למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד נו
הרב אמונת שמואל ז"ל הביאו הרב פר"ח ז"ל בי"ד סי' ס"ב כתב דהיכא דלנותן ליכא איסור' לא קעבר אלפני ע"ש ולפי דבריו אלו ניחא אצלי מה שהק' הרב כרתי ופלתי ז"ל סי' ז"ך בשם גאון בשמעתא דר"פ כ"ש דפריך לר"א מדתניא מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ ת"ל ולפני עור ות"ל דאסור בהנאה ע"ש והק' הגאון ז"ל דלוקמה במפרכסת דלהרמב"ם ז"ל לישראל שרי ואין בו איסור אמ"ה ולב"נ אסור והרב הנז' דידיה הק' לכ"ע דלוקמה באמ"ה דטמא' דלישראל לא מיתסר משוה אמ"ה ולב"נ אסור והוא מפרק לה בהדק היטב דלמ"ל למנקט תרתי יין לנזיר ואמ"ה לב"נ וצ"ל דאי אשמעי' נזיר הו"א משום דישראל בישראל הוא אבל ישראל בב"נ כיון דליתנהו בכלל ערבות לא קעבר ישראל עליה ואי אשמעי' ב"ן התם הוא דלנותן גופיה אסור אבל מושיט יין לנזיר דלדידי' שרי אימא לא קמ"ל ומעתה לא מצית מוקמת במפרכסת ובטמאה דא"ה יין לנזיר למ"ל למיתנא הא תרוייהו איכא למשמע מהך דאמ"ה לב"נ אלו דבריו ואני אומר תרצת הא דמפרכסת אלא מיהו הא דטמאה אכתי ק' דהא אצטריך יין לנזיר דלא תימא שאני אמ"ה משום דהא מיהא אסור לישראל משום טומאה דמ"ל איסור זה מ"ל אידך וכה"ג כתבו התו' בפ' השוחט דף ל"ג ע"א ע"ש אבל יין דלמושיט מיהא שרי לגמרי אימא לא קמ"ל גם בעיקר תירוצו אנכי לא ידעתי איך לא השגיח במ"ש התוס' פ"ק דע"ז עלה ההיא דיין לנזיר דהא דנקט הכי טפי משאר איסורין דקמ"ל דכיון דנזיר לא בדיל מהיין כל השנה אף שאין יודע אם בודאי שותהו אסור להושיט לו אבל נבלה לישראל בסתם מותר להושיט ע"ש והשתא י"ל דאמ"ה לב"נ אשמעי' כמ"ש הוא ז"ל ויין לנזיר מלתא אחריתי אשמעי' כמ"ש התוס' וכן הרא"ש ז"ל שם ועדיין הקושיא במקומה האמנם לפי דינו של הרב אמונת שמואל ז"ל אין מקום לקושיא מעיקרא והרי הוא כמבואר:
וראיה לדברי הרב אמונת שמואל ז"ל נ"ל מדשרי לרב הונא בר"פ ב' נזירין אשה שהקיפ' לגדול כמ"ש התוס' שם ע"ש והדבר מתמיה והאיכא ל"ע ואין לומר משום דהוי כדלא קאי בתרי עברי נהרא דמ"מ איסורא דרבנן יש כמ"ש התוס' ריש שבת דף ג' ע"ש ומדברי התוס' דר"פ ב' נזירים שם נר' דכך לישרי באשה לגדול כמו לקטן וכן ק' למ"ש התו' שם לרב אדא במצורע דאפשר לקיים שניהם ע"י אשה ע"ש ומזה שמעי' דכיון דלדידי' ליכא איסורא אין איסור ל"ע להושיטו למי שאסור לו וכדעת הרב הנז':
ואיברא מדברי התו' ז"ל פ"ק דמציעא דף י' ע"ב נר' ברור שאפי' שלנותן אין איסור קעבר אלפני ע"ש וכ"נ להדיא ממ"ש בפ' אין דורשין דף י"ג ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן והרי"ף והריטב"א ז"ל באו דבריהם במקובצת שם פ"ק דמציעא ע"ש וכ"נ מדברי רי"ו ח"א נתיב כ"ב גבי קדשה ע"ש וכן מוכח מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתל"ח ע"ש והרב פר"ח שם דחהו מס' ע"ש. ואחרי כותבי ראיתי להרב בני חיי ז"ל בי"ד סי' ל"ד שהשיגו מדברי התו' ומה שהליץ שם אינו ברור לענ"ד אך מה שהק' לו מכוס יין לנזיר ע"ש ליתא דהתם איתיה דאיסורא ובר מיני' דנזיר הוא כי ידור נדר נזיר וזה פשוט. [אח"כ הראוני להרב לשון ערומים בלשונות הרא"ם ס' וישב השיגו שכ"כ ה' א"ש עצמו ע"ש. ושם ראינו דמייתי לקו' דמפרכסת שזכרנו לפנים בשם הרב מש"ל והרב הנז' הק' שם ג"כ מההיא דטמאה כמו שהקשיתי לפנים משמי' דמהרי"א ושם כתב ליישב ע"פ מ"ש ה' א"ש כדכתי' לפנים ע"ש ותיתי לי כי לא ראיתיו עד הנה. ברם מ"ש שם בשם ה' מו"ח דלפי מ"ש התוס' דבשל גוי מיירי ל"מ לאוקמה במפרכסת דמותר לישראל דכיון דשחטה גוי אסורה משום שחיטתו ואי שחטה ישראל א"כ מה הקשו התוס' עש"ב. אין לזה שחר דנבילה וטריפה שרי בהנאה ומשום אמ"ה נמי לא מתסרא כיון דאסור' משום נבילה דה"נ טמאה אין בה איסור אמ"ה כדאיתא בחולין דק"ט וכ"כ רש"י להדיא בפ' העור והרוטב דף קכ"א ע"ב ד"ה א' עכו"ם וכו' ע"ש. ומ"ש דאי שחטה ישראל מה מקשים התו' אינו מובן. ומ"ש שם למה שהק' הרב חי' הלכות על מ"ש התוס' פ' כ"ש ע"ש ולעד"נ עוד דהמק' דקאמר התם והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקליה איהו ע"כ דדייק לה מלישנא דלא יושיט דאי לא מנ"ל הא דילמא בשל ישראל מיירי דלא מצי שקליה איהו משני דקאי וכו' דהשתא דייק לן טפי לישנא דיושיט דקאמר ולא קתני לא יתן ה"ק מאי דלא מוקי לה בשל ישראל דלא מצי שקליה משום דלא קתני לא יתן דמשמע דשל ישראל הוא וכדדייק המק'. עי"ל דמשמע להו דדייקא נמי דקאמר סתמא דש"ס הוא דקאמר לה בין למק' בין למתרץ דהא דשמיע להו דבשל גוי מיירי הוא משום דקתני לא יושיט וכו'. עי"ל דה"פ דמדדייק הכי שמעי' דבשל גוי מיירי דאי בשל ישראל מאי דייק דלא קתני לא יתן אדרבה לשון הושטה משמע בשל גוי ולשון נתינה בשל ישראל דייקא נמי מ"ש התוס' כדאמר ולא כדדייק כנ"ל:
וזה חזיתי להרב כרתי ופלתי ז"ל סימן ס"ב שתי' עוד למאי דלא מוקי לברייתא דאמ"ה לב"נ בטמא' משום דמאי דאסור ב"נ בטמאה לאו ד"ה היא דברייתא דפ' השוחט דף ל"ב דאית ליה טעמא דליכא מידי וכו' במפרכסת כמ"ש התוס' שם ה"נ ס"ל בטמאה דדוחק לחלק כמ"ש התו' שם דלישראל מיהא אסור משום טומאה ע"ש אלא מיהו אין זה אלא כשנאמר דאמ"ה דטמאה לישראל ממעיט מקרא דמי שבשרו מותר וכו' כדאיתא בפ' ג"ה דף ק"ב אך אם היה טעמו משום דאין איסור חע"א מעתה בב"נ דליתיה לה"ט דהא אשתרי בטמאה ליתא השתא לטעמא דליכא מידי וכו' וכדאמר בפ' השוחט לראב"י הא טעמא קאמר ומעתה לס"ד דמק' בפ' כ"ש דאמ"ה אסור בהנאה ע"כ דס"ל דמיעוט אמ"ה דטמאה מגזירת הכתוב נפקא דאי לא ליחייב משום דאתי אמ"ה וחייל אטמאה מגו דאתוסף בי' איסור הנאה דאיסור מוסיף לכ"ע חייל וכיון דמקר' נ"ל ה"ה לב"נ דשרי מה"ט דליכ' מידי וכו' ולכן ל"מ לאוקמה בטמא' עכת"ד ואע"ג דלתנ' דמפרכסת אע"ג דליכ' טעמ' דראב"י אית לי' מ"מ ה"ט דליכ' מידי וכו' מ"מ הכא שאני דכיון דלישראל גופי' ראוי הוא לחול אמ"ה גם בטמאה אלא משום דבלא"ה אסור משום טומאה ונמצ' דאיסור אחר גרם לו שלא לחול אם כן בב"נ דמשום דליתי' בטומאה איתיה באמ"ה אין מקום בזה לומר דליכ' מידי וכו' משא"כ אם הוא מגזירת הכתוב. ומ"מ דבריו מדעתי כי קשים דמ"ש התוס' דלישראל מיהא אסור משום טומאה משנה שלימה היא בטהרות דמייתי לה בפ' ג"ה דף ק"ב ע"א ע"ש בפירש"י ד"ה במאי ובתוס' שם ע"ש. עוד אני תמה עליו דרב דקאמר בפ' ג"ה שם דבב"נ ד"ה מוזהרין על הטמאין כטהורין אבריית' דלעיל מניה קאי דממעט לאמ"ה דטמא מקר' אלמ' לא אמרינן דליכ' מידי וכו' גם למאי דיליף מקר'. גם מ"ש דאיסור הנאה מוסיף הוא הנה התוס' שם דף ק"א ע"א ד"ה איסור הוכיחו דאיסור הנאה לא חשיב מוסיף אלא איסור חמור בעלמ' ע"ש וע"ע מ"ש הר"מ ז"ל בפי' המשניו' בפ' אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה א' ע"ש. ועיין מ"ש בעניותן בלמוד ע' ע"ש:
ודע שהק' התוס' בפ' השוחט לר"מ דס"ל דאין אמ"ה נוהג אלא בבהמה טהורה ובב"ן נוהג אפילו בבהמ' חי' ועוף תק' ליה דליכ' מידי וכו' עש"ב והרב חי' הלכות כתב ע"ז לא ידענ' מאי ק"ל וכו' ע"ש. ולי הצעיר דבריהם ברורים דלא ממעט ר"מ חיה ועוף אלא בישראל דכתיב וזבחת מבקרך אבל בב"ן סתמ' בכולהו קמיירי דה"נ לרבנן בישראל מה"ט הוא דמחייבי בכולהו ומ"ש הרב שם דמשמע בין בריש' בין בסיפ' גרסינן טהורה ע"ש לא ידענ' משמעו ואדרבה מוכח אפכא דמדקאמר א"ד טהורה ור"מ אם אית' טמאה וטהורה ור"מ הכי הו"ל להגיה הריש' וה"ה לסיפ'. גם מ"ש הרב דבמלתי' דרב לר"מ נמי גרסינן טהורה ע"ש. אין זה מוכרח דבדרב א"צ להגיה דהא ד"ה קאמר ונקט מלתיה לרבנן וה"ה לר"מ אבל תנא דבריית' דטעמ' דנפשיה מפ' הוצרך להגיה לר"מ כדאית לי' וכו' ותו אם כדברי הרב אם כן סתמא דמתניתין דטהרות דמייתי בתר הכי לסיועי לרב אתיא דלא כר"מ וסתם משנה ר"מ אמנם לדברי התוס' א"ש גם לר"מ ודקתני אינו סופג את המ' ה"נ קאמר משום טומאה ומשום עוף ואצטריך משום ב"ן דאע"ג דאיכא תרתי לריעות' חייב באמ"ה דידיה. ומיהו לפי מה שתירצו התוס' עכ"ל מתני' דטהרות ריש' אליב' דר"ל לא אתיא כר"מ דמוכח מינה דליכא מידי וכו' וכמ"ש רש"י והתוס' שם ע"ש:
והנה התוס' תרצו לקושייתם דמ"מ לישראל לא שרי משום דבעי שחיטה עש"ב והרב כרתי ופלתי שם הק' לזה דלפ"ז קס' ר"מ יש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ מאי פריך בחולין דף כ"ח למ"ד אין שחיטה לעוף וכו' תהני ליה שחיטה לטהרה מידי נבילה וכתבו שם התוס' דלר"מ פריך ע"ש והלא לר"מ בלא"ה ס"ל יש שחיטה ומאי קו'. ומכאן הוכיח הרב שם ס' רמב"ם פ"ט דמלכים דין י"א שכתב יראה לי דאין ב"נ נהרג על אמ"ה דעוף ע"ש דהא לר"מ ע"כ הכי ס"ל מכח קו' התוס' עכת"ד. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה להרמב"ם דהא לרבנן דר"מ ודאי ס"ל דאמ"ה דעוף ישנו בב"נ וכדאמר רב בהדי' שם אבל בב"נ ד"ה מוזהרין על הטמאין כטהורין ע"ש ומשמע ודאי דאבהמ' חיה ועוף דנקטי רבנן קאי ולו' דטמאין וטהורין אבהמה וחיה דוק' נקט הא ודאי בורכא ותו מתניתין דטהרות דקאי בעוף מוקמינן התם לסיפ' דההיא בב"נ דקתני ואין שחיטתה מטהרתה ע"ש. ועיקר קו' לתוספות ז"ל דבחולין דף כ"ח פריך מסתם משנה או ס"ל כר"מ בהא דמליק' מטהרת:
ומרן בכ"מ כתב לדעת רבינו דרב שיזבי מוקי למתני' דטהרו' כולה בב"ן ועש"ב. ולפי שיטה זו לק"מ מה שהק' הרב כרתי ופלתי שם לרבינו מפ' אלו דברים דף ע"ג ומפ' ג"ה ע"ש. ולי הצעיר דברי מרן אינן מובנים דא"ה הי"ל לרבינו להכריע כר' מני בר פטיש מדפריך שם אח"ז רב עמרם לרב דאמר אמ"ה צריך כזית מההיא דטהרות ע"ש ומאי קו' כולה בב"ן כדרב שיזבי דאמילתיה דרב גופיה דלעיל הוא דאמר אף אנן נמי תנינא ממתני' דטהרות ומה גם דלהרמב"ם אמ"ה לב"ן במשהו כמ"ש שם דין י' ע"ש ולומר דפריך לרב אליב' דר' מני ישתקע הדבר ושמעינן מהכא דלכ"ע רישא בישראל וצריך לי רב]:
ומעתה צ"ל דההיא דפ' כ"ש פריך מדקתני סתמ' ואמ"ה לב"נ ולא קתני ואמ"ה של ב"נ ש"מ בסתם אמ"ה שאסור לישראל ג"כ. עי"ל דלא ניח' לאוקמה במפרכסת דתהוי פליגא הך בריית' אבריית' דמייתי בפרק השוחט דף ל"ג דתני' א' נכרי וא' ישראל מותרין כו' ע"ש וההיא דר"פ נזירין נ"ל דל"ק דהתם שאני דלרב הונא אשה פטורה מן התור' מכל שישנו בין לעצמה בין לאחרים דהקיף דידה כמי שאינו ואין כאן עבירה כלל דהא לאו בת מינה דהקפה היא דדוק' היכ' שמושיט לו גוף האיסור וה"נ לרב אדא דמקיש מקיף לניקף דמש"ה אפי' גדול שהקיף לקטן פטור כיון דחד מנייהו לאו בר חיובא הו"ל להקפה כמאן דלית' וזה ברור. ולפ"ז ניח' דלא קשי' היכי שרי לרב הונא התם לחובא להקיף בניה והלא:
איסור' דאורי' הוא והיכי ספי' להו בידים ולרב אדא דס"ל נמי דגדול המקיף את הקטן פטור הא נמי ק'. ואין לומר דה"מ היכ' דקטן קעביד מעשה כהוצאה ואכילה דר"פ חרש דלית'. והרי סיכה דלא עביד מעשה וכן רחיצה ביה"כ וכתב עלה הר"ן ז"ל בפ' יה"כ דאי הוי דאוריית' לא ספי' להו. וסבור הייתי ליישב לפי מ"ש רש"י ז"ל שם ברפ"ב נזירי' דמקיש להו להברותן ע"ש ובכה"ג שרי. אלא שק' אכתי להר"ן ז"ל דס"ל דה"מ בדרבנן אבל בדאוריית' כל דאיכ' סכנה לא ספי' ומיהו לפי מה שמחלק מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' תרי"א בין הגיעו לחינוך ללא הגיעו ע"ש הא ניח' די"ל דבני רב הונא לא הגיעו לחינוך ומ"מ עדיין הקושי' להר"ן דל"ש לי' בכך ולמאי דכתיבנ' הא נמי לק"מ. ועיין להראב"ד ז"ל פי"ב דעכו"ם וכמ"ש מרן כ"מ ז"ל שם ואחר זמן רב ראיתי, להרב שע"ה ז"ל פי"ב דעכו"ם סוף דין א' דפשיט' ליה מלתא דגזרת הכתוב הוא בהקפה ע"ש ולעד"נ כדכתיבנ'. [והנה ראיתי להרב כרתי ופלתי סי' הנז' הק' עוד דלוקמיה בבשר מהחי דנ"ל לר"י בפ' ג"ה מובשר בשדה וכו' ולב"נ נמי אסור כמ"ש הרמב"ם פ"ט דמלכים ושרי בהנאה דהתם כתיב לכלב תשליכון אותו. ומפרק לה דב"נ דאסור בבשר מהחי ע"כ משום דפשטיה דקרא בבשר מהחי אלא מיהו בישראל לא אצטריך משום דכבר נ"ל במ"ה מובשר בשדה ע"כ לאוקמי קרא דלא תאכל הנפש באמ"ה אמנם לס"ד דהמק' דאמ"ה אסור בהנאה א"כ עכ"ל דקס' דפשטא דקרא באמ"ה דאי בבמ"ה אמ"ה בישראל מנ"ל אי משום דהכתיב ובשר בשדה אימא אצטריך לא תאכל הנפש להנאה דמבשר בשדה לא שמעינן אלא אכילה ומעתה ע"כ דס"ל למק' דבמ"ה שרי לב"נ דליכ' קרא לאוסרו ולכן ל"מ לאוקמה באמ"ה עכת"ד. וראיתי כתוב על הגליון וכדומה אני שהוא ממחותני החכם השלם והכולל עמיתי בתורה כמה"ר יצחק טייב נר"ו בלשון הזה בקמא דף מ"א אמרי' א"כ לכתוב לא יהנה ע"ש וא"כ לית' לדברי הרב ז"ל עכ"ל ואני אומר דברי הרב כנים הם לפי מ"ש אנו בעניותינו לפנים בלמוד כ"ו בד"ה והנראה אצלי ע"ש ואין להאריך. ברם עיקר שרשוהי דפירוקא דהרב ז"ל לא אחקרהו דאי אתי לא תאכל הנפש להנאה א"כ בשדה למ"ל הא שפיר נ"ל מלא תאכל הנפש א' איסור אכילה וא' איסור הנאה תו לכלב תשליכון אותו ע"כ דאבשר קאי דאי אטריפה אותה מבע"ל אלא ע"כ דאבשר קאי וה"ק ובשר בין שהוא בשדה דהיינו מהחי בין טריפה לכלב תשליכון אותו בשר וא"כ בהדי' שרי לי' רחמנא לבמ"ה בהנא' ואיך אפשר לאוקמה חד לאכילה וחד להנאה ולכל הפחות אתקושי מיהא אתקוש להדדי בחד קרא במ"ה לטריפה. ומה שאפשר ליישב בקושיות הללו הוא דקושט' מסיק בגמ' דאמ"ה מותר בהנאה ולא ניח' לי' לאוקמה במפרכסת כמ"ד וכדכתיבנ' לפנים ולא בטמאה דלא כר' יהודה ולא בבמ"ה דלא כר"ל וזה פשוט]: