למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד מא
כתב הר"מ במז"ל רפ"ו מה' עכו"ם העוש' אוב או וידעוני וכו' בזדון חייב כרת ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה היה שוגג מביא חטאת קבועה ע"כ ובפי"א מה' אלו כשהזכיר המכשף לא כתב אלא שהוא חייב סקילה ע"ש הנה נראה שדעתו דמכשף אין בו כרת אלא חטאת וכ"כ התוס' ז"ל בר"פ איזהו מקומן דף מ"ט ע"א ד"ה לפי שיצא וז"ל וכן אוב וידעוני שיש בהם כרת משא"כ בשאר מכשפים מדלא תני בל"ו כריתות ואפ"ה גמרינן סקילה מאוב וידעוני בשאר מכשפים וכו' ואי מיקרי כרת וכו' דבר חדש היכי גמרי' מנייהו סקילה למ"ד וכו' אלא לא קרי דבר חדש אלא כשסותר כלליו וכו' עש"ב. אמנם רבי' ז"ל בספר המצות סי' שנ"ב מנה כל חייבי מיתות ב"ד שאין בהם כרת ולא מנה מכשף בהדייהו ע"ש ואפשר שחזר בו בחיבורו וע"ע בהרב מש"ל ז"ל רפ"ה מה' שגגות. וראיתי להרב דברי אמת בקונט' ו' דף מ"ח ע"ד שהשיגו עש"ב לפי שלא ראה תו' אלו ע"ש והנה יש לתמוה בדין זה ולמה לא יהיו שאר מכשפים בכרת מאוב וידעוני כיון דאינו סותר כמ"ש התו' שם. וליישב זה נרא' דודאי אם היה עיקר המדה הוא אפי' דבר שאינו סותר גוף המדה לא ילפינן וכן דייק לשון התוס' שכתבו דלא גמר מיני' אלא מידי דלא חדש בו כגון שחיטת צפון אבל לענין חדוש לא גמר מניה עכ"ל והשתא חטאת מצורע אין לך בו אלא חידושו נסכים שאינו סותר והמדה עצמה לא גמרינן מינה ומיהו להחזירו לכללו לא צריך דאיהו נמי גמר מכללו וכלליה מניה לבד מנסכים וה"נ גבי כרת דאוב סברא הוא דזו היא היא המדה עצמה ואין לומר אפכא דהמדה עצמה היא הסקיל' דההיא אינה חדוש כיון דכתיב בהו לא תחיה וגילוי מילתא הוא דגמרי, שוב מצאתי למורינו הרב המו' כמהר"י לומברוזו ז"ל שכ"כ ע"ש והשתא דבר שיצא ללמד על הכלל היינו דומיא דשלמים דלא לשום חידוש יצאו אלא למעוטי קדשי בדק הבית יצאו. אחרי שובי ראיתי דאי אפשר זה שהרי בפ' כל המנחות דנ"ו קגמר אפיה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה וכו' ע"ש והשתא כיון דיצתה אפיה ללמד על עצמה דחייבין עליה בפ"ע משא"כ בכללה א"כ נימא כיון דיצא לחידוש אין למדין ממנו ולא כלליה גמר מניה, וה"נ גבי הבערה בפ' כלל גדול ע"ש וה"נ גבי נזיר גבי מנחתם ונסכיהם ע"ש ברא"ם ז"ל שם:
ודע דמה שהק' התוס' שם מחטאת מצורע וכו' ולא הקשו מנסכי אשם מצורע גופיה וכן הק' הכריתות ז"ל בזה ע"ש ס"ל לתוס' ז"ל דאיכא למימר דברייתא חדא מנייהו נקט אבל מחטאת הקשו שפיר דכיון דלא אהדרי' לא ליבעי מתן דמים ואמורים וכו'. עוד כתבו התו' וא"ת למ"ד וכו' דכלליה גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות וכו' וי"ל דלא גמר מניה אלא מידי דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מני' כדפירש"י עכ"ל וק' דא"כ יהיו שאר אשמות טעונות נסכים מאשם מצורע למ"ד כלליה גמר מניה שוב מצאתי להכריתות ז"ל שהק' לזה והוא ז"ל תירץ וז"ל ה"מ בדבר שאין בו חידוש כלל כמו מקום המתנות למזבח או כיוצא בזה אבל נסכים ששאר אשמות אינן טעונות נסכים ואסור לנסך על המזבח דבר שאין בו חובה זה נק' דבר חדש דכלליה לא. גמר מניה אחרי שמצינו בו דבר חדש לגמרי כמו מתן בהונות ובזה ניחא מה שמקשינן למ"ד כלליה גמר מניה אמאי לא גמרי' בשאר אשמות נסכי מצורע עכ"ל ועיקר תי' בזה הוא ליישב קושית הקדוש רבינו נתנאל מהירושלמי ומה שתי' הוא ז"ל אינו מובן כלל דאינו עולה תי' הירושלמי לפי דבריו למעיין שם. ועוד אני תמה מה ענין שאר חטאות כאן דהא הירושלמי קאי התם אהך ק"ו דעביד פסח מחטאת מצורע עש"ב וצ"ע:
גם תי' הר"ש הלז אינו מובן לענ"ד דהא בחטאת קאי בירוש' ואחטאת מצורע אין שם בהונות אלא באשמו והא ודאי בורכא היא לומר מאחר שמצינו סותר באשם יהא נסכים חידוש אף בחטאת סוף דבר שדבריהם עמקו ונשגבו ממני וצריך תלמוד. ולעיקר הקושיא נ"ל לומר דלא ילפינן שאר אשמות וכן שאר חטאות מאשם וחטאת מצורע לנכסים משום דדרשי' במנחות דף צ' ע"ב מלפלא נדר וכו' למעט דבר שבחובה מנסכים ובמצורע רבי להו התם מקרא ע"ש. שו"ר להרב קרבן העדה בפי' לירושלמי פ' תמיד נשחט שהקשה מסוגיא זאת לפי' רבינו נתנאל ע"ש ומיהו הא ל"ק דאהני הקישא ואהני מיעוטא דלפלא נדר דמוקמינן ליה בבכור ומעשר ופסח:
ותו ק"ל על תי' הר"ש דבריש איזהו מקומן פריך הגמ' האי מיבעי לי' לכדתניא ומשני לכתוב בהאי ולא לכתוב בהאי ופריך הניחא אי ס"ל כלליה גמר מניה וכו' ולפי דברי הכריתות מאי ניחא הא כיון דלא כתיב צפון בשאר אשמות כלל הו"ל דבר חדש כמו נסכים ואיברא דמ"ש התוס' שחיטת צפון לכאור' מורה כסברת הכריתות דדוקא לענין עיכובא הוא דילפי' דאינו חידוש כיון דלמצוה מיהא כתיב בשאר אשמות. אבל ליתא דלמ"ד כלליה גמר מניה לעכב משאר אשמות הוא דילפינן דהתם הוא דאייתר כדקאמר לכתוב בהאי ולא לכתוב בהאי ואין לו' דא"כ הוי איהו גמר מכלליה לענין עיכובא דליתא דע"כ לא מיתוקם צפון בשאר אשמות לעכב אלא בתר דאית לן צפון דמצורע וא"כ ע"י שניהם נלמד זה והשתא א"כ מהו זה שכתבו שחיטת צפון לעכב כלליה גמר מניה אלא ודאי דלשון לעכב אינו מדוקדק ובתוס' דאיזהו מקומן ליתא ואפשר שט"ס הוא וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא וכמ"ש התוס' נמי כדפירש"י ותו ק"ל לדברי הר"ש דאכתי תקשה יהיו שאר חטאות טעונות נסכים מחטאת מצורע להאי מ"ד ובחטאת מצורע אין בו דבר חדש שסותר:
תו כתבו התוס' דא"כ היה יוצא לידון בדבר חדש כיוצא בו ללמד על הכלל כלו יצא כצ"ל וכ"כ ברפ"ק דיבמות וק"ק ומאי קושיא והא טובא איכא בינייהו דיוצא לידון בדבר חדש איהו לא גמר מכלליה משא"כ בללמד על עצמו ועל הכלל דאיהו נמי גמר מכלליה והגם שלשון המדה ללמד על הכלל כלו קאמר מ"מ הנמשך ממנה הוא דאיהו ודאי גמר מכלליה שלא בא אלא לשמש את הכלל ומדת דבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו דאיהו לא גמר מכלליה להיותו ככללו כפשט לשון המדה וה"ז סותר הנמשך ממדת ללמד על הכלל ואינו חוזר להיות כדין כללו:
ומצאתי למוהר"י בן לב ז"ל שהק' לזה וע' במדות אהרן ז"ל שכתב משמו שה קשה ב' קושיות ע"ש ולא ידענא אנה מצא כך להרב ז"ל בב' קושיות אלו שהם קושיא אחת ועליהן כתב הרב ז"ל דלא דק בשתיהן ע"ש מ"ש וראיתי ובספרים חדשים שהוסיפו בדברי התוס' בסוף לשונם ואין זה חידוש ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ול"נ ליישב דכוונתם כיון דהחידוש מיהא איתיה בכלליה כי יליף מניה א"כ אין שום עדיפות נשאר לו על מדת ללמד על הכלל ואפי' איהו נמי ליגמר מכלליה אחר שעדיפות שיש לו ישנו נמי בכלליה כי יליף מניה ובשלמא אם נאמר דשאני אשם מצורע בבהונות משאר אשמות אז יש לנו לומר דלא מצי תו גמר מכללי' דכיון דאשתני אשתני לכולא מלתא אבל אם יהי' חידושו גם בכללו סברא הוא שיהא חידוש כללו בו ומ"ש באיזהו מקומן דא"כ לא היה עוד כאן דבר חדש עכ"ל אלשון הברייתא הקשו:
עוד כתב שם מוהר"י ן' לב ז"ל וז"ל אבל בפשט השמוע' ק' טובא דקאמר ואי לא אהדריה קרא הו"א למאי דנפק נפק וכו' ה"נ אשת אח וכו' ולמימר האי אמאי אצטריך דנר' דהא בהא תליא ומ"ה אמרינן דאשת אח דאשתר' וכו' והלא אפי' דהוה אמרינן דגמר איהו מכלליה כיון דלא גמיר כלליה מניה בדבר שנתחדש בו ויצא לידון בדבר חדש שאינו בכלל אף אנו נאמר דאשת אח דאשתרי אשתרי ולא אכפת לן ולא מידי אי למאי דנפק נפק וכו' ומסתייה בבריי' לחוד וצ"ע עכ"ל ונר' ליישב דתלמודא בעי למפרך לכ"ע מהך סברא דאיהו לא גמר מכלליה ואע"ג דלא שייך למילף אשת אח מכללי' דשאר עריות מ"מ כך היא המדה דאי לא אהדריה קרא הו"א למאי דנפק נפק ואין לך להוסיף לאשם מצורע שום מידי אחרינא ממאי דנפק ה"נ גבי אשת אח למאי דנפק להיתרא נפק ואין לך להוסיף עליה ערוה אחרת נמצא דפריך ליה ממדת [יצא לדון בדבר חדש] דאיהו לא גמר מכלליה לכ"ע שכך היא המדה בלשונה א"א יכול להחזירו לכללו:
וראיתי כתוב בגי' ת"כ במדה זאת וז"ל ומקשה הראב"ד ז"ל למה הוצרך לומר שחיטת צפון באשם מצורע ולא סמך על החזרת הכלל ותי' משום דאשם מצורע יצא להעמדה וסד"א במק"ם העמדה תהא שחיטה קמ"ל ושחט בצפון עכ"ד והוא פלא דבפ' איזהו מקומן מסיק דמהחזרת הכלל לא ילפי' דכי אהדריה לגבי מתן דמים ואמורים דבעי כהונה אבל שחיט' וכו' לא בעי צפון מדכתיב כחטאת האשם ולא כתיב כחטאת היא שמעינן צפון לאשם מצורע ושחיטת צפון דכתיב ביה אתא לעיכובא לשאר אשמות ע"ש הסוגיא וצל"ע:
ודע דאין להק' דמאי ק"ל לתוס' מחטאת מצורע ואוב וידעוני הא בגמ' התם ביבמות קאמר מי דמי התם כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הרי דאין דנין דבר חדש אלא כשהפרט בהיתר וגבי חטאת ואוב וידעוני פרטי באיסורא נינהו להחמיר בנסכים ובכרת די"ל דטעמא מאי הוא ודאי משום דכשהפרט בהיתר ליכא לאקשויי למה יצא וע"כ ללמד על הכלל אבל כשהפרט באיסור ליכא לאקשויי למה יצא דהא יצא לחידושו וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל שם וא"כ גבי נסכים דליכא למפרך למה יצאו אף דאיסור נינהו בדבר חדש נידונין כיון דאינו לאותו איסור עצמו בכללים כמו שלמים וה"ה דתקשה להו נמי ההבערה ואפיה ותירצו דדוקא סותר הוא דחשיב דבר חדש ומאי דקאמר תלמודא כלל באיסור ופרט בהיתר היינו שסותר איסור כללו אבל אם לא יסתור איסור כללו אלא שיוסיף ואפי' להיתר דיינינן לי' בנלמד על עצמו אע"ג דליכא לאקשויי למה יצא עיין ברא"ם ז"ל ריש פ' בהר סיני וז"ל תוס' הרא"ש פ"ק דיבמות אההיא ברייתא דשלמים הקשה הקדוש מרדו' דאין מדה זו דומה לשאר מדות שבתלמוד שהם כיוצא בו ששאר מדות יצאו ללמד על עצמן וגם למדו על אחרים כגון אשת אח וכו' וכן הבערה וכו' אבל שלמים מה למדו על עצמם ובעלמא דריש ליה כמו כלל ופרט מרוחק זה מזה עכ"ד ובפ"ד מיתות דף ס' ע"ב מצינו דומיא דשלמים גבי זביחה בכלל היתה ע"ש:
הנה זאת עולה מדבריהם דמה שהוא נוסף לא קרי דבר חדש ומזה אני תמה על מ"ש התוס' ביומא דף ע' ע"ב וז"ל הק' מורי הר"ש היכי גמר מהכא והא יוה"כ דבר שהיה בכלל כל הקרבנות שיקדש בהם השם ויצא לידון בדבר חדש בגורל א"א יכול להחזירו לכללו וכו' עכ"ל והא התם נוסף הוא ולא סותר כמו נסכי מצורע. ושו"ר בהליכות אלי בכללי היו"ד שהניח קושיא זו בצ"ע ע"ש. ול"נ ליישב דלא דמי דגבי נסכים בשאר אשמות לא נזכר בהם ממעש' נסכים כלום אלא שלמצורע הוסיף באשמו מעשה אחר והם הנסכים משא"כ בקידוש שבכל הקרבנות כתיב בהם קידוש בשם כמ"ש שם תוס' ישנים ע"ש א"כ הוא ודאי דקידושו בשם ולא בדבר אחר דכיון דנחית קרא לקבוע קידושו [ולא פי'] במה לא לישתמיט מלמימר בו שם קידוש בדבר אחר ודמי מיהא לבהונות דמעשה הדם הכתוב קבעו כלו למזבח ומנין לנו להוציא ממנו לדבר אחר אם לא גילה בו להתירו מכללו לבהונות. ועם האמור ניחא לי מה שהוק' אצלי לדבריהם מהא דתניא במכילתא פ' משפטים השור יסקל עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם התם בסקילה מועד לכ"ש לא אם אמרת בתם שאינו משלם כופר וכו' ת"ל השור יסקל ד"א היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש והחזירו הכתוב לכללו ע"כ והא הכא דאינו סותר אלא נוסף הוי חשיב ליה דבר חדש דהא דכתיב ובעל השור נקי דריש לי' התם במכילת' לאי' הנאה והיינו הנאת עורו כדאי' בפ' ד' וה' ע"ש:
וכבר ראיתי מה שהק' הרב ברכת הזבח ז"ל לדבריהם מדגרסי' בת"כ והביאו רש"י ז"ל לקמן דף נ"ז ע"א ד"ה ה"ג וכו' לפי שיצתה תודה לידון בדבר חדש שטעונה לחם וכו' גם רש"י בחומש פ' נשא הביא ברייתא דספרי וז"ל ומנחתם ונסכיהם של שלמי נזיר וכו' ע"ש והרי לחמי תודה ונזיר הוא דבר נוסף וע"ז כתב ושאלתי את רבותי ולא השיבו לי דבר נכון ומתקבל וצריך תלמוד ועיון עכ"ל ומהרש"א ז"ל בס' ג"ה תי' על זה וכלל דבריו לכ"ע טפי עדיף למילף כלליה מניה טפי מאיהו מכלליה וכך הוא לשון המדה וא"כ דוקא לענין כלליה דלא גמר מניה דוקא הוא שכתבו בעינן סותר אבל לענין איהו דלא גמר מכלליה הוא אפי' בלא סותר אלא נוסף דלענין כלליה מניה בעינן חידוש גמור כיון דסברא הוא למילף מניה מיהו בחידוש גמור כגון כשסותר לא גמרי' מניה עכת"ד וניחא לדרך זה קושית מהר"ש בר מנחם ז"ל שזכרנו ממה שהק' עליו הוא ז"ל עצמו כאמור ולי הצעיר אחר המחילה לא נהירא דלפ"ז לא יהיו שאר חטאות טעונות מתן דמים ואימורים לגבי מזבח כיון דאיהו לא גמר מכללי' אפי' נוסף וכה"ג הקשו התו' מבהונות אמנם לפי מה שכתבנו לתוס' דיומא יתיישב קושייתינו עם קושית הרב ברה"ז ז"ל דלא כתבו התוס' אלא דוקא כגון נסכים בשאר חטאות ואשמות וכרת בשאר מכשפים דלא נזכר בכללו ממעשה זה כלל וה"נ גבי שאר מכשפים לא נזכר בו מהמיתה כלל דסתמא כתיב לא תחיה ולא קפיד אלא להטיל עלינו שלא נחייהו ואי הוה כתיב ביה מיתה להדיא אה"נ שיהא הכרת סותר כללו כיון דנחית לפרושי מה הוא העונש למכשפים אבל השתא דסתם ולא פי' משום דלא נחית לעונש הראוי לו אלא למסור לנו מיתתו וכרת בידי שמים אבל גבי תודה ונזיר דממין אותו מעשה זכר הכתוב בפ' נסכים בשלח לך סלת בלולה בשמן א"כ כיון דגלי קרא באותו מעשה בעצמו מה משפטו וקאמר שיהי' סלת בלול' וכיון שקבעו לזה אין לנו לשנות ממנו ולעשותו לחם והכתוב נחית לפרושי אי איתא הו"ל לפרושי כולי דינא וה"נ בתודה וכן נמי גבי השור יסקל התם נמי סותר הוא כיון דנחית לפ' דיני עונשו אי איתא הו"ל לפ' וע' ברא"ם ז"ל בפ' נשא ובפ' צו גם בתודה ונזיר יש בהם הרבה עשרונים עיין בפירש"י ורא"ם ז"ל בפ' הנז' ובר"פ התודה ואלו בפ' שלח לא כתיב לכל המרבה אלא ג' עשרונים ואין זה תוספת כיון דנחית פ' כמה עשרונים יהיו ומ"ש התו' שזה כולו למזבח וזה וכו' לאו דוקא סותר בכה"ג ולא באו אלא לאפוקי נסכים:
ומה שאני תמה על דברי התוס' דיומא שכתבו דבמ"מ או בק"ו איהו גמר מכלליה וכלליה נמי גמר מניה מדגרסי' בירושלמי פ' תמיד נשחט ה' ב' פסח לשם בעלים מנ"ל ודין הוא ומה חטאת שאין מחשבת ערלים וטמאים פוסלים צריכה שתהא לשם בעלים פסח שמחשבת ערלים וכו' א"ד וכו' א"ר מנא וכו' ומחטאתו של מצורע אנו למדין וכי חטאתו של מצורע לאו לחידוש' יצתה שתהא טעונה נסכים וכו' ע"ש הרי דבק"ו לא ילפי' מדבר חדש אפי' מידי דלאו כלליה וכ"ש וק"ו מידי דכללי' וע"כ צ"ל דהגורל אינו סותר ודברי התוס' ז"ל תמוהים וצ"ע וכן נראה להדיא מדברי התוס' דר"פ איזהו מקומן שם ד"ה וכתוב בהאי וכו' וז"ל תימא ושאר אשמות היכי גמרי מאשם מצורע מה לאשם מצורע שכן בא להתיר ע"ש ואי כדבריהם דיומא הא לק"מ כיון דאפי' למ"ד לא כלליה גמר מניה במ"מ וק"ו ילפינן מעתה למ"ד כלליה גמר מניה אפי' בלא מ"מ וק"ו כגון שיש להשיב גמר מכח המדה וצ"ע. עוד עמדתי מרעיד על דבריהם מדתניא בספרי פ' נשא קדש הוא לכהן וכו' למה נאמר לפי שהוא אומר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומ' לקחתי אף שלמי נזיר במשמע הרי הכתוב מוציאו מכללו אין לי אלא הפרשת זרוע הפרשת חזה ושוק מנין ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין הפרשת זרוע טעונין חזה ושוק שלמי נזיר וכו' א"ד וכו' אם זכיתי מן הדין מת"ל קדש הוא לכהן על חזה התנופה וכו' אלא כל דבר שהיה בכלל חזה ויצא לידון בדבר החדש א"א יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב ע"כ ופי' למה נאמר כאן חזה ושוק הרי בכלל שלמים הוא ומשני הרי הכתוב מוציאם מכללם להשמיענו דין זרוע ומכיון שיצא לחידושו לא ילפינן מכלליה לחזה ושוק והיינו דקאמר אין לי וכו' והדר פריך ואכתי תיתי בק"ו מזרוע ופריק אלא כל דבר שהי' בכלל וכו' עד שיחזירנו הכתוב בעצמו ואפי' בק"ו לא גמר מכלליה זהו הצעת הברייתא הרי מבואר להדיא הפך מדבריהם ז"ל וצל"ע אבל מאי דקרי לזרוע דבר חדש לפי מ"ש א"ש:
כתב עוד מהרש"א ז"ל שם וז"ל ויש לעיין בדבריהם דק' דידהו אדידהו דהכי כתבו ואי מקרי כרת דכתיב גבי אוב וידעוני דבר חדש היכי גמר מנייהו סקילה למ"ד כלליה לא גמר מניה משמע דלמ"ד כלליה גמר מניה אין ראיה ולקמן כתבו וז"ל ולא גמר מניה אלא מידי דלא חדש בו הא מאי דחדש בו אפי' למ"ד כלליה גמר מניה מודה דלא גמר וא"כ אמאי לא הכריחו לעיל הכלל מאוב וידעוני לכולהו מ"ד אף למ"ד כלליה גמר מניה כיון דלא גמר אלא החידוש הסותר אלא ודאי דכרת אינו סותר עכ"ל ודבריו מעורבבים ואפשר שט"ס נפל בהם ודברי התוס' ברור מללו דנהי דהחידוש לא גמר מ"מ מה שאינו חידוש ע"ז קאמר מ"ד דכללי' גמר מניה וא"כ אפי' אם נאמר דכרת חידוש הוא מ"מ סקילה לא הוי חידוש דגילוי מלתא בעלמא הוא ויליף מניה לענין סקיל' ולא לענין חידוש:
עוד הקשה דלמאי אצטריך כחטאת כאשם להחזירו לכללו לפי מ"ש התוס' ביומא דאפי' לא החזירו לכללו אפי' איהו מצי גמר מכלליה בק"ו או במ"מ ה"נ נימא ומה בשאר אשמות שאין טעונין נסכים טעונין מתן דמים מצורע שטעון נסכים אינו דין שטעון מתן דמים כו' עכ"ל וראיתי להרב המו' בעל חק נתן נר"ו שתירץ לזה בחידושיו דאיכא למפ' מה לשאר אשמות שכן באין לכפר תאמר במצורע שאינו בא אלא להכשיר ע"כ ומיהו אכתי ק' גבי תודה ונזיר דאמאי אצטריך להחזירו לכללו ליתי בק"ו משאר קרבנות ומה שאר קרבנות שאין טעונין נסכים וכו' תודה ונזיר מיבעיא וליכא למפ' מידי מיהו גבי תודה שייך למפ' הכי דלאו לכפר אתיא אלא הודאה בעלמא אבל ק' מנזיר לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא ומ"מ נרא' דלא מקרי חוטא אלא לענין חטאת אבל עולתו ושלמיו אינם ענין כלל לכפרה והכי מוכח בפ' היה מביא דף ט"ו ע"א ע"ש בגמרא ועוד נר' דליתא להאי פרכא דהא איכא למימר עולה ושלמים יוכיחו שאין בהם כפרה ואפ"ה טעונין מתן דמים ומנייהו נמי הוא דעבדי ק"ו דאינם אלא לנדבה ואין לנו לומר בזה אלא דטרח וכתב לה קרא ועיין בפירש"י ר"פ כל הפסולין דף ל"ג ע"א ד"ה קסבר וכו' ובתו' שם ע"ש:
עוד הק' וז"ל תו איכא למידק כפי הכלל שכתבו ביומא א"כ מה הקשו התוס' דלילפו שאר עריות מאשת אח והאיכא פרכא כדפריך בפ"ק דיבמות מי דמי הכא חד איסורא התם תרי איסורי וכו' גם כפי הכלל ההוא שכתבו ביומא ניחא קושיא אחרת דיהיו אשמות טעונות מתן בהונות ובהא א"ש דאיכא פרכא מה למצורע שטעון נסכים עכ"ל לענ"ד לק"מ דהתוס' למ"ד כלליה גמר מניה קיימי דלדידי' ודאי אפי' איכא פרכא ילפי' דומיא דללמד על הכלל וזה פשוט:
אמנם מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל בפ"ק דיבמות שכתב וז"ל דלא גמר איהו מכללי' אבל כלליה גמר מניה במ"מ וכו' והא דלא גמרי' שאר אשמות לבהן יד משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין א"נ מיעוטא כתיב בהו וזאת תורת האשם דלא בבהונות עכ"ל:
דע שראיתי להרא"ם ז"ל בפ' משפטים בפ' כי יכה איש את עבדו וכו' שהק' שם דכיון דגלי קרא בעבד שיהא נדון בדין יום ויומים א"כ יהי' גם ישראל נדון בדין יום או יומים וי"ל דמדה בתורה היא דדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש א"א יכול להחזירו לכללו וכו' ולא איהו גמר מכללי' ולא כללי' גמר מניה וכו' עש"ב ונעלם מעיני הרב ז"ל תוס' שכתבו דלא מקרי דבר חדש אלא כשסותר וכו' והוא עצמו הביא ל' רש"י שם דפ' איזהו מקומן בסמוך ותקשה ליה לפי דבריו דאמאי קרי דבר חדש לבהונות ולצפון לא קרי דבר חדש וע"כ משום דזה סותר וזה אינו סותר ולעיקר הקושיא כבר כתב שם רש"י ז"ל גבי כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא מעת לעת חייב וכ"ש לישראל הרי דקרא קפיד משום כספו וכן מצאתי בספר פענח רזא ע"ש
עוד כתב הרב ז"ל אבל ליכא לאקשויי למ"ד כלליה לא גמר איהו מניה ולא כלליה גמר מניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד וכו' דאיכא למימר וכו' לאו מעבד קיליף לה אלא מדכתיב שופך דם האדם וכו' אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנא' נקום ינקם וצ"ע עכ"ל ואין לתרץ דגילוי מילתא בעלמא הוא דעיקר מיתה כתיב' ארוצח אלא דאופן מיתתו בעינן למילף שהרי מוכרח הוא דאל"כ ת"ל דאין עונשין מן הדין דדוק' לענין אין עונשין מן הדין [מהני גילוי מלתא] אבל לענין דכלליה לא גמר מניה אפילו בגילוי מלתא לא גמר וכן מוכח מתוס' דאיזהו מקומן שכתבו דאי מקרי כרת דאוב וידעוני דבר חדש לא גמרינן מינייהו סקילה למ"ד [חמורה] אע"ג דגילוי מלתא בעלמא הוא. אמנם גם בזה לא ראה הרב דבריהם דיומא שזכרנו שכתבו להדיא דבמ"מ או בק"ו איהו גמר מכללי' וכללי' מניה וא"כ שפיר יליף רוצח מעבד במ"מ והתימא מהכנה"ג בא"ח בליקוטי הרא"ם ז"ל שכתב שם מדעתו דלא אמרינן דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה מניה אלא דוקא ללמוד במ"מ או בג"ש אבל בק"ו וכו' אמרינן לא איהו גמר מכללי' אבל כללי' גמר מניה עכ"ל וכ"כ שם בכללי המדות ע"ש. ומדברי התוס' נר' להדיא דאפי' במ"מ איהו נמי גמר מכלליה:
גם מה שנרא' מדבריו דדוקא בק"ו מדברי הירושלמי שזכרנו מפורש יוצא דבהקישא איהו גמר מכלליה וכלליה מני' ע"ש ודעת הרא"ם בזה נ"ל דאזיל בשיטת תוס' דר"פ איזהו מקומן שזכרנו דס"ל דאפי' במ"מ לא גמר כלליה מניה וכדמוכח בספרי ובירושלמי כדכתיבנא:
עוד אני תמה על הרא"ם ז"ל דאשתמיטיה גמ' ערוכה דפ"ד מיתות דף נ"ב ע"ב דיליף התם רוצח מק"ו מעבד ופריך למ"ד חנק חמור מאי א"ל ומשני הקישא הוא ע"ש וא"כ אף אם נאמר דאפילו בק"ו לא גמר מניה, מ"מ מ"ד כלליה גמר מניה מעבד יליף ולמ"ד לא גמר מניה מהקישא יליף וה"ה דהמ"ל הניחא למ"ד כלליה גמר מניה וכו' אלא דפריך הניחא מפלוגתא דריש פרקא דהתם והשתא מ"ד חנק קל כמ"ד גמר מניה ס"ל עיין תוס' דפ' אלו נערות דף ל"ז ע"ב והשתא א"ש להרמב"ם והסמ"ג ז"ל דמייתי מנקום ינקם דאליבא דהילכתא דרבנן דר"ש הוא וא"ש נמי מה שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהל' רוצח הך דרשא דנמצא ההורג לאחר שנתערפה העגל' מואתה תבער וכו' דלכאורה ק' דהא לרבנן דר"ש לית להו הך הקישא כמ"ש התוס' באלו נערות שזכרנו ע"ש וכן ראיתי להגמ"יי שם שכ"כ ע"ש וכפי דברי התוס' דיומא א"ש דבק"ו יליף שפיר וגמריה דהרא"ם ז"ל משופך דם האדם לאו גמרא הוא דשאני בני נח שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת ועיין בספ"ד מיתות דף ס"ז ע"א ע"ש:
וראיתי בס' פענח רזא שהק' דלמ"ד חנק חמור ל"ל למילף בעבד מחרב נוקמת ת"ל מק"ו מישראל ותי' דהו"א מכיון דמקילינן ביה בדין יום או יומים נחמיר עליו בהא קמ"ל ע"ש ויש לתמוה איך נתעלמה ממנו הלכה זו דלמ"ד חנק חמור ישראל גופיה מעבד הוא דיליף בק"ו וגם תירוצו אין הפה יכולה לדבר דא"כ בטלה תורת ק"ו של תורה וצ"ע:
עוד אני תמה לדברי הגאון ז"ל דס"ל דאפילו בק"ו לא גמר כלליה מניה דא"כ תקשה ליה במכילתא שהביא רש"י ז"ל שם גבי בשבט דיליף עבד בק"ו מישראל שאינו חייב אלא בדבר שיש בו כדי להמית ולכ"ע לא גמר איהו מכלליה. ולומר דס"ל להרא"ם ז"ל כדכתיבנא לעיל בראש אמי"ר וכתבו ג"כ מורינו הרב המו' מהרי"ל ז"ל וא"ש השתא הך ק"ו דיש בו כדי להמית כיון דאינו חידוש ודמי לסקילה גמרינן. ליתא דמה הקש' א"כ היכי יליף רוצח מעבד וכו' כיון דאינו חידוש כלל. ונראה דס"ל למרן ז"ל דדין יום או יומים מיקרי סותם כללו והוא עפמ"ש הרב צאן קדשים ליישב קושית הרב ברה"ז ז"ל הנז' דע"כ לא כתבו התוס' דהא דחטאת מצורע טעונה נסכים חשיב תוספת ולא סותר אלא משום דכל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים עש"ב והשתא ה"נ דין יום ויומים לא מצינו לו בכל חייבי מיתות ומ"ה קרי סותר וניחא לפ"ז דברי מהר"ש בר מנחם ז"ל שהביאו התוס' ז"ל ביומא ממה שהקשי' לו ועיין ביבין שמוע' באורך בזה ואין להאריך:
ומעתה הבוא נבוא למ"ש רבינו ז"ל דהעושה אוב וידעוני בשוגג חייב חטאת קבועה ויש לתמוה עליו דמסוגיא דספ"ד מיתות אמתני' דאוב וידעוני מוכח שם דלר"ל בין לר"ע בין לרבנן ליכא חטאת בידעוני כלל דליתיה אפילו במעש' זוטא ולר"י אליבא דר"ע הוא דמחייב ולא לרבנן והרי בפלוגת' דר"ע ורבנן דיש כריתות גבי מגדף פסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות שגגות כרבנן. ויותר יש לתמוה על מרן כ"מ ז"ל שהביא פלוגת' דר"ל ור"י וכתב דידוע דהל' כר"י ע"ש והתם קאמר בגמרא להדיא ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך מתני' דכריתות ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ואי לאו טעמא דשניהם בלאו א' ג"כ בדין הוא דליתנייה כיון דר"ע היא. ויראה ליישב דברי רבינו ז"ל דידעוני דאיירי ביה היינו דאית ביה מעשה וכמ"ש לקמן וז"ל כיצד מעשה הידעוני וכו' ומקטיר ועושה מעשה אחרי' ע"ש וכ"כ בפ"א מהל' שגגות דין ד' בעל אוב בעל ידעוני במעשה ע"ש וזהו שלא כתב ג"כ בעל אוב במעש' משום דסתם אוב במעשה הוי דכותה גבי ידעוני שסתמו בלא מעשה הוא ולהכי תני התם אוב דמלתא פסיקתא הוא שישנו במעש' אבל לא ידעוני משום דסתמו בלא מעשה ולזה קאמר ר"ל משום דלית ביה מעשה דע"כ צ"ל בפשיטות לרבינו ז"ל שכתב ידעוני במעשה וכ"כ הלח"מ ז"ל אלא שהוא ז"ל נדחק דמעש' דידעוני כפירש"י בידעוני דגמ' והשתא יעלו דברי רבינו ז"ל אפי' כר"ל לרבנן וזה ברור: