אור ברסלב
למודי ד לימוד כח

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד כח

לימוד כז

גרסינן בפ' יוה"כ דף פ' ע"א כל השיעורין כלן בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורין ראי' לדבר יוה"כ מאי שינה הכתוב במשמעו מלא תעונה ופירש"י ז"ל ולא כתיב אשר תאכל ע"ש וה"נ קאמר התם דף פ"א ע"א ניכתוב רחמנ' לא יאכל אכילה בכזית ופירש רש"י ז"ל וז"ל אכילה בכזית משמע והתורה לא חייבה עליו וכו' ע"ש וה"נ אית' התם דף ע"ד ע"א ר"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנ' וליכ' וה"נ קאמר בפ' ג' שאכלו דף מ"ט ע"ב ואכילה בכזית ולא כתבו התוס' שם דהוי אסמכת' אלא בעיקר פי' דקר' דקאי אשביעה ממש אמנם לפום דרשיה דהשת' דינא ודאי קאמר וכן כתב רש"י ז"ל בפ"ק דכריתות דף ו' ע"ב בד"ה נתינה וכו' וי"ל וכל אכילה כזית ע"ש וכן נמי אמרינן בפ' קדשי מזבח דף י"ו ע"ב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו ופירש"י ז"ל ואכילה אינה פחותה מכזית וכן כתבו התוס' שם וז"ל וסתם אכילה בכזית ע"ש וה"נ תני' בת"כ פ' אחרי מות גבי נבלת עוף אשר תאכל ואין אכילה פחותה מכזית ע"ש בק"א וכן תני' התם פ' צו גבי חלב והנפש האוכל' כדי אכילת כזית ע"ש. ומעתה תמה אני על מ"ש הרא"ם ז"ל בתוספותיו להסמ"ג הלכות חמץ ומצה על מ"ש הסמ"ג שם וז"ל והאוכל חמץ בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ וכו' והוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חו"מ דין ז' ע"ש במרן כ"מ ז"ל וכ' עליו הרב הנז' וז"ל ואכילה כל דהו משמע ע"ש והרי זה הפך סוגיין דכתיבנא וראיתי למהרח"א ז"ל בס' מ"ק בחי' להרמב"ם שם שהביא דברי מהרלב"ח שכ' דמלא יאכל משמע דקאי אאוכל עצמו דמשמע כל דהו וכתב ע"ז וז"ל ועם זה א"ש מ"ש הרא"ם בתוספות לסמ"ג ואכילה כל דהו משמע ע"כ כונתו דתיבת יאכל אפי' לכ"ש שייך כאמור עכ"ד ולא סיימו קמיה דברי הרא"ם שם בא"ד והילך לשונו שם ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכת' ואפקתיה ממשמעותי' אבל לאיסור' כדקאי קאי והא דקאמר בגמ' מ"ט דר"י משום דחזי לאיצטרופי ה"פ מ"ט לא מוקמי לה להלכת' אאיסור' כי היכי דאוקמי לה אעונשין משום דחזי לאיצטרופי לעבור עליו בלאו או כרת והא דמייתי קרא דלא יאכל לאו משום דשני בלישניה כדחזקיה דדייק הכי לענין איסור הנאה דהא חצי שיעור דאוריי' בכל איסורין שבתורה הוא ולא בחמץ בלבד אלא משום דקאי בפסח מייתי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך זמנו כדאמרן עכ"ד הנה מפו' יוצא דסתם כל אכילה כל דהו משמע שכתב הרב אכל לשון אכילה דעלמ' ומעתה יש לתמוה על הרב ז"ל איך נעלם ממנו כולהו סוגי' דכתיבנ' וראיתי להרב מש"ל ז"ל הל' חו"מ שנתעורר בדברי הרא"ם ז"ל הללו מההיא סוגי' גופה דקאמר ור"ל אכילה אמר רחמנ' וליכ' ומההיא דר"ל דקאמר אכילה בכזית שכתבנו ולזה י"ל דה"ק אכילה אמר רחמנ' דהיינו כל דהו וליכ' דאתא הילכת' ועקריה וכיון דעקריה אפי' לאיסור' עקריה וההיא נמי י"ל דה"ק דא"כ ניכתוב לא יאכל אכיל' בכל דהו דאפילו נימא בכזית בעינן טפי ורבות' קאמר ועוד תמה עליו דאי ס"ל לר"י דלא תעונה נמי כל דהו משמע ואתא הילכת' ואפקיה וכו' אכתי לכתוב לא יאכל ואתי הילכת' ואפקי' ממשמעותיה לכותבת עש"ב. וממאי דתני' התם לעיל מזה ששינה הכתוב במשמעו ומפרש הגמ' מלא תעונה ולא כתיב לא תאכל וזכרנו זה לעיל בסמוך הו"ל להרב להק' לזה דמה שינוי איכא כיון דלא תעונה כל דהו נמי משמע אלא ודאי דס"ל להרא"ם ז"ל דלא תעונה כזית א"נ טפי משמע ודקאמר שינה הכתוב במשמעו ה"פ עם מה שיש לדקדק תו דכיון דשיעורין הלכה למשה מסיני כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק די"ט דף ו' ע"ב והביאו הרא"ם ז"ל הל' יוה"כ ע"ש א"כ למ"ל הא דשינה הכתוב במשמעו אלא ודאי דשיעורין הל"מ סתה נאמרו דיש ככותבת וכיוצא בשאר שיעורין אבל לא ידענא היכ' קאי וכי חזו רבנן דשינה הכתוב במשמעו משאר לשונות שבתורה ולא כתב ביה אכילה ניח' להו לאוקמיה אשיעור' אחרינ' וכיון דנפיק מידי כזית אוקמיה אכותבת דהוי טפי מינה ואין לנו לאוקמי' טפי מכותבת להקל באיסורין ולא טפי מכזית פורתא דאינו שיעור כלל ולא נתקבלה לו ההלכה ובזה יתבארו דברי רש"י ז"ל שזכרנו ממה שהקשו עליו התוס' שם וכן ראיתי למהרש"ל ז"ל שכ' כן בעד רש"י ז"ל ע"ש וע' בהרא"ה ז"ל פ' חקת פ' אדומה תמימה ע"ש וז"ב. ומצאתי להרב מהר"ם ן' חביב שכ' כיוצא בה בחי' פ' לולב הגזול עלה ההיא דפריך שם גבי הדר ואימא פלפלין ע"ש. וזה חזיתי למורינו הרב המופלא כמהר"י אזולאי נר"ו בס' שמחת הרגל דף מ"ז כתב עליו דאישתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם בהקדמה לפי' המשנה והביאו הרב נר"ו שם עש"ב ואני עני אחרי המחי' אובין ואדון דאפשר כי לא נעלם דבר זה מהרב ז"ל דכיון שכתב רבי' שם דכל שאין לו רמז במקר' עליו לבדו נאמר הל"מ מקשה הרב שפיר דלמ"ל לש"ס למהדר לאשכוחי היכ' רמיזא שזהו אתרוג ת"ל מהל"מ דאתרוג כאגוז וא"כ הו"ל כמו שנאמרה הל"מ בפי' דהדר זה אתרוג ואין בזה הבדל ומעתה א"צ בזה להביא אפילו ממקרא מועט]:

גם מה שצידד הרב הנז' לומר דס"ל להרא"ם ז"ל דבהכי פליגי ר"י ור"ל והכריחו לש"ס לומר דפליגי בהכי משום דר"ל גופיה ס"ל הכי לקמיה כדקאמר נכתוב לא יאכל אכילה בכזית עש"ב. לא ידענא מה יענה הרב ז"ל לההיא בריית' שכתבנו דקתני שינה הכתוב במשמעו וכו' וכן ההיא דפ' קדשי מזבח שזכרנו דמימרא דרב היא. לכן נראה להליץ בעד הרא"ם ז"ל דהא דקאמר אכילה אמר רחמנ' היינו מכח ההילכת' וכן נמי ההיא דאזהרה בעינוי מהילכת' קאמר אמנם מלשון שינה הכ' במשמעו נראה להדי' דכזית ממשמעות אכילה נפק' גם דברי רש"י והתוס' ז"ל שזכרנו הם נגד הגאון בזה והי"ל להזכירם ולומר דפליגי עם הרמב"ם והסמ"ג ומה שהקשה עוד איך הביא הסמ"ג דברי ר"ל ע"ש הא ל"ק כמו שיראה המעיין:

ומה שהק' הרב הנז' דבמ"ע דקי"ל דאכל פחות מכזית לא עשה כלום מאי א"ל דהא כי אתא הלכת' עקריה למשמעותיה מכל וכל עש"ב לא ידענא מאי ק"ל כי אם כיון לומר דאיך אתא הילכתא ואפקיה ממשמעותיה לגמרי ולא מקיימ' משמעו' אכילה כלל הא ודאי צריכים א"כ להבין דברי הרא"ם ז"ל בעיקר פי' שפיר דהא דקאמר מ"ט דר"י דהיינו דאמאי לא מוקמי לה להלכת' אף לאיסור' ומאי קו' דאם כן היכי מוקמת לה למשמעות אכילה אלא ודאי דל"ש. ואם כיון לומר דלמה לא עשו כמו שעשו בל"ת ולמה יאמרו דלא עשה ולא כלום הא גמי ליתא דשאני איסור' ממצוה דלענין העבירה כיון דאיכ' חילוקי שמות ועונשין ללאו ולכרת ולאיסור' בעלמ' מש"ה שייך טעמ' דחזי לאיצטרופי דנחתינן דרגא מכרת וממלקות לאיסור' משא"כ במ"ע דאין כאן חילוקי עשיות אם אנו אומרים דיצא בפחות מכזית הרי לא חילקת בין כזית לפחות ולענין מצוה מן המובחר לא שמה חלוקה:

שוב ראיתי שסברת הרא"ם הלזו במחלוקת היא שנויה בפ' בתרא דמכות דף י"ו ע"א דתניא התם רש"א כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ופירש"י ז"ל והל"מ הוא ע"ש וכ"כ רש"י ר"פ שבועות שתים בתרא דף כ"א ע"ב ד"ה בכל התורה וז"ל בכל שאר איסורין נמי כר"ש ס"ל דאמר סתם אכילה שבכל התורה כ"ש וכו' ולא אמרו כזית הל"מ וכו' עש"ב ונראה דפלוגתא דר"ש ורבנן לפי דברי הרא"ם ז"ל דלרבנן ס"ל דאתא הילכתא למכות ולקרבן ור"ש ס"ל דלא אתא הלכתא אלא לקרבן דכרת אלא מיהו ק' לכאורה כיון דסתם אכיל' כל דהו משמע היכא פטרי התם לרבנן דר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל כ"ש ע"ש והלא סתם אכילה כל דהו משמע אלא דבשל תורה בעינן כזית דאתא הילכתא ואפיקתיה ממשמעותי' דאכיל' וי"ל דס"ל לרבנן דמסתמ' דעתו כסתם אכילות שבתורה שפיר כזית מכח ההלכתא וכ"כ שם התוס' וכן דייק לשון רש"י ז"ל שם שכתב ד"ה סתם וכו' אין דעתו על אכיל' של תורה ע"ש ואילו בתר הכי כתב ד"ה קמ"ל וכו' אין דעתו אלא על שיעור אכילה ע"כ. ושו"ר להרב הנז' בפ"ד מהל' שבועות שתמה בזה על דברי הרא"ם ז"ל והעלה בצ"ע. ולדידי י"ל כדכתיבנ' ויותר יתיישב לפי מ"ש הוא ז"ל שם בפלוגת' דרע"ק ורבנן דטעמ' דרבנן משום דאמרינן מסתמ' זה לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה ע"ש:

וראיתי להרב חזון נחום ז"ל שהביא קושי' הרב מש"ל ז"ל שהק' ממ"ע וכתב עליו וז"ל ואני הדל תמיהני על תמיהתו דהרי דכוותה בפ"ק דסוכה דאתא הילכתא ועקריה לקרא לגמרי גבי פלוגת' דרבנן ור"ש כדאית' התם בחד אוקמת' דכ"ע יש אם למסורת וכו' דכל חד לגופיה הרי כאן ג' רבנן ס"ל וכו' דאתא הלכת' וגרעתה לג' ואוקמיה אטפח דס"ל דכי אתא הילכת' בכ"מ לגרע הוא דאתא דומיא דגוד ולבוד ודופן עקומה וכו' ור"ש ס"ל דכי אתא הילכת' לאוסופי הוא וכו' ובודאי דלר"ש אי לא עבד רביעית כלל ואפי' טפח הא קמן דמן התירה היה יוצא י"ח בג' דפנות ואתא הילכת' ועקריה לקרא דאינו יוצא י"ח אא"כ עשה רביעית טפח אלא עכ"ל דכך היא המדה דהילכת' עוקרת את המקרא לגמרי במ"ע ורבנן לא פליגי עליה דר"ש בסבר' זו אלא מטעם דס"ל בעלמ' דכי אתא הילכת' לגרע הוא דאת' עכ"ד הרב ז"ל. ול"נ דלא דמי דשאני החם דהתורה חילקה שלשתן בלשון סוכות וכיון דכן נימא דקר' מיירי בסכך שלם ומיהו רביעית דאפי' טפח סמיך בהא אהלכת' משא"כ הכא אם איתא דאינו יוצא אלא בכזית למ"ל למכתביה בלשון אכילה דמשמע כל דהו. ועוד דהתם אין שם משמעות בקרא אלא דשבקי' לרביעית מהלכתא כיון שהן גופין מחולקין ואין שם שיעורין. אמנם הכא דאם נאמר דהלכתא לכזית א"כ לית' כלל לשיעור כל שהוא שאינו גוף אחר לומר דחדא נקיט ושביק לאידך אלא משמעות גמור הוא והא ליכא. ומ"ש דרבנן לא פליגי עלי' בסברא זו אינו מוכרח ואדרבה י"ל כיון דהסבר' היתה אצלם דלא אתא הילכת' לעקור מסתיין דנימא דהיינו טעמייהו ואם אמרו בגוד ולבוד לאו ממילא שיהי' כך הילכת' דסוכה ומ"מ לענ"ד ממקומו הוא מוכרע מדברי הרא"ם ז"ל עצמו וכדכתיבנא:

אמנם הדבר הקשה להרא"ם ז"ל מהא דתניא בפ' הי' מביא בג' מקומות הלכ' עוקרת את המקרא וכו' וקאמר התם ואם אית' ניחשוב נמי האי ומשני תנא ושייר דשייר נמי תער רנב"י אמר כי קחשיב הלכה עוקבת ועוקרת הא עוקבת ומוספת היא רב אשי אמר הא מתנית' ר"י היא דדרש כללי ופרטי וכו' ע"ש הסוגיא והשתא הניחא לרנב"י דס"ל דלא חשיב תער משום דעוקבת ומוספת הוא וכי קחשיב עוקרת כגון עפר דאתא הילכת' ועקרתיה לעפר שיכול לכסות בדבר אחר משא"כ תער דמוכרח לעשות המק' אלא דמקרא משמע דבהאי סגי לצאת מצותו ואתא הילכת' להוסיף עלייהו דהוי עוקבת ומוספת הניחא דלא חשיב הא דאכילה דמ"ע משום דהוי עוקבת ומוספת כי תער. אמנם לרב פפא ולרב אשי אכתי קשה דהא שייר נמי אכילות דמצוה ומה גם למאי דכתיבנ' דמ"ע דאכילה גרע מדפנות גרע נמי מתער ואפי' לרנב"י ק' והתימא מהרב מש"ל ז"ל דאישתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ"ע. ואפשר דמתוק' לשון כילה לשאם אין לו אלא חצי שיעור מפסח ומצה שיאכלנו וחצי מצוה בידו דהא נמי חזי לאיצטרופי ועיין להרב ברכי יוסף נר"ו בא"ח סי' תפ"ב ס"ק ד' ע"ש:

עוד הק' אלי החו"ש הרי"ט נר"ו לדברי הרא"ם ז"ל דאכילה כל דהו משמע מהא דגרסי' בפרק כ"ש דף ל"ב ע"ב דקאמר מ"ט דת"ק אמר קרא ואיש כי יאכל וכו' ואכיל' בכזית וכו' ואידך נמי הכתיב יאכל ההוא פרט למזיק הוא דאתא ע"ש ומלבד דפשטן של דברים דקאמר ואכילה בכזית אמשמעותיה קאמר עוד יש לתמוה מדפריך ואידך נמי הכתיב יאכל ומה קאמר הלא אדרבה יאכל כל דהו משמע ואתא ונתן לאפוקי מהילכת' דלא קאי אהא ע"כ ויש ליישב בדוחק דהילכת' כך נתקבלה כל אכילות שבתורה שיעורן בכזית והשתא א"ש הא דקאמר ואכילה בכזית ויתיישבו נמי כל המקומות שזכרנו בלשון זה דה"ק סתם אכילה של תורה בכזית ממאי דמפרשא הילכת' ולא ממשמעותי' ואהא קאמר אידך נמי הכתיב יאכל וא"כ הוי בכלל אכילות שבתורה וא"כ סתרי הילכת' וקרא דונתן אהדדי ומשני ההוא פרט למזיק הוא דאתא ולאו לגופיה אלא למיעוט' דמזיק וא"כ לא הוי בכלל כל אכילות שבתור' ואינו מכלל ההילכת' ולפ"ז צ"ל דרבנן לית להו מזיק פטור א"נ ס"ל אלא דפליגי עלי' דמ"מ אכילה הוא ולפ"ז ניח' הא דקאמר התם לעיל מזה דף כ"ד ע"ב הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן מ"ט משום דלא כתיב בהו אכיל' ע"ש וה"נ קאמר התם דף כ"ה ע"ש דאע"ג דלשון אכילה דעלמ' אצטריך למעוטי שלא כדרך הנאתן אפ"ה קי"ל דאתא הילכת' בכזית אלא דצ"ל דההי' דהתם דלא כאבא שאול ולשון הכל מודים אינו מכוון גם לשון רש"י דפ' יה"כ שכתב ואכילה בכזית משמע וכבר זכרנוהו לעיל אינו מסכים לדברי הרא"ם ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תצ"ט להדי' ע"ש. אך דברי הרמב"ם ז"ל רפי"ד מה' מ"א מטין קצת כדעת הרא"ם ז"ל ואם כנים אנחנו ליחס ס' זו דהרא"ם ז"ל להרמב"ם ז"ל יבוא נכון מ"ש הר"מ במז"ל פ"ט מה' מלכים שב"נ חייב על אמ"ה ובשר מן החי אפי' בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין אלא לישראל ע"ש והדבר ק' דשיעור כזית הוא ממשמע לשון אכילה ובב"נ לא תאכלו כתיב ואם נאמר דס"ל כדעת הרא"ם ז"ל דברי רבי' ברורים הם דודאי שיעורין הל"מ הלכה זו לישראל נאמרה ולא לב"נ ומעת' נשאר לשון אכילה הנאמר בב"נ כפשטיה דכל שהוא משמע והא דאמר רב בפר' ג"ה דף ק"ב אמ"ה צריך כזית דאכילה בכזית ע"ש היינו דוקא בישראל ומשום דאתא הילכת' קאמר אכילה בכזית והתוס' חלוקין בזה בפ' השוחט דף ל"ג ע"א ד"ה א' ע"ש. גם מדבריהם שם נראה דבפחות מש"פ מותר לישראל וליתיה בכלל ח"ש וחלוקין גם בזה על דברי הרמב"ם רפ"א דגניבה דין ב' עיין בה"ה שם]. ולפי דברי רבי' הללו ל"ק מה שהק' מרן כ"מ ז"ל שם דין י"א מפ' ג"ה ע"ש דשאני ב"נ כיון דעל משהו חיב מה חילוק יש בין אמ"ה לבשר מ"ה ואח"כ ראיתי להרב כרתי ופליתי ז"ל סי' ס"ב שכ"כ ע"ש. ועיין מה שכ' הרשב"א ז"ל בחי' פרק העור והרוטב ועיין בל"מ שם ומ"ש שם שהתוס' תרצו לקושייתם ע"ש אגב שיטפא הוא כי לא שמענו תירוץ ע"ז ע"ש]:

וליישב דברי הר"מ במז"ל דלמה צריך קרא דהא ח"ש אסור מן התורה כתב הרלב"ח ז"ל הביאו הרב מש"ל שם וז"ל ונ"ל דאיסור חמץ לא דמי לחלב משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שהותר קודם הפסח ולכן הוצרך בחמץ פ' בפ"ע לאסור ח"ש ע"ש והוליד הרב מזה דביום י"ד משעה ששית ולמעל' אין איסור תורה בפחות מכשיעור עש"ב ולא ראה דברי התוס' ז"ל בפ' כ"ש דכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וכו' שכתבו וז"ל ואור"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנא' לא נחלק ביניהם עש"ב והתימא מהרב מש"ל שלא נרגש מזה אלא שכ' שדברי הרא"ם דלא כהרלב"ח ע"ש:

ועוד אני תמה לסברת מהרלב"ח ז"ל דלא יליף חמץ מחלב דלא הית' לו שעת הכושר א"כ היכי יליף התם ר"פ יה"כ דח"ש יה"כ אסור מן התור' מדס"ל לר"י ח"ש אסור מן התור' ע"ש הלא קודם יה"כ היתה לו שעת הכושר ולזה י"ל דילפי' מחלב חמץ במה הצד. א"ק דא"ה מו' שעות ולמעל' נמי לילף מחלב ומתוך הפסח וי"ל. ועוד נרא' דיוה"כ נמי לא הית' לו שעת הכושר מיקרי ולא דמי לחמץ דאיסור חפצא איכא שהרי בחמץ תלה רחמנא ומידי אחרינא שרי משא"כ ביוה"כ אין הדבר תלוי בדבר הנאכל עצמו שהרי הוא אסור בכל דבר אלא איסור היום הוא דרביע עליה ובאותו יום מיקרי לא היתה לו שעת הכושר ובהכי ניחא מה שמקשי' ממ"ש הר"מ במז"ל בפ"ד דשבועות הרי הוא כאוכל ח"ש מנבלות וטרפות וכו' ע"ש:

אמנם יש לתמוה בכלאי הכרם שהית' להם שעת הכושר כדאי' בפ' כ"ש דף כ"ה ע"א ע"ש אטו מי נימא דח"ש מהם מותר באכילה דמחלב לא אתי ומחמץ וחלב נמי לא אתי שהן כרת ולא אישתמיט בשום דוכתא למימרא הכי אלא ודאי דל"ש דכיון דר"י יהיב טעמא למלתי' כיון דחזי לאיצטרופי ה"ה בכל איסורי תורה אלא דקרא אצטריך לחזק הסברא כמ"ש התוס' בפ' שבועות שתים בתרא דף כ"ב ע"ב בד"ה אב"א וכו' ע"ש אלא שהתוס' שם אהא דקאמר כיון דחזי וכו' הוקש' להם דלמ"ל ה"ט ת"ל מקרא דכל חלב וכו' ע"ש וה"ה דהמ"ל דאצטריך לשאר איסורין וכדכתיבנא אלא דניחא להו למימר דאצטריך לחלב עצמו. ודע דק"ק לי בתירוצם ז"ל דאחר שחידשו דשייך לאוקומי הברייתא לצדדין א"כ מאי ק"ל לר"ל דאי ס"ד דרבנן כוי ספקא הוא וכו' ומה בכך כוי דרבנן ואסמכתא לח"ש מיהא דאוריית' משום דחזי לאצטרופי ויש ליישב:

ומ"ש הרב מהרלב"ח ז"ל דראית רבינו מלא יאכל הוא ומדשני קרא בדיבורי' כמ"ש מהרח"א ז"ל משמו הם תמוהים לכאור' דרבינו פסק כרבי אבהו כמ"ש מרן ריש הל' חמץ ע"ש ולר"א ודאי לא שני ליה בין לא יאכל ללא תאכל ואם נאמר דס"ל לרבינו דלכ"ע דרשינן שינוי הכתוב ובהא פליגי דחזקיה ס"ל דאתא להנא' ורבי אבהו נ"ל לח"ש דאילו להנא' ת"ל מלא תאכל וכו' הא ליתא דמאי בעי התם בסוף הסוגיא מאי בינייהו הא איכא בינייהו בח"ש דפסח. ואפשר דבהא פליגי מ"ס ח"ש אסור בחמץ מכל חלב דאזלינן בתר טעמא דחזי לאיצטרופי ומ"ס לא ילפי' מניה שכן לא הית' לו שעת הכושר וליתא לה"ט אלא בכגון חלב. ויכול להיות דפליגי בסברת התוס' דלחזקיה ס"ל דה"ט דחזי לאיצטרופי אצטריך לשאר איסורין והאי גילוי מלתא מחלב ולא פרכינן מידי ור"א ס"ל דה"ט אצטריך לגלויי עיקר הדרשא בחלב גופי' כמ"ש התוס' שם ועיין להרב קרית ספר פ"ג מ"ה חו"מ אזהר' ע"א וע"ה ואין להק' אי ר"א ס"ל דדרשי' השינוי א"כ בשרצים דכתיב לא יאכל ופריך מני' התם לתרוייהו מדתניא דמותרים בהנא' ומשני לחזקי' טעמא דידי נמי מהכא ע"ש אכתי תק' לר"א מאי אצטריך למכתב לא יאכל דלח"ש מחלב נפקא דלק"מ דכבר דרשוהו בת"כ והביאו רש"י בחומש לחייב את המאכיל כאוכל ע"ש. ומצאתי במכילתא פ' בא גבי לא יאכל חמץ דתניא התם לעשות המאכיל כאוכל או אינו אלא לאוסרו בהנא' כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שאסור בהנא' הא מת"ל לא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר א"צ ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור א"ד וכו' א"כ מת"ל לא יאכל לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנא' ע"כ והנה ודאי דפליגי בפלוגתא דחזקי' ור"א וכן מצאתי בירוש' פ"ג דערלה ור"פ כ"ש ע"ש ואפ"ה ר' יאשיה דס"ל כר"א דריש לחייב מאכיל מדשני קרא בדבורי' אלא דקשה מ"מ לדברי מהרלב"ח ז"ל דהא ר' יאשיה דקאי כר"א ס"ל דאצטריך לא יאכל לחייב מאכיל וא"כ ח"ש מנ"ל וי"ל דר"א ס"ל כש"ס דידן דפ' חרש דמייתי תלתא קראי בדם ושרצים וטומא' לחייב מאכיל ומצריך להו התם בגמ' וא"כ חמץ לילף מנייהו ואייתר כן לא יאכל לח"ש. ועוד נר' דתרתי ש"מ לר"א אלא דלענין איסור הנאה לכ"ע משמע טפי מקרא יותר מהנך דלא יהא בו היתר אכיל' משמע ואי הוה אתא קרא להנא' תו לא נידרוש מיני' מידי אחרינא. אמנם מאחר דר"א נ"ל איסור הנא' מקרא אחרינא א"כ שפיר מוקמי' קרא לתרוייהו למאכיל ולח"ש דשקולים הם והשתא א"ש הא דקאמר בברייתא או אינו אלא לאוסרו בהנא' הרי כבר נאמר וכו' דאכתי נימא דקרא אתא לח"ש ומנ"ל לחייב מאכיל ולפ"ז ניחא. איברא שראיתי בתנחומא פ' בא גבי לא יאכל חמץ דקתני לא יאכל לעשות המאכיל כאוכל לא יאכל לא הוא ולא דמיו ואסור באכיל' ובהנאה ע"כ וזה ודאי פליגי אברייתא דמכילתא וא"כ י"ל דר"א ס"ל כהאי ברייתא דתרתי ש"מ אלא משום דהך ברייתא ס"ל כחזקיה מש"ה קתני הא דלאוסרו בהנא' וה"נ לר"א נ"ל מניה תרתי לח"ש ולמאכיל ולחזקיה תלת' ש"מ וכ"ע מודו ביה. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' האיש מקדש דנ"ז שכתב נקי למ"ל להנאת עורו וכו' וכ"ת והא מתניתא לא תני הכי דמתני' מוציא איסור הנאה מבעל השור נקי וכו' אבל מדברי רש"י ז"ל נר' שהוא מפ' דתנא לית ליה דר"א וכו' ולא מחוור לפום סוגיין ועוד דאפי' מאן דלית ליה דר"א אית ליה דחזקי' וכדכתיבנא לעיל עכ"ד. ולכאור' דבריו תמוהים שכתב דאפי' מאן דלית ליה דר"א אית ליה דחזקי' דא"כ לר"א למ"ל הא דשני קרא בחמץ לא יאכל כיון דנ"ל איסור הנאה ממ"א והשתא א"ש שכוונתו דנהי דבחמץ מצי דריש לי' לחייב מאכיל ולח"ש מ"מ בשור הנסקל מאי א"ל דלמה שינה בלא יאכל אי לח"ש מחלב נפקא דשור הנסקל לא הו"ל שעת הכושר כמ"ש התוס' פ' כ"ש דף כ"ה ולמאכיל נמי ממה הצד מדם ושרצים וכו' נפק' וע"כ לאיסור הנאה אתא. אמנם עדיין ק' מדקאמר בפ' כ"ש שם בסוף הסוגיא מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה א"ב וכו' ד"א אותו למעוטי הני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' נינהו ע"ש. ואם איתא אכתי לר"א נמי דמלא יאכל נ"ל איסור הנאה ואותו למעוטי חולין שנשחטו בעזר' דהא ר"א נמי דריש שנוייא דקרא למלתא אחריתי ואפי' דלא דריש ידרוש מיהא להנאה וכבר ראיתי להרב יד אהרן ז"ל שנתעורר בדברי הריטב"א ז"ל הללו מסוגיא דכתיבנא ע"ש. ואפשר לומר דכונת הרב ז"ל לומר דאיך מפ' רש"י דהאי תנא לית ליה דר"א והא ליתא דבלא יאכל מודה חזקיה וא"כ אפי' מאן דלית לי' כר"א בעלמא צ"ל דאית לי' לחזקיה דאל"כ הבריית' דלא כמאן וזהו שכתב כדכתיבנא לעיל דאילו לעיל כתב וז"ל ובדין הוא דבלאו דר"א מצי מייתי לה נמי מחזקיה בר פלוגתי' דהא כתיב הכא לא יאכל דמודה חזקיה וכו' ע"ש וזהו נמי כוונתו כאן האמנם מ"מ תמה אני על דברי הריטב"א ז"ל דהתם בפ' כ"ש בתר הכי קאמר יתיב ההוא מרבנן וכו' וקאמר משמי' דריב"ל מנין לכל איסורין שבתור' דכי היכי דאסורין באכיל' אסורין בהנאה ומאי ניהו חמץ ושור הנסקל מנין ת"ל מלא יאכל לא יאכל איסור אכילה משמע לי' איסור הנאה לא משמע ליה ע"ש וא"כ איך כתב הריטב"א ז"ל דאפי' מאן דלית ליה דר"א אית ליה דחזקיה והא איכא אמורא אחרינ' לבד מחזקיה ור"א דס"ל דלא יאכל נמי איסור אכילה משמע ליה איסור הנאה לא והתימ' מהרב יד אהרן ז"ל שלא נרגש מזה וצ"ע:

ודברי הר"מ במז"ל אפשר לי לומר דכונתו מאחר דנאסר בהנאה א"צ בזה למילף ח"ש משאר איסורין דלא גרע מהנאה דבכל שהוא הרי הנאה ודמייתי קרא דלא יאכל הוא כמ"ש הרא"ם ז"ל וזכרנו דבריו בראשונ' וכ"כ בס' ק"ס ע"ש ומ"ש רבי' שם והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות כתב מרן ז"ל וז"ל ק"ל למ"ל פחות מכזית דהא אאוכל כל שהוא קיימינן ונ"ל שלפי שבראש הבבא כתב אוכל מן החמץ כ"ש אסור ומשמע דאפי' אכילה כ"ש מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמעי' דנהי דאיסור' איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו וכו' פחות מכזית וכו' עש"ב ותמיהני עליו איך לא ראה דברי הר"מ במז"ל רפ"ד מה' מ"א שכתב שם דאוכל כל שהוא בכל האיסורין מכין אותו מכת מרדות ע"ש ואפשר דזהו שכתב שם כ"ש פחות מכשיעור. ועיקר קושייתו ל"ק דמשום שכתב שאינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור דהיינו כזית מש"ה סיים אחריו והאוכל פחות מכזית וכו' ומעיקרא כתב רבי' ז"ל עיקר איסורו וכתב שאינו חייב כרת או קרבן לעונשו שאין חיוב זה אלא על כזית אבל פחות חיובו במכת מרדות. [אמנם מ"ש בישוב דברי הרמב"ם שהוא מלא יאכל ע"ש לבי נוקפי כי לפ"ז נמצ' דאיסור הנאה אין לו שיעור למטה. ואיברא לדעת התוס' דלוקין על ההנאה ודאי ששיערו בכזית ומעתה יצא לנו מחלוקת הרמב"ם והתוס' בזה. והן היום באו לידי תשובות מהרלנ"ח ושם ראיתי שדרך בזה בדרכו האחרון ליישב דברי הר"ם כאשר כתבתי והנאני. ומה שהק' שם למה לא ילקה בח"ש דחמץ ע"ש הי"ל להק' גם כן בהנאתו. ויש להסתפק לדעת התו' דלוקין על ההנאה ח"ש דהנאה מה נדון ביה ועיין מ"ש ה"ה רפ"א דגניב' דין ב' ע"ש]:

ודע שאני מסתפק אי פליגי חזקיה ור"א במ"ע דכתיב בהו אכילה אם הוא כולל גם ההנאה אם לאו ותו ק' אצלי לחזקיה דהא כתיב מצות יאכל את שבעת הימים בציר"י פ' בא וה"נ כתיב בפ' פנחס חג ז' ימים מצות יאכל בציר"י ואמאי שינה התם בלישניה. שו"ר לתוס' רי"ד בפ' האומר דנ"ח שכתב וז"ל א"כ גבי כיסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפ' אשר יהנה וכו' ע"ש וכן דעת ס' יראים סי' קי"ג וז"ל ולאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב וכו' הכתיב אשר יאכל ואמרי' פ' כ"ש בין לר"א כ"מ שנאמר לא יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנא' במשמע עכ"ד וא"כ הו"ל למדרשיה להמחהו וגמעו למצה דיוצא בה י"ח דאע"ג דאכילה כתיבא ביה הא כתיב יאכל בציר"י דמשמע אפי' הנא' והמחהו וגמעו נ"ל מהנאה כמ"ש התוס' בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א ד"ה אלא וכו' ע"ש וא"כ איך תניא התם המחהו וגמעו אם מצה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח ע"ש. ואפשר דלחם עוני אמר רחמנא כדקאמר התם טעמא דמשמע מיעוטא ובזה א"ש מ"ש התוס' שם דהמ"ל הא אכיל' כתיב בהו ע"ש ושו"ר בחי' הרשב"א ז"ל לב"ק דף מ"א ע"א שכתב וז"ל וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהר' אבל כי כל אוכל לא אמרי' ע"ש הנה נמצא פלוגתא דרבוות' בזה ומ"מ צריך תלמוד למאי הלכת' כתיב מצות יאכל בציר"י אפשר דאצטריך למכתב לשון זה להורות שז' ימים רשות הם זהו לשון יאכל דר"ל יהי' זמן אכילתו ולאפוקי חמץ דאלו הוה כתיב תאכל היה משמע למצוה ואע"ג דנ"ל ו' ימים רשות מרומיא דקראי כדתניא במכילת' והביאו רש"י ז"ל בחומש מ"מ אי לאו רומיא דקראי לא הוה סמכינן אהאי לישנ' דאפשר דאתא לשום דרשא אמנם השת' דקושטא הוא מרומיא דקראי דאינם חובה מש"ה רמזיה שפיר בהאי לישנא ואע"ג דכתיב ז' ימים תאכל מצות אין בכך כלום כיון דאפקיה בחד דוכתא בלישנא דיאכל ודוחק ואפשר דהיכא דאיכא למדרש הוא דדרשי' וצ"ע:

ותו איכא לעיוני אמאי לא קאמר בגמ' דאיכ' בין חזקיה ור"א הא דכתיב כל ערל לא יאכל בו וה"נ לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' ודריש ליה ר"ס בפ' הלוקין לכמה מילי ע"ש ולזה אפשר דגנך וכו' שלך יהא ומיהו כל כי האי הו"ל לש"ס לפ' וכן נמי לא תאכלו על הדם והדבר צריך תלמוד:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה