למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד לב
הרב תרומת הדשן בתשו' סי' רפ"ה נשאל בכהן ערום בבית ובאו ואמרו לו א' מת באהל אי שרי שלא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל משום כבוד הבריות עד שילבש או לאו והשיב יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאוריי' כדאי' בהדיא בגמ' פ' מי שמתו וכו' אמנם אותם שקוראים לכהן לקום ולצאת יזהרו בתחילה שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל אלא יקראו לו בפתח לקום ולצאת וכשילבש יגידו לו ובדרך זה שרי משום כבוד הבריות וכו' עש"ב וכן ראיתי להרב שלטי הגבורים פרק מי שמתו שכ"כ בשם הרא"ש ז"ל ע"ש ושמעתי מביאים ראיה מדאמרי' ס"פ הקומץ רבה אההיא עובדא דרב אשי דאיפסיק ליה קרנא דחוטיה ולא א"ל ולא מידי כד מטא לביתיה א"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה וכו' ע"ש ומאי דעתיה דרבינא דלא א"ל מידי כיון דאיסורא קעביד אלא הוא הדבר ע"כ. וליתא דלא כ"כ ז"ל אלא דוקא בגנאי גדול כזה שיהא יוצא ערום וכמ"ש התוס' פ' אלו מציאות דף ל' ע"ב ד"ה אלא וכו' ע"ש אמנם בגנאי קטן כי התם כי משדי לטלית לא אלים כבוד הבריו' למידחי אפי' בשוגג והאי דלא א"ל מהתם היינו משום דס"ל לרבינא כדקס"ד למק' התם דפריך מדאמר מר גדול כבוד הבריות וכו' וס"ל דל"ת שבתורה היינו איסורא דאורייתא והשתא מדינא אפי' כשהלובש יודע שלובש משא שרי מטעם כבוד הבריות ודא"ל מהתם איפסיק היינו לומר לו דלא יצא בו פעם אחרת והיינו דא"ל אי אמרת לי מהתם שדיתיה דכבוד הבריות לא דחי כה"ג ומש"ה פריך מדאמר מר וכו' תדע דאדמסייעת מלישנא קמא תק' לך לישנא בתרא דלמה א"ל מהתם הא כיון דלא היה ידע שרי משום כבוד הבריות אלא ודאי דס"ל דדוקא גנאי גדול אבל התם לא. אלא מיהו הא ק"ל בפשטא דשמעתא התם מאי פריך ליה מגדול כבוד הבריות דהא ודאי דהוה ס"ד דל"ת דאוריית' הוא ומ"מ לא תק' להא דרב דפ' מי שמתו דאמר המוציא כלאים בבגדו פושטו כדפריך לי' התם בגמ' ע"ש דאיכא לאוקמ' בלאו דלא תוכל להתעלם דהוי שוא"ת ושוא"ת שאני כדמסיק התם בסוף הסוגיא וע"ש בפירש"י ע"ש אלא דמעיקרא לא אסיק אדעתי' ברייתא דוהתעלמת ועיין בפירש"י דפ"ק דמגיל' דף ג' ע"ב ובמהרש"א שם ע"ש וא"כ אפוא מאי ק"ל מההיא דגדול כ"ה דהוי שוא"ת כמו הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו אמנם ההיא דאיסור הוצאה דקום עשה הוי אין חכמה וכו' וכדמסקינן התם אהא דכלאים ע"ש וצ"ע:
אמנם אי קשיא לדברי הרב תה"ד דמאי פריך בפ' מי שמתו מגדול כ"ה וכו' דילמא התם מיירי בשוגג דעדיף טפי מלאפוקי ברייתא מפשטה לאוקמה בלאו דלא תסור וצ"ע:
תו ק"ל עליו ממ"ש התוס' שם פ' מי שמתו דמנזיר וכ"ג לא ילפי' כלאים דמה לנזיר שישנו בשאלה ולכ"ג שכן לאו שאינו שוה בכל ע"ש א"כ היכי יליף מכלאים לטומאת כהן דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא דהא גבי כ"ג כבוד הבריות דחי איסורא דאורייתא ושאני כלאים משום דהוי לאו הש"ב ואפשר ליישב בדוחק דהיכא דאיכא תקנתא שלא יגידו לו וכמ"ש הרב ז"ל כה"ג לא דחי ולפ"ז דינא יתיב דכי ידע בנפשיה דבטומאה קאי לובש ואח"כ יוצא אבל מדברי מור"ם בהג"ה בשם תה"ד בי"ד סי' שפ"ב אין נראה כן ע"ש. ואחרי מופלג ראיתי להרב שמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן שתמה כן בשם הרב חות יאיר ע"ש מ"ש בזה וע"ש באורך. ומידי דברי בענין זה ראיתי לעמוד בדברי התוס' שם פ' מי שמתו אהא דאמר התם דבר תורה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ יכו' וכתבו התוס' שם ד"ה ורוב ארונות וכו' וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו חלל טפח מטמא וכו' כדאמרי' במס' אהלות פ"ז נפש אטומה וכו' ע"ש ואע"פ שכתבו התוס' שם לעיל מזה ד"ה מדלגין בגולל ודופק אין הנזיר מגלח עליו וכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו ע"ש התם דוקא בגולל ודופק דהיינו כיסוי הארון עצמו מצד טומאתו דדוקא על גופו של מת הוא דנזיר מגלח אבל בחלל טפח דחוצץ בפני המת והו"ל כמת עצמו הא ודאי דנזיר מגלח עליו והיינו דפריך הש"ס מהא דמדלגין וכ"ש גולל ודופק ומ"ה ק"ל לתו' ז"ל מההיא דאהלות ותרצו דמיירי שראש הארון פתוח:
וראיתי להרב כ"מ ז"ל פי"ב מהל' טומאת מת דין ו' שכתב אמ"ש הראב"ד ז"ל וז"ל אע"פ שהתוס' שם כתבו בדבריו מ"מ אינו כדאי פי' זה להטעות למי שיפרש פי' אחר ע"ש ואיני יודע היכן כתבו התוס' כדברי הראב"ד ז"ל דלא כתבו כן אלא לענין גולל ודופק אבל לענין קבר סתום שאין הנזיר מגלח אלא על שאין בו חלל טפח אבל שיש בו חלל טפח אע"ג דבשאר טומאות כ"ש דמטמא מכל צדדיו כההיא מתני' דאהלות כמ"ש הראב"ד י"ל בזה לא כתבו התוס' שאם כוונתם כן א"כ מהו זה שכתבו אח"כ וצ"ל שראש הארון וכו' ונ"ל בכונת הראב"ד ז"ל שלא בא לומר אלא ההיא דגולל ודופק וה"ק ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום כלומר כשם שיש עליהם תורת קבר סתום דהיינו מה דהק' עלה בגמ' פרק מי שמתו ותירצו ע"ש כך יש עליו ג"כ תורת גולל ודופק שע"ז בא הרמב"ם ז"ל לחלק אלא שהעיקר הוא שאין הכהנים מוזהרין אלא טומא' שבנזיר וכו' שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק וא"ת א"כ מה הקשו עלה בפ' מי שמתו הלא אין הכהן מוזהר עליה לזה כתב ואם אין בה חלל טפח גופו אין מת הוא וכו' ובזה באו דברי מרן ז"ל על נכון ותדע שכן כוונת הראב"ד ז"ל שהרי שם בפ"ז דין ד' תירץ לקושית התו' מהא דקבר סתום שיש בו חלל טפח באופן אחר בטוב טעם ע"ש וא"כ מהו זה שחזר כאן לתרץ בדוחק זה אלא ודאי כדאמרן ומכל מקום תמהני על מרן ז"נ בספ"ג מהלכות אבל גבי מ"ש רבינו וכן מדלגין ע"ג ארונות שהעתיק שם על דברי רבינו ז"ל דברי התוס' שזכרנו מה שתרצו דמיירי שראשו פתוח וכתב שכן כתבו הרמב"ן והרא"ש ע"ש ולא ראה שרבי' רוח אחרת אתו לחלק בין של עץ בין של אבן וכ"כ הוא עצמו בפ"ז מהל' טומאת מת שזכרנו ע"ש:
וראיתי לתרץ הב"י א"ח סי' י"ג שהביא דברי המרדכי שכ' בשם הר"ש מדרוייש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה ע"כ וק"ל עלה דבפ' מי שמתו אסיקנא דכבוד הבריות דחי איסורא דאורייתא בשוא"ת ע"ש וגבי ציצית כתבו התו' בהאש' רבה דף צ' ע"ב ד"ה כולהו וכו' דאע"ג דבשעת לבישה בציצית עביד מעשה מ"מ חשיב ליה התם בגמ' שוא"ת משום דאכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף ע"ש ואפשר לומר דדעת ה"ר שלמה כדעת התוס' דפ' שבועת העדות דף ל' ע"ב ד"ה אבל איסורא וכו' דאפי' בשוא"ת לא דחי כבוד הבריות אלא דוקא בגנאי גדול כמו מת מצוה אבל כל דליכא גנאי כ"כ לא דחי באיסורא אפי' בשוא"ת ע"ש דהשתא א"ש ועיין בהרב מג"א ז"ל סי' זה ע"ש:
ודרך אגב אומר מה שראיתי בס' חדש ונק' שמו שאגת ארי' נכבדות מדובר בו ושם ראיתי שהק' לדברי התוס' דפ' האשה שזכרנו דא"כ היכי קאמר בפ"ק דביצה דף ח' ע"ב היכא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ע"ש והא לא הוי בעידנא לדברי התו' ע"כ ובאמת קושיא חזקה היא ואנכי הרואה דלפמ"ש הנמ"י ז"ל פ' אלו מציאות דכל המתעסק בתחלת המצוה אע"פ שלא גמרה קרי בעידנא עש"ב ל"ק ג"כ בציצית דבשעת עיטוף הרי הוא מתעסק במצוה. אמנם עדיין הקושיא לדברי ה"ה והתוס' ז"ל דלא ס"ל כס' זאת ה"ה פי"א דאבידה והתוס' בפ' השולח דף מ"א ע"א ד"ה לישא וכו' שכתבו דעשה לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש והרי דברי התוס' דפ' האשה מוכרחין הם ואפשר דס"ל לתוס' דהשולח וה"ה ז"ל כמ"ש המרדכי בשם ר"י ז"ל להשיב על דברי הר"ש שהביא הב"י סי' הנז' דטעמא דציצית דלא עבר כשלובש בנפסק החוטין הוא משום דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב לא תלבש בגד שיש בו ד' כנפים בלא ציצית אלא מ"ע גרידא להטיל בו ציצית ומ"מ אין הטלית אסור ללבוש וכו' ע"ש והשתא שפיר מקרי שוא"ת שאין בלבישתו איסור אלא שביטל מ"ע דציצית ולעולם דמשעת עטיפה קיים מ"ע וכ"נ מלשון אשר תכסה בה ומנוסח הברכה:
עוד אפשר לומר דלא כתבו כן התוס' אלא לענין להתחייב בהטלת ציצית שלא לעבור על מ"ע דהתם היינו דוקא אחר עטיפה אבל לענין קיום מ"ע אה"נ דקיים משעת עטיפה שהרי שלם ומצוייץ הוא ובא ללובשו לקיים מ"ע דציצית ומשהתחיל להתעטף הרי קיים מ"ע מיהו לענין שיהא עובר בלובשו בלא ציצית דייקינן מכסותך דאינו מחוייב להטיל בו אלא עד שיתעטף וזה דוחק וראשון נראה יותר ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש דין כ"א בס"ד ע"ש ואין להאריך:
ודרך אגב אומר מה שק' אצלי על מ"ש הרמב"ם פ"ה דאבל היה מגלח ושמע שמת אביו משלים את ראשו וכתבו הטעם משום כבוד הבריות ומה בכך והרי רבינו פסק בה' כלאים דבדאורייתא אין כבוד הבריות דוחה ע"ש ולהרמב"ם אבלות יום א' דאורייתא ונ"ל דשם איירי כשהתחיל קודם מיתת אביו דהתחיל בהיתר משא"כ הנך דפ' מי שמתו עוד נר' לחלק בין איסור לאו וכרת למ"ע וכעין זה מחלק הרב מג"א ריש סי' רס"ט בשם הגמ"י ע"ש ואף שרבינו כתב שם אבל דברים שאיסורן מדבריהם וכו' רבותא קמ"ל אף שיש איסור לאו דלא תסור כמ"ש שם רבינו וה"ה עשה דאוריית' והרב הכולל כמה"ר יעקב ן' נאים הי"ו ההוא אמר אלי לחלק בין שהוא מפורש לשאינו מפורש וכעין שכתבו לחלק גבי התראת ס' ונשבע על חצי שיעור ותיה"ך ואין מקום להאריך. ומיהו תי' א' שכתבנו לא יתיישב לדעת הרב תה"ד שכתבנו לעיל גם את השני אינו מכוון להמרדכי שזכרנו ומההיא דר"פ שבועת העדות ל"ק דהתם איכא עונש דונשא עונו א"נ לפי מ"ש התוס' שם דדוקא גנאי גדול ע"ש וה"נ בגנאי קטן דעדות אע"ג דעשה הוא לא דחי לי' כבוד הבריות ע"ש:
וראיתי לעמוד כמ"ש התוס' פ' אלו מציאות דף ל' ע"ב ד"ה אלא לזקן וכו' וע"ש וראיתי להרב ג"ה דף קכ"ט ע"כ שהקש' לדבריהם דמאי ק"ל דת"ל מולאחותו דאי מהתם הו"א דוקא משום דאיכא מצוה רבה זו קבורה בהדי כבוד הבריו' אבל בזקן וכו' אימא לא עכת"ד. וכן ראיתי להרא"ם ז"ל בסמ"ג ה' מגי' שכתב חילוק זה ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דא"כ מאי פריך בפ' מי שמתו אהא דולאחותו דנגמר מינה אימא דשאני התם דאיכא מצוה אבל בכלאים לא אלא ודאי אי משום קבור' מצי לקוברו אח"כ א"נ דס"ל לתלמודא דקבורה עצמה דקפיד עלה קרא היינו מטעם כבוד הבריות ואע"ג דבעי' היא בפ' נגמר הדין דמ"ו ע"ב אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה ולא איפשיטא היינו לאוכוחי מקרא אבל לעולם דמס' בעלמא ס"ל לש"ס דמשום בזיונא הוא ועיין במרן כ"מ פי"ב מהל' אבל אלא דהתוס' שם כתבו דטעמא דכפרה איתיה אלא דמיבעיא לי' הי מינייהו עיקר וק"ק על מ"ש שם דהאי בזיונא לאו בזיון דמת קאמר וכו' אבל למה אית ליה בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד ע"ש דמי זוטר מה שניצול מסירחון או מאכילת כלבים דהא כבוד הבריות דחשיב ליה תלמודא במת מצוה היינו כבוד דידיה ודאי ומה היו צריכין התוס' לטעם זה. ואחר ימים ראיתי להרב לשון לימודים ז"ל א"ח סי' ח' תמה על הרא"ם ז"ל בזה ע"ש:
תו הק' הרב הנז' דהא אי שתיק מוהתעלמת הוה ילפי' שידח' כבוד הזקן וכו' ע"ש ואיני יודע טעם לדבריו דלגבי מ"מ מה כבוד זקן שייך כאן הרי כל כבודו נדחה מפני כבוד מ"מ ויש מי שתירץ דליכא למילף מבה שידחה כבוד הזקן מפני קבורה דהוי חומרא דאיסורא וממונא מאיסורא לא ילפינן ונכון:
תו הקשה הרב ז"ל במה שתי' התוס' דמ"מ חמיר וכו' דא"כ מאי פריך בפ' מי שמתו ת"ש ולאחותו וכו' ומאי קושיא שאני כבוד הבריות דמ"מ וכו' וזה ברור דמ"ש אח"כ וז"ל משום דערום וכו' שכונתם לתרץ קושיא אחרת דס"ס למאי אצטריך והתעלמת וכו' ואין לתרץ כמו שתירץ וכו' דהא כלאים יוכיחו וכו' ותירצו וכו' ובתירוצם לההיא קושיא מיתרצ' מאי דהקשיתי עש"ב ואני תמה עליו מהיכן נתברר אצלו שכונת התו' להקשו' קושיא אחרת ולא שכונתם לקושית' בעצמה וכן מבואר להדיא מדברי התוס' דר"פ שבועת העדות ד"ה אבל איסורא וכו' שזכרנו עש"ב וזה פשוט:
תו הקשה הרב אמ"ש התוס' ומהכא לא ידעינן דדחי אלא ממונא וכו' דקושייתם היא קושית הגמ' פ' מי שמתו ת"ש והתעלמת וכו' ונגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן ע"ש ונראה דבאו התוס' לחדש דלכאורה דלפי המסקנא דסוגיא דהתם דשוא"ת שאני תו ודאי לא צריכינן לשינוייא דאיסורא מממונא לא ילפינן דההיא דזקן נמי שוא"ת הוי לזה באו התו' לחדש דאפי' למסקנא עוד היום צריכין לאידך שינוייא דאיסור' מממונא לא ילפינן כי היכי דלא תקשה קושיא אחריתי דנילף מהכא דכבוד הבריות דוחה פסח ומילה ועיין תוס' דשבועות שזכרנו ע"ש:
תו הקשה הרב למאי דס"ד בקושייתם תקשי להו דכי פריך בפ' מי שמתו אמאי דמשני שאני התם דכתיב ולאחותו נגמר מינה ומאי קושיא הא הו"ל אבידה ומ"מ ב' כתובים הבאים כא' דנהי דמ"מ אצטריך דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ ת"ל מולאחותו ולמ"ל והתעלמת והו"ל ב' כתובים ואין מלמדין ע"ש ולי לק"מ דאי מהא לא אריא דאפשר דהתם פריך למ"ד מלמדין אמנם התם דמשני שוא"ת שאני א"כ מעתה גם למ"ד אין מלמדין לא ילפינן מנייהו ולאיזה ענין ילפינן מנייהו כל דהוי שוא"ת הא כל מ"ע נמי נדחין מפני כבוד הבריות דלא הוזכר בפסוק פסח ומילה ואי לענין כלאים קום עשה הוא ומ"ה ק"ל לתוס' ז"ל דת"ל מולאחותו וכו' ותירצו וכו':
תו הקשה הרב דאמאי לא מוקי נמי קרא דאשר ילכו לזקן ואינו לפי כבודו דאי מבה הו"א דוקא מ"מ דחמיר ע"ש ול"ק דבביקור חולים ליכא בזיון כלל ואין כאן שאינ' לפי כבודו ופשיטא דלא דחי ופשוט: