ב' ככרות בחדא להרע שלא לאוכלו ובאידך להטיב שאוכלו וצ"ע:
וראיתי לו להרב הנז' שכ' על מ"ש התו' ביומא דף נ"ח ע"א ד"ה ר' יונתן וכו' שהק' דהא ר"י אית לי' דמשמע שניהם כא' וכו' והכא משמע דאית ליה דמזה בפ"ע ומזה בפ"ע וכו' ע"ש והק' שם הרב ז"ל דמאי ק"ל שהרי מאי דקאמר הכי היינו מעיקרא אבל הא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ובכל התורה כולה אי לא כתיב ביה יחדיו פ"ל דוי"ו לחלק בא עכ"ל ע"ש מה שדחק בזה והדבר ברור דלפי דבריו מאי עד שיפרוט לך עד שפרט הכתוב מיבעי לי' אלא ודאי משמע כא' חייב ומשמע מניה נמי אפי' א' בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו דאז לא משמע אלא חד משמעות דוקא שניהם כא' ומ"ה קשיא להו לתוס' שפיר וע' בפירש"י בסנהדרין וזה פשוט וברור: